ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · חלה ד

ענין חלה שמשנה מתרומות ומעשרות שנוהגת אפלו בזה הזמן בחוץ לארץ אף-על-פי שכלנו טמאי מתים כדי שלא תשכח תורת חלה מישראל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

על-פי התורה "ישראל נעשים אדונים לבעליהם" וכו' בלקוטי תנינא בסימן עו, עין שם. והכלל שבכל מקום שישראל באים לשם בגלות בתחלה הם שם כבושים בגולה ויש להם יסורים גדולים בגשמיות ורוחניות כל אחד לפי בחינתו וכו', כי הם נעים ונדים ומטלטלים שם ובזויים שם בעיני הרב כמעט כלו וכו' וכו', אבל אחר כך הם כובשים גם זה המקום בעצמו ומרימין ומנשאין גם המקום ההוא עם כל מה שבתוכו להם שיתברך בבחינת "ונשאר "גם "הוא "לאלקינו ראשי תבות גול"ה בחינת עתידין בתי תרטיאות וכו' שילמדו בהן תורה ברבים, שנאמר, ונשאר גם הוא לאלקינו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל וכו', עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת חלה וכל מתנות כהנה שנותנין מדברי מאכל דיקא וביותר מגדולי הארץ שהם תרומה ובכורים ומעשרות וחלה הבאה באחרונה וכו', כי מה שישראל הם כבושים בגולה בתחלה בכל מקום שהם מטלטלים שם, זה מחמת שבכל מקום יש ניצוצות ונפשות קדושות הרבה שנדחו ונפצו ונתפזרו לשם על-ידי חטא אדם הראשון ועל-ידי חטאי כל הדורות עד היום הזה ואלו הניצוצות והנפשות מצפים ומחכים תמיד שיבא לשם איש הישראלי. ותכף שבא לשם איש הישראלי הם נופלים עליו ומסבבים אותו ונתאחזים בו כדי שיתקנם ומחמת שאלו הניצוצות מנחים בין הגויים ובין הקלפות שהם נאחזים ומהדקים בהם מאד. על-ידי-זה יש יסורים גדולים לאיש הישראל שבא לשם, כי גם הקלפות וכו' וכל המחשבות רעות וזרות ובלבולים וכו' הבאים מהם נאחזין בו מחמת שרואים שהניצוצות רוצים להתתקן ועקר התאחזם והתגרותם הוא בעת שזה האיש עוסק באיזה דבר שבקדשה שאז הוא זמן תקונם וגאלתם של הניצוצות מבין העכו"ם והקלפות כידוע ומובן כל זה בספרי רבנו ז"ל בכמה מקומות ומובן ברמז גם בספרי הזהר וכל כתבי האר"י ז"ל שהם אחד מהיסודות הגדולות שספרי האר"י ז"ל והזהר מיסדים עליהם כידוע למבינים במקומות אין מספר. וזהו בחינת תכבד העבדה על האנשים וכו', בחינת ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וכו'. וזהו תקף אריכת הגלות, בפרט עכשו, כי כל מה שסמוך יותר ויותר אל הקץ מתגברים ומתגרים יותר כל המתנגדים אל הקדשה והקלפות והתאות והנסיונות והבלבולים וכו', כמבאר במקום אחר וצריכין התחזקות גדול מאד מאד כנגדם ולצפות ולחכות לישועת ה' בכל עת בכל מקום שבאים לשם בגלות וטלטול עד ישקיף וירא ד' משמים ואז יזכה שלא די שיצא ויעלה משם לחרות בעצמו אף גם יברר ויעלה משם כמה וכמה ניצוצות השיכים לחלק שרש נשמתו בבחינת ונשאר גם הוא לאלקינו עד שגם המקום בעצמו יתקדש בקדשה גדולה שילמדו בו תורה ברבים בבחינת עתידין בתי תרטיאות וכו'. וזה בחינת ואחרי כן יצאו ברכש גדול הנאמר גם על הגלות הזה כידוע. כמו שאמרו רבותינו ז"ל, וגם את הגוי, לרבות גלות כל הארבע מלכיות:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת חלה וכו', כי עקר הניצוצות הקדושות נפלו ביותר לדברי מאכל מחמת שתחלת נפילתם היה על-ידי חטא אדם הראשון שחטא באכילה שהוא אכילת עץ הדעת טוב ורע. ועל-כן צריכין יגיעות גדולות קדם שמבררין המאכל מפסלת בגשמיות ורוחניות. והעקר ביותר בצומח מן הארץ, בפרט בחטים וחמשת מיני דגן שהם נקראים לחם שהם עקר המאכל המשביע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועל-כן יש כמה מלאכות בפת קדם שמבררין אותם מהפסלת שהם חרישה וזריעה וכו' וקצירה ודישה ומריחה וברירה וטחינה והרקדה ולישה ואפיה קדם שטועמין טעם הלחם. וכן יש כמה מצות בפת שהם עשר מצות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל כדי לברר החטה והקמח והלחם וכו' ממץ ותבן וכו' ברוחניות, כי עקר התקון על-ידי קדשת המצות הנוהגות בהם ועקר הברור על-ידי האמונה כידוע. וצריכין להיות חזק באמונה עד שיזכה להארת הרצון בשעת האכילה שישתוקק ויכסף לה' יתברך ברצון מפלג וכו' כמבאר בהתורה כי מרחמם ינהגם וכו' בלקוטי תנינא סימן ז), עין שם וכאשר שמעתי והבנתי אז משיחתו הקדושה שהשיח אז בעת ההיא ונדפס אצל המעשיות, עין שם. שצריך האדם לחזק את עצמו רק באמונה שלמה בלי שום חקירות ואז יזכה על-ידי האמונה לעלות לרצון עד שישתוקק ויכסף לה' יתברך ברצון מפלג בלי שעור וכו' והארת הרצון זוכין בשעת האכילה דיקא על-ידי כלליות העולמות על-ידי הארת בן ותלמיד וכו' שמודיעים להם הדעת האמתי כי ה' הוא האלקים שמשם עקר האמונה הקדושה ועל-כן צריכין לתן הראשית לכהן מהמאכלים, כי הכהן הוא בחינת כלליות בן ותלמיד כמבאר בהתורה הנ"ל, כי על-ידי שנותנין המתנות להכהן שכלול מבן ותלמיד על-ידי-זה נשלם האמונה ומבררת כל הברורים עד שמעלה אותם אל הרצון עד שזוכין להארת הרצון בשעת האכילה דיקא, כי עקר האכילה והשביעה מהרצון בבחינת ומשביע לכל חי רצון. וכמו שכתוב, נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' שנאמר על שבח פרות ארצו. וכן יהי רצוי אחיו וטבל בשמן רגלו וכו' וכמו שפרש רש"י שם: ועקר הטעם והתענוג של הדבר מאכל נמשך מרצון העליון וצריך כל אחד להתגבר בשעת אכילתו שיעלה הכל לשרשו. שיזכה על-ידי האכילה להארת הרצון כנ"ל שזהו עקר שלמות הברור והעליה של כל הניצוצות שבמאכל כשעולין לרצון העליון שזהו שרשם העליון כידוע וזה יכול כל אדם לזכות על-ידי כח הצדיק האמת שמאיר בו הארת בן ותלמיד כנ"ל. שעל-ידי-זה זוכין בשעת האכילה להארת הרצון כנ"ל, כי עקר תקון וברור הניצוצות על-ידי הארת בן ותלמיד הנ"ל, דהינו על-ידי שמאירין בכל מקומות הנמוכים והנפולים, כי עדין ה' עמם וכו' בחינת מלא כל הארץ כבודו, בחינת הקיצו ורננו שכני עפר וכו'. כי הניצוצות שנפלו למקום שנפלו הם בבחינת שכני עפר, כי מנחים בדיוטא התחתונה מאד. ועקר ברורם ועליתם על-ידי בחינה הזאת של הארת דרי מטה, בחינת הקיצו ורננו שכני עפר וכו' כנ"ל. ועל-כן על-ידי-זה זוכין להארת הרצון בשעת האכילה וכו'. וכל אדם צריך להתחזק לילך עם התורה הנ"ל לחזק את עצמו תמיד בה' יתברך ולבלי ליאש את עצמו בשום אפן רק לידע תמיד כי מלא כל הארץ כבודו ועדין ה' עמו ואצלו וכו' עד שיזכה להתחזק בשעת האכילה שיגיע להארת הרצון שדיקא בעת האכילה יגיע עליו רצון והשתוקקות חזק ונמרץ מאד מאד לה' יתברך וכו' כמו שמבאר שם. וזהו ההפך ממש מהנפילות של רב העולם שעל-פי רב נופלים בדעתיהם מחמת מעשיהם שאינם כהגן ורבים מיאשים את עצמם כידוע רעה חולה הזאת תחת השמש ורב הנפילות הם על-ידי האכילה, כמבאר בדברי רבנו ז"ל במקום אחר, בודאי כל זמן שאין זוכה לקדשה כראוי בודאי אינו אוכל בקדשה וטהרה כראוי. ומחמת זה דרך הרבה לפל בדעתם בכל פעם מחמת האכילה ובאמת כל זה מעשה בעל דבר, כי אסור לפל בדעתו משום דבר, כמבאר בדברינו פעמים אין מספר, אדרבא, צריכין לחזק את עצמו בכל פעם בכל יום כנ"ל, ובפרט בשעת האכילה שאסור להיות אז איש עצל שקורין שלימזלניק) כמו שמבאר שם, רק להיות איש חיל עד שיזכה להארת הרצון בשעת האכילה דיקא, הינו כי לא די שאסור לפל בדעתו על-ידי אכילתו, אדרבא, צריכין לידע ולהאמין שאכילת איש הישראלי יקרה מאד מאחר שאכילתו על-פי התורה על כל פנים שאינו אוכל דבר האסור חס ושלום רק הכל על-פי התורה, כמו שכתוב, ותורתך בתוך מעי כמו שפרש רש"י שם, כל מאכלי על-פיך. וגם מברך על כל דבר תחלה וסוף. ועל-ידי-זה כל אדם מישראל מברר ברורים הרבה באכילתו ויש לו לאכל בשמחה ובהתחזקות גדול בה' יתברך ולידע כי מלא כל הארץ כבודו וה' עמו וכו' כנ"ל עד שיזכה בשעת אכילתו דיקא להארת הרצון שישתוקק אז דיקא לה' יתברך ברצון מפלג מאד ואז הוא תכלית שלמות הברור של כל הניצוצות שעולים לשרשם העליון כנ"ל: ועל-כן כל מה שהמאכל סמוך לגמרו יותר, דהינו שיתהנו ממנו וירגישו בו טעמו צריך ברור יותר ועל-כן בעת גמר התבואה והפרות צריכין להפריש מהם בכורים ותרומות ומעשרות ואחר כך כשעושין קמח מהתבואה ומגבלין אותו עם מים לעשות עסה שאז עקר הגמר של התבואה שיהיה נעשה ממנה לחם שהוא עקר מאכל האדם אז עקר הברור מחמת שאז סמוך לגמר ואז צריכין להפריש חלה לכהן, כי בעת גמר הלחם שאז נרגש בו הטעם והשביעה שנמשך מרצון העליון כנ"ל על-כן אז עקר התקון והברור על-ידי מצות חלה לכהן שכלול מהארת בן ותלמיד. כדי שנזכה בשעת אכילת הלחם להארת הרצון שמשם עקר הטעם והשביעה שזה עקר העליה והברור של כל הניצוצות כשעולין לרצון העליון, דהינו כשאדם משתוקק על ידם לה' יתברך ברצון מפלג וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה עקר קיום שלנו בתקף הגלות הארך המר הזה שאין לנו להחיות את עצמנו וכל מה שאנו רוצים לעשות הן תורה ותפלה וכו' אין מניחים אותנו לעשות בשלמות מגדל עצם גלות הנפש והגוף שמתגבר על כל אחד ואחד כפי מה שיודע בנפשו ועקר חיותינו על-ידי הרצון על-ידי שמאירין בנו הצדיקים השלמים הארת בן ותלמיד הנ"ל שעל-ידי-זה כל אדם יכול לזכות להארת הרצון בשעת האכילה, דהינו להשתוקק לה' יתברך ברצון חזק וכו' כנ"ל. ועל-ידי-זה יש לנו תקוה לצאת מהגלות בגשמיות ורוחניות, כי עקר הוא הרצון, כמובא בדברינו בכמה מקומות וכמו שאומרים כנסת ישראל להעכו"ם וסטרין אחרנין המתגברים כנגדם בכל עת למנעם בכל מיני מניעות חס ושלום שאומרים ישראל להם מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ, דהינו מה אתם רוצים לקלקל חס ושלום אהבתנו עם ה' יתברך מאחר שעדין אנו חפצים ומשתוקקים לה' יתברך ברצון חזק ומפלג וכו'. וכמבאר מזה במקום אחר בהלכות ערב הלכה ג), עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן נוהגת מצות חלה גם בזה הזמן אפלו בחוץ לארץ כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל מה שאין כן תרומות ומעשרות שאין נוהגין בחוץ לארץ כלל, כי חלה מחמת שהיא בסוף גמר הלחם שאז עקר התגלות הרצון שמאיר בשעת האכילה כנ"ל שזה עקר תקון כל הניצוצות שזה עקר תקון הגלות כנ"ל על-כן נוהגת גם עתה בחוץ לארץ כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל כדי שנזכה גם עתה במצות חלה, דהינו שאף-על-פי שאנו כבושים בגולה כל כך אף-על-פי-כן צריכין אנו לחזק את עצמנו באמונה בה' יתברך ולידע כי עדין ה' יתברך אתנו ועמנו וכו' ועדין הרצון חפשי ואנו יכולין להתחזק עד שנזכה להארת הרצון שעל-ידי-זה נברר כל הברורין ותבא הגאלה בכלל ובפרט ויתקים ונשאר גם הוא לאלקינו כנ"ל שכל זה זוכין על-ידי מצות חלה שמפרישין הראשית לכהן שכלול מבן ותלמיד שעל-ידי-זה זוכין להארת הרצון וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן מצות חלה שעורה מ"ג ביצים שזהו בחינת ג"ם, זאת בחינת ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים וכו', דהינו שאף-על-פי שישראל בארץ אויביהם במקומות הרחוקים מהקדשה מאד והם כבושים שם בגולה בגלות גדול מאד אף-על-פי-כן לא מאסתים ולא געלתים לכלותם חס ושלום כי אני ה' אלקיהם, כי אני מגלה להם כי עדין ה' אתם וכו' ועל-ידי-זה הם מעלים כל המקומות הרחוקים אל הקדשה בבחינת ונשאר גם הוא לאלקינו, וזהו בחינת חלה ששעורה מ"ג ביצים, בחינת ג"ם הנ"ל, בחינות ואף ג"ם זאת וכו', בחינות ונשאר גם הוא לאלקינו וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן העושה כל עסתו חלה לא עשה כלום, שנאמר, ראשית שיהיה שיריה נכרין, כמבאר בשלחן ערוך. כי זה עקר התקון שעל-ידי הראשית שמפרישין יתתקנו גם השירים ויעלו אל הקדשה בבחינת ונשאר גם הוא לאלקינו. 'ונשאר' דיקא, דהינו שבחינת השירים בחינת ונשאר גם הוא לאלקינו גם הוא יעלה לה' יתברך לשרשו העליון וזה עקר שלמות הבריאה שנברא בשביל זה שיעלו גם השירים אל הקדשה על-ידי הראשית שהוא העקר שבשבילו נברא הכל, כמו שכתוב, בראשית ברא אלקים וכו'. ודרשו רבותינו ז"ל, בשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו ובשביל התורה שנקראת ראשית דרכו וכו'. נמצא שישראל והתורה הם העקר הראשית שבשבילם נברא הכל השמים והארץ וכל אשר בהם ועל-כן בודאי השמים והארץ וכו' כלם נקראו שירים לגבי התורה והישראל שהם הראשית ועקר התקון כשיודעין מי הראשית והעקר. וכל העולם ומלאו שהם השירים, טורחין בשבילם אזי גם השירים נתתקנין על-ידי הראשית ואז חוזר הכל לה' יתברך בבחינת ונשאר גם הוא לאלקינו כמו שיהיה לעתיד, אבל כל זמן שאין מפרישין הראשית ואין יודעין מי הראשית ומי השירים, מכל שכן כשחס ושלום מהפכין האמת והזנב לראש וכו' אזי כל העולם מקלקל חס ושלום וזהו בחינת והארץ היתה וכו', כי בתחלת הבריאה שהיתה בשביל הראשית כדי שעל-ידי-זה יתתקנו השירים כנ"ל, אבל אז בתחלה עדין לא נתגלה ולא נכר מי הראשית, כי אז עדין לא נתגלה קדשת ישראל והתורה שהם ראשית על-כן נאמר אז והארץ היתה תהו ובהו וחשך וכו', כי כל זמן שלא נתגלה הראשית כל העולם מקלקל בבחינת תהו ובהו וחשך וכו' כמו עכשו בגלות שישראל שהם הראשית כבושים בגולה והם לראש וכו'. וזהו שדרשו במדרש תהו ובהו וחשך על הגליות של הארבע מלכיות, כמו שאמרו שם, תהו, זה מלכות בבל וכו'. ובהו וכו', הינו כי תהו ובהו וכו' מרמז על זמן הגליות שישראל כבושים בגולה ואין נכר הראשית שבשבילו נברא הכל, אך עקר הקיום בגלות הוא על-ידי בחינת ורוח אלקים דא רוחו של משיח. מרחפת על פני המים, דא אוריתא, כי משיח עתיד לגאלנו מהרה והוא גם הוא מחיה מקים אותנו כל ימי הגלות על-ידי התורה שמאיר בנו ומודיע לנו כי עדין ה' אתנו ושלא נתיאש עצמנו ממנו יתברך, כי עדין יש לנו תקוה לכל אחד ואחד בכלל ובפרט ועל-ידי-זה, ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. כי על-ידי-זה ה' יתברך מאיר לנו בכל עת עד שאנו זוכין להבחין מי הראשית ומי השירים. וזה בחינת ויבדל אלקים בין האור ובין החשך שהם בחינת ראשית ושירים, כי האור במזרח שנקרא קדם בחינת ראשית והחשך שהוא שקיעת האור הוא במערב שנקרא אחור וסוף בחינת שירים ואז כשיש הבדלה בין האור והחשך, בין הראשית והשירים אז עקר תקון העולם שנתתקנין גם השירים על-ידי הראשית בבחינת ונשאר גם הוא לאלקינו כנ"ל. וזהו, ויהי ערב ויהי בקר יום ראשון. שנכללין הערב והבקר יחד שהם הראשית והשירים ושניהם נכללין ביחודו של עולם בבחינת נשאר גם הוא וכו', שזהו בחינת יום אחד שנאמר על שם שהיה ה' יתברך יחיד בעולמו, כי דיקא על-ידי שהבדיל ה' יתברך בין האור והחשך, דהינו בין הראשית והשירים ויודעין מי הראשית ומי השירים אז דיקא נתתקנין גם השירים ונכללין גם כן בה' יתברך בבחינת ונשאר גם הוא לאלקינו בחינת ויהי ערב ויהי בקר יום אחד כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו סוד הבדלה שדיקא על-ידי שמבדילין ואומרים המבדיל בין קדש לחל דיקא על-ידי-זה נתקדשין גם ימי החל וממשיכין עליהם קדשת שבת ולגרש אחיזת זהמת הנחש מימי החל כידוע שזה עקר סוד ההבדלה ולכאורה הוא להפך, כי הלא, אדרבא, הרי אנו מבדילין בין קדשת שבת לימי החל ואיך נתקדשין ימי החל על-ידי-זה אך הוא כנ"ל, כי דיקא על-ידי ההבדלה שמבדילין בין קדש לחל, בין יום השביעי לששת ימי המעשה ויודעין ומגלין שעקר הקדשה ועקר קיום העולם הוא שבת וכל ימי החל הם בחינת שירים שנבראו כלם רק בשביל השבת על-ידי-זה דיקא נתקדשין גם ימי החל בקדשת שבת על-ידי שטורחין עצמן כל ימי החל בשביל השבת שזה עקר עליתם ותקונם. כמו שכתוב, זכור את יום השבת, זכרהו מאחד בשבת וכו'. ועל-ידי-זה נכללין ששת ימי החל בקדשת שבת ונתקדשין מזהמת הנחש, כי כל זמן שאין מבדילין בין קדשת שבת לימי החל ואין מגלין ההבדל נדמה שחס ושלום שכל אפין שוין ואין יודעין מי הראשית ומי השירים אזי העולם בבחינת תהו ובהו וחשך וכו' רק דיקא על-ידי ההבדלה שמגלין מעלת קדשת שבת שהוא העקר והראשית בחינת תחלה למקראי קדש על-ידי-זה דיקא נתקדשין גם השירים שהם ימי החל, כי זה עקר תקון העולם ומלאו שנברא בשביל זה בשביל הראשית בחינת ברא אלקים וכו' כנ"ל בשביל הראשית וכו' כנ"ל, הינו שכל העולם נברא בשביל ישראל והתורה שיהיו הכל טורחים ויגעים בשביל ישראל והתורה שהם העקר והראשית וכן בין ישראל בעצמן ההמון ועמי הארץ צריכין לטרח ולהתיגע להחזיק התלמידי חכמים והיראים העוסקים בעבודתו יתברך שהם עקר הראשית וכן בכל ימי החל צריכין לטרח בשביל קדשת שבת כנ"ל. ואז דיקא כשיודעין מי הראשית ומי השירים. והשירים טורחין עצמן בשביל הראשית אז נתקדשין גם השירים ונכללין בהראשית בבחינת ונשאר גם הוא לאלקינו וכנ"ל. ועל-כן צריכין במצות חלה שיהיה דיקא ראשית ושירים, כמו שכתוב ראשית, שיהיו שיריה נכרין, כי זה עקר השלמות והתקון שיתתקנו השירים על-ידי הראשית וכנ"ל וזה שדרשו רבותינו ז"ל פסוק בראשית על בכורים ותרומה וחלה שנקראין ראשית שבשבילם נברא העולם כי הכל אחד, כי כל מצות חלה ותרומה ובכורים הכל בבחינה הנ"ל לקדש ולהפריש הראשית כדי שעל-ידי-זה יתבררו ויתקנו גם השירים שזהו בעצמו כלל בריאת העולם שנברא כל העולם ומלאו שהוא בחינת שירים בשביל הראשית שהם ישראל והתורה כנ"ל. כי הכל אחד וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה, אם אין קמח אין תורה. דברי תורה נמשלו לרחים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, מה רחים אינן בטלות וכו'. כי הברור של הקמח שעושין ממנה לחם הוא כמו ברור התורה שצריכין לדקדק בה ולטחנה הדק היטב עד שמבררין ההלכה על בריה ואז זוכין לנהמא דאוריתא בחינת לכו לחמו בלחמי. וזהו בעצמו ברור הקמח שצריכין לטחן החטה לקמח כדי שיתחלקו הניצוצות מאד מאד בבחינת קטרת שנאמר בו ושחקת ממנה הדק וכשהוא שוחק אומר הדק היטב היטב הדק וביום הכפורים שאז צריכין לברר ולהעלות מעמקי עמקי הקלפות יותר ויותר כי אז מכפרין כל העונות, על-כן אז צריכין שתהיה הקטרת דקה מן הדקה, כי זה כלל שכל מה שצריכין הניצוצות תקון וברור יותר הם צריכין להתחלק לחלקים רבים יותר ויותר כמבאר בספר הגלגולים וזה בחינת קמח שאי אפשר לעשות לחם כי אם כשטוחנים החטה תחלה לקמח שהוא נטחן ונחלק לחלקים דקים מאד מאד כדי שיתחלקו הניצוצות לחלקים רבים מאד כדי שנוכל אז דיקא ללקטם ולבררם ולעשות מהם עסה ולחם שאז נכללין בקומת אדם על-ידי שהאדם אוכל אותם והם עקר החיות והשביעה של האדם, דהינו הניצוצות שהם החיות אלקות שבהם שמהם עקר השביעה והחיות. וזה שפרש רש"י בענין בריאת אדם הראשון כזה שלש את העסה, כי הכל אחד, כי אדם הראשון נצבר עפרו מכל חלקי העולם, כי היו כלולים בו כל הניצוצות וכל הנשמות כידוע וזה בחינת עסה שעושין מן הקמח וכנ"ל שזהו בחינת התורה בחינת אם אין קמח אין תורה וזה שנמשלו ברור ההלכות של התלמידי חכמים לברור המאכלים. כמו שאמרו במשנה ארבע מדות בתלמידים, ספוג, משפך, משמרת ונפה. ועל-כן עקר גמר הברור על-ידי החלה שנותנין מהעסה שנעשית מקמח ומים שממשיכין מימי הדעת והתורה על הקמח ועל-ידי-זה מקבצין ומלקטין אותו ומגבלין אותו ועושין עסה ואז חיבת בחלה לתן הראשית לכהן שכלול מבן ותלמיד שעל-ידי-זה נכללת כל העסה בבחינה הנ"ל, בבחינת תורה ודעת שעל-ידי-זה עולין כל הניצוצות וכו' וכנ"ל ועל-כן נוהגת חלה גם בזמן הזה בחוץ לארץ מחמת שעל-ידי חלה עקר הברור וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שנסמך פרשת חלה לפרשת מרגלים בסדר שלח לך, כי המרגלים פגמו בארץ ישראל ופגמו בבחינת הארת בן ותלמיד כמובן בהתורה הנ"ל, כי הם עברו בארץ ישראל בעת שהיתה כבושה בגולה עדין תחת יד השבעה עממין וכשבאו לשם היה להם פחדים והיו מנחים שם בקטנות ושפלות, בבחינת גלות כמו שכתוב, ונהי בעינינו כחגבים וכו'. אבל היו צריכין לחזק את עצמם להאמין בה' ובמשה עבדו שבכחו הגדול יכבש לפניהם הכל ויחזר הכל לה' יתברך ולישראל כמו שהיה אחר כך באמת אבל הם כפרו בזה. ועל-כן נגזר עליהם בכיה לדורות שצריכין ישראל להתמהמה בגלות כל כך ועל-ידי שנמצאים גם עתה צדיקים שמחזקין אותנו להאמין בה' יתברך שיכבש לפנינו הכל והכל תעלה לה' יתברך בבחינת ונשאר גם הוא לאלקינו ועל-ידי-זה אנו מתקנין חטא המרגלים שפגמו בזה ועל-ידי-זה יבא משיח צדקנו ויגאלנו מהרה וישוב הכל לה' יתברך כנ"ל. וזהו בחינת חלה לכהן שהוא בחינת ונשאר גם הוא לאלקינו. ועל-כן נסמך פרשת חלה בסדר שלח לך כנ"ל: וזה גם כן בחינת פרשת מנחת נסכים שנסמך לפרשת מרגלים מיד ואחר כך תכף פרשת חלה כי מנחות מביאין מקמח ששם עקר הברור שזהו בחינת חלה כנ"ל. ועל-כן עקר התקרבות ישראל לה' יתברך ביציאת מצרים וקבלת התורה היא על-ידי מנחת העמר בפסח ושתי הלחם בשבועות. כי מנחות וחלה שבאין מקמח שהם תקון הלחם שהוא עקר האכילה שם הארת הרצון שהוא עקר התקון שנמשך על-ידי הארת בן ותלמיד. שהוא עקר הדעת לדעת את ה' שממשיכין בפסח ושבועות ועל-כן נסמך לפרשת מרגלים שפגמו בכל זה. כי על-ידי מנחות וחלה שהם תקון הלחם שעל-ידי-זה זוכין להארת הרצון וכו' על-ידי-זה נתתקן פגם המרגלים כי על-ידי-זה נזכה לצאת מהגלות ויתבררו ויעלו כל הניצוצות ויתקים מהרה ונשאר גם הוא לאלקינו וכו' וכנ"ל. במהרה בימינו אמן:

העתקת הקטע עם מראה המקום