ליקוטי הלכות · חושן משפט א · שלוחין ב
התאמת הקריאה
ענין שלוחין: שלוחו של אדם כמותו בכל התורה כלה, אבל לדבר עברה אין שליח לדבר עברה:
על פי מה שכתב רבנו זכרונו לברכה במאמר חותם בתוך חותם, עין שם (בסימן כב), כי יש בחינת נעשה ונשמע שהם בחינת נגלות ונסתרות, תורה ותפלה, תורת ה' ותורתו. בתחלה היא תורת ה' ואחר כך נעשית תורתו וצריך לילך מדרגא לדרגא וכו', כי בכל דרגא יש בחינת נעשה ונשמע גבה יותר וכו' וכו', עין שם כל זה היטב. עד שבא בראשית נקדת הבריאה, שהיא תחלת האצילות ושם הנשמע היא בחינת תורת ה' ממש וכו' וכו'. ואחר כך כשנכלל באין סוף אז הנעשה הוא תורת ה' והנשמע היא תפלת ה', כי ה' יתברך בעצמו מקים התורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפלין? מנין שהקדוש ברוך הוא מבקר חולים וכו'? וכן הקדוש ברוך הוא מתפלל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ואזי כשנכלל באין סוף, אזי התורה והתפלה היא בחינת תורת ה' ותפלת ה' ממש וכו', עין שם:
והנה זה עקר התכלית והשלמות האחרון לזכות לבוא לבחינה זו העליונה להכלל באין סוף עד שיהיה התורה והתפלה שלו בחינת תורת ה' ותפלת ה' כנ"ל אשרי מי שזוכה לזה ואזי התפלה היא בבחינת יהי רצון מלפני שהיא תפלת ה' יתברך, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בברכות וזה בחינת 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי ' 'אזכיר' דיקא, כי מי שזוכה לבחינת תפלה כזו, דהינו תפלת ה', נמצא כשמזכיר את שמו יתברך מאחר שנכלל בו יתברך, נמצא שה' יתברך בעצמו מזכיר את שמו יתברך, מאחר שנכלל בו יתברך, נמצא, שה' יתברך בעצמו מזכיר את שמו יתברך, כביכול, שזהו בחינת תפלת ה' כנ"ל וזהו בכל המקום אשר אזכיר את שמי, 'אזכיר' דיקא כנ"ל. והנה עקר בריאת האדם הוא בשביל בחינה זו שיגיע לזה התכלית שיזכה להכלל בו יתברך עד שיהיה תורתו ותפלתו, בחינת תורת ה' ותפלת ה' ממש, אבל אי אפשר לבוא לזה מיד, כי ה' יתברך רצה לברא את האדם בזה העולם כדי שיהיה לו בחירה ועקר קיום התורה תלוי בזה במה שיש להאדם בחירה ובשביל זה שלח את האדם בזה העולם בתוך גוף וחמר עכור כדי שיהיה לו בחירה. ומאחר שהאדם הוא בעולם הזה בתוך גוף וחמר גשמי, הוא צריך בתחלה לקים התורה והמצוות בתוך הגוף וכל זמן שלא נתבטל הגוף והחמר לגמרי אזי כל התורה והמצוות והתפלה שמקים הוא בבחינת תורתו ותפלתו, כי עדין לא נכלל בשרשו, באין סוף, וכל מה שמקים יותר את התורה ועובד את ה', הוא יוצא בכל פעם מדרגא לדרגא ומבטל בכל פעם את הגוף יותר ונכלל יותר בשרשו באין סוף, עד שזוכה לבוא אל התכלית שיתבטל הגוף לגמרי ונכלל לגמרי באין סוף ואזי זוכה לבחינת תורת ה' ותפלת ה' ממש כנ"ל ואזי כשנכלל בשרשו באין סוף נמצא כל התורה והמצוות והתפלה שמקים הם תורת ה' ותפלת ה' ממש. נמצא, שה' יתברך בעצמו, כביכול, עושה המצוות שהוא עושה מאחר שנכלל בו יתברך כנ"ל, אבל קדם שנכלל בו יתברך לגמרי כנ"ל אזי האדם בעצמו עושה המצוות ואזי הוא בבחינת שליח כמו השליח שמצוה ועושה שליחותו, כמו כן ממש הוא מצוה ועושה שליחות הבורא יתברך, כי בשביל זה נשתלח לזה העולם לעשות שליחותו יתברך לקים התורה והמצוות שהוא מצוה עליהם, כי כל העבודה של האדם בזה העולם מכנה בשם שליחות, כמובא בכל ספרי מוסר שמוכיחין ומזהירין את האדם 'מה יעשה ליום פקדה ומה ישיב לשולחו דבר'. ואף על פי שבאמת אין זה תכלית השלמות לעשות עבודת ה' בבחינת שליחות כמו השליח שעושה שליחות המשלח, כי עקר התכלית הוא רק שיהיה נכלל בו יתברך ואזי אין העבודה שלו בבחינת שליחות כלל מאחר שכל מה שעושה ומקים המצוות הם תורת ה' ממש וכל המצוות שהוא עושה, ה' יתברך בעצמו עושה אותם. נמצא, שאינו בבחינת שליח כלל וזהו עקר התכלית כנ"ל, אף על פי כן בהכרח שיקים האדם התורה והמצוות בתחלה בבחינת שליחות, כי אי אפשר לבוא מיד לבחינה עליונה הנ"ל להכלל בו יתברך, כי אם כן יתבטל החמר לגמרי ולא יהיה בחירה כלל אם היה נכלל בו מיד ולא היה מקום לקיום התורה ובריאת העולם אם היה הכל נכלל בו בתחלה. ועל כן מאחר שעקר קיום התורה הוא על ידי שיש בחירה אשר בשביל זה נברא העולם הזה הגשמי, על כן בהכרח שבתחלה יקים האדם המצוות עם הגוף ואזי מקים האדם בעצמו המצוות, ואזי הוא בבחינת שליחות שעושה שליחות וצווי הבורא יתברך כנ"ל ואחר כך על ידי שמקים מצוותיו יתברך עם הגוף בבחינת שליחות, אזי זוכה על ידי זה להכלל בו יתברך, כי כל מה שהאדם מקים מצות ה' אפלו עם הגוף בבחינת שליחות וצווי כנ"ל נחשב גם כן כאלו ה' יתברך בעצמו עושה, כי באתערותא דלתתא אתער לעלא ואחר כך על ידי זה שמקים המצוות ועושה שליחותו יתברך, על ידי זה זוכה להכלל בו יתברך ואזי כל המצוות שהוא עושה ה' יתברך בעצמו עושה אותם כנ"ל. וזהו עקר התכלית לזכות לבלי לעשות המצוות בבחינת שליחות וצווי כנ"ל רק בבחינת המשלח והמצוה בעצמו יתברך בבחינת תורת ה' ממש:
וזה בחינת העבודה של 'וידבר ה' אל משה' וכו' שהם בחינת דברי תורה, שהם בחינת נשמע, כמבאר שם במאמר הנ"ל, עין שם היטב. כי העבודה של וידבר וכו' הוא בחינת תורת ה' ממש, שהוא בחינת קיום התורה והמצוות של המדבר והמצוה בעצמו יתברך, שהוא בחינת המשלח כנ"ל, וזהו בחינת העבודה של וידבר, שהוא בחינת העבודה של המדבר בעצמו יתברך, בחינת תורת ה' ממש, כי העבודה של המצוה בעצמה, הוא עבודת האדם המצוה לעשות שליחותו, אבל העבודה של וידבר היא בחינת תורת ה' ממש, שזה זוכין כשנכלל השליח בהמשלח והמשלח בעצמו יתברך, כביכול, מקים התורה והמצוות ואזי מתקים העבודה של בחינת וידבר, שהיא תורת ה' ממש, שהוא העבודה של המדבר והמצוה והמשלח בעצמו יתברך, כביכול, והבן הדברים:
וזה בחינת שלוחו של אדם כמותו בכל התורה, כי בהכרח שיהיה בחינת שליחות, כי עקר קיום התורה והמצוות הוא על ידי בחינת שליחות דיקא כנ"ל, כי בהכרח שיהיה בחירה כנ"ל, אך מצוה בו יותר מבשלוחו, כי עקר התכלית שיתבטל בחינת שליחות כנ"ל, כי עקר בחינת השליחות משתלשל משרש השליחות שהוא שליחות של הבורא יתברך מה שהאדם מצוה לעשות שליחותו יתברך, אשר בשביל זה נשתלח האדם בזה העולם לעשות שליחותו יתברך שהם מצוותיו יתברך ומאחר שבהכרח שיהיה עולם גשמי ובשביל זה ההכרח לקים המצוות בבחינת שליחות דיקא בתחלה כנ"ל, מזה נשתלשל בחינת שליחות גם בין אחד לחברו בחינת שלוחו של אדם כמותו, כי בשביל זה נברא האדם שיהיה בחינת השליח כמו המשלח, וכשהשליח עושה שליחותו בחינת ציר נאמן לשולחיו נכלל השליח בהמשלח ונחשב כאלו המשלח בעצמו עושה, כי אפלו כשהאדם עושה המצוות בבחינת שליחות בבחינת תורתו כנ"ל נחשב גם כן כאלו ה' יתברך בעצמו עושה, כי העבודה צרך גבה ובאתערותא דלתתא אתער לעלא ועל ידי זה בעצמו שעושה האדם מצוותיו יתברך ומקים שליחותו, על ידי זה נכלל בו יתברך כנ"ל, אך אחר כך כשנכלל לגמרי בו יתברך אז נתבטל בחינת שליחות לגמרי כנ"ל. וזה בחינת מצוה בו יותר מבשלוחו, כי עקר התכלית שיתבטל בחינת השליחות לגמרי כנ"ל, אך אף על פי כן בהכרח שיהיה בחינת שליחות כי אם לא כן יתבטל העולם והבחירה כנ"ל:
וזהו מה שדקדקו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא ותפסו דיקא מצוה זו מה שמצוה בו יותר מבשלוחו לענין שבת דיקא, כמובא שם רב יוסף מלח רישא לכבוד שבת וכו' ושאר מעשיות, כלם לענין שבת אף שבכל המצוות שיכה מצוה זו של בו יותר מבשלוחו, אך באמת שבת הוא בחינת עולם הבא. ואז יתבטל העולם ויהיה נכלל בשרשו וגם עכשו ביום שבת קדש נכללין כל העולמות בשרשן וכשהעולם נכלל בשרשו אזי התורה היא בחינת תורת ה' ממש ואזי נתבטל השליחות לגמרי, שזהו בחינת מצוה בו יותר מבשלוחו כנ"ל ועל כן תפסו מצוה זו לענין שבת דיקא, כי מצוה זו של בו יותר מבשלוחו היא בבחינת שבת, שהוא כלליות העולמות בשרשן, שאז נתבטל השליחות כנ"ל:
אך עקר בחינת השליחות הוא במשא ומתן, כי המשא ומתן הוא בבחינת שליחות, כי שליחות הוא בחינת רגלין, כי שם השליחות על שם הרגלין, כמו שנאמר, "בעמק שלח ברגליו" (שופטים ה'). כי השליחות הוא בבחינת אחר הבריאה שאז שיך שליחות וכנ"ל. וכלל הבריאה הוא בחינת רגלין נגדו יתברך, כמו שכתוב, "והארץ הדם רגלי". והעבודה שיש במשא ומתן הוא בחינת רגלין נגד העבודה של תורה ותפלה, כי זה כלל שהמדרגה התחתונה הוא בחינת רגלין נגד המדרגה העליונה. וכן בחינת הנעשה כנגד בחינת הנשמע הוא בחינת רגלין, כי הנעשה הוא בחינת אחר הבריאה, בחינת ברא, כמובא שם במאמר הנ"ל. והנשמע הוא בחינת קדם הבריאה, בחינת בראשית, בחינת תורת ה' כנ"ל ועל כן הנעשה הוא בחינת רגלין כנגד הנשמע וכנ"ל ועקר השליחות הוא בבחינת נעשה בבחינת רגלין כנ"ל, כי השליח הוא בחינת נעשה שעושה שליחותו ומצוותיו. והמשלח הוא בבחינת הנשמע ששומעין דבריו שמצוה לעשות. נמצא, שעקר השליחות הוא בבחינת רגלין ועל כן עקר השליחות בבחינת משא ומתן, שהוא בחינת רגלין, כמובא במקום אחר, כי שם עקר השליחות כמו שמשלחין את אחד למרחוק להביא דבר ממרחק כמו כן ממש הוא בחינת המשא ומתן שהאדם עושה המשא ומתן בשביל להגביה ולהעלות הקדשות הנפולות שרחוקין מאד ממנו יתברך והוא בחינת שליחות ממש כנ"ל ועל כן שם עקר השליחות כנ"ל. כי אצל כל המצוות אף על פי ששלוחו של אדם כמותו, אף על פי כן מצוה בו יותר מבשלוחו, אבל במשא ומתן שם עקר השליחות וכנ"ל. וזה בחינת לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, כי עקר השליחות בשביל התקון, כי בשביל זה נברא העולם הגשמי שעל ידי זה נתהוה בחינת שליחות כנ"ל ובשביל זה נשתלח האדם בזה העולם, הכל כדי לתקן העולם מקלקולו כידוע. נמצא, שעקר בחינת השליחות שהיא בחינת בריאת האדם בזה העולם הגשמי בגוף עכור, שעל ידי זה שיך שם שליחות,
כי בתחלה כשהיה נכלל בשרשו לא היה שיך שם שליחות. ועקר השליחות על ידי שנשתלח בזה העולם הגשמי ונתרחק ממנו יתברך שאז שיך שם שליחות כמו ששולחין את בנו מרחוק. והכל בשביל לנצח מלחמות ולתקן כל הקלקולים להשיב הכל מתקן לה' יתברך נמצא שעקר בחינת השליחות בשביל תקון ולא לעוות, חס ושלום חס ושלום, וזהו בחינת אין שליח לדבר עברה, כי 'שלוחו של אדם כמותו' זה בחינת שנכלל השליח בהמשלח כנ"ל, וזה דיקא על ידי תורה ומצוות, שעל ידי זה נכללין בו יתברך ונכלל השליח בהמשלח, כביכול, ועל כן גם בין אדם לחברו שלוחו של אדם כמותו כנ"ל. אבל על ידי עברה אדרבא, נפרדין ממנו יתברך ועל כן אין בו דין שליחות. ואין שיך בו שלוחו כמותו, כי, אדרבא, על ידי זה נתרחק ונתפרד השליח מהמשלח, כביכול, כנ"ל וזה בחינת אין שליחות לעכו"ם, כי הם מעולם הפרוד, כי לא קבלו התורה והמצוות ויגרש מפניו גוים ונתרחקו ממנו יתברך ועל כן אינם בכלל שליחות, כי אינם יכולים להכלל בהמשלח ועל כן אינם בתורת שליחות, כי עקר בחינת שליחות הוא שהשליח נכלל בהמשלח כנ"ל:
וזה בחינת וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו וכו' עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי וכו'. כי האבות הן הן המרכבה וזכו להכלל בו יתברך בבחינת שאומרים אלהי אברהם וכו' ועל ידי שנכללין בו יתברך ונכלל השליח בהמשלח, כביכול, אזי יש לו ממשלה על מלאכים שהם בחינת שלוחים שמשם נמשך כח הבחירה, שמשם נשתלשל אחיזת עץ הדעת טוב ורע, שמשם אחיזת הסטרא אחרא. ומי שהוא ציר נאמן לשולחיו ועושה שליחותו בזה העולם בשלמות, אזי מזכך בחינת השליחות שהוא בחינת בריאת העולם כנ"ל, ואזי נתבטל אחיזת הסטרא אחרא שאחיזתה בבחינת שליחות דיקא, בבחינת מלאך, שמשם אחיזת עץ הדעת והסטרא אחרא כידוע, ואזי זוכה על ידי זה להכלל בשרשו ונכלל השליח בהמשלח כנ"ל, ואזי נעשה הוא בבחינת המשלח ואזי הוא מושל על כל בחינת השלוחים. וזה בחינת הממשלה על המלאכים שיהיה להצדיקים לעתיד, שזהו עקר התכלית, כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (בלקוטי תנינא סימן א'). כי המלאכים הם בחינת שלוחים, כי מלאך לשון שליח וכשהאדם זוכה לעשות שליחותו בשלמות בזה העולם אזי נכלל בהמשלח, כביכול, ואזי הוא בעצמו בבחינת משלח ויש לו ממשלה על כל השלוחים שהם בחינת מלאכים ואזי נכנע הסטרא אחרא כנ"ל. וזהו "וישלח יעקב מלאכים". כי יעקב זכה שיהיה לו ממשלה על המלאכים וזכה לעשות שליחות עם מלאכים ממש, כי הוא נכלל בשרשו בבחינת משלח כנ"ל ועל כן שלח אותם אל עשו, שהוא הסטרא אחרא, כי על ידי זה שזכה לזכך בחינת השליחות עד שנכלל בהמשלח, כביכול, עד שהוא מושל על השלוחים שהם המלאכים, על ידי זה נכנע הסטרא אחרא, שהוא עשו, שאחיזתם משם מבחינת שליחות כנ"ל. וזהו 'עם לבן גרתי - ותרי"ג מצוות שמרתי'. כי כל זה זכה על ידי ששמר התרי"ג מצוות אצל לבן דיקא, דהינו בתוך התגברות הסטרא אחרא שמתגבר על הצדיק מהגוף העכור והעולם הגשמי. ועל ידי שזוכה לשמר התרי"ג מצוות שם דיקא בבחינת לבן, שהוא התגברות הסטרא אחרא, על ידי זה דיקא מזכך בחינת השליחות, כי זה עקר בחינת השליחות כשעושה המצוות עם הגוף ומשבר התגברות הסטרא אחרא הנאחז בהגוף ואזי דיקא האדם בבחינת שליח כנ"ל ואז כשהוא ציר נאמן לשולחיו בבחינת עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי. על ידי זה מזכך בחינת השליחות ונכלל השליח בהמשלח, ואזי נעשה בבחינת משלח ויכול לעשות שליחות עם מלאכים שהם בחינת שלוחים, בבחינת וישלח יעקב מלאכים וכו' כנ"ל: ברוך ה' לעולם אמן ואמן: