יקרא דשבתא · חלק א · סימן כ"ד - אמציעותא דעלמא
התאמת הקריאה
מבואר בליקוטי תנינא סימן ב' במאמר ימי חנוכה.
שבימי החול יש אחיזה להעצבות בהמצות אבל בשבת נמשך מנוחה ושמחה ואז עולין כל המצות שעושין גם בימי החול וכו'. וזה בחינת מה שמבואר בכתבי האריז"ל על ענין "אם תשוב משבת רגליך" שאז עולין הרגלין מבחינת "רגליה יורדות מות", היינו שעולין מבחינת אחיזת הקליפות שהם בחינת עצבות מרה שחורה בחינת סטרא דמותא. וזה בחינת "כי חלצת נפשי ממות את עיני מן דמעה" (בחינת עצבות ומרה שחורה שמשם נמשכין הדמעות כמבואר לקמן בפנים בסימן לו) "את רגלי מדחי אתהלך לפני ה' בארצות החיים", בחינת שמחה שהוא עיקר החיות כמו שכתוב (בראשית מה): "ותחי רוח יעקב", וכתיב (תהלים טז): "תודיעני אורח חיים שובע שמחות" וכו'.
ועל כן מאריך בזוהר הקדוש בגודל השמחה שצריך האדם לשמוח בשבת בפרט כי שקולה שבת ככל התורה וככל המצות. וצריכין לקבל קדושת שבת בשמחה גדולה, ובזה עולין כל המצות מבחינת אחיזת העצבות לבחינת שמחה, וזה שמבואר בכתבים "אם תשוב משבת רגליך" אל תקרי אִם בחיריק אלא אֵם בצירי בחינת אמא תתאה שהיא המלכות" וכו'. כי אז עולה המלכות שהיא השכינה בחינת המצוה אל שרשה העליון שהוא בחינת שמחה, וזה בחינת מלכות דעשיה העולה מן הקליפות ומן הגלות בבחינת (ישעיה נה):
"כי בשמחה תצאו" כמבואר בפנים. ועל כן הגאולה תלוי בשמירת שבת כמאמר רז"ל 'אלמלא שמרו ישראל שני שבתות מיד נגאלין' ויש לומר כי שתי שבתות מרמז גם כן על עליית הקדושה על ידי עשיית המצוה בשמחה דייקא, כי המצוה בעצמה היא בחינת מלכות כידוע והיא בחינת שבת מלכתא. והעיקר הוא כשעושין אותה בשמחה וכן כשמקבלין קדושת שבת בשמחה.
והשמחה נמשכת מלב העליון בבחינת (תהלים ד): "נתת שמחה בלבי" בחינת בינה לבא (כמבואר במאמר תהלה לדוד סימן י"ב), שהוא בחינת שבת הגדול כידוע. ועיין זוהר הקדוש בראשית דף קס"ג שפירש "עבדו את ה' בשמחה" לקבל עלמא עילאה וכו'. ובזוהר ויקרא דף רי"ב, 'כד יפקון ישראל מן גלותא שכינתא נפקא עמהון וכו' הדא הוא דכתיב כי בשמחה תצאו וכו. ועיין בפרדס בשער ערכי הכינויים שכשהמלכות מקבלת השמחה מבינה נקראת גם היא שמחה היינו כנ"ל. וזהו שאומרין בכל התפלות של שבת 'ישמחו במלכותך שומרי שבת' וכו'. 'במלכותך' דייקא כנ"ל וזהו שמתפללין 'ושמח נפשנו בישועתך וטהר לבנו' וכו' ועיין בכוונות.
וקדושת שבת הולכת ומעוררת כל העולמות לעבודת השם יתברך כמובן בזוהר הקדוש בכמה מקומות (ועיין זוהר תרומה דף קל"ה: 'ועל דא ברכה דא אצטריכו כל עמא לברכא ובמעלי שבתא ברעוא דלבא ובחדוה וכו'. קלא אזלא בכלהו רקיעין דמתקדשי בקדושה דמעלי שבתא זכאין אתון עמא קדישא דאתון מברכין ומקדשין לתתא בגין דיתברכון ויתקדשון לעילא כמה משריין עילאין קדישין' וכו'. ושם בדף קל"ו: 'כד נהיר יממא ביומא דשבתא סליקו דחדוה סליק בכלהו עלמין בנייחא בחדוה כדין השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע' וכו' עיין שם עוד, ובשאר מקומות בזוהר הקדוש) וזה בחינת מלכות מלביש את נה"י כמבואר בפנים. ועל ידי קדושת שבת נמשך ברכה לכל העולמות בבחינת 'כי היא מקור הברכה' כמבואר בזוהר הקדוש יתרו דף פ"ח 'כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין' וכו'. ונאמר "ויברך את יום השביעי" וכן "על כן ברך ה' את יום השבת" וכו' וזה בחינת נה"י מלבישין את חג"ת וכו' כמבואר בפנים.
ועיקר הברכה הוא שכל וכו', וזה בחינת חג"ת מלבישין את חב"ד כמבואר בפנים. וזה בחינת המוחין הקדושים הנשפעין בשבת בחינת "לדעת כי אני ה' מקדשכם" לדעת דייקא כנ"ל כמה פעמים. וזה "ושמרתם את השבת כי קודש הוא" קודש הוא בחינת המוחין כידוע. וזה שמובא בכתבי האריז"ל מענין חקל תפוחין קדישין שמרמז על ג' מיני עליות שיש להמלכות. היינו בתחילה כנגד נה"י ואחר כך כנגד חג"ת ואחר כך כנגד חב"ד וכו', היינו כנ"ל, וצריך להמשיך אמונה לתוך ברכת הידים שהוא ברכת השכל, כי אין לסמוך על השכל בעצמו וכו' כמבואר בפנים. וזה בחינת שב"ת אותיות 'שי"ן ב"ת' שי"ן מרמז על תלת אבהן שהם בחינת חג"ת, בחינת ברכת הידים הנ"ל, וגם שי"ן מרמז על תלת מוחין כידוע, ב"ת היא בחינת מלכות בחינת אמונה כידוע וכמבואר לקמן בפנים סימן נ"ז. וממילא מובן כי האמונה הזאת צריכין להמשיך מבחינת עולם כזה שמדריגת אמונה בחינת מלכות שבו-הוא גבוה ולמעלה מבחינת המוחין והשכל של עולם זה שהוא בו עכשיו. וזה בחינת מלכות דיצירה נעשה ממנה חב"ד דעשיה (וצריכין לבאר עוד בזה).
ובפנימיות הברכאן שהוא דקות הברכאן. נתברך מהם המיישב והמסדר את השכל שהוא בחינת כתר בחינת (בראשית כו): "ואהיה עמך ואברכך" וכו'.
וגם שם צריך אמונה בחינת 'אמון מופלא'. וזה בחינת שמפנימיות חג"ת ומפנימיות מלכות דיצירה נעשה כתר דעשיה וכו' כמבואר בפנים, וזה בחינת "ויודו שמים פלאך ה'" (בחינת כתר בחינת פלא) "אף אמונתך בקהל קדושים". היינו על ידי בחינת אמונה ומוחין כמבואר בפנים, וזה בחינת פנימיית קדושת שבת שהוא בחינת השם אהיה (כנ"ל בסימן ו' בשם ספר ברית מנוחה) בחינת כתר, שזה בחינת קדושת כתר שאומרים בשבת כמבואר בכתבי האריז"ל, והוא בחינת המיישב והמסדר את השכל, שזה בחינת קדושת שבת שהוא בחינת שובה ונחת ומנוחה וישוב הדעת וגם שם צריך אמונה.
וזה בחינת שמפנימיית חג"ת ומפנימיות מלכות דיצירה נעשה כתר דעשיה. וזה בחינת פנימיית קדושת שבת שהוא שי"ן ב"ת שמרמז על בחינת חג"ת ובחינת מלכות כנ"ל. ועל כן אמרו רז"ל 'אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות' דייקא 'מיד נגאלין' כי על הגלות של עכשיו נאמר (איכה א): "ותרד פלאים". וכן קץ הגאולה נקרא (דניאל יב): "קץ הפלאות", על כן צריכין לזה בחינת שתי שבתות היינו להמשיך בחינת הברכאן, ובחינת אמונה שזה בחינת שבת אחת. ולהמשיך גם כן בחינת פנימיית הברכאן ופנימיית האמונה שנעשה מזה בחינת כתר, שהוא בחינת פלא, והוא בחינת פנימיית קדושת שבת כנ"ל. וזה בחינת עליית העולמות שעולין בשבת עד למעלה למעלה כמבואר בפנים. ומחמת שבחינת כתר הוא בחינת "ממקומו" כמבואר בפנים. על כן כתיב (שמות טז) "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". ועל ידי הרדיפה שהמוחין והמחשבה רודפין להשיג האור אין סוף, והמסדר והמיישב שהוא בחינת כתר מעכב את השכל, כדי ליישב את השכל. על ידי זה נעשין היכלין להשיג אור האין סוף בבחינת מטי ולא מטי.
ואף על פי כן לא ידיע ולא איתיידע. וזה דייקא תכלית הידיעה, כי תכלית הידיעה אשר לא נדע. וזה בחינת (ישעיה נח:) "והשביע בצחצחות נפשך" כי אורות אלו הם הצחצחות וכו' כמבואר בפנים.
ועל כן נסמך פסוק זה לענין "אם תשוב משבת רגלך" וכו'. כי כל זה זוכין על ידי קדושת שבת. וזה בחינת "את שבתותי תשמורו כי אות הוא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם". כי עיקר הדביקות שזוכין ישראל לידע מהשם יתברך ולדבק בו זוכין על ידי קדושת שבת. ועל כן אמרו רז"ל 'מתן שכרה לא עבידא לאגלויי'. כי הוא בבחינת 'לא ידיע ולא אתיידע' שזה בחינת קדושת שבת שהוא בחינת 'תכלית הידיעה אשר לא נדע' כמבואר לקמן בפנים בליקוטי תנינא סימן פ"ג. ועל כן שבת הוא בחינת הנקודה הפנימיית והאמצעיית של כל הבריאה שהיה בששת ימי המעשה כמבואר בזוהר הקדוש. כי על ידי קדושת שבת זוכין להשיג האור אין סוף שהוא בחינת אמצעיתא דעלמא, כי ממנו הכל שואבין חיות ושפע כמבואר בפנים.
וזה "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון". היינו על התגלות אורות הצחצחות הנ"ל שהם בחינת עליונים על הכל כמבואר בפנים.
"להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות". היינו כי המשכת בחינת התגלות אורות הנ"ל שהוא על ידי הברכאן הנשפעין מחג"ת, שהראשון שבהם הוא חסד שהוא בחינת יום כמו שכתוב "יומם יצוה ה' חסדו".
"ואמונתך בלילות" הוא מה שצריך להמשיך אמונה לתוך הברכאן. ואמונה הוא בחינת מלכות בחינת לילה. "כי שמחתני ה' בפעלך במעשי ידך ארנן". היינו כל זה נמשך על ידי השמחה של מצוה שהוא בחינת מלכות דעשיה, שזה גם כן בחינת יומם ולילה, בחינת שמחה בצפרא ורננה ברמשא (זוהר הקדוש בראשית דף כ"ט:) "מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך".
היינו בחינת פנימיות ודקות הברכאן, שהם בחינת מחשבה ושכל בחינת חב"ד. "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת בפרוח רשעים וכו' להשמדם עדי עד ואתה מרום לעולם ה'". כי הכסילות שהיא היפך חב"ד דקדושה אינו יכול להבין כלל, איך יכולין להכניע הקליפות והעכו"ם הרשעים ולהעלות מהם ניצוצי הקדושה מאחר שלעת עתה גדלה הצלחתם כל כך.
שזה בחינת מה ששאלו סבי דבי אתונא (בכורות ח:) שהם בחינת הכסילים הנ"ל לר' יהושע בן חנניא 'מי יימיר'. הינו מי הוא זה שיוכל ליכנוס לתוך היכלי התמורות ולהעלות משם הקדושה וכו' כמבואר בפנים.
אבל באמת אין זה שאלה כלל. כי כפי גודל הצלחתם כך הוא גודל מפלתם ועליית הקדושה מהם, בבחינת "להשמדם עדי עד. ואתה מרום לעולם ה'". כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו וכו' ותרם כראם קרני וכו' צדיק כתמר יפרח" וכו'. כי על ידי השמחה דקדושה הקליפות כלין ואובדין מאליהם ובעל כרחם יחזירו מעצמן ניצוצי הקדושה שבהם וכמבואר בפנים.
וכמו כן גם כן על ידי קדושת שבת כנ"ל. כי שבת הוא מעין עולם הבא שאז יהיה השבתת וביטול הקליפות לגמרי ועליית הקדושה בשלימות.
וזה (ישעיה נח): "אם תשוב משבת רגלך" בחינת עליית המלכות ומלכות מלביש את נה"י כנ"ל. "עשות חפציך ביום קדשי", זה בחינת מה שנה"י מלבישין את חג"ת שהם הידים שהם כלי המעשה ומהם כל הברכות כמו שכתוב (דברים ב): "כי ה' אלקיך ברכך בכל מעשה ידיך". וכתיב (דברים כח): "ולברך את כל מעשי ידך". וכתיב (איוב א): "מעשה ידיו ברכת" (והברכה הוא בחינת החפץ כמו שכתוב (תהלים קט):
"ולא חפץ בברכה" וכו') "וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד" זה בחינת מה שחג"ת מלבישין את חב"ד ששם עיקר העונג והכבוד, וכמו שכתוב "ותתענג בדשן נפשיכם" (ישעיה נ"ה) דשן הוא בחינת המוחין, כמו שכתוב (תהלים כג): "דשנת בשמן ראשי" וכמבואר במקום אחר. וכתיב (משלי ג): "כבוד חכמים ינחלו" וכן להיפך אצל הכסיל נאמר "לא נאוה לכסיל תענוג" (משלי יט) וכתיב "לא נאוה לכסיל כבוד" (שם כו) "וכבדתו מעשות דרכיך", היינו שלא יסמוך על שכלו לבד, רק ימשיך אמונה לתוך ברכת השכל שהוא חב"ד, שהוא בחינת דרך, כמו שכתוב "בדרך חכמה הוריתיך" וכו' (משלי ד') וכתיב "ראה דרכיה וחכם" (שם ו') וכתיב "ואשרו בדרך בינה" (שם ט) וכתיב "חכמת ערום הבין דרכו" (שם יד) וכתיב "ודרך תבונות יודיענו" (ישעיה מ) וכתיב "בכל דרכך דעהו" (משלי ג') וכן "דרכך הודיעני" (תהלים כה). נמצא שחכמה בינה דעת הם בחינת דרך. וזה בחינת (ישעיה נה): "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי". וכן אמונה ותמימות נקראים דרך כמו שכתוב (תהלים קיט) "דרך אמונה בחרתי". וכתיב "אשרי תמימי דרך". וזה "וכבדתו מעשות דרכיך" היינו שימשיך אמונה שהיא בחינת מלכות, בחינת כבוד ה', כמבואר בפנים, לתוך ברכת השכל שהוא בחינת דרכים כנ"ל. ורבותינו ז"ל דרשו (ישעיה נח): "מעשות דרכיך" 'שלא ירוץ ולא יפסיע פסיעה גסה'. היינו שיתקן בחינת המסדר והמיישב את השכל שהוא מעכב את המוחין ממרוצתם ורדיפתם. והוא בחינת כתר שהוא בחינת כבוד כמבואר בפנים סימן ו' במאמר 'קרא את יהושע'. "ממצוא חפציך ודבר דבר"-שיהיה נזהר בדיבורו עד שיתיישב היטב שהוא צורך מצוה וכבוד שבת, שזה נמשך גם כן מבחינת כתר שהוא בחינת כבוד כמבואר בפנים סימן ו' כמבואר במאמר 'קרא את יהושע' הנ"ל. "אז תתענג על ה'", היינו שיזכה להשיג אורות הצחצחות שהם כביכול בבחינת על ה' כידוע. ועיין זוהר ויקהל דף ר"ט. "והרכבתיך על במותי ארץ" ודרשו ז"ל שניצול משעבוד מלכיות, היינו בחינת ביטול הקליפות והיכלי התמורות הנ"ל. או אפשר דר"ל שיזכה להשיג על ידי זה השגות כאלו שהם למעלה מכל המדריגות הגבוהות כמבואר בזוהר נח דף ס"ה בדרוש הט' היכלין ועיין שם במקדש מלך ותבין. "והאכלתיך נחלת יעקב אביך".
ודרשו רז"ל שיזכה לנחלה בלי מצרים. היינו השגות אור אין סוף כביכול שהוא בלי מצרים מאחר שהוא באמת אין סוף. ואור הזה הוא בחינת אמצעותא דעלמא שזה בחינת ארץ ישראל, שהיא אמצעותא דעלמא וגבוה מכל הארצות כמו שאמרו רז"ל והיא נקראת "במתי ארץ" ו"נחלת יעקב" כמו שפירשו המפרשים ז"ל.
וזה "כי פי ה' דבר". היינו כל זה נעשה על ידי עליית המלכות שהוא בחינת מלכות פה, בחינת "פי ה'" על ידי עשיית המצוה בשמחה, שזה בחינת "שמחה לאיש במענה פיו" (משלי טו) וכמו שדרשו רז"ל פסוק זה על השם יתברך (בראשית רבה פרשה ג') ונאמר "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה" (משלי יב).
או יש לפרש "אם תשוב משבת רגלך" וכו'. היינו שישמור עצמו מכל עובדין דחול שיש בהם אחיזת העצבות בחינת "בעצבון תאכלנה", "וכבדתו מעשות דרכיך" שלא יפסיע בו פסיעה גסה שהוא בחינת רוגז ועצבות. כמו שדרשו רז"ל 'אל תרגזו בדרך שלא תפסיעו פסיעה גסה'. "ממצוא חפץ ודבר דבר" שלא ידבר דיבור של חול מענייני חפצו בכדי שלא יבא לעצבות. ורז"ל דרשו מזה בפירוש שלא יבקש על חפציו בכדי שלא יהיה נזכר שיש לו חולה בתוך ביתו ויצטער. "אז תתענג על ה'" דא סעודתא דעתיקא, שמשם שרש השמחה דקדושה כמבואר בזוהר ויקרא דף קל"ג "שוש אשיש בה'" (ישעיה סא) בעתיק יומין אתמר דהא הוא חדוותא דכולא. "והרכבתיך על במתי ארץ" דא סעודתא דחקל תפוחין קדישין היינו בחינת עליית המלכות בגימל בחינות הנ"ל. והיא גם כן נקראת שמחה כנ"ל. "והאכלתיך נחלת יעקב אביך" דא סעודתא דזעיר אנפין, שהוא בחינת (בראשית ב): "נהר היוצא מעדן להשקות את הגן". כי עולה עד למעלה למעלה. וממשיך משם שמחה על בחינת המלכות, עד שעל ידי זה נתבטלין הקליפות, ועולה הקדושה משם בשלימות. וזה בחינת (תהלים יד): "יגל יעקב ישמח ישראל" וכתיב (ירמיה לא): "רנו ליעקב שמחה". ועיין בזוהר תרומה דף קס"ה מאן דעייל לקמי דהאי רקיע (עיין מקדש מלך) אצטרך למיעל בחדווא ולא בעציבא וכו'. דהא תמן כולא הוא בחדווא ועל דא כתיב (תהלים ק): "עבדו את ה' בשמחה" ועיין זוהר ויקרא דף ח' "שמחה" דא כנסת ישראל וכו' "בואו לפניו ברננה" דא שלימו דילה. דשמחה בלב ורננה בפה ודא הוא שלימו יתיר וכו' (ועיין מקדש מלך שם) וזהו שסיים "כי פי ה' דיבר" בחינת התגלות השמחה בשלימות כנ"ל.
ועיין זוהר נח דף ע"ב: 'כד אתער חדווא דכל חדוון וכו ועיין מקדש מלך שם. ועיין שם דף ע"ד כד סלקא ברעותא דקודשא בריך הוא למעבד יקרא ליקריה סלקא מגו מחשבה רעותא לאתפשטא וכו'. ועוד בעא לאתפשטא וכו' ונפיק יעקב גבר שלים וכו'. עוד אתפשטת האי מחשבה וכו' וכדין נפקא דיבור דאשלים כולא וגלי כלא וכו' וכדין כד איהי ינקא כלהו קיימא בחדוותא וכו' וממילא מובן כי אי אפשר לבאר כל כך בדברים כאלו בפרט אחר אשר ידיעתינו קצרה בהם מאד: