ליקוטי הלכות · אורח חיים ג · פורים ג

על-פי המאמר "תקעו בחדש שופר" המתחיל מאמונה (בלקוטי תנינא סימן ה), עין שם כל המאמר:

העתקת הקטע עם מראה המקום

והכלל, כשמתקנין פגם האמונה אזי נעשין מזה גרים, והגרים מכניסין גאוה בישראל, ועל-ידי הגאוה נעשה פגם נאוף חס ושלום, והמגנים שבדור מעלין פגם תאות נאוף ונעשה מזה בחינת מחין-תפלין, בחינת חותם דקדשה. ואזי הוא בחינת חלום על-ידי מלאך, שהוא בחינת אדם ולא חלום על-ידי שד חס ושלום, שהוא בחינת בהמה, אבל יש להמאכלים חלק בחלום. ולזה צריכין שמחה שהוא חזוק המלאך, ועקר חזוק המלאך הוא בניסן, ואז היה ראוי שיתבטל פגם טמאה זו, אבל יש שבא על-ידי קלקול המשפט, וקלקול המשפט נעשה על-ידי שמעלין טפת עשו וישמעאל, ואזי על-ידי קלקול כסאות למשפט נופלין אהבות מן המרכבה וכו'. ולזה צריכין קשור המרכבה בחינת מרכבו ארגמן וכו', (עין שם כל המאמר היטב):

העתקת הקטע עם מראה המקום

והנה המן הרשע, שהוא מזרע עמלק, שהוא ממנה על פגם טמאה זו רצה להתגבר על ישראל בזמן גלות בבל שבעים שנה, שהוא בחינת שנה, (כמובא בספרים. והתגברותו על ישראל היה על-ידי פגם המאכלים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מפני מה נתחיבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? מפני שנהנו מסעדתו של אותו רשע. כי מאכלים טמאים הם בחינת פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע שפגם בו אדם הראשון, שעל-ידי זה פגם בטפי המח. ועל-ידי זה נתקלל "בעצבון תאכלנה". ועל-כן עקר התקון על-ידי השמחה, הפך בעצבון תאכלנה, אבל אין יכולין לתקן כי אם מאכלים טהורים שתקונם כשזוכין לאכל בשמחה, כמבאר שם. אבל מאכלים טמאים שאסרה תורה אין להם שום תקון, ועל-כן מי שנהנה מהם נמשך עליו חס ושלום, בחינת בעצבון הנ"ל, שהם פגם חטא אדם הראשון שמשם נמשך חס ושלום, טמאה הנ"ל שממנה עליו המן-עמלק, שעל-ידי זה נתחיבו שונאיהן של ישראל כליה חס ושלום, כי על פגם זה נאמר, "ביום אכלך ממנו מות תמות". וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה עוד, מפני שהשתחוו לצלם וכו'. והינו הך ולא פליגי, כי הא בהא תליא, כי השתחוו לעבודה זרה, הינו פגם אמונה שהיא התחלת הפגם. ואחר כך נמשך מזה הפגם אמונה, פגם טמאה הנ"ל, (כמבאר שם במאמר הנ"ל, עין שם). וגם על אדם הראשון אמרו רבותינו זכרונם לברכה שפגם באמונה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שכפר בעקר, כי כל הבחינות הנ"ל קשורים זה בזה. פגם אמונה ופגם טמאה הנ"ל ופגם המאכלים חס ושלום, (כמבאר שם, עין שם היטב). כי אחיזת המן היה מפגם עץ הדעת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, המן מן התורה מנין? שנאמר, "המן העץ וכו'". הינו כנ"ל. ועל-כן רצה להתגבר בחדש אדר שמת בו משה, כי מיתת משה זה בחינת הסתלקות הדעת, בחינת שנה. שאז הוא זמן התגברותו חס ושלום, כשאין תקון בכל הבחינות הנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

גם עקר חזוק המלאך הוא בניסן, (כמו שמבאר שם), כי אז הוא זמן שנותנין ההתמנות לכל המלאכים, ואז נתחדש הרצון ואז הוא זמן שמחתם. וחשב המן להתגבר עליהם בחדש אדר שהוא רחוק מניסן בתכלית הרחוק, כי חשב שכל חדש, שהוא רחוק יותר מניסן, נחלש בו כח המלאך יותר, ועל -כן רצה להתגבר באדר דיקא, שהוא בתכלית הרחוק מניסן. וזה שדקדק הכתוב, "הפיל פור מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר". 'לחדש שנים עשר' דיקא, כי זה דיקא היתה מחשבתו הרעה מאחר שהוא חדש השנים עשר מניסן, שהוא בתכלית הרחוק ממנו מה שאין חדש אחר רחוק מניסן יותר מאדר שהוא החדש האחרון. על-כן רצה להתגבר בו חס ושלום, כי חשב שבו כבר נחלש יותר חזוק המלאך, כי עקר החזוק הוא בניסן כנ"ל. וזה שכתוב, "ישנו עם אחד". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, 'ישנו עם אחד', לשון שנה, כי עקר כחו בזמן השנה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

והתקון היה על-ידי התענית, כמו שכתוב, "וצומו עלי וכו'", כי תענית הוא תקון פגם המאכלים, כי על-ידי תענית נעשה שמחה, שזה בחינת תענית חלום, (כמבאר שם היטב, עין שם), ועל-כן נקבע פורים לשמחה ולמשתה וליום טוב, כי עקר התקון על-ידי בחינת שמחה, שהוא תקון המאכלים בחינת חזוק כח המלאך כנ"ל. וזה בחינת סעדת פורים, כי צריכין דיקא להרבות בסעדה בפורים מאחר שזכו לתקן המאכלים, על-כן הוא מצוה גדולה אז לשמח ולהרבות בסעדה לקים, "לך אכל בשמחה לחמך", שזהו בחינת תקון השנה, תקון פגם טמאה הנ"ל, (כמו שמבאר שם, עין שם). וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, משנכנס אדר מרבין בשמחה. כי עקר התקון הוא השמחה, שהוא חזוק המלאך כנ"ל. וזהו שדקדקו, משנכנס אדר וכו', כי באמת עקר השמחה היתה ראויה שתתחיל בניסן, כי אז הוא עקר חדוש הרצון ואז הוא זמן השמחה, (כמו שמבאר שם), אבל מאחר שחשב עלינו המן הרשע להתגבר עלינו באדר על-ידי פגם המאכלים כנ"ל, על-כן אחר שזכינו להתגבר עליו על-ידי תקון השמחה כנ"ל, על-כן עתה אנו מתחילין השמחה מאדר, וזהו, משנכנס אדר מרבין בשמחה, הינו כי תכף כשנכנס אדר אזי אנו מתחילין בשמחה, שהוא חזוק המלאך כדי להכניע ולשבר כח המן הרשע, על-ידי זה כנ"ל, כי באמת אף על-פי שעקר חזוק המלאך הוא בניסן, אף-על-פי-כן אנו יכולין לחזק כח המלאך בכל השנה, וזה נעשה על-ידי השמחה, כי על-ידי השמחה נתחזק כח המלאך כאלו נתחדש הרצון אז, (כמו שמבאר שם). ועל-כן עתה מתחיל השמחה מאדר שהוא חזוק המלאך כנ"ל. ועל-כן עקר מפלתו היתה בניסן, כי אז הוא עקר חזוק המלאך כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מה ראתה אסתר שזמנה את המן על הסעדה? לקים "אם רעב שונאך האכילהו לחם וכו' כי גחלים אתה חתה על ראשו". 'גחלים' דיקא, כי התגברות המן היה על-ידי פגם המאכלים כנ"ל, ועקר ההתגברות, חס ושלום, הוא כי כשאין חזוק בהמלאך אזי השדים מקבלים ויונקים הרבה מן המאכלים ואזי נתערב כח הש"ד בתוך המאכלים, ומאחר שהשדים מקבלים כח המלאך חס ושלום, והמלאכים הם בחינת מראהו כלפידים כגחלי אש, על-כן כשהם מקבלים חס ושלום, כח המלאך, אזי מחממים חס ושלום, בטמאה הנ"ל, על-ידי זה, וזה היתה כונת אסתר שזמנה אותו על הסעדה כדי שהיא תתן לו לחם לאכל. היא תתן לו דיקא, כי זהו תקון המאכלים כשאנו נותנין להם לחם לאכל, כי כשאין חזוק בהמלאך אזי הם יונקים הרבה מן השפע ואנו נזונים מן התמצית חס ושלום, מאחר שהשדים מקבלים הרבה מן הפרנסה ונתערב בהמאכלים כח הש"ד. ועל-כן נמשך הפרנסה להעובדי כוכבים חס ושלום, בשפי, אבל כשיש חזוק בהמלאך שאז אין השדים מקבלים מן הפרנסה כי אם כדי חיונו בצמצום, אזי כל השפע לנו, ואזי הם נזונים מן התמצית, ואזי אנו נותנין להם פרנסה, וזהו תקון גדול כשאנו מחלקין להם פרנסה, כי באמת כדי חיונו בצמצום צריכין לתן להם, כמובא. נמצא, כשאנו נותנין ומחלקין להם פרנסה זהו בחינת תקון המאכלים. ובשביל זה זמנה אסתר את המן לקים מה שנאמר, "אם רעב שונאך וכו'", כי באמת צריכין לתן להם כדי חייהם בצמצום, אבל זהו תקון גדול מאחר שאנו נותנין להם. וזהו, 'כי גחלים אתה חתה על ראשו'. כי עכשיו נתהפך, כי כשהם מקבלים לעצמם ויונקים הרבה מן השפע חס ושלום, דהינו כשאין חזוק בהמלאך, אזי הם מקבלים כח המלאך, שהוא בחינת גחלי אש ומתגברים על-ידי זה חס ושלום, ועל-כן עתה שזכו לתקון המאכלים על-ידי התענית כנ"ל, ועל-כן אז זמנה אסתר את המן להורות שאין לו עוד כח לנק מן השפע רק היא צריכה לתן לו כנ"ל. וזה ידוע כי כשנמשך להם שפע מן הקדשה בכונה הוא כדי להכניעם ולהשפילם, ועל-כן עכשיו כשאסתר מחלקת השפע להמן, שהוא הסטרא אחרא, אז בודאי גחלים הוא חותה על ראשו. 'גחלים' דיקא, הינו גחלי אש הנ"ל בחינת כח המלאכים אשר מראהו כגחלי אש, כי עכשיו כשמקבלין כח המלאך בצמצום כדי חיונו כנ"ל אזי הוא הכנעתם ואזי הגחלים של המלאכים מלהטת אותם ומבערת אותם כי מהאש יצאו והאש תאכלם, כי זה כלל, כי כשהם מקבלים הרבה מן השפע, אזי הם מתגברים חס ושלום, ואזי הם מקבלים כח המלאך, שהוא בחינת גחלי אש וכו' כנ"ל, אבל כשאין יכולין לקבל הרבה רק מה שנותנין להם בצמצום כדי חיונו, שזהו בחינת הכנעתם, אזי, אדרבא, הגחלים של המלאכים נופלים על ראשיהם ושורפים ומכלים אותם. וזהו בחינת כי גחלים אתה חתה על ראשו, 'גחלים' דיקא כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ומשלח מנות איש לרעהו, 'מנות' דיקא, בחינת מן, כי המן היה יורד משחקים ששם שוחקין מן, ושחקים הוא מדור המלאכים והוא בחינת חזוק המלאך בחינת שחוק ושמחה, (כמבאר במאמר הנ"ל, עין שם). ועל-כן המן היורד משם היה מאכל קדוש מאד, כי לא היה להסטרא אחרא שום אחיזה בו, כי היה יורד משחקים, שהוא חזוק המלאך כנ"ל. ועל-כן היה המן כמנח בקפסא להורות שאין להסטרא אחרא שום אחיזה כמו דבר המנח בקפסא שאין לזר שום אחיזה בו, כי המן היה בלי מץ ותבן, כי לא היה להסטרא אחרא שום אחיזה בו, וזה בחינת משלוח מנות בפורים. להורות כי עכשיו הוא תקון המאכלים. ועל-כן עתה השפע נשלמת מאחד לחברו בשפע גדול, כי עכשיו אין לנו שום פחד כלל מהסטרא אחרא, כי אין להסטרא אחרא שום אחיזה בהמאכלים עכשיו, כי עכשיו הוא חזוק המלאך על-ידי השמחה של פורים כנ"ל, ועל-כן נקרא 'משלח מנות' בחינת מן היורד משחקים ששם השחוק והשמחה, שהוא חזוק המלאך כנ"ל וזה שנוהגין לכסות במפה כששולחין משלח מנות, זה רמז על המן שהיה כמנח בקפסא וכמו שכתוב בשלחן ערוך שבשביל זה מכסין במפה לחם של שבת זכר למן וכו', כי גם משלח מנות הוא בחינת מן שהיה כמנח בקפסא, כי אין להסטרא אחרא שום אחיזה במאכלים של פורים, כי אז הוא חזוק המלאך כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

גם המן הרשע רצה להתגבר חס ושלום, על ישראל על-ידי בחינת פגם המשפט המבאר במאמר הנ"ל, עין שם היטב ענין פגם המשפט שנעשה על-ידי תפלין רעים, דהינו על-ידי שמעלין טפת עשו וישמעאל. ולזה צריכין קשור המרכבה, שהוא בחינת כסאות למשפט וכו', (עין שם היטב). והנה המן הרשע, ימח שמו, היה מזרע אגג והתגבר על ישראל על-ידי פגם שאול שפגם במלחמת עמלק שהשאיר את אגג חי וחמל על מיטב הצאן וכו'. וזה בחינת פגם המשפט שבא על-ידי תפלין רעים על-ידי שמעלין אל המח טפת עשו וישמעאל, (כמו שמבאר שם). כי ראשית גוים עמלק, כי הוא כלול מעשו וישמעאל, שהם כלליות כל האמות, כי הוא ראשית גוים וכלול מכלם והוא עקר זהמת הנחש בחינת טפת עשו וישמעאל שאין להם שום תקון. ועל-כן נצטוה שאול להחרימם משור עד שה, מגמל עד חמור, לאבד זכרם לגמרי, כי כל הדברים שבעולם צריכין תקון, כי כלם נפגמו על-ידי חטא אדם הראשון שפגם בטפי המח, שהוא בחינת החתים בשרו וכו'. ועל-ידי זה כל הדברים נפלו בקלפה ואנו עוסקים תמיד לתקן כל הדברים שבעולם להעלותן ולבררן מן הקלפה מבחינת החתים בשרו להעלותן אל המח ששם נתתקנין כל הניצוצות, כי כלם במחשבה אתברירו, כי זה עקר התקון להעלות כל הניצוצות שנפלו בקלפה שנתפשטו בכל הדברים שבעולם בדומם צומח חי מדבר על-ידי חטא אדם הראשון כנ"ל להעלותן אל המח, שזה בחינת שמעלין מבחינת החתים בשרו לבחינת מחין תפלין המבאר במאמר הנ"ל. אבל יש דברים שאסור לנו לתקן, כי הם בחינת טפת עשו וישמעאל שאין להם שום תקון. וזה בחינת כל האסורים שבתורה, כי הם בחינת טפת עשו וישמעאל בחינת זהמת הנחש שאין להם שום תקון, ואדרבא, כשמעלין אותם חס ושלום, אל המח אזי נפגם המח ונעשה קלקול המשפט שמזה מתגבר הטמאה הנ"ל ביותר חס ושלום, ועל-כן עמלק, שהוא זהמת הנחש, בחינת טפת עשו וישמעאל הנ"ל, על-כן אסור להשאיר ממנו שום זכר בעולם. ועל-כן נצטוה להמית אפלו בהמות משור עד שה וכו', כי כלם הם בחינת טפת עשו וישמעאל שאין להם שום תקון ואסור לעסק בהם לתקנם ולהעלותן אל המח, כי המח נפגם על ידם כשמעלין אותם כנ"ל. ושאול המלך, עליו השלום, פגם בזה והשאיר את אגג מלך עמלק חי וחמל עליו ועל מיטב הצאן וכו' לזבח לה'. וזהו פגם גדול מאד בחינת פגם התפלין הנ"ל, כי היה רוצה להעלות לקרבן בהמות של עמלק, כי עקר הקרבן הוא בחינה הנ"ל שמעלין ומתקנין כח הבהמיות, שהוא כח המדמה ומתקנין אותו בבחינת אדם, כמו שכתוב, "אדם כי יקריב מכם קרבן לד' מן הבהמה וכו' תקריבו את קרבנכם". כי זה עקר הקרבן להעלות מבהמה לאדם, שזה בחינת שמעלין מבחינת החתים בשרו לבחינת מחין תפלין, (כמבאר במאמר הנ"ל, עין שם היטב). ושאול שרצה להעלות לקרבן בהמות עמלק, שהוא בחינת טפת עשו וישמעאל, על-כן פגם בתפלין, כי כשמעלין טפת עשו וישמעאל על-ידי זה נפגם המחין והתפלין ונעשה קלקול המשפט חס ושלום, כנ"ל. וכן פגם במה שחמל על אגג, כי אסור לרחם עליהם, כי הרחמנות הוא הדעת, (כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה). נמצא, כשמרחמין על אחד ממשיכין עליו דעת, ועל-כן כשהיה לו רחמנות על אגג מלך עמלק פגם בתפלין, כי העלה, חס ושלום, את עמלק שהוא בחינת טפת עשו וישמעאל אל הרחמנות והדעת, ועל-ידי זה נעשה פגם המשפט, ועל-כן טעה בכמה דברים, כי היה דן את דוד ואת נוב עיר הכהנים כמורדים במלכות ודן ושפט אותם במיתה שלא כדין. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה ששאול לא זכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, הינו בחינת פגם המשפט על-ידי פגם הנ"ל כנ"ל, ועל-כן נטרד ממלכות, כי עקר מלכות דקדשה תלוי בזה במחית עמלק, שהוא בחינת תקון הברית כנ"ל, כי מלכות דקדשה הוא בחינת אשה יראת ד', שעקר קיומה על-ידי תקון הברית, שהוא תלוי במחית עמלק כנ"ל. וזה שאמר שמואל לשאול, "אתי שלח ד' למשחך למלך על ישראל ועתה לך והכית וכו'". כי תקון מלכותו, שהוא מלכות דקדשה היה תלוי בזה כנ"ל, ועל-כן, כשפגם בזה נטרד מן המלכות, כמו שכתוב, "יען מאסתה דבר ד' וימאסך ממלך וכו'" כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי באמת שאול נבחר למלך הראשון על ישראל, כי הוא בחינת קשור המרכבה, שהוא בחינת תקון המשפט, כי שאול היה משבט בנימין ועקר קשור המרכבה הוא בחינת בנימין, כי יעקב אבינו היה מטתו שלמה, כי כבר נתברר טפת עשו וישמעאל לחוץ (ועין כל זה בהלכות חלב ודם מה שבארנו שם) ועל-כן היה יעקב בחינת תקון המשפט, כמו שכתוב, "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית". וכמו שכתוב, "משפט לאלהי יעקב". ועל-כן זכה לתקון הברית בשלמות ונשמר לגמרי מבחינת החתים בשרו, כמו שכתוב, "כחי וראשית אוני". ועל-כן זכה למטה שלמה והוליד שנים עשר שבטי יה, שהם בחינת תקון וקשור המרכבה דקדשה, כי שנים עשר שבטים הם ארבעה דגלים, שהם כנגד ארבעה מחנות דקדשה, שהם בחינת מרכבו ארגמ"ן, כמובא. ועקר קשור המרכבה הוא בנימין, כי הוא המשלים את המטה שלמה של יעקב. וכמו שכתוב בזהר הקדוש שבשביל זה נולד בנימין בארץ ישראל ולא אצל לבן, כדי שלא יהיה נשלם המטה, שהיא בחינת מרכבה דקדשה אצל לבן בחוץ לארץ, עין שם. נמצא, שעקר שלמות המטה דקדשה הוא בנימין שנולד באחרונה שהשלים את מטה דקדשה. ואז כשנולד בנימין נשלם המטה בשלמות שהיא בחינת קשור המרכבה, ועל-כן זכה בנימין שיבנה הבית המקדש בחלקו, כי הבית המקדש הוא בחינת קשור המרכבה, כי שם נתתקן ונתקשר המרכבה דקדשה, כי שם היתה השראת השכינה וכל ענין המרכבה הנאמר בשיר השירים, כמו שכתוב, "אפריון עשה לו המלך שלמה וכו' עמודיו וכו' מרכבו ארגמן תוכו וכו'". הכל קאי על המשכן ובית המקדש, כמו שפרש רש"י שם. ועל-כן עקר תקון המשפט היה בבית המקדש, כי בבית המקדש היה לשכת הגזית ששם חותכין הלכות ומשם יוצא עקר המשפט אמת לכל ישראל, כי שם היתה סנהדרי גדולה יושבת וכו'. ועל-כן בנימין שהוא בחינת קשור המרכבה, זכה שיבנה בית המקדש בחלקו, שהוא בחינת מרכבה דקדשה, בחינת תקון המשפט כנ"ל. ועל-כן זכה שמלך הראשון יהיה מזרעו, כי עקר מלכות דקדשה הוא על-ידי בחינת קשור המרכבה, שהוא בחינת תקון המשפט, בחינת תקון הברית כנ"ל. ועל-כן היה ראוי שזרעו יחרימו את עמלק שהוא ההפך ממש מבחינת קשור המרכבה מבחינת תקון המשפט כנ"ל. ועל-כן שאול שפגם בזה על-כן נטרד ממלכות, כי עקר המלכות דקדשה תלוי במחית עמלק כנ"ל ועל-ידי פגם זה, דהינו פגם המשפט כנ"ל שפגם שאול על-ידי שהשאיר את אגג ואת מיטב הצאן וכו', על-ידי זה בא המן עמלק ורצה להתגבר על ישראל, חס ושלום. נמצא, שעמלק הוא תחלת הקלקול וסוף הקלקול, כי גם תחלת הקלקול דהינו פגם המשפט בא על-ידי עמלק על-ידי שחמל עליו שאול המלך כנ"ל. ועל-ידי אותו הפגם עצמו בא המן-עמלק, כי על-ידי שחמל עליו נעשה פגם המשפט כנ"ל, שעל-ידי זה יש חס ושלום, כח להמן עמלק להתגבר בטמאה הידוע, (כמו שמבאר שם):

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן המן הרשע הפיל פור הוא הגורל וכו', כי גורל הוא בחינת משפט שהוא ברור דברים שמברר לכל אחד משפטו ודינו, כמו שפרש רש"י בכמה מקומות. וכן הגורל הוא גם כן בחינת ברור דברים. וכמו שכתוב, מדינים ישבית הגורל. כי הגורל דקדשה הוא מברר המשפט אמת. ועל-כן חלקת ארץ ישראל היה על-ידי גורל על-ידי הכהן הגדול שהיה לבוש בחשן המשפט, כמו שפרש רש"י, כי גורל הוא בחינת משפט שמברר לכל אחד משפטו וחלקו. ועל-כן המן הרשע, ימח שמו, שיניקתו היה מבחינת פגם המשפט, על-כן הפיל פור הוא הגורל כדי לפגם גורל דקדשה, שזה בחינת פגם המשפט כנ"ל. והגורל נפל לו בחדש שנים עשר הוא חדש אדר, כי חשב מאחר שיניקתו מפגם המשפט, דהינו פגם קשור המרכבה שנפגם על-ידי פגם שאול שהיה משבט בנימין, שהוא האחרון שבשבטים שעקר קשור המרכבה תלוי בו כנ"ל. ועל-ידי שפגם שאול ונפגם בחינת בנימין, בחינת קשור המרכבה כנ"ל. על-כן רצה להתגבר על ישראל חס ושלום, בחדש האחרון שבי"ב חדשים, כי שנים עשר חדשי השנה הם כנגד שנים עשר שבטים, כמובא . ויש בהם ארבע תקופות כנגד ארבעה דגלים, שהם בחינת קשור המרכבה. ועל-כן רצה להתגבר חס ושלום בחדש אדר, שהוא החדש האחרון של שנים עשר חדשים, מחמת שיניקתו היה מפגם המרכבה שנפגם על-ידי בנימין שהוא האחרון שבי"ב שבטים שעקר קשור המרכבה תלוי בו כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר וכו', כי מרדכי היה בחינת תקון כל הבחינות המבארים במאמר הנ"ל, כי מרדכי היה רבי אמת עם תלמידים, כי היה לו ישיבה של תלמידים, (כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה) ועל-ידי רבי אמת עם תלמידים נתתקנין כל הבחינות הנ"ל ותקון המשפט על-ידי הרבי אמת הוא על-ידי שמשליך עצמו לרפש וטיט בשביל השם יתברך ומסלק ממנו כל החכמות שזה בחינת שנה. ועל-ידי זה זוכה שיתגלה לו בחינת צדיק ורע לו רשע וטוב לו, שזה בחינת תקון המשפט, (כמבאר היטב בדברי רבנו שם, עין שם היטב):

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן מרדכי כשידע את כל הנ"ל שאחיזת המן הוא על-ידי פגם המשפט, על-כן לבש שק ואפר וכו', שזה בחינת שמשליך עצמו לרפש וטיט בשביל השם יתברך, כי סלק כל החכמות ממנו ועשה דברים פשוטים בלי שום חכמות שיצא בתוך העיר וזעק זעקה גדולה ולבש שק ואפר ועל-ידי זה בעצמו נעשה תקון המשפט כנ"ל. כי על-ידי זה שמשליכין כל החכמות ומשליך עצמו לרפש וטיט בשביל השם יתברך, שזה בחינת לבישת שק ואפר, על-ידי זה זוכה שנתגלה לו בחינת צדיק ורע לו רשע וטוב לו, שזה בחינת תקון המשפט כנ"ל. וזהו בחינת ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, כי על-ידי שלבש שק ואפר וכו', על-ידי זה נעשה בחינת ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, כי זכה לידע כל אשר נעשה בעולם, כי יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים וכו', הינו בחינת צדיק ורע לו רשע וטוב לו. ומרדכי ידע את כל זה בחינת ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, הינו כל אשר נעשה על הארץ, אפלו צדיק ורע לו רשע וטוב לו, גם את זה זכה לידע ולהשיג. וזה נעשה על-ידי שהיה מסלק כל החכמות והשליך עצמו לרפש וטיט בשביל השם יתברך בחינת וילבש שק ואפר וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי מרדכי הוא מר דרור, דרור לשון חרות, בחינת יובל, שהיא שנת החמשים, בחינת חמשים שערי בינה. ובינה מקננא בכורסיא, שהיא בחינת כסאות למשפט ועל-כן מרדכי זכה לתקן כסאות למשפט כנ"ל, כי אחיזת מרדכי היה במקום גבה מאד מאד, שהוא סוד התגלות חכמה סתימאה, שהוא נתגלה בעת השנה והדורמיטא דיקא, כי דיקא בעת השנה, הינו כשמסלקין כל החכמות, שהוא בחינת שנה אז נתגלה הארת מרדכי, שהוא התגלות חכמה סתימאה, הינו שנתגלה החכמה הסתומה ונעלמה מעין כל, הינו בחינת השגת צדיק ורע לו רשע וטוב לו, שעל-ידי זה נתתקן בחינת כסאות למשפט, כי זה בחינת תקון המשפט כנ"ל (ועין היטב בפרי עץ חיים בכונות של פורים ובדברי רבנו הנ"ל היטב):

העתקת הקטע עם מראה המקום

והמן הרשע שרצה להתגבר על מרדכי על-ידי פגם המשפט, הינו פגם כסאות למשפט חס ושלום, על-כן היתה עצתו לעשות עץ גבה חמשים אמה לתלות את מרדכי עליו, כי רצה לפגם בבחינת חמשים שערי בינה, שהם בחינת כסאות למשפט שמפגם זה היתה אחיזתו כנ"ל. וזהו סוד הגורל שהפיל, כי שם הוא שרש הגורל, הינו כי בבינה, שהוא בחינת כסאות למשפט, שם הוא סוד הגורל, כי משם יוצא המשפט לכל באי עולם ונותנין לכל אחד כפי גורלו ומשפטו. וזהו בחינת הגורל של הכהן הגדול ביום הכפורים, כי יום הכפורים הוא בסוד היובל, בחינת חמשים שערי בינה, כמובא, ואז נתתקנין כסאות למשפט, ואז הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים. ואז הכהן הגדול היה מטיל גורל על שני השעירים גורל אחד לד' וגורל אחד לעזאזל, כי משם ולמטה מתחיל אחיזת הדין שמשם יניקת הסטרא אחרא בחינת עזאזל וצריכין ביום הכפורים שאז נתתקנין כסאות למשפט לתקן הגורל דקדשה בחינת משפט דקדשה ועקר תקונו על-ידי שמגרשין משם אחיזת הסטרא אחרא ונותנין לו חלקו, דהינו שעיר אחד לעזאזל, שזה בחינת שאין רוצין להעלות בחינת טפת עשו וישמעאל, שהוא בחינת תקף הסטרא אחרא זהמת הנחש אל הקדשה, דהינו אל המח חס ושלום, רק, אדרבא, אנו מוציאין אותה לחוץ, כי אנו בעצמנו נותנין לו חלקו, דהינו שעיר אחד לעזאזל כדי שלא יהיה נאחז אצלנו כדי שלא יהיה נפגם המשפט חס ושלום, על-ידי זה. ועל-כן המן שהיה נאחז מפגם המשפט מפגם הגורל על-ידי שפגם שאול ורצה להעלות טפת עשו וישמעאל אל המח כנ"ל, ועל-כן הפיל פור הוא הגורל, כי רצה להפך הגורל והמשפט על ישראל לרעה חס ושלום, על-ידי שנפגם המשפט והגורל כנ"ל, ועל-כן עשה עץ חמשים אמה, כי רצה לשלט במרדכי על-ידי פגם המשפט, שהוא בחינת יובל, בחינת חמשים שערי בינה כנ"ל. כי על-ידי פגם המשפט חס ושלום, נתעורר חס ושלום, עמלק כנ"ל. ואחר כך כשזכו ברחמי ד' לתקון המשפט על-ידי מרדכי כנ"ל נתהפכה מחשבתו הרעה על ראשו ותלו אותו על העץ אשר הכין למרדכי, כי נתתקן בחינת כסאות למשפט ומה שהיה נפגם נתתקן, ואז נעקר המן עמלק משרש אחיזתו ונתלה על העץ הגבה חמשים אמה, כי משם בעצמו נעקר ונפל לשאול תחתיות, כי נתתקן המשפט ונתגרש ונפרד משם המן-עמלק, שזה בחינת תליה שמעלין אותו עד ראש העץ שגבה חמשים אמה ומשם דיקא מורידין ומפילין אותו כדי לעקר אותו מן הקדשה לגמרי, הינו מבחינת חמשים שערי בינה המלבשין בכסאות למשפט שמשם רצה לינק על-ידי פגם המשפט וכנגד זה עשה עץ גבה חמשים אמה ועתה שזכו לתקון המשפט, משם בעצמו היתה מפלתו, כי נעקר משם והורד לשאול תחתיות, שזה בחינת תליה שמעלין אותו עד ראש העץ ומשם מורידין ומפילין אותו כנ"ל כדי לעקר אותו משרשו כנ"ל, וכן נתהפך הגורל והמשפט לרעה על זרע עמלק, הכל על-ידי תקון המשפט, שהוא בחינת גורל, ואז נעקרו ונמחו הם על-ידי אותו הגורל דיקא, כי נתתקן הגורל, שהוא בחינת תקון המשפט כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מתנות לאביונים שנותנין בפורים, כי צדקה הוא בחינת תקון המשפט בבחינת משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. וכמובא בדברי רבנו נרו יאיר, במקום אחר במאמר "אמר אל הכהנים" (סימן ב). שצדקה הוא בחינת משפט, בחינת כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים, עין שם. ועל-כן רצה המן לקלקל הצדקה של ישראל, ורצה לשקל עשרת אלפים ככר כסף כנגד השקלים של ישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי כל מחשבתו הרעה היתה להגביר חס ושלום, פגם המשפט כנ"ל. ועל-כן כשזכו לנצחו ולהפילו תקנו מתנות לאביונים, הינו צדקה, שהוא בחינת תקון המשפט כנ"ל, ועל-כן צדקה הוא תקון הברית, כמובא. כי תקון המשפט הוא תקון הברית כנ"ל, ואז נשפע השפע אל מלכות דקדשה, שזה בחינת שמיני עצרת, (כמבאר במאמר הנ"ל), שזהו בעצמו בחינת צדקה שמשפיעין לעני ואביון, שהוא בחינת נוקבא, בחינת מלכות דקדשה דלית לה מגרמא כלום, שזהו עקר תקון הברית, (כמובא במקום אחר):

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת עמר שעורים. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, אלו תפלין. וזה בחינת מקרא מגלה. קימו וקבלו, הדר קבלוה בימי אחשורוש. לא נתנה תורה אלא וכו'. כתב זאת זכרון בספר. שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, הינו על המים, שהיא בחינת משפט. ציון במשפט תפדה, ושפט בצדק דלים. וימי הפורים לא יעברו. ועל-כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור, כי זה עקר תקף הנס שנתתקן המשפט, שהוא בחינת תקון הגורל כנ"ל. וזה בחינת חיב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי:

העתקת הקטע עם מראה המקום