ליקוטי הלכות · יורה דעה א · דברים היוצאים מן החי
התאמת הקריאה
על-פי התורה 'תפלה לחבקוק' סימן יט הנזכר לעיל בהלכות שחיטה:
וזה בחינת חלב ודבש דבורים שהתירה התורה אף שיוצאים מן החי, כי עקר השחיטה היא בחינת תקון הברית להכניע רע הכולל על-ידי בחינת שלמות לשון הקדש כנ"ל. ועל-כן חלב שהוא בבחינת תקון הברית בשלמות בבחינת דם נעכר ונעשה חלב, שזהו עקר בחינת תקון הברית, כמו שמבאר במאמר האי מאן וכו' בסימן כט). ועל-כן אין החלב צריכה התר שחיטה. וכן הדבש היוצא מן הדבורים הוא בחינת המתקת הדבור שנמתק מרע לטוב. בבחינת מי יתן טהור מטמא, כמו החלב שהוא גם כן נמתק מרע לטוב, כי נתהפך מדם לחלב כנ"ל. ועל-כן דבש וחלב הם בבחינת שלמות לשון הקדש, שעקר שלמותו על-ידי התרגום דוקא, דהינו כי עקר השלמות של הקדשה הוא דוקא להפך ולברר הטוב מן הרע שזה בחינת שלמות לשון הקדש על-ידי התרגום שהוא בחינת נגה, בחינת עץ הדעת טוב ורע, דהינו להוציא הטוב מן הרע דוקא. ועל-ידי-זה דוקא נשלם הלשון הקדש בשלמות, כי זה עקר שלמותו. כמובא שם בדברי רבנו, נרו יאיר). וזה בחינת דבש וחלב תחת לשונך, 'תחת לשונך' דיקא, כי הם בחינת לשון הקדש שמוציאין ומבררין מן הרע בבחינת לשון תרגום כנ"ל, שעקר שבח הלשון הקדש הוא על-ידי-זה כנ"ל. וזה שאיתא ומובא בדברי רבנו, נרו יאיר, בסימן קצט), כי "דבש" בגמטריא "אשה", הינו בחינת שלמות לשון הקדש, שהוא בחינת חוה אשה כנ"ל:
וזהו שאמר דוד ארבע פעמים 'סבוני' על השבעים עממין המסבבין את הקדשה כמובא. והם בחינת ארבע קלפות כמובא. וכנגדם אמר ארבע פעמים 'סבוני'. ועל-כן אמר בפעם הרביעית 'סבוני כדברים' נגד קלפה הרביעית שהוא בחינת נגה, שהוא בחינת דבורים שיש בהם עקץ רע, שהוא בחינת זהמת הנחש שיש לה ארס בפה, בחינת הרע של שבעים לשונות. ויש בהם גם כן מתיקות גדול, דהינו הדבש שהוא תכלית המתיקות, כמו שכתוב, "מה מתוק מדבש". הינו בחינת לשון הקדש שמבררין משם. כי הוא בבחינת עץ הדעת טוב ורע כנ"ל, כי מתיקות הדבש הוא בחינת מתיקות הדבור שנמתק בבחינת שלמות לשון הקדש, בבחינת תקון הברית שהוא בחינת מיין מתוקין, שהוא הפך מיין מרורין והם בחינת פגם הברית, והם בחינת מרה דאית לה תרי פיות. הפך הדבש שהוא בחינת מתיקות הדבור של לשון הקדש שהוא בחינת פי שנים כנ"ל, כמו שמבאר במאמר המתחיל, הצילה מחרב נפשי מיד כלב בסימן נ). וזה שנאמר בשמשון, "כי מגוית הארי רדה הדבש". ומשם למדו רבותינו זכרונם לברכה התר הדבש. 'מגוית האריה' דיקא שהוא בחינת מיין מתיקין, תקון הברית בחינת אריה נחית, כמובא שם, כי שמשון הגבור שהיה נזיר אלקים ושופט ישראל, בודאי כונתו היה לשם שמים והיה מכון בזה דבר גדול וגבה מאד מאד במה שנשא בנות פלשתים וכונתו היה שסמך על גבורת קדשתו לירד לעמק הרע שלהם שהם נאחזים בו כדי לשברו ולהעלות ממנו בבחינת ויעל אברהם ממצרים, כדי שעל-ידי-זה יפלו הפלשתים ממילא וכמו שאמר רבנו, נרו יאיר, במאמר ראיתי מנורת זהב בסימן ח); שכשצריכין להכניע את הרשעים שמתגברים מאד, צריכים לירד להרע, שהם נאחזים בו ולשברו, ועל-ידי-זה מכניעין הרשעים עדי ארץ, עין שם. ועל-כן נשא בנות פלשתים, כדי לירד לרע הכולל שהם נאחזין בו ולשברו. ועל-כן בקש עלילה ותואנה להתגרה בהם דוקא על-ידי-זה, כמו שכתוב, "כי מה' הוא כי תאנה הוא מבקש מפלשתים", כי דיקא על-ידי-זה יוכל להכניע אותם ולשברם כנ"ל, כי שם אחיזתם, כי הוא רע הכולל של כל האמות ובפרט פלישתים שהם שכנים של מצרים ודגמתם. והם מזרע מצרים ששטופין בזמה, ברע הכולל מאד, וכל עקר אחיזתם של פלישתים מרע הכולל, כי משם לדתם וביאתם לעולם, כי הם ממזרים מזרע מצרים, כמו שכתוב, "אשר יצאו משם פלשתים", כמו שפרש רש"י. ועל-כן היה לעם קדוש ישראל, תמיד יסורין מהם והיו תמיד כנגד ישראל והראשונים בקדשת ישראל שהם האבות, היו להם יסורין מפלשתים, כמו שכתוב בראשית כו, טו), "וכל הבארות וכו' סתמום פלשתים". ועקרי המתנגדים של אברהם יצחק ויעקב היו פלשתים ומצרים:
ועל-כן כשיצאו ישראל ממצרים כתיב, "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא", כי קרוב ממש בגשמיות ורוחניות. ועל-כן לא רצה להוליכם דרך שם, שלא לברח מן הפחת אל הפח, כי שם יהיה הרע נאחז בהם, חס ושלום, מחמת שהם דגמת מצרים וקרובים אליהם מאד כנ"ל. עד שאפשר שיחשבו שם לחזר למצרים אל הרע שיצאו משם, כמו שכתוב, "פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה". כי מחמת ששם התגברות הרע כנ"ל דגמת מצרים כנ"ל. על-כן לא יוכלו לעמד בקשרי המלחמה וישובו למצרים, חס ושלום, כנ"ל. וכן אחר כך מתחלה ועד סוף אפלו בסוף מלכות בית דוד היו מעולם כנגד ישראל והיו מצרים להם כשהיו מתגברים, כי הפלשתים הפך ישראל ממש, כי עקר אחיזת ישראל הוא בקדשת שמירת הברית. והפלשתים אחיזתם ברע הכולל ביותר, כי הם ממזרים וכנ"ל. ועל-כן שמשון הגבור שהיה הראשון שחגר מתניו לעמד כנגדם להכניעם, והם היו מתגברים בתקף גדול מאד אז כמו שנראה מהמקראות שם, על-כן הכרח לירד לתוך עמק הרע שלהם לשברו ולהכניעו ולברר הטוב מן הרע, שעל-ידי-זה נפילתם כנ"ל. ועל-כן בעת שהלך לנשאה נזדמן לו זאת המעשה של הדבש שמצא בגוית האריה, כמו שכתוב שם במקרא, כי הוא היה אז בבחינה זו, בבחינת נגה לברר הטוב מן הרע שזה בחינת הדבש שהוא טהור מטמא, בחינת שלמות לשון הקדש שנשלם על-ידי הכנעת הרע של שבעים אמות כנ"ל. וזה שברכו יעקב ורמז לו על שמשון, כמו שפרש רש"י, "יהי דן נחש עלי דרך וכו' הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור", הינו שהוא ירד לתוך הרע הכולל זהמת הנחש ושברה. ועל-ידי-זה נפלו לאחוריהם ממילא הפלשתים שהיו נאחזים שם. וזהו 'הנשך עקבי סוס ויפל וכו'', כי סוס הוא בחינת הרע שנאחזין בו שהם בחינת רוכבים עליו, בחינת סוס ורוכבו רמה בים. ועל-ידי-זה שנשך ושבר עקבי סוס הרע שנאחזים בו, על-ידי-זה נפלו הרוכבים עליהם שהם הפלשתים ממילא כנ"ל. ועל-כן נשתבחה ארץ ישראל שהיא ארץ זבת חלב ודבש, כי ארץ ישראל הוא בחינת שלמות לשון הקדש כנזכר לעיל בהלכות חלב הלכה א) ועל-כן שם הברכה של זבת חלב ודבש, בחינת דבש וחלב תחת לשונך, בחינת שלמות לשון הקדש כנ"ל:
ועל-כן תחלת העלילה שהתחיל שמשון להתגרות בהם בנשואין שלו, היה על-ידי החדה של הדבש, כי על-ידי בחינת הדבש רצה להכניעם כנ"ל. ואף שרבותינו זכרונם לברכה אמרו סוטה טו), שמשון הלך אחר עיניו, אף-על-פי-כן בודאי בתחלה היה כונתו לשם שמים, כמו שמפרש במקרא, והם לא ידעו כי מה' הוא וכו' כנ"ל. אך כפי הנראה מן המקראות ומדברי רבותינו זכרונם לברכה, שבסוף נכשל קצת, כי לזה צריך תקף גדול שיהיה במעלה נפלאה ונשגבה מאד מאד בבחינת צדיק גמור המבאר בדברי רבנו שם, שלא ישאר אצלו שום רע אפלו במשהו, אפלו בכח, אז יוכל להשפיל רשעים עדי ארץ בבחינת הנ"ל, עין שם: