ליקוטי הלכות · אורח חיים ג · פורים ו

על-פי התורה "היכל הקדש" סימן נט, עין שם. על פסוק "ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם" (באות ה) מענין עשירות שבא על-ידי כבישת כעס דיקא, כי על-ידי כעס מקלקל החומה של עשירות וכו'. ועין עוד מזה בסימן סח סט מענין חמר אסור כעס וגזלה, (עין שם היטב):

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה ענין תקף הנס של פורים, שהוא מפלת המן עמלק, כי לכאורה תמוה, הלא אנו רואין כמה עשירים שהם כעסנים גדולים, ואף-על-פי-כן יש להם עשירות גדול, ובפרט העובדי כוכבים שכל העשירות אצלם, והם מלאים כעס ורציחה, אך באמת עקר העשירות הוא עשירות דקדשה, שהוא הגדלת השם והנפש דקדשה, כמבאר שם בסימן נט הנ"ל, שעקר הגדלת השם והנפש הוא על-ידי עשירות. ועל-ידי זה כל הנפשות תאבים להיות נשרשים בשמו וכו'. ועל-ידי זה יכול לקרב נפשות הרבה להשם יתברך ולבנות בחינת היכל הקדוש על מכונו (כמו שמבאר שם). ועשירות כזה אי אפשר לזכות כי אם על-ידי כבישת כעס דיקא כנ"ל. ובאמת זהו עקר העשירות וכל העשירות וכל הכסף וזהב ואבנים טובות וכו' שבעולם עקר שרשם נמשך רק משם משרש נפשותם ושמם הקדוש של ישראל, כי כל ההשפעות שבעולם וכל העשירות נמשך רק בבחינת כל ישראל בני מלכים הם, ובודאי כל העשירות אצל הבני מלכים, וזהו שדקדק רבנו זכרונו לברכה (בסימן סח) ואמר שכל ישראל ראוי שיהיה להם עשירות רק יש מדה אחת שמזקת והוא הכעס, וכו', כי בודאי כל העשירות מגיע רק לישראל כנ"ל, כי כל אחד מישראל כפי שרש נפשו, שהוא שמו שמשרש בשם ה' ששם שרש כל ההשפעות והעשירות, כמו כן ראוים שיהיה לו עשירות גם בגשמיות, כי כל אחד מישראל מגדול ועד קטן צריך לעסק בבנין היכל הקדש הנ"ל. הינו לקרב נפשות להשם יתברך, כי בשביל זה נברא. ועקר התקרבותם הוא על-ידי הגדלת השם והנפש, שהוא על-ידי עשירות, שהוא שרש הנפשות כנ"ל, אבל בעוונותינו הרבים המדה רעה של הכעס מתגבר כל כך שמפסיד העשירות הנ"ל. ועל-ידי זה הוא טורף נפשו באפו, שהוא שמו וכו' כנ"ל. והוא שחרבה בית מקדשנו וגלה יקרנו וכו', כי עקר החרבן על-ידי עצם הכעס שנתגרה בהם עד שנפלה ביניהם מחלקת עצום ונתרבה שנאה ורציחה ושפיכות דמים, שעל-ידי זה נחרב בית מקדשנו. ועקר החרבן הוא על-ידי בחינה הנ"ל שנלקח כל ההשפעות מישראל, שהם כל העשירות שנטל מישראל ונתן להעובדי כוכבים, שזה עקר הגלות בבחינת ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. 'שמות' דיקא, שהם הנפשות ששרשם בעשירות שכלם ירדו בגלות מצרים שכולל כל הגליות שנקראים על שם מצרים. ועל-כן כל השונאים שהגלו את ישראל שמו פניהם ומגמתם הרעה להחריב את בית המקדש דיקא, כי בבית המקדש שם היו כל העשירות של ישראל כי הבית המקדש בעצמו נבנה על-ידי הון עצום מאד וגם היה שם אוצרות בית ה' וכו', כי כל שרש נפשנו הוא בבית המקדש על-כן היה שם הון עתק, כי שרש הנפשות בעשירות כנ"ל. ועל-כן עקר התגרות בשונאים היה על הבית המקדש ועל אוצרות בית ה' ובית המלך, כי עקר התגרותם הוא על העשירות של ישראל ששם שרש נפשם וכנ"ל. וזה שקונן ירמיהו, "נחלתנו נהפכה לזרים וכו'". דהינו שמקונן שכל נחלת ישראל ועשירותם נהפכה להם וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

אבל השם יתברך משגיא לגוים ויאבדם, כי העשירות לא תתקים בידם, כי בהבל בא ובחשך ילך כי לא יחרך רמיה צידו", כי באמת ממה שיש להעובדי כוכבים והרשעים עשירות אף-על-פי שהם מלאים כעס ורציחה מאד, זה נמשך ממה שמתגרים בישראל ומכניסים בהם כעס, כי כל יניקת העובדי כוכבים מעשו שממנו יצא עמלק, שהוא ראשית גוים. ועשו ממנה על כעס, כי הוא הס"ם, הוא המסית, הוא המתגרה בכל נפש מישראל כשרואה שנמשך לו שפע ממון ועשירות, הוא מתגרה בו ומכניס בו כעס וחמה. ועל-ידי זה מפסיד העשירות שלו ומהפכו לכעס כנ"ל. ואזי מהשפע שהיה מוכן לירד לזה עשירות אף-על-פי שנתקלקלה ונתהפכה לכעס, אף-על-פי-כן מפסלת השפע, שהוא בחינת סוספיתא דדהבא נמשך העשירות להסטרא אחרא, שהם העובדי כוכבים והרשעים שיניקתם מבחינת סוספיתא הנ"ל. וזאת העשירות הוא בהפך מהקדשה כי על-ידי זה העשירות נתעלם שם ה' חס ושלום, ומתגבר שמות החיצונים. ועל-כן יכולים העובדי כוכבים והרשעים לקבל עשירות, אף-על-פי שהם כעסנים, כי כל העשירות שלהם הוא בחינת פסלת שנמשך מכעס של ישראל כנ"ל. ובאמת כל העשירות של העובדי כוכבים והרשעים אינו שלהם כלל, רק הוא בבחינת גזלה בידם, כי עקר העשירות נמשך מנפשות ישראל, רק הם התגרו להכניס כעס בישראל. ועל-ידי זה קלקלו העשירות ונתהפך לכעס. ומפסלת העשירות הזה קבלו עשירותם. ועל-כן יכולים לקבלו על-ידי כעס, כי משם כל עשירותם. והוא כמו שרואין בגשמיות שעומד גזלן על חברו וגוזל ממנו ממונו ועשירותו, כמו כן ממש הוא בחינה הנ"ל, שעל-ידי כעסם הם מתגברים וטורפים העשירות של ישראל על-ידי שהתגרו בהם והכניסו בהם כעס וכנ"ל. ועל-כן באמת כל העשירות של העובדי כוכבים והרשעים אינו עשירות כלל, כי הוא מלא כעס ומכאובות, כמו שכתוב, "גם כל ימיו כעס ומכאובות וכו'". וכתיב, "וכעס הרבה וחליו וקצף". כי הוא עשר שמור לבעליו לרעתו, שהוא בחינת כעס שנקרא רעה, (כמו שמבאר שם). והיא לא תצלח כי לא תתקים עשירותם בידם, כי סוף כל סוף יחזר העשירות למרא קמא למי שהעשר שלו משרשו, כמו שכתוב, "לא יאצר ולא יחסן כי לישבים לפני ה' יהיה סחרה וכו'". וכתיב, "תחת הנחשת אביא זהב וכו'". וזהו, "עושה עשר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו וכו'". (ועין עוד מזה לקמן ובמקום אחר):

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה היה טעות המן-עמלק, ימח שמו, כי סבר להתגבר על ישראל על-ידי עצם כעסו דיקא, כמו שכתוב וימלא המן חמה, כי ראה שישראל גלו זה כמה שנים וכל העשירות אצלם, ועל-כן התגרה מאד בישראל והעקר במה שרצו לחזר ולבנות הבית המקדש ולהחזיר העשירות אל הקדשה. ועל-כן בניו ימח שמם, כתבו שטנה לבטל בנין בית המקדש, ועל-כן סבר שיכולין להמשיך העשירות על-ידי כעס וחמה, כי ראה שיש אצלו עשירות מפלג כל כך, כמו שכתוב ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו, שהם בניו ונפשותם הרעות התלויים בעשירות שלו והוא מלא חמה. על-כן סבר להתגבר על ישראל, והעקר על-ידי עשירותו דיקא, כמו שכתוב ועשרת אלפים ככר כסף אשקל וכו'. וזה שמתחלת המגלה הקדושה בתחלתה לספר מעצם הפלגת העשירות המפלא של מלכות הרשעה שהוא אחשורוש, כמו שכתוב, בהראותו את עשר כבוד מלכותו וכו' חור כרפס ותכלת וכו' מטות זהב וכסף וכו' על רצפת בהט ושש וכו', אשר לא נשמע עשירות כזאת, וכל זה בשביל לספר ולגלות לנו תקף הנס הנפלא של פורים כי עקר התגברות מלכות הרשעה אז היה על-ידי עצם עשירותם וכנ"ל. וזהו בחינת וכלים מכלים שונים. ודרשו חכמינו זכרונם לברכה שהשתמשו בכלי בית המקדש, כי סברו שעל-ידי זה יתגברו על ישראל על-ידי שכובשים עקר שרש העשירות הקדוש של ישראל שהוא כלי בית המקדש. כי כל עקר העשירות של ישראל הוא הבית המקדש וכליו וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ובאמת היתה אז עת צרה גדולה אשר כמוהו לא נהיתה, כי המן בקש להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים וכו', כי שרש נפשם בעשירות, ומאחר שראה שכל העשירות אצלם סבר שיש לו כח על כל נפשות ישראל להשמידם חס ושלום. ובאמת היו ישראל אז בסכנה גדולה מאד כמובא. אבל איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת בפרח רשעים וכו', כי השם יתברך מפר מחשבות ערמים וכו'. כי כל כח הסטרא אחרא שהוא המן-עמלק, הוא על-ידי עצם כעסם הרע כנ"ל. על-כן השם יתברך מסכסך אותם זה בזה בבחינת וסכסכתי מצרים במצרים, וכמו שכתוב וכתתו גוי בגוי וכו'. כי מקים עליהם מהם ובהם, כי השם יתברך ברחמיו מסבב סבות נפלאות באפן שיתגרה בהשונא הרודף הכעסן, יתגרה בו בעל כעסן וחמה גדול ממנו עד שדיקא על-ידי הכעס והחמה יפל מפלה בלי תקומה. כמו שראינו אז שכל התגברות המן ימח שמו היה על-ידי הכעס והחמה כנ"ל. מה עשה השם יתברך? סבב סבות בנפלאותיו עד שהביא את אחשורוש בכעס עצום עליו, כמו שכתוב, והמלך קם בחמתו וכו', ועל-ידי זה כלתה אליו הרעה ותלו אותו על העץ אשר הכין למרדכי ואז דיקא וחמת המלך שככה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי המן הרשע סבר שיש לו כח בכעסו להתגבר על הכל כמו שראה שהתגבר בושתי והכניס כעס באחשורוש, כמו שכתוב וחמתו בערה בו, עד שהרגה על-ידי עצתו וסבר שגם עתה יצליח ברשעתו ויתגבר בכעסו עד שיכלה, חס ושלום, את כל ישראל. ואיש בער לא ידע כי השם יתברך עם ישראל תמיד והבטיחם ואף גם זאת וכו' לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וכו'. וכסיל לא יבין את זאת כי מאד עמקו מחשבותיו יתברך, ואדרבא זה בעצמו שהתגבר בכעסו והרג את ושתי, זהו בעצמו מפלתו העצומה, כי השם יתברך מקדים רפואה למכה, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה כי כך דרך השם יתברך שנוקם בהם מהם ובהם כנ"ל, כי ושתי המרשעת ברשעתה עבדה בפרך בבנות ישראל בשבת, על-כן השיב לה השם יתברך כפעלה שנהרגה על-ידי כעסו של המן ואחשורוש, ועל-ידי זה דיקא נתגלגל הדבר עד שהכניסה אסתר הצדקת כעס באחשורוש עד שתלה את המן ונטל ממנו כל עשירותו ונתן למרדכי, כמו שכתוב, ותשם אסתר את מרדכי על בית המן כי דבר אלקינו יקום לעולם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה כי חמת אדם תודך שארית חמת תחגר, ופרש רש"י שם שפרושו כשהעובדי כוכבים בכעס וחמה, על-ידי זה נתגדל השם יתברך ומודים ומשבחים אותו יתברך כשרואים מפלתם העצומה, עין שם, וזהו שארית חמת תחגר, הינו שהכתוב מפרש איך מפיל אותם השם יתברך כשמתגברים בכעס גדול עד שרוצים לכלות, חס ושלום, הינו כנ"ל שהוא יתברך מפיל אותם דיקא על-ידי שמקים עליהם בעלי חמה גדולים מהם שמפילם כנ"ל. וזהו שארית חמת תחגר, שהשם יתברך חוגר אחרים בחמות גדולות, ועל-ידי זה הוא מפלתם שלהם מהם ובהם וכנ"ל. וזהו נדרו ושלמו לה' וכו' יובילו שי למורא, שצריכין לדור ולשלם וכו', דהינו לתן צדקה בשביל השם יתברך להחזיר ולהרים כל העשירות אל הקדשה, כי עקר תקון העשירות הוא על-ידי צדקה לעניים הגונים (כמו שכתוב בסימן סט הנ"ל). וזהו "יבצר רוח נגידים", שיבצר וימעט רוח הנגידים דסטרא אחרא על-ידי כל הנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועקר הנס של פורים על-ידי מרדכי על-ידי רבוי הצעקות וזעקות שצעק להשם יתברך והכניס גם בישראל לזעק ולצעק הרבה להשם יתברך, כי אין שום עצה נגדם כי אם על-ידי זה, כי אין כחנו אלא בפה, כי הם מתגרים בישראל בכמה וכמה בחינות עד שרוצים להכניס, חס ושלום, כעס וחמה בין ישראל בעצמן, ועל-ידי זה רוצים לטרף השפע מישראל, חס ושלום, ולהתגבר עליהם כנ"ל. ועל-כן אין עצה ותחבולה כי אם לצעק הרבה להשם יתברך ולהתפלל ולהתחנן אליו יתברך בבחינת חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני, שצריכין להפך החמימות הבוער בלב מרבוי הצרות שרוצה להכניס כעס, חס ושלום, להפך הכל לתפלות ותחנות ובקשות וצעקות להשם יתברך בחמימות הלב, בבחינת חם לבי וכו' דברתי בלשוני כנ"ל. וזהו בחינת מה שכתוב שם בתחלת סימן נט הנ"ל שעקר תקון היכל הקדש הוא על-ידי משפט שישפט את עצמו על כל דבר, דהינו שיתבודד ויעשה חשבון עם נפשו וישפט את עצמו ויפרש שיחתו לפני השם יתברך בחמימות הלב עד שיתעורר אש המשפט וישרף את הרע של הנפשות שמקרבם וכו', עין שם. ועקר הכנעת הרע של הנפשות הוא לבטל הכעס והחמה מהם (כמובן בסוף התורה הנ"ל), שתקון החמה, שהוא בחינת שם שהוא על-ידי תקון הכעס, זהו בעצמו בחינת בטול הרע מבחינת כסא משפט הנ"ל, מבחינת עיגולא וכו', עין שם היטב ותבין. נמצא שעל-ידי תפלה והתבודדות מכניעין הרע של הכעס שרוצה לקלקל חס ושלום העשירות דקדשה, ולהמשיכו להסטרא אחרא חס ושלום, וזה היה כל עצתו דקדשה של מרדכי שצעק הרבה להשם יתברך והכניס בישראל לצעק ולהתפלל להשם יתברך בחמימות הלב בבחינת חם לבי וכו', להפך חמימות הכעס לחמימות צעקה ותפלה להשם יתברך וכנ"ל, ועל-ידי זה הכניע הרע, שהוא הכעס, שהוא בחינת המן, שמשם העשירות של כל העובדי כוכבים והרשעים החולקים על האמת על העוסקים בבנין היכל הקדש כנ"ל, ועל-ידי זה נתהפך הדבר בבחינת ונהפך הוא וכו', ונטל כל העשירות מהסטרא אחרא ונהפכה אל הקדשה כנ"ל, ואז ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור וכו', שהוא עשירות גדול מאד, שזה עקר הנס שחזר העשירות אל הקדשה, ועל-ידי זה ורבים מעמי הארץ מתיהדים וכו', כי כשחוזר העשירות אל הקדשה אז מתאוים נפשות רבים להכלל בשמו ונפשו ונעשים גרים ובעלי תשובה הרבה בעולם, בבחינת ורבים מעמי הארץ מתיהדים וכו', וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ויש לרמז כל זה בחבור הפסוקים של המסורה שמביא ששה פסוקים של חמש חמש תבות סמוכות משתי אותיות לבד, כל אחד מהן. א' ויולד נח את שם את חם, ב' כי גם זה לך בן, ג' כי יד על כס י"ה , ד' על-כן לא בא אל שלחן המלך, ה' גם לי גם לך לא יהיה, ו' אין זה כי אם רע לב. הינו ויולד נח, שהוא הצדיק האמת שהוא עוסק בבנין היכל הקדש הנ"ל, את שם את חם, הינו שמוליד הנפשות הקדושות שהם בחינת שם, בחינת נפש חיה הוא שמו, ועל-כן עקר התקרבותם על-ידי שמגדל השם שבא על-ידי עשירות דקדשה, אבל הבעל דבר מתגרה והוא כרוך אחר הקדשה, ורוצה להגביר הרע של הנפשות שמקרבם שהוא הכעס והחמה, אך הצדיק האמת מהפך הרע שהוא בחינת חם, בחינת חמימות הכעס והחמה, הוא מהפך לבחינת חם לבי בקרבי וכו' דברתי בלשוני, דהינו לצעק ולהתפלל להשם יתברך בחמימות הלב כנ"ל, וזהו ויולד נח, שהוא הצדיק, את שם, הינו הנפשות שמקרבם. וזהו את חם, שהוא בחינת חמימות הלב שכרוך בהם שרוצה להכניס כעס וחמה, אבל הצדיק מהפכו לבחינת חם לבי הנ"ל, שעל-ידי זה נתהפך הכל אל הקדשה ומוליד נפשות רבות ומגדיל שם ה' וכנ"ל. וזהו 'כי גם זה לך בן', כי הנפשות שמקרבם נקראים בנים, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, ובכל פעם שמקרב נפש חדש הוא בחינת בן, בבחינת כי גם זה לך בן, וזהו כי יד על כס י"ה שנאמר על מלחמת עמלק, שנשבע הקדוש ברוך הוא שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זכר עמלק, ועקר המלחמה הוא בבחינה הנ"ל, מחמת שעמלק מתגרה בכל פעם בישראל למעט שמם, חס ושלום, על-ידי הכעס, שעל-ידי זה גוזל השפע מהם עד שהשם יתברך בעצמו, כביכול, צריך ללחם עמו, בבחינת כי יד על כס י"ה, שאין שמו וכסאו שלם עד שימחה זכרו ויתבטל הכעס מן העולם, ואז יגדל שם ה' שהוא שם ישראל, שם הצדיקים אמתיים. ואז ישובו הכל אל השם יתברך, שזהו בחינת ויולד נח הנ"ל, וזהו גם כן בחינת שלמות כסאו, כמו שכתוב שם בענין כסא משפט, עין שם. ועקר המלחמה עם עמלק על שרוצה לטל כל העשירות לעצמו בשביל תאותו וכבודו, שזהו בחינת העשירות של העובדי כוכבים והרשעים שאינם משתדלים שמעשירותם יבא נחת להשם יתברך להספיק ידי לומדי תורה הכשרים והיראים באמת, וזהו 'על-כן לא בא אל שלחן המלך', שהחולק אינו רוצה לבא בעשירותו אל שלחן המלך, מלכו של עולם, להספיק כל הקרובים אליו, שהם הצדיקי אמת והנלוים אליהם, ועל-ידי זה 'גם לי גם לך לא יהיה', כי עשירות כזה לא תצלח כי בחצי ימיו יעזבנו וכנ"ל. ובאמת הסטרא אחרא חפצה בכך, כי הוא המסית, הוא המדיח, הוא המסטין וכו', כי הוא מסית את החולקים שיתגברו בכעס ויהיה להם עשירות דסטרא אחרא, ואחר כך הוא בעצמו מקטרג עליהם וטורף מהם עשירותם עד שלא נשאר מאומה בידם, שזהו בחינת מה שהסטרא אחרא אומרת גם לי גם לך לא יהיה, וזהו אין זה כי אם רע לב, כי כל זה נמשך מרע הלב שהוא בחינת כעס שנקרא רע הלב כנ"ל, אבל השם יתברך לוחם עם הסטרא אחרא שהוא בחינת עמלק, בבחינת כי יד וכו', ומכניס בישראל שיצעקו אליו בחמימות הלב, ועל-ידי זה מפר עצת גוים ומזכה את הצדיק להוציא העשירות מהסטרא אחרא ולהכניסו אל הקדשה, שעל-ידי זה מוליד הצדיק נפשות רבות בבחינת ויולד נח את שם וכו', בחינת כי גם זה לך בן, שבכל פעם נתוספין נפשות המתקרבים אל האמת שהם נקראים בנים כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ובשביל זה עשה המן עץ גבה חמשים אמה לתלות את מרדכי להפילו משם, כי רצה לפגם בשרש העשירות הקדשה, שהוא בחינת הגדלת השם והנפש של ישראל, שכלם משרשים בשמות השבטים שיש בהם חמשים אותיות, ועל-כן אלו החמשים אותיות של י"ב שבטי י"ה היו חקוקים על אבני החשן והאפוד שהם בחינת עשירות כי היו אבנים יקרות מאד, והכהן גדול נשא אותם על לבו, ועליהם היו חקוקים שמות בני ישראל, שהם שרש הנפשות והשמות של כל ישראל שכלם משרשים באלו החמשים אותיות שחקוקים על האבנים טובות האלה שהם בחינת עשירות, כי השם והנפש שרשו בעשירות כנ"ל, ועל-כן היו על לב הכהן גדול בחשן המשפט להמשיך בחינת אש המשפט כנ"ל, להכניע הרע הרוצה להתאחז באלו הנפשות ובלב המקרבם (כמו שמבאר שם), וכמו שכתוב, ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו וכו'. וכן מביא שם אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה מענין החשן משפט לענין אש המשפט הנ"ל, כמו שמבאר בענין רבועא שהוא בחינת משפט, כמו שכתוב רבוע היה כפול שנאמר בחשן המשפט, הינו כנ"ל. והמן הרשע בקש להשליך מרדכי משם, אבל מרדכי בעצם צעקתו ותפלתו המשיך בחינת אש המשפט הנ"ל עד שחתה גחלים על ראשו של המן והשיב לו גמולו בראשו ותלו אותו ואת בניו על אותו העץ דיקא, כי כל הכנעתו היתה על-ידי חמשים אותיות הנ"ל, שהם בחינת שם דקדשה של ישראל, בחינת עשירות דקדשה שזכה מרדכי אליהם בקדשה, ועל-ידי זה הפיל המן משם דיקא ותלו אותו ואת בניו על העץ ונחזר כל העשירות אל הקדשה כנ"ל, ועל-כן חמשים הוא בחינת שעור התחלת העשירות, כמו שכתוב במשנה מי שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם לא יטל מן הצדקה, כי שרש העשירות נמשך מחמשים אותיות הנ"ל שיש בשמות השבטים, שכל אחד מישראל נשרש שמו ונפשו שם שמשם כל העשירות וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ארבע פרשיות ופסח, כי ארבע פרשיות כלם הכנה לפסח, כי עקר בחינת פסח הוא לתקן העשירות להעלותו מהגלות מהסטרא אחרא מהטמאה אל הקדשה הוציא העשירות מהעובדי כוכבים והרשעים ולהכניסו לישראל הצדיקים והכשרים העובדים את השם יתברך עם כל העשירות, להגדיל שמם ונפשם על-ידי זה כדי להגדיל שם ד' המשתף בשם ישראל כדי שיתאוו נפשות רבות להכלל בשם הקדש וכו', וזה בחינת קרבן פסח שבא מן הצאן שהוא בחינת עשירות בחינת עשתרות צאנך שמעשירות את בעליהן וכו', ועל-כן היו המצרים עובדים לצאן , כי עקר נפילת העשירות הוא במצרים ששם כל העשירות דסטרא אחרא, כמו שאמרו הוי הירדים מצרים לעזרה וכו', ומצרים אדם ולא אל , וכמו שרמז אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה בהמעשה של הבעל תפלה שמדבר ביותר מתאות ממון שהיו עושים מהממון עבודה זרה וכו', שהכל מרמז בקפיטל זה, עין שם, כי מצרים מלאה גלולים ועבודה זרה שהוא תאות ממון, שכל העבודה זרה תחובים שם (כמו שמבאר בסימן כג), ומחמת זה היו עובדים לצאן, שהוא בחינת עשירות כנ"ל, ובשביל זה גלו ישראל למצרים כדי לברר העשירות משם. כי בעשירות בכסף וזהב שם נפלו כל הניצוצות שהם גונין עלאין (כמו שמבאר בהתורה הסתרה בסימן נו), ועקר נפילת הניצוצות היה מחטא אדם הראשון שחטא באכילת עץ הדעת ונטרד מגלוי עריות ונגזר עליו מיתה ויגיעת מרירת הפרנסה, כמו שכתוב בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה וכו', שזהו בחינת נפילת העשירות שנפל למקום שנפל, שמחמת זה הפרנסה במרירות גדול, ובשביל זה היה עקר גלות מצרים כנ"ל, ועל-כן היתה עקר ההבטחה לאברהם אבינו ואחרי כן יצאו ברכש גדול. ברכש גדול דיקא, כי זה עקר תקון שנעשה על-ידי הגלות מה שבררו והוציאו העשירות מהסטרא אחרא מטמאת מצרים אל הקדשה וכנ"ל, אבל בעוונותינו הרבים לא זכו ישראל לעמד בטובתם והתגרה בהם הבעל דבר עד שעשו את העגל על-ידי רבוי כסף וזהב, כמו שכתוב ודי זהב וכו', כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה וחזרו ופגמו בעשירות, כי עקר הסטרא אחרא כרוכה שם בענין תאות ממון, ששם כל הניצוצות דקדשה וכנ"ל, ועל-ידי זה באו כל הגליות, חרבן בית ראשון ושני, וחזר ונפל העשירות להסטרא אחרא וישראל נזונין מתמצית, כמובא שזה עקר הגלות. וזה בחינת תורי זהב נעשה לך עם נקדות הכסף שנסמך לפסוק 'עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו', כי תורי זהב וכו' זה בחינת עצם העשירות שזכו ביציאת מצרים וקריעת ים סוף כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, על-כן נסמך לזה עד שהמלך במסבו וכו', שזהו ענין חטא העגל כמו שפרש רש"י שם, הינו שישראל קובלים על עצמם ומתודים שלא עמדו בטובתן שזכו לברר ולהוציא העשירות אל הקדשה ועד שהמלך במסבו נכשלו ועשו את העגל על-ידי רבוי הממון שהוא עבודה זרה של תאות ממון כנ"ל, שעל-ידי זה נמשך גלותנו הארך הזה, אבל השם יתברך הקדים רפואה למכה וחמל עלינו ונתן לנו הימים טובים הקדושים שהתחלתם פסח שבו נמשך בכל שנה בחינת תקון תאות ממון (כמו שכתב אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה בלקוטי תנינא סימן א). ועל-כן קרבן פסח בא מן הצאן שהוא בחינת תקון תאות ממון ועשירות שהוא בחינת צאן כנ"ל, כי הקרבנות הם בחינת בטול העבודה זרה, כידוע:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן לא היה נאכל אלא צלי אש, זה בחינת לבת אש הנאמר בהתורה הנ"ל שהוא מכניע הרע הרוצה להתאחז בלב, שהוא בחינת אש הכעס, שזה עקר פגם העשירות וכנ"ל, וזהו ראשו על כרעיו ועל קרבו, כי צריך לברר כל העשירות מתחלתו עד סופו אל הקדשה, כי הכסף יענה את הכל, וכל הדברים שבעולם יכולים לקנות על-ידי הממון, ומזה נמשך תאות וחמדת הממון, מחמת שעל-ידי הממון יכולים לקנות כל דבר, אבל מי שיש לו דעת אמתי יודע שהכל הבל, כי הממון עם כל הדברים והחפצים שיקנה על ידם הכל יכלה ויאבד ולא ישאר ממנו כלום, כי האדם עם כל החפצים והחמדות שבעולם יסודם מעפר וסופם לעפר, ואין מלוין לו לאדם לא כסף וזהב ולא אבנים טובות ומרגליות שהם הדברים חמודים שקונה על-ידי הכסף והזהב, ומכלם לא נשאר כלום כי אם תורה ומעשים טובים בלבד, ועל-כן הצדיקים כשזוכין ישראל שהעשירות יגיע אליהם הם מעלין כל הממון עם כל מיני חפצים שקונים בהם הכל מעלין אל הקדשה בשביל כבוד השם יתברך לבד, וזה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כמובא בפרוש רש"י על פסוק שניך כעדר הרחלים, עין שם). הרחל הזה כלה קדש קרנה לחצוצרות עורה לתוף וכו' צמרה לתכלת וכו', הינו הצאן שהיא עשירות בשרשו שבקדשה כלו קדש, כי נתבררין ונתגלין על-ידי זה דברים נפלאים ונעשין נגונים ושירות נפלאים, על-ידי בחינת שאו זמרה ותנו תף שהוא תקון המשא ומתן והעשירות בקדשה בבחינת ולבא מקבל לה בחודא דנגונא דליואי (כמו שמבאר בהתורה השגחה סימן יג, עין שם), ועל-כן צותה התורה בקרבן פסח שהוא תקון תאות ממון כנ"ל, שיהיה נצלה באש בשלמות ראשו על כרעיו ועל קרבו כדי לברר ולהעלות העשירות כלו אל הקדשה מראשו ועד רגלו, בבחינת הרחל הזו כלה קדש, וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת אסור חמץ ומצות אכילת מצה, כי אין בין חמץ למצה אלא משהו, הינו המשהו שבין כעס לעשירות שהוא תלוי במשהו כחוט השערה (כמובן בהתורה הנ"ל), שעקר החלוק בהנקדה שבין ח' לה', כי מצה בה"א זה בחינת עשירות, בחינת הא לכם זרע, בחינת השפעת העשירות שהמשיך יוסף במצרים, כי השם יתברך הקדים שהעשירות יתגלגל למצרים על-ידי יוסף דיקא שיהיה להם כח על-ידי זה לבררו משם ולהחזירו למרא קמא, וחמץ בחי"ת זה בחינת חמה וכעס, כי לית חמה בלא חי"ת, ועל-כן נקראת המצה לחם עני שהוא תקון להעני והעניות שסבלו בגלות, כמו שפרש רש"י שמזכיר את העני וכו', כי עקר תקון העשירות הוא עניות, דהינו מי שאינו מתגאה בדעתו ומחזיק עצמו כעני ובאיזה מעמד שהוא בין שהוא עני ממש או שהוא בינוני או שהוא עשיר מפלג תמיד מחזיק עצמו כעני ואביון גדול, בבחינת דוד המלך שבגדל מלכותו וגדלתו ועשרו הגדול אמר תמיד, כי עני ואביון אנכי, ואני עני ואביון, כי האדם ראוי לו להבין עצם עניותו בזה העולם, כי אפלו הצדיק אי אפשר לו לצאת ידי חובתו בזה העולם כנגד השם יתברך, וכמו שכתוב, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב וכו', מכל שכן וכל שכן שאר בני העולם, ואם כן אפלו לחם צר ומים לחץ אינו מגיע לו חס ושלום לפי מעשיו, רק השם יתברך זן את העולם בחסדו, כמו שכתוב, נתן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, ואם כן אין עני יותר ממנו, כי הוא אכל דלאו דילה, וכשמשים אל לבו האמת ויודע זאת בברור, אזי טוב לו תמיד ויזכה לעשירות אמתי שהוא מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, איזהו עשיר השמח בחלקו, כי ישמח תמיד בחלקו, מאחר שיודע שהכל חסד גדול מהשם יתברך אפלו לחם צר ומים לחץ, ועל-ידי זה יזכה לעשירות ממש לכל הון דעלמא, בבחינת מאן דאיהו זעיר הוא רב, שמי שהוא קטן בעיניו ויש לו הסתפקות ומקבל הכל באהבה ובשמחה יזכה אחר כך לעשר וגדלה, וכמו שאמרו, יש מתרושש והון רב, וכתיב מקים מעפר דל וכו' להושיבי עם נדיבים, 'מקים מעפר' דיקא, הינו מי שמשים עצמו כעפר וכנ"ל, וגם אחר כך כשזוכה לעשירות ממש לכסף וזהב וחפצים הרבה לא יפל על-ידי זה להתאוות מה שאינו שלו, כי גם בעצם עשירותו יחזיק עצמו לעני ויהיה שמח בחלקו תמיד וכנ"ל. לא כן הרשעים שהם בהפך מכל זה, כשהוא עני הוא בכעס על השם יתברך על עניותו וחסרונו, ותכף כשיש לו איזה ממון הוא מלביש עצמו במלבושים שאינם ראויים לו לפי ממונו, ועל-ידי זה חסר לו עתה יותר מבתחלה, וכשמרויח עוד ממון יותר מתחיל לקנות לו כלי כסף ומרגליות ותכשיטין, והכל בכפלי כפלים מכפי ערכו, ועל-ידי זה חייו מרים ומרורים תמיד, עד שיש הרבה שבימי עשירותם חייהם מרורים יותר מבימי ענים עד שהרבה העבירו עצמם לדעת על-ידי זה, כידוע את המעשה הרע הנעשה תחת השמש על-ידי זה, ועל-פי רב על-ידי זה באים לידי עניות ממש ומתים בעלי חובות (שקורין אב זעצירס), וגם בימי עשירותם היו עניים גדולים, כי תמיד חסר להם כפי הנהגותם והצטרכותם העצומים, והכל מחמת גסותם הרע, ואינם חושבים על תכליתם הנצחי, וכאלו כל העשר מגיע להם לבד, ומאן דאיהו רב הוא זעיר, ומי שהוא מתגאה הקדוש ברוך הוא משפילם ומתים עניים ובעלי חובות, וזה בחינת יאה עניותא לישראל, שעקר היפי והנוי הוא עניות, הינו מי שמחזיק עצמו לעני תמיד הוא נאה ויפה תמיד, כי כל מה שיש לו הוא נאה ויפה אצלו תמיד, אפלו מלבוש של פשתן עם טלאי על גבי טלאי, הכל נאה ויפה אצלו ושמח בו מאד, שיש לו על כל פנים מלבוש כזה להתכסות בו, כי יודע שאינו ראוי לו לפי מעשיו אפלו מלבוש כזה, ואז הוא נאה ויפה תמיד, כי אחר כך גם כשיהיה לו מלבושים של משי ושל כסף וזהב יהיו נאים ויפים אצלו תמיד, אבל מי שאינו מחזיק עצמו כעני, וכל מה שיש לו מתאוה יותר אינו זוכה לנוי ויפי לעולם כנראה בחוש שאפלו לובש בגדי משי היקרים וכו' תמיד חסר לו עוד בגדים היקרים ביותר של גדולי הקצינים ביותר, וכן להלן וכו' להלן וכו' כידוע כל זה והבן מאד:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מצה שאוכלים בפסח שהוא תקון הממון והעשירות שנקרא לחם עני, בחינת מצה פרוסה, מה דרכו של עני בפרוסה, הינו שעקר תקון הממון והעשירות הוא על-ידי עניות, על-ידי שמחזיקין עצמן תמיד כעני וכנ"ל, וזה בחינת דרכו של עני בפרוסה, שהוא פורס ומשבר לחמו ופרנסתו תמיד, שכל מה שיש לו הוא חושב שמגיע לו מחצה מזה, ועל-כן תמיד אין חסר לו כלום והוא שמח בחלקו תמיד שזהו עקר העשירות, ועל-ידי זה זוכה לעשירות ממש בעולם הזה ובעולם הבא. ועל-כן נאמר בקרבן פסח על מצות ומררים יאכלהו, כי קרבן פסח שהוא בחינת עשתרות צאנך, עשירות דקדשה, עקר אכילתו צריך שיהיה דיקא על מצות, שהם בחינת לחם עני ומרורים לזכר העני שנתענו במצרים, הינו שגם בעשירותו לא ישכח מרירות עניותו כדי שלא יתגאה וכנ"ל, שזהו בחינת טוב ילד מסכן וחכם וכו', כי גם במלכותו נולד רש, כמו שפרש רש"י שם שגם במלכותו ועשרו מחזיק את עצמו לרש ועני וכנ"ל, כי האדם צריך לאחז תמיד בקצה האחרון ולזכר שנולד ערם, כמו שכתוב ערם יצתי מבטן אמי, שזהו תכלית העניות, וכנגד עניות זה כל מה שיש לו הוא עשירות גדול ואז יהיה שמח בחלקו בכל מה שיש לו, הן מעט הן הרבה, אבל תכף כשיסתכל למעלה ממנו, דהינו שיתקנא בהגדולים ממנו בעשירות, בודאי הוא חסר לעולם, נמצא שעקר עשירות כשמחזיקין עצמו לעני, כי כנגד תכלית העניות הכל הם עשירים כנ"ל, אבל כששוכח עניותו אין עני ממנו, כי חסר לו בכל פעם יותר ויותר וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת הא לחמא עניא וכו', ותכף אומר כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך וכו', הינו כנ"ל, שבתחלה מספר שהמצה היא בחינת לחם עני שנזכרין העניות של הגלות ויודעין האמת מגדל עניותו מכל וכנ"ל, ותכף כשיודעין זאת עוזר לו השם יתברך וממלא כל חסרונו עד שיכול גם להשפיע לאחרים, שזהו מה שאומר מיד כל דכפין ייתי ויכול וכו', כי דיקא על-ידי בחינת לחמא עניא הנ"ל זוכין לעשירות גדול עד שכל מי שירצה יבוא ויסעד אצלו וכנ"ל, וזהו גם כן מה שעוקרין הקערה מיד ושואלין הקשיות של מה נשתנה, ועקר כל הארבע קשיות סובבין על קטב הנ"ל, ששואלין רבוי הסתירות שרואין בלילה הגדולה הזאת, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, כמו שרואין שזהו לכאורה בחינת עשירות, כי בודאי לחם חמץ מטעם יותר והוא לחם עשירות כי בודאי לחם חמץ מטעם יותר, והוא לחם עשירים יותר מלחם מצה, והלילה הזה כלו מצה שהוא בחינת עניות בחינת לחם עני, וכנגד זה אנו רואין ההפך שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפלו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים, שזהו דרך עשירות שאוכלין מאכלים מטבלין, כמובא במפרשים שהטבול מרמז על עשירות וחרות, וכן מוסיפין לשאל עוד סתירות כאלה, שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הטובים לאכילה והלילה הזה כלו מרור שמרמז על מרירת העניות והפרנסה, וכנגד זה רואין ההפך שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסבין, הלילה הזה כלנו מסבין דרך חרות כעשירים ומלכים, ועל זה משיבין ומספרין כל ספור יציאת מצרים שהיינו עבדים לפרעה במצרים והיינו בדחק ובעניות גדול, כי היה כל השפע אצלם והם היו המלכים והשרים והשופטים ומשלו עלינו, ויוציאנו ד' משם ברכוש גדול והביאנו לארץ ישראל ארץ חמדה וכו' והחזיר השפע והעשירות לנו, וכמו שאנו זוכרין בהגדה שקים הבטחתו, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שנתן לנו את ממונם, וכל עקר הטרח הזה שהגלנו תחלה בגלות כזה, ואחר כך הוציאנו בעשירות כזה, ולמה לא נתן לנו העשירות תכף בלי צער הגלות? אבל הכל היה לטובתנו כדי להזדכך בכור הברזל בגלות כדי לברר ולזכך העשירות להוציא אותנו מתאות ממון שהוא עשירות וממון דסטרא אחרא, שכל מה שיש לו יותר חסר לו יותר, שעליהם נאמר מארת ד' בבית רשע, בחינת ובטן רשעים תחסר, ולזכות לעשירות דקדשה שבא על -ידי עניות דיקא וכנ"ל, ובשביל זה מצוה עלינו לאכל מצה לחם עני ומרור לעשות כל השנויים האלו כדי לידע ולזכר תמיד בהעניות והמרירות, שעל-ידי זה דוקא אנו זוכין לעשירות ולהסב במטה דרך חרות כמלכים כי מי שאינו זוכר בעת עשרו בחינת מלכות את עניו ומרירותו זה אינו עשר כלל, כי עליו נאמר עשר שמור לבעליו לרעתו, והוא גרוע מעני, כי חסר לו יותר עד שסובל מרירות מר ממות כאשר רואין בחוש, וגם בשביל זה עוקרין הקערה קדם האכילה לרמז שאין הסעדה שלנו ואין אנו רשאין לאכל ממנה עד שנזכיר תחלה חסדי ד' ונפלאותיו איך הוציא השפע מהסטרא אחרא מגלות מצרים ונתנה לנו שאז דיקא חוזר הפרנסה והעשירות ואנו יכולין לאכל, וזהו בחינת מה שאמרו בזהר הקדוש שרב המנונא סבא אפלו כשהיה השלחן ערוך לפניו לא רצה לאכל עד שהתפלל על מזונו ואמר לא אכל עד דאתיהיב מבי מלכא, הינו שאמר שאין הסעדה שלו עד שיברר אותה על-ידי תפלתו, כי עקר ברור הפרנסה מהגלות הוא על-ידי תפלה כידוע:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וכן בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים וכו' כמבאר בההגדה, כי זאת הבחינה הוא בכל דור ובכל אדם ובכל זמן שעקר מרירת הגלות לכל אחד לפי בחינתו, ועקר בחינת הגאלה שממשיך כל אחד על עצמו איזה בחינות של חרות וגאלת הנפש הכל בבחינה הנ"ל, כשזוכה לשבר תאות ממון על-ידי התקרבות לצדיקי אמת שעקרו הוא להיות שמח בחלקו כנ"ל, שזהו על-ידי שמרגיש עניותו בכל הבחינות בגוף ונפש וממון, ועל-ידי זה דיקא זוכה לבחינת גאלה לבחינת עשירות עד שיכול לזכות לעשירות ממש גם בגשמיות, וזהו עקר הגאלה השלמה על-ידי משיח צדקנו, שאנו מקוים ומצפים ומחכים אליו שאז יחזר כל העשירות אל הקדשה לישראל שיהיו כלם צדיקים אז כמו שכתוב תחת הנחשת אביא זהב וכו', וכתיב ושמתי כדכד שמשותיך וכו' וכל גבולך לאבני חפץ וכו', שעשירות כזאת לא זכו אפלו ביציאת מצרים ולא נשמע מעולם עשירות כזה, וישראל יזכו לזה דיקא על-ידי עניותם שסבלו בגלות המר הזה, וגם אז כשיצאו מהגלות ויזכו לעשירות כזה לא ישכחו עניותם כי יהיו אז ענוים באמת, כמו שכתוב, וחסו בו עם עני ודל, וגם משיח בעצמו נקרא עני, כמו שכתוב עני ורוכב על החמור, כי עקר העשירות האמתי בגשמיות ורוחניות זוכין על-ידי עניות ושפלות באמת וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שנסמך בההגדה ואחרי כן יצאו ברכש גדול, והיא שעמדה לאבותינו ולנו וכו', כי עקר קיום שלנו בגלות המר הזה הוא על-ידי ההבטחה שהבטיח לאברהם אבינו 'וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול', ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, 'וגם' לרבות שעבוד מלכיות שעקר השעבוד על-ידי שנטלו וגזלו השפע של העשירות אליהם, ועל-ידי זה הם מושלים עלינו, אבל השם יתברך כבר הקדים והבטיחנו על-ידי אבותינו ואחרי כן יצאו ברכש גדול, ומאותה ההבטחה נמשך לנו גם עתה קצת השפע שיש לנו כדי שיהיה לנו קיום בגלות המר הזה עד הגאלה, כי ההבטחה היתה שישראל מכרחין להיות בגלות כגרים, כאלו כל השפע והעשירות שלהם, אבל הכל לטובה כדי שנכיר עניותנו ושפלותנו ונשוב אליו ועל-ידי זה מעט השפע שלנו עולה יותר מכל העשירות שלהם וכנ"ל, ועל-ידי זה זוכים כמה צדיקים וכשרים גם בגלות לעשירות גדול, ועל-ידי זה יש לנו קיום בגלות לעמד כנגד העובדי כוכבים וכנגד כל החולקים על האמת, כי לא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם על-ידי זקנינו הקדושים שמקימים אותנו גם בגלות הזה וממשיכים לנו השפע דקדשה בדרך נפלא ונורא עד שנזכה לגאלה שלמה במהרה בימינו, אמן:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ספירת העמר, כי מ"ט ]ארבעים ותשע[ ימי הספירה הם כנגד מ"ט אותיות שבשמות י"ב שבטי יה, שזהו בחינת כלל שמות בני ישראל, כי כל אחד מישראל שמו ונפשו משרש במ"ט אותיות של שמות השבטים, הינו שעל-ידי מצות הספירה שסופרין מ"ט ימים אלו על-ידי זה מתקן כל אחד שמו ונפשו, דהינו שיזכה להגדיל שמו ונפשו על-ידי עשירות דקדשה שזוכין על-ידי שבירת הכעס וכנ"ל. ועל-כן סופרין לעמר, כי על-ידי הקרבת העמר שעורים ממתיקין כל הגבורות והדינים שכלולים בבחינת שעורה וכו', כמובא, ועל-ידי זה ממתיקין ומבטלין אחיזת הכעס, כי עקר אחיזת הכעס הוא מגבורות, ומשם שרש הנפש כי בשרשם שניהם אחד ושם שרש העשירות (כמבאר בסימן סח וסט, עין שם), וכשאין ממתיקין הגבורות והדינים בשרשן אזי מתגבר הבעל דבר ומהפך העשירות לכעס, ועל-ידי זה טורף נפשו באפו (כמו שמבאר שם). ועל-כן אחר הנפת העמר שעורים, שעל-ידי זה ממתיקין כל הדינים והגבורות בשרשן, על-ידי זה ממתיקין אחיזת הבעל דבר וזוכין להגדיל השם והנפש שזהו בחינת מ"ט ימי הספירה שהם בחינת השם והנפש של כל אחד מישראל שכלול במ"ט אותיות שיש בשמות השבטים כנזכר לעיל, וזה שמבקשין אחר הספירה על ברכת הפרנסה, כמו שאומרים, ארץ נתנה יבולה יברכנו וכו', כי על-ידי הספירה ממתיקין ומבטלין הכעס וממשיכין ברכת הפרנסה והעשירות דקדשה וכנ"ל, ועל-כן ירד המן לישראל באיר, שאז עקר ימי הספירה, כי המן הוא בחינת פרנסה ועשירות דקדשה שנמשך בימי הספירה, וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן היה העמר משעורים שהוא מאכל בהמה, ועל-ידי הקרבתו ממתיקין הדינים ומעלין מבהמה לאדם ועל-ידי זה ממתיקין ומבטלין אחיזת הכעס, כי על-ידי הכעס נסתלק חכמתו ממנו שהוא צלם אלקים ונדמה לבהמה כי כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו, כמבאר כל זה היטב בהתורה שאלו את ר' יוסי בן קיסמא וכו' (בסימן נז), ועל-כן התקון על-ידי הקרבת העמר שעורים, שעל-ידי זה מעלין מבהמה לאדם וחוזר חכמתו אליו, שזה עקר תקון הכעס וכנ"ל, וזהו בחינת המשכת המחין בימי הספירה (כמובא בכונות הספירה, עין שם), כי אז עוסקין להמתיק הדינים ולבטל הכעס שעל ידו מסתלקין המחין, חס ושלום, כי על-ידי מצות הספירה חוזרין וממשיכין המחין בכל יום (כמבאר בכונות):

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועקר התקון על-ידי שסופרין הימים לעמר, כי על-ידי חשבון וספירת הימים על-ידי זה ממשיכין בחינת תקון המשפט הנאמר בתחלת התורה של היכל הקדש הנ"ל, כי תקון המשפט צריכין להמשיך בכל יום ויום בבחינת לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, כי אדם נדון בכל יום וצריך כל אחד להקדים בתחלת היום לשפט את עצמו כדי להמתיק ולבטל הדין שלמעלה, וזהו בעצמו המתקת ובטול הכעס, כי עקר הכעס נמשך מהתגברות הדינים חס ושלום, וכפי מה שזוכין לבטל הדינים על-ידי בחינת משפט הנ"ל ששופט את עצמו בעצמו, על-ידי זה מבטל הכעס, וזהו בעצמו מה שמבאר בתחלת התורה היכל הקדש הנ"ל, שעל-ידי המשפט מבטל ושורף את הרע של הנפשות שמקרבן שלא יתאחזו בבחינת היכל הקדש (כמבאר שם), כי עקר הרע הוא הכעס כמובא שם הפסוק והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך, ועין שם היטב בהתורה הנ"ל כי הכל אחד ענין היכל הקדש ויד ושם המבאר שם וכסא משפט ועגולא ורבועא (עין שם היטב). ומובן שם שהכעס שהוא פגם השם והנפש זהו בעצמו בחינת פגם היכל הקדש על-ידי הרע של הנפשות, נמצא שעקר הרע הוא הכעס והוא מתבטל על -ידי אש המשפט (כמו שמבאר שם). וזה אנו ממשיכין על-ידי ספירת הימים, כי צריכין לעשות חשבון מכל יום ויום שזהו בחינת משפט, כי עקר המשפט הוא כפי החשבון שמחשבין עם האדם על כל יום ויום על כל מה שעשה, כמו שאמרו ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון וכו', ומי שרוצה לחוס על עצמו להציל את עצמו מדין וחשבון שלמעלה צריך לשפט את עצמו לעשות חשבון עם נפשו בכל יום ויום, ועל-כן צריכין בימי הספירה שהם הכנה לקבלת התורה לקרב את עצמו עם כל נפשות ישראל התלויים בו להשם יתברך שזהו עקר בחינת בנין היכל הקדש הנ"ל, על-כן צריכין בכל יום בכניסתו לספר היום לידע שכל הימים מנויים וספורים בחשבון, שזהו בחינת משפט, שהוא בכל יום כנ"ל, דהינו שחושב עם נפשו על כל יום ושופט את עצמו וכנ"ל, ועל-ידי בחינת משפט נתלהב הלב ושורף את הרע שהוא הכעס, ועל-ידי זה מגדיל השם והנפש על-ידי עשירות דקדשה, שזהו בחינת מ"ט ימי הספירה, וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי עקר אבדת הימים שהאדם אובד את ימי חייו, חס ושלום, העקר הוא על-ידי תאות ממון ועשירות וטרדת הפרנסה, כנראה בחוש, וכמו שכתב אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה על פסוק ועפר תאכל כל ימי חייך וכו', ועקר חסרון הפרנסה ועצם מרירתו וטרדתו של כל אחד הוא על-ידי הכעס, ונמשך מחטא אדם הראשון שפגם בעץ הדעת שעליו נאמר אויל ביום יודע כעסו, כמו שאמרו במדרש שאז נגזר בזעת אפך תאכל לחם וכו', כי מי שמבטל הכעס זוכה לעשירות תמיד כי הוא שמח בחלקו תמיד ועל-ידי זה זוכה לעשירות ממש כנ"ל, אבל מי שאינו משבר את הכעס עליו נאמר והיה כי ירעב והתקצף, ואפלו כשיש לו עשירות הוא מלא כעס, כמו שכתוב כל ימיו כעס ומכאובות, כי בכל פעם חסר לו יותר, ועל-כן באמת כל עשירות שלו אין כלום ועליו נאמר דעת חסרת מה קנית, דעת חסרת זה בחינת כעס, בחינת כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו, מה קנית, כי בודאי אין העשירות שלו כלום, כי תמיד חסר לו יותר וכנ"ל, ועליו נאמר עשר שמור לבעליו וכנ"ל, ולסוף אין נשאר לו כלום, כמו שכתוב ומאומה לא ישא בידו וכו', ועל זה נאמר עושה עשר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו, 'בחצי ימיו' דיקא, כי אינו זוכה להשלים את ימיו על-ידי תקון המשפט שמבטל הכעס ומשלים הימים כנ"ל, רק הוא אובד את ימיו כנ"ל, וכאשר רואין בחוש שהאדם אובד ימיו על-ידי טרדת הממון, ועל-כן מרגל הלשון בספרי מוסר אדם דואג על אבוד דמיו ואינו דואג על אבוד ימיו, כי הא בהא תליא, ועל-כן בספירה שעוסקין להשלים ולהגדיל השם והנפש על-ידי עשירות דקדשה, על-כן סופרין הימים שזהו בחינת משפט כנ"ל, שעל-ידי זה עקר תקון הימים על-ידי שמבטל הכעס וזוכה לעשירות דקדשה להיות שמח בחלקו לא להקפיד ולכעס ולהתקצף על החסרונות שלו, ועל-ידי זה זוכה לעשירות ממש, כי כפי בטול הכעס כן זוכה לעשירות כנ"ל, וזה בחינת שבע שבתות תמימות, ואל יאבד ואל יפגם שום יום מהם על-ידי הכעס, שעל-ידי כן טורף נפשו באפו ואובד ימי חייו כנ"ל, כי צריכין להתחיל לספרו בתחלת היום לקים תמימות תהיינה להמשיך בחינת תקון המשפט בתחלת היום כדי להציל נפשו מכעס, שעל-ידי זה יהיו ימיו שלמים, בחינת תמימות תהיינה, ועל-ידי זה יזכה שיכלל נפשו עם כל הנפשות התלויים בו בבחינת היכל הקדש הנ"ל להתקרב להשם יתברך ולתורתו הקדושה שזהו בחינת הכנה לשבועות שהוא קבלת התורה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן תלמידי ר' עקיבא נסתלקו בימי העמר על-ידי הקפידות שהיו ביניהם, ועל-ידי זה לא המתיקו ובטלו את הכעס כראוי, ועל-כן נסתלקו בימי העמר דיקא שאז עוסקים לבטל הכעס והם פגמו בזה, על-כן נסתלקו אז דיקא, ועל-כן אמר רבי שמעון בר יוחאי, אנן בחביבותא תליא, כי זה עקר התקון לבטל הכעס והקפידות ולהמשיך אהבה וחסד, וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ל"ג בעמר, שהוא בחינת עד הגל הזה (כמובא בכתבים), כי לבן רדף אחר יעקב עם כל נפשות ביתו, ועקר הקנאה היה על עצם העשירות שאסף בביתו, כמו שכתוב שם בפרשת וישמע יעקב וכו' לקח יעקב את כל אשר לאבינו וכו', כי הנפשות תלויים בעשירות כנ"ל, ולולא השם יתברך היה בעוזרו של יעקב, היה לבן עוקר את הכל, חס ושלום, כמו שכתוב ארמי אובד וכו', ועל זה אומרים בהגדה אחרי שמזכירין ואחרי כן יצאו ברכש גדול אומרים אחר כך והיא שעמדה לאבותינו ולנו וכו' שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, ועקר התגרות לבן על יעקב היה על העשירות שאסף שם שבו היו תלויים נפשותינו כנ"ל, ועל-כן הזכיר יעקב זה ביותר, כמו שכתוב, לולי אלהי אבי אלהי אברהם וכו' כי עתה ריקם שלחתני וכו', וכשהציל השם יתברך את יעקב מלבן ונשאר העשירות עם הנפשות הקדושות אצלו, נאמר שם עד הגל הזה וכו' אם אני לא אעבר אליך וכו', ושם מרמז סוד ל"ג בעמר, ואז הוא עקר המתקת הדינים של ימי הספירה, שעל-ידי זה נמשך העשירות אל הקדשה, ומכניעין קלפת לבן הארמי שמתגרה בעשירות דקדשה כנ"ל, כי ממשיכין בחינת עד הגל הזה שהוא בחינת הכנעת לבן הארמי נגד יעקב אבינו וחוזר כל העשירות והנפשות אל הקדשה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום