ליקוטי הלכות · חושן משפט ב · חובל בחברו ג
התאמת הקריאה
אסור להכות חברו וכו' ואפלו בהרמת יד נקרא רשע וכו' החובל בחברו משלם חמשה דברים שהם נזק וצער רפוי שבת ובשת וכו':
על פי התורה 'ויבן ה' אלקים את הצלע' בלקוטי הראשון בסימן סז, עין שם כל התורה היטב מתחלתו לסופו:
והכלל בקצור לענינינו שהנפש יקרה מאד וצריכין לשמרה מאד, על כן צריכין לזהר מאד לקבל הכבוד בקדשה גדולה לשמו יתברך, כי הכבוד הוא בחינת אם כל חי והוא שרש כל הנפשות וכשהנפש מסתלקת היא מסתלקת אל הכבוד שהוא שרשה בבחינת כבוד ה' יאספך שהסתלקות ואסיפת הנפשות הם לתוך הכבוד, כי לתוך הכבוד נסתלקין ונאספין כל הנפשות כי שם שרשם כנ"ל. ועל כן כשבא כבוד חדש להאדם צריך לזהר ולהשמר, כי אולי בא הכבוד חס ושלום, בשביל הסתלקות כדי שתסתלק הנפש אל הכבוד שהוא שרשה כנ"ל. אך מדה טובה מרבה ועל כן על פי הרב בא הכבוד לטובה, דהינו כשבא נפש חדשה אל האדם אזי היא באה מלבשת בהכבוד שהיא אם כל חי כנ"ל. וצריך לראות שיהיה פנים אל הכבוד וזה זוכין על ידי שבירות תאות אכילה וכו', עין שם. אבל כשפוגמין חס ושלום בתאות אכילה אזי נפגם הכבוד ואין לו פנים וכו'. ואזי נוטלין כל הכבוד העזי פנים שבדור וכו'. וכשנופל המלכות והכבוד להעזי פנים חס ושלום אזי המלכות היא בבחינת צדק וכו' ואזי הוא בחינת רגליה ירדות מות וכו'. וצריך להעלות את הכבוד והמלכות מהם, דהינו מהעזי פנים שהם העכו"ם והרשעים וכו' וזה נעשה על ידי צדקה בחינת צדקה תציל ממות וכו', כי צדקה היא בחינת ה' חסדים וכו'. ועל כן על ידי צדקה מעלין ומתקנין את המלכות והכבוד ועושין מצדק צדקה וכנגד זה נזכר בתורה חמש פעמים צדקה וכו' ואז חוזר הכבוד אל המביני מדע וכו'. ואזי כשבא כבוד חדש אל האדם ומלבש בתוכו נפש דקדשה כנ"ל צריך לראות להוליד את הנפש בנקל בלי קשוי הולדה וכו' ואחר כך כשנולד הנפש צריך לגדל את הנפש. ושתי בחינות אלו, דהינו ההולדה והגדול נעשין על ידי יראה ואהבה שהם בחינת שתי ידים בחינת יד הגדולה ויד החזקה, כי ההולדה נעשית על ידי בחינת יד החזקה בחינת יראה, כמו שכתוב רעדה אחזתם שם חיל כיולדה. ואחר שנולד הנפש אזי מגדילין אותה על ידי האהבה שהיא בחינת יד הגדולה וכו'. ולפעמים יש עיפות אל הנפש וכו' וצריכין להבריאה על ידי בחינת מים קרים על נפש עיפה וכו' ומים קרים נעשין על ידי שנותנין כבוד לזקן ששכח תלמודו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הזהרו בזקן ששכח תלמודו לכבדו וכו', עין שם כל זה היטב:
אשרי אזנים שכך שומעות אשרי עינים שכך רואות:
וזה בחינת אסור הגדול של הכאה וחבלה איש ברעהו, כי החובל בחברו הוא פוגם בכבוד חברו ובנפש חברו אשר באמת שניהם אחד, כי הנפש שרשה בכבוד כנ"ל. וזה הרשע החובל בחברו שהוא כאלו נוטל נפשו, כי נוטל נפשו ממש שבאותו אבר שחובל בו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין שבת. חובל משם מאי מחיב? משום נטילת נשמה שבאותו אבר. נמצא שהחובל והמכה את חברו נוטל נפש חברו ממש. ועקר הפגם הוא מה שפוגם ביותר בכבוד חברו מה שמבישו מאד על ידי ההכאה, כי הבושה הוא עקר הפגם והעון הגדול ביותר. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא נט(: המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. וזה אפלו אם בישו בדברים לבד, מכל שכן וכל שכן כשמבישו על ידי הכאה ממש נמצא שפוגם בכבוד ישראל חברו וגם נוטל נפשו בידים על ידי ההכאה והחבלה שהוא בחינת יציאת נפש מאותו אבר כנ"ל. ושני הפגמים אלו הם שיכים זה לזה, כי זה תלוי בזה, כי הנפש שרשה בכבוד כנ"ל וכשפוגם בכבוד חברו אפלו כשמבישו בדברים לבד. נחשב גם כן כאלו נוטל נפשו, כי הנפש שרשה בכבוד כנ"ל וכשפוגם וגוזל כבוד חברו כאלו נוטל נפשו המלבשת בהכבוד כנ"ל ועל כן המלבין פני חברו נחשב כשופך דמים ממש, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא דף נח ע"ב) והדם הוא הנפש, כי פגם הכבוד הוא פגם הנפש ששרשה וחיותה בהכבוד כנ"ל, מכל שכן וכל שכן כשפוגם בכבוד איש ישראל על ידי הכאה ממש נמצא שגוזל כבודו ונפשו של חברו המלבשת בהכבוד, בידים ממש ועל כן גדול עוונו מנשוא וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאפלו בהרמת יד נקרא רשע. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא כי עקר בחינת העולם הבא הוא בחינת הכבוד, בחינת והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך הנאמר על נפשות הצדיקים לאחר הסתלקותן שהצדיקים הזוכין נסתלקים בעת מיתתם לתוך הכבוד שהוא לבוש ושרש הנפש ועל ידי זה זוכין בעולם הבא למה שזוכין, כי אי אפשר לבוא לחיי עולם הבא כי אם על ידי שנכלל נפשו בתוך בחינת כבוד ה' שלשם נאספין נשמות הצדיקים בבחינת כבוד ה' יאספך כנ"ל (כי אף על פי שבהתורה הנ"ל נאמר שזה הענין אינו טוב כשהנפש נסתלקת על ידי הכבוד כונתו שצריכין לשמר את עצמו כשבא הכבוד שלא תסתלק הנפש בלא עתה חס ושלום, אבל כשבא עת פקדת האדם למות בודאי היא טובה וזכיה גדולה להאדם כשזוכה שתסתלק נפשו לתוך הכבוד בבחינת כבוד ה' יאספך, שזה נאמר על הסתלקות נפשות הצדיקים, אשרי להם) ועל כן המלבין פני חברו וכו' שפוגם בכבוד ישראל חברו. וכשפוגם בכבוד ישראל פוגם בכבוד ה' יתברך כי קדשא בריך הוא וישראל ואוריתא כלא חד, כי ישראל הם כבודו יתברך, כמובא במקום אחר. וכמו שכתוב, על ישראל גאותו. שגדלו וגאותו וכבודו יתברך הוא על ישראל. ועל כן זה המלבין פני חברו שפגם בכבוד על כן נפרע מדה כנגד מדה אם אינו מפיס חברו שגם לעתיד אינו זוכה שתכנס ותכלל נפשו בתוך הכבוד ועל ידי זה אין לו חלק לעולם הבא, כי אי אפשר לזכות לעולם הבא כי אם על ידי בחינת כבוד ה' יאספך כידוע, כי זה סוד חלוקא דרבנן שהוא בחינת הכבוד שבו מתלבשת הנפש לחזות בנעם ה' וכו'. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא, כי זה המתכבד בקלון חברו שרוצה לקח לעצמו כבוד על ידי קלון חברו על ידי זה זה וזה נטל ממנו, כי הכבוד בורח ממנו ואינו זוכה שתכלל נפשו בכבוד העליון שבו נכללין נפשות הצדיקים בבחינת כבוד ה' יאספך כנ"ל ועל ידי זה אין לו חלק לעולם הבא כנ"ל:
וזה שחיבה התורה לחובל בחברו חמשה דברים נזק וצער רפוי שבת ובשת, כי זה שהכה את חברו ופגם בכבוד איש ישראל בשביל כבודו, כי רוצה לקח לעצמו כל הכבוד, זהו בחינת נפילת הכבוד אל העזי פנים שבדור שהם העכו"ם והרשעים המושלים על עם דל בחנם הנאמר בהתורה הנ"ל, כי רב הקטטות ומריבות, ובפרט הכאות וחבלות הם על ידי העזי פנים שבדור שהם העכו"ם או הנגידים הרשעים המשתררים על העניים בחנם ומבזין אותם בכל מיני בזיונות וכשהעני משיב לו כנגדו איזה דבור קל בעלמא הוא מכה אותו על הלחי וחובל בו בשביל שפגם העני בכבודו אוי לנפשו אוי לו שגבר בו העזות כל כך כי לא די שה' יתברך השפיע לו טובה ונתן לו עשירות אף גם הוא רוצה להשתרר על העני שהם מאנין תבירין דקדשא בריך הוא רחים לון וכו'. ולא די לו כל הכבוד שיש לו בעשירותו אלא שרוצה לבזות את שאר ההמון עם הכשרים ובפרט העניים לגמרי שכלם יהיו כפופין תחתיו כאלו כל הכבוד שיך לו לבדו. והכלל שבודאי כל מי שבא לידי עון הגדול הזה להכות חברו חס ושלום, זהו מחמת גדל העזות שיש בו שרוצה לקח כל הכבוד לעצמו, כי רב הקטטות והמריבות הם בשביל הכבוד שנדמה לו שפגעו בכבודו ובשביל זה בא לידי הכאה וחבלה בחברו, כי הוא עז פנים ביותר וכאלו כל הכבוד מגיע לו מן השמים עד שנדמה לו שחברו פגע בכבודו ומחמת זה הכה אותו נמצא שהכאות וחבלות הם על ידי בחינת פגם נפילת הכבוד אל עזי פנים שבדור. על כן צריכין לתן חמשה דברים הנ"ל כי להעלות הכבוד מהעזי פנים הוא על ידי צדקה שהיא בחינת ה' וכו' כנ"ל וכנגד זה צריך החובל בחברו לתן חמשה דברים חמשה מיני ממון כנגד ה' של צדקה הנ"ל שעל ידי זה מעלין ומתקנין הכבוד מפגם נפילת הכבוד אל העזי פנים כנ"ל:
ויש לרמז כי החמשה דברים שנותן החובל הם כנגד החמש בחינות הנאמרים בהתורה הנ"ל שכלם הם בחינת תקון הנפש והכבוד שהוא שרש הנפש, כי מבאר שם שהנפש שרשה בכבוד וזהו בחינה אחת. וצריכין לתקן את הכבוד להעלותו מהעזי פנים וזה זוכין על ידי צדקה וזהו בחינה שניה. וכשחוזר הכבוד אל הקדשה אל המביני מדע צריכין לראות להוליד ולגדל את הנפש על ידי שתי הידים הנ"ל שהם יד החזקה ויד הגדולה וזהו בחינה שלישית ורביעית שהם תקון שתי הידים שעל ידם מולידין את הנפש ומגדלין את הנפש. ולפעמים יש עיפות אל הנפש וצריכין להחיותה על ידי מים קרים שזוכין על ידי הכבוד שנותנין לזקן ששכח את תלמודו וזהו בחינה חמישית. וכנגד זה צריך החובל שפגם בנפש ובכבוד כנ"ל צריך לתן ה' דברים שהם כנגד הה' של צדקה שעל ידי זה מעלין הכבוד מהעזי פנים כנ"ל וזהו בכלליות וגם בפרטיות מרמזין החמשה דברים של החובל על חמש בחינות הנ"ל:
נזק הוא בחינת החזרת הנפש ותקונה, כמו שכתוב בפרשת חובל:
ונתת נפש תחת נפש עין תחת עין וכו' ודרשו רבותינו זכרונם לברכה ממון, כי ממון הנזק שמשלם הוא בשביל פגם הוצאת הנפש שנטל מחברו על ידי נטילת האיבר שחבל בו נמצא שממון הנזק הוא בחינת תקון ותשלומין על פגם נטילת הנפש כנ"ל:
צער שמשלם החובל. זהו בחינת צדקה, כי תשלומי צער הוא בחינת צדקה וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בהחובל שחיב על הצער אפלו במקום נזק שאף על פי שנותן לו דמי ידו אין פוטרין אותו מן הצער לומר הואיל וקנה ידו יש עליו לחתכה בכל מה שירצה אלא אומרים יש לו לחתכה בסם שאינו מצטער כל כך וכו'. נמצא שתשלומי הצער שצותה התורה הוא מתורת צדקה כי ה' יתברך מרחם על הבריות ועל כן גזרה התורה שאף על פי שקנה ידו על ידי תשלומי הנזק אף על פי כן אין בידו לצער את חברו, כי אף על פי שידו קנויה לו מדינא אף על פי כן צריך להשתדל לבלי לצערו, דהינו לחשב תחבולות לחתכה על ידי סם שלא יצטער. וזהו בחינת צדקה כי גם צדקה הוא מצד רחמי ה' יתברך שחמל על עניים שאף על פי שהם חיבים בדינו הצדק והישר, לסבל עניות, אף על פי כן רחמיו מרבים עליהם וגזר וצוה עלינו לפרנסם בעין יפה ולרחם עליהם מאד וכשנותן צדקה לעני הוא מקל צערו בבחינת (תהלים מא) אשרי משכיל אל דל שצריכין להשכיל ולחשב תחבולות על הדל והעני הכואב ומצטער מאד להמציא לו פרנסתו להקל צערו, כי העניות הוא בחינת כאב וצער, כמו שכתוב (שם סט), ואני עני וכואב. וזהו בחינת צער שחיבה התורה לשלם להנחבל אפלו במקום נזק אף על פי שקנה ידו כי אף על פי כן מחיב להקל צערו וכנ"ל:
רפוי ושבת זה בחינת יד החזקה ויד הגדולה שעל ידם מולידין את הנפש ומגדלין את הנפש, כי רפוי הוא בחינת הולדת הנפש, כי המכה והחבלה הוא בחינת יציאת הנפש כנ"ל. כי במקום המכה שם הוא בחינת יציאת הנפש באותו מקום החבלה. וכשחוזרין ומרפאין את המכה כדי שתחיה המכה זהו בחינת הולדת הנפש שרוצין לחזר ולהוליד נפש וחיות חדש במקום הזה שיצאה חלק הנפש משם. ועל כן נקראת הרפואה בשם חיות, כמו שכתוב, ותחלימני ותחייני. וכמו שמרגל בלשון רבותינו זכרונם לברכה רפואת המכה בשם 'חיתה המכה', כי רפואת המכה הוא בחינת חיות חדש שהוא בחינת נפש חדש, בחינת נפש חיה, נמצא שהרפואה הוא בבחינת הולדת הנפש ועל כן כל הרפואות הם על ידי בחינת יד החזקה שמשם הולדת הנפש כנ"ל, כמו שכתוב, מחצתי ואני ארפא. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שבאותו היד שהקדוש ברוך הוא מוחץ בו הוא רופא, כמו שכתוב, נגף ורפא וכו'. הינו שהרפואה הוא על ידי היד שהקדוש ברוך הוא מוחץ בו שהוא בחינת יד החזקה שמשם אחיזת כל הדינים והענשין חס ושלום כידוע. ועל כן כל הרפואות הם על ידי סמים מרים ויסורים מחמת שהרפואה באה על ידי בחינת יד החזקה שמשם באים כל היסורים והמכות חס ושלום, ועל כן גם הרפואה הבאה משם צריכה לבוא על ידי יסורים וסמים מרים, כי שם אחיזת הדינים כידוע. וזהו בחינת חבלי לדה שהיולדת צריכה להוליד את הולד על ידי יסורים קשים שהם חבלי לדה וזה מחמת שהלדה נמשכת מבחינת יד החזקה שעל ידי זה הולדת הנפש בחינת רעדה אחזתם שם חיל כיולדה כנ"ל ועל כן בהכרח שתהיה הלדה על ידי יסורים כי זה נמשך מבחינת יד החזקה כנ"ל. ועל כן היולדת יש לה דין אחד עם רפואת החולה לענין חלול שבת ויום הכפורים, כמבאר בפוסקים כי הרפואה הוא בבחינת הולדת הנפש כנ"ל:
ושבת הוא בחינת גדול הנפש כי השבת הוא שצריך לפרע לו מה שמתבטל ממלאכתו כל ימי חליו עד שמתרפא לגמרי, זהו בחינת גדול הנפש שהנפש והחיות שנמשך להחולה הנחבל על ידי הרפואה שהוא בחינת הולדת הנפש כנ"ל צריכה להתמהמה עד שתתגדל ואז יחזר לאיתנו כבראשונה ובשביל זה צריך לשלם לו שבת. נמצא שהשבת שמשלם לו מה שמתבטל ממלאכתו עד שיתרפא לגמרי זהו בחינת גדול הנפש, כי בשעת התחלת צמיחת הרפואה זהו בחינת הולדת הנפש והחיות למקום המכה כנ"ל ואחר כך כל ימי חליו עד גמר הרפואה זהו בחינת גדול הנפש שאינו יכול לקום מחליו ולחזר לאיתנו לגמרי עד שתתגדל הנפש לגמרי כראוי ובשביל הבטול הזה נותן לו שבת נמצא שהשבת הוא בבחינת גדול הנפש:
ובשת שמשלם זהו עקר התקון שצריך לתקן את הכבוד שפגם בו ועל כן צריך לשלם לו בשת על שפגם בכבודו ובישו שזהו עקר הפגם הגדול ביותר. ובזה הבשת שמשלם לו ומפיסו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בזה הוא מתקן בחינת התקון הנ"ל הנאמר בהתורה הנ"ל שהוא בחינת תקון עיפות הנפש על ידי הכבוד שנותנין לזקן ששכח תלמודו. כי כל אחד ואחד מישראל יש לו איזה חלק בהכבוד וכמו כן יש לו חלק בהתורה הקדושה כי כל נפש מישראל הוא בחינת תורה ושרשה בכבוד וכמבאר בהתורה דרשו ה' ועזו (סימן לז) ומבאר שם שעל ידי הכבוד שנותנין לישראל על ידי זה חוזר ונתגלה הארת נפשו ונתגלה התורה שבנפשו, עין שם. וכן להפך כשמבישין אחד מישראל ופוגמין בכבודו בזה נתעלם חס ושלום, הארת נפשו ויכול לגרם לו שכחת והעלמת התורה חס ושלום. ועל כן זה הנחבל כשמפיסו ומחזיר לו הכבוד על ידי שנותן לו דמי הבשת ומפיסו בדברים, זה הכבוד שמחזיר לו הוא בחינת הכבוד שנותנין לזקן ששכח תלמודו, כי על ידי החבלה שהוא פגם בכבוד ישראל גרם שכחת התורה מנפש ישראל ששרשה בכבוד כנ"ל, ועכשו על ידי דמי הבשת מחזיר הכבוד לשרשו ובזה מחזיר את הכבוד לבחינת זקן ששכח תלמודו, כי זה כלל שכל אחד מישראל אפלו הפחות שבפחותים שרשו במקום עליון מאד והוא נשרש בתוך בחינת זקן דקדשה כפי חלק נפשו. וכפי הפגם שפגם החובל בכבוד נפש ישראל הנחבל כן פגם בבחינת שרש נפשו שנשרשת בדיקנא קדישא וגרם הסתלקות והעלמת התורה שם חס ושלום שהוא בחינת זקן ששכח תלמודו. ועל ידי דמי הבשת שהוא תקון הכבוד על ידי זה הוא חוזר ומתקן זה הפגם בבחינת הזהרו בזקן ששכח תלמודו דהינו שמחזיר הכבוד להנפש שעל ידי זה חוזר הכבוד והתורה לבחינת הזקן וכו' הנ"ל ועל ידי זה נתתקן עיפות הנפש כנ"ל. נמצא שהחמשה דברים הם בבחינת תקון החמש בחינות הנ"ל:
וזה בחינת מה שבתחלת גאלת מצרים כשהתחיל משה לשום לב על צרת ישראל היה המעשה הראשונה מה שראה הכאות וחבלות שמכין את ישראל, כמו שכתוב, ויצא אל אחיו וכו' וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו וכו':
כי עקר גלות מצרים שהוא הגלות הראשון וכן כל הגליות שכלולין בגלות מצרים, כמבאר במקום אחר הוא בחינה הנ"ל ממה שנפל הכבוד והמלכות אל העזי פנים שבדור שהם העכו"ם והרשעים וכו' והעזי פנים נוטלין לעצמן כל הכבוד והמלכות שמזה נמשך מלכות וכבוד העכו"ם שיש להם כל הכבוד והמלכות וישראל הם שפלים ונבזים. ולא די שאין לישראל כבוד אשר באמת כל הכבוד והמלכות ראוי לישראל, כי הכל נברא בשבילם כידוע, אף גם מתגברים העזי פנים על ידי פגם הכבוד הנ"ל ונוטלין לעצמן כל הכבוד של ישראל עד שרוצים לכבש נפשות ישראל בגלות אצלם, כי כשנוטלין לעצמן הכבוד ממילא נמשכין גם כל הנפשות אצלם, כי הנפשות נמשכין אחר הכבוד שהוא שרשם כנ"ל. וזהו בחינת גלות מצרים וכל הגליות, כי בגלות אזי כל הכבוד והמלכות הוא אצל העכו"ם ועל ידי זה הם מתגברים עד שכובשים גם הנפשות עצמן של ישראל בגלות על ידי גדל עזותם שעל ידי זה לקחו להם כל הכבוד והמלכות שעל ידי זה כובשין חס ושלום בגלות גם כל הנפשות, כי שרשם בכבוד וכנ"ל. ועל כן היה טובה גדולה לישראל מה שיוסף ירד בתחלה למצרים וזכה שם לכבוד גדול ונעשה שם מלך, ועל ידי זה נמשכו נפשות ישראל לתוך מצרים, כמו שכתוב, והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים וכו' ומהרתם והורדתם את אבי הנה. כי יוסף זכה במצרים לכבוד דקדשה שהעלה את הכבוד והמלכות מזהמת מצרים וחזר אל הקדשה ליוסף ועל ידי הכבוד דקדשה שזכה שם על ידי זה המשיך לשם את כל נפשות בית יעקב, כי הנפשות נמשכין אחר הכבוד שהוא שרשם כנ"ל בבחינת והגדתם לאבי את כל כבודי וכו' ומהרתם והורדתם את אבי הנה, שעל ידי הכבוד דיקא יבוא אביו עם כל נפשותיו לכאן, כי הנפשות נמשכין אחר הכבוד כנ"ל. וזה היה טובה גדולה לנפשות ישראל כי אם לאו היו חס ושלום ישראל מכרחין לירד למצרים על ידי הכבוד והמלכות של מצרים בעצמן שהיו ממשיכין נפשות ישראל למצרים בעל כרחם, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל וכו' ועכשו זכו לירד למצרים על ידי כבוד דקדשה של יוסף שהמשיך נפשותם לשם וכנ"ל ועל ידי זה היה להם כח וקיום להיות במצרים ולצאת משם:
כי הכל בכחו של יוסף הצדיק, כי אף על פי שאחר כך כשמת יוסף וכל אחיו וכו' גברו מצרים והמשיכו לעצמן כל הכבוד עד שכבשו נפשות ישראל בגלות, אף על פי כן כבר היה להם כח להתקים במרירות הגלות מאחר שעקר ביאתן למצרים היה על ידי כבוד דקדשה של יוסף, כי עקר חיות הנפשות הוא על ידי כבוד דקדשה שהוא שרש הנפש וכנ"ל:
ועל כן משה רבנו כשהתחיל לשום לבו על צרתן של ישראל שהם כבושין בגלות זה כמה שנים והגלות נמשך מהכבוד והמלכות שנפל אל העזי פנים שהם מלכי העכו"ם וכו' שלוקחין לעצמן כל הכבוד והמלכות ועל ידי זה כובשין נפשות ישראל בגלות כנ"ל, על כן המעשה ראשונה שראה ששם לבו עליה היה מה שראה שהכו את ישראל, כמו שכתוב, וירא איש מצרי מכה איש עברי וכו'. כי ההכאות והחבלות הם בעצמן בחינת פגם הכבוד והנפש שזהו בחינת הגלות כנ"ל. וזהו ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך וכו' ויאמר אכן נודע הדבר. ופרש רש"י, אכן נודע הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל שבעים אמות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך. ולכאורה הדבר תמוה מאד וכי בשביל חטא זה של מחלקת והכאות שמצא בישראל בשביל זה ראויים הם לגלות יותר מכל השבעים לשון? הלא העכו"ם הם מלאים עונות ופשעים רבים ועצומים מאלה, כי הם מלאים מלחמות ומחלקת ורציחות וחבלות ושאר מעשים רעים הרבה מאד אכתי קשה מה נשתנו ישראל להיות בגלות וכו'? אבל באמת עקר הכבוד והמלכות והגדלה שיך רק לישראל אשר בשבילם נברא הכל, כמו שכתוב, לכבודי בראתיו וכו' וישראל נקראים כבודו, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר. ואלו לא היה מחלקת בין ישראל בעצמן לא היה להעכו"ם שום כח לטל הכבוד והמלכות לעצמן רק עקר כחם הוא מחמת שנפגם הכבוד אצל ישראל בעצמן על ידי המחלקת וההכאות וחבלות שמתגברין העזי פנים שבדור ולוקחין לעצמן כל הכבוד וחולקין על כבוד הצדיקים והכשרים האמתיים ומבזין אותם בכל מיני בזיונות:
ועל ידי זה שנפגם הכבוד אצל ישראל בעצמן על ידי זה נפל הכבוד לגמרי עד שנפל הכבוד להעכו"ם שגברו על ישראל והחריבו את הבית המקדש וכבשו את ישראל בגלות בעונותינו הרבים. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שחרבן בית שני לא היה אלא על שנאת חנם וכן עכשו בסוף הגלות שה' יתברך מצפה בכל יום להביא את משיח צדקנו ועקר העכוב הוא על ידי המחלקת שבין התלמידי חכמים וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, דור שבן דוד בא קטגוריא בין תלמידי חכמים. כי זהו עקר המעכב ביאת המשיח. כי הבעל דבר שם לבו על זה מאד, כי הוא רואה שקרוב לבוא עת משיח כי סוף כל סוף בוא יבוא לא יאחר ומחמת שרואה שממשמשין ובאין ימות המשיח על כן הוא מתגבר מאד מאד לעכבו כמו שני בני אדם שנלחמין זה עם זה כשרואה האחד שחברו מתגבר עליו וקרוב מאד לנצחו ולתפסו אזי הוא מתגבר מאד מאד נגד חברו, כמו כן מחמת שרואה הבעל דבר שקרוב מאד לביאת משיח והגאלה ממשמשת לבוא על כן הניח עצמו לארכו ולרחבו לעכבה חס ושלום. ועקר העכוב על ידי המחלקת הגדול שהכניס עכשו בעולם ביותר וכל העולם מלא מחלקת וביותר המחלקת הגדול שבין כל הצדיקים והתלמידי חכמים עד שאין אחד יודע היכן האמת, כי עקר אריכת הגלות הוא על ידי המחלקת שבין ישראל בעצמן, כי מחמת המחלקת וישראל בעצמן פוגמין חס ושלום בכבוד ישראל חבריהם על ידי זה נפגם הכבוד ביותר, כי מחמת שישראל נאחזים ונשרשים מאד בהכבוד דקדשה, כי הכבוד שלהם כנ"ל על כן הכבוד נפגם על ידם ביותר, דהינו כשאחד מישראל פוגם בכבוד חברו שבזה נפגם הכבוד ביותר מאחר שבא הפגם על ידי ישראל בעצמן שהם חלקי הכבוד העליון וכו':
כי עקר שלמות הכבוד דקדשה של ישראל הוא שכל אחד מישראל יבטל עצמו מאד נגד חברו ויבטל כבודו מפני כבוד חברו וזהו עקר שלמות ותקון הכבוד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פרק ד), איזהו מכבד המכבד את הבריות, שנאמר, כי מכבדי אכבד וכו'. כי כבוד ישראל הוא כבוד המקום ברוך הוא, מכל שכן וכל שכן התלמידי חכמים והצדיקים והכשרים שבדור בודאי ראוי להם לכבד זה את זה ביותר מאחר שיש להם חלק יותר בהכבוד דקדשה, כי כל מי שהוא גדול במעלה יותר יש לו חלק גדול יותר בהכבוד דקדשה. ועל כן כשחס ושלום יש מחלקת בין תלמידי חכמים ואחד פוגם בכבוד חברו חס ושלום נפגם הכבוד מאד מאד מאחר שבא הפגם על ידי התלמידי חכמים בעצמן שהם עקר הכבוד שעל ידי זה נפגם הכבוד ביותר, כי עקר כל הפגמים הוא דיקא על ידי זה האדם שנאחז באותה המדה ביותר שהוא דיקא יש לו כח לתקן אותה המדה או לקלקלה ביותר ועל כן עקר פגם הכבוד הוא על ידי מחלקת שבין ישראל והעקר על ידי מחלקת שבין תלמידי חכמים שיש להם חלק בהכבוד ביותר שעל ידי זה נפגם הכבוד ביותר עד שנופל הכבוד חס ושלום להעכו"ם שכובשין את ישראל בגלות שזהו בחינת אריכת הגלות כנ"ל וזהו שאמר משה כשראה ששני אנשים עברים נצים ומכה אחד את חברו וגם יש בהם דילטורין שחולקין על הצדיק האמת ורוצים למסרו, כמו שכתוב שם, הלהרגני אתה אומר וכו', על כן אמר, אכן נודע הדבר, בודאי. כי בודאי נודע לי הדבר שהייתי תמה מה חטאו ישראל וכו', כי רואה אני שהם ראויים לכך מאחר שיש בהם מחלקת ודילטורין ופוגמין אחד בכבוד חברו ובפרט שפוגמין בכבוד הצדיק האמת שהוא משה. ומאחר שהם בעצמן פוגמין בהכבוד על ידי זה נפגם הכבוד ביותר עד שנפל אליהם ועל ידי זה כובשין את ישראל בגלות כנ"ל, כי עקר אחיזתם על ידי המחלקת שבין ישראל בעצמן כנ"ל. ועל כן אף על פי שהעכו"ם מלאים מחלקת ורציחות הרבה יותר מישראל אף על פי כן אין הפגם שלהם גדול כל כך מאחר שאין להם חלק בהכבוד על כן אין הכבוד נפגם כל כך על ידי המחלקת שלהם בעצמן ועקר הפגם על ידי המחלקת שבין ישראל בעצמן וכו':
ועקר גלות מצרים שהוא על ידי פגם הכבוד שנפל להעזי פנים וכו' כנ"ל נמשך על ידי פגם תאות אכילה, כמבאר בהתורה הנ"ל. וזהו בחינת מה שאיתא בכל הספרים שגלות מצרים היתה על חטא אדם הראשון, כי חטא אדם הראשון היה בחינת פגם תאות אכילה, כי אכל מהעץ הדעת ועל ידי זה נפל הכבוד להעזי פנים שמזה נמשך כל מיני מחלקת שבעולם שכל מי שרוצה לטל את השם והכבוד נוטל לעצמו וכל מי שהוא עז פנים ביותר נוטל לעצמו כבוד ביותר ונעשה מנהיג ומושל על עם דל בחנם. וזה בחינת ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו, שזהו המחלקת וההכאה והרציחה הראשונה שהיתה בעולם שנמשכת על ידי חטא אדם הראשון כידוע, כי על ידי חטא אדם הראשון שהוא בחינת פגם תאות אכילה כנ"ל על ידי זה נפל הכבוד להעזי פנים כנ"ל עד שנעשה מחלקת בין קין והבל, כי קין רצה לטל לעצמו כל הכבוד וכל זה היה רק על ידי עזות ועל ידי זה ויקם קין וכו' ויהרגהו, כי כל זה היה על ידי פגם הכבוד שנפל להעזי פנים על ידי פגם תאות אכילה שהוא בחינת חטא אדם הראשון כנ"ל. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהרגו על התאומה יתרה, כי האשה היא בבחינת חוה אם כל חי, בחינת הכבוד כמבאר בהתורה הנ"ל על פסוק ויבן ה' אלקים את הצלע לאשה וכו' שהאשה היא בחינת הכבוד, בחינת אם כל חי ועל כן בשביל האשה שהיא בחינת הכבוד בשביל זה הרג קין את הבל, כי רצה לקח לעצמו כל הכבוד שהיא בחינת האשה כנ"ל:
ועל כן על ידי חטא אדם הראשון, שהוא בחינת פגם תאות אכילה על ידי זה נמשך גלות מצרים, כי על ידי זה נפל הכבוד להעזי פנים שמזה נמשך הגלות כנ"ל:
וזה בחינת כ' סיון שמתענין על הריגת הקדושים, כמה אלפים ורבבות נפשות ישראל הקדושים שנהרגו בשנת ת"ח על קדוש ה', כי מרגלא בפומה דאינשי ובודאי כן הוא האמת שאז בשנת ת"ח היה עת פקידה לביאת משיח, כמרמז בזהר (תולדות קלט) על פסוק: בזאת יבא אהרן וכו' וכן בענין בני ח"ת וכו', עין שם. ולכאורה הדבר תמוה מדוע נתהפך מהפך אל הפך, כי לא די שלא זכינו שיבוא משיח אז אף גם בעונותינו הרבים נתהפך הדבר שנפקדו שלא לטובה ונהרגו אלפים ורבבות נפשות ישראל. אך על פי התורה הנ"ל מבאר הענין באר היטב עין בעין, כי עקר הכבוד שיך לישראל, כי הכל נברא בשבילם כנ"ל. ועקר כבוד ישראל יהיה בעת ביאת משיחנו במהרה בימינו שאז יגדל מאד כבוד ה' שהוא כבוד ישראל, כמו שכתוב, ונגלה כבוד ה'. וכמו שכתוב, וכבודו עליך יראה וכיוצא בזה בפסוקים הרבה מגדל הפלגת הכבוד שיהיה לישראל אז כמו שכתוב, והיו מלכים אמניך ושרותיהם מיניקתיך אפים ארץ ישתחוו לך וכו'. ואז כשתהיה הפקידה לטובה באמת בשלמות כשיגיע זמן הגאלה האמתית במהרה בימינו אז יהיה קבוץ גליות על ידי גדל הכבוד שיבוא לישראל, כי על ידי גדל הכבוד חדש שיבוא אז לישראל על ידי זה יתקבצו כל הנפשות ישראל אל הכבוד הגדול הזה כי הכבוד הוא שרש הנפשות ולשם נמשכין ובאין כל הנפשות כנ"ל:
וזהו בחינת גדל קבוץ הנפשות בימי המשיח, כמו שכתוב, הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ. כל הנקרא בשמי ולכבודי וכו' כי קבוץ נפשות ישראל בחינת הביאי בני ובנותי וכו' יהיה על ידי גדל הכבוד שיהיה לישראל אז שעל ידי זה יהיו נקראים ונמשכים כלם אל הכבוד ויחזרו ויתקבצו לתוך ארץ ישראל וירושלים ששם עקר כבוד ה'. וזהו בחינת כל הנקרא בשמי ולכבודי שנסמך לפסוק הביאי בני הנ"ל, כי כלם יהיו נקראים לשמו ולכבודו, כי על ידי זה יהיה הקבוץ של הנפשות בחינת הביאי בני על ידי הכבוד הגדול שיתגלה אז, כי הכבוד הוא שרש הנפשות ואליו ימשכו כלם וכנ"ל. ואז יבוא הכבוד לנו עם כמה נפשות חדשות ועל ידי זה ירבו ישראל אז מאד, כמו שכתוב, הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה כי כשבא הכבוד לטובה נמשכין כמה נפשות חדשות על ידו, כמבאר בהתורה הנ"ל:
ועל כן אז בשנת ת"ח שהיה אז עת פקידה על ביאת משיח שהיה מוכן הכבוד לבוא לישראל, אבל מחמת שעדין לא היו ישראל ראויים אז לגאלה על כן נתהפך הדבר כי הכבוד לקח ואסף לעצמו כמה וכמה נפשות ישראל שנהרגו אז על קדוש ה', שזהו בחינת כבוד ה' יאספך הנאמר בהתורה הנ"ל, כי הנפשות הנהרגין על קדשת ה' שהוא למען כבוד שמו הם נאספין ונכללין בכבודו יתברך, כי על ידי הנהרגין על כבוד שמו על קדוש ה' על ידי זה נתגדל ונתקדש ונתכבד כבוד שמו יתברך ביותר. ועל כן בכל עת שרצה ה' יתברך להגדיל הכבוד דקדשה ועדין לא היה זמן הגאלה בשלמות היה בהכרח שימותו נפשות ישראל על קדוש ה'. וזהו בחינת ונקדש בכבדי הנאמר בהקמת המשכן, כי עקר הכבוד דקדשה כבוד ה' הוא בהמשכן ובית המקדש, כמו שכתוב, וכבוד ה' מלא את המשכן וכבוד ה' מלא את הבית. ועל כן בעת הקמת המשכן שאז ירד הכבוד למטה להשרות שכינת כבודו בישראל. ומחמת שאז עדין לא נתתקן פגם הכבוד בשלמות, כי עדין לא נתתקן אז לגמרי חטא העגל שפגמו בכבוד שמו יתברך ועשו עבודה זרה ואמרו אלה אלקיך וכו', ובזה פגמו מאד בכבודו, כי נתנו הכבוד להעבודה זרה, על כן מחמת שאז עדין לא נתתקן פגם הכבוד בשלמות על ידי זה נמשך שבזמן שבא הכבוד לישראל, בעת הקמת המשכן נאספו אז אל הכבוד שני נפשות קדושות שהם נדב ואביהוא שמתו אז בעת הקמת המשכן בעת שירד ובא הכבוד לישראל כי הכבוד אספם אליו בבחינת כבוד ה' יאספך כנ"ל. וזהו בחינת ונקדש בכבדי שנאמר על הסתלקות נפש נדב ואביהוא בעת הקמת המשכן, ונקדש בכבדי דיקא, כי דיקא על ידי הכבוד שירד אז נסתלקו בבחינת כבוד ה' יאספך וכנ"ל:
כי זהו כלל היוצא מתחלת התורה הנ"ל שכשאין זוכין להמשיך ולקבל הכבוד בשלמות אזי הכבוד כשבא לאדם הוא אוסף אליו נפשות ונסתלקין על ידי זה נפשות חס ושלום. ולהפך כשזוכין לקבל ולהמשיך הכבוד בשלמות אזי הכבוד מביא נפשות חדשות, כי הכבוד הוא שרש הנפשות, על כן או שמאסף נפשות חס ושלום, או שמביא נפשות וכו' כך מבאר שם. והכל כפי מה שזוכין לתקן הכבוד או לפגם בו חס ושלום וכנ"ל. ועל כן גם בעת שנשא דוד את הארון למקומו מת עזא, זהו גם כן בחינת ונקדש בכבדי הנ"ל, כי מיתת עזא ומיתת נדב ואביהוא הם בחינה אחת כידוע, כי עקר הכבוד הוא בבית המקדש כנ"ל וביותר במקום הארון דיקא, כי שם שורה כבוד ה'. ועל כן כשנשאו הארון למקומו, שזה עקר בחינת המשכת כבוד ה', על כן על ידי זה נסתלק עזא, כי נסתלק על ידי הכבוד וכנ"ל. וזהו בחינת שקדם שנתגלה מקום הבית המקדש בימי דוד היה דבר מקדם ומתו כמה אלפים נפשות ישראל רחמנא לצלן, כמבאר שם בפסוק שבעת הדבר נתגלה לדוד מקום בית המקדש, כמו שכתוב שם, ויאמר דוד זהו בית ה' האלקים וכו'. כי עקר כבוד ה' וישראל הוא במקום הבית המקדש ששם עקר כבוד ה', כמו שכתוב וכבוד ה' מלא את הבית, כי כל זמן שלא נבנה הבית המקדש עדין לא היה כבוד ה' וישראל בשלמות, כמובן בפסוקים, כמו שכתוב, ואהיה מתהלך מאהל אל אהל וכו'. עד שזכו בימי דוד ושלמה שנבנה הבית המקדש שהוא המנוחה והנחלה שאז היה עקר כבוד ה' וישראל ועל כן בעת שרצה דוד לגלות מקום הבית המקדש, שהוא עקר הכבוד, נסתלקו אז כמה נפשות והכל על ידי הכבוד בבחינת כבוד ה' יאספך וכנ"ל. וכל זה הוא מחמת שעדין לא נתתקן הכבוד בשלמות וכל זמן שלא נתתקן הכבוד בשלמות עדין יש אחיזה להדינים וסטרא דמותא בהכבוד חס ושלום, על כן בעת שבא הכבוד הגדול מתגברים הם אז חס ושלום וגורמים שיסתלקו נפשות אל הכבוד, כי באמת כל זמן שאין הכבוד נתתקן בשלמות כשצריכין להמשיך הכבוד דקדשה למטה להגדיל כבוד שמו יתברך אי אפשר להגדיל כבודו יתברך כי אם על ידי הסתלקות נפשות ישראל על קדוש ה'. כי מחמת שעדין לא הגיע הזמן שיצא הכבוד מבין הסטרא אחרא בתכלית השלמות על כן הכבוד אוסף אליו נפשות חס ושלום, בעת שבא להעולם כנ"ל מחמת שעדין יש בו אחיזת רגליה ירדות וכו'. אבל באמת על ידי זה בעצמו שנסתלקין נפשות קדושים אל הכבוד על ידי זה בעצמו נגדל הכבוד מאד, כי עקר הגדלת הכבוד דקדשה הוא על ידי רבוי הנפשות הקדושים הנכללים בו שנסתלקו על קדוש ה' על כבוד שמו יתברך. שעל ידי זה נתכבד ונתקדש שמו יתברך למעלה ולמטה כנ"ל:
וזהו בחינת מיתת נדב ואביהוא ביום הקמת המשכן בחינת ונקדש בכבדי כנ"ל וכן מיתת עזא בעת שנשאו הארון למקומו וכן מיתת ישראל בעת שמצאו מקום הבית המקדש. כי הכל היה על ידי הכבוד שבא אז כנ"ל ועל ידי הסתלקות אלו הנפשות הקדושים על ידי זה נתגדל הכבוד למעלה ולמטה ונמשך אל הבית המקדש ואל המשכן ובלא זה לא היה אפשר להכבוד להתגלות מחמת שעדין אז לא נתתקן הכבוד בשלמות כנ"ל. כי כבוד דקדשה נפגם בתחלה על ידי חטא אדם הראשון כנ"ל וכן על ידי חטא העגל וכו' ואז נאמר:
וביום פקדי ופקדתי וכו'. שבעת שיהיה פקידה שיבוא הכבוד למטה, אז חס ושלום ופקדתי, שגורם לפקד כמה נפשות על ידי זה חס ושלום כנ"ל. וזהו בחינת גדל ההרגה של שנת ת"ח מחמת שהיה אז פקידה שיבוא משיח, דהינו שיחזר הכבוד לישראל, אבל אף על פי כן עדין לא נגמר הכבוד אז להתברר בשלמות, על כן אסף הכבוד אז כמה נפשות שנהרגו אז על קדוש ה' כנ"ל, שזהו בחינת כבוד ה' יאספך כנ"ל. ובאמת גם זו לטובה, כי בודאי ינקם נקמת דם עבדיו השפוך ועל ידי זה דיקא תהיה הגאלה וסוף כל סוף תהיה הפקידה לטובה, כי על ידי זה שנהרגו אז כמה נפשות על ידי זה תבוא הגאלה שלמה במהרה בימינו, כי כל הנפשות שנהרגו ומתו על קדוש ה' מיום החרבן עד היום כלם מנויים וספורים אצלו יתברך ועל ידי כלם נתרבה ונתגדל ונתכבד ונתקדש שמו יתברך ביותר. כי בזמן הגלות עקר הגדלת כבוד שמו הוא על ידי המתים ונהרגים על קדוש ה' וכנ"ל, שזהו בחינת מיתת רבי עקיבא וחבריו העשרה הרוגי מלכות שנהרגו על קדוש ה' וכן כל הקדושים וכמובא בכתובים מזה. נמצא שדיקא על ידי אלו הקדושים נתרבה ונתגדל כבוד שמו ועל ידי זה נזכה במהרה שיבוא כבודו לטובה, כי על ידי אלו הקדושים נתתקן הכבוד בשלמות ועכשו מוכן הכבוד לבוא עלינו במהרה לטובה ויביא לנו נפשות חדשות רבות בבחינת הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה, שזהו בחינת קבוץ גליות על ידי הכבוד בחינת הביאי בני ובנותי וכו'. כל הנקרא בשמי ולכבודי וכו' וכנ"ל, אמן ואמן:
ובשביל זה מתענין בכ' סיון, כי התענית הוא בחינת שבירת ותקון תאות אכילה שעל ידי זה עולה הכבוד מבין העזי פנים כנ"ל. כי עקר הצרה וההרגה הגדולה שהיתה אז בשנת ת"ח היה על ידי פגם הכבוד שנפל בין העזי פנים שזה עקר הגלות. ועל כן מתקנין זאת על ידי התענית שהוא תקון תאות אכילה שעל ידי זה עולה הכבוד מהם כנ"ל. וזהו בחינת כל הארבע תעניות שמתענין על חרבן בית המקדש שהוא גם כן בשביל זה בשביל לתקן פגם תאות אכילה כדי להעלות הכבוד מן העזי פנים שהם העכו"ם וכו' שנפל הכבוד אליהם שמזה עקר הגלות כנ"ל. ועל כן צריכין להרבות בצדקה ביום התענית וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שעקר התענית הוא הצדקה, כמו שכתוב, אגרא דתעניתא צדקתא. כי עקר עלית הכבוד הוא על ידי הצדקה כנ"ל, כי הצדקה מעלת הכבוד מבחינת רגליה ירדות מות בבחינת צדקה תציל ממות, כמבאר שם, הינו שמצלת מסטרא דמותא שבא על ידי חטא אדם הראשון שהוא בחינת פגם תאות אכילה כמו שכתוב כי ביום אכלך ממנו וכו' שעל ידי פגם זה נפגם הכבוד כנ"ל. ואז יכול להיות כשבא הכבוד שיהיה על ידי זה הסתלקות הנפש בלא עתו חס ושלום, כנ"ל שעל ידי זה היה ההרגה של כ' סיון וכל ההרגות וכל הגליות כנ"ל. והצדקה מצלת מזה ומעלת הכבוד מן העזי פנים ואז כשאין סטרא דמותא נאחזת בהכבוד כלל אז בא הכבוד רק לטובה כמו שיהיה לעתיד בימי המשיח במהרה בימינו שיבוא הכבוד לטוב שיבואו על ידי זה כמה נפשות וכו' כנ"ל:
וזה בחינת מה שנוסעין והולכין על קברי הצדיקים. והעקר בשביל תקון הברית קדש כידוע שעקר מה שהולכין על קברי הצדיקים הוא בשביל תקון הברית וכמו ששמעתי מפי רבנו זכרונו לברכה שהוא תקון גדול לפגם הברית, כי כתיב, צדיקים יירשו ארץ, הינו שהצדיקים יורשין ארץ ישראל שזוכין שבמקום קבורתם הקדושה הוא בחינת ארץ ישראל וארץ ישראל הוא תקון גדול לפגם הברית, כך שמעתי מפיו הקדוש. ועל פי התורה הנ"ל מבאר הענין קצת כי עקר פגם הברית הוא בחינת פגם הכבוד, כי אין בשת אלא במקום עריין, בשת הוא פגם והפך הכבוד וכמובא ענין זה כמה פעמים בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר. כי כל הנפשות יוצאין דרך הצנור הקדוש הזה שהוא הברית קדש שמשם הולדת והמשכות כל הנפשות כידוע, והנפש מתלבשת בכבוד שהוא בחינת אם כל חי, שהוא בחינת האשה יראת ה' כנ"ל, ועל כן כשפוגם חס ושלום בברית ופוגם בטפי המח שהם בחינת נפשות קדושות, אלו נפשות נקראין נפשות ערטילאין כידוע, הינו שהם ערמים מלבוש הכבוד שהיו צריכים להתלבש שם כנ"ל, כי אין להנפש חיות בלא לבוש הכבוד שמשם עקר חיותה כנ"ל:
והכלל שעקר פגם הברית הוא פגם הכבוד שמפריד הנפש מן הכבוד על ידי פגם טפי המח לבטלה חס ושלום, רחמנא לצלן. וכן כשפוגם חס ושלום על ידי אסור עריות או נדה שפחה גויה זונה רחמנא לצלן, שעל ידי זה מוריד הכבוד להעזי פנים על ידי שנתלבש נפש ישראל בכבוד העכו"ם רחמנא לצלן או להפך, וכן בשאר העריות ופגם הברית שבכלם חמר האסור הוא כפי פגם הכבוד, כי צריכין לקדש עצמו ביותר אפלו בהתר כדי שיזכה שיתלבש הנפש בכבוד ולא יהיה חצוף בעובדוהי ככלבא, שזהו בחינת והכלבים עזי נפש וכו', כמובא בזהר הקדוש שעל ידי זה יורד הכבוד חס ושלום להעזי פנים שהם בחינת והכלבים עזי נפש, כמבאר בהתורה הנ"ל. מכל שכן וכל שכן כשפוגם ממש בברית קדש על ידי עברה גמורה רחמנא לצלן, שבודאי פוגם מאד בהנפש והכבוד הנ"ל. ועל כן עקר תקון הברית על ידי הצדיקים האמתיים כשבאין על קבריהם הקדוש ושם עקר תקון הכבוד דקדשה, כי הסתלקותם וקבורתם הקדושה הוא על ידי הכבוד דקדשה בבחינת כבוד ה' יאספך, שזה נאמר על ההסתלקות והקבורה של הצדיק שנקראת אסיפה. וכמו שמבאר בפרק א' דסוטה במשנה לא על משה בלבד אמרו אלא על כל הצדיקים, שנאמר, והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. כי הצדיקים הם נאספין ונקברין בתוך כבוד ה', אשרי להם כנ"ל:
כי בשעת ההסתלקות בעת שמגיע זמן פקדתו של האדם להסתלק אז הוא טובה גדולה וזכיה רבה להאדם כשזוכה להסתלק על ידי כבוד ה'. כי מה שנאמר למעלה שצריכין לשמר עצמו שלא לפגם בהכבוד כדי שלא יסתלק על ידי הכבוד וכו' זהו שלא יגרם להסתלק חס ושלום, קדם זמנו על ידי שפגם בהכבוד כנ"ל. אבל בזמן פקדת האדם הוא טובה גדולה כנ"ל, ואדרבא, מי שפוגם בהכבוד וגורם שהכבוד מוציאו מן העולם קדם זמנו הוא אינו זוכה להיות נאסף ונכלל בכבוד ה', כי כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי זה שפוגם בהכבוד על ידי שרודף אחר הכבוד או על ידי שאר פגמים הפוגמים בכבוד ה' עד שגורם שהכבוד בא לו לרעה להוציאו מן העולם כנ"ל, אזי אף על פי שהוא נסתלק על ידי הכבוד מחמת שהנפש נמשכת אחר הכבוד כנ"ל, הוא רק לפי שעה, כי אף על פי דאיהו לא חזי מזלה חזי. ומחמת שהכבוד בא עליו שלא לטובה גורמת לקח נפשו חס ושלום, אבל אף על פי כן אין מניחין אותו לכנס ולכלל בתוך כבוד ה' מאחר שפגם בו עד שיתקן מה שקלקל כי אין מי שיזכה לכלל בתוך הכבוד דקדשה בשלמות בתכלית כי אם הצדיקים האמתיים השומרים את הברית ובורחים מן הכבוד ומבטלים כל התאות וממעטים כבוד עצמן ומרבין בכבוד המקום, כמו שכתוב (תהלים כד), מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו וכו'. הר ה' ומקום קדשו הוא בחינת כבוד ה', כמו שכתוב, וכבוד ה' מלא את הבית, שהוא הר ה' וכנ"ל שאי אפשר לכלל שם בתכלית השלמות כי אם הצדיקים אמתיים בחינת נקי כפים ובר לבב וכו'. ועל כן הצדיק בעת הסתלקותו זוכה להסתלק בקדשה גדולה אל כבוד ה' בבחינת כבוד ה' יאספך. ועל כן במקום קבורתו הקדושה ששם אסיפתו שם שורה כבוד ה' בחינת כבוד ה' יאספך כנ"ל וכל הנפשות הזוכין לבוא לשם נכללין בתוך כבוד ה' ועל ידי זה עקר תקונם, בפרט תקון הברית, כי כל הפגמים שבעולם הוא פגם הכבוד ה', כי כל התורה היא בשביל כבודו יתברך, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר. וכשפוגמין באיזה חטא שבעולם חס ושלום, ובפרט פגם הברית שהוא עקר הכל פוגמין בכבודו יתברך ונתרחק הנפש מן הכבוד וכפי הפגם כן הרחוק וכן נופל הכבוד חס ושלום אל העכו"ם והרשעים, כי יש בענין זה כמה בחינות בלי שעור בענין פגם הכבוד ובענין התרחקות הנפש מן הכבוד וכו' והכל כפי הפגם חס ושלום. ועל כן במקום קברי הצדיקים אמתיים ששם כבוד ה' שורה שם עקר התקון, כי שם זוכה שתכלל נפשו בכבוד ה' ועל ידי זה זוכה להתפלל עם לב שלם, כמבאר בהתורה הנ"ל שעל ידי זה שחוזרת ונתקרבה הנפש אל הכבוד מתפללין בלב, עין שם. וזהו מה שמתעוררין מאד על קברי הצדיקים אמתיים ומתפללין שם בהתעוררות הלב מאד מאד. וזהו מחמת ששם מתקרבת הנפש אל הכבוד ביותר שמשם נמשך תפלה בלב שלם, כמבאר בסוף התורה הנ"ל שעקר מה שאין מתפללין עם לב הוא על ידי התרחקות מן הכבוד וכו', עין שם:
ועל כן הלך כלב ונשתטח על קברי אבות, כמו שכתוב: ויבא עד חברון. שהלך על קברי אבות שלא יהיה נסת בעצת המרגלים, כי המרגלים פגמו בארץ ישראל ששם עקר כבוד ה' כנ"ל, כי עקר השראת שכינתו וכבודו יתברך הוא בארץ ישראל ששם מקום הבית המקדש ששם שורה כבוד ה' כנ"ל. ומחמת שפגמו בכבוד ה' על ידי זה גרמו שמתו הם וכל דור המדבר על ידי הכבוד דיקא בבחינה הנ"ל כנ"ל. וזה שכתוב שם בפרשת המרגלים בענין הגזרה, שגזר עליהם ה' יתברך שימותו כלם במדבר נאמר שם (במדבר יד(: וימלא כבוד ה' את כל הארץ כי כל האנשים הראים את כבודי וכו' אם יראו את הארץ וכו'. ונדחק שם רש"י בפרוש וכבודי ימלא וכו', עין שם. ועל פי הנ"ל מבאר היטב וימלא כבוד ה' כי כל האנשים הרואים את כבדי וכו' אם יראו. כי יסתלקו וימותו על ידי הכבוד דיקא שימלא את כל הארץ, כי מחמת שפגמו בהכבוד על כן גרמו שיסתלקו קדם זמנם על ידי הכבוד דיקא, כי הכבוד יאספם כנ"ל. ועל כן כלב שרצה להיות נצל מעצת המרגלים שלא יפגם בכבוד ארץ:
ישראל שהוא כבוד ה' כנ"ל על כן הלך על קברי אבות והתפלל שם ועל ידי זה זכה להכלל בכבוד ה' בקדשה גדולה כנ"ל שעקר כבוד דקדשה כבוד ה' הוא על קברי הצדיקים בבחינת כבוד ה' יאספך כנ"ל ועל ידי זה נצול מפגם הכבוד שהוא פגם ארץ ישראל ששם עקר כבוד ה':
וזה שכתוב (שם) ויהושע וכלב חיו מן האנשים וכו'. ופרש רש"י, ומה תלמוד לומר חיו וכו'? אלא מלמד שנטלו חלקם בארץ וקמו תחתיהם לחיים. נמצא שפרש חיו שנתוסף להם חיים על ידי זה, הינו כנ"ל, כי המרגלים ואותן ששמעו להם מתו ונסתלקו על ידי הכבוד שפגמו בו על ידי שפגמו בכבוד ארץ ישראל ששם עקר הכבוד דקדשה של ה' יתברך וישראל כנ"ל כי הכבוד אספם כנ"ל. אבל יהושע וכלב שעמדו בנסיון ולא פגמו בהכבוד, אדרבא, מלאו אחרי ה' והשלימו את הכבוד מאד כי צעקו אז וספרו גדל השבח של ארץ ישראל, כמו שכתוב (שם יג), ויהס כלב וכו' עלה נעלה וכו'. על כן זכו על ידי הכבוד מהפך אל הפך לטובה. כי זכו על ידי הכבוד דקדשה לקבל חיות חדש בחינת ויהושע בן נון וכלב וכו' חיו. 'חיו' דיקא, כי נתוסף להם חיות חדש שהיא בחינת נפש חדשה שזכו על ידי הכבוד שהשלימו אותו כנ"ל, כי הנפש הוא החיות, כמו שכתוב, נפש חיה וכו'. כי הכבוד הוא בחינת מתקלא, בחינת מאזני צדק, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (סימן קלא) שבשעה שבא כבוד להאדם צריך להזהר ולהשמר מאד שלא יפגם בו שלא יטלנו ולא ישתמש בו בשביל עצמו חס ושלום, רק להחזיר כל הכבוד לה' יתברך לבלי להשתמש עם הכבוד כי אם לשמו יתברך ולכבודו באמת, ומבאר שם שהכבוד הוא בחינת מאזני צדק ואז נשקל במאזנים וכו', עין שם, הינו כנ"ל כמבאר בהתורה הנ"ל, כי בודאי הוא בבחינת מאזני צדק כי יכול להסתלק קדם זמנו חס ושלום, על ידי הכבוד כנ"ל וכשזוכה לקבלו כראוי יכול לזכות לחיות חדש ונפש חדשה על ידי הכבוד כנ"ל שזהו בחינת ויהושע וכלב חיו וכו' כנ"ל:
וזהו בחינת מה שהזהיר יוסף הצדיק את אחיו, פקד יפקד אלקים אתכם והעלתם את עצמתי מזה אתכם וכו', וכן עשו. כמו שכתוב, ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע וכו' לאמר פקד יפקד וכו'. ואיתא בזהר הקדוש שעקר הגאלה היה על ידי עצמות יוסף שלקחם משה והתקשר עליהם, הינו כנ"ל זהו בחינת עצם הפלגת מעלת קברי הצדיקים שמועיל להאדם מאד לתקון נפשו להוציא אותו מגלותו הכבד, דהינו גלות הנפש, שהוא עקר הגלות, שהוא בחינת גלות מצרים שכולל כל הגליות בבחינת ויקח משה את עצמות יוסף עמו, שעקר גאלת מצרים היה על ידי עצמות יוסף שלקחם לקברם בארץ ישראל כי ארונו של יוסף שנשאו בעת יציאת מצרים זהו בחינת קבר הצדיק שעל ידי זה היה עקר גאלתם. כי יוסף הצדיק זכה לתקן הכבוד דקדשה ועל שם זה נקרא יוסף על שם תקון הכבוד, כמו שכתוב, אסף אלקים את חרפתי. שהוא אוסף החרפה שהיא הפך הכבוד, כי הוא זכה להעלות ולתקן את הכבוד על ידי שעמד בנסיון וכבש יצרו באשת אדוניו ולא רצה לחטא להמשיך חס ושלום נפשו הקדושה לתוך כבוד הסטרא אחרא שהיא אשה זונה, נדה שפחה גויה זונה אל אחר שעל ידי זה נותנין כח חס ושלום, לכבוד שלהם ועל ידי זה יכולין להתגבר על הכבוד דקדשה להמשיכו אליהם חס ושלום. ויוסף עמד בנסיון וברח מזה ועל ידי גדל הנסיון שלו זכה, שאדרבא, העלה את הכבוד מהסטרא אחרא וזכה לכבוד דקדשה במצרים ונעשה מלך שם ונקרא בכור שורו הדר לו (דברים לג) לשון כבוד והדר וכמבאר בתורה מגדל כבודו שזכה על ידי זה, כמו שכתוב, וירכב אותו במרכבת המשנה וכו' ויקראו לפניו וכו'. וכמו שאיתא בזהר הקדוש, יוסף מדילה נטל וכו', הינו מחמת שעמד בנסיון ולא רצה להגביר חס ושלום הכבוד דסטרא אחרא על ידי פגם הברית כנ"ל, על ידי זה זכה, שאדרבא, העלה את הכבוד מהם ועל ידי זה זכה לכבוד גדול במצרים דיקא, כי העלה את הכבוד מן הטמאה מערות מצרים אל הקדשה, כי זכה שם לכבוד דקדשה. ועל ידי גדל תקון הכבוד שזכה שם על ידי זה היה עקר חיותם וקיומם של ישראל מיום ירידתם למצרים עד שעלו משם וכנ"ל:
כי תחלת ירידת שבעים נפש בית יעקב למצרים היה על ידי הכבוד של יוסף, כמו שכתוב, והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ומהרתם והורדתם את אבי הנה, 'והגדתם את כל כבודי' דיקא, כי דיקא על ידי הכבוד נמשכו וירדו נפשותם לשם וכמבאר לעיל. ומחמת שיוסף תקן והעלה אז את הכבוד ועל ידי זה ירדו לשם ולא ירדו לשם בשלשלאות על ידי התגברות הכבוד והמלכות דסטרא אחרא מתחלה רק מתחלה ירדו לשם בכבוד על ידי כבוד יוסף וכו' כנ"ל, על ידי זה היה להם קיום כל ימי היותם שם במצרים בגלות. כי אף על פי שאחר כך התגברו המצריים וכבשו אותם בגלות כבד מחמת שלא נתברר ולא נגמר תקון הכבוד בשלמות שנפגם על ידי חטא אדם הראשון כנ"ל על כן התגברו המצריים והסטרא אחרא להגדיל כבודם וכבשו ישראל בגלות אף על פי כן היו יכולים להתקים על ידי שכבר התחיל יוסף לתקן ולהעלות הכבוד שעל ידי זה לא היה כח כל כך להסטרא אחרא להתגבר עליהם. וכמובא בספרים שעקר קיומם של ישראל במצרים בימי הגלות היה על ידי יוסף שהכניע מקדם הסטרא אחרא שם ובלא זה לא היו יכולים לעמד כנגד תקף זהמתם בימי הגלות עד שלא היו יכולים לצאת משם. והכל על ידי תקון הכבוד שזכה יוסף לתקן על ידי הנסיון שהוא תקון נפשות ישראל וכנ"ל וכן על ידי זה זכו לצאת משם, כמו שכתוב, ויקח משה את עצמות יוסף עמו וכו' כנ"ל. כי ארונו של יוסף שהוא בחינת קבר הצדיק שם עקר הכבוד בבחינת כבוד ה' יאספך וכו' וזה הכבוד הקדוש הלך לפניהם וכל נפשות ישראל נמשכו אחר הכבוד הזה ויצאו משם בחיים ושלום. כי כשזוכין שבא הכבוד לטובה אזי יכולין למשך אחר הכבוד ולכלל בו ולשאר בחיים, אדרבא, עוד נתוסף לו נפש וחיות חדש על ידי הכבוד שבא לטובה כנ"ל, כי כשבא הכבוד שהוא בחינת מלכות לטובה אזי נכללין בו בבחינת התחדשות הנפש והבן:
וזה בחינת יציאת נפשות ישראל ממצרים על ידי עצמות יוסף שהוא בחינת קבר הצדיק, בחינת כבוד דקדשה שעל ידי זה יוצאין הנפשות מגלותם לחיים ולשלום כנ"ל. וזהו בחינת הענני כבוד שהלכו תמיד לפני מחנה ישראל, כמו שכתוב, לא ימיש עמוד הענן יומם וכו' לפני העם, כי הכבוד דקדשה בחינת הענני כבוד הלך לפני מחנה ישראל תמיד והם נמשכו והלכו אחרי הכבוד שהוא שרשם ועל ידי זה היה עקר גאלתם כנ"ל. וזהו שנסמך עלית עצמות יוסף לענני כבוד בתחלת פרשת בשלח, כמו שכתוב, ויקח משה את עצמות יוסף וכו' ויסעו מסכת וכו' וה' הלך לפניהם יומם בעמוד ענן וכו'. הינו כנ"ל כי גם פסוק ויסעו מסכת מרמז על ענני כבוד שהם בחינת סכות כידוע ובשביל זה נסיעה ראשונה שיצאו ישראל ממצרים היה מרעמסס לסכות כי שמא גרים להורות שנמשכו תכף ביציאתם אחרי בחינת סכות, שהוא בחינת מצות סכה, שהוא ענני כבוד שעל ידי זה היה עקר יציאתם וכנ"ל:
ועל כן זכה יוסף להגביר שבע שני השבע על שבע שני הרעב, כי הרעב הוא בחינת תאות אכילה שהוא רעב לאכל ואין לו שביעה במעיו וכמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר שהרעב הוא בחינת תאות אכילה. והוא נמשך מפגם החטא של אדם הראשון שהוא בחינת פגם תאות אכילה כנ"ל שעל ידי זה היה נמשך הרעב שהיה בעולם על ידי שנתקללה האדמה בעבורו בזעת אפך תאכל לחם וכו'. נמצא שהרעב הוא בחינת פגם תאות אכילה שהוא פגם הכבוד ועל כן על ידי הרעב דיקא נתגלגל הדבר שירדו אבותינו למצרים, כמו שכתוב, והרעב כבד בארץ ויאמר יעקב לבניו וכו'. כי עקר גלות מצרים היה על ידי פגם הכבוד כנ"ל שהוא בחינת הרעב כנ"ל. אבל ה' יתברך ברחמיו הקדים רפואה למכה ולמחיה שלח אלקים את יוסף הצדיק לפניהם והוא זכה על ידי נסיונו להעלות הכבוד מן הסטרא אחרא והכניע כבוד דסטרא אחרא ועל ידי זה זכה להגביר שבע שני השבע על שבע שני הרעב שהוא בחינת תקון הכבוד בחינת צדיק אכל לשבע נפשו הנאמר בהתורה הנ"ל שהוא בחינת ושבע ילין בל יפקד רע, שעל ידי בחינת צדיק אכל לשבע נפשו, בחינת תקון תאות אכילה, בחינת שבע שני השבע על ידי זה בל יפקד רע שעל ידי זה אין שום התמנות ופקידות להרע והסטרא אחרא כמבאר שם עין שם. ועל ידי זה היה קיום לישראל במצרים לעמד כנגד טמאתם כנ"ל ועל ידי זה זכו לצאת משם על ידי קדשת עצמותיו שהוא בחינת קדשת קבר הצדיק וכנ"ל:
ועל כן אז כשראה משה שיש מחלקת והכאות וחבלות בין ישראל בעצמן, שזהו בחינת פגם הכבוד ועל כן אמר:
אכן נודע הדבר, כי עקר הגלות על ידי זה וכמבאר לעיל, על כן אז ברח משה אצל יתרו ולקח בת יתרו ויתרו נתגיר והוסיף פרשה בתורה ונסמכה פרשה שלו לפרשת מתן תורה, כי עקר מתן תורה היה על ידי ביאת יתרו וכמובא בזהר הקדוש. ומתן תורה זהו עקר יציאת מצרים, כי עקר יציאת מצרים היה בזכות שיקבלו ישראל את התורה, כמו שפרש רש"י על פסוק בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, יעין שם. כי משה רבנו כשראה שנפגם הכבוד מאד בין ישראל בעצמן שיש ביניהם מחלקת והכאות שעל ידי זה עקר אריכת הגלות כנ"ל, על כן חשב מחשבות להעלות הכבוד מן הסטרא אחרא ולהגדילו ביותר כדי שיתתקן הכל על ידי זה על כן הלך אצל יתרו ודבר עמו עד שנתגיר על ידו ונתקרב אל הקדשה. וגרות יתרו זה עקר העלאת הכבוד מתקף הסטרא אחרא, כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה כמה פעמים, כמו שאיתא בזהר, כד אתי יתרו כדין אסתלק ואתיקר שמא דקדשא בריך הוא עלא ותתא. שאז נתגדל ונתעלה כבודו יתברך מאד מאד. וכמו שכתוב, רם על כל גוים ה' על השמים כבודו, שכבודו נתעלה לשמים כשהוא מרומם על כל גוים, דהינו כשהגויים חוזרין אליו ומתגירין, כמבאר כל זה בדברי רבנו זכרונו לברכה (בסימן יד). נמצא שעל ידי שהלך משה ליתרו וגרם שנתגיר על ידו, על ידי זה העלה את הכבוד ביותר מתקף הסטרא אחרא וזהו עקר תקון העלאת הכבוד כשזוכין להעלות את הכבוד דקדשה מתקף הסטרא אחרא, דהינו כשמשתדלין להשיב לה' יתברך את הרחוקים מאד מאד מקדשתו הן ישראל הן גרים. ובזה מעלין את הכבוד ומתקנין אותו מאד, כי מעלין אותו מתקף הסטרא אחרא ועל ידי זה נכנע כבוד דסטרא אחרא ויוצאין מן הגלות וכנ"ל. ועל כן השתדל משה רבנו על זה ביותר ועל כן הלך אצל יתרו וגירו, כי ראה שהסטרא אחרא התגברה ורצה לפגם את הכבוד דקדשה ועל כן התגברה על ישראל בעצמן בהכבוד שלהם עד שהם בעצמן פגמו בהכבוד, שזהו בחינת ההכאה והמחלקת שראה אז כנ"ל שעל ידי זה עקר אריכת הגלות כנ"ל. על כן מה עשה משה רבנו? הלך ועשה מהפך אל הפך וקים עם עקש תתפתל ועשה להסטרא אחרא מדה במדה, כי הלך אל תקף הסטרא אחרא שהוא יתרו שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ודבר עמו הרבה עד שהאיר עיניו עד שנתגלה לו האמת ושב לה' יתברך ונתגיר ועל ידי זה נתעלה ונתיקר שמו יתברך מאד ונתגדל כבודו מאד:
נמצא שהעלה משה את הכבוד מתקף הסטרא אחרא בהפך ממש מכונת הבעל דבר והסטרא אחרא שרצה להתגבר על ישראל בעצמן שהם בעצמן יפגמו חס ושלום בהכבוד על ידי המחלקת וכו' כנ"ל. כי, אדרבא, משה זכה להעלות הכבוד ולהגדילו מתקף הסטרא אחרא על ידי שגיר את יתרו. ועל ידי תקף העלאת הכבוד שזכה משה להעלות מתקף הסטרא אחרא על ידי זה נתגדל ונתתקן הכבוד ביותר עד שעל ידי זה ממילא נתבטל במעוטו פגם הכבוד שהיה בין ישראל בעצמן. וכמו שכתוב שם, לך שוב כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, שהודיע למשה שהאנשים שהרבו מחלקת בישראל ופגמו בהכבוד וגרמו אריכת הגלות כבר מתו שנעשו עניים ונתבטל כחם כי חשובים כמתים, ואין להם עוד כח להרבות מחלקת ולפגם בכבוד דקדשה בכבוד הצדיק האמת. כי כבר זכה הצדיק האמת בחינת משה לתקן ולהגדיל את הכבוד מאד מאד על ידי שהכניס כל כחו לקרב הרחוקים ביותר מה' יתברך להשיבם לה' יתברך ולגיר גרים שעל ידי זה העלה את הכבוד דקדשה ביותר מתקף הסטרא אחרא עד שפגם הכבוד שהיה בין ישראל בעצמן על ידי המחלקת נתבטל במעוטו על ידי גדל הכבוד שזכה להעלות על ידי קרבת הרחוקים כנ"ל, שזהו בחינת גרות יתרו שהשתדל משה שעל ידי זה נתתקן פגם המחלקת וההכאה שראה תחלה שאמר עליו, אכן נודע הדבר שעל ידי זה היה אריכת הגלות. כי על ידי קרבת הרחוקים, שהוא בחינת גרות יתרו, נתעלה ונתתקן הכבוד ביותר ועל ידי זה נתתקן הכל וזכו לגאלה אז כנ"ל:
ובשביל זה לקח משה רבנו את בת יתרו, כי כבר מבאר על פי האמור למעלה שאשה יראת ה' היא בחינת הכבוד דקדשה, שהיא בחינת חוה אם כל חי כנ"ל. ולהפך אשה זונה בת עכו"ם היא בחינת הכבוד דסטרא אחרא. ומשה רבנו בכחו הגדול זכה לגיר את יתרו ובתו עד שזכה להעלות את הכבוד שהוא בחינת חוה אשה, בחינת בת יתרו מתוך תקף הסטרא אחרא ולקחה אליו, כי העלה את הכבוד מתקף הסטרא אחרא אל הקדשה שעל ידי זה היה עקר גאלת מצרים כנ"ל. ובזה תקן את פגם ההכאות והחבלות שהוא בחינת פגם הכבוד שנמשך מחטא אדם הראשון כנ"ל שמשם נמשך ההכאה והרציחה הראשונה שבעולם. שמהם נמשכין כל ההכאות והרציחות והמלחמות שהוא מה שהרג קין את הבל אחיו, כי מבאר בכתבי האר"י ז"ל שצפורה אשת משה היתה גלגול התאומה יתרה של הבל שהרגו קין בשביל זה. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וגם איתא שם שהמצרי שהרג משה על דבר ההכאה היה מגלגולי קין, עין שם. ועל כן על ידי שלקח משה צפורה בת יתרו והעלה את הכבוד מתקף הסטרא אחרא. ועל ידי זה תקן את הכבוד שהוא בחינת תקון הרציחות וההכאות כנ"ל, על כן בזה תקן פגם מחלקת קין והבל שהוא בחינת פגם הכבוד ועל ידי זה נתבטל המחלקת הנמשך משם שעל ידי זה היו המעשיות שראה של המצרי ושני אנשים עברים נצים, כי הכל נמשך משם כנ"ל. ועל ידי שגיר את יתרו והעלה הכבוד מתקף הסטרא אחרא עד שהיה יכל לקח את בתו להחזיר הכבוד אל הקדשה על ידי זה נתתקן הכל ועל ידי זה זכה לגאל את ישראל, כי עקר הגאלה היה על ידי תקון הכבוד וכנ"ל:
ועין בכתבי האר"י ז"ל מה שאיתא בכל זה על פי דרכו הנסתר ותבין איך עזרנו ה' יתברך למצא כל זה על פי דרכינו בדבריו זכרונו לברכה שהם רק לעבדא ולמעשה ותראה נפלאות:
ובשביל זה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת ותדבר אהרן ומרים במשה. כי הם דברו על אודות האשה הכושית אשר לקח שהיא בת יתרו כאלו חס ושלום, משה פגם בהכבוד על ידי זה ובזה פגמו בכבוד משה, שהוא כבוד דקדשה כבוד ה', כמו שכתוב, ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. כמו שפרש רש"י שם, עבד מלך מלך. ועל כן נסמכה פרשת מרגלים לזה, כי הרשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר, כמו שפרש רש"י שם, כי הם גם הם פגמו בכבוד דקדשה על ידי שהוציאו דבה על ארץ ישראל ששם עקר כבוד דקדשה כנ"ל:
וזה בחינת מצות שמירת נפש ישראל שהוא מצות מעקה שמצוה זאת של שמירת נפש נאמרה אצל בנין בית דיקא, כמו שכתוב, כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנופל ממנו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, מכאן שאסור להשהות סלם רעוע וכו' בביתו. כי ביתו של אדם זהו כבודו כי עקר כבודו של כל אדם הוא בביתו וכמבאר מזה במקום אחר. וזהו בחינת כתפארת אדם לשבת בית. שעקר תפארתו וכבודו של אדם הוא בביתו בבחינת (תהלים מה) כל כבודה בת מלך פנימה, כי שם בחינת ממשלתו וכבודו, כי כל איש שרר בביתו (אסתר א). וצריך לראות להמשיך את הכבוד אל הבית בקדשה גדולה בבחינת וכבוד ה' מלא את הבית, כי כשזוכין לקדש את ביתו בתורה ועבודה והכנסת אורחים וכו' על ידי זה כבוד ה' שוכן בתוך ביתו ואזי ביתו בבחינת הבית המקדש מעט, כמובן בדברי רבנו זכרונו לברכה בהתורה בראשית (בלקוטי תנינא סימן סז) שקדשת בתי ישראל הוא בבחינת הבית המקדש ששם עקר הכבוד בחינת וכבוד ה' מלא את הבית כנ"ל. וזה שכתב רבנו זכרונו לברכה (סימן רסו) שסכה מסגל לבנין הבית, כמו שכתוב, ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית, כי סכה הוא בחינת ענני כבוד, בחינת כבוד דקדשה שזהו עקר תקון הבית. ועל כן הוא סכנה גדולה לבנות בית, כי עקר הבנין הוא בשביל להמשיך הכבוד, כי ביתו הוא כבודו כנ"ל וכשהכבוד נמשך להאדם אז הוא בסכנה גדולה כי הוא נשקל במאזנים אז בבחינת מאזני צדק כנ"ל. כי לפעמים יכול הכבוד לאסף איזה נפש חס ושלום, כשאין זוכין לזהר לקבלו כראוי ועל כן כל הבונה מתמסכן ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שמסכנות את בעליהן, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, ויבן ערי מסכנות לפרעה. ועל כן סכה היא סגלה לבנין הבית, כי סכה הוא בחינת תקון הכבוד דקדשה, בחינת ענני כבוד שעל ידי זה נצולין מסכנת נפש, כי, אדרבא, כשזוכין לתקן הכבוד להמשיכו לתוך הבית בקדשה כראוי יכול לזכות שיבוא אליו נפשות חדשות על ידי הכבוד כנ"ל:
וזהו בחינת (תהלים קכח) אשרי כל ירא ה' וכו' אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך, 'בירכתי ביתך' דיקא, כי הירא ה' זוכה על ידי הבית דיקא לבנים כשתילי זיתים סביב לשלחנו, כי הבנים הם בחינת הנפשות שזוכים להרויח על ידי הכבוד שהוא בחינת הבית שבא אליו לטובה כנ"ל. וזה שהזהירה תורה להאדם, כי תבנה בית חדש, שהוא בחינת המשכת הכבוד כנ"ל, אז אתה צריך להזהר ולהשמר ביותר לשמר מאד את הנפש, שלא תאבד ותסתלק חס ושלום איזה נפש מישראל על ידי הכבוד שממשיך שהוא בחינת הבית שבונה. וזהו, ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך, 'בביתך' דיקא, כי הבית, שהוא בחינת הכבוד, שם צריכין לשמר את הנפש ביותר שלא תסתלק חס ושלום על ידי הכבוד שהוא בחינת בנין הבית כנ"ל, ועל ידי שמקים מצוה זאת של עשית מעקה וכו' על ידי זה מתקן את ביתו שהוא בחינת תקון הכבוד ואז יכול לזכות שאדרבא ירויח נפשות חדשות על ידי הכבוד שבא אליו לטובה כנ"ל, אמן ואמן:
ועל כן כשיצאו ישראל ממצרים נצטוו תכף על קדשת בכור כמו שכתוב, קדש לי כל בכור וכו'. כי יציאת מצרים היה בחינת לדה, כמובא, הינו בחינת הולדת הנפשות המבאר בהתורה הנ"ל שכשזוכין שיבוא הכבוד לטובה שאז צריכין להוליד ולגדל הנפש על ידי שתי הידים יד החזקה ויד הגדולה וכו', עין שם שזהו בחינת יציאת מצרים שאז עלה הכבוד מן הסטרא אחרא וחזר הכבוד אליהם לטובה וזכו שנתרבו נפשותם מאד ועל כן גם במצרים בעת הגלות היה צמיחת קרן ישועה על ידי שנתרבו נפשותם מאד, כמו שנאמר, ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וכו'. שכל זה היה על ידי יוסף שנקרא בן פרת שעקר המשכת הנפשות על ידו על ידי שזכה להעלות ולתקן הכבוד דקדשה שעל ידי זה היה עקר הגאלה וכנ"ל. וזהו בחינת קדשת בכור, כי הבכור הוא הולדה ראשונה שהוא נפש הראשון שנולד מבחינת הכבוד שהוא אם כל חי ועל כן צריכין לקדשו ולתנו לכהן ששם עקר הכבוד דקדשה, כי עקר הכבוד דקדשה הוא אצל הכהנים שהם בני אהרן הכהן שבזכותו היו הענני כבוד שהיא בחינת כבוד דקדשה כנ"ל ועל כן צותה התורה לכבד את הכהן מאד לתן לו כל הכבוד דקדשה, כמו שכתוב, וקדשתו. לפתח ראשון ולברך ראשון וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל כן צריכין לתן להכהן הבכור שהוא הולדת נפש ראשונה כדי להמשיך עליו קדשת הכבוד משרשו שהוא עקר חיות הנפש דקדשה, כי עקר חיות נפש הקדושה הוא מבחינת כבוד דקדשה, שהוא בחינת הכהן כנ"ל ועקר הוא הבכור, כי איתא שכל נפש יש לו לבוש והבכור נוטל עקר הלבוש מאמו וכל הנפשות הנולדים אחריו כלם טפלים ללבושו, עין שם בכתבים. והלבוש הוא נמשך מבחינת הכבוד שנקרא לבוש, כי רבי יוחנן קרא למאני מכבדותא וכנ"ל. ועל כן מחמת שעקר הלבוש, שהוא בחינת הכבוד, הוא אצל הבכור ושאר הנפשות מקבלים על ידו, על כן צריכין לקדשו לתנו אל הכהן ששם עקר הכבוד כדי להמשיך אליו קדשת הכבוד משרשו כדי להחיות נפשו וכנ"ל. ועל כן עקר פדיון הבכור תלוי בפטר רחם אמו, כי הכבוד הוא בחינת אם כל חי שבשביל זה צריכין לפדות את הבכור מהכהן כדי לתקן את לבוש נפשו שקבל מאמו שהוא בחינת הכבוד וכנ"ל. ועל כן צריכין לתן להכהן ממון חמשה סלעים, זהו בחינת צדקה, כי עקר תקון עלית הכבוד הוא על ידי צדקה כנ"ל ועל כן נותנין לו חמישה סלעים דיקא כנגד הה' של צדקה, שהיא בחינת ה' חסדים וכנ"ל:
ועל כן נסמכה פרשת קדשת בכור ליציאת מצרים, כי עקר יציאת מצרים היה על ידי תקון הכבוד, שהוא בחינת קדשת בכור כנ"ל. ועל כן יצאו ישראל ממצרים על ידי מכת בכורות שהכה ה' יתברך את בכורי מצרים והציל בכורי ישראל, זה בחינה הנ"ל שהכניע ובטל כבוד דסטרא אחרא שהוא בחינת בכורי מצרים והעלה את כבוד דקדשה שהוא בחינת בכורי ישראל שנתקדשו אז וכנ"ל, כי הבכור הוא בחינת מלכות, בחינת כבוד, כמו שכתוב, אף אני בכור אתנהו וכנ"ל:
ועל כן עקר יציאת מצרים היה על ידי בחינת יד חזקה, כמו שכתוב, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו. וכן בכמה פסוקים. כי יציאת מצרים הוא בחינת הולדה כנ"ל וההולדה הוא על ידי בחינת יד חזקה כנ"ל. ובקריעת ים סוף נאמר, וירא ישראל את היד הגדלה, כי אחר שיצאו נפשות ישראל ממצרים שהיו שם בגלות בבחינת עבור ויציאתם משם הוא בחינת הולדת הנפש כנ"ל, ואחר כך מה שהיה להם צער ויסורין על הים זה בחינת צער גדול בנים רחמנא לצלן, בחינת צער גדול הנפש הנ"ל כמו התינוק כשנולד ואחר כך יש לו איזה יסורים שזה נקרא צער הגדול. ועל כן נצלו מצער הגדול על ידי יד הגדולה, שזהו בחינת קריעת ים סוף שאז נצלו מצער שאחר ההולדה שהוא בחינת גדול הנפש שצריכין לזה יד הגדולה בחינת אברהם, ועל כן בקריעת ים סוף נתגלה בחינת יד הגדולה, כמו שכתוב, וירא ישראל את היד הגדלה וכו', כי קריעת ים סוף היה בזכות אברהם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה:
ואגב שזכיתי לעסק בהתורה הזאת הנ"ל האיר ה' עיני לפרש סיום הפסוק 'וביום הבכורים' שנאמרה זאת התורה בשבועות על זה הפסוק, אבל לא זכינו לשמע באור הפסוק בעצמו על פי התורה הזאת רק אחר כך שמעתי מפיו הקדוש קצת באור רק על התחלת הפסוק וביום הבכורים שהוא בחינת הולדת הנפש וגדול הנפש, כמבאר שם, מקרא קדש זה בחינת שהכבוד שהוא בחינת קדש, כמו שכתוב, ונקדש בכבודי קורא וכו', עין שם בספר. ונראה לי לבאר שאר הפסוק, וביום הבכורים הוא בחינת גדול הנפש והולדת הנפש כנ"ל, ובהקריבכם מנחה חדשה לה', זהו בחינת צדקה, כמו שפרש רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (בלקוטי תנינא סימן ד) בעצמו זה הפסוק על צדקה בבחינת מגישי מנחה בצדקה. מקרא קדש זה בחינת העלאת הכבוד בחינת צדק יקראהו לרגלו, כמו שמבאר שם שהכבוד שהוא בחינת קדש כנ"ל קורא את הרגלין, שזהו בחינת תקון הכבוד כנ"ל שזה נעשה על ידי צדקה שהוא בחינת מנחה חדשה כנ"ל שעל ידי זה שמתקנין הכבוד על ידי הצדקה על ידי זה זוכין לקבל נפש חדשה על ידי הכבוד וזאת הנפש צריכין להוליד ולגדל שזהו בחינת וביום הבכורים כנ"ל. כל מלאכת עבודה לא תעשו זה בחינת שנתבטל זהמת הנחש שבא על ידי חטא אדם הראשון שהוא פגם תאות אכילה שעל ידי זה נתהוו הל"ט מלאכות שהם בחינת בעצבון תאכלנה, בחינת בזעת אפך תאכל לחם וכו'. כי מחמת שנפגם הכבוד על ידי תאות אכילה שהוא חטא אדם הראשון על ידי זה נפל הכבוד שמשם הפרנסה והאכילה בחינת שלחן מלכים נפל אל הסטרא אחרא, שהוא בחינת נפילת הכבוד אל העזי פנים כנ"ל. ועל כן צריכין יגיעות גדולות בחינת ל"ט מלאכות עד שמבררין הפרנסה מזהמת הנחש מבין הקלפות והכל מחמת שנפל הכבוד וכו' כנ"ל. אבל לעתיד כשיתתקן חטא אדם הראשון ויעלה הכבוד מן הסטרא אחרא אז יתבטלו כל הל"ט מלאכות, כי יהיה יום שכלו שבת וכו'.
וזהו:כל מלאכת עבודה לא תעשו, זה בחינת עלית הכבוד מבין הסטרא אחרא, שהוא בחינת בטול כל הל"ט מלאכות שבאו מפגם הכבוד כנ"ל. וזה בחינת כבוד שבת ויום טוב שצריכים לכבדם מאד ועקר כבוד שבת ויום טוב הוא לכבדם באכילה ושתיה שזה נקרא כבוד שבת ויום טוב, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על שמאי שהיה אוכל כל ימיו לכבוד שבת וכו', מצא אחרת נאה הימנה אומר:
זו לכבוד שבת ויום טוב. כי אכילת שבת ויום טוב הוא קדש, כי אז הוא בטול הל"ט מלאכות ואז האכילה בקדשה בבחינת לחם הפנים שזוכין לנשיאות פנים על ידי האכילה של שבת ויום טוב, כמבאר בהתורה הנ"ל שעל ידי האכילה דקדשה הוא בחינת נשיאת פנים ועל כן נקרא אכילת שבת ויום טוב בשם כבוד, כי אכילה דקדשה הוא בבחינת תקון הכבוד וכנ"ל:
ועל כן הולכין ביותר על קברי הצדיקים בערב ראש השנה, כי עקר בחינת ראש השנה הוא להעלות ולגדל את הכבוד והמלכות דקדשה כמו שאנו אומרים בראש השנה בכל התפלות, ובכן תן כבוד ה' וכו' ותמלך אתה ה' וכו' מלך על כל העולם כלו בכבודך בחינת מלך הכבוד שמזכירין בראש השנה כמה פעמים. נמצא שבראש השנה כל עבודתנו להעלות ולגדל את הכבוד שהוא תקון כל החטאים שהם פגם כבודו יתברך כנ"ל. ועל כן עקר קדשת ארץ ישראל ששם עקר הכבוד דקדשה כנ"ל נמשך בראש השנה, כמו שכתוב, תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה וכו'. כי בראש השנה עקר העלאת הכבוד שזה עקר קדשת ארץ ישראל כנ"ל. ועל כן נוהגין לילך על קברי צדיקים אמתיים בערב ראש השנה, כי עקר תקון הכבוד הוא על ידי קברי הצדיקים כנ"ל ששם עקר הכבוד כנ"ל. ואז עקר זמן הקבוץ של ישראל, כי ישראל מתקבצין אז בכל המקומות לגדל לכבד ולקדש שמו יתברך בתפלות ותחנונים, וכל מה שמתקבצין יותר אנשים כשרים ביחד נתכבד ונתגדל שמו ביותר, כי ברב עם הדרת מלך שעקר כבוד והדרת מלך ביותר הוא ברב עם. ועל כן אז בימי ראש השנה מסגל יותר להתקבץ יחד על קברי הצדיקים אמתיים, כי אז עקר העלאת הכבוד שמתגדל ביותר על ידי רב עם. וכל מה שמתגדל הכבוד ביותר נתקן נפשו ביותר, כי עקר פגם נפשו הוא על ידי שרחקה מכבוד שמו יתברך על ידי פגם עונותיו שהם פגם הכבוד ועל כן בעת שנתעלה ונתגדל הכבוד ביותר, דהינו בזמן הקבוץ בראש השנה אז על ידי הגדלת הכבוד תוכל גם נפשו הרחוקה לכלל בתוך הכבוד הגדול שנתגדל עכשו ביותר שזה עקר התקון כנ"ל ויזכה לשוב אל ה' שיזכה גם הוא לכלל בהכבוד דקדשה שיזכה לגדל ולכבד שמו יתברך מעתה בתורה ותפלה ומעשים טובים, אמן:
וזה שכתב רבנו זכרונו לברכה (סימן יד) שלהחזיר בני אדם בתשובה הוא תקון קרי, עין שם. כי בודאי הוא תקון לפגם הברית כשמתגבר ומשתדל לדבר על לב בני אדם להחזירם לה' יתברך, כי עקר פגם הברית הוא פגם הכבוד כנ"ל ועל ידי שמחזיר הרחוקים לה' יתברך על ידי זה הוא עקר הגדלת והעלאת הכבוד כי כדין אסתלק ואתיקר שמא דקדשא בריך הוא עלא ותתא כנ"ל על כן על ידי זה עקר תקון הברית וכנ"ל: