ליקוטי הלכות · אורח חיים א · ענין קריאת התורה ד
התאמת הקריאה
על-פי התורה "ואת העורבים צויתי לכלכלך" וכו' בלקוטי תנינא סימן ד, עין שם כל התורה:
וזה בחינת קריאת התורה אחר התפלה, כי התפלה היא בחינת מקרא קדש שקוראת ומגלה את הרצון שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך ואין שום חיוב הטבע כלל, כי בזה שאנו מתפללין להשם יתברך על כל דבר, כגון על מטר ופרנסה ורפואה, בני חיי ומזוני וכיוצא בזה, בזה אנו מראין שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד ואין שום חיוב הטבע כלל, כי התפלה משנה הטבע וכמבאר במקום אחר ( סימן ז) נמצא, שהתפלה הוא בבחינת מקרא קדש, בחינת יום טוב שקורא ומגלה שהכל ברצונו יתברך לבד ואין שום טבע כלל, כי גם כל האותות הנוראות והמופתים הגדולים וכל היד החזקה והמורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל שכל הימים טובים מקראי קדש הם זכר להם, הכל היה רק על -ידי תפלה, כי כל המופתים האמתיים של משה רבנו, עליו השלום, ושל כל נביאי האמת וצדיקים האמתיים הבאים אחריהם עד היום הזה, כלם הם על-ידי תפלה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( מגלה כז), ואלישע מה דעביד על -ידי תפלה הוא דעביד, וכמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה סימן סו ( לקוטי חלק א) נמצא, שתפלה הוא עקר בחינת קדשת יום טוב מקראי קדש, שהם זכר ליציאת מצרים, זכר להאותות הנוראות שעשה השם יתברך בכל יום טוב ויום טוב, כמבאר בהתורה הנ"ל שעל-ידי זה הם קוראים ומגלין שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד כנ"ל, כי כל עקר קדשה זאת שהוא התגלות הרצון על-ידי האותות והמופתים הנוראים, כל זה נעשה על-ידי תפלה כנ"ל ועל-כן הם שלש תפלות ביום כנגד תלת אבהן, שהם בחינת שלש רגלים, כידוע ומובא בספרים , שהשלש רגלים הם כנגד שלשה אבות, שזהו בחינת שלש תפלות ביום, שהם גם כן כנגד שלשה אבות שתקנו שלש תפלות אלו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( ברכות כו). כי התפלה היא בחינת יום טוב בחינת מקרא קדש שקורא ומגלה את הרצון שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד ואין שום חיוב הטבע כלל כנ"ל, אבל מבאר שם בהתורה הנ"ל שכנגד קול הקריאה של יום טוב שקורא ומגלה את הרצון שהכל מתנהג ברצונו יתברך לבד, כנגד זה יש קול שאגת החיות רעות הדורסים וטורפים וכו', שהם שואגים בקולם על-פי חכמתם הרעה המוטעת שהכל על-פי הטבע חס ושלום וכו', עין שם ולזה צריכין חכם גדול דקדשה שיוכל לקשר כל הרצונות לשרש הרצון, שהוא בחינת מצח הרצון, שהוא בחינת רעוא דרעוין, בחינת הסתלקות משה שנסתלק שם בתוך רצון שברצונות וכו', עין שם כל זה היטב:
וזה בחינת קריאת התורה אחר התפלה, כי התפלה קוראה ומגלה את הרצון כנ"ל, אך כנגד שלש התפלות, שהם בחינת שלש רגלים מקראי קדש שמגלים את הרצון, כנגד זה יש חיות רעות הנ"ל, שהם בחינת השלש חיות רעות, המובא בתקונים, שהם קטרוגא דשלש תפלות, שהם כלב, חמור, נץ, שמשם נמשכין כל המחשבות זרות שבתפלה וידוע ומובן בדברי רבנו זכרונו לברכה שעקר כל המחשבות זרות שבתפלה נמשכין מכפירות ואפיקורסות ופגם אמונה של כל אחד ואחד:
כי אפלו אנשים הכשרים קצת והמון עם שאינם הולכים בדרכי החקירות של הפילוסופים והאפיקורסים, אף-על-פי -כן רבם יש להם בלבולי אמונה ונזרק בהם קצת אפיקורסות בלבם שנמשך להם על-ידי חטאת נעורים וכו' וצריכין התגברות גדול וישועה ורחמים גדולים לגרש ולבער הכפירות ובלבולי אמונה מלבם, וכמבאר בשיחותיו הקדושים של רבנו זכרונו לברכה, וכל זה נמשך מבחינת השלש חיות רעות הנ"ל, שהם קטרוגא דשלשה תפלות כנ"ל, כי הם בחינת קול החיות רעות הנ"ל שהם בחינת כפירות של חכמי הטבע, שהם שואגים בקולם כנגד קול הקריאה של יום טוב, שהוא בחינת קול התפלה וכנ"ל ובשביל זה קוראים בתורה אחר התפלה כדי להכניע ולשבר קול שאגת הצוררים שהם קול החיות רעות הנ"ל שהם חכמי הטבע, כי התורה היא בחינת חכמה דקדשה שיש לה כח לקשר כל הרצונות לשרש הרצון בחינת רעוא דרעוין ששם שרש התורה, כי משם יוצאת ונמשכת התורה שנתנה בשבועות על-ידי משה רבנו, עליו השלום, ששרש נשמתו הוא משם מבחינת רעוא דרעוין, ועל-כן נסתלק נשמתו לשם, כי משה רבנו הוא כלליות התורה ששרשה מבחינת רעוא דרעוין, ועל-כן נתנה התורה בשבועות ואז נדמה להם כזקן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( מכילתא בשלח). כי זקן הוא בחינת מצח הרצון, בחינת רעוא דרעוין שמתגלה על-ידי בחינת הזקן דקדשה, כמבאר בהתורה הנ"ל:
נמצא, שהתורה שרשה מבחינת רצון שברצונות ועל-כן קוראין בתורה אחר התפלה, כי זהו בחינת מה שמבאר בהתורה הנ"ל שלהכניע קול החיות רעות הוא על-ידי חכם דקדשה שמקשר כל הרצונות לשרש רצון לרצון שברצונות. וזהו בחינת קריאת התורה אחר התפלה, כי התורה הוא בחינת חכם דקדשה שמקשר כל הרצונות לבחינת רצון שברצונות שמשם שרש התורה כנ"ל, שעל-ידי זה נכנעין ונופלין ונתבטלין קול החיות רעות שהם חכמי הטבע ונשמע קול הקריאה של התפלה שהוא בחינת יום טוב שקוראה ומגלה את הרצון כנ"ל נמצא, שקריאת התורה הוא תקון התפלה, על-כן קוראין בתורה בשעת התפלה, ועל-כן אין קורין בתורה בפחות משלשה פסוקים ותלתא גברא כנגד שלש תפלות שהם בחינת שלש רגלים שמגלים את הרצון שתקונם על -ידי התורה שמקשרת כל הרצונות לשרש הרצון כנ"ל:
ועל-כן קוראין בתורה בשני וחמישי שהם ימי רצון, 'ימי רצון' דיקא, כי עקר קריאת התורה הוא בשביל לגלות הארת הרצון שנתגלה על-ידי התפלה וכנ"ל, כי עקר הארת הרצון שמאיר בשני וחמישי הוא מחמת שבו עלה משה לקבל לוחות האחרונות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( תוספות בבא קמא דף פב בשם המדרש) וכל זה הוא בחינה הנ"ל המבאר בתורה הנ"ל, דהינו להכניע הכפירות של חכמי הטבע ולהגביר התגלות הרצון, דהינו חזוק האמונה הקדושה לגלות האמת שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד, כי ארבעים ימים האחרונים שקבל בהם משה הלוחות האחרונות היה ברצון, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( מובא בפרוש רש"י שמות פרק לג), "ואתנפל וכו'", כימים הראשונים, מה הראשונים ברצון, אף האחרונים ברצון אמר מעתה, אמצעיים היה בכעס כעס הוא הפך הרצון וכל זה היה מחמת חטא העגל שעבדו עבודה זרה וכפרו ברצון שלא האמינו שהכל מתנהג רק ברצונו הפשוט יתברך לבד וטעו בעבודה זרה ורצו להמשיך כחות ממקום שרצו להמשיך, שזה היה ענין העבודות זרות שלהם נמצא, שחטא העגל הוא פגם הרצון בחינת כפירות של חכמי הטבע, כי בדורות הראשונים היו כל הכפירות על-פי דרכי העבודה זרה שלהם, ועכשו בדורות אלו מעת שנתבטל היצר הרע של עבודה זרה התגבר היצר הרע של פילוסופיא, שהם כפירות של חכמי הטבע שמכניסין כפירות על-פי חכמתם הרעה ובאמת הכל אחד, כי שרש חכמתם של חכמי הטבע נמשך מחרטמי מצרים שהיו מכשפים גדולים ובעלי שמות הטמאה, ועל-ידי זה ידעו גם חכמות גדולות בחכמת הטבע ועל-כן יסוד ושרש ועקר של כל החכמות שבעולם נמשך מהם, כמובא בספרי המחקרים, שתחלת חכמה זו היה אצל בני קדם ואצל חרטמי מצרים. ואחר כך הלכה מאמה לאמה עד שבאה ליונים וכן מאמה לאמה עד שבעוונותינו הרבים התחילו גם בני ישראל להיות נלכדים ברשת חכמתם הרעה העוקרת את האדם משני עולמות:
וברב הימים נשכח חכמת הכשוף לגמרי, עד שהם מתלוצצים מעניני כשוף ושדים, וכופרים בדברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו מפרש בגמרא ומדרשים הרבה מעשיות לאין מספר מעניני כשוף ושדים, אשר באמת גם כל חכמתם הרעה בעצמה נמשך מהם כנ"ל:
הכלל, שכל עניני עבודה זרה של הדורות הקודמים וחטא העגל, הכל הוא בחינת פגם הרצון של חכמי הטבע שכופרים ברצון ואומרים, שחס ושלום, הכל על-פי מערכת המזלות שהוא חיוב הטבע חס ושלום, ועל-ידי זה היו הארבעים ימים האמצעים בכעס שהוא הפך הרצון, אבל אחר כך בימים האחרונים המתיק משה הכעס ונתרצה השם יתברך לישראל ועל-כן הם ימי רצון, כי בהם חזר משה והמשיך הארת הרצון והכניעו כפירות של חכמי הטבע, שהוא בחינת פגם חטא העגל כנ"ל שתקן בימים אלו והמשיך הארת הרצון, ועל-כן הם ימי רצון וזהו בחינת שני וחמישי, שהם ימי רצון מחמת שבהם עלה משה לקבל לוחות אחרונות, שהם התקון של חטא העגל, שהוא פגם הרצון כנ"ל ועל-כן קוראין בהם בתורה, כי עקר קריאת התורה הוא בשביל להגביר התגלות הרצון שנתגלה על-ידי התפלה כנ"ל:
וזה בחינת הגבהת התורה שאחר הקריאה מגביהין את התורה וכו' ונוהגין לקנותו בדמים יקרים, כמו שכתוב בשלחן ערוך ( סימן קמז סעיף א) כי מבאר בהתורה הנ"ל שאפלו כשמקשרין כל הרצונות לשרש הרצון, לפעמים מתגבר, חס ושלום, מצח הרצון, שהוא שרש הרצון ואזי חוזרים ומתגברים קול החיות רעות, שהם הדעות זרות של חכמי הטבע וכו' ולזה צריכין צדקה, כי על-ידי מצות צדקה מוציאין החיות של מצח הנחש שיונק חיותו מזקני הדור שאין בהם שלמות ועל-ידי מצות צדקה מוציאין החיות ממנו וחוזר ומתגבר התגלות מצח הרצון ואזי נשמע קול הקריאה של יום טוב שמגלה את הרצון וכו', עין שם כל זה היטב וזהו בחינת מצות הגבהה אחר קריאת התורה שקונין אותו בדמים יקרים, כי אחר קריאת התורה שאנו מקשרין על-ידי זה את כל הרצונות לשרש הרצון, עדין צריכין תקון שלא יתגבר חס ושלום, מצח הנחש וכו' כנ"ל ובשביל זה מגביהין את התורה, להורות שאנו מגביהין את התורה שכלולה מכל המדות ומכל הימים ומכל החכמות שבעולם, הכל אנו מגביהין למעלה להשם יתברך, כי אנו מראין הכתב לעם והכל קוראין ומעידין כי זאת תורתנו הקדושה "וזאת התורה אשר שם משה" וכו' לידע ולהודיע ולהודע ששרש הרצון, שהוא שרש התורה, הוא מהשם יתברך בעצמו להכניע ולעקר ולבטל מצח הנחש שמטיל פגם וכפירה בשרש הרצון בעצמו חס ושלום, כי ההגבהה הוא בידים והוא תקון לפגם חטא העגל, שהוא פגם הרצון כנ"ל, שעל זה נאמר, "וישלך משה מידו את הלחת" כי היו כבדים עליו מחמת שכפרו ברצון, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( תנחומא עקב פרק יא). ועכשו אנו מתקנים זאת ומגביהים התורה בידים וקוראין ומודיעין שהתורה נתנה מאת השם יתברך נמצא, שאנו מעידין על שרש הרצון, שהוא התורה, שהוא מהשם יתברך, ועל -ידי זה ממילא אנו מקשרין כל הרצונות לשרש הרצון, כי על-ידי התורה מקשרים כל הרצונות לשרש הרצון שהוא שרש התורה כנ"ל ועל-כן הגולל ספר תורה, שהוא המגביה, הוא כנגד כלם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( מגלה לב). כי זה העקר התקון של כל קריאת התורה, כי על-ידי ההגבהה מכניעין מצח הנחש ומגלין מצח הרצון כנ"ל. וזה שכתב בשלחן ערוך שנוהגין לקנות מצוה זאת של הגבהה בדמים יקרים, כי עקר הכנעת מצח הנחש הוא על -ידי צדקה כנ"ל ועל-כן נותנין ממון הרבה בעד מצוה זאת, כי הממון שנותנין הוא בחינת צדקה, שעל-ידי זה מכניעין מצח הנחש, שזהו עקר הגבהת התורה כנ"ל:
ועתה מבאר ומובן מה שנוהגין לגזר תענית בשני וחמישי לאחר יום טוב ואיתא שהטעם שמא מחמת שמחת יום טוב באו לידי איזה חטא, חס ושלום, ולכאורה אין שיך לגזר ולחשש חששא כזאת, הלא שמחת יום טוב היא מצוה גדולה מן התורה, וישראל קדושים שמחים אז בהשם יתברך ובתורתו הקדושה שעשה עמנו נסים ונפלאות והוציאנו ממצרים ונתן לנו את התורה וקרבנו לשמו הגדול, כמו שאנו אומרים בימים טובים, אתה בחרתנו מכל העמים וכו' ואיך שיך לחשש חששא זאת שמא באו לידי חטא על-ידי זה חס ושלום? אך על-פי הנ"ל מבאר היטב, כי עקר שמחת יום טוב נמשך על -ידי התגלות הרצון, בחינת ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ וכו', כמבאר בהתורה הנ"ל אבל יש קול החיות רעות הנ"ל, שהם קול חכמי הטבע, שהם רוצים להתגבר כנגד קול הקריאה של יום טוב חס ושלום, וכשהם מתגברים חס ושלום, על-ידי זה נשבת שמחת יום טוב, כמו שמבאר שם, עין שם, על-כן אחר יום טוב אנו חוששין שלא יתגברו, חס ושלום, קול החיות רעות הנ"ל, כי זה כלל, כי את זה לעמת זה עשה אלקים ותכף שמתגבר סטרא דקדשה מתגבר כנגדה הסטרא אחרא וכל זמן שהיתה הקדשה נחה ולא נתגברה לגלות הרצון, היו גם הם נחים, אבל תכף כשמתחילין להתגבר לגלות הרצון, אזי מתחילין גם הם להתגבר ומתחילין לשאג בקולם כנ"ל, כי הענין הוא כמו שני בני אדם הנלחמים, שכשאחד מתחיל להתגבר אזי מתחזק השני כנגדו ביותר, כמבאר במקום אחר ועל-כן אנו מתיראין אחר יום טוב שמא מתוך שמחת יום טוב בא איזה פגם, הינו שמא מתוך שמחת יום טוב שבא על-ידי קול הקריאה של יום טוב שמגלה את הרצון, שמא על-ידי זה דיקא בא איזה פגם, חס ושלום, כי מחמת התגברות התגלות הרצון, שזהו עקר שמחת יום טוב כנ"ל, יכול להיות שמחמת זה התגבר כנגדו קול החיות רעות עד שנכנס איזה מחשבה רעה חס ושלום, שנמשכת מדעות חכמי הטבע, כי מחמת שהתגבר קול דקדשה של יום טוב, התגברו הם כנגדם כנ"ל, ועל-כן אנו גוזרין תענית "שני וחמישי" אחר יום טוב שני וחמישי דיקא, כי הם ימי רצון שבהם קבל משה לוחות האחרונות ותקן חטא העגל, שהוא פגם הרצון כנ"ל ועל-כן על-ידי תענית של שני וחמישי מתגבר הארת הרצון ונתתקן שמחת יום טוב שנמשך על-ידי התגלות הרצון כנ"ל כי עקר מצח הנחש יניקתו מנחש הקדמוני שהתגבר על-ידי חטא ופגם אכילה, שהוא אכילת עץ הדעת טוב ורע, שהוא בחינת התגברות חכמת הטבע, כי אדם הראשון כפר בעקר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ועל-כן על-ידי התענית שני וחמישי מתקנים פגם האכילה ואז מתגבר הארת הרצון, כי בהם קבל משה הלוחות אחרונות, שהם בחינת תקון חטא העגל, שהוא פגם הרצון וכנ"ל ועל-כן קורין בהם "ויחל", שהוא תפלת משה שהתפלל להמתיק הכעס והחרון אף של חטא העגל, שעל-ידי זה בטל הכעס והפכו לרצון והמשיך הארת הרצון בעולם, שזהו בחינת שלש עשרה מדות של רחמים שנתגלה לו אז שקורין אותן ביום התענית, כי שלש עשרה מדות של רחמים הם בחינת רצון ועל-כן הם שלש עשרה מדות כנגד תליסר תקוני דיקנא כידוע, שזהו בחינת זקן דקדשה שעל ידו מתגבר מצח הרצון כנ"ל גם התענית הוא בחינת צדקה, בחינת אגרא דתעניתא צדקתא וכמו שמבאר בהתורה "דרשו" ( סימן לז) בלקוטי חלק א, עין שם. ועל-ידי הצדקה עקר הכנעת מצח הנחש, על-כן מתענין אחר יום טוב וכנ"ל:
הלכות קריאת התורה הלכה ה נכללת בהלכות נשיאת כפים הלכה ה: