ליקוטי הלכות · אבן העזר · יבום ג
התאמת הקריאה
ענין יבום וחליצה על-פי התורה המתחיל, שאלו את רבי יוסי בן קסמא, אימתי בן דוד בא? אמר להם, לכשיפל השער הזה וכו' סימן נז): והכלל, כי עקר הוא אמונת חכמים, ומי שפוגם באמונת חכמים, חס ושלום, אין רפואה למכתו כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכו', כי כל הרפואות מקבלין כח מהתורה, כי מהתורה מקבלין כח המלאכים ויש להם בחינת ידים לקבל ולהשפיע למטה, כי כל הדברים גדלים על-ידי המלאכים הממנים עליהם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין לך עשב שאין לו מלאך וכו'. והמלאכים מקבלים כח מהדבורים של השם יתברך, דהינו התורה. ועקר התורה נמסרה לחכמים והם יודעים לדרשה בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, ובלא החכמים אין יודעים שום דבר מהתורה, ועל-כן מי שאין מאמין בדבריהם אין לו שום רפואה למכתו והוא מכרח למות על ידה, כי אין לו מהיכן לקבל רפואה, כי עקר הרפואה היא מהתורה וכו' כנ"ל, והתורה היא רק אצל החכמים וכו' כנ"ל, כי כל הרפואות הם הרכבות שלוקחין כמה עשבים ומרכיבין אותן וכו', ואלו הרכבות אין להם כח כי אם על-ידי אמונת חכמים, כי החכמים גורעין ומוסיפין ודורשין ומרכיבין ומחברין אותיות התורה ממקום למקום, ודורשין אותה בשלש עשרה מדות, ובלא זה אין יודעין שום דבר ושום דין והלכה מהתורה, ועל-כן כל הרפואות, שהם כלם על-ידי הרכבות, כלם מקבלים כחם מהתורה והעקר מתורה שבעל פה בחינת אמונת חכמים שהם מרכיבין ומחברין אותיות התורה ומשם מקבלין כח כל ההרכבות וכו', עין שם היטב בתחלת המאמר ובסופו והבן היטב. ולבוא לאמונת חכמים הוא על-ידי נדר, שהוא בחינת יעקב, בחינת וידר יעקב נדר וכו', ועל-ידי-זה זוכה לאמונת חכמים. כי הנדר הוא בחינת פליאות חכמה שהוא שרש החכמים. ועל-ידי-זה שב ומאמין בהם וכו', עין שם. ועל-ידי-זה נתתקנים ידי המלאך הנ"ל, ועל-ידי-זה מתנוצצים בו אורות האבות וכו', ועל-ידי-זה עולה ומתענג בענג שבת, בחינת שין בת שין תלת אבהן הנ"ל, בת בחינת אמונה וכו'. וענג שבת זה בחינת אכילה בקדשה, כי מאכילת שבת אין להסטרא אחרא שום חלק כלל וכלל ויכול לפעל באכילת שבת מה שפועל בתענית, הינו להפיל אויביו לפניו וכו'. כי על-ידי הכעס הבא מהכבד וכו' נתעורר המקטרג הגדול, שהוא עשו, הוא אדום וכו', שהוא מלא דם, ומן המקטרג הגדול נתעוררים מקטרגים על האדם הכועס וכו' וכו', ואז צלו סר ופניו נופלים בבחינת למה חרה לך ולמה נפלו פניך וכו', ועל-ידי הצום והתענית מתקן זאת, כי ביום שאדם אוכל אז הכבד נזון תחלה וכו', אבל כשמתענה אז המח נזון תחלה, ואז נכנע הכבד, שהוא בחינת עשו וכו' כנ"ל, אבל כשזוכה לבחינת אכילת שבת, אז אין צריך לצום, כי פועל באכילתו מה שפעל על-ידי הצום, כי אכילת שבת קדש היא וכל זר לא יאכל קדש. ואז נכנע הכבד, ואז נתבטל כחו בבחינת וכל שולטני רוגזין כלא ערקין ואתעברו מנה, ואז וכלא אהבה בחינת אהבה בתענוגים וכו', וכדי להרבות השלום צריך גם להרבות בצדקה וכו', ויש חלוק בין השלום של התענית להשלום הנעשה על-ידי ענג שבת כחלוק שיש בין חי למדבר, כי זה בחינת שלום שיש לו פה וזה בחינת שלום שאין לו פה וכו', וזה בחינת מדינים ישבית הגורל וכו', וזה בחינת נפילת שער ארם שלש פעמים עד שיבוא משיח וכו', עין שם כל זה היטב היטב:
וזה בחינת החיוב שמחיב כל אחד לעסק בישוב העולם, דהינו לשא אשה ולהוליד ממנה בנים, והיא מצוה הראשונה בתורה, ומי שאינו משתדל בזה ואינו מניח, חס ושלום, בנים בעולם אינו יכול לעלות למעלה וצריך תקון על-ידי יבום וחליצה, כי אשה יראת ה' זה בחינת אמונה מלכות כידוע, בחינת אמונת חכמים, שהוא תורה שבעל פה, כי איש ואשה הם בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה כידוע, כי האדם הוא בחינת התורה, כי כלול מרמ"ח איברים ושס"ה גידים, שהם בחינת מצות עשה ומצות לא תעשה שבתורה. וזה בחינת זאת התורה אדם, כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה. וכמו שאין שלמות לתורה שבכתב בלא תורה שבעל פה שנמסרה לחכמים, ועל-כן צריכין אמונת חכמים דוקא, כי בלא החכמים, דהינו בחינת תורה שבעל פה אין יכולין לקח דבר מהתורה לא שום דין ושום הלכה, כי בהתורה הכל סתום, כי בהתורה אין מפרש כלל דיני תפלין אם לעשותן מכסף או מעור וכו', וכן שאר כל המצוות, ועקר כל התורה אין יודעין רק על-ידי החכמים, וכן כל החדושין שבתורה שמחדשין ומולידין מהתורה איזה חדוש, וכן קיום העולם וכל ההשפעות וכל הדברים שבעולם שכלם כאחד אין חיותם אלא מהתורה שהיא מחיה את כלם, ועקר חיותם וקיומם והשפעתם הוא רק על-ידי אמונת חכמים, שהוא תורה שבעל פה, כי כל התורה תלוי בהם דיקא וכמובן במאמר הנ"ל, כי להם נמסרה התורה לדרשה וכו', וכפי מה שהם דורשין את התורה בכל דור ודור, כמו כן מתנהג העולם, כי זה אנו רואין שבכל עת וזמן ובכל יום ויום ממש נעשין שנויין גדולים, וכל אלו השנויים הוא כפי מה שחכמים מחדשין בתורה ומרכיבין אותיות התורה כמו כן נעשין שנויים במעשה בראשית ושנויים בכל העולם, שבזה היום יש גשמים הרבה ובזה היום יש יבשות, ובזה הזמן קר ולח וכו' וכיוצא שאר השנויים, וכן השנויים שבין בני אדם שזה עולה וזה יורד וזה בריא וזה להפך, ולפעמים כובש זה המלך ולפעמים מלך אחר, וכיוצא בזה שנויים לאין קץ בכל עת וזמן הכל כפי מה שהחכמים מחדשין ודורשין את התורה בכל דור ודור, בבחינת ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר אין טוב אלא תורה וכו', אין טוב אלא צדיק וכו'. כי כל החדושים של מעשה בראשית שמחדש השם יתברך בכל יום תמיד, הכל על-ידי התורה, והעקר תלוי על-ידי הצדיקי הדור כפי מה שהם דורשים אותה בכל זמן וכו' וכנ"ל, כמו כן האדם שהוא בעצמו בחינת התורה כנ"ל והתורה היא בחינת עץ פרי עשה פרי בראשית א) וצריך לחדש בה תמיד חדושין דאוריתא ולהוליד ממנה דרשות וחדושין וזה עקר קיום העולם כנ"ל, וכל זה תלוי באמונת חכמים, בחינת תורה שבעל פה כנ"ל, כי מאן דגרם לאוריתא למהוי יבשה וכו', עין בזהר הקדוש גדל הענש, רחמנא לצלן, ועל-כן צריך אמונת חכמים דוקא וכנ"ל, וכן האדם אסור לו שיהיה עץ יבש וצריך לאולדא ולאפשא ולאסגא בעלמא, כי כשנולד אדם בעולם ונמשך נשמה בעולם זה בחינת התחדשות התורה ממש, כי האדם הוא בחינת התורה כנ"ל והוא קיום העולם, כי לא תהו בראה לשבת יצרה ישעיה מה), כי אין העולם מתקים אלא בשביל ישראל שהם מקימין התורה בכל דור ודור והם בעצמן בחינת התורה, כי אוריתא וקדשא בריך הוא וישראל כלא חד וכפי הנשמות שבכל דור ודור, כמו כן נתחדשין חדושין דאוריתא בכל דור וכמו כן מתנהג העולם בכל דור ודור וזה עקר קיום העולם וכו' וכנ"ל: ועל-כן אי אפשר לאדם להוליד ולהמשיך נשמה בעולם כי אם על-ידי בחינת אמונת חכמים, שהוא בחינת תורה שבעל פה, שזהו בחינת אשה יראת ה', כי כל הפעלות וכל ההולדות של האדם, שהוא בחינת תורה שבכתב, אי אפשר לעשות כי אם על ידה, שהיא בחינת תורה שבעל פה, בחינת אמונת חכמים, וכמובא במדרש על פסוק "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר וכו'", אדם מביא חטין מן השוק אפשר חטים כוסס וכו', אדם מביא פשתן אפשר פשתן לובש וכו', כי לברר ולתקן כל הדברים ולעשות מהם הרכבה עד שיהיו ראויים למאכל או למלבוש, כי כל הדברים שבעולם כלם הם על-ידי הרכבות, כגון רב המאכלים שצריכין לברר החטים ולטחנן ולרקדם, ואחר כך להרכיב ולערב הקמח עם מים ומלח ועם שאר דברים כפי מה שרוצים, ואז דיקא נעשה מזה לחם או תבשיל, וכמו כן במלבושים וכיוצא, וכל אלו הרכבות נעשין דיקא על-ידי האשה ששרשה וחיותה מבחינת תורה שבעל פה כידוע, שמשם באין כל ההרכבות וכו' וכנ"ל, וכן ההולדה היא גם כן בחינת הרכבה, שהוא בחינת גלגולי הנשמות, כמובא בזהר הקדוש בסוד הרכבת האילנות, כי מרכיבין ומחברין זה הנפש עם זה הרוח וכו'. וזה הברור וההרכבה אי אפשר שיהיה נעשה כי אם על-ידי בחינת אמונת חכמים תורה שבעל פה, שהוא בחינת אשה יראת ה' וכו' וכנ"ל, ועל-כן צריך כל אחד להשתדל ולשא אשה ולהוליד ממנה בנים להמשיך נשמות ישראל בעולם על-ידי אשה יראת ה', שזה בחינת חדושין דאוריתא שמחדשין ומולידין מהתורה על-ידי אמונת חכמים דיקא וכו' וכנ"ל:
אמונת חכמים נמשך על-ידי נדר וכו' כנ"ל במאמר הנ"ל, וזה בחינת מה שהבעל מפר נדרי אשתו, כי כל חיות האשה ובנינה הוא על-ידי בעלה, כמובא בבחינת אין האשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש וכו'. ועקר בנינה על-ידי נדר, כי משם חיותה כנ"ל, כי אמונת חכמים תורה שבעל פה בחינת מלכות, בחינת אשה יראת ה' בנינה וחיותה ממקום הנדר כידוע, וכל שרש חיותה, שהוא בחינת נדר הכל נמשך על ידו, כי הוא כלול משתי הבחינות, מתורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי גם תורה שבעל פה שרשה בתורה שבכתב, נמצא, ששרש חיותה, שהוא בחינת נדר, נמשך גם כן על ידו, כי אין מקבלת חיות כי אם על ידו, ועל-כן הבעל תכף כשנושא אשה הוא זוכה בהפרת נדריה, כי הנדרים שמשם שרשה וחיותה הכל נמשך על ידו, ועל-כן בידו להקימם או להפר אותם, וזה שסימה התורה בסוף פרשת נדרים, "אלה הדברים אשר צוה ה' בין איש לאשתו וכו'". כי הנדרים הם הדברים שבין איש לאשתו, כי משם נמשך אליה החיות על-ידי בעלה כנ"ל, וזה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בעוון נדרים אשתו של אדם מתה, חס ושלום, וכו', כי עקר קיום אמונת חכמים בחינת אשה יראת ה' הוא על-ידי נדר וכנ"ל, ועל-כן יעקב כשהלך לשא אשה נדר נדר, כי פסוק וידר יעקב נדר הנ"ל נאמר כשהלך לבית לבן לשא אשה וכנ"ל:
ועל-ידי הנדר שעל-ידי-זה זוכה לאמונת חכמים, על-ידי-זה מתנוצצים בו אורות האבות, ועל-ידי-זה זוכה לענג שבת בחינת אכילה בקדשה, ואז נכנע השונא הגדול בחינת עשו, שהוא בחינת כבד כועס, בחינת כבד מלא דם וכו' וזוכה לאהבה, וזוכה לשלום גדול כשמרבה בצדקה גם כן: ועל-כן זווגן של תלמידי חכמים בשבת, כי אז בשבת מתחבר תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי אז זוכין לאמונת חכמים תורה שבעל פה כנ"ל ומתחבר יחד עם תורה שבכתב שכלולה באבהן שהם שלשה קוי האמת, בחינת תורה שבכתב, בחינת יעקב שכלול משלשה אבות, כי זה עקר בחינת שבת, כמו שאיתא בזהר הקדוש, רזא דשבת איהי שבת דאתאחדת ברזא דאחד למשרי עליה רזא דאחד וכו', והא אוקימנא דהוא אחד ושמו אחד הוא אחד, ושמו אחד זה בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה כידוע שמתיחדים יחד ברזא דאחד כו'. ואז האכילה בקדשה והכבד בחינת עשו, נכנע, ואז הזווג בקדשה בבחינת התחברות תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ואז אין תערבת פסלת בהטפה הנמשכת כפי האכילה שאדם אוכל, כי אז האכילה בקדשה ואין להסטרא אחרא שום חלק בהאכילה של שבת, ואז אין שם תערבת בהטפה מבחינת כבד כועס וכו', שזה עקר הפסלת, כמובא בזהר הקדוש. ואז כלא אהבה וזוכין לשלום, שזהו גם כן בחינת קדשת הזווג, כמו שאיתא בזהר הקדוש, ואז זוכין להוליד בנים בקדשה על-ידי השלום שזוכין על-ידי שבת ועל-ידי צדקה כנ"ל. כי עקר ההולדה על-ידי התחברות שני הפכים, כי איש ואשה הם בחינת שני הפכים, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, איש מזריע לבן שממנו כו', אשה מזרעת אדם וכו'. והם שני הפכים לבן ואדם, ואי אפשר שיהיה הולדה כי אם על-ידי בחינת שלום, כי עקר השלום שמתחברין שני הפכים, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר. נמצא, שעקר ההולדה על-ידי אמונת חכמים שהוא בחינת אשה יראת ה' שעל-ידי-זה זוכין לשבת שהוא שעתא דזווגא, וזוכין לשלום שעקר ההולדה בא משם כנ"ל. וזהו עקר קיום העולם, כי עקר קיום העולם וחיותו והשפעתו על-ידי אמונת חכמים שהוא תורה שבעל פה, שהוא בחינת אשה יראת ה', שהוא בחינת מלכות שמנהיג העולם בבחינת ותתן טרף לביתה וכו' משלי לא), כי כל החדושין דאוריתא וכל ההולדות וכל ההשפעות שכלם בחינת הרכבות, כלם על-ידי בחינת אמונת חכמים, תורה שבעל פה וכו' דיקא וכנ"ל:
כשאין האדם זוכה להניח בנים בעולם זה בחינת פגם אמונת חכמים, פגם השלום, שהוא קיום העולם כנ"ל, כי מה שלא זכה להניח בנים, חס ושלום, הוא משתי בחינות או שלא השתדל כלל לשא אשה ולאפשא בעלמא וזה בודאי פגם אמונת חכמים, תורה שבעל פה וכו' וכנ"ל, או שהשתדל ואף-על-פי-כן לא זכה להבנות, וזה גם כן מחמת פגם אמונת חכמים מחמת שלא זכה לאמונת חכמים בשלמות, ומחמת זה לא זכה לשבת ולא זכה לשלום, ועל-ידי-זה לא זכה להוליד, כי עקר ההולדה על-ידי השלום הבא כפי שלמות אמונת חכמים כנ"ל, ועל-כן כשאינו זוכה להשאיר אחריו בנים, חס ושלום, אין לו במה להתלבש לעלות למעלה ונשמתו ערטילאי חס ושלום, כי עקר הלבושין הם מבחינת אמונת חכמים, ועל-כן נקראים חלוקא דרבנן שבהם מתלבשת הנפש אחר פטירתה, כמובא, כי הם נמשכין על-ידי החכמים דיקא בחינת אמונת חכמים תורה שבעל פה שכל התורה תלויה בהם דוקא, ועל-ידי-זה דיקא נעשה לבושין להנפש, בחינת חלוקא דרבנן, 'דרבנן' דיקא, ועל-כן אז נקרא מת, כמובא על פסוק, "איש כי ימות ובן אין לו". כי מי שאינו מניח בנים הוא נקרא מת, אבל כשמניח בנים כשרים נקרא חי אפלו אחר מיתתו, כי עקר המיתה באה מפגם אמונת חכמים כנ"ל במאמר הנ"ל, בחינת דילמא חויא דרבנן טרקיה וכו', כי המיתה נמשכת מחטא אדם הראשון שפגם בעץ הדעת טוב ורע, שנאמר בו, "ביום אכלך ממנו וכו'". ועקר פגם עץ הדעת טוב ורע הוא בחינת פגם אמונת חכמים, כי עץ הדעת טוב ורע זה בחינת הלכה שאינה פסוקה שאין זוכים לברר ההלכה, לברר הכשר מן הפסול, האסור מן ההתר וכו', וכל זה על-ידי פגם אמונת חכמים, כי החכמים מבררים האסור והמתר, הכשר והפסול וכו'. וזה עקר עבודתם וזה עקר תורה שבעל פה, ומי שאין מאמין בהם. נמצא, שאינו יודע שום דין ושום הלכה ואזי הוא בבחינת פגם עץ הדעת טוב ורע שפגם בו אדם הראשון, כי נתערב לפי בחינתו טוב ורע, דהינו אסור והתר, טמא וטהור וכו'. ועל-כן היה עקר הפגם של עץ הדעת על-ידי האשה, כי בה תלוי עקר אמונת חכמים כנ"ל, ועל-כן הלך הנחש אליה לפתותה, ועל-כן היה הפגם שלהם על-ידי טעות שטעו ואמרו, כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה. וזה בחינת פגם אמונת חכמים, כי אין יודעים שום הנהגה ושום דין והלכה מהתורה כי אם על-ידי החכמים כפי מה שהם מפרשים, כי להם נמסרה התורה לדרשה ולפרשה כנ"ל, ועל-כן העקר הוא אמונת חכמים כנ"ל, ומי שאין מאמין בדבריהם הוא מהפך דברי אלקים חיים ואומר על אסור מתר וכו', כי אין יודעים לפרש דברי התורה כי אם על-ידי אמונת חכמים כנ"ל. נמצא, מי שנוטה מפשט האמת בדברי ה' ומפרש פרוש אחר של שקר ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה זה בחינת פגם אמונת חכמים, כי פשט האמת תלוי בהחכמים כנ"ל, ובזה פגמו אדם ואשתו, כי הם קבלו המצוה מהשם יתברך ובודאי קבלו אותה בבחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי אין מצוה בעולם שלא תהיה כלולה משתי בחינות אלו, דהינו שהיה לו כח בחכמתו לפרש דברי ה' כראוי, כי אדם הראשון היתה מעלתו גבה מאד מאד, והם הלכו אחר עצת הנחש ונטו מפשט האמת בדברי ה', שזהו בחינת אמונת חכמים, והם פגמו בזה והפכו דברי אלקים חיים, ואמרו הקש של שקר, כשם שאין מיתה בנגיעה וכו'. נמצא, שפגמו באמונת חכמים וכנ"ל, כי עקר פגם עץ הדעת טוב ורע הוא פגם אמונת חכמים שעל-ידי-זה נתערב טוב ורע, אסור ומתר, כשר ופסול, כי אין יכולין לברר האסור והמתר כי אם על-ידי אמונת חכמים וכו' כנ"ל, ועל-כן היה הפגם על-ידי האכילה, כי עקר תקון האכילה דקדשה, שהוא בחינת אכילת שבת כנ"ל במאמר הנ"ל, הוא על-ידי תקון אמונת חכמים כנ"ל, ועל-כן נגזר עליו מיתה לדורות ואין אדם שימלט מזה, כי לפגם אמונת חכמים אין מועיל שום רפואה בעולם בבחינת דילמא חויא דרבנן טרקיה וכו', ועל-כן כל זמן שלא יתתקן חטא אדם הראשון בשלמות, דהינו תקון אמונת חכמים בשלמות שזה לא יתתקן עד ביאת המשיח כידוע. שחטא אדם הראשון צריך להתברר ולהתתקן עד ביאת המשיח, כי גם ביאת המשיח תלוי בתקון אמונת חכמים, כמבאר במאמר הנ"ל המתחיל, אימתי בן דוד בא? והתשובה היתה, כשיפל שער ארם נפילה אחר נפילה וכו', וכל זה תלוי על-ידי תקון אמונת חכמים, כמבאר שם במאמר הנ"ל בסופו, עין שם. ועל-כן כל זמן שחטא אדם הראשון שהוא פגם אמונת חכמים אינו נתתקן בשלמות אי אפשר להמלט מן המיתה, כי לפגם אמונת חכמים אין מועיל שום רפואה והוא מת בה כנ"ל במאמר הנ"ל בבחינת דלמא חויא דרבנן טרקיה וכו', ועל-כן נקרא חויא דרבנן, כי זה עקר זהמת הנחש כשפוגמין באמונת חכמים שהוא חטא אדם הראשון שמשם נמשך זהמת הנחש שהטיל בחוה, 'בחוה' דיקא, שהוא בחינת תורה שבעל פה אמונת חכמים וכנ"ל, אבל כשמניח בנים אחריו זהו תקון לחטא אדם הראשון, כי הבנים שמולידין הם ברור ותקון חטא אדם הראשון כידוע, כי הבנים שמולידין נמשכין מבחינת שלום, מבחינת אמונת חכמים כנ"ל, שזהו תקון חטא אדם הראשון שפגם בזה, וכן הם ממלאין מקומו ועוסקים אחר כך גם כן לברר ולתקן פגם אמונת חכמים, שהוא כלל התורה. נמצא, כשמניח בנים זהו תקון חטא אדם הראשון, תקון אמונת חכמים, ועל-כן אינו נקרא מת, כי עקר המיתה מפגם אמונת חכמים, חטא אדם הראשון וכנ"ל, אבל כשאינו מניח בנים, חס ושלום, נמצא שלא זכה לתקן זה הפגם של אמונת חכמים ולא הניח אחריו מי שיעסק בזה התקון, ועל-כן זה נקרא מת כמובא וכנ"ל, ועל-כן אין לו במה להתלבש, כי אין לו חלוקא דרבנן, 'דרבנן' דיקא כנ"ל, וזה בחינת "כי עירם אנכי" בראשית ג), הנאמר באדם הראשון אחר שפגם פגם הנ"ל, דהינו פגם אמונת חכמים, כי עקר הלבושין נמשכין משם בחינת חלוקא דרבנן כנ"ל:
ותקונו על-ידי אחיו, 'על-ידי אחיו' דיקא משלי יז), בחינת אח לצרה יולד, כי עקר התקון על-ידי האח, כי עקר הפגם של זה המת שלא הניח בנים בעולם הוא בחינת פגם אמונת חכמים שהוא פגם האהבה והשלום כנ"ל, ועל-ידי-זה אינו יכול לעלות למעלה, כי על-ידי פגם אמונת חכמים, אינו זוכה לענג שבת ואז מתגבר השונא והמקטרג הגדול שהוא עשו, כמבאר במאמר הנ"ל, והוא השונא והמקטרג בעלמא דין ובעלמא דאתי ואינו מניח את הנשמה לעלות כשלא זכה להבנות בעולם להניח בנים ולתקן אמונת חכמים, כי על-ידי פגם אמונת חכמים נתעורר המקטרג הנ"ל וכמובן במאמר הנ"ל, והמקטרג והשונא הנ"ל הוא עשו שהיתה שנאתו גדולה כל כך, עד אשר שחת רחמיו מאחיו ורדף את אחיו יעקב, וזה עקר התגברות השנאה הנמשך מפגם אמונת חכמים שאפלו אח שונא את אחיו אף-על-פי שדרכם לאהב זה את זה, כי מתעורר השונא הגדול שהוא עשו אחיו של יעקב שרדף את אחיו, וכל זה נמשך מחטא אדם הראשון שפגם באמונת חכמים, ועל-ידי-זה התגברה, חס ושלום, זהמת הנחש ונולד קין קינא דמסאבותא, כי נמשך מזהמת הנחש, והוא השונא והרוצח הראשון שהרג את אחיו הבל ולא הניחו לאשתרשא בעלמא להוליד בנים בעולם אשר משם נמשכין כל גלגולי הנשמות, כי הם היו כלולים מכל הנשמות. ועקר היבום, שהוא בחינת גלגולי הנשמות נמשך משם, ומשם נשתלשלה השנאה בעולם, כי באחד אין שיך שנאה ומחלקת, וכל זמן שהיה אדם יחידי בעולם לא היה שיך שנאה ומחלקת, ומאחר שפגם באמונת חכמים שעל-ידי-זה פגם בשבת, ואזי אין יכולין להכניע ולבטל השנאה, ונתעורר השונא הגדול על-ידי פגם האכילה של חל שמשם מתגבר כבד כועס, כמבאר היטב במאמר הנ"ל וכנ"ל, ועל-ידי-זה נתעורר שנאה בין שני אחים הראשונים בעולם והרג קין את אחיו הבל, וזה בעצמו בחינת עשו שרדף את אחיו יעקב, כי עשו הוא בחינת זהמת הנחש, בחינת קין, ועל-כן רדף את אחיו, כי זה עקר השנאה והרציחה שנמשכה מקין, שהוא השונא והרוצח הראשון שבא מזהמת הנחש, מפגם אמונת חכמים שאפלו על אחיו אין לו רחמנות, כי הרג את אחיו את הבל, ומשם, מהריגת קין את אחיו הבל, נשתלשלה השנאה. ועקר השנאה כשאח שונא את אחיו, כמו עשו שרדף את אחיו יעקב, כי זה עקר התגברות השנאה הפך האהבה מהפך אל הפך ממש, וזה בחינת תשב באחיך תדבר, תהלים נ) שהכתוב מוכיח על גדל השנאה עד שאפלו על אחיו יש לו שנאה והוא דובר עליו רעות. וזה שמזכיר הכתוב כמה פעמים רשעת עשו הרשע ושנאתו הגדולה על רודפו בחרב אחיו ושחת רחמיו וכו' "מחמס אחיך יעקב תכסך בושה", ומזכיר בכל פעם על שרדף את אחיו, כי זה עקר רשעתו ושנאתו, כי זה עקר השנאה הנמשך מרוצח הראשון שהוא קין כנ"ל, וזה בחינת מה שנאמר בירבעם שהתגבר בו זהמת הנחש ונאמר בו, "כי הוא בין אחים יפריא" הושע יג), כי זה עקר הפגם שהתגבר השנאה שבין אחים, שהוא שנאת עשו לאחיו יעקב, כי ירבעם חטא ופגם הרבה מאד באמונת חכמים, במלכות בית דוד, כי דרש, חג האסיף הוא במרחשון, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכיוצא בזה, ועל-ידי-זה חטא בכל התורה כלה וכפר בעקר, ועל-כן התגבר השנאה שבין אחים בחינת כי הוא בין אחים יפריא כנ"ל, כי עקר ההולדה בא משלום כנ"ל שנמשך מאמונת חכמים כנ"ל, ועל-כן האחין הנולדין בקדשה על-ידי בחינת שלום, בחינת אמונת חכמים ראוי שיהיה ביניהם אהבה ושלום גדול, כי משם שרשם, אבל כשנולד, חס ושלום, מזהמת הנחש, מפגם השלום, אזי יש לו שנאה גדולה אפלו על אחיו, כי נמשך מבחינת שנאה, כמו קין שנמשך מזהמת הנחש מבחינת שנאה ומחלקת, ועל-כן הרג את אחיו וכן עשו וכו' וכנ"ל. כי עקר השלום על-ידי אמונת חכמים, כי החכמים הם בחינת תורה שבעל פה והם מבררים ההלכה האסור והמתר וכו' כנ"ל, ועל-ידי-זה נעשה שלום גדול ונתבטל המחלקת והשנאה, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר. וזה בחינת שבת שלום שזוכין על-ידי אמונת חכמים כנ"ל, כי בשבת נעשה שלום ונתברר ההלכה, כי ששת ימי החל הם בחינת אסור ומתר, כשר ופסול, טמא וטהור כמובא. ועל-ידי שבת נתבררים הששת ימי החל, הינו שנתברר האסור והמתר, כי עקר תקון וברור של ששת ימי החל נשלם בשבת כי אז נעשה שלום ונתברר ההתר מן האסור וכו', כי עקר שלמות תורה שבעל פה, דהינו הלכה פסוקה בברור הוא בשבת שאז נכלל הכל ברזא דאחד בבחינת הוא אחד ושמו אחד וכנ"ל, וזה שכתב רבנו זכרונו לברכה במאמר הנ"ל שעל-ידי אמונת חכמים זוכין לשבת וזוכין לשלום, כי מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת עבודה זרה ג), הינו מי שזוכה לאמונת חכמים שהם מבררין ששת ימי החל על-ידי בחינת ששה סדרי משנה ומבררין ההתר מן האסור וכו', על-ידי-זה זוכין לשבת, שהוא בחינת שביתה מן הברורים, כי אז נתגלה שלמות תורה שבעל פה, בחינת הלכה פסוקה וכו', שמשם נמשכין כל מיני מחלקת כנ"ל וכמובא במקום אחר, ועל-כן על-ידי פגם אמונת חכמים, שהוא פגם אדם הראשון, על-ידי-זה נתעורר שנאה ומחלקת, כי מתגבר השונא הגדול שרדף את אחיו יעקב כנ"ל: נחזר לעניננו. נמצא, שעקר פגם השנאה הוא שנאת אח לרעהו, שהוא הפך האהבה מהפך אל הפך, שזהו בחינת שנאת עשו, שהוא השונא הגדול, שמשם נמשך עקר השנאה ומשם עקר הפגם והענש של זה המת בלא בנים שפגם באמונת חכמים כנ"ל, כי על-ידי-זה התגבר עשו, שהוא בעצמו היצר הרע ועל ידו בעצמו הענש לאחר מיתה, כמובא. ומחמת זה שאינו יכול לעלות וכו' וכנ"ל, ועל-כן תקונו על-ידי אחיו דיקא, כי על-ידי שמשתדל אח להציל ולהגביה את אחיו, על-ידי-זה נכנע שנאת עשו שרדף את אחיו, שזה עקר בחינת השנאה, ועל-כן יש כח להאח דיקא לתקן את אחיו, כי הוא מכניע שנאת עשו אחי יעקב שבזה תלוי עקר התקון כשמבטלין שנאתו כנ"ל:
ועקר התקון של היבום שמתקן אחיו את נפש המת הוא על-ידי בחינת ההוא רוחא דשדי בגוה, כמובא בסבא משפטים ובכתבי האריז"ל, כי ההוא רוחא דשדי בגוה שעל-ידי-זה נעשית כלי והוא עקר חיותה, כמו שמובא בכתבים על פסוק "ויהי בצאת נפשה וכו'", הוא בחינת בנימין, כמבאר בכתבים, והוא נמשך מבחינת נדר, כי זה ידוע שנדר הוא בבינה אמא עלאה, בחינת יום הכפורים תשובה שמתחילין אז כל נדרי כידוע, ומשם נמשך ההוא רוחא דשדי בגוה, שהוא בחינת בנימין, כמובא בכתבים בשער קריאת שמע שעל המטה בפרי עץ חיים, עין שם. וזה בחינת מה שלא נולד בנימין שהוא בחינת ההוא רוחא כנ"ל עד ששלם יעקב את נדרו, וכן נסמך לדת בנימין לקיום הנדר של יעקב, כמו שכתוב בפרשת וישלח, "ויצב יעקב מצבה ויצק עליה שמן ויקרא יעקב את שם המקום וכו' בית אל, ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ וכו' ותלד רחל וכו'". ואז דיקא נולד בנימין אחר קיום נדרו של יעקב דיקא, כי בנימין נמשך משם מבחינת הנדר שמשם נמשך ההוא רוחא דשדי בגוה שנעשית כלי על-ידי-זה , והוא עקר חיותה, כי עקר חיות וקיום של אשה יראת ה' בחינת רחל, בחינת תורה שבעל פה, בחינת אמונת חכמים, הוא על-ידי נדר, בחינת וידר יעקב נדר, כמבאר במאמר הנ"ל, ועל-כן נדר יעקב הנדר כשהלך לשא אשה יראת ה' כנ"ל, ועל-כן בית המקדש בחלקו של בנימין, כי עקר הבית מקדש נמשך מבחינת נדר, הינו מנדרו של יעקב, כי זה בעצמו היה הנדר של יעקב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים שהוא אבן שתיה מקום הבית המקדש, ועל-כן בבית המקדש שם היו מביאין כל הנדרים ונדבות, וכן בנין בית המקדש היה על-ידי נדרים ונדבות מה שנדר כל אחד ואחד, כי הבית המקדש נמשך מבחינת נדר ועל-כן הוא בחלקו של בנימין כנ"ל, כי עקר הבית המקדש הוא בחינת תקון אמונת חכמים תורה שבעל פה בשלמות, שהוא תקון כל החטאים שבאים מחטא אדם הראשון שפגם בזה, כי בבית המקדש נתתקנו ונתכפרו כל החטאים שכלם באים מחטא אדם הראשון, מפגם אמונת חכמים, שהוא כלל כל התורה. ועל-כן נקרא הבית המקדש "הר המוריה", שמשם יוצאה הוראה תענית טז), כי שם היו יושבין סנהדרין גדולה בלשכת הגזית וחותכין הלכות, ושם עקר הברור של ההלכות ועקר אמונת חכמים תלוי בהם, כי עליהם נאמר עקר הפסוק, "וקמת ועלית אל המקום וכו' לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". ומי שממרה על-פיהם הוא זקן ממרא. נמצא, שעקר תורה שבעל פה, בחינת אמונת חכמים, תלוי בבית המקדש שבנאו דוד ושלמה המלך שהם בחינת מלכות, בחינת אמונת חכמים תורה שבעל פה כנ"ל, ועל-כן עקר הבית מקדש נמשך מבחינת נדר מנדרו של יעקב וכו' כנ"ל, כי עקר אמונת חכמים הוא על-ידי נדר כנ"ל, ועל-כן כשרצה דוד המלך, עליו השלום, למצא מקום הבית המקדש, הכרח לעלות לבחינת נדר, וזה בחינת אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב תהלים קלב), 'לאביר יעקב' דיקא, שהוא התחיל לגלות מקום הבית המקדש על-ידי בחינת נדר כנ"ל, וזהו "עד אמצא מקום לה' משכנות וכו'", דהינו מקום הבית המקדש שהוא תקון אמונת חכמים שתלוי בבחינת נדר כנ"ל: נמצא, שבחינת ההוא רוחא הנ"ל הוא בחינת נדר, בחינת בנימין, ועל-כן על-ידי-זה יכול אחיו היבם לתקן את נפשו על-ידי שהתחיל זה המת לתקן בחינת אמונת חכמים על-ידי ההוא רוחא כנ"ל שנמשך מבחינת נדר, שעל-ידי-זה מתקן בחינת אמונת חכמים, בחינת אשה יראת ה', כי משם עקר חיותה כנ"ל, ועל-כן על-ידי-זה מתקן היבם את נפש המת שעקר פגמו על-ידי אמונת חכמים, כי בחינת אמונת חכמים נתתקן על-ידי בחינת ההוא רוחא שנמשך מבחינת נדר, בחינת בנימין וכנ"ל:
"ואם לא יחפץ האיש לקחת וכו' ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים וכו', ונגשה יבמתו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וכו'". כי המנעלים הם שמירה להרגלין, והרגלין הם בחינת אמונה, בחינת אמונת חכמים תורה שבעל פה, בחינת מלכות, שהיא בחינת רגלין, בחינת צדק לפניו יהלך וכו', כמובא. וזה בחינת מה שמובא בתקונים, נעל דא אתתא, כי הוא בבחינת אמונת חכמים, שהוא בחינת אשה יראת ה', בחינת רגלין כנ"ל, כי המנעל נמשך ונשתלשל ממקום גבה מבחינת בינה ששם מקום הנדר, כי נעל בגימטריא קנ"א, כמו שמובא בכתבים, וזה בחינת מה שאמר אברהם, "הרמתי ידי אל ה' אל וכו' אם מחוט ועד שרוך נעל". הרמת יד זה בחינת נדר ושבועה, כמו שפרש רש"י שם, כמו שכתוב, "וירם יד ימינו ושמאלו וישבע וכו'". כי מבחינת נדר ושבועה, משם נמשך בחינת מנעלים, בחינת שרוך נעל, וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כתפלין כך מנעלים, כי מנעלים נמשכין מבחינת רצועה של תפלין, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, בזכות שאמר אברהם ועד שרוך נעל, זכו בניו לרצועה של תפלין, כי תפלין הם אמא על ברא, בחינת אם לבינה שהוא בחינת נדר כידוע, ומשם נמשכין בחינת מנעלים כנ"ל. ועל-כן מחמת שהמנעלים הם נמשכין מבחינת נדר, שעל-ידי-זה מקימין האמונה הנפולה כנ"ל, על-כן הם שמירה לרגלין כנ"ל. ואז כשזוכין למנעלים כאלו, שהם בחינת אמונת חכמים שנמשך מבחינת נדר כנ"ל, אז משבחו הכתוב, "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, ברתא דאבהן, כי על-ידי המנעלים, שהם בחינת אמונת חכמים שנמשך על-ידי הנדר, על-ידי-זה זוכה לאור האבות וזוכה לענג שבת שהוא בחינת שין בת שין, תלת אבהן בת בחינת אמונה, כמבאר במאמר הנ"ל. וזהו בת נדיב ברתא דאבהן בחינת שבת שין בת. וזהו "חמוקי ירכיך", זה בחינת רגלין, בחינת תורה שבעל פה כנ"ל. וזה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, סוכה מט.) מה ירך בסתר וכו' זה בחינת סתרי תורה, בחינת פליאות חכמה, שזהו בחינת מקום הנדר, שהוא פליאות חכמה, בחינת סתרי תורה ששם החכמים משרשים ומשם עקר הקמת אמונת חכמים, כמבאר במאמר הנ"ל. וזה שסים הפסוק, "מעשה ידי אמן". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, מעשה ידי אמנותו של הקדוש-ברוך-הוא, כי אמונת חכמים שכל התורה תלויה בהם זה עקר האמנות של הקדוש-ברוך-הוא, כי השם יתברך ברא את כל העולם וכל אשר בה על-ידי התורה, כמו שכתוב, "ואהיה אצלו אמון" אומן. ועקר האמנות היה על-ידי בחינת תורה שבעל פה, בחינת אמונת חכמים, כי כל התורה בידם וכל בנין העולם וקיומו על ידם דיקא וכו' וכנ"ל, וזהו מעשה ידי אמן מעשה ידי אמנותו, כי עקר אמנותו, כביכול, הוא רק על-ידי בחינת החכמים, בחינת תורה שבעל פה, בחינת אמונת חכמים בבחינת וכל מעשהו באמונה תהלים לג) וכנ"ל: ועל-כן כשלובשין המנעלים בבקר מברכין, שעשה לי כל צרכי. ולכאורה תמוה מאד, מפני מה אין מברכין על שום מלבוש ואפלו על מלבוש חשוב, וכן על שום דבר שבעולם אין מברכין שעשה לי כל צרכי, רק על מנעלים מברכין שעשה לי כל צרכי?! כי באמת בהמנעלים כלולים כל צרכי האדם, כי כל צרכי האדם הכל נמשך מהתורה, כי היא מחיה את הכל וממנה נמשכין כל מיני השפעות שבעולם, אבל אי אפשר לקבל שום השפעה מהתורה כי אם על-ידי אמונת חכמים בחינת תורה שבעל פה, והמנעלים הם שמירה לרגלין והם בבחינת אמונת חכמים. נמצא, שכל צרכי האדם הכל כאשר לכל תלוי בהם, ועל-כן מברכין עליהם דיקא שעשה לי כל צרכי, כי בהם דיקא כלולים כל צרכי האדם כנ"ל: וזה שהזהירו רבותינו זכרונם לברכה מאד על לבישת מנעלין, כמובא בגמרא, וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לעולם ימכר אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו, כי הם העקר וכל מה שיש לאדם אינו נחשב כלל בלא מנעלים, כי מבחינת מנעלים, שהם בחינת אמונת חכמים, משם נמשך כל מה שיש לאדם וכל צרכיו כנ"ל, ועל-כן כשאין לו מנעלים צריך למכר כל מה שיש לו כדי לקח מנעלים, כי בהם תלוי הכל כנ"ל. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לעולם ימכר אדם וכו' ויקח מנעלים וכו'. לעולם ימכר אדם וכו' וישא בת תלמיד חכם, כי שניהם בחינה אחת, כי נעל דא אתתא כנ"ל והעקר לשא בת תלמיד חכם, כי היא האשה, היא בחינת אמונת חכמים כנ"ל, ועל-כן צריך לשא בת תלמיד חכם, כי היא סמוכה בודאי יותר לבחינת אמונת חכמים מאחר שהיא בת תלמיד חכם. נמצא, שהמנעלים בקדשה הם בחינה גבוהה מאד, בחינת אמונת חכמים הנמשך מבחינת נדר כנ"ל:
ועל-כן ביום הכפורים חולצין המנעלים, כי יום הכפורים הוא סליחת העוונות על-ידי התשובה, ואז מתחילין כל נדרי, כי יום הכפורים היא בחינת בינה תשובה, בחינת נדר, ואז כשעולין לשם אין צריכין מנעלים, כי עולין לשרשן, כי אז ביום הכפורים אנו עולין לבחינת עולם הבא, למקום הנדר ששם שרש השתלשלות המנעלים, ואז אין צריכין מנעלים: וזה בחינת של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו וכו', כי עקר בחינת המנעלים נתהוו אחר חטא אדם הראשון שאז צריכין מנעלים שהם בחינת תקון עץ הדעת טוב ורע, כי המנעלים הם בבחינת כתנות עור שהם בחינת תקון החטא של אדם הראשון, כי קדם חטאו היה בחינת כתנות אור, כי היה כלו טוב כמו שיהיה לעתיד בחינת ה' אחד ושמו אחד. שהיה כלול יחד תורה שבכתב ותורה שבעל פה באחדות גמור, ואז אין צריכין מנעלים כלל, שהם בחינת כתנות עור, כי אז היה בחינת כתנות אור באלף כידוע, כי המנעלים, שהם בחינת כתנות עור, שם הוא בחינת הבדלה, שזהו בחינת מה שמסתכלין בצפרנים, שהם בחינת כתנות עור במוצאי שבת בשעת הבדלה, כי שם עקר בחינת הבדלה להבדיל בין הטמא והטהור, בין האסור והמתר וכו'. כי מנעל של עור זה בחינת תקון עץ הדעת טוב ורע, ועל-ידי שמבדילין בין קדש לחל נתבררין בחינת כתנות עור, בחינת המנעלים, ואזי המנעלים הם ברור ותקון פגם עץ הדעת טוב ורע, דהינו תקון אמונת חכמים, כי מחמת שפגם אדם הראשון בעץ הדעת הכרח להתלבש בכתנות עור בחינת מנעל של עור, כי בהעור מערב טוב ורע, כמובא בכתבים. ועל-ידי שמבדיל ומברר אותם בסוד הבדלה הם עקר התקון של פגם עץ הדעת וכו', ועל-כן ביום הכפורים, שאז סליחת עוונות, שכלם נמשכין מחטא אדם הראשון. נמצא, שאז ביום הכפורים הוא בחינת תקון חטא אדם הראשון, על-כן אסור ללבש מנעלים אז, כי אז עולין למעלה למעלה מהם לבחינת עולם הבא, שאז מתתקן העולם כמו שהיה אדם הראשון קדם החטא שלא היה צריך אז מנעלים, כי היה אז כתנות אור באלף וכן בבית המקדש, שהוא בחינת נדר, שהוא שרש המנעלים, אסור ללבש שם גם כן מנעלים, ושם בבית המקדש הוא גם כן סליחת עוונות, תקון החטא של אדם הראשון, ועל-כן המנעלים פוגמין שם, כי אין שם אחיזת הרע כלל, רק כלו טוב, וזה בחינת של נעליך כי המקום וכו':
וכן להפך בתשעה באב שאז היה חרבן בית המקדש אסור גם כן ללבש מנעלים, כי המנעלים הם לכל אחד לפי בחינתו, הינו כי מי שזוכה לאמונת חכמים בחינת תורה שבעל פה בשלמות, שזה נמשך מבחינת נדר, בחינת בינה תשובה, בחינת יום הכפורים כנ"ל, אזי זוכה להמשיך משם מבחינת נדר, בחינת בינה, אור להלביש אותו בסוד החשמ"ל שהוא שמירה להאדם כמובא, ומשם נמשך למטה מנעלים על רגליו. נמצא, שהמנעלים שלו נמשכין ממקום הנדר והם בסוד החשמ"ל שהוא בחינת שמירה לרגלין, כי עקר השמירה משם כידוע, כי מאחר שזכה לאמונת חכמים תורה שבעל פה זכה לבחינת הבדלה, דהינו שנתברר האסור וההתר וכו', ואז המנעלים, שהם בחינת כתנות עור ששם בחינת הבדלה, נתבררין, ואזי נכללין בקדשה בבחינת חשמ"ל, ואזי הם עקר השמירה להרגלין לבחינת אמונת חכמים שלא יתקלקל, חס ושלום, בבחינת רגלי חסידיו ישמר וכו', כי עקר השמירה מבחינת חשמ"ל, וזה בחינת תקון חטא אדם הראשון על-ידי בחינת כתנות עור שהלבישם השם יתברך אחר החטא, כי כשזוכה נכללין כלם בקדשה בבחינת חשמ"ל, ואז הם עקר השמירה והתקון כנ"ל, וכל זה זוכה כל אחד לפי מה שזוכה לבחינת אמונת חכמים, כן זוכה לבחינת מנעלים דקדשה הנ"ל, שהם בחינת מנעל של תלמידי חכמים שעליהם נאמר, "מה יפו פעמיך בנעלים וכו'" כנ"ל: אבל מי שפוגם, חס ושלום, באמונת חכמים, מכל שכן מי שמזלזל בדבריהם או מבזה אותם חס ושלום, ואזי אינו זוכה לבחינת הבדלה להבדיל ולברר בין הקדש ובין החל, בין טמא לטהור וכו', ואז נתערב טוב ורע חס ושלום, ואז המנעלים שבהם סוד ההבדלה הם בבחינת עץ הדעת טוב ורע ממש מאחר שאינו זוכה להבדיל ולברר. ואלו המנעלים לא די שאינם יכולים לשמרו, אדרבא, על ידם נפגם חס ושלום, יותר, כי זה ידוע שעקר יניקתם של הקלפות הוא על-ידי עץ הדעת טוב ורע דיקא. נמצא, שעל-ידי בחינת מנעלים כאלו הם יכולים לינק יותר חס ושלום, וזה שחיבו רבותינו זכרונם לברכה ענש להמבזה תלמידי חכמים או מזלזל בדבריהם לחלץ מנעליו דיקא, כי המזלזל בדברי חכמים חיב נדוי, ואזי חיב בחליצת מנעלים, כי מאחר שפגם באמונת חכמים וזלזל בדבריהם, עקר הפגם מגיע לבחינת רגלין, שהם בחינת אמונה כנ"ל, ועקר הפגם שנסתלקין ממנו קדשת המנעלים הנ"ל, והמנעלים שלו הם בבחינת עץ הדעת שעקר יניקתם משם, ועל-כן צריך לחלצם שלא יתגברו יותר על-ידי-זה . וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בשעת השמד אפלו אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבר, ותפסו ערקתא דמסאני דיקא, כי עקר קדשת ישראל, שהוא בחינת אמונת חכמים שכל התורה תלויה בהם, הוא לברר ולתקן פגם עץ הדעת על-ידי בחינת כתנות עור, שהם בחינת מנעלים דקדשה, ומנעלים של עכו"ם מנעלים דסטרא אחרא הם בהפך מזה, כי עקר יניקתם מפגם המנעלים וכו' כנ"ל, ועל-כן כשהעכו"ם רוצים בשעת שמד לשנות קשירת המנעלים, דהינו שהם רוצים להתגבר על-ידי המנעלים דיקא, על-כן צריך להרג על זה, ועל-כן תפסו ערקתא דמסאני דיקא, כי משם עקר יניקתם כשנפגמין המנעלים חס ושלום ועין מזה במקום אחר בהלכות עבודה זרה ): וזה בחינת חליצת המנעלים בתשעה באב שאז נחרב בית המקדש, שהוא בחינת נדר שמשם נמשכין בחינת אמונת חכמים, בחינת מנעלים דקדשה, ועקר חרבן בית המקדש על שפגמו באמונה בבחינת אמונת חכמים כמו ירבעם וחבריו כנ"ל, וכמו שכתוב, "ויהיו מלעבים במלאכי האלקים" וכו', ועל-כן אז בתשעה באב, ביום החרבן, שאז נסתלקין בחינת מנעלים דקדשה שנמשכין מבחינת בית המקדש בחינת נדר וכו' כנ"ל, על-ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל, ועל-כן חיבין אז לחלץ המנעלים כדי שלא יתגברו יותר וכו' וכנ"ל. וזהו בעצמו חליצת המנעלים של אבלות חס ושלום, כי עקר המיתה על-ידי חטא אדם הראשון על-ידי פגם אמונת חכמים וכו' כנ"ל, ועל-כן חיב בחליצת מנעלים וכו' וכנ"ל, כי אז הוא בחינת פגם הרגלין על-ידי פגם אמונת חכמים. וזה בחינת רגליה ירדות וכו', ועל-כן צריך לחלץ המנעלים שלא יתגברו יותר חס ושלום, וכו' וכנ"ל, וכל אלו שחיבום רבותינו זכרונם לברכה בחליצת מנעלים, כגון אבל ומנדה, או בתשעה באב, עקר הכונה היא בשביל תשובה, כמובא בספרים ובשלחן ערוך שזה עקר הכונה כדי שיתבישו וישובו, כי כשמכרח לחלץ מנעליו חס ושלום, הוא בושה גדולה, רחמנא לצלן, כי עקר כבוד האדם הוא על-ידי המלבושים, שהם בחינת כבוד, כמבאר במקום אחר, וכל יפי המלבושים אינו נחשב כלל בלא מנעלים כנראה בחוש שאפלו אם ילבש האדם כל מיני מלבושי כבוד כשלא יהיו לו מנעלים ברגליו בודאי יהיה ללעג ולקלס. נמצא, שעקר יפי המלבושים, שהם בחינת כבוד, תלוי במנעלים, וזה בחינת מה יפו פעמיך בנעלים שיר השירים ז), כי היפי והפאר תלוי במנעלים דיקא, וכשאין לו מנעלים חס ושלום, מתביש מאד והבושה היא בחינת תשובה, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר סימן ו'). כי חליצת המנעלים שחיבו רבותינו זכרונם לברכה לכל הנ"ל לא חיבו אלא משום תשובה כנ"ל, וזהו התקון שלהם, כי מאחר שמתבישין ושבים בתשובה על הפגם שלהם והתשובה הוא בחינת יום הכפורים, בחינת בינה מקום הנדר, וכשעולין לשם אין צריכין כלל מנעלים, כי שם שרש המנעלים דקדשה וכנ"ל. נמצא, שבמה שפגמו, נתתקנו והירידה היא תכלית העליה, כי על-ידי מה שהכרחו לחלץ המנעלים מחמת שפגמו באמונת חכמים וכו' וכנ"ל, על-ידי-זה זוכין לתשובה, ועל-ידי-זה עולין לבחינת יום הכפורים, בחינת נדר, ששם אין צריכין מנעלים, כי אין שם שום הבדלה וברור כלל רק כלו טוב, כי הוא בחינת עולם הבא וכו' וכנ"ל, שזהו בחינת חליצת המנעלים ביום הכפורים, ושם על-ידי בחינת התשובה נתתקנין ואזי זוכין להמשיך משם מנעלים דקדשה הנ"ל, ועל-כן אחר כך חוזרין ולובשין את המנעלים אחר שקבלו עליהם את הדין ושבו בתשובה שזה העקר וכנ"ל. נמצא, שחליצת מנעלים ביום הכפורים וחליצת המנעלים בתשעה באב וכיוצא אף-על-פי שהם שני הפכים ממש וכנ"ל, אף-על-פי-כן הכל עולה אל מקום אחד, כי גם בתשעה באב וכיוצא באים לתשובה על-ידי-זה , ואזי עולים לבחינת יום הכפורים שהוא בחינת תשובה וכו', בחינת נדר כנ"ל ונתתקנים על-ידי-זה . נמצא, שהכל עולה אל מקום אחד:
וזה בחינת חליצת המנעלים של יבמה, כי כשאינו חפץ ליבם ולהקים לאחיו שם בישראל נמצא שנתעורר ונתאחז בו אחיזת עשו שהוא שונא לאחיו יעקב, וכל זה מחמת פגם אמונת חכמים, שזה עקר הפגם של המת בלא בנים, ומשם מתעורר השונא הנ"ל והוא נאחז באחיו ואינו מניחו להשתדל בהצלת אחיו, ואפלו אם היבם רוצה ליבם, רק שנמנע ליבם מחמת שאינו יכול לכון לשם מצוה כמו עכשו שנוהגין בחליצה מחמת שראו שאין מכונין לשם מצוה, אף-על-פי-כן גם זה בעצמו שאינו יכול לכון לשם מצוה זהו בעצמו בחינת פגם אמונת חכמים שמשם מתעורר ונתאחז בחינת עשו שהוא השונא הגדול שאינו מרחם אפלו על אחיו כנ"ל. כי זה שאינו יכול לכון לשם מצוה זה מחמת פגם הברית, כי אם היה קדוש בקדשת הברית כראוי לאיש הישראלי, בודאי היה מכון תמיד לשם מצוה, בפרט במצות יבום שהיא מצוה גבה מאד מאד, וזה שאינו יכול לכון לשם מצוה זהו פגם הברית שהוא בא מאשה זונה שהיא הפך אשה יראת ה' שהיא בחינת אמונת חכמים תורה שבעל פה, נמצא שפגם הברית דהינו מה שאינו יכול לכון לשם מצוה זהו בעצמו בחינת פגם אמונת חכמים, וכן מבאר בכמה מקומות בדברי רבנו זכרונו לברכה שאמונה ותקון הברית הם בחינה אחת, עין שם. ועל-כן מאחר שזה האח אינו מציל את אחיו או מחמת שאינו רוצה, או מחמת שאינו יכול לכון לשם מצוה שכל זה הוא בחינת פגם אמונת חכמים שמשם נתעורר ונתאחז חס ושלום, השונא הגדול בחינת עשו וכו' כנ"ל, ועל-כן בודאי צריך לחלץ מנעלו, כי שם עקר אחיזת עשו כשפוגמין באמונת חכמים וכו' וכנ"ל. והחליצה היא על-ידי אשת המת דיקא שהיא צריכה לחלץ מעל רגלו, כי איתא בזהר הקדוש שנפש המת קשורה ברגלי היבם וכו', עין שם, והענין הוא כנ"ל, כי עקר פגם נפש המת הוא פגם אמונת חכמים כנ"ל שהוא בחינת רגלין כנ"ל, ועקר תקונו על-ידי אחיו דיקא כנ"ל, ועל-כן זה המת הוא מכרח להתקשר באחיו, ועקר מקומו ברגלין, שהם בחינת אמונת חכמים ששם פגם וכו' כנ"ל. ועכשו שאחיו אינו רוצה לתקנו וזה מחמת שיש בו אחיזת עשו על-ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל, נמצא, שעכשו נפש המת קשורה שם ברגלי אחיו כצפרים האחזות בפח, כי אינו יכול לעלות מחמת שלא הניח בנים ופגם באמונת חכמים, שהוא כלל התורה וכו' כנ"ל, וגם שם אצל אחיו אינו נתתקן, אדרבא, יכול להתפגם שם יותר חס ושלום, כי הוא קשור ברגליו של אחיו, ושם יש אחיזת עשו מאחר שאינו רוצה ליבם, שזה בחינת פגם אמונת חכמים שעל-ידי-זה נאחז עשו, שהוא זהמת הנחש, ברגלין דיקא בבחינת ואתה תשופנו עקב וכנ"ל, ועל-כן התקון על-ידי אשתו שחולצת מנעלו מעל רגלו, שעל-ידי-זה מכניע בחינת עשו בבחינת וידו אחזת בעקב עשו, כי האשה היא בחינת ידים של בעלה, כמובא בספר הקנה, כי אמונת חכמים הוא בחינת ידים גם כן, כי על-ידי-זה מקבלין כל הדברים שבעולם, בחינת ידי המלאך המבאר במאמר הנ"ל, בחינת לא תסור מן הדבר וכו' ימין ושמאל, עין שם. ועל-כן היא חולצת המנעל מרגל היבם, ועל-ידי-זה נכנע בחינת אחיזת עשו שנאחז שם ברגלין, כי עקר יניקתו על-ידי בחינת המנעלים שאינם מתקנים כראוי ואז כשחולצם זהו בחינת הכנעתו, ועקר הכנעתו על-ידי אשתו שהיא בחינת ידים כנ"ל, והעקר על-ידי בחינת ההוא רוח דשדי בגוה, שזהו עקר בנינה וחיותה, ומחמת זה מה שהיא חולצת מנעלו של היבם נחשב כאלו הוא עושה בידיו, כי היא בחינת ידים כנ"ל, כי על-ידי ההוא רוחא הנ"ל, שהוא בחינת תקון אמונת חכמים שנמשך מבחינת נדר כנ"ל, על-ידי-זה יש לו כח לחלץ מנעלו מעל רגלו, להכניע אחיזת עשו שעקר אחיזתו על-ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל. וזה בחינת וידו אחזת בעקב עשו שמכניע אחיזת עשו מרגלי היבם על-ידי שחולץ מנעלו וכו' כנ"ל, ואזי יוצאה נפש המת לחרות מאחר שנכנע אחיזת עשו שמשם עקר ענשו של המת כנ"ל, ואזי נתתקן על-ידי בחינת ההוא רוחא דשדי בגוה שיוצא על-ידי הרק של החליצה, כמובא בכתבים, כי הרק נמשך בשרשו ממקום גבה מאד מבחינת זווג הנשיקין, כמובא בכתבים ), מבחינת פליאות חכמה, שהוא בחינת נדר, ועל-כן על ידו דיקא יוצא ההוא רוחא הנ"ל שנמשך גם כן משם, ועל-ידי החליצה שחולצין מנעל היבם ויורקת בפניו, על-ידי-זה הוא נכלם ומתביש והבושה היא תשובה, ואזי עולה למקום התשובה ושם נתתקן פגם אמונת חכמים, כי שם הוא בחינת נדר כנ"ל, ועל-ידי כל זה נתתקן נפש המת שהיתה נאחזת בו ומקבלת משם חיות, בחינת ושובו וחיו: ברוך ה' לעולם, אמן ואמן: וזה בחינת מה שקוראת, "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו", הינו שכך עושין לאיש הידוע שהוא אינו רוצה תמיד לבנות בית אחיו, רק, אדרבא, רודף אותו והוא בחינת עשו שרודף תמיד אחיו יעקב ונקרא איש, כמו שכתוב, "ויהי עשו איש שדה, וכו'". ועל-ידי חליצת המנעל של היבם נכנע אחיזת עשו כנ"ל, וזה שקוראת ככה יעשה לאיש הידוע וכו' וכנ"ל:
וזה בחינת וירקה בפניו, בחינת קו הירק שמקיף את העולם, בחינת אסתר ירקרקת היתה שמשם נמשך הרק בשרשו ומשם נמשך ההוא רוחא כנ"ל ושם הוא בחינת תשובה, בחינת נדר ועל-ידי-זה נתקן כנ"ל:
וזה בחינת ועלתה יבמתו אל השערה אל הזקנים וכו', להכניע שער ארם וכו', כמבאר בסוף המאמר שאלו הנ"ל, שעל-ידי תקון אמונת חכמים וכו' מפילין שער ארם וכו' ונבנה שער הקדשה וכו', עין שם, וזה בחינת ונגשה יבמתו לעיני הזקנים, כי עקר תקון החליצה הוא על-ידי הזקנים שהם החכמים שבדור שיש להם כח לתקן פגם המת שפגם באמונת חכמים, ועל-ידי-זה נבנה שער הקדשה ומפילין שער ארם נפילה אחר נפילה, ועל-ידי-זה יבוא משיח במהרה בימינו כנ"ל, וזהו בחינת ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים וכו' כנ"ל:
ועקר התקון שמתקנין אמונת חכמים הוא בשביל לזכות לשלום שמשם עקר ההולדה, וזה עקר התקון כי שלום הוא תקון כל העולמות וכו', כמבאר בכמה מקומות, וכמובן במאמר הנ"ל שזוכין לשלום על-ידי תקון אמונת חכמים, וזה עקר התקון של היבום והחליצה להכניע שנאת עשו השונא הגדול ולזכות לאהבה ושלום וכו' כנ"ל, וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק "וראה בנים לבניך שלום על ישראל". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי אז נפטרין מן החליצה ומן היבום ואז יש להם שלום, כי עקר השלום הוא כשזוכין להוליד בנים בעולם שעקר ההולדה בא משם בחינת שלום, ואז נתרבה השלום על-ידיהם, אבל כשאין זוכה לבנים אז אין שלום כי זה עקר הפגם שפגם באמונת חכמים ונתעורר שנאת השונא הגדול ונפגם האהבה והשלום, ועל-כן שכיח אז קטטות בעבור החליצה והיבום, ואז אין שלום עד שנתרצה לחלץ או ליבם, ואז נתתקן פגם הנ"ל וזוכין לשלום, שזה עקר התקון כנ"ל:
וזה בחינת פורים, כי המן הרשע עמד על ישראל על-ידי פגם אמונת חכמים שהוא כלל כל התורה, כי משם עקר אחיזתו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, המן מן התורה מנין? שנאמר, "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת". נמצא, שאחיזתו מבחינת עץ הדעת טוב ורע, שהוא בחינת פגם אמונת חכמים כנ"ל, כי המן הוא זהמת הנחש מזרע עמלק, מזרע עשו הרשע, שהוא השונא הגדול שמתגבר על-ידי פגם אמונת חכמים שעל-ידי-זה נפגם האכילה, כי אז אין זוכין לאכילה דקדשה כנ"ל, ואז מתגבר, חס ושלום, השונא הגדול שהוא עשו שיצא ממנו המן עמלק צורר היהודים השונא והמקטרג הגדול בחינת איש צר ואויב המן הרע וכו', ועל-כן רצו המן וזרעו לבטל בנין בית המקדש, שהוא בחינת תקון אמונת חכמים על-ידי הנדר כנ"ל, והם רצו לבטל תקון זה חס ושלום, כי עקר אחיזתו מפגם אמונת חכמים, שזה בחינת עץ הדעת טוב ורע, בחינת המן העץ וכו' כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מגילה יב) למה נתחיבו ישראל שבאותו הדור כליה? על שהשתחוו לצלם. וחד אמר, על שנהנו מסעדתו של אותו רשע, הינו הך ולא פליגי, כי זה תלוי בזה, כי השתחוו לצלם, הינו על-ידי פגם האמונה, בחינת פגם אמונת חכמים שזה עקר האמונה כי עקר אמונתנו הקדושה אין זוכין כי אם על-ידי אמונת חכמים שהם ממשיכין האמונה הקדושה, כמבאר במקום אחר, גם אז כשהשתחוו לצלם של נבוכדנצר היה עקר הפגם באמונת חכמים שלא למדו עצמם מחנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם על קדוש השם והם לא למדו מהם, וזה בחינת פגם אמונת חכמים וזה בחינת פגם ההשתחויה שהשתחוו לצלם, כי על-ידי-זה פגמו בירכין ששם השתחויה, וזה בחינת פגם אמונת חכמים שהוא בחינת רגלין כנ"ל, וזה בחינת ברכי דרבנן דשלהי מיניהו, כי עקר התגברותם הוא על בחינת ברכי דרבנן, בחינת אמונת חכמים וכנ"ל. וזה בחינת ותקע כף ירך יעקב, כי עקר התגברות בחינת שרו של עשו הוא רק על בחינת ירך יעקב שהוא בחינת אמונת חכמים כנ"ל. וזהו וחד אמר, מפני שנהנו מסעדתו וכו', הינו פגם האכילה, כי על-ידי פגם אמונת חכמים, בחינת עבודה זרה שהשתחוו לצלם על-ידי-זה נפגם האכילה כנ"ל:
וזה עקר בחינת מלחמת עמלק שיצא ממנו המן בבחינת ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, ברפיון ידים זה בחינת פגם אמונת חכמים שעל-ידי-זה נתרפו ונפגמו ידי המלאך בבחינת לא תסור וכו' ימין ושמאל כנ"ל, ועל-כן עקר הכנעתו היה על-ידי אמונה שעל-ידי-זה נתתקנין הידים. וזה בחינת ויהי ידיו אמונה הנאמר במלחמת עמלק, וזה "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" וכו' כי עקר הכנעתו על-ידי תקון הידים, שזהו בחינת תקון אמונת חכמים כנ"ל. וזה שנאמר במלחמת הכנעני מלך ערד שהוא עמלק, כמו שפרש רש"י שם, "וידר ישראל נדר לאמר וכו'", כי הכרחו לדר נדר שעל-ידי-זה מתקנין אמונת חכמים, שעל-ידי-זה מכניעין את עמלק זהמת הנחש, שעקר אחיזתו על-ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל, ועל-כן היה עקר מלחמת עמלק על-ידי יהושע, כמו שכתוב, "ויאמר אל יהושע צא הלחם בעמלק וכו'". וכמובא בזהר הקדוש בשלח סה) שעקר מלחמת עמלק היה צריך להיות על-ידי יהושע דיקא, כי יהושע הוא בחינת תורה שבעל פה אמונת חכמים, כמובא. ועל-כן על ידו עקר הכנעת עמלק כנ"ל, ועל-כן מלחמה לה' בעמלק מדר דר, כי אמונת חכמים נתחדש בכל דור ודור, כי זה עקר אמונת חכמים להאמין בהחכמים שבכל דור ודור, כמו שכתוב, "ובאת אל השפט אשר יהיה בימים ההם" דיקא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין לך אלא שופט שבימיך, כי בכל דור ודור שולח לנו השם יתברך חכמים כפי הדור והם מחדשין כמה הלכות ודורשין כמה חדושים ודרשות חדשות בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן והכל כפי אותו הזמן ואותו הדור, וכפי דרשותיהם וחדושיהם כך מתנהג העולם וכו' כנ"ל, ואנו צריכין להאמין בהם ולבלי לנטות מדברי החכמים האמתיים שבכל דור ודור, וזה עקר תקון העולם כנ"ל, כי על-ידי-זה עקר הברור והתקון של חטא אדם הראשון לבטל זהמת הנחש, כי עקר התקון והברור של חטא עץ הדעת טוב ורע הוא על-ידי החכמים בחינת תורה שבעל פה וכו' כנ"ל, ועל-כן הפורץ גדר חכמים נאמר עליו, "ופרץ גדר ישכנו נחש". בחינת דלמא חויא דרבנן טרקיה, כי זה עקר זהמת הנחש פגם עץ הדעת טוב ורע כשפוגמין, חס ושלום, באמונת חכמים תורה שבעל פה וכו' כנ"ל, ועמלק, שהוא זהמת הנחש חטא אדם הראשון וכו', שזה החטא אינו מתברר כי אם בכל דור ודור עד ביאת המשיח כנ"ל, ועקר הברור בכל דור הוא על-ידי החכמים שבכל דור ודור כנ"ל, על-כן הוא מתגבר ביותר על זה להכניס כפירות חס ושלום בלב האדם שיהרהרו אחר החכמים שבדור לבטל אמונת חכמים, כי משם עקר אחיזתו חס ושלום וכו' כנ"ל, כי ההמון עם ואנשים פשוטים שאין להם כח לתקן ולברר זהמת הנחש בעצמן, על-כן עקר התקון והברור שלהם הוא רק כשזוכין לאמונת חכמים ולהתקרב להם שעל-ידי-זה עקר תקונם וברורם על-ידי האמונה, ועל-כן מתגבר על זה מאד הסמך מם, שהוא עשו עמלק, בכל דור ודור, ועל-כן מלחמה לה' בעמלק מדר דר, כי בכל דור ודור יש מלחמה זו לזכות לאמונת חכמים אמתיים שבאותו הדור דיקא, וזה עקר התקון של חטא אדם הראשון בכל דור ודור וכו' כנ"ל:
ועל-כן המן הרשע מזרע עמלק, זהמת הנחש, פגם עץ הדעת טוב ורע, חשב לאבד את היהודים חס ושלום, על-ידי-זה , על-ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל, כי אז היה בסוף הגלות שהיו ישראל מצפים לגאלה, לבנין בית המקדש, ששם עקר התקון של אמונת חכמים תורה שבעל פה, בחינת מלכות, בחינת מקדש אדני כוננו ידיך, וכמובא בכתבים שהבית המקדש הוא בחינת מלכות, בחינת תורה שבעל פה אמונת חכמים שנתתקן על-ידי נדר וכנ"ל, ועל-כן המן עמלק שמתגבר בכל דור ודור על זה על-ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל חשב מחשבות לבטל בנין בית המקדש כנ"ל, ורצה להתגבר אז בזמן חרבן בית המקדש להתגבר על ישראל אז ביותר על-ידי פגם אמונת חכמים שפגמו במה שהשתחוו לצלם וכו' וכנ"ל, ורצה לאבדם לגמרי, חס ושלום, על-ידי-זה , בפרט שהיו נשואים נשים נכריות ופגמו באשה יראת ה', שהיא בחינת אמונת חכמים, בחינת תורה שבעל פה כנ"ל, גם עקר התגברותו היה על-ידי פגם שאול המלך שהמרה על דברי שמואל הנביא ולא המתין עליו למועד שבעת ימים וכו', ואחר כך החיה את אגג מלך עמלק ופגם מאד באמונת חכמים, כי לא קים דברי שמואל הנביא, כמו שכתוב שם, "כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר". שמואל א, טו) כי מה שהמרה דברי שמואל ובזה פגם באמונת חכמים זה נחשב כקסם ותרפים, הינו עבודה זרה וכנ"ל, ועל-כן נפסקה מלכותו, כי מלכות הוא בחינת אמונת חכמים כנ"ל, ועל-כן קרע שמואל את מעילו, כי פגם בלבוש מלכות בבחינת חלוקא דרבנן וכו' וכנ"ל, ועל-כן על-ידי-זה שהחיה את אגג ופגם באמונת חכמים, על-כן יצא ממנו המן הרשע איש צר ואויב השונא הגדול בחינת עשו, ורצה אז להתגבר על ישראל, חס ושלום, ולאבדם לגמרי חס ושלום, על-ידי פגם אמונת חכמים שהיה בידו אז קטרוג ופגם הזה על-ידי כמה בחינות כנ"ל, ועל-כן רצה חס ושלום, להשמיד להרג ולאבד וכו', כי מחמת שהתגבר אז מאד בקטרוג של פגם אמונת חכמים על-כן היה יכל לקטרג לאבדם לגמרי, חס ושלום, כי על פגם אמונת חכמים אין מועיל שום רפואה בבחינת דלמא חויא דרבנן טרקיה דלית ליה אסותא ומכרח למות חס ושלום, בבחינת ביום אכלך ממנו וכו' וכנ"ל, ועל-כן היה קטרוגו גדול לאבדם לגמרי חס ושלום, ועל-כן עקר שנאתו והתגברותו היה על מרדכי, שהוא היה חכם הדור, כדי לבטל חכם הדור שעקר התקון על ידו כנ"ל, ועל-כן עשה עץ גבה חמשים אמה לתלותו עליו, כי רצה לבטל אמונת חכמים בשרשו, כי שרש אמונת חכמים היא בחינת נדר. ואיתא, שנדר הוא בחינת בינה יום הכפורים, בחינת נון שערי בינה, בחינת יובל שעקר קדשתו ביום הכפורים בשנת החמשים. וזהו בחינת נדר, בחינת נון ד"ר, כמובא. והמן רצה להשליך את מרדכי חכם הדור משם, מבחינת נון שערי בינה כדי לבטל חס ושלום, אמונת חכמים בשרשו כנ"ל, ועל-כן באמת היתה אז עת צרה גדולה ליעקב אשר כמהו לא נהיתה, כמובא, אבל השם יתברך חמל עלינו אז והפך מחשבתו הרעה על ראשו ותלו אותו על העץ אשר הכין למרדכי, כי באמת משם היה עקר מפלתו מבחינת נדר שעל ידו נתתקן אמונת חכמים, ושם בבחינת נדר אין להמן והסטרא אחרא שום אחיזה כלל, ועל-כן אינו יכול להכניס שם שום פגם וקטרוג כלל, ועל-כן משם דיקא היתה מפלתו שהפילו אותו על-ידי העץ גבה חמשים אמה שהוא בחינת נדר כנ"ל, כי עקר הנס היה על-ידי מרדכי ואסתר שהם מזרע בנימין הצדיק, ובנימין הוא בחינת נדר, שעקר תקון אמונת חכמים על ידו, כמבאר למעלה: ועל-כן בנימין דיקא השלים את המטה הקדושה של יעקב אבינו שהיתה מטה שלמה של שנים עשר שבטי יה, כנגד שנים עשר בקר שמלכות דקדשה עומד עליהם, שזה בחינת אמונת חכמים תורה שבעל פה, שהיא בחינת מלכות כנ"ל, על-כן נולד בארץ ישראל, שהיא בחינת מלכות דקדשה כמובא, ששם כלולים כל העשר קדשות, כי עקר שלימות ותקון מלכות דקדשה שהיא בחינת תורה שבעל פה אמונת חכמים, הוא על-ידי לדת בנימין, שהוא בחינת נדר כנ"ל, ועל-כן היה כח במרדכי ואסתר שיצאו ממנו לבטל קלפת המן עמלק שעקר אחיזתו מפגם אמונת חכמים, כי על-ידי נדר מתקנין ומעלין אמונת חכמים כנ"ל. וזה שרצה המן להתגבר על ישראל בחדש שנים עשר הוא חדש אדר, כי שנים עשר חדשים הם כנגד שנים עשר שבטים, כמובא. נמצא, שחדש השנים עשר הוא כנגד בנימין, ורצה להתגבר אז דיקא כדי לבטל אמונת חכמים בשרשו, כי חשב מאחר שנחרב הבית המקדש שנבנה בחלקו של בנימין שהוא בחינת תקון אמונת חכמים על-ידי הנדר כנ"ל, על-כן כבר נתבטל, חס ושלום, כח בנימין, כח הבית המקדש, ועל-כן רצה להתגבר בחדש שנים עשר דיקא, אבל באמת נהפך הוא, כי זה הכח של בנימין בחינת נדר אין מתבטל לעולם אפלו בזמן החרבן בית המקדש, כי לשם אין מגיע שום פגם וקטרוג, ועל-כן הכניעו אותו דיקא בזה החדש שנים עשר על-ידי בחינת בנימין, בחינת נדר, על-ידי מרדכי ואסתר שהיה מזרעו של בנימין כנ"ל, כי מרדכי היה אחיזתו ממקום גבה מאד מאד, כמובא בחינת פליאות חכמה, שזהו בחינת נדר והוא בחינת מר דרור מרי דכיא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. מר דרור הוא ראש של הבשמים של שמן המשחה ושמן המשחה הוא בחינת נדר של יעקב, שנאמר בו, "ויצק שמן על ראשה". כמו שכתב רבנו שם במאמר הנ"ל, בחינת בשמן קדשי משחתיו, עין שם, ועל-כן בשמן המשחה נמשחו כל כלי המשכן והבית המקדש שהוא בחינת נדר, שכל הקרבנות, שהם בחינת נדר שבאים בנדר ונדבה, ואפלו קרבנות של חובה, על כל פנים צריכים לדר ולהקדיש הקרבן קדם הבאתו) כלם היו צריכים להביא בבית המקדש וכלי שרת שנתקדשו כלם בשמן המשחה. נמצא, ששמן המשחה הוא בבחינת נדר ומשם היה אחיזת מרדכי בחינת מר דרור וכנ"ל. וזהו בחינת אסתר שהיתה ירקרקת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה מגלה יג) בחינת קו הירק שמקיף את העולם, כמובא. זה בחינת בינה, בחינת נדר כמובא, ועל-כן היתה יכולה להיות אצל אחשורוש ואף-על-פי-כן לא נגע בה כמובא, כי שדה נזדמנה לו, כמו שאיתא בזהר הקדוש, כי שם בבחינת נדר, בחינת אסתר ירקרקת אין שם שום נגיעה להסטרא אחרא כלל, אדרבא, עקר בנין אמונת חכמים, בחינת אשה יראת ה', הוא משם, כי המן הוא ממוכן, צוה להרג את ושתי המרשעת, ולכאורה תמוה, כי מה היה כונת המן בזה להרג מרשעת ושונאת ישראל כמותה?! אך בודאי כונת הסטרא אחרא שהיתה מלבשת בהמן הרשע היתה בודאי לרעה חס ושלום, כי הסטרא אחרא כונה בשביל זה כדי להרג את ושתי שיתגלגל הדבר שתלקח אסתר לבית המלך כדי שיהיה להם יניקה מאשה יראת ה', שזהו בחינת פגם אמונת חכמים, כי מחמת שפגמו אז באשה יראת ה' על-ידי הנשים נכריות שנשאו ועל-ידי פגם אמונת חכמים הנ"ל וכנ"ל, על-כן סברו שיש להם עכשו אחיזה שתלקח אסתר, שהיא אשה יראת ה', אל אחשורוש כדי לפגם את מלכות דקדשה ביותר חס ושלום, ועל-ידי-זה יתגברו על ישראל חס ושלום: אבל באמת הכל נתהפך עליהם ונהפך הוא, כי, אדרבא, השם יתברך חשבה לטובה ובזה הקדים רפואה למכה ומיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא והמן בעצמו הקדים הרפואה לישראל ותלה את עצמו במה שצוה להרג את ושתי, שהיא היתה מלכות הרשעה שהתגברה אז מאד על ישראל, על מלכות דקדשה, על אשה יראת ה', עד שלקחה בנות ישראל והפשיטה אותם ועשתה בהם מלאכה בשבת דיקא, כי על-ידי פגם אמונת חכמים שעל-ידי-זה נפגם חס ושלום, אשה יראת ה', על-ידי-זה אין זוכין לשבת, כמבאר במאמר הנ"ל, ועל-כן מאחר שאז נפגם אשה יראת ה' ונפגם אמונת חכמים, על-כן עשתה מלאכה בבנות ישראל, שהם בבחינת אשה יראת ה', בשבת דיקא, כי פגמו בשבת על-ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל, והשם יתברך חמל על ישראל ובאמת מאתו היתה להרג את ושתי המרשעת בשבת, ועל-ידי-זה נכנע מלכות הרשעה ונתגברה מלכות דקדשה, כי כשזה נופל זה קם, וכל זה היה בעת סעדתו של אותו רשע, כי עשה סעדה גדולה כמה ימים והשתמש בכלי בית המקדש, שכל זה מורה שנפגם אמונת חכמים, שעל-ידי-זה אין זוכין לשבת ונפגם אכילה דקדשה, ואזי מתגברת בחינת אכילה דסטרא אחרא, שזהו בחינת הסעדה הגדולה של אותו רשע והתגבר עד שגם ישראל נהנו מאותה סעדה, וכל זה היה על-ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל, ועל-כן נשתמשו אז בכלי בית המקדש, שהוא עקר תקון אמונת חכמים כנ"ל כדי שיהיה נפגם חס ושלום, אמונת חכמים ביותר כנ"ל, ואז דיקא גלגל השם יתברך ברחמיו להרג את ושתי בשבת, שהיא מלכות הרשעה שנכנעה ונפלה ותחתה נלקחה אסתר, ואף-על-פי-כן לא נגע אחשורוש במלכות דקדשה, באשה יראת ה', כי לא נגע באסתר כלל כנ"ל, כי אסתר ירקרקת היתה מבחינת נדר ששם אין להם שום נגיעה כלל כנ"ל, אדרבא, עקר בנין אשה יראת ה' בחינת אמונת חכמים הוא משם, ועל-כן היתה טובלת ועולה ויושבת בחיקו של מרדכי, כי לא נגע בה כלל, כמובא דאדרבא, על-ידי-זה היה תקף הנס בבחינת עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, כמובא, כי לא די שלא נגע בה ולא נפגם מלכות דקדשה אשה יראת ה' אמונת חכמים על-ידי-זה , אדרבא, היא הכניעה את מלכות הרשעה שעמד אז על ישראל, כי היתה אחיזתה מבחינת נדר ששם אין להם שום נגיעה, אדרבא, משם נבנה מלכות דקדשה אמונת חכמים, שעל-ידי-זה נופל מלכות דסטרא אחרא כנ"ל. ועל-כן "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" אסתר ג), כי היה מזרע בנימין שלא השתחוה לעשו הרשע כמובא, הינו כי בנימין היה מבחינת נדר, שעל-ידי-זה נתתקן אמונת חכמים, ועל-כן הוא דיקא לא השתחוה לעשו הרשע, כי ההשתחואה לעשו, שהוא עבודה זרה, היא בחינת פגם אמונת חכמים, פגם ירך יעקב כנ"ל, ועל-כן גם מרדכי שיצא מבנימין לא השתחוה להמן הרשע, כי מרדכי הוא בחינת נדר תקון אמונת חכמים, בחינת מר דרור כנ"ל, ועל-כן כשבא המן אל מרדכי מצאו עוסק בפרשת קרבנות ואמר לו, אתא קומץ מנחה דידכו ונצח אותו ואת בניו, כי דיקא על-ידי בחינת קרבנות, שהם בחינת נדר, שהיו עוסקים בהם בבית המקדש, על-ידי-זה דיקא נפל המן כנ"ל, ועל-כן המן הפיל פור הוא הגורל כדי לפגם בגורל דקדשה, שהוא בחינת שבת שעל ידו נכנע שנאת עשו, שהוא בחינת המן עמלק, בבחינת מדינים ישבית הגורל, כמבאר היטב במאמר הנ"ל. אבל באמת הכל נתהפך עליו, כי על-ידי מרדכי ואסתר, שהם בחינת נדר פליאות חכמה, נתתקן אמונת חכמים, ועל-ידי-זה זכו לשבת, שהוא בחינת גורל, ועל-ידי-זה נכנע המן, שהוא בחינת עשו, כי על-ידי בחינת שבת, על-ידי-זה הוא נכנע בבחינת להשבית אויב ומתנקם, דהינו להשבית המן, שהוא איש צר ואויב וכו':
ועל-כן בעת שהתגבר המן, שהוא השונא הגדול, הצרכו לצום, כמו שכתוב, "וצומו עלי וכו'" שם ד). כי אז צריכין לצום כשמתגבר השונא הגדול, שהוא עשו בחינת המן עמלק, כמבאר היטב במאמר הנ"ל. ועל-ידי הצום הוא נכנע בבחינת וכתותי מפניו צריו ראשי תבות, צום, עין שם היטב. ועל-כן התענו שלשת ימים, שהם כנגד שלשה אבות שבהם נכנסה אסתר אל בית המלך, כמובא, כי עקר הצום היה כדי להכניע המן עמלק שהתגבר על-ידי פגם האכילה של הסעדה של אותו רשע שהתגברה על-ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל. וזה בחינת וצומו עלי, 'עלי' דיקא, כי היא בחינת אשה יראת ה', בחינת אמונת חכמים שעקר התענית היה בשביל זה, ועל-ידי התענית לא די שהכניעו את עמלק המן השונא הגדול, אף גם זכו אל ההפך ממש, כי זכו לעלות לבחינת נדר על-ידי מרדכי ואסתר כנ"ל, ועל-ידי-זה חזר ונתתקן אמונת חכמים וזכו לבחינת שבת שכלול בשלשה אבות וזה בחינת שלשה ימים שהתענו שהם כנגד שלשה אבות שאחר כך זכו להכלל בהם על-ידי בחינת נדר, בחינת מרדכי ואסתר כנ"ל:
וזה בחינת סעדת פורים, כי זה עקר התקון שנעשה על-ידי תקף הנס של פורים שזכו לבחינת ענג שבת, בחינת אכילה דקדשה על-ידי בחינת נדר, ועל-כן אז מצוה להרבות בסעדה, כי היא בחינת אכילה דקדשה, בחינת ענג שבת. וזהו בחינת סעדת פורים, כי אז בעת הצרה קדם שנתגלה להם הארת מרדכי שהוא היה תקף הנס, שהוא בחינת נדר, אז היו צריכין לצום כדי להכניע המן עמלק כנ"ל וכמבאר במאמר הנ"ל, אבל אחר כך כשעשה השם יתברך הנס והאיר עליהם הארת מרדכי שהוא בחינת נדר וזכינו שיאיר לנו זאת ההארה של בחינת מרדכי בכל שנה ושנה בכל דור ודור, כמו שכתוב, "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור וכו'", על-כן עכשו בפורים שמאיר אז הארת מרדכי בחינת נדר, על-ידי-זה זוכים אז לבחינת ענג שבת אכילה דקדשה, ועל-כן אז מצוה גדולה להרבות בסעדה כנ"ל: וזה בחינת ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, כי על-ידי בחינת נדר, בחינת מרדכי ואסתר שאנו זוכין להארה זו בפורים בכל שנה ושנה, על-ידי-זה אנו זוכין לתקון אמונת חכמים שהוא כלל כל התורה כלה, ועל-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה שפורים הוא קבלת התורה, כמו שכתוב שם), "קימו וקבלו", ועל-ידי-זה אנו זוכין אז לבחינת ענג שבת, בחינת אכילה דקדשה שהוא בחינת ענג שבת, ועל-ידי-זה אנו מכניעין בכל שנה את השונא הגדול בחינת עשו, בחינת המן עמלק. כי עכשו שזכינו לאכילה דקדשה, בחינת ענג שבת אזי אין צריכין לצום, ואנו מכניעין אותו על-ידי האכילה, כמבאר במאמר הנ"ל, אבל להרבות השלום צריכין גם להרבות בצדקה, כמבאר שם במאמר הנ"ל, וזה בחינת מתנות לאביונים שנותנים בפורים ומרבין אז בצדקה כדי לזכות לשלום על-ידי האכילה דקדשה ועל-ידי הצדקה, כמבאר שם במאמר הנ"ל. וזה בחינת משלח מנות איש לרעהו, זה בחינת רבוי השלום, כי אז נעשה שלום גדול בין אחד לחברו, כי נתבטל השונא הגדול ועל-ידי-זה נכנעין כל מיני שנאה ומחלקת ונתרבה השלום על-ידי שמצרפין רבוי הצדקה לתקון האכילה דקדשה, וזהו בחינת משלח מנות שמרמז על שלום גדול ואהבה בין אחד לחברו, ועל-כן מרמזין השלום במיני אכילה דיקא, כי שולחין מנות דיקא שהם מיני אכילה, להורות שעקר השלום והאהבה נעשה על-ידי האכילה דיקא כנ"ל, כי על-ידי האכילה של פורים, שהוא בחינת ענג שבת, בצרוף הצדקה זוכין לשלום גדול כנ"ל, ועל-כן רצה המן לשקל עשרת אלפים ככר כסף לבטל כח הצדקה של ישראל, ועקר היה רוצה לבטל כח השקלים שנתנו ישראל בכל שנה בשביל קרבנות לבית המקדש, שזהו בחינת נדר וכנ"ל, ועל-כן כשזכו להפילו, על-כן צוו לתן מתנות לאביונים כדי לזכות לשלום על-ידי רבוי הצדקה כנ"ל, ועל-כן באחד באדר משמיעין על השקלים כדי לגבות השקלים לקנות קרבנות לבית המקדש, שהוא בחינת נדר שעל-ידי-זה נתתקן אמונת חכמים, שעל-ידי-זה נכנע המן כנ"ל:
וזה בחינת קריאת המגילה בשביל פרסומי נסא, כי צריך לפרסם הנס בפה דיקא על-ידי קריאת המגילה בצבור, כי עקר הנס היה שנתרבה השלום, שהוא ההפך ממש מהתגברות השנאה והמחלקת שבא מהשונא הגדול שהוא עשו, בחינת המן כנ"ל, שעקר התגברותו מבחינת פגם אמונת חכמים וכו' כנ"ל, ולהפך כשזוכין לתקון אמונת חכמים על-ידי נדר, על-ידי-זה זוכין לשלום גדול, כי עקר השלום נעשה על-ידי אמונת חכמים תורה שבעל פה שמבררין ההלכה על-ידי דרושיהם שדורשין את התורה ועל-ידי-זה נעשה שלום גדול וכנ"ל, וזה היה עקר תקף הנס של פורים, כמו שכתוב שם), "וישלח ספרים אל כל היהודים דברי שלום ואמת". וכמו שמסימת המגילה, "דרש טוב לעמו ודבר שלום לכל זרעו". כי עקר הוא השלום, שהוא תקון כל העולמות והוא ההפך ממש משנאת עשו המן איש צר ואויב, ועל-ידי השלום עקר הכנעתו, כי יניקתו רק משנאה ומחלקת וכנ"ל וכמובא במקום אחר, והשלום נעשה על-ידי אמונת חכמים כנ"ל. וזה בחינת דרש טוב לעמו ודבר שלום וכו', 'דרש טוב' זה בחינת תקון תורה שבעל פה אמונת חכמים שדורשין את התורה ומבררין ההלכה, וזה בחינת דרש טוב לעמו, כי כל זמן שאין מבררין ההלכה אזי הוא בבחינת ודרש רעה תבואנו, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר סימן ח), כי אז עדין מערב טוב ורע, אבל כשמבררין ההלכה אזי נתברר הטוב מהרע, ואזי הוא בבחינת דרש טוב וכו', ועל-ידי-זה שמבררין ההלכה בחינת דרש טוב, על-ידי-זה נתבטל המחלקת ונתרבה השלום. וזה בחינת ודבר שלום, כי על-ידי דרש טוב על-ידי-זה נעשה השלום כנ"ל. ואיתא בדברי רבנו זכרונו לברכה במאמר "שאלו" הנ"ל שיש שלום שיש לו פה ויש שלום שאין לו פה, ועל-ידי אכילת שבת, בחינת אכילה דקדשה, זוכין לשלום שיש לו פה, עין שם, וזה בחינת ודבר שלום 'ודבר' דיקא, בחינת שלום שיש לו פה, שהוא בחינת אדברה נא שלום, כמו שמובא במאמר הנ"ל. וזה בחינת קריאת המגילה לפרסם תקף הנס, שהוא בחינת שלום כנ"ל בפה דיקא, בבחינת שלום שיש לו פה, כי עקר שלמות השלום כשזוכין לשלום שיש לו פה, שזה עקר השלום. ובפורים זוכין לזה בבחינת דברי שלום כנ"ל, ועל-כן קורין המגילה בפה דיקא, כי המגילה נקראת דברי שלום כי זה עקר פרסום הנס כנ"ל, ועל-כן צריכין לקרותה בפה דיקא כנ"ל. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ערובין נד), "כי חיים הם למצאיהם" למוציאיהם בפה, כי התורה נקראת שלום, כמו שכתוב, "וכל נתיבתיה שלום". ועקר שלמות השלום כשהוא בבחינת שלום שיש לו פה, ועל-כן צריך לקרות את התורה, שהוא בחינת שלום, בפה דיקא, כדי שיהיה בבחינת שלום שיש לו פה, שזה עקר השלום כנ"ל, ואז דיקא זוכין לחיים בבחינת כי חיים הם למוציאיהם בפה דיקא, כי עקר החיים מקבלין על-ידי שלום דיקא, כמו שכתוב, "שים שלום טובה וברכה וחיים". וכמו שכתוב, "כי ארך ימים ושנות חיים ושלום". כי עקר השלום כשמתחברין שני הפכים, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר וזה נמשך על-ידי אמונת חכמים תורה שבעל פה, כי על-ידי החכמים שמחברין ומיחדין תורה שבעל פה עם תורה שבכתב, שהם בחינת חסדים וגבורות, על-ידי-זה מתחברין כל ההפכים ונעשה שלום ביניהם ומשם עקר החיים, כי עקר החיים על-ידי התחברות הנשמה עם הגוף שהם שני הפכים, ועל-ידי שלום מתחברין יחד, הנשמה והגוף וזוכין לחיים. נמצא, שעקר החיים על-ידי השלום ועקר השלום כשהוא בחינת שלום שיש לו פה, וזהו כי חיים הם למוציאיהם בפה דיקא כנ"ל. וזהו "ולכל בשרו מרפא", כי גם הרפואה שזוכין על-ידי התורה על-ידי אמונת חכמים דיקא כנ"ל במאמר הנ"ל, הכל על-ידי השלום, כמו שכתוב, "בורא ניב שפתים שלום שלום וכו' אמר ה' ורפאתיו". כי עקר הרפואה על-ידי השלום שעושין בין היסודות שהיו מחלקין זה מזה שמשם עקר החולאת כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר ועקר הרפואה על-ידי ההרכבה שמרכיבין כמה דברים שבאין מכמה יסודות ועושין שלום ביניהם, ומחברין אותם יחד, ועל-ידי-זה נעשה שלום בין היסודות שבאדם וזוכה לרפואה, וכל זה זוכין על-ידי אמונת חכמים שמשם מקבלין כח כל ההרכבות וכו' וכו' כנ"ל, ועקר על-ידי השלום, שזה עקר תקון אמונת חכמים כנ"ל, ועל-כן על-ידי שמוציאים דברי תורה בפה, שזה בחינת שלום שיש לו פה כנ"ל, שזה עקר השלום, על-ידי-זה זוכין לחיים ולרפואה, שהם בחינת שלום כנ"ל, וזה בחינת כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא כנ"ל. וזה שכתוב שם, "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבתיה שלום". כי עקר החיים והרפואה שמקבלין מהתורה הכל על-ידי 'שכל נתיבתיה שלום', כי עקר החיים והרפואה הוא על-ידי השלום כנ"ל, ובחינת השלום שזוכין על-ידי התורה הוא דיקא על-ידי אמונת חכמים כנ"ל, ואמונת חכמים נמשך מבחינת נדר, שהוא בחינת בינה, בחינת נעם העליון כמובא. וזהו, "דרכיה דרכי נעם", על-ידי-זה , "וכל נתיבתיה שלום", ועל-ידי-זה דיקא "כי חיים הם וכו'" כנ"ל:
וזה בחינת קריאת התורה וקריאת המגילה שתקנו חכמינו זכרונם לברכה, כי על-ידי הקריאה מתיחד תורה שבעל פה עם תורה שבכתב, כי הקריאה היא בבחינת תורה שבעל פה, כי יש אם למקרא ויש אם למסרת, וכשקורין בתורה קוראין כפי הראוי על-פי אם למקרא ולא כפי הכתוב שהוא אם למסרת. נמצא, שאנו מקימין על-ידי-זה בחינת אמונת חכמים, כי אנו מאמינין שאף-על-פי שכתוב בתורה כך, אף-על-פי-כן יש כח לחכמים לשנות הקריאה כפי מה שקבלו. נמצא, שעל-ידי הקריאה בתורה מתיחד יחד תורה שבכתב, שהוא כתב התורה שאנו קורין בו עם תורה שבעל פה, שהוא בחינת הקריאה, ועל-כן עקר קריאת התורה הוא בשבת שאז מרבין בקריאת התורה יותר מכל הימים, כי עקר תקון אמונת חכמים הוא בשבת כנ"ל, וזה בחינת קריאת המגילה בצבור כדי לפרסם תקף הנס, שהוא בחינת שלום, על-ידי קריאת המגילה בפה, בבחינת שלום שיש לו פה, בבחינת ודבר שלום לכל זרעו כנ"ל:
ועל-ידי בחינת שלום שיש לו פה, זוכין לבחינת מצה, כמבאר היטב במאמר הנ"ל, וזה בחינת מה שאמר רבנו זכרונו לברכה במקום אחר בלקוטי תנינא סימן עד) שפורים הוא הכנה לפסח, שעל-ידי פורים נשמרין ממשהו חמץ וזוכין למצה הינו כנ"ל, כי על-ידי שלום שיש לו פה שזוכין בפורים, שזהו בחינת מצה, בחינת אין בין חמץ למצה אלא משהו, על ידה זוכין להזהר בפסח מחמץ ולזכות למצה, עין שם היטב:
ועל-כן זכה מרדכי ללבוש מלכות, כמו שכתוב, אסתר ח) "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב וכו'". כי זה העקר שתקן אמונת חכמים, שהוא בחינת לבוש מלכות, בחינת חלוקא דרבנן ששם כלולין כל הגונין עלאין, בחינת לבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב וכו', ותכריך בוץ וכו' דכל גונין אתחזין בה, כי החכמים דורשין את התורה בשלש עשרה מדות ומחברין ומרכיבין חדושי תורה ממקום למקום ומתחברין ונכללין ונצטרפין על-ידי-זה כל הגונין עלאין יחד ונעשה בחינת חלוקא דרבנן כלול מכמה גונין כנ"ל, ועל-כן תחלת הנס היה על-ידי הלבוש מלכות שטעה המן עמלק וסבר שכבר נפגם חס ושלום, הלבוש מלכות חלוקא דרבנן הנ"ל, עד שיוכל חס ושלום, להמשיך אליו הלבוש מלכות חס ושלום, ועל-כן אמר המן בלבו, למי יחפץ המלך וכו' שם ו), ואמר שיביאו הלבוש מלכות בשבילו חס ושלום, כנ"ל, אבל באמת טעה וחתה בזה גחלים על ראשו עצמו, כי כבודי לאחר לא אתן ישעיה מב), כי על-ידי מרדכי ואסתר נתתקן אמונת חכמים בחינת לבוש מלכות, ועל-כן צוה המלך להביא הלבוש מלכות להלביש את מרדכי, ואזי כשזה קם זה נופל, כי על-ידי שזכה מרדכי ללבוש מלכות, בחינת תקון אמונת חכמים, על-ידי-זה נפל המן עמלק מלכות הרשעה שיניקתו מפגם אמונת חכמים כנ"ל, ועל-כן היתה מפלתו אז באותו היום שתלו אותו וכו' על עץ גבה חמשים אמה וכו' וכו' כנ"ל:
ועל-כן מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, כי משם היה יניקתו מפגם אמונת חכמים וכשנתתקן אמונת חכמים על-ידי מרדכי וכו', אזי העלה אמונה הנפולה, ואזי ניצוצי האמונה שהיה לו חיות משם נתעלה לשרשו וכו', ועל-ידי-זה נפל המן, כי זה עקר נפילת הקלפות כשמעלין הקדשה לשרשה שהיה להם יניקה משם, וזה בחינת תלית המן על העץ גבה חמשים אמה דיקא, שהוא בחינת נדר וכו' כנ"ל ששם נתקן אמונת חכמים על-ידי מרדכי ואסתר כנ"ל, ושם נתעלה הקדשה אמונה הנפולה לשרשה, ומשם נפל המן וזרעו, כי זה עקר מפלתם של הסטרא אחרא כנ"ל, ועל-כן על-ידי שנתברר הקדשה שהיה להמן חיות משם ונתעלה לשרשה, שהוא בחינת תקון אמונת חכמים, על-כן בני בניו למדו תורה וכו' ודרשו את התורה בשלש עשרה מדות וכו', שזה בחינת תקון אמונת חכמים וכו' כנ"ל: וזה בחינת "ונהפך הוא" אסתר ט) שנתהפך מהפך אל הפך ממש, שמה שרצה לקלקל חס ושלום, אמונת חכמים כנ"ל, אדרבא, נהפך הוא, ועל-ידי התגברותו נעשה תקף הנס של פורים ונתתקן על-ידי-זה אמונת חכמים ביותר בחינת לבוש מלכות הנ"ל, עד שאפלו מבני בניו למדו תורה וכו', ועל-כן עקר בנין הבית המקדש השני, שהוא תקון אמונת חכמים כנ"ל, היה על-ידי שנלקחה אסתר לבית המלך, כי דריוש בן אסתר צוה לבנותו, כי הכל נתהפך, כי המן וזרעו רצו לבטל בנין בית המקדש כנ"ל, ונתהפך ונבנה על ידו דיקא, על-ידי שצוה להרג את ושתי ועל-ידי-זה נלקחה אסתר. ועל-ידי-זה נבנה הבית המקדש, שהוא תקון אמונת חכמים וכו' כנ"ל:
וזה בחינת סוטה, כי היא פגמה באמונת חכמים, באשה יראת ה', ונמשכה אחר עצת הנחש, מלכות הרשעה, אשה זונה וכו', ועל-כן עקר הפגם שלה בבחינת ירך יעקב, בחינת ברכי דרבנן, שזהו בחינת פגם אמונת חכמים כנ"ל, ועל-כן וצבתה בטנה ונפלה ירכה, כמבאר בסוף סבא משפטים, עין שם. ועל-כן נבדקת בבית המקדש דיקא, שהוא בחינת נדר ששם נתתקן אמונת חכמים אשה יראת ה' כנ"ל, ועל-כן צריך בעלה להביא עמה קרבן, שהוא בחינת נדר, שעל-ידי-זה נתתקנית ונתבררת אשה יראת ה' אמונת חכמים, מאשה זונה וכו', כי שם בבית המקדש ששם התקון של אשה יראת ה' וכשזה קם זה נופל, ועל-כן אם אינה טהורה, בודאי יהיה לה מפלה משם על-ידי הבית המקדש, על-ידי נדר, על-ידי בחינת תקון אמונת חכמים אשה יראת ה', כי כשזה קם וכו', ועל-כן וצבתה בטנה ונפלה ירכה וכו' כנ"ל, ואם היא טהורה ולא שטה דרכה מאשה יראת ה', אזי אדרבא, מקבלת משם, מבית המקדש, חיות ותקון יותר, כי על כל פנים יש בה איזה פגם שבאה לידי חשד וצריכה תקון, ואזי נתתקנת שם בבית המקדש, שהוא בחינת נדר, ששם נתתקן אמונת חכמים, בחינת אשה יראת ה' כנ"ל. וזה בחינת ונקתה ונזרעה זרע אם היתה יולדת בצער וכו', ואם לא היתה יולדת כלל תלד מעכשו. כי ההולדה על-ידי השלום שנעשה על-ידי תקון אמונת חכמים כנ"ל בבחינת וראה בנים לבניך שלום וכו', ועל-כן על-ידי שנבדקה בבית המקדש וטהורה היא ונתתקנה אמונת חכמים בחינת אשה יראת ה' על-ידי-זה , ועל-ידי-זה נתתקן השלום ומשם עקר ההולדה כנ"ל: וזה שכתב בחנה, "ותדר נדר לה' אם ראה תראה בעני אמתך". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, אם ראה מוטב, ואם לאו תראה, כי אסתיר עצמי בפני אלקנה אישי וכו', הינו שאמרה שתהיה סוטה ותהיה טהורה ותלד בהכרח, ועל-כן הקדימה הנדר לזה, כמו שכתוב, "ותדר נדר לה' ותאמר אם ראה תראה וכו'", כי עקר תקון הסוטה הטהורה הוא על-ידי הנדר דיקא וכו' כנ"ל:
ועל-כן קרבנה מנחת שעורים זה בחינת עמר שעורים שמתיר לאכל מתבואה חדשה, כי עמר שערים זה בחינת שעורא דאתון דאוריתא, שזהו בחינת חכמה תתאה, בחינת מלכות, בחינת אמונת חכמים תורה שבעל פה, שהם דורשין את התורה בשלש עשרה מדות ולומדין עם ישראל ומצמצמין חכמה עלאה על-ידי חכמה תתאה כדי להשיג אלקותו יתברך על-ידי-זה , שזהו בחינת שעורא דאתון דאוריתא, בחינת שערות, כמבאר כל זה במאמר "מישרא דסכינא" סימן למד). וזה בחינת עמר שעורים, בחינת שעורא דאתון דאוריתא, בחינת והעמר עשרית האיפה הוא, שהוא בחינת מלכות, בחינת אמונת חכמים כידוע, ועל-ידי-זה נכנע עשו איש שעיר, שהוא מלכות הרשעה, פגם אמונת חכמים וכו' כנ"ל, ועל-כן הקרבן משעורים דיקא שהוא מאכל בהמה, כי זה עקר תקון של אמונת חכמים תורה שבעל פה, כי החכמים עוסקים תמיד לברר ולתקן חטא אדם הראשון על-ידי בחינת תורה שבעל פה וכו' כנ"ל, ועל-ידי-זה מבררין בחינת בהמה להעלות מבהמה לאדם, כי על אדם הראשון נאמר על שחטא, "אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו". כי נפל על-ידי חטאו מבחינת אדם לבחינת בהמה. והחכמים, בחינת תורה שבעל פה, שמתקנים זאת, הם מעלין ומבררין מבהמה לאדם, ועל-כן תחלת התקון בתחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים מביאין עמר שעורים, שהוא מאכל בהמה, כי עקר קבלת התורה לתקן זהמת הנחש חטא אדם הראשון, ועל-כן צריכין לברר ולתקן בחינת אמונת חכמים, שהוא עקר התקון כנ"ל, ועל-כן מביאין ביום הראשון של החמשים יום של ספירת העמר עמר שעורים, שהוא בחינת שעורא דאתון דאוריתא, בחינת תקון אמונת חכמים וכו' שמתקנין ומבררין בחינת מאכל בהמה וכו' כנ"ל, ואז מתחילין לספר החמשים יום של קבלת התורה, כי עקר התקון על-ידי בחינת חמשים יום, שהם בחינת נון שערי בינה, בחינת נדר כנ"ל, וזה בחינת הנפת העמר שמניפין ומרימין עמר שעורים, בחינת מלכות, בחינת אמונת חכמים, לשרשו לבחינת חמשים יום של ספירת העמר, לבחינת נדר ששם עקר התקון כנ"ל, ועל-כן מניפין ומרימין בכל הששה קצוות מעלה ומטה וארבע רוחות, כי אמונת חכמים תורה שבעל פה כלול מששה קצוות, שזה בחינת ששה סדרי משנה שמבררין הטהור מן הטמא, המתר מן האסור, הכשר מן הפסול, שהם שש בחינות, כמובא. ועל-כן התרה האכילה אחר הנפת העמר דיקא, כי על-ידי תקון אמונת חכמים זוכין לאכילה דקדשה בחינת ענג שבת כנ"ל, ועל-כן אסור לאכל מחמשת המינין שהם עקר האכילה, כי כל הסעדה קרויה על שם הלחם ואין חיבין בברכת המזון כי אם על הלחם דיקא, וכן בשבת, שהוא תקון האכילה, חיבין לאכל לחם דוקא, כמו שכתוב בשלחן ערוך, ועל-כן אסור לאכל לחם קדם הנפת העמר, כי כל זמן שאין מתקנין אמונת חכמים אין זוכין לאכילה דקדשה, ואז יוכל להתגבר חס ושלום, בחינת עשו, בחינת כבד על-ידי אכילתו, ועל-כן אסור לאכל לחם עד הנפת העמר תקון אמונת חכמים, ואז זוכין לבחינת אכילת שבת, אכילה דקדשה, ואז דיקא התרה האכילה וכו' כנ"ל: ועל-כן נפל המן ביום הנפת העמר דיקא וכנ"ל, וכן כמה וכמה אמות שהתגברו על ישראל נפלו באותו היום של הנפת העמר, כמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה, כי כשזה קם זה נופל, כי אז מקימין אמונה הנפולה אמונת חכמים כנ"ל, ואז נופל מלכות הרשעה, שעקר יניקתה מפגם אמונת חכמים וכו' כנ"ל: ועל-כן על-ידי מנחת שעורים, שהוא בחינת תקון אמונת חכמים, על-ידי-זה נבדקת הסוטה אם פגמה באשה יראת ה', שהיא בחינת אמונת חכמים וכו' וכנ"ל:
ועל-כן מחמת שפגמה הסוטה באמונת חכמים כנ"ל, שזהו עקר בחינת מלחמת עמלק כנ"ל, על-כן צריכין לכתב פרשת סוטה ולמחקה, כמו שכתוב, "וכתב וכו' ומחה וכו'". אמרה תורה, שמי שנכתב בקדשה ימחה וכו', כדי לעשות שלום וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שבת קטז), כי עקר התקון הוא בשביל השלום, שזה עקר תקון אמונת חכמים כנ"ל, ובזה שמוחקין הפרשה הכתובה, על-ידי-זה מראין לה מה שפגמה, הינו כי עקר הפגם שלה הוא באשה יראת ה' בבחינת אמונת חכמים, שהוא בחינת תורה שבעל פה, ובאמת אמונת חכמים הוא כלל כל התורה כלה, כי אי אפשר לידע דבר מהתורה כי אם על-ידי החכמים תורה שבעל פה, כמבאר היטב למעלה. נמצא, מי שפוגם באמונת חכמים תורה שבעל פה אף-על-פי שנדמה שאינו פוגם כי אם בבחינת תורה שבעל פה, אף-על-פי-כן באמת הפגם הוא בכל התורה כלה תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי כלו חד, בחינת ה' אחד ושמו אחד וכו' כנ"ל. וזה שצותה התורה על מלחמת עמלק, "כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע", שזהו בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, 'כתב זאת' וכו' זה בחינת תורה שבכתב, 'ושים באזני יהושע', דהינו לדבר עמו בעל פה, זה בחינת תורה שבעל פה, כי עמלק, בחינת פגם אמונת חכמים, פוגם בשתי התורות ועל-כן הכנעתו על-ידי שתי התורות, בחינת כתב זאת וכו' ושים באזני וכו', ועל-כן הסוטה שפגמה באמונת חכמים ומעלה מעל באישה באיש שלמעלה ואיש שלמטה, וגרמה פרוד חס ושלום, בין קדשא בריך הוא ושכינתיה, בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, בחינת שמלי טז) ונרגן מפריד אלוף, בבחינת העזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלקיה שכחה, ועל-ידי-זה פגמה בשתי התורות על-ידי הפרוד חס ושלום, וכו' וכנ"ל, על-כן צריכין על ידה למחק פרשה של תורה, כמו שכתוב, וכתב ומחה, להראות לה מה שפגמה, הינו שלא פגמה באשה יראת ה' תורה שבעל פה לבד כי אם בשתי התורות, כי עכשו על-ידי שפגמה באמונת חכמים תורה שבעל פה, כאלו מחקה כתב התורה, כי עכשו אין יודעין שום דבר מהתורה שבכתב כאלו נמחק הכתב של התורה חס ושלום, כי כשפוגמין באמונת חכמים פוגמין בתורה שבכתב גם כן, כי אין יודעין דבר מתורה שבכתב בלא אמונת חכמים תורה שבעל פה כאלו הכתב נמחק חס ושלום, כי רק החכמים מקימין ומאירין תורה שבכתב וכו' וכנ"ל, ועל-ידי שמוחקין שמו שנכתב בקדשה, על-ידי-זה למדין למעלה קל וחמר, מה שמו שנכתב בקדשה אמרה תורה "ומחה", כדי לעשות שלום וכו', ספרי המינין והאפיקורסים שמטילין איבה בין ישראל לאביהם שבשמים על אחת כמה וכמה שימחו ויעקרו מן העולם, שימח זכרם מן העולם! כי באמת הכל אחד, כי ספרי המינין והאפיקורסים, שהם פגם אמונה, זהו בעצמו פגם הסוטה שפגמה באמונה כנ"ל וזהו בעצמו בחינת מלחמת עמלק, כי עמלק הוא בחינת מינין ואפיקורסים, פגם אמונה, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר. נמצא, שעל-ידי שמוחקין שמו שנכתב בקדשה, על-ידי-זה למדין קל וחמר למחות זכר עמלק, בחינת כי מחה אמחה את זכר עמלק וכו', שהם בחינת ספרי המינין וכו', פגם אמונה כנ"ל, שזהו בחינת פגם הסוטה כנ"ל, וזהו בחינת אין שמו וכסאו שלם עד שימחה זכר עמלק, כי השם יתברך בעצמו לוחם עמו, כמו שכתוב, "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר וכו'" וכנ"ל:
וזה בחינת אונס ומפתה את הבתולה שצריכין לתן חמשים כסף לאבי הנערה, כי פגמו באשה יראת ה' אמונת חכמים, שעקר התקון על-ידי בחינת חמשים כסף כנגד בחינת נדר וכו', כי משם עקר התקון כנ"ל, כי פגמו בההוא רוחא וכו' שנמשך משם וכו' וכנ"ל, ועל-כן צריכין לתן החמשים כסף לאבי הנערה דיקא, כי אביה מפר נדריה, כמו שכתוב, "בנעריה בית אביה". כי אב בחכמה, ששם שרש הנדר, שעקר בנינה וחיותה משם, בחינת פליאות חכמה וכנ"ל, ועל-כן עקר התקון על-ידי שנותנין חמשים כסף לאביה דיקא כנ"ל ומשם אנו למדין דין כתבה שנותן הבעל לאשתו בתולה חמשים זקוקים כסף צרוף, כי זה עקר תקונה ובנינה שעל-ידי-זה נתרצית אליו, על-ידי שהוא יכול להמשיך לה הארה מבחינת נדר, שהוא בחינת חמשים כסף, בחינת חמשים שערי בינה שמשם עקר בנין וקיום של אשה יראת ה', בחינת אמונת חכמים וכו' כנ"ל:
וזה בחינת מאון בקטנה, כי עקר התקשרות שביניהם בקדשה הוא בבחינת תקון אמונת חכמים, הינו חבור וקשר תורה שבעל פה עם תורה שבכתב וכנ"ל, ואמונת חכמים, בחינת אשה יראת ה', היא בחינת מלכות דקדשה שעומדת על שנים עשר בקר, שהם בחינת שנים עשר שבטי יה, שהם בחינת שנים עשר חדשים, שהם בחינת מלוי הלבנה מפגימתה כידוע, ועל-כן שעור זמן הקטנה הוא שנים עשר שנים, כי כל זמן שאין לה שתים עשרה שנים אינה נכללת עדין בשלמות בבחינת מלכות דקדשה שעומד על שנים עשר שבטים וכו', כי כל זמן קטנותה היא עולה מעט מעט ממלכות הרשעה שיניקתה ממחין דקטנות כידוע עד שנעשית בת שתים עשרה ואז נכללת בבחינת מלכות דקדשה, ואז יכולה להתחבר עם בעלה בקשר גמור בבחינת התחברות תורה שבעל פה עם תורה שבכתב כנ"ל, ועל-כן אין יכולה לפרד מבעלה כי אם על-ידי גט כריתות שכותב לה, כי ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי אם תהיה נפרדת ממנו חס ושלום, בלא זה, יהיה פרוד בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, על-כן בהכרח שיתן לה ספר כריתות, ועל-ידי-זה מקבלת הארה מבחינת ספר, מבחינת תורה שבכתב, ואז דיקא נפרדת עם שרש חיותה שהיה לה אצל בעלה, שזהו עקר בחינת הקשר שביניהם. כי אשה יראת ה' אמונת חכמים, שרשה וחיותה בבחינת תורה שבכתב, ועל-כן האשה אינה יכולה לפרד מבעלה עד שבעלה מרצה להמשיך לה שרש הארתה שיש לה אצלו שהוא בחינת תורה שבכתב, שזהו בחינת הספר כריתות שנותן לה בחינת ספר, בחינת תורה שבכתב, ואז אף-על-פי שנפרדת ממנו אין נעשה פרוד חס ושלום, על-ידי-זה , כי עדין לא נפרדת משרשה, כי קבלה ספר כריתות וכו' וכנ"ל. וזה בחינת ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה, כי תכף בשעת היציאה מבעלה מתחיל תכף בחינת ההויה על-ידי בחינת הספר כריתות, שעל-ידי-זה מקשרת לשרשה, לבחינת תורה שבכתב, שזהו בחינת הויה, ועל-ידי-זה דיקא יכולה עדין להתהוות ולהנשא לאחר, כי עדין לא נפרדת חס ושלום, מבחינת אשה יראת ה' אמונת חכמים וכו' כנ"ל, אבל כשהיא קטנה עדין פחותה מבת שתים עשרה שאינה יכולה עדין לקבל הארת המחין, בחינת הארת וחבור תורה שבכתב עם תורה שבעל פה וכו' כנ"ל, על-כן אין צריכה ספר כריתות כנ"ל ויוצאת במאון, כי עדין היא בבחינת מחין דקטנות שמשם יש עדין קצת אחיזה והשתלשלות למלכות הרשעה ששם עקר המאון בבחינת ותמאן המלכה ושתי וכו', כי שם עקר המאון, בבחינת ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך וכו': ועל-כן זמן האיש הוא בן שלש עשרה שנים, כי הוא כלול מתורה שבכתב ותורה שבעל פה, ועקר שלמותו על-ידי שמקבל הארה מבחינת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן שעל-ידי-זה נכללין תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ועל-כן שעורו שלש עשרה שנים כי עקר דרושי וחדושי התורה בשלש עשרה מדות הם על-ידי האיש דוקא, שהוא כלול מתורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי אשה אסורה ללמד תורה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. והיא רק בבחינת אמונה, בחינת אמונת חכמים, כמו בחינת ההמון עם שאין להם שכל לדרש התורה והם צריכין רק לבחינת אמונה בהחכמים, והחכמים דורשין את התורה בשלש עשרה מדות וכו' ומשם מקבלין ההמון עם הארתם על-ידי האמונה לבד. וזה בחינת איש ואשה שהאיש הוא בבחינת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, שזהו בחינת החכמים שדורשין את התורה וכו', ועל-כן שעורו שלש עשרה שנים כנ"ל, והאשה היא בבחינת אמונת חכמים 'אמונה' דיקא, כי היא רק בבחינת אמונה, שהיא בחינת מלכות, ועל-כן שעורה שתים עשרה שנים, כי מלכות דקדשה עומדת על שנים עשר שבטים, ואז דיקא נכללת בחינת אמונה הקדושה ויכולה לקבל מבחינת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן וכו' כנ"ל. ועל-כן הקטנה ברשות אביה להשיאה, כי האב הוא בחינת שרש הנדר שמשם חיותה ובנינה כנ"ל, ועל-כן כשמתקדשת על-ידי אביה אין יוצאת במאון, כי אף-על-פי שהיא קטנה יכולה להכלל בבחינת אמונת חכמים לקבל מבעלה, שעל-ידי-זה נתקשרת עמו, מאחר שיש לה אב בחינת שרש הנדר, שעל-ידי-זה עקר תקון אמונת חכמים כנ"ל: ברוך ה' לעולם אמן ואמן: גם בהלכות גטין הלכה ג אות יד מבאר ענין יבום וחליצה: הלכה ד בהלכות גטין הלכה ד אות ח: הלכה ה בהלכות פריה ורביה הלכה ה אות כה: