ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · כלאי בגדים א

הלכות כלאי בהמה הלכה ה בהלכות ערלה הלכה ה אות ח: על-פי מה שכתוב במאמר האי מאן וכו' בסימן כט שצריך לשמר הבגדים מאד, כי הם בחינת מלכות, עין שם: ועקר תקון הבגדים הוא על-ידי תקון כלליות הגידין שהוא תקון הברית שעל ידו נתרומם הדעת. ומשם נמשך לבנונית לתקן הבגדים, עין שם: ושעטנז הוא פגם הדעת, כי הוא בחינת דעת דסטרא אחרא, כי צמר ופשתים הם שני הפכים, בחינת קין והבל, כי הבל הביא מבכורות צאנו שהוא בחינת צמר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, האיל הזה כלו קדוש. צמרה לתכלת וכו' וקין הביא פשתים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי צמר הוא בחינת חסדים, בחינת לשון של זהורית המלבין עונות, כמו שמבאר שם, כמו שכתוב, אם יהיו חטאיכם וכו' כצמר יהיו ופשתים הוא בחינת גבורות, כמו שכתוב, וגבריאל לבוש בדים. ועל-כן אי אפשר לצמר ופשתים להתחבר יחדו כי אם על-ידי האדם אבל בלא זה אין להם שום חבור, כי האדם הוא בחינת דעת שהוא מחבר שני הפכים יחד כמבאר בדברי רבנו נרו יאיר כמה פעמים. ועל-כן אין אסור של כלאים כי אם בלבישה אבל מתר לעשותן ולקימם, כי אף שתופרם ביחד ומחברן אין להם שום חבור עדין ואין להם כח לינק מהקדשה כי אם כשלובשן האדם שאזי הם יונקים מהקדשה ונתחברים על-ידי האדם שהוא בחינת דעת שהוא מחבר שני הפכים יחד כנ"ל. וכל הדברים שבעולם הם מערבים טוב ורע ויש בהם אחיזת הסטרא אחרא. ובפרט בהבגדים ששם הם נאחזין ביותר כידוע. ועל-כן כשמתחברין כלאי בגדים, דהינו צמר ופשתים שלא במקום מצוה אזי אדרבא נעשה מזה דעת דסטרא אחרא, כי הסטרא אחרא נאחזת שם כנ"ל. וזה עקר פגם הבגדים מהפך אל הפך, כי תקון הבגדים על-ידי הדעת דקדשה וכלאי בגדים הם ההפך ממש, דהינו בחינת דעת דסטרא אחרא כנ"ל. ועל-כן במקום מצוה, דהינו כלאים בציצית מתר. ואדרבא עקר מצות ציצית היה על-פי הרב על-ידי כלאים בזמן שהיה תכלת כדמשמע בפוסקים. כי כשנתחברין שני הפכים, דהינו צמר ופשתים במקום מצוה אזי נעשה מזה דעת דקדשה שהוא תקון הבגדים כנ"ל. ועקר על-ידי התכלת כמבאר היטב לעיל בהלכות ציצית הלכה א), עין שם. ועל-כן נקרא אסור כלאי בגדים שעטנז, כי פגם הבגדים הוא פגם הדבור כמבאר היטב במאמר הנ"ל, עין שם. ושעטנז הוא בחינת פגם הדבור, כי הם בחינת האותיות שנפלו ונשברו. ועל-כן צריכין תקון כידוע. והוא בחינת דבור שאינו נשמע המבאר שם בתחלת המאמר, כי זה הוא בחינת האותיות הנפולין הנ"ל שהם שעטנז וכו' כנ"ל, כי עקר השבירה היתה על-ידי שלא קבלו אור האזן כמו שאיתא בעץ חיים. וזהו בחינת דבור שאינו נשמע, דהינו שלא קבל אור האזן שאינו נקרא דבור כלל, כי הוא בחינת אותיות שבורין כנ"ל וזה בחינת שעטנז כנ"ל שזהו בחינת פגם הבגדים כנ"ל. וזה שכתוב בספרים שמי שלבוש שעטנז אין תפלתו עולה, כי הוא בחינת דבור שאינו נשמע כנ"ל ועין כל זה בהלכות ציצית, עין שם היטב: ועל-כן גם בציצית. כלי קפסא פטורין מן הציצית ואין הבגדים חיבין בציצית כי אם כשלובשן האדם, כי הבגדים בעצמן כל זמן שאין האדם לובשן אין בהם שום חיות וחשיבות, כי הם בבחינת מלכות דלית לה מגרמא כלום. כי אם כשלובשן האדם שהוא בחינת הדעת שמאיר בהן ואז נשלמין ואזי שיך בהם מצוה ועברה שצריך לשמרן מן כלאים כנ"ל. וצריך לעשות בהם ציצית כדי לשמרן כנ"ל בהלכות ציצית וזה בחינת מלתא אלבישייהו יקירא. כי עקר יפי וחשיבות הבגדים הוא כשלובשין אותם כנ"ל. ועל-כן קרא הבגדים בלשון מלתא שהוא לשון דבור, כי הבגדים הם בבחינת דבור כנ"ל:

Copy passage with reference

כלאי בגדים ב הלכות שעטנז: ב:

Copy passage with reference

לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדלים תעשה לך: על-פי מה שמבאר רבנו ז"ל במאמר תקעו המדבר מאמונה בלקוטי תנינא סימן ה: ואיתא שם שכשמעלין ומתקנין האמונה הנפולה על-ידי-זה נעשין גרים וכו' ואלו הגרים מכניסין גאוה לישראל, כי אמרו רבותינו ז"ל, במסתרים תבכה נפשי מפני גוה. מפני גאותן של ישראל שנתנה לאמות וכו', עין שם. ועל-ידי הגאוה שמכניסין הגרים מזה באה התאוה של נאוף חס ושלום, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועל-כן אנו צריכין שיגנו עלינו המגנים שבדור שהם מגנים עלינו ומצילין אותנו מתאוה זו. ואזי מעלין מחותם דסטרא אחרא בחינת החתים בשרו שהוא פגם תאות נאוף ונעשה חותם דקדשה בחינת תפלין שהם חותם דקדשה. כי עקר תקון המחין בחינת תפלין הוא על-ידי שמכניעין תאות נאוף וכו', עין שם כל זה היטב:

Copy passage with reference

וזה בחינת תקון הבגדים שצריכין לזהר מאד לתקן הבגדים, כי הבגדים והמלבושים שם אחיזת הגאוה,. כי שרש הבגדים הוא בחינת גאוה, בחינת ה' מלך גאות לבש, כי רבי יוחנן קרא למאנה מכבדותא בבא קמא צא) נמצא שהבגדים הם בחינת כבוד והתפארות, בחינת גאות ועל-כן צריכין לשמר מאד את הבגדים שלא יתאחז בהם הגאוה דסטרא אחרא חס ושלום. שעל-ידי-זה בא חס ושלום תאות נאוף בחינת חותם דסטרא אחרא כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו ז"ל ברכות ו), הני מאני דרבנן דבלו מניהו, כי הם באים מנגעי בני אדם שבאין מבחינת החתים בשרו שבא על-ידי גאות כנ"ל ועל-כן נאחזין בבגדים כי שם אחיזת הגאות כנ"ל. כי הגרים שהם מכניסין הגאוה בישראל כנ"ל אחיזתן בבחינת בגדים, כי אחיזת הגרים בבחינת כנפי הקדשה, כמובא, שהוא בחינת כנפי הבגדים. נמצא שהבגדים צריכין תקון ושמירה שלא יתאחז בהם הגאוה דסטרא אחרא שמשם בא תאות נאוף חס ושלום כנ"ל. וזה בחינת ציצית שהם תקון הבגדים, כי ציצית הם בחינת מגנים המבאר במאמר הנ"ל. שמגנים עלינו מתאוה הנ"ל, כי ציצית הם שמירה מנאוף כמובא, כי הם בחינת מגנים בחינת כנפים המגנים ומצילין מתאוה הנ"ל בחינת ותחת כנפיו תחסה. וזה בחינת מה שמבאר רבנו שם על פסוק "כי "לאלקים "מגני ארץ שהוא ראשי תבות מלא"ך. וזה בחינת ציצית שהם בחינת כנפים, בחינת מלאך בעל כנפים, כי הציצית הם בחינת מגני ארץ המבארין שם, כי הם כנפי הקדשה המגנים עלינו ומצילין אותנו מתאות נאוף, כי ציצית שמירה לנאוף כנ"ל. ועל-כן תולין הציצית בהבגדים, כי שם צריכין עקר התקון של המגנים כנ"ל. ועל-כן אחר לבישת הציצית מניחין תפלין שהם חותם דקדשה כנ"ל שנעשה ונתתקן על-ידי המגנים שהם בחינת ציצית כנ"ל, כי עקר התפלין נעשין על-ידי המגנים שמצילין מתאות נאוף, כמו שמבאר שם, עין שם היטב:

Copy passage with reference

וזה בחינת אסור שעטנז צמר ופשתים יחדו, כי הבגדים צריכין לשמרן מבחינות גאות וכו' כנ"ל. ועקר הגאות וההתפארות הוא בחינת כלליות הגונין שזה עקר ההתפארות בחינת גאות, כמובא בדברי רבנו ז"ל כמה פעמים. שעקר ההתפארות הוא בחינת כלליות הגונין וגאות והתפארות הם בחינה אחת) וצמר ופשתים זה בחינת כלל הגונין כלם. כי כל הגונין כלם נכללין בבחינת שני גונין שהם חסד ודין שבהם נכללין כל הגונין כידוע. וזה בחינת צמר ופשתים, כי צמר בחינת חסדים, כמו שכתוב, אם יהיו חטאיכם וכו' כצמר יהיו. וכמו שכתוב, ושער ראשיה כעמר נקא ופשתים הוא בחינת גבורות, כמו שכתוב, והאיש גבריאל לבוש בדים. שהוא פשתן, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. נמצא שצמר ופשתים הם שני הפכים בחינת חסדים וגבורות שהם כלל כל הגונין שזה בחינת גאות וההתפארות ועל-כן אסור לנו להתלבש במלבושים כאלו שהם מתערובות צמר ופשתים שהם כלליות הגונין שהם בחינת לבושי גאוה והתפארות כנ"ל, כי מלבושים כאלו לבושי גאוה והתפארות בחינת כלליות הגונין אינם ראויים כי אם לו לבדו יתברך כביכול בחינת ה' מלך גאות לבש, אבל אנו אסורים להתלבש במלבושי גאוה, כי למטה יכולים להתאחז מזה חס ושלום בחינת גאות ממש, בחינת תאות נאוף חס ושלום רק במקום מצות ציצית מתר מדינא להתלבש בכלאים של צמר ופשתים, כי ציצית הם בחינת תקון הדעת, תקון הברית, תקון המחין כנ"ל וכשהדעת נתתקן אזי נעשה מצמר ופשתים בחינת אחדות ממש, כי זה עקר תקון הדעת כשנתחברים ונתאחדים החסדים וגבורות באחדות ממש, כי עקר הדעת מחבור חסד וגבורה כידוע ועל-כן כשהדעת בשלמות אזי נעשה מצמר ופשתים אחדות ממש כנ"ל. ועל-כן במקום מצות ציצית מתר מדינא כלאים כנ"ל, כי במקום מצוה יכולים להתלבש בבחינת לבושיו כביכול, בחינת לבושי גאוה כלליות הגונין, כי אז אין יכלת לגאוה דסטרא אחרא להתאחז שם, כי הציצית מגנים עלינו כנ"ל, כי הציצית הם תקון הדעת שעל-ידי-זה נעשה אחדות בין החסד וגבורה כנ"ל. ואזי נעשה אחדות ושלום בין צמר ופשתים ואין אחיזה להסטרא אחרא והגאוה משם כלל. וזה בחינת בגדי כהנה שהיו נעשין מכלאים, כי הם בחינת בגדי ה' יתברך כביכול, כי הוא יתברך נקרא כהן כביכול, כמו שאמרו רבותינו ז"ל ובגדיו הם בחינת בגדי כהנה. ועל-כן גם הכהן של מטה מתר להתדמות אליו יתברך להתלבש במלבושי כלאים שהם בחינת כלליות הגונין, כי כל העבודה והקרבנות הם תקון הדעת, תקון הברית ואז מתר כלאים כנ"ל, אבל שלא במקום מצות ציצית ובגדי כהנה אז אסור כלאים של צמר ופשתים. כי שלא במקום מצוה אי אפשר לנו לחברם יחדו שיהיה שלום ביניהם שיהיה בחינת אחדות ממש, כי הם שני הפכים כנ"ל. ועל-כן על-ידי שמחברים צמר ופשתים שהם שני הפכים מזה חס ושלום יניקת הסטרא אחרא בחינת עץ הדעת טוב ורע. כי עקר יניקתו מפגם הדעת מערבוב הדעת שהוא בחינת מחלקת, בחינת צמר ופשתים כשאין ביניהם הכרעה על-ידי תקון הדעת ועל-כן על-ידי לבישת כלאים של צמר ופשתים חס ושלום משם יניקת הסטרא אחרא חס ושלום. ואזי נתקלקלין הבגדים ונעשה בבחינת גאוה ממש גאוה דסטרא אחרא. שמזה נעשה תאות נאוף פגם הדעת כנ"ל, כי עקר הגאוה נשתלשלה מבחינות גאות לבש, בחינות כלליות הגונין כנ"ל. ולמטה כשאין תקון הדעת בחינות הכרעה כנ"ל. אזי נפגם חס ושלום ונעשה גאוה ממש וכו' כנ"ל:

Copy passage with reference

כי פגם הגאוה הוא פגם הדעת פגם נאוף שזהו בעצמו פגם כלאים של צמר ופשתים מחמת שאין ביניהם הכרעה כנ"ל, כי עקר הגאוה וההתפארות אין ראוי כי אם לו לבדו יתברך ואצלו יתברך כביכול הגאוה והענוה הם אחדות ממש, כי במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו מגלה לא). וזה בחינת כלליות הגונין שכל הגונין נכללין יחד ונעשה משנוי הגונין בחינת אחדות, כי הבריאה היא בחינת יש מאין וזה בחינת גאוה וענוה, כי גאוה הוא בחינת ישות שנחשב בעצמו ליש שזה עקר הגאוה. אבל ענוה הוא בחינת אין ממש וה' יתברך בשעת הבריאה נתלבש בגאות כביכול שזה בחינת בריאת העולם כנ"ל. וזה בחינת ה' מלך גאות לבש, כי הבריאה בכלל היא בחינת לבושו יתברך והוא בחינת גאות בחינת יש כנ"ל. אבל אצלו יתברך אחר הבריאה וקדם הבריאה כלא חד בחינת ה' אחד ושמו אחד. ועל-כן הגאוה והענוה כלא חד בחינת במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו כנ"ל. וזהו בעצמו בחינת כלליות הגונין ששנוי הגונין כביכול נכללין באחדות פשוט, כי הגונין בכללם הם בחינת חסד ודין שהם נמשכין מבחינת קדם הבריאה ואחר הבריאה, כי קדם הבריאה כלו טוב וחסד ואחר הבריאה משם אחיזת הדין וכשנכלל יחד אחר הבריאה בקדם הבריאה. שזה בחינת כלליות גאוה דקדשה בענוה זה בחינת כלליות הדין בחסד ואזי כל הגונין הם אחדות פשוט כביכול וזה בחינת לבושי גאוה והתפארות של ה' יתברך כביכול שהם כלולים מכל הגונין כביכול שכל הגונין נכללים ביחד בבחינת אחדות ממש כנ"ל. אבל למטה כשאין הכרעה כשלובשים צמר ופשתים נעשה מחלקת ואזי נעשה גאוה ממש חס ושלום, כי עקר הגאוה כשאין נכלל חס ושלום היש באין ונדמה לו להאדם על עצמו שהוא יש ממש חס ושלום. שזה עקר הגאוה כשאין מבטל האדם כל ישותו שיהיה נכלל באין שעל-ידי-זה לפי בחינתו נכלל אחר הבריאה שהוא בחינת יש בקדם הבריאה שהוא בחינת אין. אבל כשיש לו גאוה חס ושלום הוא מפריד חס ושלום היש מאין ואזי אין שלום חס ושלום בין חסד ודין כנ"ל. שזה בחינת צמר ופשתים כנ"ל. נמצא שצמר ופשתים שהם בחינת חסד ודין כשאין ביניהם הכרעה ושלום על-ידי פגם לבישת כלאים שלא במקום מצות ציצית. זהו בעצמו בחינת פגם הגאוה שעקר הפגם הוא שמפריד חס ושלום היש מהאין כביכול. וזהו בעצמו פגם הדעת פגם הברית והבן היטב, כי כל זה ברור למבין רק במקום מצות ציצית שהם תקון הברית תקון הדעת אז מתר כלאים. כי אז על-ידי תקון הדעת נעשה אחדות בין צמר ופשתים ונתבטל הגאוה דסטרא אחרא ונכללת הגאוה דקדשה בענוה. שזהו בחינות תקון הדעת תקון הברית ונכללין כל הגונין יחד בבחינות אחדות בחינות ה' אחד ושמו אחד: ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

Copy passage with reference