ליקוטי הלכות · יורה דעה א · אבר מן החי א
Reading settings
על-פי התורה "דרשו ה' ועזו". בסימן לז הנזכר לעיל בהלכות שחיטה:
וזה בחינת אסור אבר מן החי, כי אין שחיטה אלא מן הצואר, כי השחיטה היא להכניע כח הבהמיות ולהעלות הנפש מחי למדבר כנ"ל. ועל-כן צריך לשחט מן הצואר דיקא, דהינו הקנה והושט והורידין שהם סמוכים לכלי הדבור. ועל-כן תקון השחיטה על ידם דוקא, כי דרך שם יוצאים הנפשות בבחינת נפשי יצאה בדברו. ועל-כן לשם מתכנסים כל הדמים בשעת השחיטה, כי שם מקומם לצאת דרך שם, כי הדם הוא הנפש ויציאת ועלית הנפשות הוא דרך שם כנ"ל. ועל-כן מחמת ששם עקר הנפש, ועל-כן שם תלוי החיות ומחמת זה נאחזים שם ביותר הקלפות, כי קנה וושט וורידין הם בחינת שלשת שרי פרעה שהם עומדים שם לנק מהדבור והנפש שיוצא דרך שם תמיד, בבחינת נפשי יצאה כו' וכנ"ל. ובפרט בבהמה שהנפשות שיש שם הם בחינת נפשות העשוקים שירדו ונפלו ממדרגתם, ממדבר לחי ונטל מהם הדבור, כי הבהמה אין לה כח הדבור. ועל-כן בבהמה השלשת שרי פרעה, שהם השלש קלפות הנ"ל, הם שם בתקף והתגברות יותר. כי בחינת הדבור, בחינת הנפשות כבוש אצלם, כי שם מתגבר רוח הבהמיות שהוא בחינת הקלפות הנ"ל וכובשים את הנפש שהוא בחינת הדבור אליהם עד שיורד הנפש ממדרגתו לגמרי, ממדבר לחי כנ"ל. ועל-כן צריך לשחט מן הצואר הנ"ל, לשחט הקנה וושט וורידין, להכניע שלשת שרי פרעה. ואזי לשם מתכנסים ויוצאים כל הדמים, שהם הנפשות, ויוצאים ועולים מחי למדבר על-ידי הברכה והסכין של שחיטה שהוא בחינת דבור הקדוש של שלמות לשון הקדש כנ"ל. ועל-כן כל זמן שלא שחט הבהמה מן הצואר אפלו אם יחתך איבר ממנה בסכין, אין כח הבהמיות נכנע ואין הנפש יוצאה דרך שם, כי יציאת הנפש הוא רק דרך השלשה הנ"ל בבחינת נפשי יצאה וכו'. ושם הוא הכנעת הקלפות, כי שם אחיזתם במקום עקר החיות של הנפש כנ"ל. ועל-כן כשיאכל חס ושלום, איבר מן החי הוא אוכל הנפש עם הבשר כי עדין נשאר בו נפשו וחיותו. כי כל אבר מושך לעצמו חיות ואין החיות והנפשות יוצאים מן האיברים רק דרך בית השחיטה כנ"ל, כי דרך שם מתאוית הנפש לצאת, כי שם נתתקנת ועולה מחי למדבר כנ"ל, אבל כשחותך איבר ממנה במקום אחר, אזי, אדרבא, האיבר מושך לעצמו חיות, והחיות שהוא הנפש נשאר בו ואינה יוצאה ממנה. ועל-כן אסרה התורה, כמו שכתוב, "ולא תאכל הנפש עם הבשר", כי אין הבשר נכשר ונתר באכילה רק אחר יציאת הנפש ממנה, אבל הנפש בעצמה אסור לכלותה ולאכלה. נמצא, כשיאכל חס ושלום, איבר מן החי, הוא רוצח ממש, כי הורג את הנפש כנ"ל. וזה שסמכה התורה אסור איבר מן החי לאסור רציחה בפרשת נח, כמו שכתוב, "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואך את דמכם וכו', שופך דם האדם וכו'" כי הם שוים ממש כנ"ל. ועל-כן אפלו בן נח מזהר על איבר מן החי, כי עקר מצוות בני נח הם מצוות שבין אדם לחברו. ועל-כן אף שהם רחוקים מן הקדשה ולא נתן להם המצוות של ישראל, אף-על-פי-כן נתנה להם התורה שבע מצוות בשביל קיום העולם, כדי שלא יחריבו את העולם. ועל-כן נאסר להם גם איבר מן החי, כי היא רציחה ממש כנ"ל. ועל-כן בודאי ראוי שיאסר להם בשביל קיום העולם:
וזה שאסרו רבותינו זכרונם לברכה, לעשות גיסטרא, דהינו שלא לחתך המפרקת בשעת שחיטה, שלא להבליע הדם באיברים, כי צריך להוציא את הנפש ולהעלותה מחי למדבר דרך הצואר דוקא בבחינת נפשי יצאה בדברו כנ"ל. ועל-כן אם יחתך גם המפרקת, דהינו הערף, אזי מחמת מרוצת ורדיפת הדמים, שהם הנפשות בשעת שחיטה לצאת דרך בית השחיטה. אזי אם יהיה גם המפרקת פתוח ונחתך, יבואו וירוצו הדמים לשם גם כן. ומחמת שאין שם מקום יציאתם, על-כן יחזרו ויבלעו באברים, כי דרך המפרקת אין הנפש יוצאה ועולה דרך שם, כי המפרקת היא הערף שהוא עומד אחורי הקדשה ויונק מהנפש והדבור בעת שמתגברים שלשת שרי פרעה הנ"ל. ועל-כן עקר תקון השחיטה הוא לשחט רק השלשה הנ"ל, להכניעם, לגלות בית השחיטה, להוציא הנפש מבחינת מצר הגרון להעלותה דרך שם מחי למדבר כנ"ל. ועל-כן מקום השחיטה במצר הגרון, אבל כשיהיה נפתח גם המפרקת, יפלו הדמים והנפשות לשם, שזהו הפך השחיטה וקלקולה כנ"ל:
וזהו שמבאר בדברי רבנו במאמר "דרשו ה' ועזו" הנ"ל, שהשחיטה היא בחינת תענית, עין שם. כי היא בחינת תענית ממש, כי תקון התענית שעל ידו מכניעין השלשה שרים הנ"ל ומוציאין הנפש והדבור ממצר הגרון, שכל זה נתקן על-ידי השחיטה בצואר, על-ידי סכין של שחיטה וברכת השחיטה כנ"ל, עין כל זה במאמר "ויסב אלקים" בסימן סב