Kitzur Likutei Moharan I, 129

א. הָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ שֶׁמַּאֲמִין בְּהַצַּדִּיק וּמְקָרֵב עַצְמוֹ אֵלָיו, אֲפִלּוּ אִם לֹא יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ כְּלָל, זֶה בְּעַצְמוֹ טוֹב מְאד, כִּי עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה וְהַהִתְקָרְבוּת לְבַד נֶאֱכָל הָרָע שֶׁלּוֹ וְנִתְהַפֵּךְ לְמַהוּת הַצַּדִּיק, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לַשָּׁמַיִם. אֲבָל מִי שֶׁנּוֹסֵעַ וּמְקָרֵב עַצְמוֹ לְהַצַּדִּיקִים בִּשְׁבִיל כַּוָּנָה אַחֶרֶת לֹא יוֹעִיל לוֹ הַהִתְקָרְבוּת כְּלָל: ב. מִי שֶׁנּוֹסֵעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכַוָּנָתוֹ לַשָּׁמַיִם בֶּאֱמֶת כְּדֵי לָשׁוּב עַל-יְדֵי-זֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּוַדַּאי תּוֹעִיל לוֹ אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל מְאד, כִּי עַל-יְדֵי-זֶה לְבַד שֶׁנִּכְנָס לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל נֶאֱכָל אֶצְלָהּ וְנִתְהַפֵּךְ לְמַהוּתָהּ הַקָּדוֹש, וְעַל כֵּן אֲפִלּוּ הַמְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא (כְּתֻבּוֹת קיא). אֲבָל אִם אֵין רְצוֹנוֹ כְּלָל בִּשְׁבִיל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם לְכַלּוֹת הָרָע שֶׁלּוֹ, לֹא יוֹעִיל לוֹ יְשִׁיבַת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, כִּי הִיא מְקִיאָה אוֹתוֹ בִּבְחִינַת כַּאֲשֶׁר קָאָה (וַיִּקְרָא יח כח):