ליקוטי הלכות · יורה דעה א · אבר מן החי ג

על-פי התורה 'כשתגיעו לאבני שיש טהור' וכו' בסימן נא, עין שם כל התורה מראשה לסופה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

והנה מבאר שם שעקר אחיזת הטמאה נשתלשלה מבחינת הטהרה שנתהוה תכף אחר הבריאה מכח אל הפעל, כי קדם הבריאה כשהיה הבריאה בכח וכו', עין כל זה היטב):

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת אסור איבר מן החי ואסור בשר שנתעלם מן העין, כי שרש נפשות בהמות וחיות טהורות נמשכין מבחינת הטהרה שהיא בחינת הבחירה, שנתהוה לאחר הפעלה כשיצאה הבריאה מכח אל הפעל, כי הטהרה שהיא עקר בחינת הבחירה, שמשם משתלשל ונאחז הטמאה, היא שרש בחינת נגה, שמשם נפשות בהמות וחיות טהורות כידוע בספרים). כי נגה היא בחינת הבחירה, כי נגה לפעמים נכללת בטוב ולפעמים להפך, שהיא בחינת הטהרה, בחינת הבחירה שנתהוה אחר שיצא הבן ממח האב, דהינו אחר הפעלה, שאז יש, כביכול, בחינת שני דברים בחינת קדם הבריאה ואחר הבריאה, בחינת אב ובן. ואז יש כח הבחירה שהיא בחינת הטהרה, כי יש לבחר בטוב בבחינת האמת, לידע ולהאמין בהאמת שהבן נמשך ממח האב. דהינו שכל הבריאה כלה שנקראת בחינת בן, כי הכל נברא בשביל ישראל, בשביל הצדיק שנקרא בן. הכל נמשך ונברא מהבורא היחיד הקדמון יתברך והוא משגיח עדין בעיני השגחתו תמיד ומנהיג הכל כרצונו לבד בכל עת. וכשמאמינים בזה אז הכל אחד אחר הבריאה כמו קדם הבריאה, בחינת אב ובן כחדא, כמבאר שם, שעל-ידי אמת נמשכת השגחתו יתברך ואז כלא חד וכו', עין שם. אבל בכח הבחירה לבחר בההפך, דהינו להטות דעתם אל השקר, חס ושלום, שהוא בחינת כפירות ועבודה זרה שאז אינו יונק מבחינת השגחה בשלמות. ואז מפריד אחר הבריאה מקדם הבריאה, שמשם עקר אחיזת הטמאה שהוא הרע והשקר בחינת נגדיות, שנמשכין מחמת הרחוק מאחד כמו שמבאר שם, עין שם היטב). נמצא, שנפשות בהמות וחיות ועופות טהורות, שנמשכין מבחינת נגה, שרשם מבחינת הטהרה שהיא בחינת הבחירה, שמשם משתלשל אחיזת הטמאה, שהיא בחינת נפשות בהמות וחיות ועופות טמאות, בחינת נפשות העכו"ם, כמובא. ומחמת שנפשות בהמות וחיות טמאות, שהם בחינת הטמאה, נמשכין מבחינת נפשות בהמות וחיות טהורות, שהם בחינת הטהרה, כי הטמאה נשתלשל אחיזתה מבחינת הטהרה כנ"ל, על-כן מחמת זה מסרה לנו התורה סימנים מבהקים לידע ולהבחין להבדיל בין בהמות וחיות טהורות לטמאות. וזה בחינת סימני בהמה וחיה טהורה, מפריס פרסה ומעלה גרה וכו', כי בודאי צריכין סימנים גדולים להבחין ולהבדיל ביניהם בין הטהור ובין הטמא, כי מחמת שהטמאים נמשכין מן הטהורים, כי שרש הטמאה נמשכת מן הטהרה, על-כן בקל יכולין לטעות ביניהם ולהחליף רע בטוב, טמא בטהור, כי הטמאה היא בחינת השקר שדרכו להחליף ולקלקל ולהמיר בשקרו רע בטוב, טמא בטהור. על-כן צותה התורה להבדיל בין הקדש לבין החל ובין החיה הנאכלת וכו' ומסרה לנו סימנים גדולים להבדיל ביניהם, כי צריכין סימנים מבהקים להבדיל ביניהם כדי שלא יתאחז השקר שהיא הטמאה ויחליף חס ושלום, טמא בטהור, מחמת ששרשו מן הטהרה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת אסור בשר שנתעלם מן העין דיקא, כי תקון המאכלים דקדשה הוא על-ידי עינים דקדשה דיקא, שצריכין להמשיך עיני השגחתו, שעל-ידי-זה נכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה ואז נכללת הטהרה בקדשה, ונתבטל הטמאה, שהוא השקר וכנ"ל. ועל-כן צריכין לשמר מאד את הבשר הכשר ולשום עינו עליו. עינו דיקא, כדי להמשיך עיני השגחתו יתברך, שעל-ידי-זה עקר תקון נפשות הבהמות וחיות טהורות שהם בחינת הטהרה שנתהוה אחר הבריאה, שעקר תקונה על-ידי עיני ההשגחה, שעל-ידי-זה נכלל הכל באחד כנ"ל. אבל תכף כשנתעלם הבשר מן העין אסור לנו ישראל לאכלו, כי זה הבשר של בהמות וחיות טהורות ששרשם מבחינת הטהרה, תכף כשנתעלם מבחינת עיני ההשגחה נאחז בהם הטמאה והשקר חס ושלום, שחשוד להחליף ולהמיר, כי הטהרה היא בחינת הבחירה שהיא בחינת מתקלא שעומדת על המשקל ותכף כשאין שומרים בחינת זאת להמשיך לשם עיני ההשגחה, תכף נאחז בהם, חס ושלום, הטמאה והשקר ששרש אחיזתם נשתלשל משם כנ"ל. ועל-כן הבשר הכשר של בהמות וחיות טהורות צריך שמירה גדולה שלא יתעלם מן העין, מן העין דיקא, כי צריך להמשיך עליו עיני ההשגחה תמיד, שעל-ידי-זה עקר תקון הטהרה שתהיה נכללת בבחינת כלו אחד כלו קדש וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת אסור איבר מן החי ואסור נבלה וטרפה. כי אסור לאכל שום בשר של מינים טהורים כשמתו מאליהם בידי שמים. כי אם כשנשחטו כדינם על-ידי אדם דיקא, כי זאת הטהרה שהיא שרש נפשות מינים הטהורים היא בחינת הבחירה כנ"ל. ועל-כן אי אפשר לברר בחינת הטהרה מאחיזת הטמאה ולכללה בקדש כי אם על-ידי הבן אדם הבעל בחירה דיקא. כי רק בשביל זה נתהוה בחינת הטהרה כדי שיהיה להאדם בחירה כנ"ל. ועל-כן כל נפשות של המינים טהורים הנמשכין משם מבחינת הטהרה אי אפשר לתקנם ולבררם מאחיזת הטמאה כי אם על-ידי הבן אדם הבעל בחירה דיקא. ועל-כן אי אפשר לאכל שום בשר של בהמה וחיה ועופות טהורים כי אם על-ידי תקון השחיטה שנעשית על-ידי בני אדם בעלי בחירה דיקא, אבל כשמתו בידי שמים הם נבלה ואסורים באכילה לישראל עם קדוש, כי כשלא נתבררו על-ידי בני אדם, על-ידי תקון השחיטה כדינה אזי נאחז בהם תכף הטמאה ששרש אחיזתה משם, ונתהפכו אל הטמאה, כי הם בבחינת נגה שלפעמים נכללת בטמאה ועל-כן אסורים לישראל. וכן טרפה שאינה חיה, שנפגע בה איבר שראויה למות על ידו, היא נחשבת כמתה מאליה ואסורה גם כן לישראל כמו נבלה, כי נאחז בה הטמאה שהיא בחינת נפשות חיות ובהמות טמאות, מחמת שיצאה חיותה שלא על-ידי בן אדם הבעל בחירה. ועל-כן נקראת בשם "טרפה", כמו שכתוב, "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וכו'" ופרש רש"י, וסתם טרפה היא שדרסה ארי וכל שאר הטרפות נקראים על שמה. ולכאורה תמוה, מדוע יקרא חסרונות באיברים על-ידי חלי או קוץ בשם "טרפה", שפרושו טריפת ארי כנ"ל?! אך על-פי הנ"ל ניחא היטב, כי תכף כשיש בה חסרון באיזה איבר שאינה ראויה לחיות על ידו, נאחז בה הטמאה שהיא בחינת נפשות המינים טמאים, שהם הרע והטמאה בחינת נגדיות בחינת מזיקי עלמא, שהם בחינת חיות רעות הדורסים והטורפים. ועל-כן נקראים כל מיני טרפות בשם טרפה, שהוא לשון שנטרפה על-ידי ארי או שאר חיות רעות. כי בודאי כבר נטרפה ונאסרה לנו על ידם דיקא, כי זה עקר אסורה, מחמת שנאחז בה אחיזת החיות רעות הדורסים וטורפים שהם הרע והטמאה והנגדיות שנתאחזו בה, מחמת שיש בה נקב או חסרון באיזה איבר שהחיות תלוי בה. שיצאה חיותה שלא על-ידי בן אדם הבעל בחירה שהוא דיקא יכול לתקן אותה על-ידי השחיטה, בחינת נגה שאחיזתה מבחינת הטהרה, כי אם על-ידי בן אדם הבעל בחירה דיקא כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. 'ואנשי קדש' דיקא, כי שרש נפשות ישראל נמשכין מבחינת כלו אחד, כלו טוב, כלו קדש. כי הם נקראים בנים למקום בחינת אב ובן כחדא. וזהו "ואנשי קדש תהיון לי", 'ואנשי קדש' דיקא בחינת כלו קדש, כלו אחד, כלו טוב. וזהו תהיון לי, 'תהיון לי' דיקא, הינו שתהיו נכללין בי ממש בחינת אב ובן כחדא, ששם כלו אחד, כלו קדש כנ"ל. ועל-כן 'ובשר בשדה טרפה לא תאכלו' כדי שלא תאחז הטמאה חס ושלום, בהמינים טהורים שהם בחינת הטהרה וכו' כנ"ל, אבל כשנזהרים מטרפה ונבלה אז מבררין הטהרה מאחיזת הטמאה. ואז נכלל הטהרה בבחינת כלו קדש, בבחינת כלו אחד, כלו טוב, בחינת אב ובן כחדא, שאחר הבריאה הוא כמו קדם הבריאה, בבחינת ואנשי קדש תהיון לי כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן עקר הטרפות תלוי בראה ביותר מכל האיברים, כי הראה היא בחינת עינים, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, חלין מט), למה נקרא שמה ראה? שמאירת עינים. ועל-כן כשיש בה איזה חסרון הוא בחינת פגם העינים. ואין יכולין להמשיך עיני השגחתו על-ידי-זה, שזה עקר הפגם של בחינת נגה, בחינת הטהרה כשפוגמין בעיני ההשגחה שאז נפרד חס ושלום, אחר הבריאה מקדם הבריאה כנ"ל. ועל-כן הראה שהיא בחינת עינים צריכה בדיקה ביותר, בדיקה דיקא, כי הבדיקה היא בעינים, כי על-ידי מצות בדיקת הראה כדינה, והבדיקה היא בעינים, על-ידי-זה ממשיכין עיני השגחתו יתברך ונכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה, שעל-ידי-זה עקר תקון המינים טהורים שנמשכין מבחינת הטהרה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת הסכין של שחיטה, כי הסכין של שחיטה הוא בחינת חרב לה', חרב דקדשה. שהיא בחינת גבורות קדושות, שהיא בחינת הטהרה שהיא סטרא דליואי בחינת שמאל דקדשה, כמבאר בהתורה הנ"ל. ועל-כן אי אפשר לאכל הבשר כי אם על-ידי תקון השחיטה, על-ידי החרב של שחיטה שהיא בחינת הטהרה בחינת הבחירה, שעל-ידי-זה עקר תקונו של בחינת נגה, שמשם נפשות המינים טהורים. ועל-כן צריך הסכין בדיקה גדולה שלא יהיה בו שום פגם שלא יתאחז בו אחיזת הטמאה בחינת חרבו של עשו, בחינת מזיקי עלמא שנשתלשל אחיזתם משם. ועל-כן צריכין לבדק אותו היטב כדי לברר בחינת הטהרה מהטמאה. ואז יכולין על-ידי החרב הזה דקדשה לתקן הבעל חי להתירו לאכילת ישראל כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת אסור איבר מן החי, כי עקר כל הבריאה היתה בשביל האדם הבעל בחירה, כי בשביל זה הוציא ה' יתברך את כל הבריאה מכח אל הפעל כדי שיתהוה בחינת הטהרה כדי שיהיה בחירה. ואז כשהאדם זוכה לבחר בטוב באמת, אז זוכה לברר בחינת הטהרה מאחיזת הטמאה ואז נתבטל הטמאה ונכלל הכל באחד. ואז זוכה האדם על-ידי-זה לרב טוב הצפון וכו'. כמו שמובא שם בלשון רבנו, זכרונו לברכה, שמצאתי בסמוך מהתורה הנ"ל). ומחמת חטא אדם הראשון אי אפשר לשום דבר שיתברר בשלמות בחייו, ובשביל זה נגזר מיתה על כל בעלי החיים, כי אי אפשר שיתבררו בחייהם מאחיזת הטמאה עד אחר מותם. ועל-כן אפלו הבהמות וחיות ועופות הטהורות כל ימי חייהם הם אסורים באסור איבר מן החי, כי עדין נאחז בהם בחינת הטמאה והרע שנאחז בבחינת הטהרה שאי אפשר לבררם כי אם אחר המיתה, אך האדם הבעל בחירה זוכה על-ידי מעשיו הטובים שעשה בחייו שיזכה לאחר מותו להיות זך וטהור וקדוש ויכלל באחד, שזהו עקר התכלית. אבל הבעלי חיים הטהורים שאינם בעלי בחירה עקר ברורם ותקונם הוא על-ידי האדם הבעל בחירה דיקא, דהינו על-ידי תקון השחיטה כנ"ל, אבל בחייהם אין מועיל להם שום תקון, כי אי אפשר לבררם בחייהם מאחיזת הטמאה כנ"ל. ועל-כן אסור לנו איבר מן החי כנ"ל. וזהו בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בהמה בחייה בחזקת אסור עומדת וכו'. בחזקת אסור ודאי, כי אף-על-פי שהיא בהמה טהורה, עדין היא בחזקת אסור כל ימי חייה, כי עדין נאחז בה הרע והטמאה כנ"ל, כי אינה מתבררת מהטמאה עד השחיטה כנ"ל. ועל-כן נשחטה התרה, כי אז הוא תקונה על-ידי האדם הבעל בחירה דיקא כנ"ל: א נכלל בהלכות אבר מן החי הלכה ג:

העתקת הקטע עם מראה המקום