ליקוטי הלכות · אורח חיים א · תפלה ד
התאמת הקריאה
על-פי המעשה נוראה של הבעל תפלה עין שם כל המעשה הזאת מתחלתה ועד סופה:
וזהו בחינת תפלה בצבור, דהינו בעשרה כי מבאר שם שהמלך עם אנשיו היו עשרה, שהם המלך והמלכה, הבת מלכה והתינוק, המליץ והאוהב נאמן, הממנה וכו' והם בחינת עולם התקון והנה מי שיש לו עינים לראות יכול להבין מעט שסוד מעשה זאת נוגע בענין מיתת המלכים ושבירת כלים ותקונן וכבר אמרנו כמה פעמים שכל מה שאנו מוצאין בהמעשיות הוא רק רמז בעלמא, פחות מטפה מן הים ואפלו במקום שהשם יתברך בעזרנו לכון האמת, הינו שזה אמת שגם ענין זה נרמז בסוד המעשיות אבל סוד גוף המעשה בעצם רחוק ונשגב מאד מדעתנו כי גאו המים נחל נובע אשר לא נוכל לעבר בו:
אבל על כל פנים זה מובן בבאור שם שמרמז בענין המעשה הזאת מענין שבירת כלים ותקונן והם עשרה בחינות כנגד עשר ספירות אשר בהם היה השבירה והפגם והבטול, כמבאר בעץ חיים שאף על-פי שהשבירה לא היתה כי אם בבחינת שבעה מלכים, אבל אף-על-פי כן גם בשלש ראשונות היה בחינת פגם ובטול, עין שם כי על-ידי שבירת כלים משם נמשכין כל התאוות והמדות רעות וכל הטעיות והמבוכות של כל באי עולם הרחוקים מהשם יתברך. שכל אחד נתעה למקום שנתעה על-ידי תאוותיו שהתעו אותו לדעות זרות כזביות שזהו בחינת כל עניני השטות והטעיות של כל הכתות המבארים שם שכלם נתעו ונבוכו מאד מאד על -ידי תאותיהם הרעות כי זאת הכת נתעו מדעה לדעה ומסברא לסברא עד שאמרו שעקר התכלית הוא כבוד והיה להם סברות גדולות והוכחות על זה שעקר התכלית הוא כבוד. וכת אחרת נתעו ואמרו שעקר התכלית הוא רציחה וכו' והיה לה גם כן סברות רבות על זה וכיוצא בזה בשאר הכתות וכל אחת היה להם סברות רבות על טעותם עד שאפשר באמת לטעות בהם כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה שאינו רוצה לגלות כל הסברות שיש לכל כת וכת, כי יש להם כל כך סברות שאפשר לטעות בהם באמת וכל זה נמשך מבחינת שבירת כלים הנ"ל, שהם בחינת המדות העליונות הקדושות שלא יכלו הכלים לקבל אורם ועל-ידי זה נשברו ונפלו הכלים למטה למדור הקלפות עד שנתהפך אצלם כל המדות טובות מהפך אל הפך והפכו דברי אלקים חיים עד נעשה אצלם סברות להפך מן האמת והכל מחמת הניצוצות קדושות של המדות העליונות שנפלו בהם שעל-ידי זה נתאחזו בהם הקלפות ומקבלים מהם כח להפך את האמת לשקר גמור מעין אותו האמת בבחינת כל שקר שאין בו אמת בתחלתו אינו מתקים בסופו כי כל כת וכת מהכתות הרעות הנ"ל שהיו להם סברות בדויות וכזביות להפך מן האמת, כל זה נמשך בשרשו מאיזה צד אמת בשרשו ובמקומו אבל אצלם נתקלקל זה האמת ונתעו על-ידי זה לדעות זרות מאד כל אחד מעין אותה המדה שנפל אצלם על-ידי בחינת השבירה:
למשל הכת שאמרו שעקר התכלית הוא כבוד והיה להם הוכחות וסברות רבות על זה, זה הטעות נמשך מנפילת הכבוד דקדשה, כי יש כבוד דקדשה שהוא כבוד השם יתברך וכבוד תורתו הקדושה וצדיקיו האמתיים שכל העולמות נבראו בשביל זה הכבוד כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( יומא לח), כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו. שנאמר, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו וכמבאר בכמה תורות בדברי רבנו זכרונו לברכה שכבוד דקדשה הוא שרש כל הבריאה שרש כל הנפשות בחינת ( בראשית מט) בסדם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבדי וכו' עין שם בהתורה על פסוק ואיה השה לעלה ( בסימן יב), ובהתורה חבלים נפלו לי בנעמים ( בסימן עא) בלקוטי תנינא ובשאר מקומות ומחמת שכבוד דקדשה הוא שרש כל הבריאה שנברא בשביל הכבוד, על-כן מעת שהיה שבירת כלים ומיתת המלכים שאז נפלו כל המדות הקדושות למטה, ואז נתבלבלו כל העולמות כלם כידוע שזהו בחינת מה שכתב בהמעשה הנ"ל שפעם אחת היה רוח סערה שבלבל והפך את כל העולם כלו וכו' שכל זה הוא סוד בחינת שבירת כלים וכו' שאז נתבלבלו כל העולמות ונתהפכו מסדרן האמת כידוע ועל-כן אז אחר הרוח סערה הנ"ל שהוא בחינת שבירת כלים, אז נתהוו כל הכתות רעות המבארין שם, שנתעו ונבוכו בדעות זרות שלהם שכל זה נמשך מנפילת הניצוצות ממדות הקדושות שנפלו אליהם על-ידי שבירת כלים שעל-ידי זה טעו והפכו האמת מהפך אל הפך ואמרו שעקר התכלית הוא כבוד מה שבאמת, אדרבא, הדבר הוא בהפך ממש, כי עקר התכלית של הבריאה הוא רק כבוד השם יתברך ותורתו וצדיקיו האמתיים שאי אפשר לזכות לזה כי אם כשממעטין בכבוד עצמו לגמרי ובורחים מן הכבוד לגמרי באמת ויודעין פחיתותו ושפלותו והוא נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד, אז דיקא יזכה להגיע אל התכלית האמתי לעתיד להכלל בכבוד ה' באמת בבחינת ( ישעיה נח) כבוד ה' יאספך, בחינת ( שמואל א ב) כי מכבדי אכבד וכו'. שאין אדם זוכה לזה כי אם כפי מה שמבטל כבודו באמת לגמרי ומשתדל ומתיגע כל ימיו להרבות כבוד המקום שהוא כבוד התורה והצדיקים האמתיים ואינו חושש על כבוד עצמו כלל וכו' כמבאר במקום אחר והם הפכו האמת מהפך אל הפך ואמרו שעקר התכלית הוא כבוד לרדף אחר הכבוד חס ושלום רחמנא לצלן מהאי דעתא:
וכן כת האחרת שטעו בסברותיהם הרעות ואמרו שעקר התכלית הוא רציחה והיה להם סברות והוכחות רבות על זה. ובאמת אף-על-פי שלכאורה רחוק להאמין שימצאו אנשים כאלה שיהיה להם סברות שרציחה היא מצוה, אבל באמת יש טעותים כאלה בעולם עד שיכולין לטעות גם בזה, כי יש סברות רעות כאלה שיוכלו לטעות על ידם לומר שרציחה היא מצוה. כאשר כבר שמעתי מפי רבנו זכרונו לברכה קדם שספר מעשה זאת שאמר שיש שהיה אצלם סברות והוכחות שרציחה היא מצוה וכפי הנראה מדבריו היה שראה כתוב באיזה ספר שנמצאו והיו אנשים כאלה שאמרו שרציחה היא מצוה. והיה להם סברות רבות על זה וגם זה הטעות נמשך מנפילת ניצוצות מגבורה דקדשה, כי בקדשה יש כעס ונקמה שהיא מצוה גדולה, כמו שכתוב, אל קנוא ונקם ה' שזהו בחינת ארבע מיתות בית דין ושלשים ותשע מלקות שמצוה על הבית דין לדון בם את מי שנתחיב בהם והוא תקון העולמות מאד, כי על-ידי מצות ארבע מיתות בית דין מיחדין ארבע אותיות שם הויה ברוך הוא וארבע אותיות שם אדני וכו' ושאר יחודים גדולים ותקונים עליונים נוראים שנעשו על ידם ואצלם נפלה זאת המדה עד שבאו לידי כעס ורציחה ממש והפכו דברי אלקים חיים על-ידי תאותיהם הרעות ונטו מסברא לסברא עד שנשתגעו ואמרו שרציחה מצוה היא והיא התכלית:
וכן הכת שאמרו שנאוף הוא התכלית זה הטעות מבאר לכל מהיכן הוא נמשך כידוע שמצות פריה ורביה היא מצוה ראשונה שבתורה כי לא תהו בראה לשבת יצרה ( ישעיה מה). והשם יתברך חפץ בקיום העולם על-כן מצוה לפרות ולרבות, אבל אין צריכין לעסק בזה כי אם בשביל קיום המצוה לבד בקדשה ובטהרה גדולה, כמבאר בכל הספרים הקדושים והם מגדל תאותם הטו את דעתם מן האמת עד שאמרו שזה עקר התכלית רחמנא לצלן מהאי דעתא ומכל דעותיהם הרעות, רחמנא לשזבן:
וכן הכת שאמרו שזה שאוכל מעט ואינו נזון ממאכלים של שאר בני אדם הוא ראוי להיות מלך ובחרו להם לפי שעה עשיר למלך זה הענין יכולין להבין קצת ענין הטעות הזה מהיכן נמשך, כי יש צדיקים אמתיים שהם קדושים באמת ושברו תאות אכילה באמת לגמרי עד שאינם יכולים לאכל כי אם מעט דמעט וגם זה המעט שאוכלין הוא בקדשה נוראה עד שכל מאכלם ומזונם אינו מאכל ומזון שהעולם נזונין ממנו, כי מאכלם הוא בבחינת מן שהוא בחינת ( תהלים עח) לחם אבירים אכל איש שהוא מזון שהמלאכי השרת נזונין ממנו והוא בחינת מאכל הצדיקים האמתיים בבחינת ( מכילתא בשלח), לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן וכמבאר בספר הא"ב ( אות א אכילה סימן ה) מי שלמודו במחין זכים עד שהוא נזון ממאכל שהמלאכים נזונין ממנו וכו' וכן מבאר בדבריו זכרונו לברכה שיכולין לזכות על-ידי רבוי התבודדות וכסופין להשם יתברך שעל-ידי זה עושה נפשות וכו' ועל-ידי זה זוכין שיהיה כל מאכלו בבחינת לחם הפנים כמבאר בהתורה אית לן בירא בדברא ( בסימן לא). וכן מבאר בהתורה תפלה לחבקוק ( בסימן יט) שעל-ידי שלמות לשון הקדש שעל-ידי זה זוכין לשמירת הברית על -ידי זה זוכין שכל מאכליו ותענוגיו אינו כי אם מההתנוצצות האותיות הקדושים שבאותו הדבר שהוא אוכל ושותה וכו' נמצא שזה הצדיק שזוכה לזה אינו אוכל ושותה מאכל ומשקה של שאר בני אדם כלל רק הוא אוכל ושותה אותיות קדושות שהם בחינת נפשות קדושות שהוא בחינת פנימיות חיות המאכל שמשם עקר החיות הפנימי וכו' וכבר מבאר אצלנו מעשה נוראה מענין הצדיק שזכה לזה שראה בשעת אכילתו שכל הלחם שהיה מנח לפניו היה כלו אותיות וכו'. נמצא שיש צדיקים אמתיים גדולים כאלו שמאכלם אינו כלל מאכל של זה העולם ומזה נמשך הטעות של הכת הנ"ל שאצלם נפל האמת כנ"ל עד שחברו בצבועים ושקרנים המתדמין עצמן כקוף בפני אדם, ומרגילין עצמן לאכל מעט מחמת גדלות וגסות הרוח כדי להתכבד ולהתיקר על-ידי זה מחמת שרואין שזה הדבר חשוב עכשיו ובשביל זה מקבלין אותו לרבי ומנהיג כשרואין שאוכל מעט בדקות בחן של שקר אשר באמת עדין לא התחילו לילך בדרכי ה' ועדין לא נגעו בהקדשה ובתורה הקדושה כלל ועדין לא התחילו לשבר שום תאוה ומדה כלל וגם אפלו תאות אכילה עדין לא התחילו לשבר כלל רק ממעטים באכילה בשביל כבוד. וכל זה ויותר מזה מרמז בדברי רבנו זכרונו לברכה בהמעשה הנ"ל בהכת שטעו בו ובחרו להם שראוי לקבל מלך מי שיש לו שפע מזונות הרבה ואינו נזון ממזונות של שאר בני אדם, רק ממזונות דקים וכו' והבן:
וכן הכת שאמרו שמליצה ודבור הוא התכלית, דהינו שידע כמה לשונות ויהיה מליץ נאה וכו' זה הטעות מבאר גם כן קצת, כי ידוע את כל המעשה הרע הנעשה תחת השמש עכשיו על-ידי המליצים הפושעים, כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה בדרך צחות כששבח את המליצה מאד ואמר אחר כך, אבל יש מליצים שהם פושעי ישראל, כמו שכתוב ( ישעיה מג) ומליציך פשעו בי, כי כל המחקרים והפלוסופים והאפיקורסים רבם ככלם הם מליצים גדולים ובחרו בדרכי המליצה מאד ללמד לשונות רבות ולדבר צחות ולהיות בעל לשון ומליץ נאה כידוע ומפרסם כל זה ובאמת בשרשו שבקדשה המליצה טובה מאד וכאשר שבח רבנו זכרונו לברכה בעצמו את המליצה מאד ואמר שהמליצה יש לה כח גדול לעורר את האדם וגם למעלה יכולין לפעל לעורר רחמים וישועה גדולה על-ידי המליצה, כי אמר שגם המלמד זכות למעלה נקרא על שם זה מליץ על שם המליצה דיקא, כי זה הזכות בעצמו שהוא מלמד על איזה אדם אם היה אומרו כך בלי דרכי המליצה לא היה פועל כלום לעורר רחמים עליו, כי הלא גם בלעדו יודעין מזה הזכות, אך עקר כחו של המלמד זכות לפעל ישועה ורחמים הוא על-ידי המליצה על -ידי שאומר אותו הזכות וכיוצא שמלמד בדרך מליצה, דהינו שמציע הדבר יפה בטענות נאות ונכונות ובדבורים יפים ובמליצה נאה על-ידי זה יש לו כח לעורר למעלה רחמים וישועה וכן למטה רואים בחוש כח המליצה כי אם היו אומרים לאדם סתם שפלוני מת לא יתעורר כל כך לבכות הרבה, אבל אם יעוררו עליו בדרך המליצה להציע הדבר ולהרחיבו כמה נאה היה אדם זה וכמה נאים מעשיו וכו' וכיוצא בזה כדרך המליצים אז יש כח על-ידי המליצה לעורר ולשבר לב האדם מאד כל זה שמענו מפי רבנו זכרונו לברכה ואחר כך סים אבל יש מליץ שהוא פושעי ישראל בחינת ומליציך פשעו בי כנ"ל והנה ענין זה של מעלת המליצה הוא נצרך מאד לכל אדם החפץ חיים אמתיים ונצחיים הרוצה לגשת אל הקדש לילך בדרכי ה' לשוב אליו יתברך אשר העצה הכללית שהוא יסוד כל העצות הוא ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו, כמבאר אצלנו כמה פעמים, דהינו שירגיל עצמו בכל יום לילך למקום מיחד להתבודד שם ולפרש שיחתו לפניו יתברך כאשר ידבר איש אל רעהו ולהרבות בטענות והפצרות ובקשות ופיוסים בלשון שמדברים בו, ( דהינו במדינתנו בלשון אשכנז שאנו מדברים בו) שיעזרהו השם יתברך ויזכהו לשוב ממעשיו הרעים ולהתקרב אליו יתברך וכו' ולענין זה הוא דבר גדול ענין המליצה, דהינו שירגיל עצמו להרחיב שיחתו ולהרבות בטענות ולבקש למצא לעצמו בכל פעם דברי תחנונים ופיוסים חדשים וטענות נאות ודברי התעוררות של רחמים הרבה כדרך המפצירים, כדרך הבאים לפני מלכים ושופטים להתחנן על נפשם כשיודעים בעצמם שהם חיבים והם באים לפיסם שאז מגדל מרירות נפשם יוצא מלבם ממילא דברי תחנונים ופיוסים הרבה עד שלפעמים מעוררים לב המלך או השופט עד שמתחיל לבכות עמהם גם כן מגדל הרחמנות וכיוצא בדבורים אלה הרבה:
כי לענין שיחה בינו לבין קונו שהוא עקר התכלית האמת שצריכין לזכות על-ידי זה לחיים נצחיים לעולמי עד ולנצח נצחים ולהנצל מבאר שחת ומטיט היון וכו' וכו'. לענין זה צריכין כל מיני דבורים שבעולם תחנות ובקשות ורצויים ופיוסים והפצרות ורחמנות וחנינה וטענות וכיוצא בזה הרבה וכל עניני דבורים אלה וכאלה הם כלם כלולים בבחינת מליצה, כי כל זה נמשך בשרשו מבחינת מליצה העליונה שמשם יסד דוד המלך עליו השלום, ספר תהלים ברוח קדשו שזכה על-ידי רוח קדשו למליצה דקדשה באמת עד שזכה שספרו הקדוש ספר תהלים כלול מכל לשונות המליצה הקדושה, ועל-כן באמת יש לו כח גדול לעורר לב האדם ולעורר רחמים העליונים כשאומרים אותו בכונת הלב ולקרב את האדם להשם יתברך והנה מחמת שבקדשה המליצה יקרה מאד מזה נמשך שאצל הכת הנ"ל נפלה המליצה עד שהפכו דברי אלקים חיים ובחרו במליצה לרעתם לבלות כל ימיהם על דרכי מליצה כדי להמשיך לב ישראל חס ושלום לדרכי המחקרים והפלוסופים אשר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים אשר על-ידי זה עוקרין את עצמן ואת בניהם ותלמידיהם ההולכים בעקבותם משני עולמות כידוע ומפרסם דרכיהם הרעים למה שבאים על -ידי מליציהם הפושעים עד שמחללים שבת בפרהסיא. ומדברים סרה על ה' ועל תורתו הקדושה על תנאים ואמוראים. ומתלוצצים מאגדת רבותינו זכרונם לברכה שבגמרא ומדרשים והולכים בדרכי העובדי כוכבים ובמנהגיהם ומכריחים את עצמם ומרגילים את עצמם בכל עת ללכת בדרכיהם ובמנהגיהם דיקא הן בעניני הדירות וכלים ובמלבושיהם ובכל תנועותיהם כמפרסם אשר התורה הקדושה הזהירנו על זה ( ויקרא יח) ובחקתיהם לא תלכו שאסור להתדמות להם בשום דבר, כמבאר בשלחן ערוך ( יורה דעה סימן קעח) ולבלות ימים על מליצה כזו שאינה מקרבת להשם יתברך ולעבודתו אדרבא מרחקת ועוקרת את האדם מלגמרי רחמנא לצלן בודאי אין שגעון יותר מזה והוא ממש ענין הכת הנ"ל, שבחרו באיש צרפתי משגע למלך בשביל שהיה מליץ נפלא והיה יודע כמה לשונות והיה מדבר תמיד אפלו לעצמו ואף-על-פי שהם רוצים לכסות השקר והאפיקורסות שלהם באמת, דהינו שבתחלה מטעים את בני ישראל ואומרים שרוצים ללמדם מקרא היטב בכל דקדוק הלשון, אבל באמת כל כונתם להרע וזה עקר האפיקורסות שלהם שכופרים בתורה שבעל פה לגמרי כמו הקראים ממש וכשכופרים בתורה שבעל פה אזי ממילא הם כופרים בתורה שבכתב, כי אין יודעים שום דבר מתורה שבכתב בלי דברי רבותינו זכרונם לברכה בגמרא ומדרשים שהוא תורה שבעל פה ותפח רוחם ונשמתם שמכריחים עצמם תמיד לפרש המקרא על-פי דרך הפשוט דיקא בלי שום דרשה מדרשות רבותינו זכרונם לברכה ופנימיות כונתם הרעה נכר לעין כל למי שבקי בהם קצת ובדרכיהם הרעים שכל כונתם לפרש המקרא על-פי דרכי המליצה לבד כאלו אין בה שום פנימיות חס ושלום והם משבחים את משה רבנו עליו השלום מאד ואומרים עליו שהיה מליץ ובעל לשון גדול מאד. וקצת נביאים אין נראה להם דברי מליצתם אוי להם אוי לנפשם ואם ידלגו על ההרים ואם יקפצו על הגבעות לא יוכלו לפרש את התורה הקדושה שתהיה מתישבת על-פי דרכי המליצה, כי יש הרבה מקראות בתורה בלי שעור שאין סובלים פרוש על-פי פשוט כלל, ובפרט שהם סותרים הדין כפי המקבל בידינו מפי משה רבנו עליו השלום בעצמו, כגון ( דברים טז) ששת ימים תאכל מצות וכו' וכן ( שם) ובשלת ואכלת בפסח שבאמת אינו נאכל אלא צלי וכן ( שם כה) ארבעים יכנו וכו' וכיוצא בזה הרבה ובפרט כל הספורי מעשיות שבתורה שכל אות ואות ובכל נקדה ונקדה של כל התורה הקדשה יש רזין עלאין רזין גניזין רזין ורזין דרזין לעלא ולעלא עד אין סוף ואין תכלית וכבר מבאר בזהר הקדוש שמקלל הרבה את הכופרים שאומרים שאין בהתורה כי אם הפשוטו ועל-כן באמת אין צריכין ללמד מקרא כי אם עם פרוש רש"י לבד, שרש"י הקדוש מכריח עצמו מאד לפרש המקרא על-פי פשוטו אבל בכל המקומות שאי אפשר לפרשו על-פי פשוטו מחמת קבלת רבותינו זכרונם לברכה הוא מפרשו על-פי דברי רבותינו זכרונו לברכה. וגם בהמקומות שמפרש המקרא על פי פשוט מביא על-פי רב דברי זכרונו לברכה במדרשים וגמרא לידע ולהודיע שיש עוד כמה דרשות בזה המקרא והפורש עצמו מפרוש רש"י ללמד באור שלהם הרע וכיוצא באלו הפרושים הוא פורש מן החיים. ועוקר את עצמו מחי החיים ומתורתו הקדושה ואי אפשר להאריך בזה כאן, כי יקצרו המון יריעות לספר בגדל מרירות הצרה הזאת שנתהוה עכשיו בדורותינו שנתפשטה הנגע הזאת גם במדינתנו:
ועקר מעלת המליצה הוא בשביל התכלית האמתי לזכות להתקרב על ידה להשם יתברך ומי שזוכה למליצה כזאת ומבלה ימיו להמליץ דבריו לפני השם יתברך בתפלה ותחנונים וכו', או להמליץ דבריו לישראל לעוררם לעבודתו יתברך באמת בודאי אשרי לו אשרי חלקו ומי שאינו זוכה לזה בשלמות אינו מעכב לעבודתו, כי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו ואינו חפץ מהאדם שיעשה מה שאין ביכלתו ויכול להתקרב להשם יתברך על -ידי שיחתו איך שהוא ואיך שדבר יהיה נחשב בעיני השם יתברך למליצה יפה ונאה, כי אצל השם יתברך העקר הוא האמת שיהא כונת לבו באמת, כי אחר כונת הלב הן הן הדברים כמו שכתוב, קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראוהו באמת, ומי שמכון לבו באמת, אזי אף-על-פי שאינו מליץ ולא למד דרכי המליצה מעולם, אף-על-פי-כן ממילא נפתח פיו ולבו, ויוכל לדבר דבורים נאים וטענות נכונות להשם יתברך וכו', שהם נמשכין מבחינת מליצה דקדשה. ועל כל פנים לא יקלקל בדבריו, אבל אלו הנ"ל המרגילים בניהם ללמד מקרא על-פי דרכי המליצה שלהם שבאים על -ידי זה לכפירות גדולות ורשעות מפרסם כנ"ל על זה נאמר, ומליציך פשעו בי כנ"ל ועל זה נאמר ( ערכין טו) ומה יתרון לבעל הלשון וכמו שכתוב ( עמוס ה) הסר מעלי המון שריך וכו' וכתיב ( יחזקאל לה), והעתרתם עלי דבריכם. וכתיב ( תהלים עה), אל תרימו למרום קרנכם תדברו בצואר עתק וכתיב ( שם לא), תאלמנה שפתי שקר הדברות על צדיק עתק בגאוה ובוז וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, 'תאלמנה', יתפרכון יתרחשון ישתתקון, הדברות על צדיקו של עולם וכו' הכלל שעל-ידי שיש מליצה דקדשה שהיא דבר יקר מאד על-ידי זה נתעו על-ידי תאותם הרעות עד שאמרו שעקר התכלית הוא דברן ובעל מליצה ובחרו להם איש צרפתי משגע שהיה יודע כמה לשונות, למלך, ובודאי הוליך אותם בדרך הישר, אוי להם:
וכן הכת שאמרו שעקר התכלית שמחה ושכרות מבאר גם כן קצת, כי שמחה דקדשה הוא בודאי דבר גדול מאד, דהינו לשמח בה' ובתורתו הקדושה שזה עקר שלמות העבודה, כמו שכתוב ( דברים כח), תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה וכו' כי שמחה דקדשה הוא הנקדה הקדושה של כל המצות, כמו שכתוב ( תהלים יט), פקודי ה' ישרים משמחי לב כי העקר הוא לזכות לשמח בה' בבחינת ( שם קד) אנכי אשמח בה' וכמו שכתוב ( שם לג), כי בו ישמח לבנו וכו' וכתיב ( שם מג) ואבואה וכו' אל אל שמחת גילי וכתיב ( שם לב) שמחו בה' וגילו צדיקים וכתיב ( שם צז), ה' מלך תגל הארץ וכו' ישמחו השמים ותגל הארץ וכו' ועל זה אמר שלמה המלך עליו השלום ( קהלת ח), ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם וכו' כי אם לאכל ולשתות ולשמח, שדרשו רבותינו זכרונו לברכה, לאכל ולשתות ולשמח בשבתות וימים טובים, כי באמת מי שהוא בכלל האמונה הקדושה האמתית יש לו לשמח כל ימיו בכל עת ובכל רגע, כשיזכר את עצמו הטובה והחסד הנפלא שעשה השם יתברך עמנו על-ידי משה רבנו עליו השלום אשר פתח את עינינו והמשיך עלינו את האמונה הקדושה להאמין בה' ובמשה עבדו, לקים תורתו ומצותיו הקדושים בכל יום, אשר אפלו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון וכלנו מאמינים באלקים חיים ומלך עולם, חי לעד וקים לנצח אדון כל לעלא מן כלא ולית לעלא מנה. יתברך שמו בפי כל חי לנצח ואי אפשר לבאר בכתב ובעל פה עצם השמחה הזאת כי לגדלתו אין חקר כי השמחה הזאת הוא לכל חד כפום מה דמשער בלבה בבחינת נודע בשערים בעלה וכו', כמבאר מזה במקום אחר ומהשמחה הקדושה הזאת כשנפגמת חס ושלום, מזה נשתלשל הטעות של הכת הנ"ל שבחרו בהשמחה של הוללות ושכרות שעל זה נאמר ( קהלת ב), ולשמחה מה זה עשה וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בפרק במה מדליקין ( דף ל), 'ולשמחה מה זה עשה', זו שמחה שאינה של מצוה 'ושבחתי אני את השמחה', זו שמחה של מצוה, ללמדך שאין השכינה שורה מתוך עצבות וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה:
וכן בענין החכמה, שהיתה כת אחת שחקרו ואמרו שעקר התכלית הוא חכמה, זה הטעות מבאר מאד מהיכן נמשך, כי בודאי הוא אמת שחכמה דקדשה יקרה מאד, כי כל הבריאה היתה על-ידי החכמה, כמו שכתוב ( תהלים קד), כלם בחכמה עשית והחכמה היא חיות הכל, כמו שכתוב ( קהלת ז), החכמה תחיה אבל עקר החכמה היא ליראה את ה' ולעבד אותו יתברך, כמו שכתוב ( תהלים קיא), ראשית חכמה יראת ה' וכו' כי עקר אמתית החכמה הוא לדעת שרחוק ממנו החכמה, בבחינת ( קהלת ז), אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני וכו', כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה שעקר החכמה שישכיל שרחוק ממנו החכמה, כי באמת אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' ועקר החכמה האמתית הוא מי שזוכה לשכל האמת להבין ולהשכיל האמת שהעקר הוא לעבד אותו יתברך בתמימות ובפשיטות גמור ועל-ידי זה דיקא יזכה לעקר החכמה האמתית, דהינו לדעת אותו יתברך באמונה שלמה באמת, שזה עקר החכמה, כמו שכתוב ( ירמיה ט), אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי וכתיב ( משלי א), יראת ה' ראשית דעת אבל מי שחכמתו מרבה ממעשיו, מכל שכן הכופרים לגמרי במצות מעשיות רחמנא לצלן עליהם נאמר ( ירמיה ח), הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם, כי אין שטות ושגעון יותר מזה, כשאדם ילוד אשה קרוץ מחמר רוצה לחקר ולהשיג בשכלו דרכי ה' ורוצה להתחכם על ה' לידע טעמי מצותיו על-פי שכלו או לידע דרכי הנהגותיו יתברך ועל זה נאמר ( משלי כו), ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו וכתיב ( ישעיה ה), הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבנים וכיוצא בזה הרבה ושלמה המלך עליו השלום לרב חכמתו אמר ( משלי ל), כי בער אנכי מאיש ולא-בינת אדם לי ואפלו על קצת הטעות שטעה ורצה להתחכם מעט כנגד תורת משה, התחרט אחר כך מאד ואמר, לאיתיאל ואכל וכו' כי בער אנכי וכו' מי עלה שמים וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מכל שכן וקל וחמר שאר אנשים הכלל, שעקר החכמה שיקרה מאד היא בחינת יראת ה', בחינת ( תהלים קיא) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עשיהם 'ללומדיהם' לא נאמר אלא 'לעשיהם' ( ברכות יז) ועל-ידי זה דיקא זוכה לחכמה האמתית, דהינו לדעת ולהשיג אותו יתברך בחינת ( דברים ד) וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים וכו' שזה הדעת הקדוש אי אפשר להשיג כי אם על-ידי תורה ומצות ומעשים טובים בתמימות ובפשיטות שזהו בחינת חכמת תורתנו הקדושה שהוא עקר החכמה האמתיות, כמו שכתוב ( משלי ח), אני חכמה וכו' אני בינה וכו' ואצלם נפל החכמה הזאת דקדשה עד שאמרו שהחכמות שלהם שהם חכמות חיצוניות הם עקר התכלית אשר על-ידי חכמות כאלו הם עוקרים עצמן ואת הנמשכין אחריהם מעולם הזה ועולם הבא ואין להם שום חיות לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, כמבאר בדברינו במקום אחר שמי שאין לו אמונה אין לו שום חיים כלל וכמו שכתוב ( איוב ה), לכד חכמים בערמם שהחכמים נלכדים בחכמתם של עצמם וכמבאר בדברינו בכמה מקומות נמצא שגם אלו שבחרו בחכמה לתכלית צריכין גם כן תקון גדול להשיבם מחכמות שלהם אל החכמה האמתית, שהוא תורה ומצות ומעשים טובים וכנ"ל:
וכן הכת שבחרו להם למלך מי שאוכל הרבה גם זה נמשך מחמת שבקדשה ודאי מצוה שיאכל האדם כפי ההכרח כדי שיהיה לו כח לעבד את ה' וגם יש אכילה של מצוה ממש, כגון אכילת שבת ויום טוב ואכילת מצה וקדשים ומזה נמשך ונפל להם הטעות שאמרו שהתכלית היא האכילה ושצריכין לאכל הרבה ונשתגעו בשגעון שלהם שזהו עקר התכלית וכבר מובא בספרים שהיה מלך אחד שהיה בטעות של הכת הזאת שאמר שהתכלית היא האכילה והיה מתפלל ואומר, אלקי תן לי בטן שאוכל לאכל הרבה כאשר שמעתי ספור זה מפי רבנו זכרונו לברכה בפעם אחר קדם שספר מעשה זאת:
וביותר נתעו ונבוכו אותה המדינה של עשירות שנפלו לתאות ממון כל כך, עד שכל החשיבות והגדלה והכבוד שלהם הכל היה כפי רבוי הממון שיש לו וכו' ומי שיש לו ממון מעט היה נחשב אצלם לחיה או לעוף וכו' והיה להם כוכבים ומזלות ומלאכים עד שבאו לידי עבודה זרה ממש. שעשו לעצמן את הבעלי ממון הרבה לאלהים אחרים והקריבו להם קרבנות וכו' ככל המבאר שם במעשה הנ"ל. ומבאר שם שמכל התאוות יכולין להוציא אבל לא מתאות ממון כי אם על-ידי הדרך שיש להגבור וכו', כי זה הטעות והמבוכה של הכת והמדינה שבחרו בתאות ממון זה הטעות גדול יותר מכל מיני טעיות של כל הכתות הרעות הנ"ל, כי מחמת שהממון המכרח הוא הכרח גדול להאדם, על-כן שם מתגבר הטעות והמבוכה ביותר, עד שנדמה להם שהממון עקר התכלית חס ושלום, ושצריכין לבלות כל ימיו על זה כאשר מצוי ברב העולם רחמנא לצלן אשר באמת הוא בהפך ממש, כי באמת עקר הפרנסה הוא רק מהשם יתברך לבד, כמו שכתוב ( תהלים עה), כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים כי אלקים שפט וכו' וצריכין למעט בעסק ולעסק בתורה ולבטח בה' שיצליחו במעט העסק שעוסק ויזמין לו פרנסתו בסבה קלה, ויהיה לו אמונה שלמה בהשם יתברך שהכל ממנו יתברך לבד:
וזה בחינת תפלה כי עקר התקון של כל המדות הנפולין. שהם בחינת כל הכתות רעות הנ"ל הוא על-ידי תפלה כנ"ל. כמבאר בכתבים שעקר תקון וברור כל המדות הוא על-ידי תפלה דיקא וזה בחינת 'תפלה בעשרה' כדי לברר ולתקן כל הכתות הנ"ל על-ידי הבעל תפלה עם שאר אנשי המלך הנ"ל שכלם יחד הם מספר עשרה כנ"ל כי בכל מקום שמתקבצין מנין עשרה להתפלל נמשך עליהם הארה מעשרה בחינות הנ"ל של אנשי המלך הנ"ל שהם בחינת עולם התקון שעל-ידי זה מתקנים כל הכתות רעות הנ"ל שזהו עקר בחינת תקון ועלית העולמות והמדות כי כל אחד מאנשי המלך הנ"ל יש לו כח מיחד לתקן מדה מיחד כגון המליץ של המלך צריך לתקן בחינת המליצה הנפולה שהם הכת הרעה שבחרו מליצה ודבור לתכלית שבחרו להם תחלה איזה מליץ רע למלך ואחר כך מצאו את המליץ של המלך הנ"ל וקבלו אותו למלך ועל-ידי זה המליץ נתתקנו אחר כך וכיוצא בזה בשאר הכתות שכל אחת זכתה אחר כך לקבל למלך אחד מאנשי המלך השיך להם לפי מדתם שעל-ידי זה נתתקנו אחר כך אך עקר התקון היה על-ידי הבעל תפלה שעל ידו נתקבצו ונתאספו וחזרו ונתחברו יחד המלך עם כל ביתו ואנשיו כמבאר שם בהמעשה הנ"ל וגם אחר כך שלחו את הבעל תפלה בכחם לכל הכתות הנ"ל לתקנם, כמו שכתוב שם, כי עקר התקון על-ידי תפלה כנ"ל. ועל-כן כשמתקבצין עשרה להתפלל הם בחינת עשרה אנשים הנ"ל, שהם המלך ואנשיו כנ"ל ועל-ידי זה מתקנים בחינת פגם המדות של כל הכתות רעות הנ"ל, שעקר התקון על-ידי התפלה כנ"ל ועל-כן העקר הוא הבעל תפלה שהוא השליח צבור והחזן העובר לפני התבה הוא נקרא 'בעל תפלה' שמוציא את הרבים ידי חובתן, כי עקר התקון על-ידי הבעל תפלה כנ"ל:
כי כל הכתות רעות הנ"ל הם בחינת מדות הנפולין כנ"ל. והם בכל אדם ובכל זמן כנראה בחוש את כל המעשה הרע הנעשה תחת השמש על-ידי פגם המדות רעות הנ"ל שהוא בחינת פגם וטעיות ומבוכה של כל הכתות הנ"ל, כי יש בני אדם שלהוטים ביותר אחר הכבוד ורודפים אחר הכבוד מאד, ואובדים עולמם הנצחי וגם העולם הזה בשביל כבוד מעט שרוצים להשיגו זה רוצה להתכבד על-ידי עשירותו שיהיה לו שם וכבוד בין נגידים וקצינים וחורי ארץ וכו' וזה רוצה להתכבד ולהתיקר על-ידי תורתו ועבודתו וחותר כל ימיו שיהיה נתקבל לרב ומנהיג בעיר גדולה וכו' ויש שמתגבר בהם ביותר מדת הרציחה, כגון רוצחים ממש, או שאינם רוצחים ממש רק שיש להם בחינת רציחה, שהם בעלי מחלקת ושנאה וקנאה, ורודפים את האדם עד לחייו וכו'. שזהו גם כן בחינת רציחה, שזאת הרציחה שכיחא מאד בעולם רחמנא לצלן וכן בשאר הכתות, כמובן למעין מאליו. ואפלו באדם אחד נמצאים בחינות מכל הכתות הנ"ל, כי האדם בטבעו יש לו כל המדות רעות קנאה ותאוה וכבוד ושארי תאות ומדות הרעות שכלם נמשכין מבחינת הכתות הרעות הנ"ל, רק שאצל זה האדם מתגבר זאת המדה רעה ביותר ועל-כן נקרא על שם כת זאת ואצל אדם אחר מתגברת מדה רעה אחרת, על כן נקרא על שם אותה הכת האחרות וכן כלם ומי שרוצה לבלי להטעות את עצמו ולחשב על התכלית האמתי תכלית הנצחי, אי אפשר לזכות לזה כי אם כשיזכה להיות מהכת הקדושה של הבעל תפלה הקדוש, שרק הם בחרו בתכלית האמתי והנצחי, שהוא תפלה ושירות ותשבחות להשם יתברך וכו' ועל-ידי התפלה זוכין לשבר כל המדות רעות שיש בכל אדם שנמשכין מכל הכתות הנ"ל, שכלם מתבטלים ונתתקנים על-ידי התפלה דיקא כנ"ל וזהו בחינת תפלה בעשרה כנ"ל:
ועקר התפלה הוא לתקן את הכת שנפלו לתאות ממון ביותר שעליהם נתיגע הבעל תפלה ביותר ויותר לתקנם, כמובן ומבאר שם במעשה הנ"ל, כי רב המעשה מדברת שם מענין תאות ממון שזה טעות והמבוכה של תאוה זאת גרועה מכל הטעיות של כל הכתות, כי תאות ממון הוא עבודה זרה ממש, כמו שכתוב שם שעשו עצמן אלהות וכו' כי בזה הטעות של תאות ממון טועים העולם ביותר עד שרבם ככלם מבלים ימיהם ושנותיהם בשביל תאות ממון ומאומה לא ישאו בעמלם, כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו, ואין מלוין לו לאדם בשעת פטירתו לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד ועקר התפלה הוא בשביל לתקן תאות ממון, שהוא עבודה זרה ממש, כי התפלה הוא בחינת אמונה, כמו שכתוב ( שמות יז), ויהי ידיו אמונה. ותרגומו, והוו ידוהי פרישן בצלו, כמבאר במקום אחר. ואמונה הוא הפך העבודה זרה והכפירות, שהוא בחינת תאות ממון, שהוא עבודה זרה וכפירות כנ"ל וכמבאר בהתורה צוית צדק ( בסימן כג) שכל העבודות זרות תחובים בממון, עין שם ובשביל זה צריכים לתן צדקה קדם התפלה, כי עקר שבירת תאות ממון שהוא בחינת התפלה כנ"ל הוא על-ידי צדקה, כמו שכתוב בהתורה אשרי העם-השגחה ( בסימן יג), עין שם:
ועל-כן בתחלת התפלה אומרים פרשת הקרבנות שנחשב כאלו הקרבנו הקרבנות כי עקר שבירת ובטול תאות ממון הוא על-ידי קרבנות, כי הקרבנות שמקריבין הם נקראין בחינת מאכלין דמלכא, כמבאר בזהר הקדוש וזה בחינת המאכלים המבארים בהמעשה הנ"ל שעל ידם עקר התקון של הכת נפלו לתאות ממון, כמבאר שם שמכל התאוות אפשר להוציא, אבל מתאות ממון אי אפשר להוציא כי אם על-ידי אלו המאכלים המבארים שם שהוליך אותם עד שהגיע להם הריח של אלו המאכלים ונתאוו להם מאד וכו' ואחר כך כשנתן להם מאלו המאכלים אז ראו מאוס סרחון תאות ממון עד שמאסו בחייהם, וברחו וקברו את עצמן בחפירות וקברים מחמת בושה וכו', עין שם ואלו המאכלים הם בחינת קרבנות שעקרם בחינת הריח, בחינת ( במדבר כח), אשה ריח ניחח לה' והם נקראים מאכלים דמלכא כנ"ל, כי מבאר בכונות פרשת התמיד שעל-ידי הקרבנות נכנע העבודה זרה וזהו בחינת צו את בני ישראל אין צו אלא עבודה זרה וכו', עין שם, הינו שהקרבנות מכניעין ומבטלין העבודה זרה של תאות ממון שהוא עקר העבודה זרה, כי כל העבודה זרה הם בממון כנ"ל וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( תורת כהנים) על פסוק צו את אהרן וכו' הנאמר בפרשת העולה, אין צו אלא זרוז מיד ולדורות, 'ביותר צריך לזרוז במקום שיש חסרון כיס', הינו כנ"ל, כי הקרבנות הם חסרון כיס, שזהו בחינת שבירת תאות ממון על-ידי שמחסרים ממונם בשביל השם יתברך שקונים קרבנות מממונם, שזהו עקר שבירת תאות ממון כשמוציאין הממון על דבר שבקדשה, כמבאר בהתורה צוית צדק הנ"ל וזה צו וכו' 'ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס' שהוא בחינת שבירת תאות ממון שזוכין על-ידי הקרבנות, שהם נדבת לב, בחינת צדקה, כי על שבירת תאות ממון בחינת חסרון כיס בשביל דבר שבקדשה צריכין לזרז על זה ביותר מאד מאד, כי להוציא מתאות ממון קשה ביותר מכל התאוות כנ"ל נמצא שצו הנאמר בקרבנות מרמז על שבירת תאות ממון שזהו בחינת אין צו אלא זרוז ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס כנ"ל וזהו בעצמו בחינת אין צו אלא עבודה זרה, כי שבירת תאות ממון הוא בטל העבודה זרה, כי כל העבודה זרה הם בתאות ממון כנ"ל:
וזהו בחינת קטרת, כי קטרת ישמח לב ( משלי כז) הפך תאות ממון, שהוא בחינת עצבות ומרה שחורה, בחינת ( בראשית ג) בעצבון תאכלנה וכן מבאר בהתורה אשרי העם ( סימן יג) ששבירת תאות ממון הוא בחינת קטרת ישמח לב ועקר הקטרת הם בחינת הריח הקדוש, זה בחינת הריח של המאכלים הנ"ל שעקר שבירת תאות ממון הוא על-ידי זה. וזה בחינת קטרת מעשרת ( יומא כו), הינו בחינת תקון העשירות דקדשה שהוא בחינת שבירת תאות ממון, כי זה הנופל לתאות ממון אין לו שום עשירות לעולם, כי הוא בעל חוב תמיד לתאותו וכל מה שיש לו חסר לו ביותר ויותר בחינת ( אבות פרק ב) מרבה נכסים מרבה דאגה וכו' ואין אדם זוכה לעשירות באמת כי אם כשמשבר תאות ממון ומאמין בהשם יתברך שיזמין לו פרנסתו בסבה קלה והוא שמח בחלקו. שזהו עקר העשירות כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( שם פרק ד), איזהו עשיר השמח בחלקו, כמבאר כל זה בהתורה צוית צדק הנ"ל והעשירות דקדשה כזאת שהוא בחינת שבירת תאות ממון זוכין על-ידי קטרת בחינת קטרת ישמח לב, בחינת קטרת מעשרת כנ"ל:
וזה בחינת הקרבן פסח שאינו נאכל אלא צלי שהוא סיום פרשיות ומשניות הקרבנות שאומרים בבקר בשעת התפלה, כי צלי ריחו נודף, כדי להכניע ביותר עבודה זרה של הממון שהכנעתה על-ידי הריח של המאכלים הנ"ל שהם בחינת מאכלין דקרבנין כנ"ל וגם צלי שולט בו האש ביותר, כי עקר הכנעת העבודה זרה שהוא תאות ממון, הוא על -ידי האש המבאר בהמעשה הנ"ל וכמבאר בכונות שהעבודה זרה הם קלפות קשות מאד שאי אפשר לבערם כי אם על-ידי האש ועל-כן הקרבן פסח הוא צלי אש דיקא כי הקרבן פסח הוא עקר שבירת תאות ממון שהוא העבודה זרה, כי קרבן פסח נצטוו ישראל ביציאתן ממצרים ועקר יציאת מצרים הוא בחינת שבירת תאות ממון ולזכות לתקון העשירות דקדשה, בחינת ( בראשית טו) ואחרי כן יצאו ברכש גדול, כי מצרים מלאה גלולים ועבודה זרה, שזהו בחינת תאות ממון ששם כל העבודות זרות כנ"ל וכן מבאר בסוף המעשה הנ"ל, שמצרים הוא המדינה שסברו בעלי תאות ממון שהם כלם אלהות מרבוי הממון שלהם עד שאמרו שהם כלם אלהות ונוסעים עם מלאכים שהסוסים שלהם הם מלאכים מחמת שמצפין בעשירות גדול, עין שם מה שכתוב שכל המעשה נוראה מרמזת בישעיה קפיטל לא, הוי הירדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו וכו', עין שם נמצא שמצרים הוא עקר בחינת העבודה זרה של תאות ממון וזה עקר בחינת יציאת מצרים, בחינת שבירת תאות ממון וכן מבאר בהתורה תקעו א בלקוטי תנינא שפסח הוא תקון תאות ממון וזהו בחינת הקרבן פסח שהוא צלי אש וכנ"ל, כי הקרבן פסח היה מן הצאן שזה היה העבודה זרה של מצרים שבשביל זה נצטוינו להביא הקרבן פסח מן הצאן כדי להכניע ולשבר העבודה זרה שלהם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( שמות רבה פרק יא) כי המצרים שהיו שקועים בעבודה זרה שהוא תאות ממון היו עובדים לצאן שהוא בחינת העשירות, כמו שכתוב, ועשתרות צאנך, שמעשרות את בעליהן ( חלין פד) על-כן נמשכו בטעיות שלהם עד שעשו הצאן שהוא בחינת עשירות לעבודה זרה ממש ועל-כן נצטוינו להביא הקרבן פסח מן הצאן כדי להכניע העבודה זרה זאת של ממון ועשירות וזהו בחינת שני כבשים של התמידים בכל יום שהם מן הצאן, כדי לשבר ולבטל בכל יום ויום תקף הקלפה והעבודה זרה של ממון והעשירות שצריכין להקריב שני תמידין מן הצאן בכל יום ערב ובקר כדי לשבר עבודה זרה זאת של ממון שקשה מאד לשברה כי אם על-ידי המאכלים הנ"ל שהם בחינת קרבנות כנ"ל ובשביל זה היו יעקב אבינו והאבות רועי צאן כדי לברר העשירות מן הקלפה כדי להכניע תאות ממון שהוא בחינת העבודה זרה של מצרים שהיו צאן כנ"ל ועל-כן זכה יעקב על-ידי זה לעשירות דקדשה, כי זכה להכניע העבודה זרה זאת של ממון שעל -ידי זה דיקא זוכין לעשירות אמתי דקדשה כנ"ל וזה שמבאר בפרשה של כניסתן למצרים שאמר להם יוסף שיאמרו שהם רועי צאן כי תועבת מצרים כל רועי צאן ( בראשית מו), כי כל עקר כניסתן למצרים היה להכניע ולשבר תאות הממון והעשירות שהוא בחינת צאן שמעשרות את בעליהן וכנ"ל:
ובשביל זה אומרים קריאת שמע אצל הקרבנות, כי קריאת שמע היא אמונת היחוד שזה עקר בחינת הקרבנות שמכניעין העבודה זרה והכפירות שהוא בחינת תאות ממון ששם כל העבודה זרה כנ"ל ולזכות לאמונה הקדושה בהשם יתברך שזהו עקר בחינת קריאת שמע:
ואחר הקרבנות אומרים פסוקי דזמרה, כי אחר שמכניעין ומשברין העבודה זרה והקלפה הקשה של תאות ממון אחר כך מעלין כל ניצוצות הקדשה של העשירות על-ידי פסוקי דזמרה שהם מבררין הטוב מן הרע, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה ( סימן נד) שעקר הברור הוא על-ידי בחינת נגון וזמרה וכו', כי פסוקי דזמרה אחר פרשת הקרבנות הם בבחינת מה שאמר רבנו זכרונו לברכה בהתורה אשרי העם-השגחה ( סימן יג) על מאמר הזהר הקדוש רוחא נחית לשכך חמימא דלבא ולבא מקבל לה בחדוה דנגונא דליואי וכו', עין שם מבאר שם שרוחא הוא בחינת רוח נדיבה-צדקה שמשבר חמימות הלב של תאות ממון ואז זוכה להיות שמח בחלקו וזה בחינת ולבא מקבל לה בחדוה דנגונא דליואי זה בחינת משא ומתן באמונה, בחינת שאו זמרה ותנו תף, בחינת שמח בחלקו וכו', עין שם וזהו בחינת קרבנות ופסוקי דזמרה אחר כך, כי קרבנות הם בחינת רוחא הנ"ל, שהוא בחינת רוח נדיבה-צדקה, שזהו בחינת קרבנות שהם בחינת נדבת לב, כמו שכתוב ( שמות כה), איש אשר ידבנו לבו וכו' ועל-ידי ההוא רוחא בחינת קרבנות משככין חמימות הלב של תאות ממון אחר כך אומרים פסוקי דזמרה, זה בחינת ולבא מקבל לה בחדוה דנגונא דליואי, כי פסוקי דזמרה הם בחינת חדוה דנגונא דליואי, שהם היו עוסקים בשיר על הדוכן, שהם פסוקי דזמרה, כי כל נגינה וזמרה הוא מסטרא דליואי, כידוע. ועל-כן מתחילין הודו שהם הפסוקים בעצמן היו אומרים הלויים לפני הארון כמובא ועל-כן אומרים פסוקי דזמרה אחר הקרבנות, כי אחר שזוכין לשבר תאות ממון על-ידי הקרבנות שזהו בחינת רוחא נחית וכו' כנ"ל אחר כך זוכין לבחינת חדוה דנגונא דליואי שהוא בחינת משא ומתן באמונה וכו' כנ"ל, שזהו בחינת פסוקי דזמרה שהם בחינת חדוה דנגונא דליואי כנ"ל:
ועקר פסוקי דזמרה שהם בחינת עשרה מיני נגינה נמשכין מבחינת כנור של דוד שהיתה רוח צפונית מנשבת בו שמשם נמשכין כל פסוקי דזמרה שיסד דוד המלך עליו השלום וכל זה הוא בחינת היד הנ"ל המבאר בהמעשה הנ"ל, עין שם ענין הנפלא והנורא הזה מה שמבאר שם שהיה אצל המלך "יד" שהיתה מפת כל העולמות, הינו ( לאנד -קארט) של כל העולמות, שהיה כתוב שם כל הדרכים וכל הנתיבות ממקום למקום ומעיר לעיר וממדינה למדינה וכל בני אדם וכו' עם כל המאורעות שיארע להם וכו', וכל הדרכים מעולם לעולם וכו' וכל הדרכים שיש מן הארץ לעלות לשמים, הן הדרך שעלה בו חנוך, הן הדרך שעלה בו משה ואליהו וכו', הכל כאשר לכל היה כתוב על היד הנ"ל, דהינו בשרטוטי היד היה מציר ומבאר כל זה וכו' שים לבך היטב שם לדברים האלה ותעמד מרעיד ומשתומם ותתבונן נפלאות אל, הנשמע כזאת וכו' והנה מבאר שם שעקר תקון של המדינה הנ"ל שנפלו לתאות ממון עם תקון כל שאר הכתות הנ"ל הכל היה על-ידי היד הנ"ל ששם היה כתוב הדרך שיש להגבור לקבל גבורתו שעל-ידי הדרך הזה דיקא יכולין להוציא מתאות ממון, וכן היו כתובים שם כל הדרכים של כל אנשי המלך הנ"ל, מהיכן יקבל כל אחד ענינו ומדתו מה שהוא צריך, כגון המליץ הראה לו המלך הדרך מהיכן יקבל מליצה דקדשה, וכן החכם וכן כלם. וכל אלו הדרכים היו כתובים על היד הנ"ל ועל-ידי זה תקנו אחר כך את כל הכתות שנתעו כנ"ל, כי כל אחד תקון הכת שלו על-ידי מדתו בקדשה שקבל על-ידי דרכו שהשיג וקבל מן המלך על-ידי היד הנ"ל ששם היו כתובים הדרכים כנ"ל נמצא שעקר התקון של כל הכתות הנ"ל, ובפרט תקון תאות ממון שהוא העקר, הכל היה על-ידי היד הנ"ל וזה בחינת פסוקי דזמרה שהם בחינת היד הנ"ל שכתובים שם כל הדרכים וכל העולמות וכל אשר בהם וכו', כי פסוקי דזמרה הם נמשכין מבחינת כנור של דוד כנ"ל שעקרן נמשך מבחינת היד בבחינת ונגן בידו וטוב לך, וכמבאר זה בהתורה "ויהי מקץ" ( בסימן נד) שנגון וזמרה הם בחינת יד, בחינת ( שמואל א יט) ונגן בידו וכו', כי בהפסוקי דזמרה אנו מהללים ומשבחים אותו יתברך על כל ברואי מעלה ומטה על כל אשר פעל ועשה ויצר וברא והאציל את כל הנאצלים והנבראים והנוצרים והנעשים כמו שנזכר כמה פעמים פלאות הבריאה כלה בפסוקי דזמרה, כמו שאומרים עושה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם וכו', ובפרט במזמור, הללו את ה' מן השמים, ששם חושב הכל, כמו שכתוב, הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים וכו' הללוהו שמי השמים וכו' כי הוא צוה ונבראו וכו' הללו את ה' מן הארץ וכו' ועל-ידי שאנו מזמרים להשם יתברך ומשבחין ומפארין אותו יתברך על כל הבריאה ומגלין ומפרסמין ומודיעין לכל כי הוא יתברך ברא הכל, כמו שכתוב, כי הוא צוה ונבראו וכו' על-ידי זה מגלין ומאירין הדרכים והנתיבות של כל העולמות כלם, שזהו בחינת היד הנ"ל שהוא ( הלאנד קארט) של כל העולמות, כי כל הדרכים והנתיבות שיש ממקום למקום מעיר לעיר ומכפר לכפר וממדינה למדינה ביבשה ובים וכן מעולם לעולם, מן הארץ לשמים ומשמים לשמי השמים וכו', הכל הוא בחינת חבור והתאחדות בפרטי הבריאה שנתאחדין ונתחברין יחד זה בזה וזה בזה כדי שיוכלו לעלות למעלה מעלה בדרך העולה בית אל בדרך הקדש מעולם לעולם, כדי שיחזרו ויכללו בשרש האחדות שהוא הבורא היחיד יתברך שמו שזה עקר תכלית הכל, כי על-ידי הדרכים שיש ממקום למקום, על-ידי זה נתחברין ונתאחדין אלו שני המקומות יחד, כי הדרך מחברן יחד וכוללם יחד, כי על-ידי הדרך שממקום למקום על-ידי זה יכולין להביא השפע שבזה המקום למקום אחר וכן להפך, כגון במקום זה שפע התבואה הרבה ובמקום אחר שפע המלבושים הרבה ומוליכין סחורות התבואה לשם, ומשם מוליכין לכאן סחורות המלבושים וכיוצא בזה בכל המקומות ועל-ידי זה נתחברין זה בזה ונתאחדין יחד וחיים ונשפעים זה מזה נמצא שכל הדרכים הם בחינת חבור ואחדות המקומות יחד ועקר הכונה בשביל התכלית כדי שיכללו יחד זה בזה, כדי שיוכלו לחזר לשרשן להכלל באחד כנ"ל ורק זה נקרא בשם דרך, כי מי שהולך באיזה דרך בגשמיות או ברוחניות שלא בשביל כונה זו חס ושלום, אף-על-פי שנדמה לו שהולך בדרך הישר לאותו המקום ואינו תועה בדרך אף-על-פי-כן באמת אין תועה בדרך יותר ממנו בבחינת ( משלי יד) יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות כי בודאי ההולך בדרך הישר ומכון למקום גדודי חיות ולסטים אף-על-פי שזה הדרך כבושה וסלולה בודאי אין משגע ופתי ותועה בדרך עקומה יותר ממנו מכל שכן וכל שכן כשאדם תועה מדרך השכל והולך בדרך חטאים והולך למרחקים לסחורה ואינו מכון בשביל השם יתברך אף-על -פי שנדמה לו שהולך בדרך הישר לברעסלא או ללייפסיק, אף-על-פי-כן באמת בודאי אין דרך עקומה מזה מאחר שמאבד את עולמו הנצחי על-ידי זה וטוב יותר היה לו להיות תועה ביערים ומדבריות ולבלי לעבר על מצות ה', מלילך בדרך הזה המטרידו משני עולמות חס ושלום:
הכלל, כי עקר הדרך שנקרא בשם דרך הוא הדרך של צדיקים וכשרים כי 'דרך רשעים תאבד', שדרכם אבודה, כי אינו נקרא בשם דרך כלל אף-על-פי שנדמה להם שהוא דרך הישר לפניהם מאחר שאחריתה דרכי מות רחמנא לצלן כנ"ל, ועל-כן בפסוקי דזמרה שאנו מגלין ומודיעין שהשם יתברך ברא הכל מראש ועד סוף, ופורטין רב פרט הבריאה, בזה אנו מגלין כל הדרכים של כל הבריאה, כי עקר כל הדרכים בשרשן נמשכין משרש האחדות ששם הכל אחד בתכלית האחדות ומשם יפרד כל הבריאה למיניהם למקומותם במושבותם וכפי הצנור והנתיב שדרך שם מקבל זה המקום חיות משרש אחדות, כמו כן הולכין מזה המקום צנורות ונתיבות ודרכים למקום אחר הסמוך אליו בשרשו וכן ממקום למקום ועל-ידי אלו הדרכים הם מתחברין יחד כדי שיוכלו לחזר ולהתאחד ולעלות לשרשם לתכלית האחדות כנ"ל. נמצא שכל הדרכים נמשכין משרש האחדות ועל-כן כשאנו פורטין את הבריאה בפסוקי דזמרה ומגלין כי הוא צוה ונבראו וכו' על-ידי זה נתגלין כל הדרכים והנתיבות שכלם נמשכין משרש האחדות שהוא הבורא היחיד יתברך. ועל-כן על-ידי פסוקי דזמרה נתגלה ומאיר בחינת י"ד ה' שהוא בחינת היד הנ"ל ששם כתובים כל העולמות עם כל הדרכים שלהם וכנ"ל וכן מבאר על-פי כונות שפסוקי דזמרה הם בחינת חסד, גבורה, תפארת, שהם בחינת ידים, הינו בחינת היד הנ"ל כנ"ל ועל-ידי היד הזאת שהוא בחינת פסוקי דזמרה, על-ידי זה נתגלין כל דרכי הקדשה ועל-ידי זה נתתקנין כל הכתות הנ"ל על-ידי המלך ואנשיו שהם עשרה, שזהו בחינת עשרה הללויה שאומרים בחינת עשרה הלויים שבמזמור הללו אל בקדשו. ועקר להכניע תאות ממון כנ"ל, כי עקר ברור ותקון העשירות הוא על-ידי בחינת פסוקי דזמרה שהם בחינת כנור של דוד כנ"ל, שהיתה רוח צפונית מנשבת בו ורוח צפונית הזה המנשב בכנור של דוד ומנגן שזה בחינת פסוקי דזמרה על-ידי זה נתברר ונתתקן העשירות שנמשך מצפון, כי מצפון זהב יאתה ועל כי עקר תקון העשירות הוא על-ידי פסוקי דזמרה, שהוא חדוה דנגונא דליואי כנ"ל. וזהו, והעשר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה ובידך וכו', כי עקר תקון העשירות דקדשה הוא על -ידי בחינת יד, הינו בחינת היד הנ"ל:
וזה בחינת שירת הים שאומרים אחר כך, כי אז בשעת קריעת ים סוף זכו לעשירות גדול דקדשה שהוציאו מן הסטרא אחרא ממצרים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( מכילתא בשלח), שגדולה היתה בזת הים מבזת מצרים וכו', כי אז נתברר ונתתקן העשירות בקדשה, כי אז נתגלה יד ה', כמו שכתוב ( שמות יד), וירא ישראל את היד הגדולה וכו' ועל-כן זכו אז לשירה שהוא נגון וזמרה בחינת פסוקי דזמרה הנמשך מבחינת היד כנ"ל, בחינת ( שמואל א טז) ונגן בידו וטוב לך כנ"ל:
ועל-כן כל הקרבנות היו בבית המקדש, כי בבית המקדש שם מאיר בחינת היד הנ"ל, בבחינת ( שמות טו) מקדש ה' כוננו ידיך ועל-כן כל הדרכים והשבילים והנתיבות כלם יוצאים משם ושם נכללים יחד, כי האבן שתיה היא הנקדה שממנה השתת העולם שמשם מתחילין להתפשט ולהתפרד כל הדרכים שבעולם, אשר שלמה המלך עליו השלום היה מכיר בהם והיה נוטע בהם עץ כל פרי, כי היה יודע הדרך ההולך לכוש ונוטע בו פלפלין וכו', כמו שפרש רש"י שם וגם בבית המקדש הוא שער השמים שדרך שם עולין מארץ לשמים וכן מעולם לעולם עד אין סוף ברוך הוא ועל -כן שם בבית המקדש היו יכולים לידע כל העצות והדרכים שהיו מספקים ונבוכים בהם, כי שם היה האורים ותמים שהוא חשן המשפט שנשא אהרן על לבו ששם נודע ונתברר כל העצות והדרכים, כי חשן המשפט שנשא הכהן על לבו ועל כתפיו בין שני ידיו זה בחינת הארת היד הנ"ל שהוא ( הלאנד קארט) של כל העולמות ועל-כן שם בחשן המשפט היה אותיות בולטות ומצטרפות שעל-ידי זה נודע לכל כל הדרכים איך להתנהג, כי עקר הארת היד ששם מאירין ומתגלין בשרטוטי היד כל הדרכים והנתיבות וכו' של כל העולמות עקר בחינה זאת נמשך מרוחא דלבא שהוא רוח הדפק שבלב שנמשך ביותר בידים ועל כי עקר הדפק ביד, ושם בדפק יכול לידע היודע ומבין את כל דרכי האדם ומאורעותיו ועניניו מעשה איש ופקדתו ועלילות מצעדי גבר וזה הדפק נמשך לתוך היד, ושם מתעלם ומתגלה כל זה בשרטוטי היד, שמורין על כל דרכי האדם שכלול מכל העולמות מראש ועד סוף ועין בהתורה וביום הבכורים -הסתרה ( בסימן נו) מבאר ענין רוח בהדפק שבלב שנמשך לתוך הידים ביותר, עין שם ועקר כח וחיות של זה רוח הדפק שבלב שמתפשט בהידים ביותר, נמשך מבחינת רוחא דנשיב בכנפי ראה שמשם עקר חיות הלב והאדם כי אלמלא כנפי ראה דנשבי על לבא הוי לבא אוקיד כל גופא. ורוח שבכנפי ראה הוא בחינת רוחא הנ"ל, בחינת רוחא נחית לשכך חמימא דלבא וכו' שהוא בחינת שבירת תאות ממון. וזה בחינת חשן המשפט על לב הכהן שהוא בחינת הארת היד העליונה ששם כתובים כל הדרכים וכל המאורעות וכו'. ועל-כן שם היה מתבאר ומצטרף ובולט כל הדרכים והעצות שהיה האדם מספק בהם כי הכל נמשך מבחינת היד הנ"ל שם היה כתוב הכל כנ"ל, כי היד הוא בחינת רוח הדפק שבלב כנ"ל ועל-כן נקרא חשן המשפט, כי משפט הוא בחינת תקון תאות ממון, כי דיני ממונות נקרא משפט וכל דיני ממונות הם בחינת תקון תאות ממון, כי הם מבררין האמת ומצילין עשוק מיד עושקו ומכניעין הגזלנים והשקרנים המכחשים ממון חבריהם שזהו עקר בחינת הכנעת תאות ממון ועל שם זה נקראים האורים ותמים חשן המשפט, כי הם בחינת הארת היד הנ"ל שעקר הכנעת תאות ממון על ידה שזהו בחינת משפט שהוא בחינת תקון תאות ממון כנ"ל:
כי עקר בטול תאות ממון הוא על-ידי היד הנ"ל ששם היה כתוב הדרך של הגבור וכו' שעל-ידי זה מבטלין תאות ממון, ושם היה כתוב שאם ילכו להמדינה שכלם אלהות לדעתם וכו' יפלו שניהם וכו', שזה מרמז בפסוק וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזר וכו', עין שם, כי עקר תאות ממון הוא בבחינת פגם הידים, בבחינת כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, שזה עקר תאות ממון שהוא בחינת עבודה זרה וכפירות שכופר בהשגחתו יתברך שהכל מאתו יתברך לבד. ועל-כן עקר הכנעתו ותקונו של תאות ממון הוא על-ידי אמונה בהשם יתברך והשגחתו, שזהו בחינת יד, בחינת ויהי ידיו אמונה ועל-כן כל הקרבנות, שהם בחינת בטול תאות ממון, כלם היו בבית המקדש, כי הבית המקדש הוא בחינת יד כנ"ל, על-ידי זה עקר הכנעתם כנ"ל ועל-כן בשעת העבודה של הקרבנות היו הלויים מנצחים בשיר וכו', זה בחינת הנ"ל, בחינת רוחא נחית לשכך חמימא דלבא וכו' שהם בחינת הקרבנות בחינת שבירת תאות ממון כנ"ל, ואז כד נחית ההוא רוחא לבא מקבל לה בחדוה דנגונא דליואי. שהוא שיר של הלויים בשעת הקרבן שזה בחינת פסוקי דזמרה אחר פרשת הקרבנות, הינו כנ"ל:
וזה בחינת נשיאת כפים בשעת התפלה שהוא ברכת כהנים, כי בשעת התפלה נתגלה הארת היד הנ"ל שעקר תקון כל התאות והמדות, ובפרט תאות ממון הוא על-ידי זה ועל-כן צונו השם יתברך שהכהנים ישאו ידיהם ויברכו ברכת כהנים בשעת התפלה, כי על-ידי נשיאת כפיהם הם ממשיכין בחינת התגלות הארת היד הנ"ל שעל-ידי זה עקר התקון כנ"ל שזהו בחינת ברכת כהנים, כי הברכה היא בחינת התקון הפך הקללה שנמשכת מחרבן העולמות מבחינת שבירת הכלים והמדות שהם בחינת פגם כל הכתות הנ"ל והברכה היא ההפך מזה בחינת תקון כל המדות בחינת עולם התקון שמשם כל הברכות ועל-כן עקר הברכות מקבלים מידים, כמו שכתוב ( ויקרא ט), וישא אהרן את ידיו ויברכם, כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה במקום אחר ( סימן כד), כי עקר הברכה שהוא בחינת התקון הוא על-ידי בחינת היד הנ"ל וזהו בחינת ברכת כהנים בנשיאת כפים דיקא בשעת התפלה, כי הברכה שהוא בחינת התקון הוא על -ידי התגלות הארת היד שזהו בחינת נשיאת כפים וזה זוכין בשעת התפלה דיקא, כי עקר התקון על-ידי התפלה. שזהו בחינת הבעל תפלה שעקר התקון היה על ידו והוא זכה למצא את החכם היה אצלו היד הנ"ל וכו', ועד שבאו אל המלך וכו' ונתתקן הכל כמבאר שם בהמעשה הנ"ל, וזהו 'יברכך ה'' בממון, כי עקר ברכת כהנים ונשיאת כפים הוא לתקן תאות ממון שהוא קשה מכלם כנ"ל ועל-כן עקר הברכה מתחלת, 'יברכך ה', בממון 'וישמרך', מן המזיקין, דהינו שיזכה לממון ועשירות דקדשה שהוא בחינת ברכה שיהיה נשמר הממון והעשירות ממזיקי עלמא שהם הקלפות המכניסין תאות ממון בלב האדם רק שיזכה לעשירות דקדשה שהוא בחינת ברכה, בחינת ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסף עצב עמה שלא יהיה בממונו שום אחיזת העצבות והדאגה והמרה שחורה של תאות ממון בחינת בעצבון תאכלנה ורק יזכה לשמח בחלקו תמיד, ולבטח בהשם יתברך שהכל מאתו לבד, שזה בחינת שבירת תאות ממון שזו עקר העשירות דקדשה כנ"ל:
וזה בחינת נפילת אפים אחר התפלה, ואחר כך אומרים אשרי ובא לציון וכו', שאז הוא ירידת השפע כידוע, כי אחר שנתגלה בחינת היד הנ"ל על-ידי נשיאת אפים של הכהנים, על-ידי זה נתגלין כל הדרכים של כל העולמות כלם ואזי הוא בחינת נפילת אפים שאז היא בחינת עלית נשמה, בחינת אליך ה' נפשי אשא כידוע , כי כל אדם יש לו אחיזה ושרש באיזה מדה של עשרה בחינות הנ"ל, שהם המלך ואנשיו וכל אחד כפי מדתו כן צריך להעלות נפשו בכל עת לחדש כחו ומדתו, אבל אין אדם יודע הדרך של עלית נפשו כי אם על-ידי התגלות בחינת היד הנ"ל, ששם כתובים כל הדרכים וכו' וכו' כנ"ל ועל-כן אחר נשיאת כפים שאז היא בחינת התגלות היד הנ"ל כנ"ל, אז הזמן להעלות נפשו לחדש כחו שזהו בחינת נפילת אפים אחר שים שלום אחר נשיאת כפים שהוא בחינת עלית הנפש, בחינת אליך ה' נפשי אשא כידוע, כי אז עולה נפש כל אחד לחדש כחו ומדתו דקדשה על-ידי שנמשך על נפשו הארת היד שעל-ידי זה נתגלה להנפש הדרך איך לעלות לחדש נפשו וכחו ומדתו כנ"ל ואחר כך חוזרים כל הנפשות וכל אחד מוריד שפע וחיות כפי התחדשות נפשו וכחו וזהו בחינת ירידת השפע שנמשך אחר כך באשרי ובא לציון וכו', הינו כנ"ל: