ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · חלה ג
התאמת הקריאה
על-פי המאמר בחצצרות בלקוטי הראשון בסימן ה, עין שם כל המאמר:
והכלל לעניננו שצריכין לראות שיזכה לעשות המצוה בשמחה גדולה כל כך עד שלא ירצה שום שכר עולם הבא אלא ירצה שיזכהו ה' יתברך לעשות מצוה אחרת בשכר מצוה זאת, כמו שאמרו ששכר מצוה וכו'. וזהו בחינת ביומו תתן שכרו וכו'. וזהו שאמרו חכמינו ז"ל בשבת זכרהו מאחד בשבת, הינו שמחת ותענוג עולם הבא. שהוא בחינת שבת ירגיש בששת ימי המעשה שהן בחינת מעשה המצות שבהם נבראו עולם שנה נפש וכו' ועקר השמחה הוא בלב וכו'. ואי אפשר ללב לשמח אלא עד שיסיר עקמימיות שבלבו שיהיה לו ישרות לב ואז יזכה לשמחה, כמו שכתוב, ולישרי לב שמחה. ועקמימיות שבלב מפשיטין על-ידי רעמים וכו'. ורעמים הם בחינת תפלה בכח וכו', אבל אי אפשר לזכות לבחינת רעמים, שהוא תפלה בכח להפשיט על-ידי-זה עקמימיות שבלב כי אם כשמפנין המחין מחמץ שלא יחמיץ את מחשבתו בחכמות חיצוניות ובתאות ובהרהורים וכו'. וצריכין לשתף הגבורות בחסדים שמאלא בימינא, כי מסטרא דימינא מחא חורא ככספא, שעקר זכוך המחין שיהיה המח צח ככסף הטהור הוא מסטרא דימינא. וזהו, וישב הים לפנות בקר לאיתנו וכו'. כי עקר התגלות על-ידי החסדים, כמו שכתוב, שב לימיני וכו', עין שם כל זה היטב:
וזה בחינת חלה שצריכין לתן לכהן מן העסה, כי צריכין לשמר המח מאד מחמץ שלא יחמיץ את דעתו חס ושלום במחשבות רעות כנ"ל, שזהו בחינת חמץ שהוא סטרא דמותא ואז כשנשמרין מחמץ, דהינו ממחשבות רעות שהם מטמטמין את המח חס ושלום וכשנשמרין מהם אז זוכין לבחינת רעמים ומפשיטין עקמימיות שבלב וזוכין לשמחה וכו' כנ"ל. ועל-כן בתחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, דהינו בפסח צריכין לזהר מאד ממשהו חמץ ועקר אסור חמץ הוא בלחם שהם חמשת מיני דגן, כי הלחם סועד הלב, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, פתא סעדא דלבא, כמו שכתוב תהלים קד), ולחם לבב אנוש יסעד. כי על הלחם יחיה האדם ועקר החיות היא החכמה והשכל והמח, כמו שכתוב קהלת ז), החכמה תחיה בעליה. ועל-כן עקר חיות האדם שמקבל על-ידי אכילתו ועקר על-ידי הלחם שהוא עקר האכילה, עקר החיות הוא המחין והדעת שנמשכין על-ידי האכילה בבחינת אכלו רעים. שהם תרין רעין דלא מתפרשין שהם המחין שנמשכין על-ידי האכילה שהם עקר החיות שמקבלין על-ידי האכילה. וזהו עקר סעידת הלב שמקבלין על-ידי האכילה, כי כשהמחין בשלמות, דהינו על-ידי אכילה דקדשה כנ"ל. על-ידי-זה זוכין שנפשט עקמימיות שבלב וזוכין לישרת לב. וזהו עקר החיות והתענוג של הלב כשנתפשט מעקמימותו וזוכה לשמחה בבחינת ולישרי לב שמחה. וזהו בחינת אכילה דקדשה בבחינת קהלת ח) אין טוב באדם כי אם לאכל ולשתות ולשמח ולראות טוב וכו'. כי כשזוכין לאכילה דקדשה בחינת אכילת מצה אז זוכין על-ידי אכילה כזו לשמחה בחינת לאכל ולשתות ולשמח, כי על-ידי מצה זוכין לבחינת רעמים שעל-ידי-זה נפשט עקמימיות שבלב שעל-ידי-זה זוכין לשמחה כנ"ל ועל-כן ישראל עם קדוש צריכין שיהיה אכילתם תמיד בכל השנה בבחינת מצה שהוא אכילה דקדשה. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. ומן הוא בחינת מצה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל קדושין לח), עגה, דהינו מצה שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בה טעם מן, כי ישראל צריכין לקים את התורה ועקר קיום התורה והמצות בשלמות היא השמחה של המצוה, כמובא בכתבי האר"י ז"ל שעקר השלמות היא השמחה של המצוה. וכמו שכתוב, תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב וכו'. וכמבאר בדברי רבנו ז"ל בהתורה הנ"ל ובכמה מקומות. ועקר השמחה של מצוה הוא כשזוכין לשמחה הנ"ל המבארת במאמר הנ"ל שיהיה לו שמחה מהמצוה בעצמה וכו' כנ"ל. וזה השמחה אי אפשר לזכות כי אם על-ידי מצה שהוא בחינת מן שעל-ידי-זה זוכין לרעמים ומפשיטין עקמימיות הלב וזוכין לישרת לב ואז זוכין לשמחה של מצוה הנ"ל. ועל-כן לא נתנה התורה כי אם לאוכלי המן שהוא בחינת מצה, שהוא תקון המחין בקדשה גדולה שעל-ידי-זה דיקא זוכין לשמחה כנ"ל, דהינו לקים המצות בשמחה שזהו עקר קבלת התורה כנ"ל, שזהו בחינת השמחה של שבועות כמו שמצינו שהיו הצדיקים הראשונים שמחים מאד בשבועות שהוא קבלת התורה, כי עקר קבלת התורה היא השמחה של מצוה. כמו שכתוב, ושמחת עולם על ראשם שזהו נאמר על שני הכתרים שזכו ישראל בשעת קבלת התורה כשאמרו נעשה ונשמע שבת פח) ועל-כן צריכין ישראל שתהיה אכילתם תמיד בבחינת מצה בבחינת מן כנ"ל, דהינו לקדש את אכילתם מאד. באפן שנזכה על-ידי האכילה למחין קדושים וזכים. שזהו בחינת מצה כי אנו אוכלים מצה ממש שבעת ימי הפסח שהוא אסותא שעל-ידי-זה אנו מקדשין את מחנו ודעתנו שזהו עקר הקדשה ואז כשכבר קבלנו הרפואה של המחין בפסח אז אנו יכולין לאכל אחר כך גם חמץ, כמו שאיתא בזהר, הינו שעל-ידי הרפואה של מצה שאוכלין בפסח זוכין לקדש את המחין כל כך. עד שאחר כך אפלו כשאוכלין חמץ הוא גם כן בקדשה גדולה עד שאנו יכולין לזכות למחין זכין גם על-ידי אכילת חמץ שאוכלין בכל השנה כלה, כי אנו יכולין להפך מחמץ למצה מחית להא וכו'. וזהו בחינת כל הקדשות שיש בפת שיש בהם עשר קדשות כמו שאמרו רבותינו ז"ל כי צריכין לקדש את הלחם מאד כדי שיהיה בבחינת מצה, בבחינת מחין דקדשה כדי שיסעד הלב, דהינו שיזכו על-ידי-זה לטוב לבב לישרת לב בבחינת ויאכל וישת וייטב לבו, כי עשר קדשת שבפת זה בחינת קדשת המחין שהם נקראין קדש כידוע, כי שם עקר הקדשה. והקדשה הוא בחינת יו"ד כידוע, כי אין קדשה בפחות מעשרה וזהו בחינה מה שהזהירו רבותינו ז"ל להטעים ה' דה'מוציא כדי להוציא הלחם מבחינת חמץ לבחינת מצה מחית לה' כי אנו צריכין תמיד שתהיה אכילתנו בבחינת מצה כנ"ל. כדי שנזכה על-ידי-זה לבחינת רעמים שהם מפשיטין עקמימיות שבלב שעל-ידי-זה זוכין לשמחה של מצוה כנ"ל. וזהו בחינת יואל ב) ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא. להפליא זהו בחינת רעמים שהם נפלאות תמים דעים כמו שכתוב איוב לז) ירעם א ל בקולו נפלאות. וזהו ואכלתם אכול ושבוע והללתם וכו', הינו שתהיה אכילתכם בקדשה בבחינת צדיק אכל לשבע נפשו. וזהו, אכול ושבוע. ואז, והללתם וכו', הינו שתזכו על-ידי-זה להלל את ה', הינו לתפלה בכונה שהיא בחינת רעמים. וזהו להפליא, כי רעמים הם בחינת נפלאות וכו', כי כשהאכילה בקדשה בבחינת מצה זוכין על-ידי-זה לתפלה בכונה שהיא בחינת רעמים, כי עקר הרעמים הם על-ידי בחינת מצה כנ"ל:
ועל-כן כשנותנין מים בעסה צריכין לתן חלה לכהן, כי עקר קדשת המחין בחינת מצה, בחינת רעמים זוכין על-ידי החסד שהוא בחינת כהן, בחינת ימין בבחינת שב לימיני, כי עקר התגלות על-ידי החסד כנ"ל. בבחינת מסטרא דימינא מחא חורא ככספא כנ"ל. ועל-כן על-ידי החלה שנותנין לכהן מן העסה על-ידי-זה ממשיכין בחינת חסדים בחינת ימין שהוא בחינת כהן, כמו שכתוב בקפיטל הנ"ל, אתה כהן לעולם, הינו אברהם איש החסד שהוא ימין, הוא בחינת כהן ועליו נאמר שב לימיני הנ"ל שעל-ידי-זה עקר ההתהוות בחינת הרעמים כנ"ל. ועל-ידי-זה מתגברים ומוציאין את העסה מסטרא דמותא מבחינת חמץ וזוכין שתהיה בבחינת מצה בבחינת רעמים שמשם עקר גדול הלחם, כמו שכתוב תהלים קד), מן קול רעמך יחפזון וכו' להוציא לחם מן הארץ. ועל-כן עקר החלה הוא כשנעשית העסה, דהינו כשנותנין בה מים שאז באה לכלל חמוץ ואז צריכין לקדש העסה על-ידי החלה לכהן שעל-ידי-זה מתגברין על-ידי בחינת ימין ומעלין מחמץ למצה כנ"ל:
ועל-כן נוהגין לדקדק לאפות לחם על שבת כדי להפריש חלה. וכמו שכתוב בשלחן ערוך שאפלו האוכלין פת עכו"ם אופין לחם לשבת כדי להפריש חלה, כמו שכתוב בארח חיים סימן רמב. וכן כל הלחם של שבת קורין אותו חלה, כי עקר הפרשת החלה הוא כדי לזכות לקדשת שבת שהוא שמחת המצוה הנ"ל שמרגישין העולם הבא שהוא שבת בהמצוה בעצמה, שזהו בחינת שבת, בחינת זכרהו מאחד בשבת וכו' ושמחה זו זוכין על-ידי בחינת מצה על-ידי בחינת רעמים כנ"ל. שזה זוכין על-ידי בחינת ימין שהוא בחינת החלה שנותנין לכהן כנ"ל. ועל-כן צריכין לדקדק ביותר לקים מצות חלה בלחם של שבת כנ"ל. וזה בחינת אכילה של שבת שהוא מצוה גדולה, כי אכילת שבת הוא אכילה דקדשה בחינת מן, כמו שכתוב בשלחן ערוך. שעושין באכילת שבת זכר למן שהיה כמנח בקפסא שזהו בחינת שתי המפות שהלחם של שבת נתון ביניהם וכו', כי בשבת שהוא בחינת עולם הבא שמרגישין בעולם הזה כשזוכין לקבל שבת כראוי. ואז מצוה גדולה לאכל, כי אז האכילה בקדשה בבחינת מן בבחינת מצה, בחינה למען תמצו והתענגתם, בחינת ענג שבת. כמו שמבאר רבנו ז"ל במקום אחר בסימן נז) ועל-ידי אכילה כזו זוכין לשמחה של מצוה. שזהו עקר ענג שבת שמרגישין תענוג ושמחת העולם הבא שהוא בחינת שבת בעולם הזה כנ"ל. וזהו לאכל ולשתות ולשמח, שזהו נאמר על שבתות וימים טובים, כמובא במדרש, כי אז האכילה בקדשה שעל-ידי-זה זוכין לשמחה, הינו לשמחה של מצוה להרגיש העולם הבא בהמצוה בעצמה שזהו בחינת שבת כנ"ל:
וזהו בחינת לחם משנה שאוכלין בשבת זהו בחינת משנה תורה, שהוא בחינת לכן בארצם משנה יירשו. שזהו בחינת לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבש שנים. ודרשו רבותינו ז"ל לבוש שנים שהתורה כופלת דבריה בכל המצות. כמו שכתוב, השב תשיב, העניק תעניק, נתון תתן, פתח תפתח וכו', הינו שהתורה כופלת דבריה ברב המצות ללמד שעקר קיום המצות יהיה בשביל לעשות מצוה אחרת בשכר מצוה זאת כמו שאמרו ששכר מצוה מצוה. שזהו עקר שלמות קיום המצות בשמחה כנ"ל. וזהו בחינת לבש שנים בחינת פתח תפתח וכו', הינו שעקר מצות הצדקה יהיה כדי שיזכה לתן עוד צדקה וכמו כן בכל המצות. וזהו בחינת משנה תורה, בחינת לבש שנים הנ"ל. וזהו 'לכן בארצם', הינו גם בזהו העולם בארץ הזאת 'משנה יירשו' שנזכה גם בזה העולם לשכר עולם הבא שהוא בחינת משנה, בחינת משנה תורה, דהינו שנזכה לעשות כל המצות בשביל המשנה בחינת לבש שנים הנ"ל, הינו כדי שנזכה לשנות ולכפל עוד לקים מצוה שניה בשכר מצוה זאת בבחינת ששכר מצוה מצוה כנ"ל. וזהו בחינת לחם משנה של שבת שמקימין על-ידי האכילה של שבת דיקא, כי על-ידי האכילה של שבת זוכין לישרת לב כנ"ל. שעל-ידי-זה זוכין לשמחה בבחינת לאכל ולשתות ולשמח. ועקר השמחה הוא בבחינת לחם משנה, בחינת משנה תורה, בחינת לבש שנים הנ"ל. שהוא בחינת ששכר מצוה מצוה כנ"ל: וזהו בחינת אכילת מן שהוא בחינת מצה כנ"ל. שעל-ידי-זה זוכין לעשות המצוה בשמחה בשביל לעשות מצוה אחרת ומרגישין העולם הבא בהמצוה בעצמה עד שאין מבקשין שום שכר עולם הבא בשכר המצוה כנ"ל וזהו בחינת מן, בחינת כי לא ידעו מה הוא, שהוא בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע, כי שמחה זאת אי אפשר לזכות כי אם כשמבטלין עצמו מכל וכל עד שאין יודעין מעצמו כלל ומגיעין לבחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע שזהו בחינת כי לא ידעו מה הוא. ואז אין רוצין שום שכר עולם הבא כלל: וזהו בחינת מצה שהוציאו ישראל ממצרים שהוא בחינת מן כנ"ל. וזהו, ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים וכו' וגם צדה לא עשו להם. מצות זה בחינת מצות כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק ושמרתם את המצות. אל תקרי המצות אלא המצות כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה וכו'. וזהו, וגם צדה לא עשו להם, שזכו לקים המצות בשמחה ולא בשביל שכר עולם הבא שהוא בחינת צדה שמכינין לעצמן על-ידי המצות צדה לדרך, כי כל הארץ, כמו שאמרו רבותינו ז"ל ארחא רחיקא וזוודא קלילא ואף-על-פי שהוא טוב מאד. ואשרי מי שזוכה לזה להכין לעצמו צדה לדרך רחוק מאד מאד כזה. אבל אין זה תכלית השלמות, כי עקר השלמות הוא כשזוכין לשמר את המצות בבחינת מצה, בבחינת וגם צדה לא עשו להם שאין מכין לעצמו שום צידה בשעה שעוסק במצות, כי אינו מכון לשום שכר עולם הבא בשעת קיום המצות רק עקר שמחתו ותענוגו הוא המצוה בעצמה כנ"ל. ועל-כן למדו רבותינו ז"ל זריזות של המצות ממצות כנ"ל. כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה ומצוה הבאה לידך אל תחמיצנה רק עשה אותה מיד. כי זריזות המצוה בשלמות הוא רק כשזוכין לבחינת מצה בשלמות, דהינו לקדשת המחין שעל-ידי-זה זוכין לשמחה הנ"ל שאין רוצין שום שכר עולם הבא רק שמחתו מהמצוה בעצמה ואז בודאי אין מחמיצין את המצוה רק עושין אותה בזריזות גדול מאד מאד מאחר שכל שמחתו ותענוגו הוא רק מהמצוה בעצמה והוא מצפה תמיד שיזכהו ה' יתברך לעשות מצוה. ועל-כן כשבאה לידו בודאי הוא עושה אותה בזריזות גדול מאד וזהו שסמך התנא ששכר מצוה מצוה לאזהרת הזריזות של המצוה. כמו שאמרו שם, והוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העברה שמצוה גוררת מצוה וכו' ששכר מצוה מצוה וכו'. כי עקר הזריזות הוא על-ידי-זה שזוכין לשמחה הנ"ל שהוא בחינת ששכר מצוה מצוה. שעל-ידי-זה זוכין לקים המצוה בזריזות גדול בבחינת הוי רץ למצוה קלה כנ"ל. וכמבאר בדברי רבנו ז"ל במקום אחר, כי הזריזות הוא בחינת שמחה הפך העצלות והעצבות שהם גם כן בחינה אחת. וזהו, ויאפו את הבצק עגת מצות. מצות זה בחינת זריזות המצוה, בחינת הוי רץ למצוה קלה וכו' כנ"ל כדרך שאין מחמיצין את המצה וכו' כנ"ל. כי גרשו ממצרים זהו בחינת ובורח מן העברה, כי מצרים הוא בחינת מדור הקלפות, בחינת עברות שמשם צריכין לברח ולהתגרש בזריזות גדול בבחינת כי גרשו ממצרים, בחינת ובורח מן העברה כנ"ל. וזהו, ולא יכלו להתמהמה, הינו זריזות גדול שזכו לברח מן העברה ולרוץ למצוה שהוא בחינת מצה בזריזות גדול. וכל זה מחמת שזכו לשמחה הנ"ל שהוא בחינת וגם צדה לא עשו להם, שזהו בחינת ששכר מצוה מצוה וכו', כי לא הכינו להם שום צדה לדרך, דהינו שכר עולם הבא, כי עקר העולם הבא שלהם היא המצוה בעצמה בבחינת ששכר מצוה מצוה כנ"ל. נמצא שכל המשנה הנ"ל הוי רץ וכו' מפרשת בפסוק הנ"ל:
וזהו בחינת נעשה ונשמע שזכו ישראל בשעת קבלת התורה שזכו לקבל קיום עשית המצות בשביל לשמע עוד מצוה אחרת בבחינת נעשה ונשמע שנעשה מצוה זו כדי לזכות לשמע ולעשות עוד מצוה אחרת בשכר מצוה זאת, כי המצוה השניה שמצפין לקימה הוא בבחינת נשמע, כי נשמע הוא תשוקה ודבקות, כמבאר בדברי רבנו ז"ל במקום אחר, הינו המצוה השניה שעדין לא זכו לקימה שמצפין לקימה בשכר מצוה זאת, הוא בחינת נשמע. וזהו נעשה ונשמע בחינת ששכר מצוה מצוה שזהו עקר השמחה כנ"ל. ועל-כן נעשה ונשמע נקרא שמחה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק ושמחת עולם על ראשם שהוא בחינת הכתרים של נעשה ונשמע, כי עקר השמחה הוא כשזוכין לקים המצות בבחינת נעשה ונשמע שיעשה מצוה זאת כדי לעשות מצוה אחרת בבחינת ששכר מצוה מצוה כנ"ל. שזהו עקר קבלת התורה כנ"ל: