ליקוטי הלכות · חושן משפט ב · פריקה וטעינה א
התאמת הקריאה
כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וכו' עזב תעזב עמו, ותרגומו, משבק תשביק מה דבלבך עלה וכו'. כי כבדת המשאוי שנכבדת ונופלת הוא על ידי השנאה כי שנאה הוא פגם הדעת כמו שכתב רבנו נרו יאיר כמה פעמים וכנ"ל. וכשנפגם הדעת אזי נכבדת המשאוי ונופלת כי הדעת מרים כל הדברים בבחינת החי נושא את עצמו ועקר החיות על ידי הדעת, כמו שכתוב (קהלת ז), החכמה תחיה. ועל כן האדם על ידי הדעת יכול להרים כל המשאות שבעולם בקל על ידי תחבולות ועצות אבל כשנסתלק הדעת נסתלק החיות ואזי נופל המשאוי וזה בחינת חלי נופל שכתב רבנו נרו יאיר במאמר האי מאן דבעי למנסב (סימן כט) עין שם שהוא על ידי שנפגם הדעת על ידי התגברות הדמים על ידי זה נופל עין שם. ושנאה וכעס הוא בחינת התגברות הדמים כמו שכתב רבנו נרו יאיר (סימן נז) כי כבד כועס (ברכות סא) וכבד הוא מלא דם, שהוא בחינת שנאה ורציחה שהוא שפיכות דמים ועל כן על ידי שנאה על ידי זה הוא בחינת התגברות הדמים ועל ידי זה נפגם הדעת ועל ידי זה נופל בבחינת חלי נופל כנ"ל כי אזי המשא נכבדת בבחינת כי עונתי עברו ראשי כמשא כבד וכו' (תהלים לח) שעל ידי העונות שהוא בחינת התגברות הדמים כמו שכתב רבנו נרו יאיר שם על ידי זה נפגם הדעת ואזי נופלים כל הדברים על ידי הכבדות בבחינת כמשא כבד יכבדו ממני עין במאמר האי מאן הנ"ל שהביא רבנו נרו יאיר מקרא זה שם עין שם היטב. וזה שכתוב, כי תראה חמור שנאך רבץ וכו' שנאך דיקא כי עקר נפילת המשאוי היא על ידי השנאה כנ"ל. ועל כן צותה התורה לעזר לחברו לפרק ולטען כדי שיהיה אהבה וחבה ביניהם ועל ידי זה נתתקן פגם נפילת המשאוי שהוא על ידי השנאה כנ"ל וזה שתרגם משבק תשביק מה דבלבך וכו'. כי עקר מצוה זו בשביל האהבה כנ"ל וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין מצוה זו על פסוק, אתה כוננת מישרים שמי שרואה שונאו שהוא פורק וטוען עמו בודאי יחבקנו וינשקנו כי עקר זאת המצוה בשביל האהבה שעל ידי זה נתתקן פגם נפילת המשאוי שהוא על ידי השנאה שהוא פגם הדעת כנ"ל:
וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה זקן ואינו לפי כבודו פטור כי צריך לזהר שלא לפגם הכבוד כי כבוד הוא שרש הנפש כנ"ל נמצא שהוא החיות של הנפש והוא בבחינת מחין וחיות להנפש כי הכבוד הוא תלוי בדעת כי לא נאוה לכסיל כבוד, וכמו שכתוב (משלי ג), כבוד חכמים ינחלו וכמו שכתב רבנו נרו יאיר סימן סז) שהכבוד חוזר אל המביני מדע כי שם שרש הכבוד ועל כן פגם הכבוד הוא פגם הדעת, גם האהבה והאחדות תלוי בכבוד כי שם נתאחדין כל הנפשות בבחינת בקהלם אל תחד כבדי שהכבוד הוא בבחינת אחדות כי הכבוד הוא בחינת מלכות שהוא בחינת אחדות כמובא לעיל כי המלך עוצר בעם ומקבצם ומיחדם, כמו שכתוב, זה יעצר בעמי וכן איתא בדברי רבנו נרו יאיר סימן יד) שעל ידי תקון הכבוד דהינו על ידי שנותנין כבוד ליראי ה' על ידי זה נמשך שלום בעולם עין שם. נמצא שתקון כל הנפשות וחיותם הוא בחינת הכבוד כנ"ל, וכשנפגם הכבוד אזי נפגם מחם וחיותם ואזי נופלים כנ"ל כי נעשים בבחינת משא כבד כנ"ל שהוא בחינת פגם הכבוד כי פגם הכבוד הוא שנסתלק הוא"ו שהוא בחינת חיות ואזי נעשה מכבוד כבד בחינת משא כבד כעין מה שכתב רבנו במקום אחר במאמר אני ה' הוא שמי (סימן יא). ועל כן זקן ואינו לפי כבודו פטור מפריקה וטעינה ויש דעה שאסור כי עקר פגם נפילת המשא הוא בבחינת פגם הכבוד כנ"ל ועל כן צריך לזהר מכבודו שלא לפגם כבודו על ידי נפילת המשא כי אדרבא עתה הוא צריך לזהר מאד בכבודו שהוא בחינת תקון הנפילה כנ"ל. ועקר תקון הכבוד הוא על ידי כבוד הזקן כמובא בדברי רבנו נרו יאיר כמה פעמים, ועל כן הזקן שזוכה לשלמות הדעת בחינת זה קנה חכמה, וזוכה לכבוד בבחינת כבוד חכמים ינחלו כמו שכתוב, ועם זקנים כבוד על כן הוא יכול לשאת ולהרים כל המשאות כמו שכתב רבנו נרו יאיר סימן נד) שהצדיק נקרא משא שהוא נושא הכל בבחינת כאשר ישא האומן את היונק כי הצדיק מנשא ומרים כל הנפילות. וכל זה על ידי תקון הדעת כנ"ל ותקון הדעת הוא תקון הכבוד כנ"ל וכדמשמע מדברי רבנו נרו יאיר בכמה מקומות:
וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על זה הפסוק ששונא האמור כאן הוא שראוהו עובר עברה הינו בחינת התגברות הדמים של השס"ה גידין שהם בחינת שס"ה עברות, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה שם, ומזה בעצמו נעשה בחינת הנפילה, בבחינת כי עונתי עברו ראשי כמשא כבד וכו' כנ"ל, כי אסור לשנא ישראל אם לא שראהו עובר עברה שאז מצוה לשנאתו כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בענין זה כי העברה על ידי התגברות הדמים של השס"ה גידין כנ"ל. ומשם בא בחינת השנאה על ידי הדמים כנ"ל. ועל כן מתר לשנאו כי הוא בבחינת שנאה כנ"ל, ואף על פי כן צותה התורה לבל יניחנו לפל לגמרי רק צריך לעזב מה שבלבו עליו ולהפך בזכותו להביאו לבחינת אהבה כמו שתרגם אונקלוס, משבק תשבוק וכו' ועל ידי זה מרים אותו מנפילתו כנ"ל:
ועתה יש לרמז מצוה זו על האדם בעצמו כי תראה חמור שנאך רבץ וכו' שכשרואין חמרו וגופו של שונאו שעבר עברה כנ"ל שהוא רובץ תחת משאו ואינו יכול לשא עליו משאוי ועל תורה ונופל חס ושלום, כי ידוע שהאדם צריך להיות כשור לעל וכחמור למשאוי וכשרואין האדם נופל מעבודת ה' חס ושלום, וזה על ידי עברות חס ושלום, בחינת שנאך כנ"ל, צותה התורה לבלי להתעלם ממנו רק עזב תעזב עמו שצריך לראות לעזר לו ולקרבו ולהרימו מנפילתו וצריך לאהבו דוקא כמו שתרגם משבק תשבוק וכו'. כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות ואפלו ברשע גמור צריך למצא בו איזה זכות ועל ידי זה מוציאין אותו מרשעתו ומכניסין אותו באמת לכף זכות וחוזר בתשובה כמו שכתב רבנו נרו יאיר (בסימן רפב) על פסוק ועוד מעט ואין רשע וכו'. וזהו מצות עזב תעזב שעקר המצוה היא האהבה כמו שתרגם כו' כנ"ל. כי גם להרים האדם עצמו מנפילתו הוא רק על ידי האהבה דהינו על ידי שמכניסין אותו לכף זכות ואהבה כנ"ל. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה זקן ואינו לפי כבודו פטור ויש אומרים אסור כי כשעוסק לקרב בני אדם לעבודת ה' יתברך להרימם בנפילתם צריך לשמר את כבודו מאד דהינו שלא יקרב אותן שאינן ראויין לקרב שעל ידי זה יהיה נפגם כבודו חס ושלום, כמו שכתוב גבי משה, לך רד וכו', על שקרב את הערב רב כי אלו הרשעים הם בבחינת ערב רב שהם בחינת עשו כמובא, ועליהם נאמר, בזוי אתה מאד שאין להם חלק בכבוד דקדשה ועל כן אסור לקרבם כי יפגם כבודו חס ושלום על ידם:
וזה בחינת זקן ואינו לפי כבודו שאסור להרימו מנפילתו כשרואה שאינו לפי כבודו דהינו שיפגם כבודו על ידי זה חס ושלום כנ"ל. כי עקר הוא הכבוד כי כשמקרבין לה' יתברך הראויין לקרב נתגדל כבודו יתברך כי זה עקר כבודו כשהרחוקים מתקרבים לעבודתו יתברך כמו שכתב רבנו נרו יאיר כל זה, ונעשה מהם בחינת היכל הקדש בבחינת ובהיכלו כלו אומר כבוד וזה בחינת בטול האסור בששים בחינת ששים המה מלכות בחינת מלך הכבוד בחינת היכל הקדש הנ"ל שעל ידו נתבטל האסור והרע שלהם. ועין כל זה במאמר מי שעוסק לקרב וכו' סימן נט) וזהו בחינת עזב תעזב דהינו לסמכו ולהרימו מנפילתו שזה בחינת בטול האסור בסמך כנ"ל בבחינת סומך ה' לכל הנופלים כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ד), מפני מה אין נו"ן באשרי מפני שיש בה נפילה וכו' ואפלו הכי חזר דוד וסמכה ברוח הקדש כמו שכתוב סומך ה' לכל הנופלים, נמצא שסמך הוא בחינת סמיכת הנפילה בבחינת נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. וזהו גם כן בטול כל האסורים בסמ"ך כי כל האסורים הם מבחינת הדברים הנפולים וכמו שמבאר כל זה לעיל בהלכות תערובות עין שם. נמצא שעקר המצוה של עזב תעזב דהינו לסמכו ולהרימו מנפילתו הוא על ידי בחינת הכבוד שהוא בחינת סמך בחינת ששים המה מלכות וכו' כנ"ל ומשם הסמיכה לכל הנופלים בבחינת סומך וכו' כנ"ל. ועל כן אותן שהם רחוקים מן הכבוד ואין להם עוד שום חלק בהכבוד אסור לקרבם כי עקר הוא הכבוד שהוא שרש כל הנפשות דקדשה כנ"ל וזה בחינת זקן ואינו לפי כבודו כנ"ל. ועל כן יש שני דעות, לדעה אחד פטור אבל אם רוצה מתר לעזב, ולדעה שניה אסור. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגו כי הכל לפי רשעותם ולפי רחוקם מהכבוד כי יש שהם רחוקים כל כך עד שיש סכנה גדולה לקרבם ומחמת זה פטרה התורה להזקן שאינו מחיב לסכן נפשו בסכנה גדולה כל כך אך אף על פי כן אם רוצה לעשות לפנים משורת הדין לירד ולהעלות אפלו אותם בודאי עושה מצוה גדולה מאד מאד. אבל יש שהם רחוקים עוד יותר עד שיש אסור גמור לקרבם ואסור לו לסכן נפשו עליהם כמובא במאמר הנ"ל על מאמר רבותינו זכרונם לברכה מפני מה עיניהם של תרמודיים טרוטות וכו'. אבל אותן שיש להם עוד איזה אחיזה בהכבוד אף על פי שהם רחוקים מאד עליהם נאמר עזב תעזב כנ"ל כי זה עקר כבודו כנ"ל:
ברוך ה' לעולם אמן ואמן: