ליקוטי הלכות · חושן משפט א · ערב ה
Reading settings
וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הרחק מן הערבונות. כי כבר מבאר לעיל (באות ג) שכל ההלואות נמשכין מחמת שפגם בתפלה שלא התפלל בכונה כראוי ולא קשר תפלתו להצדיק האמת שהוא בחינת המלוה הגדול שכל העולמות וכל הגלגלים וחמה ולבנה וכוכבים וכו', מכל שכן כל העולם השפל הזה הארץ וכל אשר עליה וכו', כלם הם בחינת לווים ומקבלים ממנו. וכל סלוק חובם והלואתם הכל תלוי בהאדם שבשבילו נברא הכל שצריך שיתפלל בכונה ולקשר תפלתו לצדיק האמת שהוא המלוה הגדול, שעל ידי זה חוזרים ושבים כל הכחות אליו, שזהו בחינת סלוק כל ההלואות הנ"ל וכמבאר לעיל כל זה, עין שם. ומי שפוגם בזה, על ידי זה נופל להלואות וחובות וכו' ומחמת זה קשה לסלק חובות ההלואות, כי עקר סלוק החובות וההלואות כתקונם הוא על ידי תקון התפלה בשלמות שעל ידי זה עקר סלוק ההלואות וכו' כנ"ל. ובשביל זה צריכין להתרחק מן הערבות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי מי יוכל להכניס את עצמו בזה לסלק חובות והלואות של חברו, כי הלואי שיפקיע את עצמו לסלק חובות ההלואה שלו, דהינו שיזכה להתפלל בכונה ולקשר תפלתו לצדיקי אמת שהם בחינת המלוה הגדול, שזה עקר סלוק ההלואות של כל אדם, כי כל בני אדם שבעולם כלם הם בבחינת לווים מהמלוה הגדול שהם לווים ומקבלים ממנו כל השפעתם וחיותם וכנ"ל. ואשרי מי שיוצא ידי חובתו לסלק חובות של עצמו על ידי תקון התפלה כראוי כנ"ל. ואיך יוכל להכניס עצמו לערב בעד חברו שבא לידי הלואה בגשמיות שנמשך מחמת שנפגם ביותר עבודת התפלה, ואיך יוכל לערב בעדו לסלק ההלואה מאחר שעקר הסלוק כתקונו הוא על ידי תקון התפלה שיקשר תפלתו כראוי להמלוה הגדול עד שישובו כל הכחות והחיות לשרשם לדבר ה' ששם בחינת סלוק כל ההלואות של כל באי עולם, וזה מטל על כל אדם בעצמו. שכפי השפע והחיות שמקבל, שהוא בחינת הלואה מהמלוה הגדול, כן יתחזק בעבודתו עד שיחזר ויעלה הכח לשרשו שהוא עקר סלוק ההלואה ברוחניות ועל ידי זה יתתקן גם ההלואה בגשמיות. וזה חובה על כל אדם בעצמו, אבל איש אחר קשה לו מאד לסלק חובות והלואות של חברו, כי כל אחד יש לו שביל וצנור מיחד שדרך שם מקבל השפעתו וחיותו שזה בחינת הלואה, ודרך הצנור שלו צריך להעלות כל הכחות והחיות לשרשו על ידי תקון התפלה שזהו בחינת סלוק ההלואה. ועל כן קשה לאחר לסלק בעד חברו, כי איך יוכל לעלות דרך הצנור של חברו לסלק חובותיו:
וזה בחינת הדין המבאר בשלחן ערוך, ערב בשעת מתן מעות, משתעבד. שלא בשעת מתן מעות, אינו משתעבד, אלא בקנין. ומקורו בהמשנה בסוף בבא בתרא שאמר שמעון בן ננס, הרי החונק את חברו בשוק וכו', שכן לא על אמונתו הלוהו. והתנא שבח מאד את דבריו ואמר, הרוצה שיחכים וכו', עד ישמש את שמעון בן ננס:
וזה, כי עקר שרש הערבות נמשך מבחינת קבלת התורה שהיו כל ישראל ערבים זה לזה. וזה מחמת שבשרש נשמות ישראל נחשבים כלם כאחד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק: "כל הנפש הבאה לבית יעקב וכו'", שנקראים נפש אחד, כי נמשכים ממקור האחדות ועל כן כל ישראל ערבים זה לזה בקבלת התורה, אבל תקון זה הערבות, דהינו לסלק החוב שחיב כל אחד, עקר תקונו על ידי בחינת המלוה הגדול הנ"ל שתפלתו בשלמות בבחינת התנוצצות משיח שהוא המלוה לכל אחד. והוא הערב בעד כל אחד שסוף כל סוף יסלק חובות הלואותיו בשלמות, כי בני ישראל שנעשו ערבים זה לזה רבם ככלם אינם יכולים לסלק חיוב הערבות, כי הלואי שיפקיע את עצמו. ועל כן העקר הוא הצדיקי אמת שהם בבחינת המלוה הגדול הנ"ל שהוא אוחז בכסא הכבוד, שהוא שרש נשמות כל ישראל והוא יכול לעשות ראש השנה לדון את כל אחד לכף זכות לפי מקומו מחמת שהוא בבחינת מקומו של עולם וכו' כנ"ל. והוא המלוה והוא בעצמו הערב בעד כל אחד שבודאי יסלק הלואתו, כי זה הצדיק המלוה הגדול הוא טוב לכל תמיד ואינו מפסיק טובו וחסדו לעולם, ואפלו מי שלוה ממנו ואינו מסלק לו הוא מלוה לו עוד יותר ויותר כמה וכמה פעמים בלי מספר עד שסוף כל סוף ירחיב ידו ויסלק לו הכל. ואם, חס ושלום, אף על פי כן ימרד בו ולא ירצה לסלק לו יש כח לזה המלוה הגדול לגבות חובותיו ממנו לעולם ויוכל למצא אותו ולא יוכל להסתר ממנו. ואפלו במלך בשר ודם יש דגמא זאת בגשמיות. כמו למשל שנמצא מלך אדיר חסיד וטוב מאד גומל חסד בלי שעור והונו ורכושו ועשירותו וממשלתו גדולה ורחבה מאד מאד ודרכו לגמל חסד להלוות לכל הבאים ומבקשים לקבל טובתו, ותכף כשמסלקים לו, הוא מלוה להם עוד בכפלי כפלים. ואפלו מי שאינו מסלק כראוי תכף כשבא ומבקש ממנו עוד הלואה הוא מלוה לו עוד, כדי שירחיב ידו וכן לעולם. אבל מי שמורד בו ואינו מכניע עצמו תחתיו, הוא יכול למצאו בכל מקום שהוא וגובה ממנו חובותיו מכל מה שמוצא אצלו ואם אינו מספיק, הוא מיסרו ומענישו כפי החובות המגיעים ממנו. אך במלך בשר ודם אינו יכול ליסרו רק עד שתצא נשמתו. ועל כן לפעמים אינו יכול להפרע ממנו כראוי כפי חובותיו. וגם לפעמים הוא בורח במקום שאי אפשר למצאו, אבל אצל ה' יתברך כתיב, "אין חשך ואין צלמות להסתר שם כל פעלי און". ועל כן נאמר בו יתברך, "מי כמהו מורה". וכמו שפרש רש"י שם, מלך בשר ודם וכו', עין שם. והצדיקי אמת בחינת המלוה הגדול הנ"ל שזוכים לדבר ה', שהוא שרש הכל, נכללים בו יתברך ויש להם ממשלה נצחיית שהוא ממשלת ה' יתברך בחינת צדיק מושל. וזה הצדיק המלוה הגדול הוא מלוה תמיד לכל הרוצה לקבל טובתו בבחינת כל היום חונן ומלוה וכו'. ואפלו מי שאינו משלם לו כראוי הוא מלוה לו עוד עד שירחיב ידו ויסלק. ואם עדין אינו מסלק, הוא מלוה לו עוד כדי להרחיב ידו. וכן כמה פעמים בלי שעור. בבחינת 'לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן' שאף על פי שאינו משלם הצדיק חונן ונותן יותר ויותר עד שירחיב ידו וישלם וכן לעולם, כי טובו אינו נפסק לעולם, כי זה הצדיק הוא בבחינת מקומו של עולם שדן את הכל לזכות כפי מקומו ועל כן מוצא בו זכות תמיד להוסיף ולהשפיע לו רב טוב וחסד ממקום עליון ונורא מאד באפן שיוכל להרחיב ידו לסלק חובותיו. ואם אף על פי כן יתעקש הלווה רשע וימרד בו, חס ושלום, ולא ירצה עוד להכניע תחתיו לקבל טובתו יש לו כח וממשלה לגבות ולהפרע ממנו לעולם כי ממשלתו של ה' יתברך בידו. שנאמר בו, "אין חשך וכו' להסתר שם". וכמו שכתוב, "ואם יחתרו בשאול משם ידי תקחם וכו'". אבל דרכו להיטיב תמיד והוא מסבב סבות וגלגולים שונים בלי שעור בדרכי טובו וחסדו הנפלא עד שיתרצה להכניע עצמו לבקש ממנו טובתו, ואזי הוא משפיע לו בכל פעם עוד חסד וטוב ממקום גבה ביותר עד שסוף כל סוף ישובו הכל אל ה' ויסלקו חובותם כראוי. ועל כן רק צדיקים כאלו שהם בבחינת מלוה הגדול, בחינת התנוצצות משיח, הם יכולים להיות ערב בעד כל אחד ואחד, כי יש להם כח לעזר לכל אחד עד שיסלק להם וכו' וכנ"ל. ועל כן עקר הערבות נמשך מבחינת משיח שבא מיהודה שאמר, "אנכי אערבנו וכו'". כי יהודה בחינת משיח, עקר הערב בעד כל ישראל שערבים זה בזה, כי הוא יתקן הכל וכנ"ל:
וזה בחינת מה הערבון אשר אתן לך ותאמר חתמך ופתילך ומטך וכו'. כי הם היו צריכים להמשיך נשמת משיח בעולם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, על כן הזכירה ערבון, כי הוא הערב בעד כל ישראל שיסלקו כל חובותם, כי הוא יתקן הכל כנ"ל. ועקר התקון על ידי התפלה בשלמות כנ"ל שזה זוכין על ידי תקון השלש עבודות המבארים שם שהם אמונה הפך עבודה זרה ותקון הברית ותקון שפיכות דמים שהוא בחינת אל תהי בז לכל אדם וכו', כמו שמבאר שם. וזהו בחינת חתמך ופתילך ומטך. 'חתמך', זה בחינת תקון החותם אות ברית קדש, שזהו בחינת תפלין המרמזים בחתמך, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי תפלין הם בחינת פתוחי חותם קדש לה' שנעשים על ידי תקון חותם הברית, כמו שמובא במקום אחר (בהתורה תקעו אמונה עין שם). 'ופתילך' זה בחינת ציצית, תקון הלבושים, שהם בחינת כבוד, כי רבי יוחנן קרא למאניה מכבדותא, שזהו בחינת תקון אל תהי בז לכל אדם, בחינת איזה מכבד המכבד את הבריות וכו'. 'ומטך' זה בחינת אמונה, כי עקר האמונה נתגלה על ידי האותות והמופתים שעשה משה במטהו, כמו שכתוב, "ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האתת". שעל ידי זה נתגלה האמונה הקדושה, כמו שכתוב, "ויעש האתת לעיני העם ויאמן העם וכו'". ועל כן נקראו השבטים הקדושים בשם מטות, כי הם כלל בני ישראל שממשיכין האמונה הקדושה בעולם שהוא בחינת מטה משה. על כן 'ומטך' זה בחינת אמונה. נמצא, שאלו השלשה חתמך ופתילך ומטך הם בחינת תקון שלש העבודות הנ"ל שעל ידם עקר תקון התפלה, שעל ידי זה עקר סלוק כל החובות, שזהו השלמות יהיה נשלם על ידי משיח שהוא הערב בעד הכל לסלק הכל כנ"ל. ועל כן לקחה הערבון אלו השלשה חתמך וכו' וכנ"ל:
ועל כן ערב בשעת מתן מעות משתעבד, כי זה המלוה לחברו וגומל עמו חסד, על ידי זה הוא נכלל בבחינת המלוה הגדול הנ"ל שהוא בבחינת מקומו של עולם, ששם כל נשמות ישראל הכל אחד, שמחמת זה כל ישראל ערבים זה לזה ומשם שרש הערבות כנ"ל. ועל כן בשעת מתן מעות משתעבד הערב, כי הערב אין יכול להשתעבד בעד חברו כי אם על ידי שמקבל משרש הערבות הנ"ל ועל כן בשעת מתן מעות שהמלוה נותן מעות ומשפיע להלווה אזי על ידי המצוה הזאת נתעורר שרש החסד של המלוה הגדול שנמשך ממקומו של עולם, ששם הכל אחד, ששם שרש הערבות. ועל כן אז דיקא יכול להכניס ערב תחתיו מחמת ששם הכל אחד וכנ"ל, אבל לאחר מתן מעות אינו משתעבד, כי מאחר שכבר לוה הלווה ואינו מסלק שזה נמשך מחמת שנתרחק משרשו
ואינו יכול לסלק הלואותיו וכנ"ל. ועל כן אז אי אפשר להערב להשתעבד, כי איך יוכל אחד לערב בעד חברו, כי הלא הוא במקום אחר לגמרי ממנו ואין יכול לערב בעדו כי אם כשעולים ומתקשרים לשרשי נשמות ישראל, שעל ידי זה נכללים בבחינת מקומו של עולם ששם הכל אחד ושם נכללים כל המקומות וכל הצנורות יחד ועל כן משם דיקא יכולים להמשיך תקון לסלק אפלו חובות חברו שלזה מכניס עצמו הערב. וזה אין זוכה כי אם המלוה הגדול וכנ"ל. ועל כן בשעת מתן מעות על ידי המצוה של ההלואה נכלל שם בבחינת המלוה הגדול וכנ"ל, על כן אז דיקא הערב משעבד בלא קנין, אבל אחר כך אין יכול להשתעבד לערב בעד חברו, כי אחר כך נתרחק משם וכנ"ל:
ועל כן אחר מתן מעות אינו משתעבד אלא בקנין, כי כל הקנינים הם בבגדים ולפנים בישראל במנעל, כמו שכתוב, "וזאת לפנים בישראל על הגאולה וכו', שלף איש נעלו וכו'". כי הקנין הוא שלא ישנה עוד. וכל השנויים הם למטה בשנוי המקומות ששם אחיזת השקר והשנוי, אבל למעלה בבחינת שרש נשמות ישראל ששם הכל אחד, אין שום שנוי ושקר בבחינת שארית ישראל לא יעשו עולה וכו'. ועל כן מקבלין קנין סודר, כי הבגדים והלבושין הם בבחינת כסא הכבוד, בחינת שרש נשמות ישראל, כמו שכתוב, "לבושין תקינת להון דמניהו פרחין נשמתין לבני נשא וכו'". ועל כן כל הקנינים על ידי הבגדים שעל ידי זה מקשרין עצמן לשרש נשמות ישראל ששם אין שום שנוי ושקר, חס ושלום. ועל כן אחר הקנין אין יכולין לשנות עוד, ומי שמשנה אחר כך כאלו עוקר עצמו משרש נשמות ישראל, חס ושלום, ועל כן בקנין משתעבד הערב גם לאחר מתן מעות, כי על ידי הקנין עולים לשרש נשמות ישראל ששם הכל אחד שכל הנשמות כלולים יחד זה בזה, שעל ידי זה כל אחד ערב בעד חברו שמשם שרש הערבות וכנ"ל:
וזה מרמז במה שאמר שמעון בן ננס על זה הדין שערב שלא בשעת הלואה אינו משתעבד, הרי החונק את חברו בשוק וכו' והדבר תמוה לכאורה למה הזכיר דוקא מה שחברו תובעו ואינו מסלק בשם החונק את חברו וכי לא סגי בלאו הכי?! אך כל דבריהם רזין עלאין ועמקין וכל מה שיכולין למצא איזה רמזים לעבודת הבורא יתברך בדבריהם הקדושים מחיב כל אחד לפי בחינתו לחתר ולמצא כל מה שיוכל. ועל פי הנ"ל מקשר היטב, כי זה הלווה ואינו משלם, שזה נמשך מחמת שלא החזיר כל הכחות והחיות והשפע שקבל מהמלוה הגדול לא החזירם לשרשם כנ"ל. שמזה הפגם נמשך שהוא לווה ואינו משלם וכנ"ל. על כן נחשב כאלו נחנק בגרונו, כי הצואר והגרון של האדם ששם תלוי כל חיות האדם, דרך שם מקבלין כל ההלואות שהם החיות והכחות, ודרך שם צריכין לבקש להעלותם לשרשם, כי כל ההשפעות והכחות שמקבל כל אחד, כלם הם בשביל חיותו וקיומו שתלוי בצוארו, שדרך שם מקבל המאכל לתוך גופו שהוא חיותו וקיומו. וכמו שכתוב, "כל עמל האדם לפיהו", שדרך שם מקבל החיות לכל גופו ודרך שם צריך להחזיר החיות לשרשו, שזהו בחינת סלוק החובות, שעקר התקון על ידי התפלה שהיא דבר ה' שיוצא מצוארו וגרונו, כמו שכתוב, "קרא בגרון אל תחשך". וכתיב, "רוממות אל בגרונם וכו'". שעל ידי שמדבר רוממות אל בגרונו וצוארו, על ידי זה חוזר ומעלה כל החיות והכחות שקבל דרך שם, שזהו בחינת סלוק החובות כנ"ל. ומי שפוגם בזה ועל ידי זה אינו יכול לסלק החובות הוא נחשב שנחנק בגרונו, דהינו שאינו יכול להכניס הרוח חיים ולהוציא הרוח חיים שזה עקר חיות האדם כידוע בבחינת הבל סליק הבל נחית וכנ"ל. וזה הלווה שפוגם בזה ואינו יכול לסלק נחשב כנחנק בגרונו ממש כנ"ל. וזה שאמר התנא על הערב שלא בשעת מתן מעות שאינו משתעבד. הרי החונק את חברו וכו', כי מאחר שהוא תובעו ואינו מסלק הרי הוא בבחינת חנק ממש ומחמת זה אינו יכול לערב בעדו עוד מאחר שכבר רחוק משרשו ששם הכל אחד, ששם שרש הערבות כנ"ל. אבל עתה שכבר נפסק מחיותו על ידי שאינו מעלה החיות לשרשו, שזהו בחינת חנק כנ"ל, איך אפשר שיערב בעדו וכנ"ל. ועל כן אחיתפל שמרד במלכות בית דוד שהוא בחינת משיח, שעל ידו תקון כל העולם להחזיר ולסלק הכל לשרשו. ואחיתפל שפגם בזה, על כן היה ענשו בחנק, כמו שכתוב, "ויצו אל ביתו ויחנק". כי הפסיק החיות משרשו על ידי שמרד בדוד, שהוא בחינת משיח, שזהו בחינת חנק כנ"ל:
ועל כן כל הקנינים נלמדים מפסוק, וזאת לפנים בישראל וכו' שלף איש נעלו וכו' שזה נאמר בעת שנשא בעז את רות שמשם נולד דוד שממנו יצא משיח, שהוא יתקן הכל ויעלה הכל לשרשו, ששם כלו אמת ואין שום שנוי שמשם נמשכין כל הקנינים שיקים דברו ולא ישנה עוד כנ"ל:
ועל כן קדם שבועות, שהוא קבלת התורה, קורים פרשת במדבר שנצטוו למנות את ישראל כשהוקם המשכן כמו שנתנו רבותינו זכרונם לברכה סימן, מנו ועצרו, כי בכל שנה ושנה צריך כל אחד מישראל להמשיך על עצמו קדשת קבלת התורה בשבועות, שעל ידי זה יבוא אל התכלית שבשבילו נברא העולם שהוא שיהיה לו ממשלה על המלאכים, אבל צריכין לראות שיהיה להממשלה קיום שלא יפילו אותו, חס ושלום, המלאכים המתקנאים בזה, ולזה צריכין לאחז עצמו בכסא הכבוד שהוא בחינת שרשי נשמות ישראל, בחינת אם כל חי וכו'. ועל כן קורין קדם לזה פרשת במדבר שהוא מספר בני ישראל שנצטוו לשאת ראש בני ישראל לאסף ולקבץ כלם להביאם במספר ובמנין כדי לעורר כל שרשי נפשותם החצובות מכסא הכבוד כדי לאחז עצמו בהם, כדי להנצל מקנאת המלאכים ועל כן נצטוו למנותם במספר שמות, כי השם הוא הנפש. כמו שכתוב, "נפש חיה הוא שמו" (כמו שמובא במקום אחר), כדי לעורר שרשי נפשותם שזה צריכין קדם קבלת התורה בשבועות, שאז מתעורר קנאת המלאכים, כמו שנתקנאו במשה כשעלה לקבל את התורה עד שנתן לו ה' יתברך עצה לאחז עצמו בכסא הכבוד וכו', כמו שמבאר. ועל כן נצטוו למנותם להביאם כלם במנין ובמספר איש מהם לא יעדר בבחינת המוציא במספר צבאם איש מהם לא נעדר ולמנותם בשמותם דיקא, כדי לעורר כל שרשי נשמותם, כדי להנצל מקנאת המלאכים כנ"ל, כי על זה המספר נצטוו אחר שהוקם המשכן, כי הכל בחינה אחת, כי מלאכת המשכן נצטוו לתקן חטא העגל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועקר החטא נמשך מקנאת המלאכים שנתגרו בהם כל כך על שקבלו את התורה עד שהחטיאום, כי אף על פי שמשה רבנו נצול מהם על ידי שאחז בכסא הכבוד, אבל בשאר בני ישראל התגרו עד שהחטיאום כל כך. ועל כן נצטוו להקים את המשכן ולמנותם כלם ושילכו כלם סביב המשכן, כי המשכן עם כל תקונו וכליו וכל ישראל שהלכו סביב, הכל הוא בבחינת תקון כסא הכבוד הנ"ל שהוא הארת שרשי נפשות ישראל, כי המשכן בחינת בית המקדש, שהוא בחינת כסא הכבוד, כמו שכתוב, "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו". והכל כדי לתקן כל הנ"ל להנצל מקנאת המלאכים על ידי שנאחז עצמנו כלנו בכסא הכבוד שהוא בחינת המשכן וכל תקוניו עם כל ישראל סביביו במספר שמות וכו' וכנ"ל ועל כן קורין פרשה זאת קדם שבועות וכנ"ל:
וזה בחינת נסיעות בני ישראל שהלכו במדבר ממסע למסע עם המשכן וכליו וכל ישראל סביביו. וזה בחינת מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ שנסמך לפסוק לוה רשע וכו'. וזה בחינת גדל יקרת מעלת הליכת ישראל ונסיעתם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ולדבר מצוה, בפרט כשהולכים להתקרב לצדיקי אמת שהם בבחינת מקומו של עולם. וזה בחינת עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלים ירושלים הבנויה וכו' וזה בחינת מה יפו פעמיך בנעלים וכו' חמוקי ירכיך כמו חלאים וכו' אלו השיתין שמחוללין ומנקבין עד התהום מעשה ידי אמן, מעשה ידי אמנותו של יוצר בראשית. וזה כשכרה דוד שתין קפא תהומא כו' ועל ידי זה נחנק אחיתפל. וזה כגבה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו, כרחק מזרח ממערב וכו', כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו וכן אנוש כחציר ימיו וכו' עד בכל מקומות ממשלתו וכו'. וזה הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב על הראש וכו', כטל חרמון שירד על הררי ציון וכו'. וזה בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות וכו'. וזה בחינת כ' סיון, וזה שנסמך פרשת נסכים לפרשת המרגלים:
ולבאר הענין, כי הכלל הוא שעקר גדלת האדם שיכול לזכות שיהיה לו ממשלה על המלאכים הוא מחמת שהאדם ירד למקום נמוך ומגשם כזה שהוא גשמיות העפר, שהוא תכלית גשמיות המקום, ועל ידי זה יש לו בחירה ונסיונות הרבה וכשזוכה לתקן מעשיו אזי זה האדם דיקא יכול לזכות לעלות לבחינת מקומו של עולם ולמשל על המלאכים. ועקר זכותו וגדלתו הוא דיקא מחמת שהוא בתכלית תכלית גשמיות המקום וכנ"ל. וזה הצדיק שזוכה לזה באמת יכול לדון לכף זכות גם את כל העולם כלו מחמת שיודע מקומו של כל אחד ואחד שעל ידי זה נכשל במה שנכשל, חס ושלום, ויכול לזכותו ולהעלותו ממקומו לבחינת למעלה מהמקום ולתקן הכל שזהו בחינת מה שיכול לעשות ראש השנה וכו', כמבאר ומובן כל זה לעיל. ולזכות לכל זה הוא על ידי שאוחז את עצמו בבחינת כסא הכבוד שהוא שרשי נשמות ישראל, שזהו בחינת תקון המשכן וכל נפשות ישראל סביביו וכו' וכנ"ל, כי כל שרשי הנפשות נמשכין מהמשכן ובית המקדש שהם בחינת כסא הכבוד כנ"ל. ועל כן נקרא הבית המקדש חדר המטות על שם שהוא פרין ורבין של ישראל כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, הינו שמשם נמשכין כל שרשי הנשמות וכנ"ל. וזה בחינת הנה מטתו שלשלמה. ופרש רש"י, זה המשכן. ששים גברים סביב לה פרש רש"י שהם ששים רבוא נפשות בית ישראל, הינו כנ"ל שכל הששים רבוא נפשות ישראל נמשכין מהמשכן ובית המקדש כי שם שרשם כנ"ל. וזהו כלם אחזי חרב מלמדי מלחמה וכו', כי כל בני ישראל צריכין להיות מלמדי מלחמה, לעמד במלחמה הגדולה שבזה העולם שלא יפילו אותם קנאת המלאכים שמשם כל כחות היצר הרע של כל אדם כנ"ל. ועל כן נקראים כלם יוצאי צבא, כמבאר בפרשת במדבר, כי כל אחד מישראל מקטן ועד גדול הוא מכרח ומחיב להיות איש מלחמה לצאת בצבא ללחם מלחמת ה' בזה העולם ועקר הכח על ידי שיקשר עצמו עם כלל נפשות ישראל על ידי הצדיק האמת שיכול לאחז עצמו בכסא הכבוד וכנ"ל:
וזה בחינת מה שהלכו ישראל עם המשכן בכל מסעיהם, כי כל נסיעות ישראל במדבר עם המשכן היה כדי להרים את כל המקומות החרבים מקום נחש שרף ועקרב וצמאון, להרים הכל שיהיה נכלל בקדשת ארץ ישראל ששם הבית המקדש וקדש קדשים, ששם הסלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה שדרך שם נכללין במקומו של עולם וכנ"ל. וזה בחינת כל הגליות של ישראל בכלל וכל הטלטולים והנסיעות של כל אחד מישראל בפרטיות, הכל כדי להרים ולהגביה כל המקומות שיהיו נכללין בקדשת ארץ ישראל כדי שיעלו לבחינת למעלה מהמקום שזהו עבודת איש הישראל בזה העולם כנ"ל. והעקר כשאדם הולך או נוסע לדבר מצוה לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וכיוצא. והעקר ביותר כשהולך להתקרב לצדיק האמת שיכול לעשות ראש השנה שהוא בבחינת מקומו של עולם כנ"ל שאזי בכל פסיעה ופסיעה מתקן הרבה, כי מרים ומגביה
את המקום לבחינת למעלה מהמקום מאחר שהולך להתקרב להצדיקים שהם בבחינת מקומו של עולם וכנ"ל. וזה בחינת מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ שנסמך לפסוק לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן שמדבר מהצדיק שהוא המלוה הגדול וכנ"ל שהוא אוחז בכסא הכבוד, שעל ידי זה הוא נכלל בבחינת מקומו של עולם. וזהו "כי מברכיו יירשו ארץ" בודאי בחינת צדיקים יירשו ארץ, כי כל מקרביו והמתברכים ממנו יורשים הארץ כי הם מגביהים הארץ הגשמי למעלה לבחינת מקומו של עולם כנ"ל. "ומקלליו יכרתו", כי זה עקר הכרת, רחמנא לצלן, של החוטאים בזה העולם ולא די להם בזה אף גם הם חולקים על הצדיק האמת עד שהם בכלל מקלליו, שהם נכרתין משרשם, כי נשארים קבורים בגשמיות הארץ ואינם יכולים להגביה עצמן למעלה, שזה עקר סוד הכרת, רחמנא לצלן, כמובן בספרים: וזהו שנסמך מיד "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ". כי זה עקר הנסיון של האדם בזה העולם שה' יתברך הכין מצעדי גבר בזה העולם הגשמי. ושם דיקא דרכו יחפץ באיזה דרך ילך, כי כל התורה כלה נקרא בשם דרך, כמו שכתוב, "בכל הדרך אשר צוה ה' אלקיכם אתכם תלכו". וכתיב, "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם". וכתיב, "כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד". כי כל זה העולם העובר הוא בחינת דרך שהאדם ירד ממקום גבה ועליון מאד מאד לזה העולם, לעפר הגשמי הזה, כדי שילך ויעבר בו מספר ימי חייו ושם עקר הנסיון והבחירה. ואם יזכה ירים הוא דיקא גשמיות המקום למעלה וכו' וכנ"ל. וזהו מה' מצעדי גבר כוננו, שכל פסיעה ופסיעה שהאדם צועד ברגליו, כלם כוננו מה'. כי ה' יתברך שהוא למעלה מהמקום הכין בנפלאותיו מצעדי גבר בעפר הגשמי הזה שהוא עקר תכלית המקום שצמצם הוא יתברך בצמצומים רבים מבחינת למעלה מהמקום עד שברא המקום הגשמי הזה להכין בו מצעדי גבר. ודיקא על ידי מצעדי גבר בעפר הגשמי הזה, שהוא תכלית המקום, על ידי זה דיקא צריך האדם הגשמי לדבק עצמו בה' יתברך ובתורתו הקדושה עד שיעלה מגשמיות המקום דיקא לבחינת למעלה מהמקום, וזה מחמת שבכאן, בעפר הגשמי הזה, הוא עקר הבחירה כנ"ל וזהו ודרכו יחפץ שה' יתברך הכין מצעדי גבר ששם עקר הבחירה בחינת ודרכו יחפץ שה' יתברך חפץ בדרך האדם שהוא בעצמו דיקא יבחר ויברר לו דרך הטוב וכנ"ל. וזהו בחינת מה שכתבנו לעיל, שכל סלוק החובות לה' יתברך אי אפשר כי אם כשמגיע כל כחות השפע לזה העפר הגשמי דיקא, כי כל מה שברא ה' יתברך מראש ועד סוף הכל כדי שיהיו נמשכים כל כחות החיות והשפע עד תכלית גשמיות המקום ומשם דיקא מתכלית גשמיות המקום יעלו למעלה למעלה עד שיעלו לבחינת למעלה מהמקום וכנ"ל ועל כן נסמך 'מה' מצעדי גבר כוננו וכו'' לפסוק 'לוה וכו'' (וכנ"ל) והבן היטב היטב:
וזה "כי כגבה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו". 'כגבה שמים על הארץ' דיקא כמו כן 'גבר חסדו וכו'', כי כבר מבאר שהצדיק שנכלל בבחינת למעלה מהמקום הוא ממשיך חסד נפלא שהוא בחינת ראש השנה לדון את כל אחד לזכות לפי מקומו מחמת שיודע מקום של כל אחד ואחד להיכן ירד ומהיכן נמשך וכו'. וזהו 'כי כגבה שמים על הארץ', מחמת שה' יתברך יודע כמה וכמה גבה שמים על הארץ והאדם הזה ירד ממקום גבה כזה למקום גשמי כזה שהוא עפר הארץ, ועל כן מחמת זה בעצמו גבר חסדו וכו', כי על ידי זה עקר המשכת החסד של הצדיק האמת מחמת שהאדם ירד משמים לארץ וכנ"ל. וזהו 'גבר חסדו על יראיו', כי זה החסד ממשיכין היראים דיקא שהם הצדיקי אמת שזוכין לאחז בכסא הכבוד, שעל ידי זה יכולים לעלות למעלה מהמקום ולעשות ראש השנה כנ"ל, שכל זה תלוי ביראה שהוא בחינת בנין ירושלים, כמבאר בתחלת התורה הנ"ל, עין שם היטב. נמצא מקשר יפה הפסוק 'כי כגבה שמים מעל הארץ' כמו כן ממש 'גבר חסדו על יראיו', כי דיקא על ידי זה ממשיכין היראים שעולים למעלה מהמקום, ממשיכין החסד הנפלא הנ"ל של ראש השנה, מחמת שהאדם ירד משמים שהם גבוהים כל כך לארץ הירודה הגשמי הזה וכנ"ל. ולא די לנו בזה כי אם גם במקום הגשמי הזה הפיץ אותנו בארבע כנפות הארץ ואנו רחוקים ממקום מקדשנו כל כך וה' יתברך ברחמיו יודע לכמה פשעים באו בני אדם על ידי הפזור הזה למקומות רחוקים כאלה ועל ידי זה מעורר הצדיק חסדים ורחמים רבים למחל על כל פשעינו ולהכניסנו לכף זכות ולהחזירנו בתשובה אליו יתברך. וזהו "כרחק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו" והוא מובן למשכיל מאליו, כי על ידי זה המרחק בעצמו שרחוק מזרח ממערב וישראל נפוצים בכל ארבע קצוות במזרח ובמערב וכו', על ידי זה בעצמו הרחיק ממנו את פשעינו וכנ"ל. וזהו "כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו", 'עפר' דיקא שהוא יתברך זוכר שירדנו משמים עד עפר הארץ הגשמי הזה ששם כל כחות היצרים רעים, ועל ידי זה הוא דן אותנו ברחמים וחסד גדול, מחמת שהוא יודע יצרנו על ידי שהוא זוכר כי עפר אנחנו, שירדנו למקום גשמי כזה משמים לארץ וכו' וכנ"ל. וזהו "אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ וכו'". כי האדם הוא ממש כחציר וכציץ וצמח השדה, שכל תכליתם כשיש צדיק שיכול להעלות כל כחותם למעלה בבחינת ויצא יצחק לשוח בשדה וכנ"ל. וזהו כל עבודת האדם בזה העולם כנ"ל.: וזהו, "כי רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו". והוא נדרש לשני פנים, כי מי שאינו זוכה נאמר עליו כפשוטו שרוח קמעא עוברת על האדם ונעשה אין ואפס כמו חציר יבש וכציץ נובל ולא נכר כלל מקום עשרו וגדלותו שהתפשט בזה העולם כאלו יחיה לנצח. וכמו שצועק דוד המלך עליו השלום וכל הצדיקים על זה בכמה לשונות, כמו שכתוב, "כי לא במותו יקח הכל וכו'". "קרבם בתימו לעולם וכו'". "ואדם ביקר בל ילין וכו'". וכן הרבה. אבל אם זוכה להיטב מעשיו אזי הוא מעלה כל הכחות לה' יתברך ועולה דיקא מגשמיות המקום הזה לבחינת למעלה מהמקום ונכלל באין סוף. ועליו מתפרש הפסוק לטובה כי רוח עברה בו ואיננו, שהרוח חיים עובר דרך האדם דיקא שבו תלוי הכל, ועל ידי זה 'ואיננו', שנכלל באין סוף. וזהו "ולא יכירנו עוד מקומו", כי נכלל המקום בבחינת למעלה מהמקום אשר רק בשביל זה ירד למקום הגשמי הזה וכנ"ל. וזהו "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו", הינו בחינת החסד הנ"ל שממשיכין היראים שעולין למעלה מהמקום וכנ"ל. וזהו שסים, "ברכו ה' מלאכיו גברי כ- ח עשי דברו לשמע וכו'", שהם הצדיקים, שהם גבורי כח שזוכין לדבר ה' בחינת עשי דברו וכו' עד ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו וכו'. 'בכל מקומות' דיקא, כי הצדיקים מגביהין כל המקומות לממשלתו יתברך עד שנכלל הכל בבחינת למעלה מהמקום וכנ"ל. וזה שהזכיר שם מקדם, "ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה", כי זה עקר התקון על ידי כסא הכבוד שאוחזים בו הצדיקים שעל ידי זה מעלין הכל עד שממשיכין מלכותו וממשלתו בכל העולם כלו בחינת ומלכותו בכל משלה וכנ"ל, שזהו בחינת ראש השנה שעוסקין אז לגלות מלכותו בכל העולם כמו שתקנו לנו רבותינו זכרונם לברכה להרבות בתפלה על זה ותמלך וכו' ומלך כו' עד ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה ומסימין מלך על כל הארץ דיקא, כי זה עקר גדלתו יתברך וכנ"ל:
וזה בחינת עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, כי כבר מבאר שעקר העליה מהמקום לבחינת למעלה מהמקום הוא בירושלים ששם הבית המקדש וכנ"ל, וצריך האדם לכון בכל מקום שנתפזר לשם בכל מקום שמעמיד רגליו כאלו הוא עומד בירושלים, כי רק בשביל זה נתפזר ונגלה לשם כדי שירים ויגביה זה המקום הגשמי והרחוק מאד לבחינת ירושלים ובית המקדש ששם עולים למעלה מהמקום כנ"ל וזה על ידי שיזכר בה' יתברך בכל מקום שדורך שם רגלו, מכל שכן כשזוכה להתפלל ולפרש שיחתו שם, כי כל העבודות והתפלות צריכין לעלות דרך ארץ ישראל בבחינת והתפללו אליך דרך ארצם. וזהו "עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלים", שכל מקום שעומדות שם רגלינו, בשעריך ירושלים כנ"ל. וזהו "ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו", שהוא ירושלים של מעלה, שהוא למעלה מהמקום, כי דרך ירושלים עולין מהמקום הגשמי למעלה מהמקום. וזהו "ששם עלו שבטים שבטי יה וכו' להדות לשם ה' וכו'", הינו הודאה ותפלה בחינת דבר ה', שזהו העקר, שעל ידי זה עולים מהמקום למעלה מהמקום וכנ"ל. וזהו "כי שמה ישבו כסאות למשפט וכו'". 'כי שם' דיקא יושבין כסאות למשפט, כי שם שופטין ודנין את הכל לזכות, מחמת שהוא למעלה מהמקום, שעל ידי זה עקר החסד לשפט הכל בחסד לפי מקומו שזהו בחינת ראש השנה וכנ"ל. וזהו "כסאות למשפט כסאות לבית דוד". דוד הוא משיח, כמו שכתוב: "משיח אלקי יעקב", הינו שהכסאות למשפט הם רק לזכות ולחסד בבחינת כסאות לבית דוד שהוא בחינת משיח, שהוא זוכה לכל התקונים הנ"ל עד שזוכה לעשות ראש השנה לדון את הכל לזכות לפי מקומו מחמת שהוא בחינת מקומו של עולם על ידי שאוחז את עצמו בכסא הכבוד וכנ"ל:
וזה שנסמך פרשת נסכים לפרשת מרגלים, כי המרגלים פגמו וכפרו בכל הנ"ל, כי הם פגמו בארץ ישראל ששם עקר העליה והכלליות שיהיה נכלל כל אחד ממקומו דיקא בבחינת למעלה מהמקום, שעל ידי זה עקר סליחת העוונות מחמת שעל ידי זה דנין את הכל לכף זכות וכנ"ל. וזהו בחינת 'וכפר אדמתו עמו', 'אדמתו' דיקא שעל ידי אדמתו בחינת ארץ ישראל אדמת קדש על ידי זה נתכפר עמו, כי על ידי זה מעוררין רחמי ה' יתברך שיסתכל לדון כל אחד ברחמיו לפי מקומו שיזכר כי אדמה ועפר אנחנו שירדנו למקום מגשם כל כך וכנ"ל כל זה זוכין על ידי הצדיק האמת שאוחז בכסא הכבוד וכו' שהוא בחינת משה וכנ"ל שנצול כבר מקנאת המלאכים וכו' כנ"ל. והמרגלים פגמו בארץ ישראל ולא האמינו בגדל כח קדשת ארץ ישראל שיכולים שם לזכות לכל זה, כי לא האמינו בגדל כחו של משה על כן אמרו שהארץ זבת חלב ודבש. אפס כי עז העם וכו' עמלק יושב וכו' כי חזק הוא ממנו וכו', הינו שאי אפשר לכבש ולבוא לקדשת ארץ ישראל שהיא כלל הקדשה, כי חזק הוא ממנו, כי המלחמה חזקה מאד מאד. וזה היה מחמת שהתגרה בהם בחינת קנאת המלאכים שמקטרגין על האדם שהם הנפילים שראו כמו שכתוב שם. 'ושם ראינו את הנפילים בני ענק שהם שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים על שקטרגו על האדם ועדין עתה הם בחינת יצרים רעים המפתים את האדם שנמשך משרש הקנאה, כמובן בספרים. ובזה הפחידו ביותר המרגלים את ישראל, כמובן בפסוק כמו שכתוב, "ונהי בעינינו כחגבים וכו'". כי אמרו שאי אפשר לנצח המלחמה מגדל ההתגרות שלהם וכנ"ל. אבל כל זה מחמת גסותם שנפלו לתאות הראשות והמנהיגות וההתמנות של שקר והעזו פניהם נגד בעל חובם שהוא המלוה הגדול, שהוא משה רבנו, ולא האמינו בגדל כחו, על כן נפלו כל כך. וכמו שכתוב בזהר הקדוש שנפילתם היה מחמת תאות הראשות והמנהיגות, כמו שכתוב, במדברא זכינו למהוי רישין וכו', עין שם (פרשת שלח דף קנח עא). אבל יהושע וכלב התחזקו ועמדו בנסיון ואמרו, עלה נעלה וירשנו אתה, אפלו אומר לנו עשו סלמות ועלו לשמים וכו'. כי יהושע נתברך ממשה רבנו, עליו השלום, שאמר לו, יה יושיעך מעצת המרגלים וכו', עד שזכה על ידי זה שנמסר לו כל התורה עד שיהיה לו כח למסרה לכל ישראל וכנ"ל. וכלב התגבר על ידי שהלך והשתטח על קברי אבות, שזהו בחינת קברי צדיקים שהולכים בערב ראש השנה וכנ"ל: ועל כן נסמך פרשת נסכים לפרשת מרגלים, כי הנסכים מרמזים ביותר על גדל כח קדשת הצדיקי אמת שהם עוסקים בבנין המשכן והבית המקדש, שהוא בחינת קדשת ארץ ישראל, שעל ידי זה הם עולין לבחינת מקומו של עולם, שעל ידי זה הם מכפרין עוונות ומעלין כל אחד ממקומו הגשמי למעלה מהמקום וכנ"ל. שזהו בחינת כל הקרבנות שהיו בבית המקדש, שהיו על מזבח אדמה דיקא, כמו שכתוב, "מזבח אדמה תעשה לי או מזבח אבנים". שהוא גם כן תכלית גשמיות המקום, כי על ידי זה דיקא עקר המחילה והסליחה שמכפר המזבח מחמת שעל ידי זה עולים מהמקום הגשמי של העפר ואדמה למעלה לבחינת למעלה מהמקום וכו' וכנ"ל. אבל רחמי ה' יתברך וחסדיו גדולים ועצומים מאד מאד עד אין חקר וצוה ברחמיו לנסך נסכים לתוך השיתין שמחוללין ויורדין עד התהום, כי יש נפשות שנפלו בעוונותיהם הגדולים והרבים מאד עד התהום תחתיות ממש, כי לא די להם שנפלו משמים לארץ, אף גם נפלו נפילות אחר נפילות עד אשר ירדו בתוך הארץ, עד התהום ממש. שזהו בחינת 'שתני בבור תחתיות במחשכים במצלות', שזהו בחינת תהום אל תהום קורא וכו' שנאמר על תקף הגלות, כמו שפרש רש"י, שעקרו גלות הנפש. וגם משם צריכין להעלות הנפשות בבחינת ומתהומות הארץ תשוב תעלני וזה בחינת נסכים שיורדין לתוך השיתין שמחוללין ויורדין עד התהום. שבשעת הקרבנות מנסכים נסכים שיורדים עד התהום כדי להעלות הנפשות גם מתהום תחתיות ועל כן אז דיקא אומרים הלויים שיר על הדוכן, כי אז עקר השיר והתהלה לה' יתברך כשעולין מתכלית גשמיות המקום מנקדת המרכז ממש שבבטן האדמה, שהוא בטן שאול, שעליו נאמר, "מבטן שאול שועתי שמעת קולי - ותעלה שועתי לפניך אל היכל קדשך". שהוא הבית המקדש, שדרך שם עולין למעלה מהמקום כנ"ל, כי זה עקר שבחו וגדלתו יתברך כשעולין מתכלית תכלית הרחוק, מתכלית הגשמיות דגשמיות למעלה למעלה מכל המלאכים הרוחניים עד למעלה מהמקום שבשביל זה נברא האדם וכנ"ל:
ועל כן דוד שעסק ויגע כל ימיו עד שמצא מקום לה' שהוא מקום הבית המקדש, מקום האבן שתיה, והכין כל ההצטרכות לבית המקדש, על כן התיגע לכרות את השיתין עד התהום, כי זה היה כל עסק דוד להעלות הנפשות הנפולות מתהום תחתיות כמו שצעק על זה בכמה מזמורים, כמו שכתוב, "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וכו' הצילני מטיט ואל אטבעה וכו'". וכתיב, "ויעלנו מבור שאון מטיט היון וכו' ומתהומות הארץ תשוב תעלני וכו' יעלו שמים ירדו תהומות וכו' ויצעקו וכו'". וכן הרבה. כי דוד הוא משיח שהוא יעסק בזה ביותר שעל ידי זה תבוא הגאלה וכנ"ל, ועל כן כרה את השיתין שיורדין עד התהום כדי להעלות הנפשות גם משם. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סכה פרק החליל), כשכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעי למשטפיה עלמא, אמר, מי איכא דידע וכו', עד הוה שם אחיתפל וכו' וקללת חכם אפלו על תנאי באה על כן נחנק בגרונו. כי צריכין לזה אמנות גדול ונפלא להעלות מתהום תחתיות למעלה למעלה לבחינת למעלה מהמקום, כי ה' יתברך רוצה בקיום העולם שעקרו הוא הבחירה שבשביל זה נברא הכל ועל כן בהכרח שיתקים גשמיות המקום כדי שיהיה בחירה על כן כשכרה דוד שיתין עד התהום ורצה להעלות מהתהום עד למעלה מהמקום תכף קפא תהומא ובעי למשטפיה עלמא, כי אמר, אם כן יתבטל העולם לגמרי על כן הכרחו לכתב שם ולהשליך לשם, כי השם הוא החיות שהוא מגביל החיות מחי החיים מבחינת למעלה מהמקום עד תכלית גשמיות המקום, כמובן בהתורה "הסתרה" (סימן נו, עין שם). ועל ידי זה השם בעצמו קורין את ה' יתברך ומדבקין עצמן אליו בבחינת רצוא ושוב כל הימים שצריכין לחיות על פני האדמה, כי ה' יתברך רוצה שיתקים האדם ולא יתבטל לגמרי כידוע. ועל כן אחיתפל שהיה שם ולא גלה זאת מיד עד שקלל דוד היה ענשו שנחנק כי ישרים דרכי ה', כי אחיתפל היה מורד במלכות בית דוד ופגם בכל הנ"ל, כי לא האמין שיכולין להעלות מהתהום ומתכלית גשמיות לבחינת למעלה מהמקום עד שעל ידי זה הפיל הרבה נפשות עד שרצה להפיל, חס ושלום, את דוד בעצמו וחרף את דוד על עוון בת שבע כאלו אפס תקוה, חס ושלום, כי באמת דוד לא חטא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אך אף לפי טעותו שחטא בודאי אין שום דבר שעומד בפני התשובה, כמובא בכל ספרי קדש והוא רצה להפיל את דוד וכל התלויים בו כאלו אפס תקוה להנפש החוטאת, כמובא במדרש על פסוק, "מה תתהלל ברעה הגבור וכו'" שמביא המשל כשאחד עומד אצל הבור שאין זה גבורה להפילו, חס ושלום, רק עקר הגבורה להעלות האדם מן הבור וכו'. ועל כן אמר דוד, מה תתהלל ברעה הגבור, שאין זה גבורה ואין להתהלל בזה מה שאתה רוצה להפיל, חס ושלום, וגם לא תעלה בידיך זאת, חס ושלום, להפילנו חלילה, כי חסד אל כל היום, כי חסדי ה' לא תמנו ולא כלו רחמיו. וכל זה היה מחמת שאחיתפל בעצמו היה מהנפילים שנפל בעצמו על ידי רבוי חטאיו ולא רצה לשוב ומצא תואנה לעצמו שכבר אפס תקוה על כן רצה להפיל גם את אחרים, חס ושלום, כמצוי זאת הרעה בעולם עתה בעוונותינו הרבים שמצויים הרבה שנפלו בעצמם כמו שנפלו עד שמפילים גם אחרים חס ושלום (ועין בדברינו מזה במקום אחר). ועל כן היה ענשו שנחנק בגרונו, כמבאר לעיל מזה על מאמר רבותינו זכרונם לברכה, הרי החונק את חברו וכו', עין שם, כי דרך הגרון נמשך החיות ממעלה למטה ודרך שם עולה התפלה והשיר והשבח ממטה למעלה וכנ"ל ועל כן הגרון בבחינת השיתין, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה על מאמר רבותינו זכרונם לברכה, כל הממלא גרונם של תלמידי חכמים יין, כאלו מנסך יין על גבי המזבח, שיורד לתוך השיתין שמחוללין ויורדין עד התהום (סימן מט לקוטי א). וזהו בעצמו בחינת הבית המקדש שנקרא צוארו של עולם, כמו שכתוב, "עד צואר יחצה". (ישעיה ל), כמו שפרש רש"י שם וכמו שכתוב, "צוארך כמגדל השן". כי עקר המשכת כל כחות השפע והחיות ממעלה למטה הוא דרך הבית המקדש וכן עלית כל התפלות
שנמשכין מכחות אלו למעלה, למעלה מן המקום הכל מהבית המקדש וכנ"ל על כן נקרא צואר וכנ"ל. ואחיתפל שפגם בזה על כן נחנק בגרונו וכנ"ל. ועל כן נסמך פרשת נסכים אחר פרשת המרגלים להורות כי ה' יתברך יגמר את שלו בחסדו, כי אף על פי שפגמו המרגלים בארץ ישראל כל כך שעל ידי זה גרמו בכיה לדורות בית ראשון ובית שני, אף על פי כן אתה מרום לעולם ה', כי סוף כל סוף יעלה הכל אפלו מתהום תחתיות שעל זה מרמז פרשת נסכים שיורדין לתוך השיתין שמחוללין עד התהום להעלות הנפשות משם וכנ"ל:
וזהו "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב וכו'", שנאמר על העולים לרגל. וכן על כל הולכים לדבר מצוה, בפרט כשהולכים להקביל פני רבם האמתי שיכול להעלותם מתהום תחתיות למעלה מהמקום וכנ"ל. וזהו שנסמך לזה "חמוקי ירכיך כמו חלאים". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, אלו השיתין שמחוללין ויורדין עד התהום, הינו כנ"ל, כי דיקא על ידי ההליכה לדבר מצוה מעלין בכל פסיעה גשמיות המקום למעלה מהמקום עד שמעלין מתהום תחתיות למעלה שזהו בחינת השיתין וכנ"ל. וזה מעשה ידי אמן - מעשה ידי אמנותו של יוצר בראשית, כי יש בזה אמנות גדול ונפלא להעלות מהתהום ואף על פי כן יתקים העולם ולא יחרב כמו שרצה התהום לשטף בימי דוד, כי ה' יתברך רוצה בקיום העולם וכנ"ל: וזה שמובא במדרש רבה וישלח פרשה עח, כל אותן השנים שעשה יעקב אבינו בבית אל לא נמנע מלנסך. אמר רבי חנן, כל מי שיודע כמה נסוכים נסך אבינו יעקב בבית אל יודע לחשב את מי טבריה ופרש ה'מתנות כהנה', כלומר כשם שאי אפשר לשער מי טבריה, כך אי אפשר לידע מספר נסכיו, עד כאן לשונו. כי יעקב בחיר שבאבות עסק בזה ביותר להעלות הנפשות מעמקי עמקי התהום תחתיות על כן הרבה מאד מאד בנסכים בלי שעור כנ"ל, כי עקר עליתם ביותר מעמקי עמקי עמקים הוא על ידי הנסכים שיורדין עד התהום וכו' כנ"ל. ועל כן סוף עקר הגאלה שאין אחריה גלות יהיה על ידי יעקב שעל ידו יבנה הבית השלישי שלא יחרב לעולם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר שלמות הגאלה שלא תהיה אחריה גלות הוא כשהצדיקי אמת
יעלו הנפשות להשיבם בתשובה באפן שלא יוכלו להפילם עוד שזה עקר קבוץ נדחי ישראל מקצה השמים וכו' וכו'. על כן עסק יעקב בנסכים דיקא ביותר, כי על ידי נסכים מעלין ביותר מתכלית תכלית הירידה עד התהום בלי קץ. וגומרים הגאלה עד שיהיה בנין בית המקדש שיבנה בזכותו שלא יחרב לעולם, ששם יקריבו כל הקרבנות וקטרת ונסכים וכנ"ל שעל ידי זה יתתקן הכל בשלמות ויתקים הבית המקדש לעולם במהרה בימינו, אמן:
וזה בחינת הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב על הראש שהוא שמן המשחה. כי על פי כל המבאר לעיל מובן ממילא גדל מעלת השלום בין ישראל וכמו שהפליגו רבותינו זכרונם לברכה בזה הרבה בענין מעלת השלום שעולה על הכל, כי כבר מבאר שעקר קיום האדם ותקונו הנצחי הוא על ידי שיאחז עצמו בכסא הכבוד שהוא שרשי נשמות ישראל וכו' וכו' וכנ"ל, ועל כן בודאי צריכין לזה שיהיה שלום גדול עם כל ישראל ושיהיה שלום בין כל אחד לחברו כדי שיתקשרו יחד באהבה ושלום כל שרשי נשמותם ולא יהיה ביניהם שום פרוד על ידי איזה שנאה ומחלקת, חס ושלום, כדי שיוכל להתאחז בשרשי נפשותם הנכללים יחד על ידי האהבה והשלום:
וקרח פגם בכל זה על ידי תאות ההתנשאות והראשות, שזהו בחינת מנהיגות של שקר שהתאוה לנשיאות אליצפן מה שלא היה ראוי לזה ועל ידי זה חלק על משה רבו שכל תקונו וחיותו וקיומו על ידו. ועל כן היה ענשו מדה במדה שנבלע בתוך הארץ בחייו וירד חיים שאולה למדרגה התחתונה של שאול, כי קרח היה מנושאי הארון ובכחו של משה רבנו היה זוכה להתאחז בכסא הכבוד ולעלות על ידי זה מהמקום לבחינת למעלה מהמקום וכנ"ל, אף על פי שמצד מעשיו לא היה ראוי לזה, אבל גדל כחו של משה היה עצום מאד עד שהיה יכל לזכות את כל ישראל לזה וגם קרח היה זוכה לזה, בפרט שהיה מנושאי הארון העדות שעל ידו דיקא עולים למעלה מהמקום, כי מקום הארון אינו מן המדה, כי הוא למעלה מהמקום ועל כן עמד הארון בבית המקדש על האבן שתיה שהוא נקדת העולם, שדרך שם עולה המקום למעלה מהמקום וכנ"ל (ועין במקום אחר מזה - בהלכות ציצית הלכה ג'). אבל כל זה היה זוכה קרח אם היה מכיר את מקומו איך אינו ראוי לזה מצד מעשיו רק בכחו של משה רבו. והיה צריך לקשר עצמו עם כל ישראל באהבה ושלום גדול עד שיחזקו זה את זה שיוכלו להכלל במשה רבנו ובתוך כלל נשמות ישראל והיה זוכה בכחו של משה לכלל בבחינת למעלה מהמקום וכנ"ל עד שהיה זוכה שהיה משה רבנו מעלה על ידו הרבה נפשות מאחר שזכה אותו להיות מנושאי הארון שעל ידי זה מעלין למעלה מהמקום וכנ"ל, אבל קרח מחמת גאותו ותאות המנהיגות והנשיאות לא חפץ בברכה ותרחק ממנו, כי התקנא במשה ואהרן ואמר שהוא בעצמו יכול לזכות לכל המעלות עד שהסית והדיח כמה ראשי בני ישראל נשיאי עדה שיחלקו על משה, כי רצה להתאחז עמהם שהם ראשי הדור לחלק על משה מחמת שידע שכח משה בעצמו על ידי שמקשר עצמו עם ראשי הדור וכו', כמבאר בהתורה הנ"ל. שעקר האחיזה בכסא הכבוד הוא על ידי ראשי הדור האמתיים שכלולים מכמה נשמות וכו', כמבאר שם היטב, עין שם. ועל כן רצה קרח לחלק ראשי הדור ממשה ולחלק עליו ובאמת היתה עת צרה גדולה. וזהו "ויקח קרח" - ואתפלג קרח. שלקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה, שעל ידי זה החליק והפריד בין המקום ובין למעלה מהמקום, כי רק משה יכול בכחו לקשר עצמו עם שרשי נשמות ישראל על ידי ראשי הדור האמתיים הכלולים בו, כי משה זכה לכל התקונים הנ"ל ועל כלם מה שהיה ענו מכל האדם והיה אין ממש שעל ידי זה עלה למעלה מהמקום והוא מזכה את כל ישראל הכלולים בו שיעלו למעלה מהמקום. וכמו שנתבאר לעיל על המשנה, משה קבל תורה מסיני דיקא, אבל קרח ועדתו, שהם בחינת החולקים והמתנגדים על האמת שבכל דור הם ההפך מכל זה, כי לא זכו לשום תקון מתקונים הנ"ל, כי פגמו בברית, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, הם חטאו על נפשותם, ובפרט קרח שאשתו הטעתו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ולא די להם בזה אף גם התגאו הרבה נגד משה ואמרו כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו וכו'? כאלו משה ואהרן חפצים, חס ושלום, בכבוד והתנשאות לתאותם, חלילה, כי הם מהפכים מהפך אל הפך ועל כן היה מפלתם על ידי קטרת שרצו להקטיר קטרת זרה, כי ריח הקטרת הוא עקר תקון ועלית כל הקרבנות שבמשכן ובית המקדש שכלם היו לריח ניחוח, אבל העולה על כלם היה ריח הקטרת, כי לית קרבנא חביבא קמיה קדשא בריך הוא כקטרת, כי כל הקרבנות הם בחינת תפלה שמעלה כל כחות של שיח השדה לשרשם בבחינת ויצא יצחק לשוח בשדה והעקר הוא הריח שהוא חיות הנשמה וכו' וכו', שזהו בחינת התנוצצות משיח, כמו שכתוב שם (באות י"ב) ועל שם זה נקרא מטר וכו', עין שם. ועל כן חביב מהכל הקטרת שהיה רק לריח, כי עקר התקון של הקרבנות והתפלות הם בחינת ריח, בחינת ריח אחד עשר סממני הקטרת שהיה בהם חלבנה שהם מעלין הניצוצות והנפשות הנפולין מעמקי עמקי הקלפות מסטרא דמותא ממש ומעלין אותם לעלא ולעלא, כי סלוקא דקטרת עד אין סוף, כמבאר בזהר הקדוש, הינו שעקר העליה מתכלית גשמיות המקום לעלות למעלה מהמקום הוא על ידי ריח הקטרת. וקרח בגאותו טעה ואמר שגם הוא יכול לעלות על ידי הקטרת, אבל באמת היה כל מפלתו על ידי זה, כי להעלות ריח התפלה והקרבנות לעלא ולעלא זה אין זוכה כי אם הצדיקי אמת שהם בחינת משה משיח וכנ"ל:
ועל כן היה ענשו מדה במדה שפתחה הארץ פיה ובלעה אותם בחייהם לתוך בטן הארץ הגשמי, כי ישרים דרכי ה', כי מבאר לעיל סוד הקבורה בארץ, שהוא שדיקא על ידי זה שהאדם נקבר בתוך הארץ הגשמי, על ידי זה דיקא זוכה בתחית המתים שיעלה למעלה מהמקום, כי אי אפשר לעלות למעלה מהמקום כי אם על ידי שיורדים דיקא לתכלית גשמיות המקום, אבל העקר אין זוכין לזה כי אם גדולי הצדיקים בני העליה המבחרים, שזהו בחינת גדל מעלת ההליכה על קברי הצדיקים האמתיים וכנ"ל, אבל שאר העולם אפלו הכשרים והצדיקים שאינם בתכלית השלמות אין זוכין לזה כי אם בכחו של הצדיק הגדול שהוא בבחינת משה, שהוא יכול לזכות ולהעלות אפלו את הגרוע שבגרועים, כי הוא מקים בשלמות, אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו וכו' וכנ"ל. ועל כן קרח שפגם בזה מאד וחלק על משה רבנו. ובזה החליק והפריד מאד מאד את המקום מבחינת למעלה מהמקום, על כן היה ענשו שירד מיד לתוך בטן הארץ לתוך תכלית גשמיות הארץ בחיים חיותו, להודיע ולהורות שנפסק משרשו בחייו, כי עקר התקון של כל אדם הוא כפי התורה ומעשים טובים שמסגל בחייו, שעל ידי זה זוכה אחר כך בעת מיתתו שנשמתו עולה למעלה וגופו יורד לארץ אבל נשאר בו רשם מחיות נפשו שהוא סוד הבלי דגרמי המבאר בזהר הקדוש, שהוא סוד השם ששואלין אותו אחר מיתתו מה שמו, שהוא בחינת נפשו הנשארת עמו בקבר, וכל תקונו על ידי שמתקשר מתוך קבורתו בארץ לשרש נפשו ורוחו ונשמתו עד שיזכה על ידי קבורתו בארץ דיקא לעלות ולכלל בבחינת למעלה מהמקום כנ"ל. אבל כל זה בודאי אי אפשר לזכות כי אם על ידי הצדיק הגדול שזכה בחייו לשבר כל תאוות עולם הזה וכו' וכו' עד שזכה לכלל בבחינת למעלה מהמקום שהוא בחינת בעל השדה שכל התקון על ידו וכנ"ל, אבל קרח שהיה ההפך מכל זה וחלק על משה, על כן חזר עליו הגלגל בהפך ממש מכל הנ"ל, כי נפסק משרשו בחיים חיותו וירד חיים שאולה לתוך גשמיות הארץ. ושם נפל עם כל חיותו שזהו בחינת סוד הכרת, בחינת ומקלליו יכרתו וכנ"ל, כי אין מי שיעלהו מגשמיות הארץ למעלה, מאחר שחלק על משה שכל העליה על ידו דיקא וכנ"ל:
ועל כן סוף כל סוף יהיה תקונו על ידי שמואל הנביא ועשרים וארבעה משמרות לויה שיצאו ממנו שעל זה התנבאה חנה: ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. כי הלויים עוסקים בשיר על הדוכן בשעת הנסכים דיקא שמחוללין ויורדין עד התהום, שעל ידי זה דיקא מעלין מתהום תחתיות את הירודים מאד מאד למעלה מהמקום וכנ"ל. ועתה בוא וראה והבן מה שאבד והפסיד קרח ועדתו על ידי גאותו ועל ידי נסיון של המנהיגות והנשיאות, כי הוא טעה על ידי זה, מחמת שראה ששמואל הנביא וכל הנ"ל יצאו ממנו, על כן התגאה בטעותו ושטותו לחלק על משה, אבל עינו הטעתו, כי אם לא היה חולק על משה היה זוכה לזה מיד ביתר שאת ויתר עז אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים ולא היה צריך לסבל צער קשה ומר של גיהנם כל כך ימים ושנים הרבה ועתה סבל מה שסבל אלפים שנה וסוף כל סוף יהיה עליתו ותקונו על ידי משה, כי כל התקון של הלויים בשיר על דוכן על יד הנסכים וכו' הכל בכחו של משה שהוא תקן לנו הכל וסוף כל סוף אחר כל המרירות דמרירות שסבל וחרפות ובושות בלי שעור יצטרך להתביש הרבה לפני משה לקבל התקון על ידו:
וזהו "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", דהינו אהבה ושלום שיתקשרו יחד אחים ורעים שהם נפשות כלל ישראל שכל קיום ממשלת האדם על המלאכים הוא על ידי זה כנ"ל. וזהו כשמן הטוב על הראש וכו', שהוא שמן המשחה, שעל ידו נתקדש כל המשכן וכליו לדורות, שעל ידי זה עקר האחיזה בכסא הכבוד לעלות למעלה מהמקום כנ"ל. וזהו "כטל חרמון שירד על הררי ציון" בחינת טל ומטר שמגדלין כל שיח השדה שמעלין כחותם על ידי התפלה למעלה למעלה, שעל ידי זה נעשים כל התקונים הנ"ל. וזהו 'שירד על הררי ציון' דיקא שהוא נקדת האבן שתיה, שדרך שם עולין מהמקום למעלה מהמקום. וזהו 'כי שם צוה ה' את הברכה חיים וכו'', כי שם מקור הברכה בחינת כי מברכיו יירשו ארץ הנ"ל, כי זה עקר הברכה והחיים כשעולין ונכללין למעלה מהמקום, כי שם מקור הברכה והחיים. ועין היטב בכל התורה תקעו הנ"ל מרישא לסיפא ומסיפא לרישא ותבין בדברינו איך הכל מקשר יפה על פי התורה הנ"ל. אך לא המדרש הוא העקר אלא המעשה מי יתן שנזכה לכל הנ"ל לצאת מכל התאוות והמדות רעות הנזכרים שם ולזכות לכל התקונים הנ"ל. והכל בכח של הצדיקי אמת עד שנזכה לעלות למקור נשמותינו שהוא למעלה מהמקום וכו' וכנ"ל:
ועל כן סימה חנה בתפלתה שהתפללה כשנולד שמואל שהוא תקון קרח, "וכסא כבוד ינחלם. כי לה' מצקי ארץ וישת עליהם תבל", שזה עקר התקון לאחז עצמו בכסא הכבוד, שעל ידי זה עולים למעלה מהמקום, כמבאר שם בסוף התורה הנ"ל, עין שם: שיך לענין נסכים באות ל"ז וכו':
וזה שכתוב במדרש רבה ויקרא פרשה א' וזה לשונו, זכרו כיין לבנון. אמר הקדוש ברוך הוא, חביב לפני שמותן של גרים כיין נסך שקרב לפני על גבי מזבח, עד כאן לשונו, הינו כמו שכתבנו לעיל, כי על ידי נסכים מעלין נפשות שירדו עד התהום, שזהו בחינת גרים שהם ניצוצי נפשות ישראל שירדו מאד עד שנולדו בין העכו"ם, על כן חביבים הגרים כנסכים דיקא וכנ"ל: