Likutei Moharan II, 102

פַּעַם אֶחָד בָּאתִי אֵלָיו זַ"ל, וְסִפֵּר לִי, שֶׁזֶּה בְּסָמוּךְ הָיָה אֶצְלוֹ רַב אֶחָד, וְדִבֵּר עִמּוֹ, וְאָמַר לְפָנָיו תּוֹרָה, (הַיְנוּ שֶׁרַבֵּנוּ זַ"ל אָמַר לִפְנֵי הָרַב הַנַּ"ל תּוֹרָה). וְלֹא זָכִיתִי, שֶׁיַּחֲזֹר וְיֹאמַר אוֹתָהּ הַתּוֹרָה לְפָנַי, רַק אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ, שֶׁסִּפֵּר לִי, שֶׁאָמַר אָז מֵעִנְיַן בֹּעַז וְרוּת, שֶׁבֹּעַז וְרוּת הֵם סוֹד סְמִיכַת גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, כִּי בֹּעַז הוּא בְּחִינַת גּוֹאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (רות ג׳:י״ב): כִּי גוֹאֵל אָנֹכִי וְכוּ', וְרוּת הִיא בְּחִינַת תְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ז:): לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רוּת, שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה דָּוִד, שֶׁרִוָּה לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. וְהָיָה מוּבָן מִדְּבָרָיו זַ"ל, שֶׁגִּלָּה בָּזֶה תּוֹרָה גָּבוֹהַּ, אַךְ לֹא זָכִיתִי לְשָׁמְעָהּ: גַּם שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ, שֶׁאָמַר אָז, שֶׁכָּל הַהַשָּׂגוֹת הַגְּבוֹהוֹת מְאֹד שֶׁהוּא מַשִּׂיג, אֵינוֹ עוֹלֶה אֶצְלוֹ כְּנֶגֶד אֵיזֶה דִּבּוּר שֶׁהוּא מְגַלֶּה בִּפְנֵי הָעוֹלָם. כִּי בְכָל דִּבּוּר וְדִּבּוּר שֶׁהוּא מְגַלֶּה בִּפְנֵי הָעוֹלָם, תְּלוּיִים בּוֹ כָּל הָעוֹלָמוֹת, עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים: (פֵּרוּשׁ, כִּי אַף־עַל־פִּי שֶׁבְּוַדַּאי הַהַשָּׂגוֹת שֶׁלּוֹ שֶׁאֵינוֹ מְגַלֶּה הֵם גְּבוֹהִים אֲלָפִים וְרִבְבוֹת פְּעָמִים בְּלִי שִׁעוּר, כְּנֶגֶד מַה שֶּׁהוּא מְגַלֶּה בִּפְנֵי הָעוֹלָם, כַּמְבֹאָר מִזֶּה בְּמָקוֹם אַחֵר כַּמָּה פְּעָמִים, אֲבָל אַף־עַל־פִּי־כֵן זֶה אֵינוֹ חָשׁוּב וְיָקָר בְּעֵינָיו כָּל־כָּךְ, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מְזַכֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל כָּל־כָּךְ בָּזֶה. וְהָעִקָּר הוּא אֶצְלוֹ, כְּשֶׁהָעוֹלָם זוֹכִין לִשְׁמֹעַ מִמֶּנּוּ אֵיזֶה דִּבּוּר, כִּי בְּכָל דִּבּוּר וְכוּ' כַּנַּ"ל).