Likutei Moharan II, 123

אָמַר, שֶׁמִּקְוֶה אֵינָהּ מַזֶּקֶת כְּלָל, וְהַדָּאקְטֶיר שֶׁיֹּאמַר לוֹ, שֶׁמִּקְוֶה מַזֶּקֶת, אֵינוֹ דָּאקְטֶיר כְּלָל. אַדְּרַבָּה, טְבִילַת מִקְוֶה טוֹבָה מְאֹד לִבְרִיאוּת הַגּוּף, כִּי יֵשׁ נְקָבִים קְטַנִּים הַרְבֵּה בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם וְהֵם נִקְבֵי הַזֵּעָה, שֶׁדֶּרֶךְ שָׁם יוֹצֵא הַזֵּעָה מִן הָאָדָם, וְהֵם צְרִיכִין לִפָּתַח, כִּי אִם נִסְתָּמִין נִקְבֵי הַזֵּעָה יוּכַל לֵחָלֵשׁ וְלִפֹּל לְחֻלְשָׁה, חַס וְשָׁלוֹם, וְעַל־יְדֵי טְבִילָה בְּמַיִם נִפְתָּחִין נִקְבֵי הַזֵּעָה, וְזֶה טוֹב מְאֹד לִבְרִיאוּת הַגּוּף. רַק שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַמַּיִם קָרִים בְּיוֹתֵר, כִּי אָז מַיָּא מְטָרְשִׁי לְהַנְּקָבִים הַנַּ"ל, אֲבָל כְּשֶׁאֵין הַמַּיִם קָרִים מְאֹד, אֲזַי הַטְּבִילָה בָּהֶם טוֹבָה מְאֹד: גַּם כְּבָר מְבֹאָר, שֶׁאֵין הָעֲבוֹדוֹת וְסִגּוּפִים, שֶׁקּוֹרִין "הָארִיוַואנִי", מַזִּיקִים כְּלָל, וּמִי שֶׁמַּזִּיק לוֹ הָעֲבוֹדָה וְהַסִּגּוּפִים, זֶהוּ רַק מֵחֲמַת גַּדְלוּת: