ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · פדיון בכור ה
Reading settings
על-פי התורה כי מרחמם ינהגם בלקוטי תנינא סימן ז, עין שם: מבאר שם שעקר החיוב מה שהאדם מחיב להשאיר אחריו בנים בשביל קיום העולם העקר הוא להשתדל להעמיד בנים בעלי דעה שידעו את ה' יתברך וכו', עין שם מענין בן ותלמיד שעל ידם נשאר דעתו בעולם שזה עקר השארתו, כי אין נשאר מהאדם אחר מותו שום דבר כי אם הדעת שהאיר בבנים ותלמידים וכו', עין שם כל זה היטב. ומבאר שם שעל-ידי כלליות בן ותלמיד על-ידי-זה מי שהוא איש חיל יכול לקבל בעת האכילה הארת הרצון וכו', כי עקר הפרנסה נמשך מים החכמה שנמשך על-ידי בן ותלמיד וכו', עין שם כל זה היטב:
וזה בחינת מצות קדשת בכור לתנו לכהן ולפדותו ממנו בכסף, כי כשנולד בן לאדם צריכין להשתדל שיהיה נמשך עליו הארת הדעת הקדוש הנ"ל שהוא הדעת של הרב דקדשה המאיר בבן ותלמיד, כי זה עקר מצות הולדת הבן כנ"ל. ועקר הוא הבן בכור שהוא הולדה ראשונה שכל ההולדות נמשכין אחריה כמובא ועל-כן צריך האב להמשיך קדשת הדעת הנ"ל על הבן הבכור, על-כן צריך לתנו לכהן ולפדותו ממנו, כי הכהן הוא בחינת הרב הנ"ל שמאיר בבן ותלמיד, כמו שמבאר שם באות ד) ועל-כן על-ידי הכהן נמשך על הבן קדשת הדעת הנ"ל שזה עקר חיות הבן וקיומו, כי בלא זה אינו נקרא בשם אדם כלל, כמו שמבאר שם:
ועל-כן צריכין לפדותו מן הכהן בכסף, כי מבאר שם שעקר הפרנסה נמשך מהדעת של בן ותלמיד. ועל-כן יכולין לקבל בעת האכילה הארת הרצון וכו'. ועל-כן חיבים כל ישראל לתן להכהן מתנות כהנה מכל אכילתם וקדם שמפרישין המתנות אסור לאכל מהתבואה וכו', כי כל האכילה והפרנסה נמשך מהכהן שכלול מהארת בן ותלמיד כנ"ל. ועל-כן נצטוו הכהנים לברך את ישראל להשפיע להם פרנסה ועשירות, כמו שכתוב, יברכך ה'. ודרשו רבותינו ז"ל, בממון. כי כל הממון והפרנסה נמשך מהכהן וזה שנסמך לזה, יאר ה' פניו אליך ויחנך. שהוא בחינת הארת פנים שהם המקיפים המאירים בים החכמה שמשם נמשך הארת הרצון בשעת האכילה, כמבאר שם בהתורה הנ"ל, כי כל הממון והעשירות נמשך משם וכנ"ל. ועל-ידי שנותנין להכהן המתנות כהנה ממה שאוכלין על-ידי-זה נמשך קדשת הדעת של הכהן שהוא בחינת הדעת של בן ותלמיד ועל-ידי-זה נתקדש האכילה ויכולין לזכות בשעת האכילה להארת הרצון הנ"ל:
וזה בחינת מעלת הפדיון שנותנים ממון לצדיקי אמת כדי לפדות נפשו או נפש יוצאי חלציו מכל מיני צער וחולאת ויסורים חס ושלום על-ידי הממון דיקא שנותן להצדיק שהוא הרב האמת המאיר בבן ותלמיד כי כל מיני צער ויסורים חס ושלום נמשכין רק מפגם הדעת חס ושלום. דהינו על-ידי שמסיח דעתו חס ושלום מלזכר את ה' יתברך בכל עת ורגע בבחינת הלא כי אין אלו"ק בקרבי מצאוני כל הרעות האלה חס ושלום, כי אין יסורין בלא עון וכל העונות נמשכין על-ידי הרוח שטות שהוא פגם הדעת הנ"ל, כמו שמבאר שם בתחלת התורה הנ"ל. ועקר הצער והיסורין חס ושלום נמשכין על-ידי שנפגם בחינת הארת הרצון על-ידי פגם הדעת, כי כשזוכה למשך מהרב בחינת הארת הדעת הנ"ל על-ידי-זה נמשך הארת הרצון בשעת האכילה ועל-ידי הארת הרצון נמשך כל טוב וחסד ורחמים וכל הישועות שבעולם, כי כלם נמשכין מהארת הרצון העליון וכל אחד כפי מה שפוגם חס ושלום בהדעת הנ"ל ואינו משתדל לחזר אחר רב אמתי כזה לקבל ממנו הדעת הנ"ל כמו כן נפגם חס ושלום הארת הרצון. ומפגם הרצון משם נמשכין כל החסרונות וכל היסורים חס ושלום. כי כל הדברים נמשכין מהארת הרצון וכנ"ל ובשביל זה כשפגם אדם הראשון בהדעת על-ידי אכילת עץ הדעת עקר קללתו היה בענין הפרנסה, כמו שכתוב, בעצבון תאכלנה בזעת אפיך תאכל לחם וכו'. אף-על-פי שבאמת כל הצרות והיסורים וכל החולאת חס ושלום הכל נמשך מקללה זאת, כי עקר הפגם של אדם הראשון שפגם בהדעת הגיע אל האכילה ופרנסה שלא זכה להארת הרצון בשעת האכילה ומשם נמשך כל היסורין חס ושלום כנ"ל. ועל-כן בזה שנתקלל בענין האכילה והפרנסה בזעת אפיך תאכל לחם שהוא בחינת חרון אף הפך הרצון בזה כלול כל היסורים חס ושלום, כי כלם נמשכין מפגם הרצון בשעת האכילה שנמשך מפגם הדעת כנ"ל. וזה בחינת כל עמל האדם לפיהו שכל העמל והיסורים והצרות של האדם הכל מחמת פיהו, מחמת פגם האכילה שאינו זוכה לקבל אז הארת הרצון כנ"ל וזה מחמת שפגם בהדעת כנ"ל. וזה שסים שם, וגם הנפש לא תמלא, הינו בחינת פגם הדעת, כי עקר שביעת ומלוי הנפש הוא על-ידי הדעת שהוא עקר חיות הנפש, כמו שכתוב, החכמה תחיה. ואזי נאמר, ונפש רעבה מלא טוב, שהוא הדעת הפך פגם הדעת שנאמר עליו, וגם בלא דעת נפש לא טוב. כי עקר החיות בשלמות ובמלוי הוא על-ידי הדעת, כמו שכתוב, ובדעת חדרים ימלאו. כי כשאין בו דעת הוא חסר לעולם בבחינת דעת חסרת מה קנית וכו'. וזה בחינת ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, 'מלא' דיקא בחינת ומלאו את הארץ וכו' בחינת מלא כל הארץ כבודו שכל זה הוא על-ידי הדעת הקדוש, עין שם היטב בסוף התורה הנ"ל איך מדקדק שם הרבה, בתבת מלא ומחבר יחד 'מלא רוח חכמה' עם 'ומלאו את הארץ', 'מלא כל הארץ כבודו' וכו', עין שם והבן היטב) נמצא שעקר מלוי הנפש הוא הדעת. וזהו וגם הנפש לא תמלא שהוא פגם הדעת על-ידי-זה כל עמל האדם לפיהו שיש לו עמל ויסורין חס ושלום על-ידי פיהו על-ידי שאינו זוכה להארת הרצון בשעת האכילה שמשם כל היסורים והחסרונות על-ידי שנפגם הממון והפרנסה על-ידי פגם הדעת עד שאינו זוכה להארת הרצון וכנ"ל. ועל-כן נותנין מעות על פדיון להצדיק שממשיך הארת הדעת הנ"ל, כי על-ידי המעות שנותן נתתקן כל ממונו ונמשך על ממונו ופרנסתו הארת הרצון הנ"ל שהוא עקר התקון הנמשך על-ידי הארת הדעת וכשמאיר הרצון נתתקן ונתמלא כל החסרונות, כי כל הישועות והטובות על-ידי הארת הרצון כנ"ל:
ובשביל זה אנו מבקשין אחר האכילה דיקא על כל הישועות בברכת המזון שאומרים אז כמה 'הרחמן' ומבקשין על כל הדברים, כי עקר הרחמנות שהוא הארת הדעת שמאיר הרב האמת בבן ותלמיד. שזה עקר הרחמנות בחינת כי מרחמם ינהגם עקר זה הרחמנות נמשך ומאיר בעת האכילה שאז נתגלה זה הרחמנות על-ידי הארת הרצון שמאיר אז. ועל-כן אומרים אז הרחמן כמה פעמים ומבקשים על כל הישועות, כי כל הישועות נמשכין מהארת הרצון שמאיר בשעת האכילה דיקא וכנ"ל:
וזה בחינת פדיון בכור בכסף, כי על-ידי הכסף שנותנין לכהן שהוא כלול מהדעת של בן ותלמיד שמשם כל הכסף והפרנסה כנ"ל. על-ידי-זה נתתקן כל ממונו ונמשך עליו הארת הרצון שהוא הארת הדעת ועל-ידי-זה נמשך הדעת על בן הבכור שזה עקר התקון, כי תכף כשנולד בן כפי הדעת שנמשך על ידו שזה עקר ההולדה שיהיה נקרא בשם הולדת אדם כנ"ל. כמו כן נמשך איזה שפע של ממון ופרנסה על ידו וכנ"ל, אבל הכל צריך תקון לבררו ולתקנו ולהוציאו מפגם החטא של אדם הראשון ומפגם הדעת שלו והתקון על-ידי הכהן שהוא בחינת הרב שמאיר בבן ותלמיד. ועקר ההתקשרות אל הכהן הוא על-ידי הכסף שנותן לו שעל-ידי-זה נתתקן כל ממונו ונמשך על ממונו ופרנסתו הארת הרצון שנמשך מהארת הדעת הנ"ל. ועל-ידי-זה נתתקנת ההולדה הראשונה שהוא הולדת הבכור שתהיה בבחינת קדשת הדעת שהוא עקר מלוי הנפש וחיותה והכל על-ידי הארת הרצון שמקבל על-ידי הכהן וכנ"ל:
וזהו בחינת גדל המעלה כשזוכין לתן ממון להחזיק הרב האמת והנלוים אליו העוסקים להמשיך הדעת הקדוש בבנים ותלמידים שעל זה נאמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי כשנותן ממון ופרנסה להרב האמת הנ"ל. וזה הרב בודאי זוכה בעת האכילה להארת הרצון הנ"ל ואז עקר גמר שלמות תקון הדעת הנ"ל כשזוכה על ידו להארת הרצון ואז זוכה זה הנותן שימשך עליו גם כן הארת הדעת והרצון הזה, כי עקר הארת הדעת בשלמות נתגלה ונשלם על-ידי הארת הרצון שזוכה בשעת האכילה. ועל-כן בודאי זה שזכה להאכיל את הצדיק ולפרנסו נמשך עליו הארת הדעת והרצון הזה. ועל-ידי-זה לכל הישועות ולכל טוב כנ"ל:
וזה בחינת חמשה שקלים שצריכין לתן לכהן שהם מאה מעה כאשר דקדקה התורה ופרשה החשבון של השקל בפרוש, כמו שכתוב, ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא וגרה הוא מעה. ואמרו רבותינו ז"ל שהחמשה שקלים של הבכור הם כנגד מכירת יוסף שהיה בכורה של רחל שמכרוהו בעשרים כסף. ולכאורה אינו מובן וכי בשביל שמכרו השבטים את יוסף לישמעאלים יצטרכו ישראל לפדות את הבכור מן הכהן. וגם זרע יוסף בעצמם מחיבים לפדות את הבכור, אך באמת עקר קדשת הבכור הוא בבחינה הנ"ל שצריכין לקדש את ההולדה הראשונה שיהיה נמשך הדעת הקדוש על ידה כנ"ל, כי עקר ההולדה באמת הוא רק הולדת הדעת כמובן בכתבי האר"י ז"ל שזה סוד יציאת מצרים, כי במצרים היה הדעת בגלות עד שאמר פרעה שהוא מלכות דסטרא אחרא מי ה' וכו' וכשיצאו ממצרים אז נולד ונתגלה הדעת ומשם נמשך כל ההולדות של ישראל, כי כל אחד מישראל מגדול ועד קטן יש לו איזה חלק בהדעת הקדוש, כי כל אחד מישראל הוא חלק אלו"ק ממעל ויש לו שרש במחשבה דקדשא בריך הוא שהוא שרש הדעת הקדוש. ועל-כן כשנולד אחד מישראל אזי כפי בחינתו נמשך איזה התגלות הדעת בעולם. שעל-ידי שנולד ונתוסף אחד מישראל על-ידי-זה יתוסף ויגדל ויתרבה הדעת בעולם לדעת את ה' הבורא הכל היחיד המשגיח ומושל יתברך. רק מתקף התגברות הסטרא אחרא מחטא אדם הראשון ומחטאי הדורות שאחריו, בפרט בעת הגלות מתגבר ההעלמה וההסתרה מאד מאד, כי זה ידוע שהקלפה קדמה לפרי ורב ההולדות נמשכין על-ידי התגברות התאוה, כמו שכתוב, הן בעון חוללתי. על-כן הדעת הנמשך על-ידי ההולדה הוא בהעלם ובקטנות גדול. ועל-כן אמו טמאה לדה מחמת גדל התגרות הטמאה שמתגרה אז מחמת שרואה שנמשך אז איזה דעת בעולם, כי הטמאה כרוכה תמיד אחר הקדשה כידוע ועל-כן צותה התורה וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ונסמך לפרשת טמאת לדה, כי גם הערלה נמשך משם שהערלה שהוא מסטרא דמסאבא חופה על הברית קדש ששרשו בדעת העליון שדרך שם כל המשכת הדעת מדור לדור. ועל-כן צריכין למול הערלה ולגלות העטרה וכו', כמובן כל זה בכונות: הכלל שבכל ההולדות של ישראל נמשך דעת רק שצריכין כמה תקונים להוציאו מהעלם אל הגלוי ואחר כך לגדלו מקטנות לגדלות וכו'. ועקר הוא הולדה הראשונה שהוא הבכור כנ"ל. ועל-כן צריכין לקדשו ולפדותו מהכהן שעל ידו עקר המשכת הדעת הנ"ל, כי הכהן הוא העובד בבית המקדש ששם עקר הארת הדעת של בן ותלמיד כמבאר בהתורה הנ"ל. ועל-כן מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו כמו שאמרו רבותינו ז"ל, הינו כנ"ל. ועל-כן עקר קדשת התפלין שהם בחינת קדשת המחין שצריכין כל אחד מישראל להמשיך על עצמו בכל יום להכיר ולדעת את הבורא יתברך. עקר קדשתם הוא בחינת קדשת הבכור, כי משם מתחילין הפרשיות הקדושות של התפלין, כמו שכתוב, קדש לי כל בכור וכו'. ועל-כן הקשה כל התורה כלה לתפלין, כמו שכתוב, למען תהיה תורת ה' בפיך וכו', כמו שדרשו רבותינו ז"ל, כי התורה שהיא עקר התגלות הדעת הקדוש הנ"ל לידע ממנו יתברך, כמו שכתוב, אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים הוא בבחינת תפלין מחין, שזהו בחינת קדשת הולדת הבכור שהוא בחינת הולדת המחין הקדושים כנ"ל. וכל זה התחיל מאברהם אבינו עליו השלום שהוא הראשון שזכה לגלות אלקותו בעולם. ועל-כן זכה לכהנה, כמו שכתוב, אתה כהן לעולם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי בודאי מגיע לו הכהנה שהוא בחינת הארת הדעת של בן ותלמיד, כי הוא הראשון שהתחיל לעסק בזה להאיר זה הדעת בעולם. ועל-כן צריכין לתן חמשה שקלים להכהן בשביל פדיון הבכורה כנגד ה דאברהם שמשם עקר ההולדה דקדשה בבחינת אברם אינו מוליד אברה"ם מוליד, כי אברהם היה הראשון שהיה צריך להוליד הולדה הקדושה של ישראל על-כן לא היה יכל להוליד בלא הה הזאת שהוא בחינת ה הדעת שזכה על-ידי שהאיר הדעת בעולם על-ידי הגרים שעשה כמו שמבאר בסימן נג) כי בודאי אמות העולם מולידים אף-על-פי שאין בהם ה' הזאת. ואפלו אברהם בעצמו הוליד את ישמעאל קדם שזכה לה הזאת. רק הולדת יצחק שהוא הראשון שנולד בקדשת ישראל לא היה אפשר להולידו בלא הה הזאת שהוא בחינת ה הדעת שעל-ידי-זה נולד הולדה קדושה כזאת שהוא הולדת יצחק שממנו יצא יעקב וכל ישראל אחריו שעל ידם נמשך הדעת בעולם לידע מה' יתברך. וקדשת זאת הה צריכין להמשיך בכל הולדה ראשונה שהוא הולדת הבכור כדי להמשיך על-ידי-זה הדעת בעולם. ועל-כן צריכין לפדותו בחמשה שקלים דיקא כנגד הה הזאת של אברה"ם שהוא ה הדעת שמשם עקר ההולדה דקדשה כנ"ל. ואלו החמשה שקלים הם מאה מעה כאשר דקדקה התורה לחשב שכל שקל עשרים גרה שעולים יחד מאה, כי עקר הכסף והממון נמשך מהארת הרצון שמאיר בים החכמה כנ"ל. שהוא בחינת מ"ה כנ"ל וצריכין להמשיכו ממה למאה כמובן בדבריו ז"ל במקום אחר בסימן ד) ומשם כל ברכת העשירות בבחינת ויזרע יצחק וכו' וימצא מאה שערים וכו', כי יצחק בחינת יראה בחינת פחד יצחק שכל תקון הדעת הקדוש הנ"ל והארת הרצון בהפרנסה והעשירות הנ"ל הכל על-ידי היראה, כמבאר היטב בהתורה הנ"ל ועל-כן יצחק שהוא בחינת יראה זכה להמשיך ממה למאה ברכת העשירות שזהו בחינת המאה שערים כנ"ל וזהו בחינת המאה מעה שהם החמשה שקלים שנותנין לכהן לפדיון בכור כדי להמשיך הדעת על-ידי הכהן שזוכה להארת הרצון בהכסף שמקבל שממשיך ממה למאה כנ"ל וכן יעקב קנה חלקת השדה במאה קשיטה, שהם מאה מעה ועל-ידי-זה גלה אלקותו בעולם, כמו שכתוב שם, ויצב שם מזבח ויקרא לו קל אלקי ישראל, הינו כנ"ל, כי כל האבות היה כל עסקם בזה כל ימי חייהם להמשיך זה הדעת הקדוש בעולם וכל מעשיהם ועסקיהם היה רק בשביל זה להודיע, כי ה' הוא האלקים:
ועל-כן השתדל יעקב להוציא הבכורה מעשו והוציאה ממנו בעת האכילה דיקא כמו שכתוב, ויזד יעקב נזיד וכו' ויאמר הלעיטני נא וכו' ויאמר מכרה כיום את בכורתך לי וכו'. ואמרו רבותינו ז"ל שאותו היום מת אברהם אבינו ובשל יעקב עדשים להברות את אביו וכו', כי מבאר בהתורה הנ"ל. שכל אדם צריך לעסק בזה להמשיך הדעת הקדוש הזה בעולם וזה עקר השארתו אחר מיתתו בחינת חליפות וכו' ואברהם שעסק בזה כל ימיו והשאיר זה הדעת הקדושה לדורות אחריו עד היום הזה. ועל-כן ביום שנסתלק עסק יעקב להברות ולהאכיל את אביו כדי להמשיך על-ידי האכילה דיקא השארת הדעת הנ"ל של אברהם על-ידי הארת הרצון שמאיר בעת אכילה. וזה סוד הבראת האבל שמנחמין אותו על-ידי אכילת סעדת הבראה, כי כשמת קרובו חס ושלום ונסתלק הדעת כפי ערך הנפש שנסתלק וזה עקר האבלות על הדעת שנסתלק אזי מנחמין אותו על-ידי סעדת ההבראה להורות שבודאי לא נסתלק לגמרי ובודאי נשאר הארה מדעתו ומקבלין אותה על-ידי אכילת ישראל דיקא כנ"ל והעקר הוא בשעת הסתלקות הצדיקי אמת שעסקו בזה להאיר הדעת בעולם, בפרט אברהם שהיה הראשון שעסק בזה. ועל-כן עסק יעקב לבשל המאכלים להאכיל את אביו להמשיך השארת הדעת של אברהם על-ידי אכילת סעדת הבראה וזה שאמרו רבותינו ז"ל, שמבשלין עדשים וביצים להורות שגלגל הוא החוזר בעולם, הינו בחינת דור הולך ודור בא שהדור שהולך הוא הדור שבא בחינת גלגולא דנשמתין, כמובא הינו להורות שחס ושלום לא נסתלק הנפטר לגמרי רק קדשת דעתו נשאר בודאי בעולם, כי הוא כגלגל החוזר שאף-על-פי שקצה הגלגל יורד למטה אינו נסתלק לגמרי, כי תכף עולה הקצה השני של הגלגל כנראה בחוש. כמו כן כשנסתלק הצדיק ונדמה שנסתלק אבל באמת לא נסתלק כלל, כי תכף עולה קצה התחתון ומאיר בעולם שהוא ההשארה שהשאיר בעולם על-ידי ספריו ותלמידיו, כי באנשים פשוטים שלא תקנו מעשיהם כראוי מרמז זה הגלגל על גלגולים שמכרח לבא בגלגול כדי לחזר ולהמשיך הדעת להאיר בעולם הרשימו שנשאר מדעתו אחר הסתלקותו, אבל הצדיק האמת תכף באותו הרגע שנסתלק מאיר הדעת הקדוש שלו בבחינת גלגל החוזר הנ"ל: נמצא שעסק אז יעקב להמשיך הארת השארת הדעת של זקנו אברהם אבינו ואז בא עשו מן השדה והוא עיף מן הרציחה והנאוף כמו שאמרו רבותינו ז"ל שהוא הפך הדעת הנ"ל ואמר הלעיטני נא וכו' שיאכל אכילה גסה אכילה דסטרא אחרא, כי לא האמין שבהאכילה יכולין להמשיך הארת הרצון שהוא הארת הדעת שהוא ההשארה של אברהם על-כן אמר לו יעקב כדין וכשורה במועדו ובזמנו אם כן מכרה כיום בכורתך לי כי למה לך בכורה שהוא הארת הדעת הנ"ל מאחר שאתה כופר כל זה ואז תכף נתרצה עשו והודה לו ואמר הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה, הינו מאחר שהוא הולך למות ממש מיתה עולמית ולא ישאר ממנו שום השארה בזה העולם על-כן למה זה לו בכורה שהוא הארת הדעת, כי הוא אינו מאמין בכל זה. נמצא שמקשר ומדקדק היטב המקרא הזה שהסמיך מיתתו לבזוי הבכורה וכנ"ל. וכן כל הפרשה בעזרת ה' יתברך נדרשת יפה כמין חמר על-פי כל הנ"ל:
ועל-כן באמת זכה יעקב על-ידי-זה לקבל גם הברכה של עשירות מיצחק, כי הא בהא תליא כנ"ל, כי יצחק טעה בעשו כמו שאמרו רבותינו ז"ל ועל-כן רצה לברכו קדם מותו על-ידי האכילה דיקא, כי סבור שעל-ידי שיאכילוהו עשו וכונתו יהיה לקבל השארת הדעת ממנו קדם מותו אז יוכל להאיר בו הדעת בשעת האכילה דיקא כנ"ל. ועל-כן דקדק יצחק ואמר ואברככה לפני ה' לפני מותי לפני מותי דיקא כי כל רצונו ומגמתו היה להשאיר דעתו אחריו אחר מותו כנ"ל ועל-כן רצה לברכו בעשירות קדם מותו בעת האכילה דיקא וכנ"ל. אבל רבקה ידעה רשעתו של עשו שאינו חפץ בברכה שהוא הדעת הקדוש רק בתאות גשמיות בעולם הזה לבד על-כן מהרה וקראה את יעקב וזרזה אותו שיכין ויביא מאכלים לאביו כאשר אהב כדי לקבל ממנו השארה הקדושה של דעתו הקדוש לפני מותו בעת האכילה דיקא וכנ"ל, כי זה היה כל מגמת רבקה אמנו ויעקב אבינו ובחסדי ה' עלתה בידם וקבל אז ברכת העשירות כדי לזכות על-ידי-זה להארת הרצון שהוא הארת הדעת כנ"ל. ועל-כן בשעה שברכו בעשירות ופרנסה נתן לו ממשלה ומלכות, כמו שכתוב שם, ויתן לך האלקים מטל השמים וכו' שהוא פרנסה ועשירות יעבדוך עמים וכו', הינו מלוכה וממשלה, כי צריכין ממשלה ומלכות להיות איש חיל כדי לקבל העשירות עם הארת הרצון כמבאר היטב בהתורה הנ"ל. וזה שאמר יצחק בעת שנכנס יעקב עם המאכלים, ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' זה בחינת הארת הרצון הנ"ל שהוא בחינת מ"ה, בחינת מה חמית שהוא סוד ריח, כי לית מחשבה תפיסא תמן כלל רק הוא כמאן דארח ריחני בבחינת ברח דודי ודמה לך לצבי וכו' על הרי בשמים כמבאר מעט מזה בדברינו בהלכות ברכת הריח, עין שם והבן) ועל-כן צעק עשו, את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי, כי הא בהא תליא, כי הברכה לקח על-ידי הבכורה כנ"ל:
וזה, אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו וכו' ונתתי גשמיכם בעתם וכו' ואכלתם לחמכם לשבע וכו', ותמהו הרבה על שלא הזכיר כי אם שכר עולם הזה פרנסה ושבע כמובא קשיא זאת בכמה מפרשים, אך על-פי הנ"ל מישב היטב, כי עקר הבטחה שמבטיחם על פרנסה ושבע העקר הוא מה שיזכו על-ידי הפרנסה והשביעה להארת הרצון שמאיר בעת האכילה דיקא וכנ"ל. שזהו בודאי הבטחה גדולה, כי זה עקר התכלית בעולם הזה ובעולם הבא לנצח, כי זהו בחינת כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל,'מה' דיקא שזהו בחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכו' שהוא שכר עולם הבא שזוכין לקבל הארה משם בחינת הארת הרצון בעת האכילה ועל-כן מבטיחם הכתוב בברכת האכילה והשביעה בשכר התורה והמצות שהם עקר קדשת הדעת הנ"ל, כי בשעת האכילה דיקא זוכין להארת הרצון שלעתיד כשזוכין לדעת הנ"ל שהוא שמירת התורה והמצות כנ"ל. וכן מבאר בפרשה זאת למסתכל בתורה באמת, כי כשמבטיחם שם בכל הברכות של הפרנסה והשביעה ומאריך בזה עד ואכלתם ישן נושן וכו' בתוך זה הולך ומבטיחם בעצם התקרבותם אליו יתברך שיזכו על-ידי-זה, כמו שכתוב שם תכף, ונתתי משכני בתוככם וכו' והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם וכו' ופרש רש"י, אטיל עמכם בגן עדן, הינו שעשוע עולם הבא וזה שסים שם רש"י, יכול, לא תיראו ממני? תלמוד לומר, והייתי לכם לאלקים. כי עקר שעשוע עולם הבא הוא בחינת הארת הרצון הנ"ל, בחינת כעת וכו' כנ"ל שיזכו אז לכלל שני השגות יחד מל"א ומ"ה שזה עקר ההתקרבות אליו יתברך בחינת אטיל עמכם בגן עדן וכל זה אי אפשר לזכות כי אם על-ידי היראה כמו שמבאר שם על-כן דקדק רש"י וסים, יכול, לא תיראו ממני? תלמוד לומר וכו', כי אי אפשר לזכות לכל הנ"ל כי אם על-ידי היראה בחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך דיקא וכל זה יזכו ישראל לקבל הארה גדולה מזה גם בעולם הזה בעת האכילה ומחמת זה ברכם בכל מקום בברכת האכילה דיקא מחמת שאז זוכרין להארת הרצון שהוא עקר התכלית: ובאמת לא ידעתי מעקרא מאי קא קשיא להו להמפרשים מה שהזכירה התורה יעודים גשמיים הלא מפרש בפרשה הזאת יעודים רוחניים שהם עקר התכלית בעולם הזה ובעולם הבא לנצח כמו שמבאר והולך בפרשה זאת מן ונתתי משכני בתוככם, דהינו הבית המקדש ששם עקר השגת הדעת הנ"ל והתהלכתי בתוככם וכו' עד סוף הפרשה רק שיש להקשות מה סמיכות יש לברכת האכילה והפרנסה להבטחת והתהלכתי בתוככם וכו'. אך על-פי ההקדמה הנוראה הנ"ל שגלה אדמו"ר ז"ל בתורה הנ"ל שעל-ידי הארת הדעת הנ"ל שהוא בחינת שמירת התורה והמצות זוכין להארת הרצון בשעת האכילה דיקא כנ"ל על-ידי-זה מישב שפיר ומקשר המקרא היטב וכן בכל מקום שמבטיח אותם על ברכת האכילה והפרנסה אפלו במקום שסתם שם ולא פרש כמו כאן ילמד סתום מן המפרש שעקר הכונה בברכת הפרנסה והאכילה בשכר התורה מחמת שבהאכילה שזוכין על-ידי התורה שהוא הדעת בהאכילה הזאת מאיר הארת הרצון שהוא עקר התכלית בעולם הזה ועולם הבא כנ"ל. וזה בחינת ואכלתם לחמכם לשבע וכן בפרשת והיה אם שמוע כתיב ואכלת ושבעת, הינו בחינת הארת הרצון הנ"ל שהוא עקר השביעה בחינת ומשביע לכל חי רצון שזהו בחינת צדיק אכל לשבע נפשו, כי עקר השביעה הוא על-ידי הארת הרצון, כמו שאיתא בזהר הקדוש, ורעותא דשבעא שויא עליו, עין שם:
וזה שסים אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי וכו' ואולך אתכם קוממיות פרש רש"י בקומה זקופה זה בחינת מה שמבאר שם בהתורה הנ"ל שלזכות להארת הרצון בעת האכילה צריכין להיות איש חיל שיהיה לו חלק בהממשלה והמלכות דקדשה. ועל-כן מזכיר להם ה' יתברך שעשה החסד להם שהוציאם ממצרים מהיות להם עבדים, דהינו שהוציאם מהגלות שלא תשלט עליהם מלכות הרשעה ומבאר והולך ואשבר מוטות עלכם ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה, הינו בחינת אנשי חיל וכו' הפך העבדות, אדרבא, יהיה להם לכל אחד מישראל חלק במלכות דקדשה שעל-ידי-זה דיקא יזכו להארת הרצון כנ"ל: עין כל זה בהתורה הנ"ל ותבין דברינו היטב:
וזה, ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב ורדפו מכם חמשה מאה וכו'. כי צריך שיתחזק בכל כח להיות איש חיל וכו' שיהיה לו חלק במלכות וממשלה דקדשה ועין לקמן על פסוק מלכותך מלכות כל עולמים וכו' שעקר המלכות והממשלה הוא ממשלה דקדשה, דהינו כשמתגברים להאיר הדעת בחברו וכו'. וזהו, ורדפתם את איביכם וכו'. כי לכאורה תמוה מהו הבטחת הברכה הזאת שירדפו את אויביהם וכו' וכי זהו התכלית האמתי של ישראל עם קדוש שירדפו את אויביהם ויפילו אותם בחרב וכו' לנקם ולשפך דם חס ושלום, הלא ה' יתברך חפץ בשלום ומברך את עמו ישראל בשלום והיה די בהבטחת ונתתי שלום בארץ ולמה לנו לרדף אחר האויבים. אך באמת זה ידוע שכל העולמות לא נבראו כי אם בשביל להכיר ולידע אותו יתברך כמו שאיתא בזהר בגין דישתמודעין לה. ועל-כן הכל נברא בשביל ישראל שיקבלו תורתו שהוא הדעת הקדוש שעל-ידי-זה מכירין ויודעין אותו יתברך. ועל-כן כל הגדלה והמלוכה שיכא רק לישראל שעושים רצונו שזוכים לזה הדעת שבשביל זה נברא הכל ועל-כן רק הם קרויים אדם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי מי שאין בו זה הדעת הוא חיה בדמות אדם, כמו שמבאר בתחלת התורה הנ"ל. ובשביל זה מחיב כל אחד לעסק בישוב העולם, דהינו להכניס הדעת האמתי באחרים שזה עקר עוסק בישוב העולם, כמו שמבאר שם וכנ"ל. וכשישראל יזכו לעשות רצונו הם מחיבים להשתדל בכל כחם להכניס זה הדעת גם באמות העולם, כמו שכתוב, ספרו בגוים את כבודו וכו'. וכתיב, הודיעו בעמים עלילותיו וכו' וכן בפסוקים הרבה. וזהו כל המלחמות מצוה שנצטוו ישראל, הכל הוא כדי להשיבם אל האמת להודיעם כי ה' הוא האלקים שזהו התכלית האמתי. וזה עקר הבטחת ורדפתם את איביכם וכו' בחינת בקש שלום ורדפהו, בחינת מה שאיתא בזהר הקדוש, זכאה מאן דאחיד בידא דחיבא ובעי למרדף אבתרה. כי זאת הרדיפה היא עקר השלום האמתי, כי כל זמן שאין זוכין לדעת הנ"ל ואין עושין רצונו חס ושלום ואין יוצאין מעונות ופגמים חס ושלום אפלו נדמה שיש לו שלום גדול אין זה שלום כלל כי אין שלום אמר ה' לרשעים, כי כל זמן שאין מעשיו עולים יפה כרצונו יתברך איך אפשר שיהיה לו שלום אמתי כי הלא גם בעצמיו אין שלום, כמו שכתוב, אין שלום בעצמי מפני חטאתי ועין במקום אחר מזה ): וזהו בחינת ורדפתם את איביכם, שכשיעשו רצונו יתברך מצוה עליהם לרדף את אויביהם כדי להחזירם למוטב לקרבם אל האמת שזהו עקר השלום בחינת האמת והשלום אהבו שזהו בחינת בקש שלום ורדפהו בחינת בעי למרדף אבתרה. וזהו, ונפלו איביכם לפניכם לחרב, הינו על-ידי תפלות ובקשות שהם נקראים חרב, בחינת בחרבי ובקשתי, כמו שמבאר בתחלת התורה סימן ב לקוטי חלק א) שעקר הכלי זין דקדשה הם תפלות ובקשות, עין שם. וזהו, ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו וכו'. ופרש רש"י שיפלו לפניכם שלא כדרך הטבע, כי צריכים להיות איש חיל וכו שיהיה לו חלק בהממשלה דקדשה ויהיה חזק בדעתו בהאמת מאד, כי סוף כל סוף יתגלה האמת לאמתו, כי קושטא קאי ואמת מארץ תצמח וכו'. ועל-כן בודאי יש כח לחמשה האוחזים בהאמת לאמתו לרדף מאה לרדף אחריהם בדבורי אמת ובתחנות ובקשות לה' יתברך שהם בחינת חרב וכלי זין של ישראל עד שיכבשו אותם ויכניסו בהם הדעת האמתי ואחר כך ומאה מכם רבבה ירדפו הכל כנ"ל. ואז, ופניתי עליכם וכו' והקמתי את בריתי אתכם. ופרש רש"י, לא כברית הראשונה שהפרתם אותה אלא ברית חדשה שלא תופר וכו'. והתהלכתי בתוככם אטיל עמכם בגן עדן וכו'. כי עקר כלל כל ההבטחות האלו הם תכלית שעשוע הצדיקים בעולם הבא בגן עדן שעקר תענוגם שיכירו וידעו אותו יתברך בחינת והייתי לכם לאלקים וכו' רק מחמת שאי אפשר לזכות לכל זה כי אם מי שטרח בערב שבת וכו' ועקר היגיעה והטרחא בעולם הזה הוא לצאת מהקללה של חטא אדם הראשון שעקרה היה בענין האכילה עד שיזכה על-ידי האכילה דיקא להארת הרצון שהוא בחינת מה רב טובך וכו' וכנ"ל. על-כן התחילה הפרשה, אם בחקתי תלכו מהבטחות ברכת האכילה, כי על-ידי-זה יזכו להארת הרצון שהוא עקר התכלית וכנ"ל:
ויעקב מסר הבכורה לבנו ליוסף, כי בן זקנים הוא לו. זקן זה קנה חכמה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל ומובא בפרוש רש"י שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו. ועל-כן מחמת שמסר לו חכמתו ודעתו הקדושה על-כן מסר לו הבכורה שהיא בחינת קדשת הדעת שהצדיק צריך להשאיר לבניו ולתלמידיו כנ"ל, כי הבכורה היתה מגיע לראובן, אך בחללו יצועי אביו ובזה פגם בהדעת על-ידי-זה נתנה בכורתו ליוסף שזכה לשמר הדעת בשלמות, כי עמד בנסיון של תאוה זאת שזה עקר שמירת הדעת והשבטים התקנאו בו על שהוציא דבה עליהם. על-כן חשדו אותו על כל הדברים שדבר עליהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כל הפוסל, במומו פוסל גם הסתכלו ברוח הקדש שיצאו ממנו ירבעם ואחאב שיעבדו עבודה זרה, על-כן חשדו אותו שמטעה את אביו כמו עשו עד שהתירו את דמו. וזה בחינת החלום שספר להם, והנה אנחנו מאלמים אלמים וכו' והנה קמה אלמתי וגם נצבה וכו'. ויאמרו לו אחיו המלוך תמלך עלינו אם וכו', כי באמת טעו אחיו ביוסף, כי באמת היה צדיק גדול וזכה לקבל עקר הדעת מאביו. ועל-כן הראו לו בחלום שימלך וימשל והראו לו דיקא על-ידי תבואות השדה שהיו מאלמים אלמים, הינו ענין הנ"ל שעל-ידי הדעת זוכין לקבל הארת הרצון על-ידי המלוכה והממשלה, על-כן הראו לו שזכה לזה ורמזו לו דיקא באלמות השדה שהוא בחינת שפע הפרנסה להורות שהוא זכה לממשלה ומלוכה שעל-ידי-זה גדלים אלמות השדה, דהינו שפע הפרנסה וכו', כי זכה לזה על-ידי גדל הדעת הנ"ל שקבל מאביו כנ"ל. ואחיו הבינו דעתו שפותר החלום בענין זה, על-כן התקנאו בו ואמרו לו, המלך תמלך עלינו וכו'. כי אמרו שהוא בהפך שמטעה את אביו ורוצה למשל ולמלך במלוכה דסטרא אחרא כמו ירבעם שיצא ממנו שמלך על ישראל והחטיא אותם מאד על-ידי שני עגלי זהב שעשה להם, כי בהממון והעשירות בקדשה גבה מאד מאד, כי נמשך מהידים שיש בים החכמה וכו' ועל-כן מאיר שם הארת הרצון כנ"ל, אבל זה אין זוכה כי אם הצדיק האמת והנלוים אליו באמת שמקבלים דעתו הנ"ל שמאיר בבן ותלמיד כנ"ל, אבל להפך חס ושלום מי שאין מקבל הדעת הנ"ל, מכל שכן מי שחולק על הצדיק הזה שמאיר הדעת הנ"ל כל נפילתו הוא על-ידי הממון והעשירות, כי למטה נאחזים כל העולם הזה בהממון, כמו שמבאר במקום אחר בסימן כג) וכמו שכתוב , וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל ועין מזה במקום אחר ) ועל-כן טעו השבטים ואמרו שיוסף רוצה למלך עליהם במלכות דסטרא אחרא הנ"ל עד שהתירו את דמו. וזה שאמר להם יהודה, מה בצע כי נהרג את אחינו וכו' לכו ונמכרנו לישמעאלים וכו': והדבר תמוה מאד וכי עלה על דעת יהודה שרוצים להרג את יוסף בשביל בצע וממון עד אמר להם מה בצע כי נהרג וכו', הלא ידע האמת שכונתם לשמים לפי טעותם שרוצים להרגו שלא יטעה אותם או אחרים מהאמונה האמתית שקבלו מאביהם, אבל על כל פנים חס ושלום אין כונתם כלל בשביל איזה ממון ובצע? רק יהודה רמז להם ענין הנ"ל מחמת שלפי דעתכם רצונכם לבערו כדי שלא יקלקל את הדעת הקדוש שהתחילו האבות להמשיך בעולם. ואזי תוכלו אתם להמשיך זה הדעת הקדוש, על-כן אמר להם, מה בצע וכו' לכו ונמכרנו וכו', הינו שלפי זה טוב למכרו ולקבל בעדו ממון. ואתם השבטים שכלכם קדושים כשתקבלו ממון בעדו תקבלו על-ידי-זה הארת הרצון שמאיר בהממון כשמקבלים אותו כראוי ואזי תתקנו הדבר כראוי, כי מה שלפי דעתכם רצה יוסף לפגם בהדעת הנ"ל שהוא פגם הרצון המאיר בהממון שהוא פגם המלכות והממשלה, על-כן טוב שתמכרו אותו ובזה תפילו אותו מהממשלה ושוב לא יכול למלך עליכם במלכות דסטרא אחרא חס ושלום ולקלקל את הדעת על-ידי רבוי העשירות כמו ירבעם וכו', אדרבא, תקבלו דמי מכירתו ואז תזכו לקבל ולהעלות הארת הרצון שנפל אצל יוסף לפי טעותם ואתם תעלו אותו ותקבלו הארת הרצון על-ידי הממון שתקבלו בדמי מכירתו נמצא שלפי טעותם אמר להם יהודה כהגן, כי באמת בודאי גם השבטים היה להם דעת גדול מאד שקבלו מאביהם רק שטעו ביוסף שקבל הדעת יותר מהם והם סברו להפך כנ"ל. ועל-כן מכרו אותו בעשרים כסף שהוא מאה מעה שהם בחינת מאה שערים הנ"ל, כי טעו ואמרו שעל-ידי-זה ימשכו הארת הרצון שמאיר על-ידי שממשיכין העשירות בקדשה ממ"ה למאה כנ"ל, אבל טעו בזה מאד כמבאר בתורה שפגמו בזה מאד, כי גם צדיקים גדולים יכולין לטעות בהצדיק הגדול מהם עד שירצו להרגו או למכרו בכסף וכו'. ועל-כן התקון על-ידי חמשה שקלים שהם עשרים כסף מאה מעה שנותנין בעד פדיון בכור שעל-ידי-זה המשכת קדשת הדעת שהוא בחינת המשכת הרצון שמאיר בהכסף והממון כנ"ל:
ועקר מצות פדיון בכור מהכהן נצטוו ישראל אחר מעשה העגל בעת הקמת המשכן שאז נתקדשו הכהנים תחת הבכורות ונצטוו לפדות כל הבכורים בחמשה שקל כסף, כמו שכתוב בפרשת במדבר, כי כל מעשה העגל היה על-ידי פגם הנ"ל שפגמו בהעשירות בהכסף והזהב עד שעשו ממנו עבודה זרה של העגל, כמו שכתוב, ודי זהב, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. וכל זה מחמת שפגמו בכבוד משה רבם שהוא עקר הארת הדעת שהאיר בנו לדורות לידע ממנו יתברך ונתן לנו את התורה באותות נוראות כאלו. ומגדל קנאת הערב רב הטעו את ישראל עד שאמרו, כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו, שאמרו שמת ונסתלק. ועל-כן, קום עשה לנו אלקים וכו'. ועקר פגמם היה שלא האמינו בגדל כחו של משה שאפלו לפי טעותם שכבר מת ונסתלק בודאי נשאר דעתו אצל תלמידיו אהרן וחור ויהושע וכו' והם כפרו בזה עד שאמרו, קום עשה לנו אלקים, כי הכופר בהצדיק האמת בא לידי כפירות בה' יתברך וכשפגמו במשה, שהוא הדעת, על-כן בודאי נפל העשירות אצלם אל הסטרא אחרא. ועל-כן עשו מהעשירות דיקא עבודה זרה, שהוא העגל שעשו מרבוי הזהב כנ"ל. ומעשה שטן הצליח על-ידי שהשליכו את הטס שהיה כתוב עליו עלה שור שבו העלה משה את עצמות יוסף ממצרים, כי ישראל לא יכלו לצאת ממצרים עד שיעלו עצמות יוסף עמהם כמו שהשביעם ואלקים פקד יפקד אתכם וכו', כי כל הגאלה היתה תלויה בזה, כי יוסף היה הצדיק האמת שהוא אחד מהשבעה רועים שהמשיכו הדעת הקדוש בעולם. וכל המשכת הדעת של הצדיק האמת אינו רק בחייו לבד כי אם, אדרבא, שאחר מותו והסתלקותו מאיר דעתו יותר ויותר בעולם, כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. וכמו שאיתא בזהר הקדוש דבתר דאסתלקו צדיקיא שכיחי יתיר וכו'. ועל זה נאמר, ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים וכו'. כמו שאמרו רבותינו ז"ל שבת למד) שהרי כבר מתו וגזרתם ותקוניהם מתקימים עדין: ועל-כן עקר יציאת מצרים היה על-ידי שהעלה משה עצמות יוסף שעל-ידי-זה המשיך הארת הדעת שלו שהוא בחינת הארת הרצון שזכה יוסף על-ידי הממשלה דקדשה שלו. ועל-ידי-זה יצאו ישראל ממצרים מתחת ממשלת ומלכות דסטרא אחרא. ועל-כן עסק משה בעצמות יוסף דיקא בעת שעסקו ישראל בבזת מצרים, כמו שכתוב, חכם לב יקח מצות, כמו שדרשו רבותינו ז"ל ולכאורה קשה, הלא גם הרכוש שהעלו ממצרים היה מצוה גדולה, כי ה' יתברך הזהירם על זה מאד, כמו שכתוב, דבר נא וכו' וישאלו וכו'?! אך באמת עקר המצוה להעלות העשירות ממצרים כמו שהבטיח לאברהם אבינו ואחרי כן יצאו ברכש גדול. עקר ההבטחה ועקר המצוה היה בבחינה הנ"ל מחמת שעל-ידי הרכוש והעשירות זוכין להארת הרצון שהוא עקר התכלית, אבל לזה אי אפשר לזכות כי אם על-ידי הצדיק האמת שהוא יוסף הצדיק שמאיר הארה זאת אחר הסתלקותו ביותר. ועל-כן עסק משה בעצמות יוסף אז דיקא בעת שעסקו ישראל בבזת מצרים לקבל ולהעלות העשירות מהסטרא אחרא אל הקדשה כדי לקבל על-ידי-זה הארת הרצון שנמשך מהארת הדעת על-ידי עצמות יוסף הצדיק וכנ"ל. אבל את זה לעמת זה כמו שיש כח להקדשה כמו כן נתן ה' יתברך כח להסטרא אחרא הבא לטמא חס ושלום. והכל בשביל הבחירה שיש לה כח גדול כמו שמבאר במקום אחר ) ועל-כן בזה השם בעצמו שהעלה משה את עצמות יוסף עלה העגל מרבוי הזהב שלהם, כי כשפוגמין בהעשירות יכולה הסטרא אחרא להפך מהפך אל הפך חס ושלום עד שיעשה עבודה זרה מהעשירות מחמת שבשרשו יש בו קדשה גבה כל כך בחינת הארת הרצון כנ"ל, כי זה ידוע שבכל מקום שיש קדשה גבה ביותר כשפוגמין שם חס ושלום הפגם גדול מאד, כי את זה לעמת זה רע לעמת טוב וכו'. ובשביל זה הכרח אהרן לעסק בזה בעצמו, כי ראה שאי אפשר לנצחם להפך דעתם אל האמת, על-כן סבר אולי יוכל להגביר הקדשה הנעלם בהזהב שנתנו להעלותה בתקף כחו עד שיתבטל דעתם הרעה, אבל מעשה שטן הצליח, אך אף-על-פי-כן על-ידי שעסק אהרן ועשה בתחבולות ודחה אותם עד שבתוך כך בא משה כמו שפרש רש"י שם. על-ידי-זה סוף כל סוף התגברו משה ואהרן עד ששרפו את העגל ותקנו החטא על-ידי מעשה המשכן שנעשה מעשירות של ישראל מזהב וכסף וכו' ושם נתגלה אלקותו יתברך והאיר שם הארת הדעת הארת הרצון. ואז נתקדש אהרן וזרעו אחריו לכהנים וכן כל שבט לוי על שלא טעו בעגל ולא פגמו בהעשירות כנ"ל. ואז נצטוו לפדות הבכור מהכהן בכסף, כי הבכורים טעו בעגל ונדחו מהעבודה שהיתה בידם תחלה ונצטוו לפדותם מהכהן בכסף שהוא תקון העשירות כנ"ל שזהו תקון חטא העגל כנ"ל שזהו בחינת תקון מכירת יוסף בעשרים כסף שכל זה היה פגם הארת הדעת פגם הארת הרצון שמאיר בהכסף והעשירות. ועל-ידי פדיון הבכור בכסף חוזרים ומעלים העשירות אל הקדשה וממשיכים הארת הדעת הארת הרצון ומתקנים כל זה וכנ"ל:
על-כן מצוה גדולה לאכל בשבת, כי עקר הארת הדעת הנ"ל הוא בשבת קדש כמו שמבאר במקום אחר. ועל-כן נתנה התורה בשבת, כי התורה היא הדעת כנ"ל ועל-כן אז מאיר בשעת אכילה הארת הרצון ועל-כן אז מצוה גדולה לאכל ולשתות כדי לקבל בשעת האכילה הארת הרצון שעל-ידי-זה עקר המשכת הדעת הנ"ל כנ"ל. ועל-כן עקר התגלות התורה שמגלין הצדיקים לתלמידיהם הוא בשבת והעקר בשעת סעדת שבת, כי בשעת סעדת שבת מאיר הרצון הנ"ל שעל-ידי-זה עקר המשכת הדעת מהרב לתלמיד וכנ"ל. ועל-כן ביותר עוסקין לגלות תורה בסעדה שלישית, כי אז נסתלק משה רבנו שנסתלק בשעתא דמנחה של שבת שאז מאיר רעוא דרעוין רצון שברצונות, כי עקר הדעת האמתי הנ"ל נמשך על-ידי משה רבנו עליו השלום שהוא פתח לנו אור הדעת לידע כי ה' הוא האלקים כנ"ל. ועל-כן נסתלק בשבת במנחה, ברצון שברצונות, כי עקר השארת הדעת מדור לדור לנצח הוא על-ידי הארת הרצון הנ"ל, כי הבעל דבר והסטרא אחרא מתגברים מאד מאד בכל דור ודור כנגד אלו הבאים לקבל את הדעת הקדוש הזה. על-כן עקר התקון על-ידי הארת הרצון שמכניס בהם שאיך שיהיה על כל פנים יהיה רצונם וכסופם וגעגועם וחשקם חזק תמיד לה' יתברך ועל-ידי-זה מחזקם ומקימם על עמדם לבל יפלו לעולם. ועל-כן בשעת הסעדה שלישית שאז הוא הארת הרצון בשעת הסעדה דיקא כנ"ל, על-כן אז עוסקין ביותר לגלות התורה ולהמשיך הדעת לתלמידים, כי עקר השארת הדעת הוא על-ידי הארת הרצון כנ"ל שזהו בחינת הסתלקות משה בשבת במנחה, ברצון שברצונות כדי שישאר דעתו אחריו אחר הסתלקותו לנצח על-ידי הארת הרצון שממשיך אז שעל-ידי-זה עקר המשכת הדעת של הצדיק גם אחר הסתלקותו מדור לדור לנצח נצחים וכנ"ל:
וזה בחינת ל"ג בעמר. שעקר השמחה אז היא שנסתלק רבי שמעון בר יוחאי שהשאיר השארת דעת קדוש כזה בעולם שהוא ספר הזהר הקדוש. שעל-ידי-זה יפקון מן גלותא כמו שדרש על הפסוק, כי לא תשכח מפי זרעו וכו'. ועל-כן סוד זה מרמז בפסוק, ויאכלו שם על הגל, בחינת גל עד, כמובא בכתבי האר"י ז"ל. וזהו, ויאכלו שם דיקא, כי על-ידי האכילה של יעקב ובניו הצדיקים, על-ידי-זה המשיכו הארת הרצון שהוא בחינת הארת השארת הדעת של הצדיק, שזהו בחינת הסתלקות רבן שמעון בר יוחאי בל"ג בעמר שהשאיר דעת כזה בעולם שעקרו נמשך על-ידי הארת הרצון בשעת האכילה דיקא. ועל-כן ויאכלו שם על הגל ויאכלו דיקא כנ"ל, כי תלמידי רבי עקיבא נסתלקו בין פסח לעצרת והיה העולם שמם וכו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי בין פסח לעצרת שהם ימי הספירה אז עוסקים להמשיך זה הדעת הקדוש שתחלת המשכתו הוא בפסח שאז הוציאנו על-ידי משה רבנו ממצרים ואז נולד ונתגלה הדעת הקדוש על-ידי האותות והמופתים הנוראים שעשה לעין כל שעל-ידי-זה פתח אור הדעת בעולם והודיע כי ה' הוא האלקים שליט ומושל בעולמו לעשות בו כרצונו, אבל אז בפסח נמשך הדעת בהארה נפלאה שלא בהדרגה. ואחר כך ביום שני מסתלק זה הדעת הגדול ומתחילין להמשיך הדעת בהדרגה כסדר על-ידי הנפת העמר ועל-ידי מצות ספירה ועין מזה במקום אחר בהלכות פטר חמור) ועקר המשכת הדעת הקדוש הזה הוא להמשיכו מדור לדור לנצח ובימי רבי עקיבא היה צריך להמשיך דעתו הקדושה לתלמידיו כדי שישאר דעתו לנצח והתגרה הבעל דבר והכניס ביניהם מחלקת עד שנסתלקו כלם בימי הספירה דיקא מחמת שאז צריכין להמשיך הדעת כנ"ל. על-כן התגרה אז דיקא כדרכו תמיד שבעת ובמקום שרואה שעוסקים לתקן אז דיקא מתגרה בכל כחו לקלקל חס ושלום. אבל אתה מרום לעולם ה', כי התקון היה על-ידי רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו שהיה מתלמידי רבי עקיבא, כי רבי שמעון בר יוחאי קבל הדעת מרבו רבי עקיבא והאירו בתלמידיו לנצח. ועל-כן עושין שמחה ביום הסתלקותו דיקא שהוא ל"ג בעמר כי זה עקר השמחה, כי אחר הסתלקות הצדיק האמתי מאיר הדעת ביותר. וזה עקר גדלת הצדיק שהמשיך דעת גדול וקדוש כזה בעולם והאירו בתלמידיו עד שנשאר הדעת לדורות עולם לנצח:
ועל-כן סופרין ימי הספירה בעת שגדלה התבואה ומבקשין אז בכל יום, ארץ נתנה יבולה יברכנו אלקים וכו'. וכל מספר ימי הספירה הוא מהבאת העמר שעורים עד שבועות שמביאין שתי הלחם מחטים, כי העמר התיר אכילת ישראל, כי אסור לאכל קדם הנפת העמר, כי על-ידי הדעת שממשיכין על-ידי הנפת העמר על-ידי-זה זוכין להמשיך הארת הרצון בשעת האכילה שזה עקר תקון אכילת ישראל כנ"ל. ועל-כן אז מבקשין על זה שתתן הארץ יבולה ויברכנו אלקים, כי עקר הברכה הוא הארת הרצון שהוא מקור הברכה, בחינת יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו וכו' כנ"ל. שזהו בחינת מה שמבקשין בספירה, אלקים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה, דהינו הארת הרצון בשעת האכילה והפרנסה שמקבלין אז, כי אז גדלה התבואה וכנ"ל. וכן המן, שהוא בחינת פרנסת ישראל נמשך בימי הספירה בחמשה עשר באיר, כי המן בחינת הארת הרצון שנמשך על-ידי הדעת של משה בחינת כי לא ידעו מה הוא, בחינת מ"ה, בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע שהוא בחינת הארת הרצון, כמבאר שם בהתורה הנ"ל. על-כן לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, כי מחמת שבימי הספירה נמשך הנ"ל על-כן אז נמשך הפרנסה בחינת מן, בחינת ארץ נתנה יבולה שעל-ידי-זה מקבלין הארת הרצון שעל-ידי-זה עקר קיום המשכת הדעת מדור לדור לנצח כנ"ל. וזה, שבעה שבעות תספר לך מהחל חרמש בקמה וכו' ועשית חג שבעות לה' אלקיך מסת נדבת ידך אשר תתן וכו'. כי בשבועות שהוא קבלת התורה שאז עקר המשכת הדעת הנ"ל. אזי עקר התקון על-ידי הצדקה וממון שנותנין לצדיקי אמת בחינת מסת נדבת ידך אשר תתן, כי על-ידי-זה נתתקן כל ממונו ופרנסתו וזוכה להארת הרצון בשעת האכילה שעל-ידי-זה עקר קיום המשכת הדעת כנ"ל:
וזה, מלכותך מלכות כל עלמים וממשלתך בכל דור ודר שנסמך לפסוק סומך ה' לכל הנפלים וכו' עיני כל וכו'. כי מבאר בהתורה הנ"ל בענין הדעת הנ"ל של בן ותלמיד שעל-ידי-זה ממשיכין הארת הרצון בעת האכילה שלזכות לזה צריכין להיות איש חיל ולא ההפך שהוא ענין חלישות ורפיון ידים שקורין שלימזלניק וכו' ואז דיקא יכול לזכות להארת הרצון המפלג בעת האכילה וכו', עין שם כל זה היטב ואיך הולך ומבאר שם, כי המלכות מקבץ כל הבטחונות שהכל מסתכלין על פרנסה ועולה עמהם ומקבל הפרנסה מים החכמה שהוא הדעת של בן ותלמיד הנ"ל, הינו מהידים שהם הרמזים שיש בים החכמה בבחינת זה הים גדול ורחב ידים וכו', כי הרמזים נקראים ידים בחינת נטיתי ידי וכו'. ועל-כן מי שרוצה לחגר מתניו לתת פרנסה לאשתו ובניו וכל התלויים בו צריך שיהיה איש חיל וכו' שיהיה לו בחינת ממשלה ומלכות כדי שיהיה לו חלק בהמלכות דקדשה כדי שיוכל לקבל פרנסה מהידים הנ"ל ששם מאיר הארת הרצון וכו' כנ"ל. ועל-כן אז דיקא זוכה להארת הרצון המפלג בשעת האכילה שהיא הפרנסה כנ"ל. ובאור הדברים לפי עניות דעתנו הוא, כי עקר הארת הדעת הנ"ל הוא התחזקות גדול ועצום מאד מאד לכל אחד ואחד בכל מקום שהוא שזהו עקר הארת דרי מטה לחזקם ולאמצם לעוררם ולהודיעם שעדין ה' אתם ואצלם וכו' כי מלא כל הארץ כבודו וכו' וכל אחד כפי שנמשך אחר אמתת הדעת הקדוש הזה כן זוכה להיות איש חיל וזריז וזוכה לקבל לעצמו בחינת מלכות וממשלה ואז דיקא יכול לתן פרנסה לאשתו ובניו וכל התלויים בו ויכול לזכות לעשירות גדול דקדשה על-ידי-זה ולקבל בהאכילה והפרנסה והעשירות הארת הרצון שהוא עקר קיום המשכת הדעת הנ"ל. ועקר הוא האמונה כאשר הבנתי משיחותיו הקדושות שסח עמנו אחר התורה הנ"ל שעל-ידי האמונה זוכין להארת הרצון המפלג עד שלא ידע כלל מה הוא רוצה ויצעק וכו' כנדפס בסוף הספורי מעשיות, עין שם. והוא שיך להתורה הנ"ל, כי הכל אחד, כי מי שמתחזק באמונה שלמה בה' יתברך ומאמין שה' יתברך מלא כל העולם כבודו ואם הוא כמו שהוא עדין ה' יתברך אצלו ועמו וקרוב אליו תמיד אזי בודאי הוא איש חיל ויש לו חלק בבחינת מלכות וממשלה, כי אמונה היא עקר ההתחזקות בבחינת לבש ה' עז התאזר, בחינת והיה צדק אזור וגו' ואמונה אזור חלציו, שזה צריך כל אחד מישראל להמשיך עליו מחדש בכל יום לאזר אזור במתניו לחגר עצמו באמונה שלמה בה' יתברך ובצדיקי אמת להיות כגבור ערוך מלחמה ללחם מלחמת ה' בכל יום, ועל זה אנו מברכין בכל יום אוזר ישראל בגבורה, שזהו בחינת הכון לקראת אלקיך ישראל. ועקר המלחמה להתחזק עצמו לבלי לפל בשום אפן והעקר ההתחזקות הוא על-ידי ים החכמה של הצדיק האמת שמאיר בבן ותלמיד כנ"ל והעקר על-ידי הרמזים, כי אי אפשר לבאר הכל בפה וצריכין להבין הרמזים שמרמז לנו בכל עת על-ידי הידים שיש בים החכמה ואז כשמאמין באמת שעדין ה' אתו אז בודאי מקבל עז וממשלה ומלכות דקדשה שזה עקר המלכות באמת בבחינת כל ישראל בני מלכים הם: כי זה ידוע וברור לכל משכיל שאין שום ממשלה ומלוכה אמתית בעולם כי אם מלכות דקדשה, דהינו כשיש לו איזה מלכות וממשלה בשביל להגדיל כבודו יתברך שהוא בחינת מלכות הקימת לנצח, בחינת כי לה' המלוכה. אבל כל בחינת מלכות וממשלה והתנשאות שאינו לשם שמים הכל הבל נדף אין בו ממש, כמו שכתוב, ואנשי השם כלא היו וכו'. כי היום בכאן ומחר בקבר ואין מלכותו מלכות עולם ואם יעלה לשמים שיאו וכו' כגללו לנצח יאבד וכו'. ועל-כן עקר המלוכה והממשלה הוא כשזוכה לחזק עצמו ולידע כי עדין ה' אתו ועל-ידי-זה לא די שמחזק עצמו אף גם הוא יכול לעורר ולחזק לב אחרים להמשיך הארת הדעת הנ"ל בבנים ותלמידים רבים כל אחד לפי בחינתו. וזה עקר המלכות והממשלה האמתית הקימת לעד ולנצח, כי מלכותו בכל משלה. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, מאן מלכי רבנן, שנאמר, בי מלכים. כי כשמאיר איזה דבור מהדעת הקדוש הנ"ל בחברו נעשה חברו תלמיד אצלו והוא בחינת רב שזה עקר המלכות בחינת מאן מלכי רבנן, הינו המאירים הדעת האמתי של התורה הקדושה בעולם בחינת בי מלכים ימלכו. ועל-כן מי שהוא חפץ בחיים אמתיים ומשתדל להמשיך על עצמו הדעת הקדוש הנ"ל אסור להיות חלש ורפה ידים שקורין שלימזלניק) רק צריך לחזק ידיו בה' ולהשתדל שיהיה לו חלק בבחינת מלכות וממשלה על-ידי שמאיר הדעת בחברו שעל-ידי-זה הוא מושל עליהם בממשלה אמתית בבחינת צדיק מושל וכו' כמובן במקום אחר וכמבאר בתחלת התורה הנ"ל שכל אדם צריך לקים זאת לעסק בישוב העולם לדבר עם חבריו מהתכלית האמתי והנצחי להאיר בהם יראת שמים וכו' כי לא לתהו בראה לשבת יצרה וכו', עין שם. 'לשבת' דיקא בחינת מלכות שנקראת ישיבה, בחינת והמלך יושב על כסא וכו', בחינת אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, כי כל אחד מישראל צריך שיהיה לו חלק במלכות דקדשה על-ידי שמאיר הדעת בחבריו וכו' כנ"ל. ואז דיקא יכול לקבל פרנסה ועשירות ולזכות על-ידי-זה להארת הרצון המפלא הנ"ל: וזה בחינת מלכותך מלכות כל עולמים שמלכותו יתברך מולכת ומושלת בכל העולמות כלם מראש כל דרגין עד סוף כל דרגין ואפלו בשאול תחתיות ומתחתיו, כי לית אתר פנוי מנה. וכמו שכתוב, ומלכותו בכל משלה. אך לידע להודיע זאת לכל באי עולם הוא רק על-ידי הצדיקי אמת שעוסקין בזה להמשיך הדעת הקדוש הנ"ל שעל-ידי-זה מודיעים כחו וממשלתו יתברך מדור לדור שמזה מדבר כל המזמור הקדוש הזה, שהוא תהלה לדוד, שעליו אמרו רבותינו ז"ל, כל האומר תהלה לדוד שלש פעמים בכל יום מבטח לו שהוא בן עולם הבא, כמו שכתוב שם, דור לדור ישבח מעשיך וכו' זכר רב טובך יביעו וכו', כמו שפרש רש"י שם, עין שם. יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה כבוד מלכותך יאמרו וכו' להודיע לבני האדם גבורתיו וכבוד הדר מלכותו מלכותך וכו'. הינו שהחסידים, שהם הצדיקי אמת, מודיעים לבני האדם גבורתיו וכבוד הדר מלכותו, כי מודיעים שמלכותך מלכות כל עולמים וכו' כנ"ל. והעקר על-ידי שממשיכין מלכותו וממשלתו מדור לדור לנצח בבחינת וממשלתך בכל דור ודר, כי זה עקר הארת הדעת הנ"ל שיתקים מלכותו וממשלתו יתברך מדור לדור לנצח כנ"ל. וזה על-ידי סומך ה' לכל הנפלים וזוקף לכל הכפופים, הינו בחינת המשכת הדעת הנ"ל בדרי מטה שעקרו לסמך ולזקף את כל הנופלים והכפופים לחזקם ולאמצם, לסעדם ולהקימם שלא יפלו על-ידי שמודיעים להם כי ה' אתם עדין, כי מלא כל הארץ כבודו וכנ"ל. ועל-ידי-זה עולה המלכות ומקבלת הפרנסה על-ידי הבטחונות של כל העולם שעיניהם מסתכלות על פרנסה שעל-ידי-זה מקבלת הפרנסה מהידים שבים החכמה שעל-ידי-זה מאירה הארת הרצון בשעת האכילה שכל זה הוא בחינת עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו דיקא פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון וכו', כמבאר שם בהתורה הנ"ל, עין שם. ועל-כן נסמכו זה לזה וכנ"ל:
וזה בחינת לחם הפנים שנצטוינו שיהיה מנח לחם תמיד לפני ה' בבית המקדש וביום השבת אכלו אותם הכהנים, כי עקר הארת הרצון הוא בשבת שזהו בחינת גדל המצוה של אכילת שבת, כי אז בשעת האכילה עקר הארת הרצון כנ"ל ועל-כן היה מכרח שיהיה בבית המקדש לחם תמיד בלי הפסק, כי עקר הדעת הוא בבית המקדש שכלול מבחינת בן ותלמיד וכו', כמו שמבאר בתורה הנ"ל באר היטב. ועקר קיום הדעת הוא על-ידי הרצון המאיר בשעת האכילה דיקא כנ"ל. ועל-כן היה ההכרח שבבית המקדש, שהוא בחינת הדעת של בן ותלמיד, יהיה מנח שם לחם הפנים תמיד בלי הפסק רגע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. כדי שיהיה נמשך שם הארת הרצון שמאיר בהלחם והפרנסה דיקא כנ"ל. ועל-כן נקרא לחם הפנים על שם הארת הרצון, שהיא בחינת הארת פנים, בחינת יאר ה' פניו אליך ויחנך וכו', כמו שמבאר שם. ועל-כן נסמך בפרשת אמר פרשת לחם הפנים לפרשה של מצות נרות המנורה, זה בחינת להצהיל פנים משמן, הינו בחינת הארת פנים הארת הרצון שמאיר בהלחם בחינת ולחם לבב אנוש יסעד, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל:
וזהו שנסמך בשמואל בענין דוד שברח אל אחימלך הכהן שנתן לו לחם הפנים לאכל וחרב גלית הפלשתי, כי ה' יתברך סבב בנפלאותיו שדוד המלך אכל לחם הפנים על-ידי שזכה להיות איש חיל כזה לנצח מלחמות ה' להרג את גלית הפלשתי, כי מי שהוא איש חיל וכו' זוכה להארת הרצון בשעת האכילה על-ידי שיש לו חלק בהמלכות והממשלה ועל-כן דוד המלך שזכה לעקר מלכות דקדשה, כי היה איש חיל נפלא ונורא עד שהרג גלית ולחם כל המלחמות ה' על-כן בודאי היה זוכה להארת הרצון בשעת האכילה על-כן נסמך ענין חרב גלית שנתן לו לענין מה שהאכילו לחם הפנים, כי דוד היה צריך לאכל לחם הפנים שהוא עקר האכילה דקדשה שאוכלים הכהנים כדי לקבל הארת הרצון על כל ישראל, כי מחמת שהיה איש חיל כזה שהרג גלית והיה צריך לכבש המלוכה על כל ישראל בודאי מגיע לו לאכל לחם הפנים שהוא הארת הרצון בשעת האכילה וכנ"ל ועל-כן נסמכו זה לזה וכנ"ל:
ועל-כן גם הכהנים היו אנשי חיל כמו שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק, והתעותו אנשי החיל, כי הכהנים אכלו כל אכילות דקדשה, שהם הקרבנות ותרומה ובכורים וכו', הכל כדי לכפר על ישראל על-ידי אכילתם בבחינת כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. והכל על-ידי הארת הרצון שזכו על-ידי אכילות קדושות כאלו שזכו לקבל בהם הארת הרצון שעל-ידי-זה עקר הכפרה והסליחה על כל העונות, כי על-ידי הארת הרצון ה' יתברך מתרצה לישראל ומוחל להם כל עונותיהם. ועל-כן היו הכהנים אנשי חיל, כי אי אפשר לזכות להארת הרצון בשעת אכילה כי אם מי שהוא איש חיל וכנ"ל:
וזה בחינת שלחן מלכים שהמלוכה והממשלה נקראת על שם השלחן, כמו שכתוב בדוד שהוא עקר המלכות דקדשה תערך לפני שלחן נגד צררי. כי המלך דקדשה זוכה לשלחן אשר לפני ה', דהינו, לקבל הארת הרצון על-ידי אכילת השלחן כנ"ל, שזהו בחינות דשנת בשמן ראשי בחינת להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד וכנ"ל, עין בהתורה כי מרחמם ינהגם הנ"ל ותבין: