ליקוטי הלכות · אבן העזר · גטין ג
התאמת הקריאה
ענין גט שהוא ספר כריתות, כמו שכתוב, "וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה וכו'":
על-פי התורה "חדי רבי שמעון ואמר" בלקוטי הראשון בסימן סא), עין שם כל המאמר. והכלל לעניננו, שעל-ידי פגם אמונת חכמים נפגמין כל הבחינות המבארים שם, ועל-ידי-זה נחלקה עצתו וכו', עין שם. והתקון לכל זה הוא על-ידי המים המטהרין ומתקנין הכל, והמים הם בחינת מי מריבה, בחינת מחלקת שעל-ידי המחלקת שבא על האדם, על-ידי-זה הוא שב בתשובה, וחוזרים ונחשבים אצלו כל הספרים של התורה הקדושה, ואזי נתרבים הספרים עד אין קץ בחינת עשות ספרים הרבה אין קץ וכו', ועל-ידי רבוי הספרים הקדושים של התורה הקדושה שנתרבין על-ידי המחלקת בחינת וספר כתב איש ריבי, הינו על-ידי שנתעוררין בתשובה על-ידי המחלקת כנ"ל, על-ידי-זה נמתקין כל הצמצומים וכל הדינים שבעולם, וכל מקום שיש איזה דין הכל נמתק, כי כל צמצום ודין צריכין להמתיקו בשרשו, כי אין הדין נמתק אלא בשרשו, ושרש הדינים הוא השכל, כי כלם במחשבה אתברירו, ויש שכל פרטי לכל צמצום ודין שזה השכל הוא שרש אותו הדין והצמצום, שאין הדין הזה והצמצום הזה נמתק אלא על-ידי-זה השכל דיקא שהוא שרשו, אבל יש שכל הכולל, שהוא בחינת חכמה עלאה, שהוא כולל כל השכליים וכל הצמצומים שבעולם, ושם בבחינת שכל הכולל נמתקין כל הצמצומים וכל הדינים שבעולם בשתי בחינות, כי בשכל הפרטי אין יכולין להמתיק כי אם אותו הצמצום והדין השיך אליו שנמשך ממנו, אבל בבחינת שכל העליון, שכל הכולל, שם נמתקין כל מיני צמצומים ודינים שבעולם, כי הוא שכל העליון הכולל הכל, וגם כשממתיקין איזה צמצום ודין על-ידי השכל הפרטי השיך אליו שהוא שרשו גם כן אי אפשר להמתיק על ידו כי אם כשמקבל זה השכל הפרטי מהשכל הכולל, שעל-ידי-זה יש לו כח להמתיק אותו הצמצום והדין השיך אליו. נמצא, ששכל העליון הכולל ממתיק כל מיני צמצומים ודינים שבעולם בשתי בחינות בכלל ובפרט וכנ"ל. והתורה יוצאת מבחינת השכל הכולל העליון, כי אוריתא מחכמה עלאה נפקת, אבל אי אפשר להתורה לעלות ולהכלל שם בבחינת חכמה עלאה, שהוא שכל הכולל, כי אם כשיש להתורה שלמות, ושלמות התורה הוא על-ידי רבוי הספרים הקדושים שנתרבין בכל פעם, ואז נשלמת התורה ביותר ויש לה כח לעלות ולהכלל בבחינת חכמה עלאה, שהוא שכל הכולל, שהוא בחינת אבן שתיה, קדשי קדשים. כי השכל נקרא קדש, שמשם הישועה וההמתקה כנ"ל, בבחינת ישלח עזרך מקדש. והשכל הכולל הוא בחינת קדשי קדשים, בחינת אבן שתיה, ואז התורה בבחינת לוחות האבן שנכללת בבחינת אבן שתיה, קדש קדשים, שהוא השכל הכולל. ואז כשהתורה נכלל שם ומקבלת משם, אז נמתקין כל הצמצומים והדינים שבעולם, כי על-ידי שכל הכולל נמתק הכל כנ"ל. וזה בחינת אבני יעקב שנכללו כלם בתוך האבן שתיה וכו', וזהו בחינת הן תוי שדי יענני. ראשי תבות שתיה, ששם נמתקין כל הרשימות והצמצומים וכו'. וזהו, "וספר כתב איש ריבי", שעל-ידי רבוי הספרים שנעשין על-ידי המחלקת כנ"ל, על-ידי-זה נשלמת התורה ונכללת באבן שתיה בבחינת קדש קדשים, בבחינת שכל הכולל, ועל-ידי-זה נמתק הכל כנ"ל, עין שם כל זה היטב:
וזה בחינת ספר כריתות שעל-ידי-זה נפטרת אשתו ממנו ויכולה להנשא למי שתרצה, כי האשה היא בבחינת צמצום ודין, כי עקר כל בחינת הצמצומים והדינים הם בבחינת שמאל, שהוא סטרא דנוקבא כידוע, והאיש הוא בחינת השכל הממתיק את הצמצום, וכמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה שעקר השכל בחינת ישוב הדעת, הוא בבחינת סטרא דדכורא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "הביאו בני מרחוק" אלו גליות שבבבל שדעתן מישב עליהן כבנים. "ובנותי" אלו גליות שבשאר ארצות, שדעתן אינו מישב עליהן כבנות. נמצא, שעקר ישוב הדעת, בחינת שכל, הוא בסטרא דדכורא, והאשה היא בבחינת דעת שאינו מישב, שהוא בחינת צמצום ודין, כמבאר במקום אחר שעקר אחיזת הדינים והצמצומים הוא מדעת שאינו מישב. ועל-כן כל חיות האשה הוא על-ידי בעלה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין האשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש, כי האיש, שהוא בחינת השכל, הוא ממשיך המתקה, להמתיק בחינת הצמצום והדין הנאחז בה, שעל-ידי-זה נמשך הברכה והשפע והחיות: וזהו בחינת אסור אשת איש, כי עקר הזווג דקדשה הוא בבחינת המשכת השכל דקדשה להמתיק הצמצום השיך אליו דיקא שהיא אשתו, כי כל צמצום ודין, שהוא בחינת האשה, יש לה שכל שצריכה לקבל המתקה על ידו דיקא, שהוא בעלה וכנ"ל, אבל לאחר היא אסורה בחמר האסור של אשת איש, כי כבר נתקשרה לבעלה על-ידי הנשואין ושוב אסורה לכל העולם, כי לא די שאינה יכולה לקבל המתקה חוץ מבעלה, כי אין הדין נמתק אלא בשרשו דיקא שהוא השכל השיך לאותו הצמצום, שהוא בחינת בעלה כנ"ל, אף גם מתגבר ביותר תקף הסטרא אחרא והקלפות חס ושלום חס ושלום, אם תמעל מעל חוץ מאישה, כי כשהצמצום, שהוא בחינת האשה, מקבל חס ושלום, משכל אחר שאינו שיך אליו שאין בו כח להמתיק זה הצמצום, אזי לא די שאינו ממתיק הצמצום אף גם מתגבר הצמצום והדין חס ושלום בהתגברות גדול וקשה מאד, רחמנא לצלן, כי עקר שרש ואחיזת הדין הוא מהשכל, ובעלי הדין מתגברים תמיד לינק מהשכל כדי להגביר דינם, חס ושלום, אבל על-ידי השכל בעצמו הוא המתקתם, כי יש כח בהשכל להמתיקם בשרשו וכנ"ל. אבל כשהצמצום מקבל, חס ושלום, מהשכל שאינו שיך אליו שאין לו כח להמתיקו, אזי זה הצמצום יונק כח יותר מזה השכל להתגבר בדינו חס ושלום, ואזי חס ושלום, מתגבר הדין ביותר, שזהו בחינת חמר האסור של אשת איש, רחמנא לצלן, כי מהתגברות הדינים על-ידי שמתחבר הצמצום עם השכל שאינו מינו, חס ושלום, על-ידי-זה עקר אחיזת הסטרא אחרא ותקף הקלפות כידוע: ועל-כן כשהבעל אינו חפץ באשתו ורוצה לפטרה ממנו, אזי צריך לכתב לה ספר כריתות, שהוא הגט, כי הגט נקרא ספר, בחינת ספר כריתות, ועל-ידי-זה הספר של הגט שצותה התורה, על-ידי-זה עולה לבחינת שכל העליון הכולל ששם כולל כל השכליים והצמצומים, ועל-כן יכול להמשיך משם בחינת כריתות ופרוד שתפרד אשתו ממנו, דהינו שהצמצום והדין שמשם שרשה יהיה נפרד משכלו ולא יהיה לו עוד שום התקשרות אליו. כי עקר החלוק שבין השכליים הפרטיים והצמצומים שזה הצמצום שיך רק לזה השכל דיקא, וצריך להתמתק על-ידי-זה השכל דיקא, וזה הצמצום צריך להתמתק רק על-ידי שכל אחר דיקא כנ"ל, כל אלו החלוקים והשנויים אינם רק למטה, אבל למעלה בבחינת שכל הכולל שם אין שיך שום שנוי וחלוק בין השכליים והצמצומים, כי שם הכל אחד. ועל-כן כשרוצין להפריד הצמצום מהשכל שיהיה לה כח להתחבר למי שתרצה צריכין לעלות עד השכל העליון הכולל ששם הכל אחד, ויכולין לבטל שם לגמרי ההתקשרות שבין זה הצמצום עם זה השכל, כי שם נתבטל הכל, ואחר כך יורדין משם בבחינת ספר כריתות שנפרדין זה מזה. וזהו בחינת גט, שהוא ספר כריתות, וספר דיקא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה, כי אי אפשר לה להפרד ממנו כי אם על-ידי בחינת ספר, שהוא הגט, שעל-ידי מצות ספר כריתות עולין עד חכמה עלאה, כי אי אפשר לעלות לשם כי אם על-ידי בחינת ספר, בחינת וספר כתב איש ריבי, וכשנכללין שם, שם נתבטל הקשר שביניהם, כי שם אין שיך קשר, כי שם הכל אחד, ואחר כך חוזרים משם בבחינת ספר כריתות וגט פטורין, שנפטרת ממנו, כי כבר נתבטל הקשר בשרשו העליון כנ"ל:
וזהו בחינת קדושי שטר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר, אף הויה בשטר. כי ההתקשרות שביניהם וכן ההתחלקות, הכל על-ידי שטר, שהוא בחינת ספר, כי בשעת נשואין, שצריכה להתחבר עמו, אזי עולה עמו על-ידי קדושי שטר, שהוא בחינת ספר, עד בחינת חכמה עלאה ושם נכללין יחד ומקבלין משם חיות ושכל בבחינת התקשרות והתחברות, ועל-כן ההתחברות הוא תמיד על-ידי בחינת ספר, שהוא בחינת קדושי שטר כנ"ל, ואפלו אם אינו מקדשה בשטר, הוא צריך לכתב לה כתבה, שהוא גם כן בחינת ספר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, והלא מספר כתבתה נלמד כי אי אפשר לה להתחבר עמו כי אם על-ידי בחינת ספר, שעל-ידי-זה היא עולה עמו לקבל חיות ושכל מבחינת חכמה עלאה שאי אפשר לקבל משם כי אם על-ידי בחינת ספר כנ"ל, ושם אור פשוט הכולל הכל, ויכולין להמשיך משם האור לבחינת השכליים והצמצומים הפרטיים כרצונו או בבחינת התחברות שיתחבר הצמצום עם זה השכל על-ידי האור שממשיכין שם על-ידי בחינת הספר, שהוא הכתבה וקדושי שטר, וכל ההמתקות של כל הזווגים יהיו נמשכין מבחינת הכח והחיות שמקבלין משכל הכולל על-ידי בחינת הספר הזה, וכן להפך כשרוצה לפטרה צריך לתן לה גט, שהוא ספר כריתות, בחינת ספר שעל-ידי-זה חוזר ועולה לשם לבחינת שכל הכולל הכל ושם מבטל הקשר לגמרי בשרשו העליון, וחוזר וממשיך שכל וחיות משם בבחינת כריתות שלא יהיה עוד שום התחברות לזה הצמצום אליו, כי כבר נתבטל הקשר שביניהם בשרשו העליון הכולל הכל וכנ"ל:
וזהו הושע ב) "והיה מספר בני ישראל כחול הים וכו', והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי". ופרש רש"י, מה ענין נחמה וצרה סמוכים זה לזה? אלא, משל למלך שהיה לו כעס עם אשתו ושלח אחר הסופר לכתב לה גט, בתוך כך נתפיס עם אשתו, אמר שיצא חלוק אי אפשר צא וכפל לה כתבתה וכו', הינו כנ"ל. כי עקר הגט שהוא ספר כריתות נמשך על-ידי שחוזרין ונכללין בשכל העליון, ושם מבטלין הקשר שביניהם כנ"ל, אבל תכף כשעולין לשם, נמתקין כל הצמצומים וכל הדינים שבעולם, ועל-כן שכיח הרבה פעמים שהאיש מתקוטט עם אשתו כמה פעמים עד שבאים אל הרב לכתב לה גט, ואז דיקא מתרצים ומתפיסים, וזהו מבחינה הנ"ל, כי תכף כשנתעורר בחינת גט, שצריכין להמשיך הפרוד, בטול הקשר משכל העליון הכולל הנ"ל, אבל שם נמתק הכל, על-כן מאחר שדברו מגט, נמשך לפעמים עליהם משם דיקא בחינת המתקה מבחינת שכל הכולל שממתיק הכל, שמשם צריכין להמשיך בטול הקשר שביניהם כנ"ל, וגם משם נמשך כל ההתחברות וכל ההמתקות כנ"ל. ועל-כן יכולין להתרצות על-ידי-זה דיקא, כי נמשך המתקה ופיוס מהשכל העליון הכולל שרצו לעלות לשם לבטל שם הקשר על-ידי הגט, וכיון שהכינו עצמם לעלות לשם, לבטל הקשר, נמשך עליהם הארה והמתקה משם ועל-ידי-זה חזרו ונמלכו ונתרצו ונתפיסו עכשו דיקא, כי עקר כל ההמתקות ובטול כל המחלקת נמשך משם דיקא כנ"ל, אבל בני אדם אין יכולים לקבל משם כי אם הארה בעלמא, ועל-כן על-פי רב נגמר הגט, כי אין להם כח להמתיק המחלקת שביניהם רק, אדרבא, עולין לשם לבטל הקשר בשרשו, שהוא בחינת הגט כנ"ל, אבל השם יתברך הוא חפץ חסד, וכבר בחר בנו מכל העמים במעמד הר סיני שנקרא "יום חתנתו", כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "ביום חתנתו", זה מתן תורה. וכבר נשבע לאבותינו ולנו שלא לרחקנו לעולם, כמו שכתוב, "אם תפרו את בריתי היום וכו' גם בריתי תפר וכו'". וכמו שכתוב, "ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים וכו'". וכן הרבה הבטחות שהבטיח לנו שאנחנו עם סגלתו לעולם ועד, וכמו שכתוב, "איה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה" וכו'. על-כן מה שהשם יתברך מזכיר לפעמים לשונות של התרחקות, חס ושלום, אין כונתו כי אם בשביל התקרבות כמשל המלך הנ"ל שקרא לסופר לכתב גט וכו', ואחר כך הוסיף לה כתבתה על-ידי-זה דיקא, כי על-ידי-זה דיקא שקרא לסופר לכתב גט להרחיקה, חס ושלום, וההתרחקות לבטל הקשר שיש ביניהם מכבר אי אפשר כי אם כשעולין עד בחינת חכמה עלאה שכל הכולל שאי אפשר לבטל הקשר כי אם שם בשרשו העליון כנ"ל, והשם יתברך מלא רחמים ותכף כשעולין לשם אזי תכף נכמרין רחמיו המרבין, ואזי נתהפך הדבר, ולא מבעיא שאינו מבטל הקשר שם, חס ושלום, אדרבא, ממשיך משם הארה גדולה לבטל כל הצמצומים וכל הדינים שבעולם, וכל הכעסים וכל הקפדות שהיה לו על ישראל מעולם בכלל ובפרט, הכל ממתיק ומבטל על-ידי בחינת חכמה עלאה שנתעורר להמשיך הארה משם בבחינת ספר כריתות חס ושלום, כי עכשו נתהפך, ואדרבא, נמשך משם המתקה גדולה להמתיק הכל, כי כל עקר כונתו שקרא הסופר לכתב גט, דהינו מה שהזכיר שם התרחקות, חס ושלום, כל כונתו היה לטובה גדולה בשביל התקרבות וזהו בחינת התרחקות תכלית התקרבות המובא בדברי רבנו זכרונו לברכה, כי דיקא על-ידי שהזכיר בחינת התרחקות שצריכין להמשיך בטול הקשר, חס ושלום, משרשו העליון מבחינת חכמה עלאה, תכף נכמרו רחמיו ונמשך משם המתקה גדולה, ונמתק הכל וכנ"ל. וזהו "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי". 'במקום' דיקא, כי דיקא במקום ההתרחקות בחינת גט חס ושלום, שרצה לכתב במקום הזה דיקא יתהפך וימתק הכל ויאמר להם בני אל חי, כי משם דיקא נמשך כל ההמתקות שבעולם וכנ"ל:
וזהו בחינת הפרת נדרים מה שהבעל מפר נדרי אשתו, כי נדרים הם בבינה שהוא בחינת קדשי קדשים, בחינת שכל העליון הכולל בחינת יום הכפורים כידוע שאז נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים להאבן שתיה בחינת קדש קדשים לכפר על כל עוונות ישראל, שהוא בחינת המתקות כל הדינים שבעולם, כי אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עוון, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שכל היסורים והדינים חס ושלום הם על-ידי חטאים חס ושלום, וכפרת עוונות שממשיך הכהן הגדול מהאבן שתיה זהו בחינת המתקות כל הדינים וכנ"ל. ועל-כן אומרים כל נדרי ביום הכפורים כידוע, כי נדרים הם בבחינת יום הכפורים בחינת קדש קדשים, בחינת שכל העליון הכולל, הינו כי הנדר הוא שהאדם אוסר על עצמו דבר ואז הדבר אסור עליו כשאר כל האסורים שבתורה, והוא פלא איך יהיה כח להאדם לעשות לעצמו תורה חדשה לאסר אסר על נפשו מה שאינו כתוב בתורה, אך הוא על-פי הנ"ל, כי אוריתא מחכמה עלאה נפקת וכל אדם יש לו חלק בתורה, כי האדם הוא התורה, כמו שכתוב, "זאת התורה אדם". כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה כמה פעמים, ועל-כן על-ידי הנדר שהוא בחינת שכל העליון שרש התורה יש כח להאדם להמשיך על עצמו משם אסור חדש שיהיה אסור עליו באסור גמור מן התורה, כי משם, מבחינת נדר, נמשך כל התורה כנ"ל, וכל אדם יש לו כח לעלות לשם על-ידי הנדר ולהמשיך לעצמו אסור חדש משם לאסר אסר על נפשו על-ידי הנדר, ואז הדבר הזה אסור עליו כשאר אסורים שבתורה. נמצא, שעשה לעצמו תורה חדשה על-ידי הנדר, כי מבחינת הנדר שהוא בחינת שכל העליון הכולל יכולין להמשיך הארה חדשה אל התורה, כי כל התורה נמשך משם כנ"ל, ועל-כן יש כח ליחיד ממחה או לשלשה הדיוטות להתיר את הנדר, כמו שכתוב, "לא יחל דברו" הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו. כי עקר ההארה מבחינת שכל הכולל אי אפשר להמשיך כי אם על-ידי צדיק הדור שהוא בחינת יחיד ממחה, שהוא עקר בחינת שכל הכולל כנגד שאר העולם, כמבאר שם בהתורה הנ"ל, ועל-כן היחיד ממחה יכול להתיר נדרו, כי הוא יכול להמשיך הארה גדולה ביותר מבחינת חכמה עלאה, שכל הכולל, שעל-ידי-זה נתבטל נדרו הנמשך משם, כי החכם שהוא עקר בחינת שכל הכולל יש לו כח לבטל כח נדרו שהוא בחינת הארה בעלמא שנמשך משם, וכן שלשה הדיוטות יכולין גם כן לבטל הנדר, כי שלשה מישראל הם בחינת קדשה משלשת, שהוא בחינת כלליות הקדשה, בחינת קדוש קדוש קדוש שבזה כלולים כל ההמתקות, כי הצמצום שיש לו כח מהשכל שנקרא קדש כנ"ל כשממתיקין אותו אזי היא קדשה כפולה, כי אזי נמשך השכל, שהוא בחינת קדש, לבחינת הצמצום, ואזי גם הצמצום והדין נקרא קדש על-ידי שנכלל בהשכל שנקרא קדש, אבל אין כח להשכל הקדש לבדו להמתיק הצמצום שיהיה נקרא קדש גם כן כי אם כשמקבל כח מהשכל העליון הכולל, שהוא קדשי קדשים. וזהו בחינת קדשה שלישית שהוא בחינת קדשה העליונה, בחינת קדש קדשים, וזהו בחינת קדשה משלשת, הינו קדשה העליונה, בחינת שכל הכולל קדשי קדשים. וקדשת השכל וקדשת הצמצום שנכלל גם כן בתוך קדשת השכל, שזהו המתקתו בשרשו כנ"ל. וכל מקום שיש שלשה מישראל, שהם בית דין, הם בבחינת תלת אבהן בחינת קדשה משלשת הנ"ל, ועל-כן יש להם כח לעלות לשכל העליון ששם שרש הנדר ולבטל הנדר שנדר זה ולהתירו, כמו היחיד ממחה שמתיר גם כן הנדר על-ידי שיש לו כח לכלל ביותר בבחינת השכל העליון הכולל, שעל-ידי-זה התר הנדר הנמשך משם וכנ"ל: וזהו בחינת הפרת נדרים של הבעל והאב, כי הבעל הוא בחינת השכל הממתיק הצמצום והדין שהיא בחינת בת זוגו וכנ"ל, ועקר ההמתקה הוא על-ידי שמקבל משכל הכולל וכנ"ל, ועל-כן יש לו כח להפר נדרה, כי אין לה כח לקבל מבחינת שכל הכולל שמשם נמשך הנדר כי אם על-ידי בעלה דיקא וכנ"ל. ועל-כן כל נדריה תלויים בו דיקא, כי אישה יקימנו ואישה יפירנו, כי המשכת ההארה משכל הכולל אליה שמשם הנדר הוא על ידו דיקא, ועל-כן יש לו כח לקים נדרה או להפירו, כי הכל תלוי בו וכנ"ל: ועל-כן מתירין כל הנדרים וכל השבועות קדם נתינת הגט, כי אי אפשר לפטר אשתו שנתקשרה בו בקשר אמיץ וחזק על-ידי חפה וקדושין כי אם על-ידי הגט פטורין על-ידי שממשיך הארה מבחינת שכל העליון הכולל ששם נתבטל הקשר בשרשו וכו' כנ"ל, על-כן מתירין נדרים קדם, כי על-ידי התרת נדרים עולין לשם לבחינת שכל העליון הכולל, שזהו בחינת כל נדרי שאומרים בכניסת יום הכפורים כדי שיוכלו לכנס לפני ולפנים, לבחינת קדש קדשים ששם נכנס הכהן הגדול ביום הכפורים, שמשם עקר קדשת יום הכפורים, עקר סליחת העוונות על-ידי התשובה שהיא בחינת המתקת כל הדינים שבעולם כנ"ל. וזה שאומרים לכל העומדים בשעת הגט שיהרהרו בתשובה, כי תשובה היא בחינת יום הכפורים, בחינת התרת נדרים על-ידי החרטה, שהיא בחינת תשובה, שכל זה נמשך מבחינת שכל הכולל ששם נמתקין כל הדינים שבעולם שמשם צריכין להמשיך הארה לבטל הקשר על-ידי הספר כריתות וכנ"ל:
ועל-כן יעקב אבינו בעת שהלך לשא אשה אז דיקא פגע במקום ההוא, שהוא מקום האבן שתיה, מקום קדש קדשים, ושם נכללו כל האבנים באבן שתיה בבחינת קדש קדשים, שהוא בחינת המתקת כל הצמצומים והדינים, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. כי כבר מבאר שגם עקר הקשר שבין איש לאשתו על-ידי חפה וקדושין נמשך גם כן מבחינת שכל העליון הכולל, שמשם ממשיך הארה לקשרה אליו שימשיך תמיד שכל משם להמתיק הצמצום והדין שהוא בחינת האשה הנשאת אליו, שזהו בחינת כתבה וקדושין וכנ"ל, ועל-כן נקראין קדושין לשון קדש שהוא השכל שנקרא קדש שמשם המתקת הצמצום וכנ"ל. ועל-כן אז דיקא בעת שהלך יעקב לבקש זווגו, אז דיקא זכה לבחינה זאת לכלל בתוך השכל העליון, בחינת קדש קדשים, ולכלל שם כל הצמצומים וכל השכליים וכל הנפשות, שזהו בחינת כל השנים עשר אבנים שנכללו באבן אחת, באבן שתיה בבחינת קדש קדשים כנ"ל, ועל-ידי-זה דיקא זכה לשא אשה יראת ה' ולהוליד שנים עשר שבטים קדושים, כי זכה להמתיק כל הצמצומים בשרשם, שזהו בחינת נשואין וכנ"ל, ועל-כן אז תכף כשראה זאת מיד "וידר יעקב נדר וכו'", כי אז בודאי היה צריך לעלות למקום הנדר שהוא בחינת שכל הכולל, בחינת קדש קדשים, שזהו בחינת כל נדרי שאומרים ביום הכפו:
ועל-כן אסור לכהן גדול לעבד העבודה ביום הכפורים כשאין לו אשה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי אי אפשר לו להמתיק הצמצומים והדינים על-ידי השכל הכולל בחינת קדש קדשים וכו' כנ"ל כי אם כשהוא נשוי אשה, כי עקר המתקת הצמצומים הוא על-ידי נשואין דקדשה, ואז יש לו כח להעלות כל הצמצומים לשרשם ולהמתיק הכל על-ידי שכל הכולל בחינת קדשי קדשים כנ"ל:
ועל-כן כהן אסור לשא גרושה, כי כל הכהנים כלולים בהכהן הגדול שהוא ממתיק כל הדינים שבעולם על-ידי שכל הכולל בחינת קדש קדשים, וכל הכהנים מקבלים ממנו כי כל הכהנים כלם צריכין תמיד להמתיק דינם, שהוא בחינת כפרת העוונות על-ידי הקרבנות שמקריבין הכהנים תמיד לכפר על ישראל, כי כפרת כל העוונות הוא בחינת המתקת הדינים כנ"ל. ועל-כן הכהן הוא איש חסד, בחינת שלום, שזהו עקר בחינת הכהנה, כמו שכתוב, "הנני נתן לו את בריתי שלום והיתה לו וכו' ברית כהנת עולם". ועל-כן היה אהרן הכהן הראשון שאוהב שלום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כמו שכתוב מלאכי ב), "בריתי היתה אתו החיים והשלום". כי אי אפשר לעלות לשם לבחינת שכל הכולל ולהמתיק הדינים כי אם על-ידי אהבה ושלום, כמבאר בסוף התורה הנ"ל על מאמר הזהר הקדוש, "אנן בחביבותא תליא", שצריכין ישראל לאהב זה את זה מאד אהבת נפש, ואז נכללין כלם יחד בתוך נשמות הצדיקי אמת, שהם בחינת כהן גדול, שעל-ידי-זה נמתקין כל הדינים שבעולם. ועל-כן הגרושה אסורה לכהן, כי גרושין הוא בחינת ריב ומחלקת, כי הוא ממשיך לה הארה מבחינת שכל הכולל, בבחינת כריתות ופרוד ורחוק, שזהו בחינת דין ומחלקת, ועל-כן אסורה להכהן שהוא איש שלום כנ"ל:
וזהו בחינת אסור מחזיר גרושתו משנשאת, כי אי אפשר לה להנשא לאחר כי אם בכח הגט שהוא הספר כריתות שנותן לה בעלה הראשון. נמצא, שבעלה השני הוא בעל מחלקת גדול להבעל הראשון, כי דעתם הוא בהפוך ממש מהפוך אל הפוך, כי הוא המשיך לה פטור מהשכל הכולל בחינת התרחקות, דהינו שאי אפשר לו להמתיק הצמצום והדין שלה, ועל-כן הוא פוטרה ממנו וממשיך לה הארה משכל הכולל בבחינת בטול הקשר שביניהם בשרשו שהוא בחינת הגט כנ"ל, ובכח הגט הזה היא הולכת ונשאת בכח הזה דיקא לבעלה השני, כמו שכתוב, "ויצאה והיתה לאיש אחר". מקיש הויה ליציאה, כי הויה השניה נעשית על-ידי היציאה של הראשון שהוא הגט שאי אפשר לה להנשא להשני כל זמן שאינה מבררת שיש לה גט כריתות מבעלה הראשון, ובכח הגט הזה היא נשאת להשני. נמצא, שהשני הוא ההפוך ממש מן הראשון, כי הראשון המשיך אליה מבחינת השכל הכולל בחינת פרוד והתרחקות, וזה הבעל השני מהפך ציור ההתרחקות הזאת, שהוא הגט, והולך ונושאה בכח הזה שתהיה אשתו, דהינו שהוא מקשרה אליו בכח ההארה הנמשכת משכל הכולל להמתיק צמצומיה ודיניה, שזהו עקר בחינת התקשרות הנשואין כנ"ל. נמצא, שהוא ההפוך ממש מהראשון. וזה שפרש רש"י על "ויצאה והיתה לאיש אחר", אין זה בן זוגו של הראשון וכו', כי הוא בהפוך ממש ממנו כנ"ל, ועל-כן אי אפשר לבעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הטמאה, כי נקראת טמאה אצלו אחרי שנתקשרה בכח התרחקותו לההפך ממש שהוא בעלה השני שנשאה וקשרה אליו בכח התרחקותו, כי זהו בחינת מחלקת הפוך הדעת שמשם אחיזת הטמאה והסטרא אחרא, ועל-כן אי אפשר לו לשוב לקחתה עוד, כי אין לו כח להמתיק צמצומיה ודיניה עוד מחמת תקף בחינת המחלקת כנגדו שנתאחז בה על-ידי נשואי השני שהוא ההפך מדעתו ממש כנ"ל. ועל-כן גרושה שזנתה, מתרת לבעלה, ואין האסור אלא על-ידי קדושין או נשואין שאם נתקדשה לאחר אף-על-פי שלא בא עליה, אסורה לבעלה הראשון. כי עקר האסור הוא דיקא מחמת ההתקשרות של השני שחברה על-ידי קדושין או נשואין, וההתחברות צריך להיות על-ידי כח ההארה שממשיכין מהשכל הכולל כנ"ל, שזה השני לא היה לו כח לזה לנשאה לקשרה אליו על-ידי הארת שכל הכולל כי אם בכח הגט וההתרחקות של הראשון שנמשך גם כן משם כנ"ל. וזהו עקר בחינת תקף המחלקת שמשם תוכל להתעורר הטמאה כנגד הראשון אם ישוב לקחתה מחמת גדל המחלקת והפוך הדעות וכנ"ל. וזהו שסים הפסוק, "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וכו', ולא תחטיא את הארץ וכו'". כי זה הפגם נוגע לארץ ישראל שמקבלת קדשתה מכתב ישראל שהוא בחינת קדשת הספרים של התורה הקדושה וכמבאר בתחלת התורה הנ"ל, ועל-כן פגם מחזיר גרושתו, שהוא בחינת פגם הספר כריתות, בחינת פגם כתב ישראל הוא פגם בקדשת ארץ ישראל, בחינת ולא תחטיא את הארץ, כי כח הגט לפטר את אשתו שהוא בחינת הכח שמקבלין מהשכל הכולל לבטל הקשר זהו בחינת כח כתב ישראל שמקבל מידי הסמיכה של החכם הדור שהוא בחינת שכל הכולל שמסמיך את תלמידיו, וממשיך על כל אחד הארה משכל הכולל שמשם מקבל כח הכתב של ישראל שמשם עקר קדשת ארץ ישראל, אבל על-ידי החטא של מחזיר גרושתו, שהוא פגם הגט, פגם כתב ישראל יכול לגרם, חס ושלום, לגרש את ישראל מארץ ישראל, כי גרוש מארץ ישראל, חס ושלום, נמשך על-ידי פגם הכתב ישראל, כמבאר בהתורה הנ"ל:
וזהו שמסימין בהגט כדת משה וישראל, כי כח הגט על-ידי כלליות התורה שהוא דת משה וישראל שדיקא בכח הזה יכולין להמשיך כח מהשכל הכולל, כמבאר לעיל שאי אפשר לקבל משם כי אם על-ידי כלליות שלמות התורה הקדושה כנ"ל, כי אי אפשר לפטר אשתו על-ידי הגט כי אם על-ידי שעולין לבחינת השכל הכולל לבטל הקשר בשרשו כנ"ל, ועל-כן צריכין להמשיך זה הכח מכלליות התורה שהוא דת משה וישראל שעל-ידי-זה דיקא יכולין לעלות לשם לפטר אשתו על-ידי הגט כנ"ל: ועל-כן יש שנים עשר שיטין בהגט כנגד שנים עשר אבני יעקב שהם כנגד שנים עשר שבטים שנכללו באבן שתיה בעת שהלך לישא אשה, שדיקא בכח הזה צריכין עכשו לבטל הקשר בשרשו כנ"ל: ועל-כן נוהגין שיהיה מנין עשרה בשעת נתינת הגט, כי אין קדשה בפחות מעשרה, כי הפטור של הגט צריכין להמשיך מבחינת שכל הכולל שהוא שרש הקדשה בחינת קדשי קדשים כנ"ל, שאי אפשר להמשיך הקדשה משם כי אם על-ידי עשרה כידוע, שזהו בחינת קדשה שאין אומרים אותה בפחות מעשרה, בחינת קדשה משלשת, קדשת קדש קדשים, שהוא בחינת שלש בחינות הנ"ל, דהינו להמשיך הקדשה מהשכל הכולל, שהוא קדשה עליונה, להשכל הפרטי, שהוא קדשה שניה, ומשם צריכין להמשיך הקדשה והשכל לקדש את הצמצום והדין שיהיה נכלל בקדש שזהו בחינת המתקת הדין בשרשו, שזהו בחינת שלש קדשות כנ"ל, ומקדשה העליונה הזאת צריכין להמשיך הפטור של הגט, ועל-כן צריכין עשרה, כי אין קדשה בפחות מעשרה כנ"ל:
ועל-כן צריכין להזכיר שמו ושמה ושם מקומם והזמן בתוך הגט, שזהו עקר תרף הגט, כי שמם ושם מקומם והזמן הם בחינת כלליות כל הצמצומים שכלם כלולים בבחינת השם, שהוא שרש כל הצמצומים שבעולם כידוע, וכלליות כל הצמצומים נכללין בבחינת מקום וציור וזמן, כמבאר במקום אחר, שזהו בחינת שם המקום והזמן ושמם של עצמם שזהו בחינת ציור, כי בחינת ציור הוא גוף הדבר העומד ונצטיר במקום הזה ובזמן הזה כגון בית או שאר דבר דומם או צומח, או חי, או מדבר, ועל-כן אי אפשר לשום דבר בלא שלשה צמצומים אלו שהם בחינת מקום וציור וזמן שבהם כלולים כל הצמצומים, וזהו בחינת שם המקום והזמן ושמם של עצמם כנ"ל שכלם צריכים להזכיר בתוך הגט כדי לבטל כלם בשרשם בבחינת השכל העליון הכולל, כדי להמשיך פטור לאשתו משם, שזהו עקר בחינת הגט וכנ"ל:
וזהו בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל המגרש אשתו ראשונה אפלו מזבח מוריד עליו דמעות, 'מזבח' דיקא, כי המזבח היה בית המקדש ששם היו מקריבין קרבנות לכפר עוונות שהם בחינת המתקת הדינים כנ"ל, שמקבלין זה הכח מבחינת קדשי קדשים אבן שתיה שהיו בבית המקדש שמשם נמשכין כל הכפרות וכל ההמתקות וכנ"ל, והמגרש את אשתו ראשונה הוא צריך להמשיך משכל הכולל מבחינת קדש קדשים לבטל הקשר כנ"ל, ועל-כן הוא ההפוך ממש מבחינת מזבח, כי הוא אינו רוצה להמתיק הדין והצמצום ומגרש אשתו, ועל-כן מזבח מוריד עליו דמעות, כי בחינת המזבח הוא ההפוך מזה ממש, כי על-ידי המזבח ממתיקין כל הדינים ומכפרין כל העוונות על-ידי השכל הכולל בחינת קדש קדשים, בחינת אבן שתיה שהיו בבית המקדש כנ"ל:
וזהו בחינת יבום וחליצה, כי כל אחד מישראל צריך להשאיר בנים אחריו, ואם לאו, חס ושלום, אין נשמתו יכולה לעלות למעלה, כמבאר בזהר הקדוש. ועקר המצוה הגדולה הזאת להוליד בנים בעולם הזה להשאיר אחריו ברכה היא בבחינת תקון העצה הנ"ל, שהוא בחינת המתקת הצמצומים על-ידי השכל, שהוא בחינת זווג דקדשה כנ"ל, כי איש ואשה הם בבחינת השכל והצמצום כנ"ל, שעקר מצות הנשואין הוא בשביל, שעל-ידי החבור הקדוש יהיה נמתק בחינת הצמצום שהוא בחינת סטרא דנוקבא על-ידי בחינת השכל שהוא סטרא דדכורא כידוע וכנ"ל, ועל-כן אי אפשר לחברם כי אם על-ידי חפה וקדושין, כי אי אפשר לשום שכל, שהוא בחינת קודש להמתיק שום צמצום ודין כי אם על-ידי שמקבל משכל הכולל, שהוא בחינת קדש קדשים כנ"ל. וזהו בחינת חפה וקדושין, כי חפה הוא בחינת שכל העליון המקיף, שהוא בחינת שכל הכולל חכמה עלאה שהוא בחינת מקיף לגבי שכליים הפרטיים, שזהו בחינת הבית המקדש קדשי קדשים שנקרא חפה, כמו שכתוב, "אפריון עשה לו המלך שלמה וכו'". ופרש רש"י, חפת סתר לכבוד שהוא מרמז על בית המקדש על קדש הקדשים על הארון הקדש שהיה עומד במקום האבן שתיה, כמו שפרש רש"י שם על רפידתו זהב מרכבו ארגמן וכו'. וסים, "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים". כי שרש האהבה בקדשה העליונה של איש ואשה הכשרים נמשך משם מבחינת קדש קדשים, שהוא שכל העליון הכולל, שהוא בחינת אפריון וחפה, שמשם נמשך הכח להשכל הפרטי להמתיק הצמצום והדין, שהוא עקר החבור והיחוד דקדשה, בחינת המתקת הדינים שנעשין על-ידי כל יחוד דקדשה כידוע. וזהו בחינת חפה וקדושין, כי מבחינת חפה, שהוא בחינת שכל הכולל, בחינת קדש קדשים כנ"ל, משם מקבל השכל הפרטי, שהוא בחינת קדש, להמתיק הדין והצמצום, שזהו בחינת קדושין לשון קדש, כי עקר ההמתקה על-ידי השכל, שהוא בחינת קדש כנ"ל:
נמצא, שעקר מצות נשואין, הוא בחינת המתקת הצמצום והדין על-ידי השכל, על-ידי שמקבל מבחינת קדש קדשים שמשם עקר ההתקשרות, כי משם עקר כח ההמתקה כנ"ל, וכל זה נעשה על-ידי רבוי הספרים דקדשה שהם תקון המחלקת, שעל-ידי-זה נתתקן העצה שנצולין מעצות חלוקות, מעצת נשים, וזוכין לעצה שלמה, כמבאר בהתורה הנ"ל. כי עצה שלמה הוא בחינת המתקת הדינים, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר על פסוק, "ותשועה ברב יועץ", עין שם. וזהו בחינת גדל החיוב להשאיר בנים אחריו שכל זה הוא בשביל תקון העצה, כי כלליות כל התורה נקרא בשם "עצה", כמו שכתוב, "לי עצה ותושיה". ועל-כן התרי"ג מצוות נקראין בזהר הקדוש תרי"ג עטין דאוריתא, כי כל הבריאה כלה שנברא בשביל ישראל בשביל שיקימו התורה, הכל היה בשביל שנזכה להכיר אותו יתברך, כמו שאיתא בזהר, בגין דישתמודעין ליה, כי זה עקר התכלית של כל התכליתין, ואי אפשר לידע ממנו יתברך כי אם על-ידי התורה, שהיא בחינת עצה, בחינת תרי"ג עטין דאוריתא, כי כל התרי"ג מצוות וענפיהם ופרטיהם, וכל המצוות דרבנן וכל הדקדוקים והמנהגים הקדושים של ישראל בכלל ובפרט, הכל הוא בחינת עצות לזכות לדעת ולהכיר אתו יתברך, שזהו כל שכר עולם הבא, כמו שכתוב, "כי תמלא הארץ דעה לדעת את ה'" וכו'". וכל הספקות וכל חלקת העצה שיש לכל אחד עקר הספק וחלקת העצה נמשך מבחינת שרש הספק, שהוא הספקות וחלקת העצות שיש בעבודת ה', שיש שם גם כן כמה וכמה ספקות ועצות חלוקות, כגון האבעיות והספקות בכמה דינים שנמצא בש"ס ופוסקים, שכל זה הוא בחינת חלקת העצה שאין יודעין איך לקים המצוה שהוא בחינת עצה כנ"ל, וכן הספקות וחלקת העצה שיש לכל אחד בפרטיות למי שרוצה לכנס בעבודת ה' שעל-פי הרב יש לכל אחד ואחד כמה וכמה עצות חלוקות בעבודת ה', בתחלה נדמה לו שצריך להתנהג בעבודתו בדרך זה, ולאחר כך נדמה לו שצריך להתנהג בדרך אחר כידוע למי שנכנס קצת בעבודת ה', ומשם נשתלשלין עצות חלוקות בעולם בשאר דברי חל, במשא ומתן וכיוצא. כי באמת אין שום עצה נקראת בשם עצה כי אם כשזוכין על-ידי עצה זאת להתקרב יותר להשם יתברך, לסור מרע ולעשות טוב, כי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', הינו שכל הדברים שהם נגד ה' שאינם להתקרב אליו יתברך, אינם נקראים בשם חכמה ועצה כלל, כי באמת הבל הבלים כל העולם ותאוותיו הכל הבל ומה יתרון לאדם בכל עמלו, ועם ימצא עצה נפלאה איך להשיג ממון או שאר תאוות וכי זה נקרא עצה שנתן עצה לנפשו איך להמית את עצמו, ואיך לרחק את עצמו מחיים נצחיים וכו', ובודאי אין שום עצה נקרא עצה באמת כי אם כשזוכה על-ידי עצה זאת לבוא לעבודת ה' או לדברים הנוגעים לעבודתו באמת. ועל-כן עקר העצות הם מה שזוכין ישראל בכל דור ודור להמשיך עצות ושכל משכל הכולל איך להתקרב אליו יתברך לדעת ולהכיר אותו יתברך. וזהו בחינת גדל החיוב להשאיר בנים בעולם, כי כל אחד מישראל הוא בחינת שכל פרטי וידיעה פרטית, בחינת עצה חדשה איך להכיר אותו יתברך, כי אין שני בני אדם שוין כידוע וכן אין שני דורות שוין, ומעולם מיום ברא אלקים אדם על הארץ עד הסוף עדין לא היו ולא יהיו שני בני אדם שוין אפלו בשני דורות, כי אפלו מי שמגלגל מנשמת חברו גם כן אינו שוה לחברו, כמו ששמעתי מפי רבנו זכרונו לברכה, כי אין הקדוש-ברוך-הוא עושה שני פעמים דבר אחד, ועל-כן לעולם אינו נתגלגל בחברו כל חלקי נשמת הראשון ממש, רק נשמת זה בצרוף נפש אחרת ממקום אחר או רוח זה עם נפש זה וכיוצא בזה. נמצא, שהוא ענין אחר מן הראשון, ועל-כן כל נשמה מישראל שבאה בזה העולם הוא בחינת שכל חדש ועצה חדשה להשיג ולהכיר אותו יתברך, כי כל מה שנתרבין ישראל יותר נשלם ביותר, כביכול, צלם דמות תבניתו, כמבאר במקום אחר. וצלם דמות תבניתו, בחינת צלם אלקים הוא כלליות כל המחין כידוע שעל ידם זוכין לידע ולהשיג ולהכיר אותו יתברך. נמצא, שכל מה שנולד נפש מישראל ביותר, נמשכין ביותר עצות שלמות להתקרב אליו יתברך, שזה עקר בחינת עצה שלמה כנ"ל. וזהו עקר גדל המצוה והחיוב להעמיד תולדות כנ"ל, וזהו בעצמו בחינת המתקת הצמצום, כי התגלות העצה שנמשך על-ידי נפש מישראל שהמשיך בעולם, הוא בחינת המתקת הצמצום כנ"ל:
ואז דיקא יכול הנפטר לעלות למקום קדשתו לאתר דאקרי קדש קדשים ששם עלית הנשמות לאחר הסתלקותן, בבחינת מי יעלה בהר ה' וכו', כמבאר בזהר הקדוש, כי מחמת שזכה בחייו להוליד בנים בזה העולם, שהוא בחינת המשכת העצות, בחינת המתקת הדינים מהשכל הכולל, על-ידי-זה זוכה עכשו לעלות לשם לבחינת קדשי קדשים שמשם שרש הבנים, שרש כל השכליים וכל העצות וכנ"ל. ועל-כן נקראים הבנים למודי ה', כמו שכתוב, ישעיה נד) "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך". כי למודי ה' הם בחינת נצח והוד, בחינת עצות כידוע וכמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה כמה פעמים. וזהו 'וכל בניך למודי ה'', ורב שלום בניך 'ורב שלום' דיקא כי הבנים שהם למודי ה' בחינת עצות הם בבחינת שלום הפך המחלקת, כי אין זוכין לעצות שלמות, שהם בחינת בנים כי אם על-ידי תקון המחלקת, על-ידי ששבין בתשובה ומתקנין פגם המחלקת, כמבאר בהתורה הנ"ל. וזהו, "וראה בנים לבניך שלום על ישראל", שלא יצטרכו לבוא לידי חליצה ויבום, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה. כי עקר החליצה והיבום הוא בשביל לתקן פגם העצה, שהוא פגם השלום כנ"ל, כי צריך להשאיר בנים אחריו כדי שיהיו נמשכין עצות שלמות להשגת אלקות כנ"ל, אבל כשאין זוכה לאפשא ולהעמיד תולדין, אזי אין נשמתו יכולה לעלות למעלה, לבחינת קדש קדשים, לבחינת שכל הכולל, מחמת שלא זכה להמשיך בחייו עצות משם ולהמתיק הצמצומים, שזהו בחינת הבנים כנ"ל. ועל-כן אשתו צריכה יבום לתקן נשמתו על-ידי אחיו, והיא אסורה לשוק עד שתתיבם או תחלץ, כמו שכתוב, "לא תהיה אשת המת החוצה וכו'". כי עדין היא קשורה בו כמו בחייו, כי המות לא הפריד ביניהם, מאחר שאין נשמתו יכולה לעלות למעלה מחמת שלא זכה בחייו להמתיק בחינת הצמצום, שהוא בחינת אשתו, ולא זכה לגלות בחינת העצה שלמה, שהם בחינת הבנים, שזה עקר בחינת ההמתקה. ועל-כן מחמת שלא זכה לזה ונשמתו נשארת משוטטת למטה, על-כן אשתו קשורה בו עדין, כי ההתקשרות של איש ואשה והפרוד ביניהם שתהיה מתרת לאחר הכל על-ידי השכל העליון הכולל הכל, ששם יכולין להתקשר או להתיר הקשר, שזהו בחינת הגט, בחינת ספר כריתות כנ"ל, ועל-כן כשמשאיר בנים אחריו, שאז המתיק הצמצום לפי בחינתו על-ידי הארה משכל הכולל שמשם שרש הבנים וכל ההמתקות כנ"ל, ועל-כן גם במותו נפרדת אשתו ממנו על-ידי ההארה משכל הכולל ששם עלית הנשמה אחר ההסתלקות שזוכה לאיזה בחינת עליה לשם על-ידי הבנים שהשאיר שנמשכין משם כנ"ל, אבל כשאין לו בן ולא שום זרע, אין יכול לעלות לשם, ועל-כן עדין לא התר הקשר, כי אי אפשר להתיר הקשר שבין איש ואשתו כי אם כשעולין לשם, ועל-כן אשתו אסורה לחוץ גם לאחר מיתתו, כי עדין קשורה בו מחמת שאינו יכול לעלות לשכל הכולל להתיר הקשר, מאחר שלא השאיר בנים כנ"ל:
ועל-כן התקון על-ידי אחיו דיקא, שצריך אחיו ליבם את אשתו, כי אין הדין נמתק אלא בשרשו דיקא, וכל צמצום יש לו שכל פרטי שעל ידו דיקא נמתק זה הצמצום ולא על-ידי שכל אחר, שזהו בחינת אסור אשת איש, כמבאר לעיל: וזהו בחינת אסור עריות שכל הקרובות אסורות, כי עקר המתקת הצמצום, שהוא בחינת התגלות העצה לידע אותו יתברך, הוא דיקא ממרחק בבחינת ממרחק תביא לחמה, הנאמר באשת חיל. וזהו בחינת מרחוק ה' נראה לי, 'מרחוק' דיקא, כי עקר מניעת ההשגה והידיעה ממנו יתברך הוא מחמת רבוי אור שאי אפשר לנו לקבל אור השגתו שהיא בחינת אין סוף, כי רבוי השמן גורם כבוי הנר. ועל-כן עקר התקון הוא על-ידי רבוי הכלים והצמצומים הקדושים שעל ידם זוכין לקבל השכל של השגת אלקותו יתברך בהדרגה ובמדה, ועל-כן אסר לנו את העריות שהם כל הקרובות כדי שלא יהיה הזווג בבחינת רבוי אור, שאז אין יכולין להמתיק הצמצום מחמת רבוי אור כידוע, ועל-כן כשמת בלא בנים חס ושלום, נדחה האסור של אשת אח, כי מאחר שאחיו מת בלא בנים ולא זכה לעלות לבחינת קדש קדשים שמשם הבנים כנ"ל, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על בית קדשי הקדשים, למה נקרא שמו חדר המטות? ששם פרין ורבין של ישראל, כי משם מבחינת קדש קדשים עקר ההולדה שהיא בחינת התגלות העצה, בחינת המתקת הצמצום כנ"ל. ועל-כן זה שמת בלא בנים, חס ושלום, ולא זכה לעלות לשם, נשאר קשור ברגלי אחיו וכל תקונו על-ידי אחיו דיקא, כי זה ידוע שכל בחינה כלולה מכל הבחינות, ועל-כן כמו שבכלל יש בחינת שכל הכללי ושכליים פרטיים כנ"ל, כמו כן כל משפחה ובית אב הוא בחינת שכל הכללי ושכליים פרטיים, כי האב הוא בחינת שכל הכולל, כי אב בחכמה בחינת חכמה עלאה, שהוא בחינת שכל הכולל וכל הבנים הנמשכין ממנו הם בחינת שכליים פרטיים, וכן אחר כך צריך להמשיך כל אחד מבניו שכלו לבחינת שכליים פרטיים נגדו שהם הבנים שמוליד כל אחד מבניו וכן מדור לדור לעולם, שצריך להמשיך השכל מאב לבן, משכל הכללי לשכל הפרטי כדי להמתיק כל הצמצומים ולברר כל הסיגים, כדי לגלות העצות הקדושות הנמשכין מהשכל הכולל, כדי לגלות אלקותו ואמתתו לכל באי עולם, כמו שכתוב, "אב לבנים יודיע אל אמתך". וכל אלו השכליים פרטיים הנמשכין מאב אחד, שהם הבנים שמוליד, כלם הם אחים וסמוכים זה לזה מחמת שכלם נמשכו מבחינת שכל הכולל אחד, ומחמת זה בעצמו אסור אשת אח שלא במקום מצוה כדי שלא לגרם רבוי אור, חס ושלום, אם היה נמשך משני שכליים הסמוכים להמתיק צמצום אחד, כי היה נתרבה, חס ושלום, אור שכל הכולל יותר מהמדה שגורם שבירה לגמרי חס ושלום, כידוע: ועל-כן כשהאשה נפרדת מבעלה על-ידי גט, או על-ידי מיתת הבעל, אסורה לכל קרוביו, כי אסור להמשיך לה עוד הארה מבחינת אותו השכל הכולל שכבר נמשך לה ממנו על-ידי בעלה הראשון כדי שלא לגרם רבוי אור שגורם שבירת כלים חס ושלום, כנ"ל, אבל אשת אח שאין לו בנים, מצוה ליבם, כי אחיו מת בלא בנים ולא זכה לעלות לבחינת קדש קדשים, להמשיך האור בשלמות עד שיהיה נמשך הולדה. שהוא התגלות העצה וכו' כנ"ל, על-כן צריך שיהיה התקון על-ידי אחיו דיקא, כי אח לצרה יולד. 'לצרה', הינו בחינת דין וצרה הנמשך מתקף הצמצום שלא זכה אחיו להמתיקו מאחר שלא העמיד תולדות, על-כן תקונו והמתקתו על-ידי אחיו בבחינת אח לצרה יולד, כי אחיו סמוך אליו ומקבל מאותו שכל שהוא מקבל ממנו, שהוא בחינת האב, שהוא בחינת שכל הכולל נגדם. ועל-כן אחיו יכול לחזר ולהמשיך מאותו בחינת שכל הכולל, לתקן ולגמר המתקת הצמצום שלא זכה אחיו להשלים, שהוא בחינת סוד היבום שמיבם את אשת אחיו, שהוא בחינת הצמצום שנתתקן עכשו על-ידי השכל הסמוך אליו בשרשו שהוא אחיו כנ"ל, כי אי אפשר שיהיה היבום על-ידי האב בעצמו לחזר לבחינת השכל הכולל בעצמו, כי אז יהיה בודאי בחינת רבוי אור מאחר שהאב הוא בחינת שכל הכולל נגדם, ולשוק היא אסורה בודאי, כי עדין לא נפרדה מאחיו, מאחר שלא זכה לעלות לבחינת שכל הכולל, על-כן תקונו על-ידי אחיו שהוא בחינת השכל הסמוך אליו, כי עכשו אין אסור אשת אח כלל, כי לא יהיה רבוי אור חס ושלום, מאחר שאחיו מת בלא בנים ולא זכה להמשיך האור מבחינת שכל הכולל, ועל-כן , אדרבא, עכשו יהיה עקר התקון על-ידי אחיו דיקא שהוא בחינת השכל הסמוך לו שיכול לחזר ולהמשיך ההמתקה מאותו שכל הכולל של אחיו, כי הם יונקים מבחינת שכל כולל אחד, ועל-כן יתקן וימתיק בחינת הצמצום שהיה צריך אחיו להמתיק ויקום על שם אחיו וכו':
וזהו בחינת חליצה, זה בחינת של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא, בחינת חליצת המנעלים ביום הכפורים, כי אז עולין לבחינת קדש קדשים שמשם כל הכפרה של יום הכפורים, ושם צריכין חליצת מנעלים. וזהו בחינת לא יכנס אדם להר הבית וכו' ולא במנעלו. ועקר קדשת הבית מקדש הוא מבחינת קדש קדשים שמשם עקר הקדשה של כל העשרה קדשות, וכשצריכין להעלות בחינת המלכות, שהיא בחינת אשה יראת ה', בחינת כלליות כל הצמצומים כשצריכים להעלותם לשם לבחינת קדש קדשים, צריכין חליצת מנעלים, בחינת חליצת המנעל ביום כפורים וכו' כנ"ל. וזה בחינת סוד החליצה, כי כשאינו רוצה ליבמה צריך להעלותה לבחינת קדש קדשים כדי להתיר שם הקשר כנ"ל, ולזה צריכין חליצת מנעלים בבחינת חליצת המנעלים ביום הכפורים שגם אז עולין לבחינת קדש קדשים כנ"ל:
כי ידוע בכונות יום הכפורים שאז השכינה בחינת מלכות, עולה עם הבינה יחד למעלה, שזהו בחינת יום כפורים תרין וכו', כמבאר בכונות: כי השגת אלקות אי אפשר להשיג כי אם על-ידי כמה צמצומים משכל עליון לשכל תחתון, וכל הצמצומים שמהם כל הנבראים שבעולם כלם כלולים בבחינת מלכות, שהוא בחינת שכל תחתון שמקבלת חיות ושכל על-ידי כמה וכמה שכליים פרטיים וכלליים זה למעלה מזה עד השכל העליון הכולל הכל, ועל-ידי-זה נמתקים כל הצמצומים והדינים ונתגלין עצות, בחינת הנהגות ודרכים ישרים, להתקרב לעבודתו יתברך, לזכות להכיר ולידע אותו יתברך. ותמיד אי אפשר לבחינת מלכות, שהוא כלליות כל הצמצומים לקבל כי אם על-ידי כמה שכליים פרטיים, שהם בחינת צנורות וכלים לקבל על ידם מהשכל העליון הכולל. וזה זוכין על-ידי מצוות התורה, שהם תרי"ג עטין דאוריתא, שכל מצוה היא בחינת עצה הנמשכת משכל פרטי, שעל ידה נמשך ציור ונתיב לקבל הארה וחיות ושכל מבחינת השכל העליון הכולל בחינת קדש קדשים, שעל-ידי-זה זוכין להכיר אותו יתברך, כי אי אפשר לקבל מהשכל הכולל כי אם על-ידי השכליים הפרטיים, שהם בחינת כלים וצנורות, לקבל על ידם הארת השכל העליון, כי מהשכל הכולל בעצמו אי אפשר לקבל מחמת רבוי אור כנ"ל, אבל כשחס ושלום פוגמין במצוות התורה ועוברין עליהם חס ושלום, אזי לפי העברה והפגם כן נתקלקל ונפגם אותו הדרך והנתיב, שהוא בחינת השכל הפרטי, ואזי אינו יכול לקבל מהשכל הכולל מחמת רבוי אור שגורם שבירת כלים, חס ושלום, ואזי יש יניקה להסטרא אחרא שיונקים מהשכל ועל-ידי-זה הם מעקמין את מחו ומבלבלין את דעתו בדעות זרות ועצות של שקר לקרב מה שראוי לרחק ולרחק מה שראוי לקרב, לאסר את ההתר ולהתיר את האסור, כמו שנמצא בכמה בני אדם שתעו מדרך האמת שבקצת דברים מחמירים על עצמם יותר מדאי ויש להם מרה שחורות ודקדוקים רבים מה שאפלו כמה צדיקים גדולים אמתיים לא הקפידו עליהם, והם מרבים לדקדק ומבלבלים דעתם בכמה מרה שחורות, עד שאין יכולין להתפלל כראוי ולעשות שום מצוה כראוי מחמת בלבול דעתם מהמרה שחורות שלהם, ובמקום אחר מקלין יותר מדאי. ויש מדקדקים בחמרות ומרה שחרות, ואחר כך עושים עברות גמורות, רחמנא לצלן, ויש שאין עושין עברות גמורות בידים, אבל הם הולכים בטל מתורה ומתפלה בכונה ואינם שוקדים על דלתי העבודה באמת, רק כל חסידותם ועבודתם הוא מה שמרבין בחמרות יתרות משנות בעניני הנהגת קצת דברים, וכיוצא בזה הרבה מה שעצותיהם והנהגותיהם מהפך מן האמת. וכל זה נמשך מחמת החטאים והעוונות, כי על-ידי שעוברים על איזה מצוה אזי נתקלקל העצה כפי המצוה שפגם בה, וכמו כן אינו יכול לקבל משכל הכולל מחמת שנתקלקלו הכלים והנתיבות והצנורות שמקבלין על ידם, אבל השם יתברך חפץ חסד הוא ורוצה בתקנתנו, על-כן מאהבתו ומחמלתו הקדים רפואה למכה והקדים תשובה לעולם, ונתן לנו את יום הכפורים הקדוש שאז נמחלין כל העוונות על-ידי התשובה, הינו שביום הכפורים זוכין על-ידי התשובה שבחינת המלכות, בחינת כלליות כל הצמצומים, תעלה למעלה למעלה לבחינת שכל הכולל העליון מעצמה, שלא על-ידי שכליים הפרטיים כמו שמתנהג תמיד, כי מחמת העוונות אי אפשר לקבל דרך השכליים פרטיים, כי נתקלקלו הנתיבות על-ידי העוונות, רק זוכין על-ידי התשובה לעלות לבחינת שכל הכולל בעצמו, להמתיק שם כל הצמצומים והדינים, שהוא בחינת כפרת כל העוונות להמתיק הכל על-ידי השכל הכולל בעצמו שלא על-ידי שכליים הפרטיים. וזהו מעלת יום הכפורים, כי אז הכהן גדול נכנס לפני ולפנים למקום האבן שתיה קדש קדשים בעצמו, וממתיק שם במקום קדש קדשים בעצמו כל הדינים ומכפר על כל עוונות ישראל, כי בכל השנה אסור לכנס לשם למקום קדש קדשים, כי אי אפשר לכנס לשם, להמתיק הדינים והצמצומים על-ידי השכל הכולל בעצמו, כי, אדרבא, חס ושלום יתקלקל יותר, כי אי אפשר לקבל מהשכל הכולל בעצמו מחמת רבוי אור שגורם שבירת כלים, שהוא בחינת מיתה כידוע. וזהו "ואל יבוא בכל עת אל הקדש אל פני הכפרת וכו'" ולא ימות כדרך שמתו נדב ואביהוא מחמת רבוי אור שגורם שבירה, שהיא בחינת מיתה חס ושלום, כנ"ל, אבל ביום הכפורים אז הוא עת רצון, ואז על-ידי כח התשובה של ישראל שעשו בכל עשרת ימי תשובה מראש השנה עד יום הכפורים, אז יש כח להכהן גדול לכנס לפני ולפנים בעצמו למקום קדש קדשים, להמתיק שם כל הדינים על-ידי השכל הכולל בעצמו, שזוהי בחינת סליחת כל העוונות שנמשך משם כנ"ל: ואפלו ביום הכפורים אי אפשר לכנס לשם כי אם הכהן הגדול שקדשתו גבה מאד, ועל-כן עקר התשובה מי שרוצה לזכות לתשובה באמת לתקן עוונותיו אי אפשר כי אם על-ידי הצדיק הגדול האמתי, כי הצדיק האמת הוא גדול יותר מן הכהן הגדול, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה סוטה ד), יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. ועל-כן הצדיק האמת יכול לכנס למקום שיכנס ולהמתיק שם כל הצמצומים והדינים שבעולם ולתקן כל העוונות על-ידי בחינת השכל הכולל בעצמו וכנ"ל:
וזהו מה שנאמר בהתורה הנ"ל שיש שתי בחינות המתקות, דהינו על-ידי שכל הפרטי ועל-ידי שכל הכולל. ומסיק שעקר ההמתקה על-ידי השכל הכולל, כי אפלו כשממתיקין על-ידי בחינת השכל הפרטי אי אפשר להמתיק על ידו כי אם כשמקבל מהשכל הכולל, וגם אי אפשר להמתיק על-ידי השכל הפרטי כי אם אותו הצמצום והדין השיך לו, אבל על-ידי השכל הכולל יכולין להמתיק הכל, עין שם. ואם כן לכאורה קשה, אם כן ימתיקו לעולם על-ידי השכל הכללי בעצמו שיש לו כח יותר להמתיק הכל בהמתקה יתרה, ולמה לנו להמתיק על-ידי השכל הפרטי, מאחר שלעולם גם השכל הפרטי צריך לקבל משכל הכללי?! אך על-פי הנ"ל ניחא היטב, כי אי אפשר להמתיק על-ידי שכל הכללי בכל עת מחמת רבוי אור כנ"ל, על-כן צריכין לעולם להמתיק על-ידי בחינת שכל הפרטי שמקבל משכל הכולל ולא על-ידי שכל הכללי בעצמו, כדי שלא יהיה בחינת רבוי אור, חס ושלום, אבל כשיש עת רצון, כמו יום הכפורים, אז יכול הכהן גדול, שהוא בחינת צדיק הדור, לכנס למקום קדש קדשים בעצמו, שהוא בחינת שכל הכולל, ולהמתיק כל הצמצומים והדינים על-ידי בחינת השכל הכולל בעצמו, כי לגדל קדשת יום הכפורים אז יש כח לקבל משם על-ידי כח התשובה, ואז הוא עלית המלכות בעצמה, שהמלכות בעצמה, שהיא בחינת כלליות הצמצומים, עולה בעצמה לבחינת קדש קדשים שלא על-ידי בחינת השכליים הפרטיים, ואז נמתקים ונתבטלים כל הדינים והצמצומים בהמתקה יתרה עד שנתבטלים לגמרי בחינת הצמצומים והלבושים הגשמיים ביותר שהם המנעלים, כי תמיד מחמת שצריכין לקבל האור דרך כמה לבושין וצמצומים כדי שלא יתגברו הסיגים והקלפות על-ידי רבוי אור חס ושלום, כידוע, על-כן צריכין לבושין רבים וגשמיים ביותר עד שצריכין לבחינת מנעלים, שהם תכלית הצמצומים, בחינת כתנות עור, והם שמירה גדולה נגד הקלפות שלא ינקו מן האור, כי המנעלים שהם תכלית ההתלבשות והצמצומים, הם חוצצין בפניהם, ועל-כן באמת בכל השנה צריכין לזהר מאד שיהיה לו מנעלים ברגליו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לעולם ימכר אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו וכו'. אבל עכשו ביום הכפורים, שאז אין לשטן שום שליטה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כלא שתא אית ליה רשו לאסטוני בר מהאי יומא. כי אז נתבטלת אחיזת הסטרא אחרא והקלפות לגמרי, על-כן אין צריכין אז מנעלים, וגם אסור ללבש מנעלים שהם בחינת צמצומים הגשמיים ביותר כי עכשו נתבטלו בחינת צמצומים אלו בחינת מנעלים לגמרי, כי בחינת מלכות כלליות הצמצומים עולה בעצמה לבחינת קדש קדשים, ויש לה כח לקבל אור הגדול של שכל הכולל ולהמתיק כל הדינים עד שנתבטלין לגמרי בחינת מנעלים, שהם בחינת תכלית הצמצומים הגשמיים כנ"ל:
וזהו בחינת חליצת המנעלים בתשעה באב וכן במנדה ואבל חס ושלום, כי כמו שבעת רצון, שהוא בחינת יום הכפורים, אז צריכין חליצת מנעלים, ומחמת שאז צריכה המלכות, בחינת כלליות הצמצומים, לעלות בעצמה שלא על-ידי בחינת שכליים הפרטיים לבחינת שכל הכולל וכו' כנ"ל, ששם אי אפשר לעלות במנעלים, שהם צמצומים גשמיים ביותר, כי שם הוא בחינת אור באלף ולא כתנות עור, שהם בחינת מנעלים, שזהו בחינת בתורתו של רבי מאיר היה כתוב כתנות אור באלף, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. מחמת שהוא היה זוכה לאור התורה בשרשה, עד שתלמידיו לא היו יכולים לעמד על סוף דעתו, מחמת שזכה לבחינת שכל הכולל שאי אפשר לנו להבינו, ושם הוא בחינת התשובה, בחינת יום הכפורים, בחינת עוונות נתהפכין לזכיות, ועל-כן היה אומר ק"ן פנים טהור וק"ן פנים טמא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי היה לו כח להעלות מטמאה לטהרה ולהפך עוונות לזכיות על-ידי שרשי התשובה, שהוא בחינת שכל הכולל, בחינת יום הכפורים, ושם נתבטלים בחינת כתנות עור, שהם בחינת מנעלים כנ"ל, כמו כן להפך בתשעה באב שאז היה חרבן בית המקדש שהיא כלליות כל הקדשות וכל השכליים פרטיים, שכלם נחרבו ונתקלקלו על-ידי עוונות ישראל, ולא נשאר כי אם בחינת שכל הכולל, ששם אין פגם מגיע, אבל אי אפשר לקבל ממנו מחמת רבוי אור, ועל-כן באמת אז הוא בחינת שבירת כלים, שהוא בעצמו בחינת חרבן בית המקדש וכליו, שכל הבית המקדש וכליו היו בחינת כלים וצנורות וכו', להמשיך חיות והמתקות משכל הכולל, מבחינת קדש קדשים, ועכשו נשבר ונחרב הכל, ואז אין יונקים כי אם מבחינת השכל הכולל בעצמו, ואף-על-פי שאי אפשר לינק ממנו מחמת רבוי אור שגורם שבירת כלים, שמשם אחיזת הקלפות וכו', חס ושלום באמת אין יונקים ממנו כי אם מעט דמעט בתכלית הצמצום וההעלם וההסתרה, אבל על כל פנים מעט החיות שיש להעולם כדי שיתקים ולא יחרב לגמרי בתשעה באב בעת חרבן בית המקדש הוא רק מבחינת הקדשה העליונה הנעלמת שהוא בחינת השכל הכולל, בחינת קדש קדשים, וכמובן בדברי רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות שבעת תקף שליטת הסטרא אחרא, דהינו בתקף הגלות, בתקף הירידה של נפש מישראל כשנופל מאד, חס ושלום, לסטרא דמסאבא חס ושלום, אז דיקא אינו יכול לקבל חיות משום קדשה פרטית כי אם מבחינת הקדשה העליונה מאד שהיא יכולה להתעלם ולהסתתר גם במקומות הטמאים לגמרי, ולהחיות הנופלים לשם חס ושלום, בבחינת ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך. שבארץ מצרים שהיתה מלאה גלולים וטנופים וישראל היו משקעים שם במ"ט שערי טמאה, אז דיקא לא היה להם חיות כי אם מהשם יתברך בעצמו, כביכול, שהוא בחינת קדשה העליונה מאד בחינת שכל הכולל וכנ"ל, וכמבאר בהתורה "וביום הבכורים" הסתרה, שבתוך הסתרה וכו' סימן נו), עין שם, וכן מובן ומבאר בהתורה על פסוק "ואיה השה לעולה" בלקוטי תנינא סימן יב) עין שם, שזהו בחינת ירידה תכלית העליה, עין שם: וזהו בחינת חליצת המנעלים בתשעה באב וכן במנדה ואבל שכלם בחינה אחת, שמחמת תקף הסטרא אחרא והדינים וסטרא דמותא אז חס ושלום, על-ידי חרבן בית המקדש, שהוא בחינת בטול ופגם השכליים הפרטיים כנ"ל, וכן מנדה שעבר על מצות התורה, שהוא גם כן בחינת פגם השכליים הפרטיים כנ"ל, וכן אבל שנפטר נפש מישראל, שהוא בחינת עצה ושכל פרטי, על-כן אז אי אפשר לקבל משום קדשה פרטית כדי שלא יתאחזו הקלפות יותר, על-כן אי אפשר לקבל חיות כי אם מהקדשה העליונה בעצמה, מבחינת שכל הכולל בעצמו בדרך העלם והסתרה בתכלית הצמצום, ועל-כן אז הוא גם כן חליצת מנעלים כמו ביום הכפורים, כי בכל עת שצריכין לקבל מבחינת הקדשה העליונה, בחינת השכל הכולל בעצמו, אז צריכין בחינת חליצת מנעלים, רק שביום הכפורים עולין לשם מחמת גדל העת רצון שמאיר אז מחמת גדל כח התשובה של ישראל, ואז מקבלין האור בשפע גדול וממתיקין כל הדינים, כי אז הוא בחינת יום כפורים תרין, שהמלכות מתחברת עם הבינה יחד, שהיא בחינת קדש קדשים וכנ"ל, אבל בתשעה באב הוא מחמת בחינת הירידה, שמחמת חרבן בית המקדש פגם השכליים הפרטיים אז יורדת המלכות, ואז צריכה הבינה, שהיא בחינת קדש קדשים, לירד עמה כדי להחיותה בנפילתה שלא תפל לגמרי, חס ושלום, שזהו בחינת ותלכנה שתיהן תרין ההין כחדא. שזהו בחינת בכו תבכה שתי בכיות על שתי חרבנים, על ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, שהוא בחינת מה ששכל הכולל, בחינת בינה צריך להתעלם בגלות להחיות בחינת המלכות כלליות העולם, כלליות הצמצומים, כי אי אפשר לה לקבל כי אם מבחינת קדשה העליונה בעצמה כנ"ל, ועל-כן אז הוא גם כן בחינת חליצת המנעלים מחמת שמעט החיות מקבלין רק מהשכל העליון הכולל, שהוא בחינת קדשה העליונה מאד, שמשם דיקא מקבלין חיות בהעלם גדול בעת הירידה והגלות כנ"ל, ועל-כן צריכין חליצת מנעלים אז גם כן, כי שם בבחינת קדשה העליונה הנ"ל צריכין חליצת מנעלים בבחינת של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא כנ"ל:
ועל-כן באמת ירידה היא תכלית העליה, כי מאחר שעל כל פנים באמת מקבלין בעת הירידה והגלות מהקדשה העליונה מאד, על-כן אין שום יאוש בעולם כלל, כי מכל המקומות הרעים והטמאים שבעולם יכולין לחזר אליו יתברך, כי, אדרבא, שם דיקא מלבש ונסתר ונעלם קדשה עליונה מאד, ועל-כן אם יזכר אדם זאת בתקף ירידתו ונפילתו ויאמין זאת באמונה שלמה שדיקא במקומו מסתיר את עצמו השם יתברך בעצמו להחיותו, ומרמז לו רמזים מרחוק לשוב אליו בנקל בשב ואל תעשה לבד, אז בודאי יכול לזכות להתקרב אליו יתברך מכל מקום שהוא ולהפך הירידה לעליה, וכמבאר במקום אחר. ועל-כן גם חליצת המנעלים בתשעה באב ומנדה ואבל, חס ושלום, הם טובה גדולה, כי על-ידי שמכיר את מקומו ומקים מצות חכמינו זכרונם לברכה בתשעה באב וכיוצא שמבין שאז צריכין חליצת מנעלים להורות שפגם בכל הקדשות, ואין לו שום חיות כי אם מהשם יתברך בעצמו בהעלם גדול כי אין לו כלים, שהם המצוות, לקבל משם, רק שהשם יתברך ברחמיו בעצמו מתעלם ומסתתר להחיותו בעצמו, כביכול, בתקף ירידתו, שמחמת זה חולצין המנעלים להורות שאין לו כלים וצמצומים לקבל האור כראוי וכו', על-כן על-ידי-זה בעצמו יכול להתעורר בתשובה מאחר שעל כל פנים השם יתברך מחיהו, אף-על-פי שהוא בבחינת ירידה, אף-על-פי-כן מאחר שהשם יתברך בעצמו מחיהו, יכול להתעורר גם עתה בתשובה ולשוב אליו ממקומו באשר הוא שם ולהפך הירידה לעליה גדולה, דהינו שיזכה לתשובה, שהוא בחינת יום הכפורים, שעל-ידי-זה עולין לשם, לבחינת קדשה העליונה, לבחינת קדש קדשים וכו', בבחינת עליה, כי על-ידי התשובה ראויין לעלות לשם ולקבל משם שפע גדול ורב טוב לבית ישראל להמתיק כל הצמצומים והדינים שהוא בחינת כפרת כל העוונות, ואז נתבטלין ונתהפכין העוונות לזכיות, שזהו בחינת ירידה תכלית העליה וכנ"ל. כי זה ידוע שגם חליצת המנעלים של תשעה באב ואבל ומנדה חס ושלום, הכל בשביל תשובה ותקון כידוע , הינו כנ"ל בבחינת ירידה תכלית העליה כנ"ל:
וזהו בחינת לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, כי שניהם בחינה אחת, כי ט"ו באב הוא בחינת התקון וההמתקה של תשעה באב, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שבתשעה באב היתה הגזרה של מתי מדבר, שאז היו מתים בכל שנה במדבר, ובט"ו באב פסקו מתי מדבר. נמצא, שט"ו באב הוא בחינת התקון וההמתקה של תשעה באב, ועל-כן הוא בבחינת יום הכפורים, כי כשזוכין בתשעה באב להתעורר בתשובה על-ידי שרואין גדל ירידתו ומאמינים ששם דיקא נסתר ונעלם השם יתברך בעצמו, על-ידי-זה זוכין לבחינת תשובה, לבחינת יום הכפורים שאז עולין לשם באמת ונמתק הכל כנ"ל, ועל-כן ט"ו באב, שהוא ההמתקה והתקון של תשעה באב ויום הכפורים הם בחינה אחת כנ"ל. וזהו שבהם בנות ישראל יוצאות וכו' ואומרות, בחור, שא נא עיניך וכו', כמו שכתוב, "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו". הינו שאז דיקא בט"ו באב ויום הכפורים, אז הוא בחינת החתון דקדשה, כי החתנה והנשואין דקדשה נמשך מבחינת קדש קדשים כנ"ל, שזהו בחינת שכל הכולל, שהוא בחינת כתר, בחינת כלליות שלשה ראשונות, שהיא בחינת בעטרה שעטרה לו אמו, שהיא בינה כידוע. וזהו 'וביום חתנתו', זהו מתן תורה. 'וביום שמחת לבו', זה בנין בית המקדש וכו', כי שניהם בחינה אחת, כי אוריתא מחכמה עלאה נפקת, שהיא בחינת קדש קדשים שמשם כל קדשת הבית המקדש כנ"ל, ומשם עקר ההתחברות של החתנה והנשואין דקדשה כנ"ל. וזה זוכין בט"ו באב ויום הכפורים דיקא ששניהם בחינה אחת, שאז זוכין לעלות לבחינת שכל הכולל להמתיק הכל, שזהו כל הבחינות הנ"ל כנ"ל:
וזה בחינת חליצה של היבמה שכשאינו רוצה היבם ליבמה אינה יכולה להפרד ממנו כי אם על-ידי החליצה, כי צריכין חליצת מנעלים כדי לעלות לבחינת קדש קדשים, לבחינת שכל הכולל ששם מבטלין הקשר בשרשו וכנ"ל: כי המנעלים הם בבחינת תקון שלמות העצה, כי המנעלים הם שמירה לרגלין מיניקת הקלפות שלא יתאחזו בבחינת הרגלין ששם אחיזתם דיקא בבחינת רגליה ירדות מות. כי עקר התגברות הקלפות והסטרא אחרא הם על בחינת העצות דקדשה שהם בחינת רגלין, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה, כמו שכתוב, "וכל העם אשר ברגליך". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, ההולכים אחר עצתך. כי רגלין הם בחינת נצח והוד, שהם בחינת עצות כידוע, כי בעצם שרש השכל אין לנו תפיסה כלל, וגם שם אין להקלפות שום אחיזה כלל, כי שם כתיב, "לא יגרך רע". רק כל התגברותם הוא למטה, במקום הרגלין, שהוא בחינת העצות, הינו כשרואין עצות דקדשה, שהם כלליות התרי"ג מצוות, שהם תרי"ג עטין דאוריתא וכל שאר העצות דקדשה הכלולין בהם, אזי הסטרא אחרא מתגברת להחליש העצות חס ושלום, ולהטיל בהם ספק ומהפך לו הדרך ומכניס בו טעיות וספקות ובלבולים בכל העצות דקדשה, עד שלפעמים מהפך לו העצה לגמרי עד שאומר לרע טוב ולטוב רע ומתיר את האסור ואוסר את ההתר וכו'. ולפעמים מכניס בו ספקות ובלבולים עד שאינו יודע לשות עצות בנפשו בשום דבר ועצתו חלוקה תמיד, כי הקלפות הם בחינת זהמת הנחש, שהם בחינת עצות דסטרא אחרא, בחינת הנחש השיאני לשון עצה), שהם רוצים לקלקל ולהכניס ספקות בעצה דקדשה. והמנעלים, שהם שמירה לרגלין מאחיזת הקלפות, הם בחינת תקון שלמות העצה, ועל-כן נקראים מנעלים לשון נעילה וסגירה, כי הם חוצצין בפני הקלפות שלא יתאחזו ברגלין דקדשה, שהם בחינת העצות דקדשה, שלא יוכלו הקלפות להכניס ספקות בהעצה דקדשה, שהוא בחינת רגלין, ולא יוכלו לחלק את העצה לשנים חס ושלום, רק תהיה העצה שלמה, נעולה וסגורה בלא ספק וחלקה. כי המנעלים דקדשה נמשכין מבחינת אור התפלין, שהם בחינת כתנות עור וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כתפלין כן מנעלים. ותפלין הם בחינת אמת, בחינת יעקב, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר. כי העצות, שהם בחינת רגלין, הם בחינת דרך שנעשה על-ידי הרגלין, כי כשיודע העצה איך להתנהג זהו בחינת שיודע הדרך לילך, ועל-כן כל התורה, שהיא בחינת עצות והנהגות דקדשה, נקראת "דרך", כמו שכתוב, "בכל הדרך אשר צויתי אתכם תלכו". וכתיב תהלים קיט), "דרך מצותיך ארוץ", וכיוצא בזה הרבה, וכשאין יודע העצה איך להתנהג והעצה חלוקה אצלו זהו בחינת שאינו יודע באיזהו דרך הוא מהלך, ועל זה בקש דוד המלך עליו השלום שם קמג), "הודיעני דרך זו אלך וכו'". שם קיט) הדריכני בנתיב מצותיך וכו', ועקר תקון שלמות העצה לידע באיזה דרך לילך הוא על-ידי האמת, כי האמת הוא אחד, וצריך כל אדם כשמספק באיזה דרך והנהגה איך להתנהג ואינו יודע לשית עצות בנפשו, עקר תקנתו הוא האמת שיראה למשך עצמו רק אל האמת לאמתו ולהסתכל רק על האמת ולבקש מהשם יתברך שיוליכהו וידריכהו בדרך האמת, כמו שכתוב תהלים כה), "הדריכני באמתך ולמדני וכו'". וכמו שכתוב שם פו), "הורני ה' דרכך אהלך באמתך וכו'". וכמו שכתוב שם מג), "שלח אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך". ועל-ידי אור האמת זוכה לעצה שלמה, אבל כדי שלא יתגברו הקלפות בכל פעם להתאחז, חס ושלום, ברגלין, שהם בחינת עצות ולבלבל העצה בכל פעם, על-כן נמשך מבחינת אור האמת, בחינת המנעלים שהם בחינת שמירה לרגלין שהם נועלין וסוגרין העצה דקדשה שלא יגע בהן זר לבלבלה ולחלקה, חס ושלום, כי המנעלים נמשכין מאור האמת מבחינת תפלין כנ"ל, כי המנעלין נמשכים גם כן מבחינת החשמ"ל שלמטה ברגלין נתגשם לבוש החשמ"ל בבחינת מנעלים כידוע, והחשמ"ל נמשך מאור האמת שבלב, כמבאר בהתורה "אשרי העם" זרקא סימן לה), עין שם:
אבל זאת הבחינה של המנעלים אינו נעשה כי אם כשמקבלין המתקת הצמצומים דרך השכליים פרטיים וכו' כנ"ל, אבל ביום הכפורים שאז עולין עד השכל הכולל בעצמו, אז נתבטלין המנעלים לגמרי, כי אז אין צריכין שמירה כלל, כי שם בשרש השכל בבחינת השכל הכולל, שם אין להם שליטה כלל ואין שיך שם חלקת העצה כלל וכנ"ל, ועל-כן אסור נעילת הסנדל ביום הכפורים וכנ"ל, ובתשעה באב הוא להפך, שאז הוא תכלית הירידה ואז נתקלקלו ונפגמו כל הדרכים וכל השבילים וכל העצות דקדשה על-ידי חרבן בית המקדש שנחרב בעוונותינו, ואז צריכין גם כן לחלץ המנעלים, להורות שעכשו אי אפשר לנו להמשיך השמירה של המנעלים ועל-כן אז באמת אין חכמה ואין תבונה ואין עצה, כי מסתלקין כל המחין ואין לנו על מי להשען כי אם על אבינו שבשמים, שהוא בעצמו ירחם עלינו ויחיה אותנו על-ידי השכל הכולל בעצמו המתעלם ומסתתר אז בעצם הירידה, שאז מקבלין מעט החיות משם דיקא כנ"ל. ואז בעת הירידה, כגון בתשעה באב, או באבל ומנדה חס ושלום, וכן בכל לילה בחצות הלילה, שאז הקדשה בתכלית ההסתרה, אז צריכין חליצת מנעלים שמרמז על בטול העצה וחלקתה להורות שעכשו נסתלקו כל המחין והשכליים בעוונותינו, ועל-כן באמת אין לנו שום עצה שלמה והעצה נחלקת אצלנו ואין אנו יודעין לשות עצות בנפשנו איך לשוב מעמק הגלות של כל אחד ואחד שנפל למקום שנפל, כי באמת לפעמים נופל האדם לספקות ועצות חלוקות כל כך עד שאי אפשר לו בשום אפן לידע האמת איך להתנהג, וכל מה שחותר למצא עצה שלמה, מבלבלין עצתו בכמה פעמים, וכמו ששמעתי מפי רבנו זכרונו לברכה שיש לפעמים שנדמה להאדם שהוא צריך להתנהג כך וכך ונגמר בדעתו בסברות חזקות שכך הוא צריך לנהג בודאי, ואחר כך כשיגמר בדעתו לנהג כך, בתוך כך עולה על דעתו סברא אחרת עד שנסתרת עצתו הראשונה לגמרי ועולים סברות בדעתו שצריך להתנהג בהפוך ממש ממה שחשב מקדם. וזהו בחינת עצות חלוקות הנ"ל. ולפעמים מתגבר חלקת העצה כל כך עד שאינו יודע בשום אפן להכריע העצה לכאן או לכאן, וכשהאדם רואה בעצמו שהוא מנח בחשך זה זמן רב והוא רוצה בכל פעם לחתר למצא עצה לצאת מן החשך לאור ותהי תוחלתו נכזבה, ועודנו לא ישוב מהחשך שנלכד בו עד שנדמה לו שאין לו עצה איך לצאת ממה שצריך לצאת ועצתו חלוקה מאד, אזי זהו בעצמו תקנתו שיצעק על זה בעצמו להשם יתברך שנפל כל כך עד שאינו יודע העצה שלמה איך לצאת מחשך לאור, כי בודאי אין שום יאוש בעולם כלל, ובודאי גם במקומו נמצאין עצות איך לצאת מחשך לאור, מרע לטוב, רק שבעוונותינו נעלמו ממנו העצות בבחינת איוב לח) מי זה מחשיך עצה במלין וכו'. ועל-כן תקנתו שידע על כל פנים האמת שנפל כל כך ונתרחק כל כך עד שאינו יודע שום עצה, ויצעק על זה בעצמו להשם יתברך שיורהו העצה והדרך איך להתנהג באמת, וכמו שדוד המלך עליו השלום, צעק על זה הרבה, כמו שכתוב תהלים יג), "עד אנה אשית עצות בנפשי וכו'": כי מי שרוצה לכנס בעבודת ה' באמת צריך להתפלל מאד מאד להשם יתברך שיזכהו לעצה שלמה אמתיית באפן שיזכה לשוב באמת, כי בכל מקום שהוא, בודאי יש שם עצה איך לצאת משם, רק שצריכין להתפלל הרבה להשם יתברך שיזכה לידע העצה השלמה, כי מקדם צריך שיעברו עליו ספקות ועצות חלוקות הרבה מאד, כמו שמצינו שאפלו על דוד המלך, עליו השלום, עבר ענין זה של חלקת העצה הרבה מאד עד שהתפלל "עד אנה אשית עצות בנפשי", שנראה מדבריו שהיה מספק הרבה מאד בענין העצה, והיה משית עצות בנפשו בכל פעם איך להתנהג, ועדין לא ידע העצה בשלמות עד שצעק להשם יתברך, עד מתי ועד אנה אשית עצות בנפשי. כי באמת על הצדיקים הגדולים במעלה מאד עוברים עליהם גם כן עצות חלוקות בעניני הנהגת העולם וכו', כמו שהבנתי מפי רבנו זכרונו לברכה, מכל שכן וכל שכן קטני הערך, מכל שכן הנלכדים במאסר התאוות ובהרהורים וכו' וכו', רחמנא לצלן, שצריכין להתפלל מאד להשם יתברך שיורם עצה שלמה איך לשוב אליו, כי בודאי בכל מקום שהם יש שם גם כן עצה ותחבולה איך לצאת ולשוב משם, אך שאין יודעין העצה ועצתם חלוקה תמיד, על-כן תקנתם שידעו האמת שאין יודעין שום עצה ויתפללו על זה להשם יתברך כנ"ל שזהו בחינת מה שצעק דוד, "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים וכו'": וזהו בחינת שם קמב) בארח זו אהלך טמנו פח לי רשת הכינו לפעמי וכו' שם נז), הינו שדוד המלך, עליו השלום, התפלל על כלל ישראל, וראה שיש שנופלים כל כך עד שנדמה להם שאין להם שום עצה איך לצאת מן החשך וכנ"ל, כי בכל דרך ועצה שרוצים לילך כדי לזכות להתקרב אליו יתברך טומנים פחים ורשתות הרבה עליהם ומקלקלים עצתם תמיד, אבל באמת כל תקנתם הוא זהו בעצמו שיצעקו כך להשם יתברך וירגישו בעצמם זה האמת בעצמו שאין יודעין שום עצה, ויתפללו הרבה על זה להשם יתברך, ואז יזכו שתהיה הירידה תכלית העליה, כי זהו בעצמו בחינת מה שמובא בהתורה על פסוק, "ואיה השה לעלה". ומבאר שם, שכשהאדם נופל לספקות ובלבולים, בחינת לבי סחרחר, אזי זהו בעצמו תקנתו כשהולך ודורש ומבקש ומחפש איה מקום כבודו וכו', עין שם היטב בסימן יב לקוטי תנינא וינעם לך כל ענין הנפלא הזה. וכבר מבאר בדברינו בענין זה הרבה במקום אחר, ואז זוכה לעלות לבחינת אי"ה, שהוא בחינת קדשה העליונה, בחינת קדש קדשים, בחינת שכל הכולל וכו' כנ"ל. וזהו בחינת חליצת המנעלים בתשעה באב וכו' כנ"ל, כי חליצת המנעל מורה על הסתלקות בחינת העצה השלמה הנשמרת על-ידי בחינת המנעלים כנ"ל, כי עכשו נסתלקו המחין ואין עצה כנ"ל, וזהו בעצמו התקון כשיודעין שאין עצה וצועקין ובוכין על זה לפני השם יתברך, שזהו בחינת איכות וקינות שאומרים בתשעה באב, כי איכה זהו בחינת הנ"ל שמתודין להשם יתברך שנפלנו כל כך בעוונותינו עד שנחרב הבית המקדש ונסתלקו כל השכליים, ואין אתנו יודע עד מה, ואין אנו יודעין שום עצה איך לשוב ולהתקרב אליו יתברך, כי עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו, ואין יודעין עתה מה נדבר ומה נצטדק, רק לצעק איכה כמה פעמים, כמו שאומרים בתשעה באב איכה כמה וכמה פעמים, שהוא עקר כלל הקינות, כי אין אנו יודעין רק לצעק איכה, שהוא בחינת אי"ה הנ"ל, הינו שאנו בוכין על נפשנו שנתרחקנו כל כך עד שאין אנו יודעין כלל איכה אנחנו ואיכה הדרך והעצה לשוב אליו יתברך: וזהו מה שאמר רבנו זכרונו לברכה סימן רמז) שתיק"ו הנאמר בש"ס הוא בחינת מחסר תקון והנון נכפפת ונעשית קינו"ת, ולעתיד יתתקן הכל, ואז נתתקן התיק"ו, כי יפשטו כל האבעיות והספקות ואז יחזר ויהיה נעשה מקינות תיקון, עין שם. כי תיקו הנאמר על האבעיא והספק שבש"ס זהו בחינת חלקת העצה, דהינו שאין יודעין הדין באיזה מצוה שהיא בחינת עצה כנ"ל, וכל זה מחמת חסרון התקון, שהוא בחינת פגם כל השכליים פרטיים שמשם כל ההמתקות והעצות שנפגמו כלם בעוונות ישראל, שזהו בחינת חרבן בית המקדש כנ"ל. כי כל השכליים כלם הם בחינת תקונים להמשיך השכל של השגת וידיעת אלקותו יתברך על ידם, בחינת עולם התקון כידוע, כי כל צמצומי האורות דרך כמה שכליים כלם הם בחינת תקונים כידוע, אבל בשעת חרבן בית המקדש נפגמו התקונים הנ"ל, ואז נסתלק הנון של תקון ונעשה תיקו, שהוא בחינת ספקות, בחינת חלקת העצה כנ"ל. ואז נעשה מהתקון בחינת קינות, שהם בחינת איכה כנ"ל, ועל-ידי-זה בעצמו חוזר ונתתקן בחינת התיקו והספק, בחינת חלקת העצה, כי על-ידי הבחינת הקינות בעצמו נתתקנין וחוזרים ועושים מקינות תקון, כי על-ידי-זה בעצמו שאומרים קינות, שהם בחינת איכה, בחינת אי"ה, דהינו שבוכין ואומרים שאין יודעין כלל איכה לחתר למצא עצה לשוב אליו בשלמות באמת, על-ידי-זה בעצמו השם יתברך מרחם עליו ומורהו הדרך הישר והנכון והאמת, ויודע העצה איך להתנהג ונעשה מקינות תקון ונתתקן התיקו, שהוא הספק, חלקת העצה, כי זוכין על-ידי צעקות איכה לזכות לידע הדרך והעצה אמתית איך להתנהג, שהוא בחינת פשיטות האבעיא בחינת התהפכות התיקו והקינו"ת לבחינת תקון כנ"ל:
וזהו בחינת נחמו נחמו עמי וכו' דברו על לב ירושלים כי נרצה עונה, כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה. 'נחמו נחמו עמי', נחמה כפולה. 'כי נרצה עונה', שהעוונות נתהפכו לזכיות ורצון. 'כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה', כי בכל החטאים גורמים הפגם בכפלים בבחינת שלח תשלח תרין תרוכין, בחינת ותלכנה שתיהן תרין ההין כחדא שכינתא עלאה ושכינתא תתאה, שזהו בחינת התעלמות וההסתרות הקדשה העליונה למטה בעת הירידה וההתרחקות כנ"ל, וכשרוצה לשוב על-ידי-זה בעצמו עקר עליתו וכו' וכנ"ל. ואז זוכה על-ידי התשובה שהעוונות יתהפכו לזכיות והירידה תהיה תכלית העליה, ואז זוכה לעלות לבחינת יום הכפורים, בחינת קדש קדשים, ששם הוא עלית אמא וברתא כחדא, בבחינת יום כפורים תרין, הפך מן הירידה שירדו שתיהן, בבחינת ותלכנה שתיהן, כי עכשו עולין שתיהן ביחד, ואז הנחמה כפולה, בחינת נחמו נחמו כי לקחה מיד ה' כפלים וכו'. כי על-ידי שלקתה בכפלים, בבחינת בכו תבכה תרין, בחינת שלח תשלח וכו', שכל זה נמשך מבחינת ותלכנה שתיהן כנ"ל. ועכשו כשזוכין שיתתקן הכל, אז הנחמה כפולה בבחינת נחמו נחמו, כי המלכות, בחינת הקדשה שלמטה, עולה ונכללת בקדשה שלמעלה בבחינת יום כפורים, שאז אמא וברתא סלקין כחדא, כי אז נכללין בבחינת קדש קדשים ששם נמתק הכל כנ"ל: ברוך ה' לעולם אמן ואמן:
וזהו בחינת וירקה בפניו. כי איתא בספרי רפואות שהרק הוא כמו בורית שמנקה כל דבר מהזהמא והפסלת כן הרק מועיל לכח המברר והדוחה, כי הרק מפריד חלקי המאכל בתוך הקבה זה מזה ומועיל אל העכול וכו'. וכבר מבאר בהתורה "חדי רבי שמעון" הנ"ל שעקר חלקת העצה נמשך על-ידי שנדון במותרות המאכל שעולים אל המח והלב ומבלבלים עצתו עד שנחלשת ונחלקת עצתו בבחינת עצת נשים שמסדרין כל מיליהו בבית הכסא וכו', עין שם. וכל זה גורמין על-ידי פגם אמונת חכמים וכו', עין שם. וכבר מבאר שהבנים שמולידין הם בחינת ברור שלמות העצה, שזהו עקר בחינת זווג דקדשה וכו' כנ"ל. ועקר הברור על-ידי האיש, כי עקר ברור שלמות העצה הוא מסטרא דדכורא כנ"ל, כי עקר בחינת חלקת העצה הוא מסטרא דנוקבא, בחינת עצת נשים כנ"ל. וזהו סוד הרק של החליצה, כי הרק הוא בבחינת כח המברר והדוחה את הפסלת והמותרות כנ"ל, שזהו מועיל לבחינת ברור העצה, כי כשנתברר צחות המאכל ונדחה הפסלת לחוץ ואינו מתגבר המותרות אזי העצה ברורה ושלמה, ואזי זוכה להוליד בנים בקדשה, שהם בחינת עצות שלמות כנ"ל. וזהו שמובא בכתבים מענין הרק שמצוי בפה קדם הזווג, ומביא ראיה מדברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו שהרק מצוי בפיהו וכו', ואיתא שם, שזהו סוד זווג הנשיקין שקדם זווג הגופני וכו', עין שם, הינו שהרק הוא בבחינת כח המברר את הטוב מן הפסלת והמותרות, שזהו מועיל אל הזווג דקדשה, שהוא בשביל הולדה, שהיא בחינת ברור העצה השלמה, כי על-ידי ברור ודחיות הפסלת שנעשה על-ידי הרק כנ"ל, על-ידי-זה העצה בשלמות, שהוא עקר תקון הזווג דקדשה, בחינת הולדה דקדשה. והאשה מקבלת זה הכח של המברר והדוחה, שהוא בחינת ברור העצה, מקבלת זאת מבעלה על-ידי ההוא רוחא דשדי בגוה כידוע. כי עקר ברור העצה, שעל-ידי-זה עקר ההולדה, נמשך מן הבעל מסטרא דדכורא, שהוא דיקא יש לו כח זה לברר העצה מבחינת עצת נשים, מבחינת עצות חלוקות, כי גם בההולדה גופא צריכין כמה ברורים, כי הטפה נתבררת בכמה ברורים ונתברר הטוב והזך והפסלת נדחה לחוץ שעל-ידי-זה עקר תקון ההולדה, שהיא בחינת ברור העצה כנ"ל, וזה הברור מקבל כח מהרק שמועיל אל הפרוד כנ"ל, ועל-כן החליצה שצריכה לחלק ולפרד מבעלה הראשון שלא יהא ביניהם עוד חבור כלל, על-כן צותה התורה, "וירקה בפניו". ואיתא שבהרק נראה פני המת, דהינו שעל-ידי הרק מוציאה ממנה החיות שקבלה ממנו, שהוא בחינת ההוא רוחא דשדי בגוה, שעל-ידי-זה היתה קשורה עמו, וזה מוציאה על-ידי הרק דיקא, כי עקר ההוא רוחא דשדי בגוה, דהינו כח החיות שהמשיך אליו, הוא רק בחינת כח ברור העצה, שהוא עקר ההולדה. כי כל החיות שהמשיך בגוה הוא בשביל הולדת הבנים שהם בחינת למודי ה', בחינת עצות לגלות אלקותו יתברך כנ"ל, וזה הברור נעשה על-ידי בחינת הרק שמברר המאכל מן המותרות כנ"ל, על-כן עכשו צריכה לירק בפניו, כי כח החיות, שהוא ההוא רוחא שקבלה מבעלה, שהוא בחינת כח המברר את העצה, שהם בחינת הבנים כנ"ל שצריכה עכשו להוציא ממנה בפני החולץ כדי לפרד מבעלה, זה יוצא ממנה על-ידי הרק, שהוא גם כן בחינת כח המברר כנ"ל:
ראה והבן והבט נפלאות ה' נפלאות תמים דעים, כמה גבורות הבורא נוראות ונפלאות יש בכל דבר של האדם, וכמה סודות נעלמים שבכל דבר, עד שגם בהרק יש חדושים נפלאים אפלו בגשמיות על-פי חכמי הנתוח והרפואות, מה שהשם יתברך ברא כחות נפלאות באדם בכל דבר מה שאי אפשר לשער, והכל מקבל חיות מסתרי נסתרות ה', שהם סודות נוראות, סודות עליונות, רזין דאוריתא שיש בכל פרט ופרט שבאדם, שזהו בחינת מצוות התורה שתלויים בכל איברי האדם כמובא, עד שעל-ידי הרק דיקא נפטרת היבמה מבעלה, כי הרק הוא מועיל לכח המברר שעל-ידי-זה עקר ברור העצה, שזה עקר בחינת הולדת הבנים כדי לגלות עצות רבות לגלות ולהודיע אלקותו יתברך לכל באי עולם וכנ"ל למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלקים אין עוד: והבן הדברים היטב, כי איני רוצה לכתב ודו"ק והב"ן בדברינו בכל מקום שצריכין לדקדק ולהבין מחמת שידעתי שבכל מקום צריכין לדקדק ולהבין היטב, כי צריכין מקדם להיות בקי היטב בדברי רבנו זכרונו לברכה, ואז יוכל להבין דברינו אם ישים לבו עליהן היטב, על-כן לא רציתי לכתב בכל פעם ופעם ודוק והבן, רק לפעמים לא יכלתי להתאפק וכתבתי והבן וכיוצא, מחמת שידעתי שהם דברים עמקים מאד ואי אפשר לבאר בכתב היטב כפי מה שהדברים מתנוצצים בדעתי, השם יתברך יאיר עינינו בתורתו באמת, אמן: הלכות סוטה:
וזהו בחינת מחיקת פרשת סוטה על המים קדושים שבבית המקדש, וגם נותנין עפר מקרקע הבית המקדש, ועל-ידי כל זה נבדקת הסוטה, ואם טהורה היא אזי נמשך לה טובה על-ידי-זה בחינת ונקתה ונזרעה זרע, שהוא בחינת המתקת הדין שאז נמשכין חסדים וטובות. כי הסוטה שמעלה מעל באישה ופגמה בהשכליים הפרטיים שצריכה לקבל משם המתקה על-ידי השכל השיך אליו דיקא, והיא מעלה מעל באישה וקבלה מאחר, שעל-ידי-זה מתגבר הדין ביותר ומתגברת הסטרא אחרא והקלפה מאד, רחמנא לצלן, שזהו בחינת חמר אסור אשת איש כנ"ל, ועל-כן בהכרח למחק פרשה מן התורה על ידה, דהינו פרשת הסוטה עצמה, ועל-ידי-זה נבדקת, כי מחיקת פרשה מן התורה זהו בחינת בטול שכל פרטי, ואז אין יכולין לקבל כי אם מהשכל הכללי בעצמו, ועל-כן על-ידי-זה נבדקת לטוב, או לרע, כי מהשכל הכללי בעצמו מקבלין בשתי בחינות, דהינו בשעת החטא וחרבן בית המקדש, חס ושלום, שאז נפגמו ונסתלקו כל המחין והשכליים הפרטיים, ואין יונקים כי אם מעט חיות בהעלם גדול מהשכל הכללי, ואז אם אינו זוכה לשוב, אזי תמותת רשע רעה, כי מהשכל הכללי שאין לו כח לינק, ואזי, חס ושלום, הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה בזמן שעונה בה שאינו זוכה לשוב, כי רבוי אור גורם שבירת כלים, שהוא בחינת מיתה וכרת חס ושלום, אבל השם יתברך חפץ חסד ומאריך אף לרשעים ומקים העולם בחסדו וממשיך חיות וחסד בהעלם גדול אפלו על הרשעים גמורים מהשכל הכולל העליון דיקא כנ"ל כדי להטותו לתחיה, כדי שיוכל לשוב ולהתתקן אם ירצה, וגם כשיזכה לשוב בתשובה אז יוכל לזכות שהירידה תהיה תכלית העליה, ומכרת יהיה נעשה כתר, שהוא שרש השכל הכולל העליון שנכרת משם על-ידי שפגם בהשכליים פרטיים, על-ידי העברות שעבר, והעקר על-ידי פגם הברית, שהוא יסוד הכל, אבל כל ימי חייו שהשם יתברך מאריך אפו עמו כדי שיזכה לשוב עדין לא נכרת לגמרי, כי אם היה נכרת לגמרי כבר היה מת לגמרי, אבל מאחר שהוא חי עדין, בודאי נמשך לו עוד איזה חיות, והחיות שנמשך להרשעים והנופלים נמשך דיקא מהשכל העליון הכולל, שהוא שרש התשובה והחסד וכנ"ל, ועל-כן אם יזכה להתעורר לשוב, אזי יזכה להפך עוונות לזכיות, והירידה תהיה תכלית העליה שיזכה לעלות אל הקדשה הנעלמת, שהיא בחינת שכל הכולל שהיתה מחיה אתו בהעלם גדול בעת ירידתו והתרחקותו, כי עכשו יזכה לעלות לשם בבחינת תשובה ויום הכפורים שאז עולין לשם בבחינת עליה וממתיקים שם הכל ומכפרין כל העוונות וכו' וכנ"ל. ועל-כן הסוטה נבדקת על-ידי מחיקת הפרשה, שהוא בחינת בטול השכל פרטי בעוונותיה, שאז צריכין לקבל החיות מהשכל העליון הכולל, ואז אם טמאה היא יהיה לה מפלה על-ידי-זה , ובאו בה המים המאררים למרים. כי מהשכל העליון הכולל אי אפשר לקבל מחמת רבוי אור כנ"ל, מאחר שנפגמו השכליים פרטיים, ואזי הקלפות יונקים, חס ושלום, שהם מזיקי עלמא ונוקמין בה וכו' אם לא שיש לה זכות שתולה לה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, יש זכות תולה וכו'. כי הזכות יכול להועיל לה שיאריך לה השם יתברך איזה שנים עד שתשוב כדי שלא תכרת לגמרי משני עולמות, כי תשובה מועיל תמיד וכנ"ל, אבל אם טהורה היא אזי, אדרבא, נמשך עליה חסד גדול והמתקה יתרה על-ידי-זה , כי עכשו נתעורר בחינת השכל הכולל שמשם דיקא נמשך החיות, מחמת שנמחקה הפרשה וכנ"ל, ומחמת שבאמת היא טהורה אזי היא זוכה שעל-ידי-זה נמשך לה המתקה יתרה, כי שם נמתק הכל כנ"ל, ועל-כן נמשך לה טובה יתרה על-ידי-זה בחינת ונקתה ונזרעה זרע. אם היתה יולדת בצער, יולדת ברוח וכו'. כי משם כל ההמתקות וכל טוב וחסד: ברוך ה' לעולם אמן ואמן: ועל-כן מוחקין הפרשה אל המים קדושים. מים קדושים זה בחינת מים טהורים הנ"ל שעל ידם זוכין לתקן אמונת חכמים ולהשלים העצה ולעלות לבחינת קדש קדשים, וזהו בחינת ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן, כי צריכין לקח מעפר המשכן, שקדשתו נמשכת מבחינת קדש קדשים שלשם עולין לבדק הסוטה כנ"ל, כי בשעת הפגם החיות נמשך משם לבד, ומחמת שאין כלים לקבל מחמת שנפגמו השכליים הפרטיים על-ידי העוונות חס ושלום, אזי יכולין חס ושלום, מזיקי עלמא להתגבר, שמשם כל הענשים חס ושלום, אבל השם יתברך מאריך אפו כדי שישובו וכו' כנ"ל, ועל-כן כשזוכין נמשך משם כל ההמתקות וכל טוב כנ"ל: