Likutei Moharan II, 107

פַּעַם אֶחָד דִּבֵּר מֵעִנְיַן מִאוּס וְהַרְחָקַת הַתַּאֲוָה הַכְּלָלִית, שֶׁהִיא תַּאֲוַת נִאוּף. עָנָה וְאָמַר: הִנֵּה אֲכִילָה, עַל־כָּל־פָּנִים נִתּוֹסֵף לְהָאָדָם כֹּחַ וְחִיּוּת עַל־יְדֵי־זֶה, אֲבָל זֹאת הַתַּאֲוָה, הֲלֹא אַדְּרַבָּא, הִיא מַפְסֶדֶת וּמַזֶּקֶת הַחִיּוּת מְאֹד וּמַתֶּשֶׁת כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם מְאֹד, בְּוַדַּאי אֵין צְרִיכִין אוֹתָהּ כְּלָל, כִּי־אִם בִּשְׁבִיל קִיּוּם הַמִּין לְבַד: