ליקוטי הלכות · חושן משפט א · הלואה ג
Reading settings
על פי המאמר "חותם בתוך חותם" סימן כב, עין שם ומבאר שם שאי אפשר להתקרב אל הקדשה כי אם על ידי עזות דקדשה, בחינת הוי עז כנמר, כי יש עזי פנים רבים שהם מונעין מהקדשה מאד והם המנהיגים של שקר שעקר גדלתם והתנשאות שלהם הוא על ידי עזות, כי עזות מלכותא בלא תגא וכו'. ואי אפשר להנצל מהם כי אם על ידי עזות דקדשה שכל מי שרוצה להתקרב באמת לה' יתברך בהכרח שיהיה לו עזות לעמד נגד עזותם של העזי פנים שבדור ואז יוכל להתקרב אל הקדשה, דהינו לצדיקים וכשרים אמתיים בבחינת נהלת בעזך אל נוה קדשך שהם כלליות השבעה רועים דקדשה שהם הצדיקים האמתיים, שהם ממשיכין האמונה לישראל וכו' ואז זוכין לתקן שני החותמות שהם חותם הידין שנתתקן וזו האמונה שזוכין על ידי העזות דקדשה וכו', כמו שמבאר שם. ועל ידי האמונה נשמר ונתתקן חותם הרגלין שהוא בחינת תוכחה של מוכיחי הדור שהם עושין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים שהם בחינת רגלין וכו', כי אי אפשר לקבל תוכחה כי אם על ידי האמונה שהיא בחינת ידים לקבל על ידי זה התוכחה וכו', עין שם. ולזכות לעזות הוא על ידי שמחה שזוכין על ידי בחינת נעשה ונשמע שהם בחינת שני העדיים שהכתירו את ישראל בחורב וכו', עין שם כל זה היטב:
ובזה אפשר למצא רמז קצת למה שכתב רבנו זכרונו לברכה בספר ה-א"ב החדש באות תוכחה סימן ג וזה לשונו, מי ששומע תוכחה ואינו נתקבל אצלו ידע שיצטרך ללוות אצל אחרים וסימן לדבר (משלי כט), "בדברים לא יוסר עבד". וכתיב (משלי כב), "עבד לוה לאיש מלוה". עד כאן לשונו. והדברים עתיקים סתומים וחתומים מאד עד עת קץ, כי כל הדברים של האב החדש גבהו ונעלמו מאד מאד מעין כל חי, אך על פי המאמר הנ"ל אפשר למצא איזה רמז קצת, כי זה שאין מקבל תוכחה זהו מחמת פגם האמונה שהוא בחינת חותם הידין שעל ידה מקבלין התוכחה וכשפוגמין באמונה שהוא חותם החיצון, נפגם חותם הפנימי שהוא חותם הרגלין, שהוא בחינת תוכחה. נמצא, זה שאינו מקבל תוכחה בודאי פגם באמונה ועקר פגם האמונה הוא על ידי פגם העזות שפגם בעזות דקדשה, כי אי אפשר לזכות לאמונה כי אם על ידי עזות דקדשה, כמו שכתוב שם במאמר הנ"ל. וזה שפגם באמונה בודאי פגם בעזות דקדשה שעקר האמונה זוכין על ידו כנ"ל. ועל כן זה שאין נתקבל אצלו התוכחה שזהו על ידי פגם האמונה שהוא פגם העזות דקדשה. נמצא, שפגם בעזות ועל כן ענשו שמכרח ללוות מאחרים ונעשה עבד לוה לאיש מלוה ונכנע אליו, שזהו בחינת פגם העזות דקדשה, בחינת אין אדם מעז פניו בפני בעל חובו, כי מחמת שפגם בעזות דקדשה ולא היה עז כנמר להעז נגד המלעיגים עליו בעבודת ה' ולבלי להתביש מהם כלל, רק שיהיה לו עזות גדול נגדם ויהיה מצחו חזק לעמת מצחם כעמוד ברזל וכחומת נחשת לבלי לשמע כלל לשום בלבול וליצנות של המלעיגים והמתלוצצים מדרכי התמימים והישרים ואז אם היה לו עזות כזה שהוא עזות דקדשה היה זוכה להנצל ממנהיגים של שקר ולהתקרב למנהיגים אמתיים והיה זוכה לאמונה שלמה על ידם כנ"ל ועל ידי זה היה זוכה לקבל תוכחה, כי אי אפשר לקבל תוכחה כי אם על ידי אמונה, אבל מאחר שפגם בעזות שעל ידי זה נפגם האמונה אצלו, על כן ענשו שיהיה עבד לוה לאיש מלוה שהוא בחינת פגם העזות, בחינת אין אדם מעז פניו בפני בעל חובו כנ"ל:
וזה שהזהירו רבותינו זכרונם לברכה מאד לבלי להלוות בלא שטר ועדים, כמובא בגמרא כנ"ל ומחמת זה אינו זוכה לקבל תוכחה, שאפלו בערב שבת לא רצה להלוות בלא עדים ושטר וכו', כי מאחר שזה הלווה שבא לידי כך שמכרח ללוות מאחרים שזה נמשך מפגם אמונה, פגם העזות כנ"ל, על כן שכיח מאד שיבוא, חס ושלום, לידי איזה כפירה והכחשה מאחר שנפגם העזות דקדשה והאמונה אצלו כנ"ל. על כן יכול לבוא, חס ושלום, לידי הכחשה וכפירה שהוא הפך האמונה שצריכין לשא ולתן באמונה, כי עקר האמונה היא תלויה בממון כשנשמרין מתאוות ממון לבלי לגע חס ושלום, בממון חברו אפלו כשוה פרוטה ומאחר שזה שבא לידי הלואה זה נמשך מפגם האמונה שבא על ידי פגם העזות דקדשה כנ"ל, על כן יש חשש שלא יפגם באמונה לגמרי ויכחש בעמיתו חס ושלום, שזהו הפך האמונה והעקר הוא מחמת שנפגם העזות דקדשה אצלו כנ"ל שעל ידי זה דיקא יכול לבוא לידי הכחשה חס ושלום, שהוא פגם האמונה כנ"ל:
וזהו שאמר רבה, מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעז פניו בפני בעל חובו והאי בכלי בעי דלודי ליה וכו' והאי בכליה בעי דלכפריה וכו'. ולכאורה תמוה מאד מהו נתינת טעם מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעז פניו וכו', אדרבא, מחמת זה היה ראוי להאמינו בלא שבועה. ובאמת הרגישו בזה תוספות והמפרשים ופרשו שם שהיה ראוי
להאמינו במיגו וכו', אך על פי הנ"ל מבאר היטב על נכון, כי דיקא מחמת זה שאינו יכול להעז בפני בעל חובו, מחמת זה אנו חושדין אותו שכופר ממון חברו ופוגם באמונה הקדושה כנ"ל, כי עקר פגם האמונה הוא על ידי פגם העזות דקדשה, כי באמת צריך האדם לשקל דרכיו מאד בזה בענין העזות דקדשה וכמבאר בסוף מאמר הנ"ל, כי יש עזות דסטרא אחרא שהיא מדה רעה מאד שצריכין לברח ממנה מאד מאד, כי עז פנים לגיהנם ולהפך בקדשה אי אפשר להתקרב בשום אפן אל הקדשה באמת כי אם על ידי עזות וכנ"ל. על כן צריך כל אדם לפלס דרכיו ולהסתכל על האמת במקום שצריכין להתגבר שיהיה לו עזות בשביל דבר שבקדשה שצריכין להתחזק בזה מאד בחינת הוי עז כנמר וכו' כנ"ל. ולהפך להתרחק מעזות דסטרא אחרא מאד, כי יש בושה דקדשה ועזות דקדשה ולהפך יש בושה דסטרא אחרא ועזות דסטרא אחרא ובחינות אלו של בושה ועזות דקדשה ולהבדיל דסטרא אחרא הם בכל הבחינות הן כנגד בני אדם והן כנגד ה' יתברך, כביכול, וצריכין לזהר בזה מאד להשתמש בכל מדה כראוי בקדשה ולא להפך דברי אלקים חיים חס ושלום: ונבאר קצת מעט מזה וממילא יבין המשכיל השאר דבר מתוך דבר, כי כנגד ה' יתברך בודאי צריך שיהיה להאדם בושה גדולה ונוראה כנגד רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין והבושה היא מעלה גדולה מאד שעל ידי זה נצולין מחטאים מחמת שמתבישין ממנו יתברך, כמו שכתוב, "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, זו הבושה. וכמו שהפליגו רבותינו זכרונם לברכה במעלת הבושה, אבל אף על פי כן בהכרח שיהיה להאדם עזות גדול כנגד ה' יתברך, כי לפי גדל הבושה מפניו יתברך לא יוכל להרים ידו לעשות שום דבר שבקדשה ולא יוכל לפתח פיו כלל להתפלל לפניו על צרכיו מגדל הבושה וכמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה, מזה במקום אחר שבשעת התפלה צריכין לסלק הבושה מעל פניו ולהתגבר בעזות גדול נגדו יתברך להעז פניו לבקש מלפניו יתברך כל צרכיו, כמו שכתוב , "בך בטחו אבותינו וכו' בך בטחו ולא בושו". כמבאר (בסימן למד). ובפרט מי שנכשל, חס ושלום, באיזה פגם שפגם נגדו יתברך, מכל שכן אם חטא, חס ושלום, חטא גמור, מכל שכן כמו שיש כמה אנשים שמלכלכים בעוונות רבים מאד, ובודאי צריכין להתביש מאד מפניו יתברך על שחטאו כנגדו יתברך, אבל צריכין לזהר מאד שלא יפלו בדעתם, חס ושלום, מחמת הבושה. דהינו שמחמת הבושה שמתבישין להרים פניהם נגדו יתברך יסתמו פיהם לגמרי חס ושלום, ולא יבקשו מחילה כלל ולא יתודו חטאיהם ועוונותיהם מחמת שמתבישין מפניו יתברך, כי מזה צריכין לזהר מאד, כי באמת אף על פי שבודאי צריכין להתביש מאד מפניו יתברך על גדל עוונותיו, אבל אף על פי כן צריכין להתגבר ולהתחזק מאד בעזות גדול דקדשה להעז פניו נגדו יתברך להתודות לפניו עוונותיו ולבקש כפרה ומחילה מלפניו, כי זהו רצונו יתברך, כמו שכתוב (משלי כח), "מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועזב ירחם". וזה שאנו אומרים בהודוי, שאין אנו עזי פנים וקשי ערף לומר לפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו צדיקים אנחנו ולא חטאנו, אבל אנחנו חטאנו וכו'. ולכאורה תמוה הדבר מאד, למה לנו לבאר זאת שאין אנו עזי פנים וכו' לומר צדיקים אנחנו ולא חטאנו, אבל וכו', הלא אנו מתודין בפרוש החטאים ולמה לנו לומר תחלה הלשון שלילה, שאין אנו עזי פנים וכו'. אך אנו אומרים קדם הודוי התנצלות על גדל העזות מצח שיש לנו נגדו יתברך לבוא לפניו בחטאינו ולהתודות לפניו ולומר חטאנו וכו', כי איך אנו יכולין להרים פנינו ולפתח פינו לפניו לדבר זאת לפרש חטאינו לפניו שחטאנו נגד טוב ומיטיב לכל שעשה לנו חסדים וטובות כאלה וכו' ולגדלתו אין חקר וכל דרי מעלה ודרי מטה כלם ירעדון לפניו וכלם עושים רצונו באימה וביראה ובאהבה ואיך יתכן שילוד אשה טפה סרוחה ימרה רצונו הקדוש חס ושלום, והיה ראוי לנו לפל על פנינו ארצה ולבלי לפתח פינו לפניו כלל להתודות לפניו חטאינו. ובאמת כך ראוי לכל בר דעת ויותר ויותר, אבל אף על פי כן אין זה רצונו יתברך שנסתם פינו לגמרי חס ושלום, מחמת הבושה, כי צריך לפרש את החטא. ועל כן צריך להתגבר לבוא לעזות גדול מתוך הבושה הגדולה שיש לו מפניו יתברך וכמבאר במאמר הנ"ל שעזות דקדשה נמשך דיקא מבושה דקדשה, דהינו שאף על פי שיש לו בושה גדולה מפניו יתברך, אף על פי כן יבטח ברחמיו המרבים בלי שעור וערך ויסלק הבושה מעל פניו ויעז פניו נגדו יתברך ויתודה לפניו כל חטאיו ויבקש מחילה, כי כך הוא רצונו יתברך כנ"ל. כי אם ישאר חס ושלום, בבושה, דהינו שיתביש מפניו יתברך ולא יתודה כלל ולא יבקש מחילה וכפרה כלל מחמת הבושה אזי, אדרבא, זהו עקר העזות שמעז פניו לפני ה' יתברך ואינו מודה על האמת לפניו, כמו שכתוב, "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי". וגם אם לא יתגבר לבקש מחילה ולהתפלל לפני ה' יתברך שיצילו מחטאיו, חס ושלום, יוכל להכשל להבא בחטאים שהם עקר העזות דסטרא אחרא שמעז פניו בפני ה' יתברך לעשות איזה חטא חס ושלום, וכמו שמצינו כמה בני אדם שנכשלים בזה שהם מהפכים דברי אלקים חיים, כי בתחלה הוא חוטא נגד ה' יתברך ויש לו עזות כזה לעשות עברה, חס ושלום, למרות עיני כבודו חס ושלום. נמצא, שיש לו עזות גדול מאד ואחר כך אחר שעשה החטא והעוון הוא נופל בדעתו מאד מאד ונדמה לו שזהו בכלל בושה שמתביש מאד לפניו יתברך עד שאינו יכול אפלו להתפלל כלל. ולעשות שום דבר שבקדשה מחמת גדל הנפילה שנפל בדעתו מאד מחמת העוונות שנכשל בהם ומזה באים כל הנפילות של כמה וכמה אנשים שנופלים למה שנופלים, רחמנא לצלן, וכל זה הוא מחמת הבושה הגדולה שיש להם אחר החטא ומחמת זה נופלים בדעתם ומתבישים לעשות שום דבר שבקדשה ועל ידי זה יורדין מטה מטה עד שבאים למה שבאים, רחמנא לצלן: ובאמת הם מהפכים הדרך מהפוך אל הפוך כי, אדרבא, צריכים להתנהג בהפך ממש, כי בתחלה בודאי צריך שיהיה לו בושה גדולה לפניו יתברך ויהיה מורא שמים עליו כמורא בשר ודם לבלי לעשות שום חטא ועוון נגדו יתברך, אבל אם כבר התגבר עליו הבעל דבר ונכשל במה שנכשל, חס ושלום, צריך להתגבר שיהיה לו עזות גדול מאד נגדו יתברך ולהתאמץ בכל עז לבלי לפל בדעתו כלל רק לבטח ברחמיו המרבים בלי שעור ולהתחזק להתחיל בכל עת מחדש ולא יסתכל כלל על מה שעבר עד הנה, רק ישתטח לפניו יתברך ויבקש מלפניו ויתודה לפניו עוונותיו ויבקש מחילה עליהם ויתחנן מלפניו יתברך על להבא שיצילהו ה' יתברך ברחמיו המרבים בלי שעור, כי באמת זה העזות הוא בושה, כי נמשך מבחינת בשת פנים לגן עדן שמשם נמשך העזות דקדשה כנ"ל, כי על ידי העזות הזה יזכה להנצל מחטאים להבא ולהיות כרצונו שזהו בחינת בושה שיתביש מעתה לפניו לבלי לעבר על מצוותיו יתברך בחינת ובעבור תהיה יראתו על פניכם, זה הבושה, לבלתי תחטאו וכנ"ל. ולהפך הבושה דסטרא אחרא שמתביש לדבר לפניו יתברך ולהרים עצמו לעבודתו יתברך מחמת גדל עוונותיו זהו עקר העזות דסטרא אחרא שנמשך מבושה דסטרא אחרא, כי הלא על ידי בושה זו, אדרבא, הוא מעז פניו מאד נגדו יתברך ואינו עובדו כלל וחס ושלום, יבוא למה שיבוא חלילה אם יפל בדעתו, חס ושלום, וכנ"ל: וזהו שאנו מתנצלים לפניו יתברך על שיש לנו עזות כזה להתודות לפניו חטאינו ופשעינו, כי באמת זה העזות הוא בושה כנ"ל ולהפך מי שאינו מתודה על חטאיו זה עקר העזות וכנ"ל. וזהו שאומרים, שאין אנו עזי פנים וקשי ערף לומר לפניך וכו' צדיקים אנחנו ולא חטאנו, הינו שלפעמים מחמת הבושה שמתבישים מחברו על שחטא נגדו, על ידי זה כופר נגדו לגמרי ואומר לא חטאתי ובאמת זהו עקר העזות כנ"ל. מכל שכן נגדו יתברך שהוא יודע כל תעלומות וזהו שאומרים, שאין אנו עזי פנים וכו'. כלומר כי באמת מה שאנו מתודים אין זה עזות חס ושלום, כי אין אנו עזי פנים לומר צדיקים אנחנו ולא חטאנו, כי באמת זה דיקא הוא עזות מי שאומר לא חטאתי אף שנדמה לו שהוא אומר לא חטאתי מחמת בושה, אבל באמת זה דיקא עקר העזות דסטרא אחרא וכנ"ל. אבל אנחנו אין לנו זה העזות חס ושלום, רק שאנו מתגברין בעזות דקדשה להתודות ולומר לפניך חטאנו. וזהו, אבל אנחנו חטאנו וכו'. ואף על פי שהוא עזות גדול, אבל זה העזות אתה חפץ וזה העזות נמשך מבושה דקדשה כנ"ל שזה העזות מכרח מאד לעבודת ה' יתברך וכנ"ל:
וזהו, מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעז פניו בפני בעל חובו", כי דיקא מחמת זה שפגם בעזות דקדשה עד שבא לידי הלואה שהוא בחינת עבד לווה לאיש מלוה שמחמת זה אינו יכול להעז פניו נגד בעל חובו, מחמת זה דיקא אנו חוששין שכופר לגמרי בממון חברו, כי עקר פגם האמונה הוא על ידי פגם העזות כנ"ל וגם על פי פשוטו מבינים זאת, כי באמת אף על פי שבודאי אין ראוי להעז פניו בפני בעל חובו שעשה לו טובה כזה, אבל אם כן וכי מפני זה שאינו יכול להעז פניו יכפר לו לגמרי, כי בודאי זה שכופר ממון חברו על פי רב הוא מחמת שאין לו לשלם. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שם, אשתמוטי הוא דקמשתמיט, סבר עד דהוי לי זוזי ופרענא ליה, רק מחמת בושה שאינו יכול להעז פניו בפני בעל חובו לומר המתן לי עד שיהיה לי מעות, על כן כופר בו לגמרי. נמצא, שמחמת בושה בא לידי עזות גמור לכפר בחברו וזהו עקר פגם העזות דקדשה וכנ"ל. כי צריכים להפך ממש שמאחר שאין לך לשלם טוב לך אם תעז פניך נגד בעל חובך ותסלק הבושה מפניך ותאמר לו, אמת שלויתי ממך וגמלתני טובה גדולה, אבל מה אעשה כי אין לי לשלם עכשו, המתן לי עד שיהיה לי ואשלם לך. נמצא, שדיקא מחמת פגם העזות, מחמת שאינו יכול להעז פניו מחמת זה דיקא, כופר בו. וכנ"ל לענין העזות נגד ה' יתברך, כביכול, כי פגם העזות הוא פגם האמונה כנ"ל. ועל כן מחמת זה דיקא צריך לשבע מחמת שאין אדם מעז פניו בפני בעל חובו שמחמת זה יכול לכפר לגמרי מחמת בושה שזהו פגם העזות דקדשה, שעל ידי זה נפגם האמונה וכנ"ל:
ועל כן אסור להלוות בלא עדים ושטר, כי העדים מבררים האמת ושומרים את האמונה הקדושה שהיא בחינת אמת. כמו שכתוב במקום אחר כי שני העדים שאומרין אמת נמשכין מבחינת שני העדיים המבארין במאמר הנ"ל שהם בחינת נעשה ונשמע שהוא כלליות התורה שנקרא עדות, כמו שכתוב, "עדות ה' נאמנה", כי משני עדיים הנ"ל נמשך העזות דקדשה שעל ידי זה זוכין לאמונה וכמו שהביא שם רבנו זכרונו לברכה מקרא זה עדות ה' נאמנה לענין זה, עין שם. ועל כן השני עדות שמעידין אמת הם בחינת שני עדיים הנ"ל שעל ידי זה נשמר האמונה והם מצילין משקר שלא יכפר אחד בחברו, כי עקר תקון עזות דקדשה שהיא תקון האמונה, הוא על ידי שני עדיים הנ"ל שהם בחינת שני עדי אמת כנ"ל:
ועל כן העקר הוא כשהעדים חותמין חתימת ידם בשטר שאז עקר שמירת האמונה, כי אז אינו יכול לכפר כלל, אבל מלוה בעדים בלא שטר הוא מלוה על פה, ויכול לטען, "פרעתי", כי עקר שמירת האמונה הוא בבחינת ידים, בחינת חותם הידין, בחינת ויהי ידיו אמונה כנ"ל, שזהו בחינת חתימת ידי העדים, כי שני החותמות של שני העדים זהו בחינת 'חותם' 'וחותם בתוך חותם', שעל ידי זה עקר שמירת האמונה והתוכחה, שהוא תקון ההלואה, שהוא פגם התוכחה, פגם האמונה, פגם העזות, שעל ידי זה אנו חוששין שלא יכפר לגמרי בחברו, חס ושלום. ועל ידי חתימת שני העדים שהוא בחינת שתי החותמות הנ"ל נתתקן כל זה כנ"ל, כי העדים כלולים משני הבחינות הנ"ל, מבחינת חותם הרגלין וחותם הידין, כי אין עדות אלא בעמידה כו'. "ועמדו שני האנשים וכו' לפני ה' וכו'". זה בחינת רגלין, בחינת חותם הרגלין וחתימת ידי העדים זה בחינת חותם הידין. ועל כן העקר השמירה משקר שלא יכפר אחד בחברו הוא על ידי שטר שחותמין בו העדים בידם, כי עקר שמירת שתי החותמות הנ"ל הוא על ידי חותם הידין שהוא בחינת אמונה כנ"ל, כמבאר שם, עין שם. נמצא, שחותם הידין הוא כלול משתי החותמות מחותם הרגלין וחותם הידין, כי עקר הוא האמונה שהוא חותם הידין ששומר הכל. וזהו בחינת חתימת ידם של שני העדים שהם בחינת חותם הידין שבהם כלול שתי החותמות הנ"ל חותם על חותם, שזהו בחינת שני חתימות דוקא של שני עדים כנגד שתי החותמות הנ"ל שכלול בחותם הידין שהוא בחינת אמונה, שעל ידי זה עקר השמירה מהכחשה וכפירה שהוא הפך אמונה כנ"ל:
וזהו בחינת שקלים שנתקשה משה בהם עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא מטבע של אש ואמר לו, זה יתנו. ולכאורה הדבר תמוה בשלמא קדוש החדש ומעשה מנורה שיך להתקשות עליהם, כי יש בהם חכמות גדולות ועמקות, אבל שקלים שצריכין כל אחד ואחד לתן מחצית השקל בכל שנה מה קשוי הבנה שיך כאן? אך באמת נתינת שקלים לכפר על בני ישראל הוא בחינת תקון העזות דקדשה, כי עקר העזות הוא בממון בחינת עשיר יענה עזות, בחינת הון עשיר קרית עזו. וישראל באו לידי חטא העגל שהוא עזות גדול מאד העקר היה על ידי רבוי הזהב שהיה להם, כמו שכתוב, "ודי זהב". וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מרב זהב שהשפעת להם וכו'. ושקלים שנותנין למעשה המשכן ולקרבנות צבור הם תקון חטא זה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שעקר השקלים ונדבת המשכן היה לכפר על עוון העגל. נמצא, ששקלים הם תקון העזות דקדשה ועל זה נתקשה משה מאד, כי לכאורה היו צריכין להתרחק מהעזות עד קצה האחרון מאחר שעל ידי העזות באו לידי חטא זה ובאמת לא כן הדבר, כי אף על פי שצריכין להתרחק מהעזות מאד מאד, כי עז פנים לגיהנם, אף על פי כן בהכרח צריכין עזות דקדשה ואי אפשר להתקרב אל הקדשה כי אם על ידי עזות דקדשה וכנ"ל. ועל כן צריכין לשקל דרכיו מאד שיהיה לו עזות דקדשה דיקא ואף על פי כן לא יהיה נכשל, חס ושלום, בעזות דסטרא אחרא וכמבאר שם בסוף המאמר הנ"ל, שעל זה התפלל התנא: יהי רצון שתבנה עירך במהרה בימינו. כי הם תרתי דסתרי אהדדי לכאורה, כי עז פנים לגיהנם וכו' ובאמת בקדשה צריכין דיקא עזות, בחינת הוי עז כנמר וכו'. ועל זה התפלל התנא, יהי רצון שתבנה עירך וכו' שיזכה לעזות דקדשה שממנו נבנית ירושלים קריה נאמנה וכו', כמו שמבאר שם, עין שם. ועל כן נתקשה משה רבנו על זה איך להשיג זאת ולהכניס דרך זה בישראל, כי שקלים שנותנין מממונם לנדבת המשכן והממון הוא בחינת עזות שעל ידי זה באו לחטא הנ"ל כנ"ל, ועל כן היה ראוי עכשו להרחיק הממון שהוא בחינת עזות לגמרי ולבלי להשתמש עוד עמו כלל וה' יתברך צוה להפך ודיקא בדבר שקלקלו, בו יתתקנו וצוה עליהם שדיקא על ידי הממון שהוא בחינת עזות יתקנו חטאם, כי על ידי הצדקה שיתנו מממונם לנדבת המשכן, על ידי זה יתתקן כל ממונם ויחזר אל הקדשה ועל ידי זה יתתקן העזות הנמשך משם ויזכו לעזות דקדשה. וכן מרמז שם במאמר הנ"ל שצדקה הוא בחינת עזות דקדשה: כי איתא שם שכל הקולות הם בחינת עזות. ואמר רבנו זכרונו לברכה אז בפרוש שגם קול קשקוש המטבעות של מעות צדקה הוא בחינת עזות דקדשה, כמבאר בהשמטות שלא נדפסו עדין. וכן נראה ומובן בחוש כי העשר, בעל ממון הרבה יש לו עזות הרבה וכשאינו זוכה לתקן מעשיו אזי יש לו עזות נגד אנשים כשרים ונגד עניים הגונים וכיוצא. וזהו עזות דסטרא אחרא ועשר כזה הוא עשר שמור לבעליו לרעתו וממון כזה הוא בחינת עבודה זרה ממש, כמבאר במקום אחר שהוא פגם אמונה שנפגם על ידי פגם העזות, דהינו על ידי עזות דסטרא אחרא וכנ"ל, אבל כשמתגבר להרבות בצדקה מממונו אזי נתתקן כל ממונו וזוכה על ידי ממונו לעזות דקדשה בחינת הון עשיר קרית עזו, דהינו לעמד בעזותו נגד הרשעים ונגד המונעים מדרכי ה' האמתיים להציל החלושי כח הנרדפים להצילם מיד רודפיהם וכו' כפי דרכי ה' באמת וזהו עזות דקדשה שעקר תקון האמונה הקדושה הוא על ידה כנ"ל. נמצא, ששקלים, דהינו צדקה זהו בחינת עזות דקדשה: ועל כן נקראים שקלים, כי יש בזה משקל גדול שצריכין לשקל דרכיו מאד בזה לבלי להכשל, חס ושלום, בעזות דסטרא אחרא רק להתגבר להכריע המשקל אל הקדשה להעלות כל העזות אל הקדשה בחינת מחצית השקל תרומה לה' וכנ"ל ועל ידי זה דיקא זוכין לכפרה ולסליחה על כל עוונותיו בחינת לכפר על נפשתיכם הנאמר בשקלים. כי מי שנכשל בעוונות, חס ושלום, אי אפשר לו להתקרב לה' יתברך בשום אפן ולזכות לכפרה ולסליחה כי אם על ידי עזות דקדשה דיקא, כי עליו מתגברים המונעים והמעכבים מאד מאד ובו מתגרים העזי פנים והליצנים ביותר למנעו מדרך החיים באמת וגם בדעתו יכול לפל מאד מאד מחמת גדל פשעיו וגם צריך שיעבר עליו אלפים עליות וירידות ומחמת כל זה ויותר מזה אם לא יהיה לו עזות דקדשה ויהיה, חס ושלום, מנול ורע מזל שקורין שלימזלניק ויתבטל לפני כל המונעים אותו מחמת שנדמה לו שהם טובים וצדיקים ממנו בודאי לא יוכל להתקרב לה' יתברך בשום אפן, כי אף על פי שבודאי צריכין להחזיק כל אחד מישראל טוב ממנו, ובפרט מי שחטא באמת, אבל אף על פי כן לפעמים מתגבר הבעל דבר על הרחוק הבא להתקרב לה' יתברך ומתלבש את עצמו דיקא באיזה איש שהוא טוב ממנו עד שזה האיש רוצה למנעו מדרך החיים וזה הדבר שכיח מאד מאד, בפרט עכשו בדורות הללו על כן צריך שיהיה לזה הרחוק הבא להתקרב עזות גדול דקדשה מאד מאד שזה העזות נמשך מחמת בושה דיקא ויאמר בלבו, וכי מפני שאתה טוב ממני תרצה למנע אותי חס ושלום, מדרך החיים, כי לא באלה רצונו יתברך חלילה, כי, אדרבא, אם היית טוב באמת כראוי להיות בודאי היית מתגבר בכל עז לקרבני לה' יתברך ולא לרחק, חס ושלום, כמו שראינו במשה רבנו, עליו השלום, ובכל הצדיקים הגדולים האמתיים שמסרו נפשם תמיד בשביל הרחוקים דיקא הבאים להתקרב לה' יתברך, על כן מי שרוצה לשוב לה' יתברך, בפרט בדורות הללו אי אפשר לו להתקרב אל הקדשה בשום אפן ולזכות למחילה וכפרה כי אם על ידי עזות דקדשה שצריך להתגבר בעזות גדול מאד לעמד נגד המונעים מדרכי ה'. וזה בחינת לכפר על נפשתיכם הנאמר בשקלים שהם בחינת צדקה, שעל ידי זה זוכין להתקרב לה' יתברך ולעמד כנגד המונעים, הן שהם צדיקים ממנו או בינונים, או רשעים, יהיה מי שיהיה מאחר שהם אינם מקרבים אותו לה' יתברך רק לפי דבריהם ימנעו אותו מלהתקרב לצדיקים וכשרים אמתיים הרוצים לאחז בידו לקרבו לה' יתברך על כן צריך שיהיה לו עזות דקדשה נגד ה' יתברך לבלי להתביש לחתר חתירה להתקרב אליו תמיד, אף על פי שעשה מה שעשה אף על פי שכבר התחיל כמה פעמים ורצה להתקרב לעבודת ה' יתברך ואחר כך נפל, אף על פי שנפל למה שנפל אפלו אם היה כך כמה וכמה פעמים אין מספר אף על פי שהבטיח כמה פעמים לה' יתברך שלא יעשה עוד מה שעשה ולא קים דברו והיה גרוע מבתחלה, כי כך דרך הבעל דבר, כי כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו אף על פי כן אל יסתכל על זה כלל ויסלק הבושה מעל פניו יעז פניו נגד ה' יתברך בכל פעם וישתטח ויבקש מלפניו בכל עת תמיד שיקרבהו לעבודתו יתברך וישיבהו בתשובה שלמה לפניו עד ישקיף וירא ה' משמים אולי יחוס אולי ירחם וכמו שאנו מתפללין בכל יום ויום שלש פעמים, השיבנו אבינו לתורתך וכו' והחזירנו בתשובה שלמה לפניך. ואם יהיה לו עזות כזה ויותר מזה, כי אי אפשר לבאר הכל בפרוש. אז יזכה בודאי שימחל לו ה' יתברך כל עוונותיו בחינת לכפר על נפשתיכם שזוכין על ידי שקלים שהם בחינת צדקה, בחינת עזות דקדשה שעל ידי זה דיקא יתקרב לה' יתברך וישוב אל ה' וירחמהו, אמן ואמן:
וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "ועשרת אלפים ככר כסף אשקול וכו'". שאמר הקדוש ברוך הוא, רשע, כבר קדמו שקליהם לשקליך וכו'. כי עקר התגברות המן עמלק הוא על ידי עזות שהוא מלכותא בלא תגא, כי עמלק היה עז פנים ביותר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, משל לאמבטי רותחת וכו' בא בן בליעל וקפץ לתוכה. נמצא, שהיה לו עזות גדול ביותר מכל העכו"ם שהעז פניו להזדקק לישראל תחלה בעת גדלתם, וכן המן הרשע, ימח שמו, עקר התגברות רשעותו היה על ידי עזות דסטרא אחרא שהיה עז פנים ביותר, כמו שכתוב, "ויאמר ממוכן". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, זה המן. מכאן, שהדיוט קופץ בראש. שזהו בחינת עזות דסטרא אחרא שהיא מלכותא בלא תגא, שקפץ בראש קדם לכל השרים. ועל כן התפאר בעשרו ורצה להתגבר על ישראל, חס ושלום, על ידי עשרו שהוא בחינת עזות כנ"ל. ועל כן אמר, "ועשרת אלפים ככר כסף אשקול וכו'". כי עקר התגברותו היה על ידי זה, על ידי רבוי ממון ששם כל העזות וכנ"ל, כי סבר שכל העזות אצלם מאחר שיש לו עשירות הרבה ששם כל העזות כנ"ל. וסבר שאין לישראל, חס ושלום, שום עזות כלל. ועל כן לא יוכלו, חס ושלום, לעמד כנגדו, כי אי אפשר לעמד כנגד העזי פנים שבכל דור ודור כי אם על ידי עזות דקדשה והם סוברין שכל העזות אצלם ואין לבני ישראל הכשרים והתמימים שום עזות כלל מחמת שהם הולכים בתמימות ופשיטות. על כן סוברים העזי פנים שאין להכשרים האמתיים שום עזות ועל כן רוצים, חס ושלום, להתגבר עליהם בעזותם הרעה לבלבלם מעבודתם, חס ושלום, על כן אמר ה' יתברך להמן שהוא בחינת עזי פנים שבדור, רשע, כבר קדמו שקליהם לשקליך, כי נתינת השקלים שהוא צדקה הוא בחינת עזות דקדשה כנ"ל, הינו שכבר הקדימו ונתנו ישראל שקלים. שעל ידי זה זכו לקבל עזות דקדשה בבחינת אל ישראל הוא נתן עז ותעצמות לעם וכו', בחינת ה' עז לעמו יתן. הינו כי, אדרבא, בני ישראל הכשרים יש להם עזות גדול ביותר, דהינו עזות דקדשה, כי אי אפשר לקבל התורה ולכנס בהקדשה כי אם על ידי עזות. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מפני מה נתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין וכנ"ל. ועל כן על ידי עזותן דקדשה בודאי יוכלו לעמד כנגד המן הרשע וכן כנגד כל העזי פנים שבכל דור הליצנים והמלעיגים המונעים מדרכי ה', כי אי אפשר לעמד כנגדם כי אם על ידי עזות דקדשה כנ"ל. ועל כן עקר סוף מפלתו של המן היה כשאמרה אסתר, "איש צר ואויב המן הרע הזה". שזהו בחינת עזות גדול דקדשה שהעזה פניה מאד כנגדו ואמרה בפניו ובעיניו לפני המלך, 'איש צר ואויב המן הרע הזה' וכנ"ל. כי עקר מפלתו היה על ידי עזות דקדשה שיש לישראל שזהו בחינת כבר הקדימו שקליהם לשקליך כנ"ל: