ימי מוהרנ״ת · חלק שני · אות קלו

וְאַחַר כָּךְ יָצָאתִי מִבַּיִת הַנַּ"ל וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהָלַכְתִּי סִבְּבוּ אוֹתִי אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וְכֻלָּם שָׁאֲלוּ עַל מִשְׁפַּחְתָּם, אֲבָל לֹא הָיָה לִי שׁוּם אִגֶּרֶת מֵחֲמַת שֶׁיָּצָאתִי בְּהֶעְלֵם יְדִיעָה מִכָּל סְבִיבוֹתֵינוּ, וְלֹא הוֹדַעְתִּי לָהֶם שֶׁאֲנִי נוֹסֵעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְגַם בְּעַצְמִי הָיִיתִי מְסֻפָּק עַד שֶׁיָּשַׁבְתִּי עַל הַסְּפִינָה. אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן לְכַמָּה אֲנָשִׁים בִּשַּׂרְתִּי בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת בְּעַל פֶּה מִמִּשְׁפַּחְתָּם שֶׁאֲנִי מַכִּיר אוֹתָם שֶׁתְּהִלָּה לָאֵל הֵם בְּחַיִּים וּבְשָׁלוֹם. וְהָיָה לָהֶם לְנַחַת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד. אֲבָל אֲפִלּוּ אוֹתָם שֶׁלֹּא הוֹדַעְתִּי לָהֶם מִמִּשְׁפַּחְתָּם, הָיָה לָהֶם שִׂמְחָה וְחִיּוּת גָּדוֹל שֶׁעַל כָּל פָּנִים רוֹאִים אִישׁ מִמְּדִינָתָם, אֲשֶׁר זֶה זְמַן רַב לֹא רָאוּ אָדָם מִשָּׁם כַּנַּ"ל: