חלק א׳ · אות תקנ״ב

(קט) לְעִנְיַן הַמָּרָה־שְׁחוֹרוֹת שֶׁמְּבַלְבְּלִין אֶת הָאָדָם וּבִפְרָט בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, וּמַכְנִיסִים סְפֵקוֹת וּבִלְבּוּלִים בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ בַּאֲשֶׁר שֶׁזֶּה הַדָּבָר עָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, וְנִכְשַׁל בְּאֵיזֶה אִסּוּר חַס וְשָׁלוֹם, סִפֶּר לִי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה מַעֲשֶׂה מֵהַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁפַּעַם אַחַת עָמַד הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְהִתְפַּלֵּל וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל כִּי נָפַל בִּלְבּוּל בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, בַּאֲשֶׁר שֶׁהָיָה מְעַשֵּׁן אֶת הַלּוּלְקֶע [מַקְטֶרֶת] אֵצֶל נֵר שֶׁל חֵלֶב נִמְצָא שֶׁנִּכְשַׁל בְּאִסּוּר חֵלֶב, וּמֵחֲמַת זֶה לֹא הָיָה יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל. וְכָל מַה שֶּׁרָצָה לְהִתְפַּלֵּל וְלִדְחוֹת אֶת הַמַּחֲשָׁבָה הַזֹּאת וּלְהַעֲבִירָהּ מִדַּעְתּוֹ לֹא הָיָה יָכוֹל בְּשׁוּם אֹפֶן, כִּי בִּלְבֵּל אוֹתוֹ בְּכָל פַּעַם בַּאֲשֶׁר שֶׁנִּכְשַׁל בְּאִסּוּר כָּזֶה, בְּאִסּוּר חֵלֶב, עַד שֶׁלֹּא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהַתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל. עָמַד הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב וְקָפַץ וְנִשְׁבַּע שֶׁיְּעַשֵּׁן לְעוֹלָם הַלּוּלְקֶע אֵצֶל נֵר שֶׁל חֵלֶב. וְכֵן הֲוָה כַּאֲשֶׁר מְסַפְּרִים הָעוֹלָם שֶׁהַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב הָיָה מְעַשֵּׁן הַלּוּלְקֶע אֵצֶל נֵר שֶׁל חֵלֶב.