ליקוטי הלכות · אורח חיים א · ענין קריאת התורה ו
התאמת הקריאה
על-פי התורה "תקעו-תוכחה" בלקוטי תנינא סימן ח:
וזה בחינת קריאת התורה בצבור בספר תורה כשרה בנגון ובטעמים ועקר הקריאה הוא בשבת ויום טוב שאז תקן משה לקרות בתורה, אך כשהלכו ישראל בלא מים שלשה ימים, עמדו הנביאים שביניהם ותקנו הקריאה בשני וחמישי כדי שלא יעברו שלשה ימים בלא תורה ועזרא תקן בשבת במנחה, כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה בגמרא ופוסקים:
כי עקר הקריאה בתורה הוא בשבת שאז נתנה תורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כי מבאר בהתורה "תקעו" הנ"ל, שעקר ברור האמונה הקדושה, שהוא אמונת חדוש העולם, הוא על-ידי רוח נבואה שמברר המדמה שבזה תלויה האמונה הקדושה וזה בחינת מתן תורה שאז זכו כלם על-ידי משה, לרוח נבואה, ואז נתבסס ונתקים העולם וכו', דהינו שנתגלה אז אמונת חדוש העולם וכו', דהינו שנתגלה אז אמונת חדוש העולם וכו' וכן בכל דור ודור בהכרח שיהיו צדיקים שיש להם בחינת רוח נבואה, בחינת רוח הבא מן הקדש וכו', שעל-ידי זה עקר המשכת אמונת חדוש העולם וכו', עין שם ומבאר שם שעל-ידי אמונת חדוש העולם זוכין לחדוש העולם של לעתיד וכו' ועל-ידי זה נתעורר שיר של נפלאות, שהוא שיר פשוט, כפול, משלש, מרבע שיתער לעתיד שיתנגן על שבעים ושנים נימין וכו' שעל-ידי קול השיר הזה דיקא יכולין להוכיח בבחינת נרדי נתן ריחו וכו', עין שם כל זה היטב ועל-כן עקר קריאת התורה בשבת, כי שבת מורה על חדוש העולם, כי זה עקר מצות קדשת שבת להודיע כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וכו', כמו שכתוב, "ברית עולם ביני ובין בני ישראל וכו' כי ששת ימים עשה ה' וכו'" וכן חדוש העולם של לעתיד הוא גם כן בחינת שבת, כי אז יהיה יום שכלו שבת וכו' וזה בחינת כל השירות והזמירות והנגונים שמתעוררין בשבת שאז נוהגין כל ישראל להרבות בנגונים ובזמירות ושירות שהכל נמשך מקול השיר והנגון הנ"ל שיתער לעתיד בעת חדוש העולם, שהוא יום שכלו שבת ועל -כן עקר קריאת התורה בשבת, כי כל הנ"ל הוא בחינת קריאת התורה, כי על-ידי התורה זוכין לכל זה לברר אמונת חדוש העולם של תחלת הבריאה ולזכות לחדוש העולם של לעתיד וכו' וכנ"ל, שכל זה הוא בחינת שבת כנ"ל:
אבל כשהלכו ישראל שלשה ימים בלא תורה, עמדו הנביאים שביניהם ותקנו שיהיו קורין בשני וחמישי. הנביאים דיקא כי מבאר בהתורה הנ"ל שכשהסטרא אחרא יונקת מהרחמנות וכו', אזי צריכין בעל כח גדול שיתפלל תפלה בבחינת דין וכו' שעל-ידי זה נעשין כל התקונים המבארין שם עד שזוכין לבחינת רוח נבואה שעל-ידי זה עקר ברור האמונה, שהוא אמונת חדוש העולם וכו', עין שם כל זה היטב היטב וזהו בחינת כל הנביאים ובעלי רוח הקדש שעמדו לישראל בכל דור ודור אחר מתן תורה על-ידי משה רבנו, שהוא רבן של כל הנביאים, כי עקר ברור האמונה הוא על -ידי משה שנתן לנו את התורה, שהיא עקר הנבואה שהיא קימת לדורות לנצח ועליה אין להוסיף ולא לגרע, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( מגלה ב) שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה אך כל הנביאים והצדיקים בעלי רוח הקדש שעמדו אחר משה עד היום הזה, כלם לא באו רק להוכיח את ישראל על עונותיהם בבחינת קולו של משה שנמשך על -ידי רוח נבואה וכו', כמו שמבאר שם, עין שם שזהו בחינת כשופר הרם קולך הנאמר לענין נבואה וכל זה הוא מחמת בחינת הנ"ל המבאר בתורה הנ"ל, שהוא מה שלפעמים הסטרא אחרא יונקת מהרחמנות, ואז נתמעט הרחמנות אצלנו וכו', עד שבאין כל הקלקולים המבארין שם והתקון הוא על-ידי הבעל כח שמתפלל תפלה בבחינת דין, שעל-ידי זה נתתקן הכל, עד שזוכין לרוח נבואה, שהוא בחינת קבלת התורה וכו' וכל זה נעשה בכל דור ובכל עת בכמה בחינות, כי אף-על-פי שכבר קבלנו את התורה על-ידי משה רבנו הוא עקר התקון לכל הנ"ל, אף-על-פי-כן הסטרא אחרא וחילותיה הם אורבים וחותרים בכל עת לקלקל, חס ושלום, כל התקונים הנמשכין על-ידי התורה, שכל זה הוא בחינת מה שמבאר שם בתחלת התורה ( באות ב) שלפעמים הסטרא אחרא יונקת מהרחמנות, שעל-ידי זה כל הקלקולים חס ושלום, כי נתמעט הרחמנות אצלנו ונעשה אכזריות וכו', עד שנקטן הדעת ונתקלקלין המחין, שהם מחצות פרוסות בפני תאות נאוף, כי השלשה מחין הם מחצות פרוסות בפני זאת התאוה וכו', הינו כי עקר הדעת, שהוא עקר הרחמנות, היא התורה הקדושה שנתן לנו באהבתו ובחמלתו עלינו בבחינת חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו, הנאמר לענין התורה וזהו בחינת ( משלי לא) ותורת חסד על לשונה והוא עקר הדעת והמחין, שהם מחצות פרוסות בפני זאת התאוה בבחינת אוריתא מגנה ומצלי, וכמו שכתוב, "מזמה תשמר עליך" וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( קדושין ל), בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין אך כשהסטרא אחרא יונקת מהרחמנות הזה, אז נתקלקל הרחמנות וכו', הינו שבכל פגם מתגברת הסטרא אחרא וחילותיה לינק מהרחמנות והדעת שהיא התורה הקדושה, שהוא עקר הדעת והמח, כי אין חכמה כחכמת התורה וכל החכמות חיצוניות אף-על-פי שנראים כחכמות, באמת הם כסילות כנגד חכמת התורה, כמו שמבאר בהתורה "דרשו ה' וכו'" ( סימן לז חלק א) וכמו שכתוב ( ירמיה ט), "אל יתהלל חכם בחכמתו וכו'":
אבל הסטרא אחרא מתגברת לינק מהרחמנות האמתי, שהיא התורה, ורוצים להמשיך לעצמם הרחמנות, שזהו מה שאנו רואים שהם חותרים להכניס עבודה זרה בבית ה', להכניס חכמות חיצוניות בתוך התורה הקדושה ולפרש התורה על-פי דרכיהם הרעים שמגלים פנים בתורה שלא כהלכה ומהפכים דברי אלהים חיים לדרכיהם ומחציפים פניהם ואומרים שכל כונתם לטובת ישראל, שיש להם רחמנות גדול על ישראל על שהם נבוכים כל כך לפי דעתם הרעה, דהינו מה שמדקדקים רק במצות וכל למודם הוא רק גמרא ופוסקים וספרי מוסר וכו', והם שוקדים לתקנת ישראל ברחמנות המר והמרור שלהם, ורוצים לפתות ולהסית ולהכריח את ישראל שילכו חס ושלום, בדרכיהם אשר כבר ראינו מה שנמשך על-ידי הרחמנות שלהם שכל מי שנמשך אחריהם פורק על לגמרי, כמבאר בכל הספרים הקדושים שצועקים על זה בקול מר ונמהר, וכמבאר בדברינו כמה פעמים וכל זה כלול בדבור הקדוש הזה שכתב אדוננו מורנו זכרונו לברכה שלפעמים הם יונקים מהרחמנות, כי כך מרגל בלשונם הטמא ומובא בספריהם הרעים שהם רוצים רק באמת, כי יש להם רחמנות על נערי בני ישראל ורוצים להדריכם בדרך ישרה על-פי פרושי התורה שלהם לשאול ולאבדון וכו', רחמנא לצלן, וזה הקלקול מצוי בכל דור בכמה בחינות שונות, כי תכף אחר מתן תורה קדם שירד משה מן ההר נתקבצו על אהרן לעשות להם את העגל שאמרו גם כן שהוא מצד הרחמנות שלהם, כמובן בפרשה שם שאמרו, "קום עשה לנו אלהים כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו" שדבריהם אלו בוטים כמדקרות חרב, שמתקבצים בקבוץ גדול לפקח על תקנת ההמון ומרחמים עליהם ומבקשים להם מי שילך לפניהם להדריכם בדרך שהם רוצים, כמו שכתוב שם, "אשר ילכו לפנינו" וכן הוא בכל דור ודור, בפרט בדור הזה, כמובן למי שבקי קצת דבריהם ודרכיהם הרעים שאומרים בפיהם וממלאים בידיהם להדפיס ספרים על זה, וכל זה הוא בחינת הנ"ל מה שכתוב לעיל שלפעמים הם יונקים מהרחמנות וכו' ועל-ידי זה בא תאות נאוף ונתקלקל התפלה, חס ושלום, והתקון הוא על-ידי הבעל כח הנ"ל וכו' שמתפלל תפלה בבחינת דין וכו' עד שנמשך רוח נבואה וכו' וזהו בחינת כל הנביאים שעמדו אחר משה שבאים רק להוכיח את ישראל לקים את התורה באמת, כי עקר התקון על ידם, כי כל נבואתם נמשך מהבעל כח הנ"ל שעל ידו עקר התקון וכן בכל דור ודור כל הצדיקי אמת יש להם בחינת רוח נבואה גם עתה וכו', כמבאר שם היטב וכל שכן הנביאים כשראו שהלכו ישראל במדבר שלשה ימים בלא מים, שהוא מחמת שנתמעטו מימי הדעת, שהם בחינת כמים לים מכסים, שהוא בחינת התורה, שזה נמשך רק מהרחמנות דסטרא אחרא הנ"ל על-כן עמדו ותקנו שיהיו ישראל קורין גם בשני וחמישי, כדי שלא יעברו שלשה ימים בלא תורה ועל-כן תקנו בשני וחמישי דיקא, כי בשני וחמישי אז הוא בחינת דינים, כמובן בכונות שיום שני הוא בחינת גבורה, ויום חמישי הוא בחינת הוד, שהוא גם כן ענף הגבורה כידוע ועל כן בהם בתי דינין יושבין ועל-כן צריכין אז ביותר להמשיך על עצמו כח התפלה בבחינת דין של הבעל כח כדי שלא תינק הסטרא אחרא מהדינים וכו', כמו שמבאר שם ועל-כן נוהגים להרבות בתחנונים ותפלות הרבה בשני וחמישי כדי להמשיך עלינו כח של הבעל כח הנ"ל שיכול בכחו הגדול להתפלל תפלה בבחינת דין וכו', כי אז צריכים תפלות ותחנונים הרבה מאד שלא תתגבר הסטרא אחרא לינק מהתפלה על-ידי הדינים, רק נזכה על-ידי רבוי התפלות והתחנות לעורר רחמיו עלינו שימשיך עלינו כח הבעל כח הנ"ל שיודע להתפלל תפלה בבחינת דין שעל ידו נתתקן כל התקונים הנ"ל עד שזוכין לבחינת רוח נבואה, שהוא קיום התורה, שעל ידי זה נתתקן הכל, על-כן עמדו הנביאים דיקא ותקנו לישראל שיהיו קורין בתורה בשני וחמישי דיקא שהם ימי דין וכו' כדי שכל ישראל ימשיכו עליהם על-ידי קריאת התורה בצבור כח הבעל כח הנ"ל שמשם נמשך הרוח נבואה, שהוא בחינת התורה כדי לזכות גם בימי החל להמשיך קדשת שבת, לזכות לברר אמונת חדוש העולם עד שיהיה נמשך בחינת חדוש העולם שלעתיד, עד שיהיה נמשך בחינת הקול המשקה את הגן, שהוא בחינת קול הנגון שיתער לעתיד, שהוא שיר פשוט כפול וכו' שעולה ע"ב וכו' שעל-ידי זה יכולין להוכיח את ישראל ונתתקן הכל, כמו שמבאר שם ובשביל זה צריכין לקרות בתורה בנגון ובטעמים כדי להמשיך על עצמו קול הנגון הנ"ל שנמשך על-ידי התורה כנ"ל שהוא גבוה מן הכל, כי יש בהתורה טנת"א ]טעמים, נקדות, תבות, אותיות[, והטעמים, שהם בחינת נגון, גבוהים מן הכל, כמובא, כי הטעמים, שהם בחינת נגון הנ"ל, הם בבחינת שם ע"ב, כמובא, שזהו בחינת השיר והנגון הנ"ל שעולה ע"ב כמנין חסד, כמו שמבאר שם:
ובשביל זה קורין בשני וחמישי שלשה, כהן, לוי, ישראל, שהם בחינת חכמה, בינה, דעת, לתקן בחינת השלשה מחין הנ"ל שיהיו מחצות פרוסות וכו', שהם בחינת שלשה מיני רחמנות, בחינת שלש תפלות ביום, כמו שמבאר שם:
וזה בחינת קריאת התורה בשבת במנחה, כי אז במנחה הוא סמוך לאפוקי שבתא סמוך לימי החל, על-כן קורין אז בתורה להמשיך קדשת שבת שאז עקר קבלת התורה, עקר ברור אמונת חדוש העולם וכו', להמשיך כל הקדשות האלו לימי החל שיהיה לנו כח גם בימי החל לברר האמונה הקדושה, שעל -ידי זה כל התקונים הנ"ל, כי במנחה בחל דינא תקיפה שלטא, אבל בכח מנחה של שבת, שהוא עת רצון, על-ידי זה זוכין שיתהפך הדין לרחמים גדולים, והכל בכח הבעל כח הנ"ל, שהוא בחינת שלשה צדיקים שנסתלקו אז בשבת במנחה שעל-ידי זה זוכים לתקן הכל כנ"ל, שזהו בחינת קריאת התורה כנ"ל ועל-כן נוהגים כל הצדיקים והיראים לומר תורה ומוסר בסעדה שלישית של שבת ביותר, כי אז נתעורר קול הנגון הנ"ל שעל-ידי זה דיקא יכולין להוכיח את ישראל בבחינת קולו של משה שנסתלק אז דיקא וכנ"ל:
וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונו לברכה לענין מנין גברי העולים לתורה בשני וחמישי וכו' שלשה בראש חדש וכו' ארבעה, ביום טוב חמשה, ביום כפור ששה, בשבת שבעה והקשו ( בגמרא מגלה פרק הקורא דף כג) הני שלשה, חמשה, שבעה, כנגד מי? חד אמר, כנגד ברכת כהנים, וחד אמר, כנגד שלשה שומרי הסף וחמשה רואי פני המלך, ושבעה רואי פני המלך ואחר כך הקשו על ששה של יום כפור כנגד מי וכו'? והוא תכף בתחלת העיון מפני מה לא הקשו על ד' של ראש חדש וחל המועד וכן הקשו התוספות שם וישבו בדחק, שבראש חדש הסברא נותנת להוסיף אחד, עין שם, ואף אנו נאמר על-פי הנ"ל, שבודאי על-פי טעם הנ"ל על קריאת התורה בצבור אין צריכין לשאל על מנין ארבע של ראש חדש וכו', כי עקר קריאת התורה הוא להמשיך עלינו קדשת מתן תורה שצריכין להמשיך עלינו בכל דור בכל עת, והעקר בימים קדושים שעקרם הוא שבת קדש שבו נתנה תורה וכן יום טוב וחל המועד שמקבלים כל קדשתם משבת שהוא תחלה למקראי קדש וכו' וכן ראש חדש, שהוא גם כל בחינת קדשת יום טוב, בבחינת ( תהלים קד) עשה ירח למועדים כי מראש חדש מונין המועדים ובהם עקר תקון קריאת התורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שם, משה תקן להם לישראל שיהיו קורים בשבת ובמועדים וכו' ועקר קדשת מתן תורה שאנו ממשיכין עלינו על-ידי קריאת התורה הוא בשביל להמשיך עלינו ברור המדמה וכו', שעל-ידי זה נתברר אמונת חדוש העולם שכל העולם תלוי ואינו מתקים בכל דור ובכל עת כי אם על-ידי אמונת חדוש העולם שישראל ממשיכין עליהם על-ידי קריאת התורה כנ"ל ועל-ידי זה זוכין לחדוש העולם שלעתיד שאז יתער השיר חדש, שהוא שיר פשוט, כפול, משלש, מרבע וכו' ועל-כן צריכין לקרות בתורה בטעמים ובנגון וכנ"ל ועל-כן לא הקשו רבותינו זכרונם לברכה על מנין ארבעה גברי של ראש חדש וכו', כי בודאי עקר הקריאה של כל הימים הקדושים ראוי להיות מנין ארבעה, כי עקר הקריאה בשביל לעורר השיר חדש הנ"ל, שהוא בבחינת ארבעה, כי הוא שיר פשוט, כפול, משלש, מרבע שנמשך מארבע אותיות השם, שעקר שלמות השיר הוא כשהוא מרבע ועל-כן בודאי היה ראוי לקרות תמיד בכל הימים הקדושים מנין ארבעה, כי עקר הקריאה בשביל רבוע הנ"ל ועל-כן לא הקשו כלל על מנין ארבעה של ראש חדש וכו', כי עקר הקריאה צריכה להיות מנין ארבעה. ועל-כן באמת בראש חדש, שהוא תקון המועדות אז מזכירין בתפלת מוסף ומתפללין לזכות לשירי דוד, כמו שאומרים, "ובשירי דוד עבדך וכו'" כי עקר השיר הנ"ל נזכה על -ידי בחינת דוד מלך ישראל שהוא, בחינת משיח, שהוא בחינת השיר הנ"ל, כי עסק כל ימיו בזמירות שירות ותשבחות וכו', כי הוא נעים זמירות ישראל, שהוא בבחינת שלמות המרכבה ששלמותה על-ידי רבוע דייקא, דהינו ארבעה רגלי הכסא וכו', כי דוד ברגל רביעי, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכל עקר קדשת ראש חדש שהוא בשביל המועדים, הוא בבחינת דוד, כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה, ועל-כן אומרים בשעת קדוש לבנה, "דוד מלך ישראל חי וקים" כי ביומי דדוד ושלמה קיימא סיהרא באשלמותא, כי עקר השיר הנ"ל, שהוא בחינת אמונת חדוש העולם של תחלת הבריאה, שעל-ידי זה נזכה לחדוש העולם שלעתיד, עקרו נזכה על-ידי דוד, שהוא משיח, שיהא תקון העולם בימיו, והוא עתיד לבא ולתקן העולם עד שיזכה לשיר הזה בשלמות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לי נאה לברך וכו', שזה יהיה כל הקבול שכר של הצדיקים והשרים וכו' ודוד הוא בבחינת ראש חדש שהוא תקון המועדות כנ"ל שאז הוא בחינת, חדתותי דסיהרא, שאז בעת חדתותי דסיהרא כל נושאי הכסא מתקנים שיר חדש כשמביאים הארון לבית שמש, שהוא שיר ששרו פרות הבשן אז כשנשאו הארון לבית שמש הוא מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה וכו' ( שכל זה מבאר ברמזים נפלאים בסוף המעשה של שני הבנים שנחלפו, עין שם היטב והבן) וזה השיר הוא בעצמו השיר הקדוש והנורא הנ"ל, שהוא שיר פשוט, כפול ומשלש ומרבע שבשביל זה קורין בתורה כנ"ל, וכמו שמבאר שם בסוף התורה "תקעו תוכחה", ששיר הנ"ל הוא בחינת שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה וכו', עין שם כי ראש חדש, שהוא חדתותי דסיהרא, הוא בחינת חדוש העולם, כמו שאומרים ( בברכת קדוש הלבנה), וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה וכו', ועל-כן מצות קדוש הלבנה יקר מאד מאד, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אלמלא לא זכו ישראל להקביל פני אביהם שבשמים אלא פעם אחת בחדש, דים וכו':
ועל-כן עקר קדוש הלבנה הוא כשאין עננים מכסין אותה מלראותה, כי עקר תקון השיר הנ"ל הוא על-ידי התפלה בבחינת דין של הבעל כח הנ"ל שעל-ידי זה העננים כלים, בבחינת ( ישעיה י) מחיתי כעב פשעיך וכו', כמו שמבאר שם, עין שם ובשביל זה הרבה מדקדקים יותר מדאי שלא לקדשה עד שיעברו העננים לגמרי, אבל הם טועים בזה, כאשר שמענו מכמה צדיקים ומאדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה, ובפרט בעת שהזמן דחוק שסמוך לסוף חצי החדש, בפרט בחרף שבודאי הוא שטות גדול לדחות מצוה נוראה כזאת בשביל דקדוק קל שלא נזכר בגמרא כלל, כי לא אמרו רק, הרואה לבנה בחדושה מברך וכו', שמובן שתכף כשרואין אותה צריכין לברך, רק שבפוסקים מבאר שכשהיא מכסה בעננים לא יברכו, והוא דבר אמת ומובן בודאי, אבל תכף כשרואין אותה אפלו כשהעננים סביבה והיא נראית מתוך ענן קלוש, בודאי מחיבים לקדשה וכמבאר בפרוש שם ( בסימן תכו), אם יש עליה ענן קלוש וכו' ואיך נוכל להחמיר, בפרט כשהזמן דחוק, לדחות מצוה כזאת בשביל דקדוק קל ובאמת זה הטעות נמשך מחמת גדל חביבת המצוה שיקרה מאד אצל ישראל וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה והיא מרמזת על חדוש העולם שישראל עתידין להתחדש כמותה, על-כן הכל חפצים שתהא זכה לגמרי, אבל לא כונו יפה בזה, כי הם שוכחים שאנו עתה בזה העולם השפל והחשך, בפרט עתה בדורות הללו באחרית הימים האלה שהגלות, בפרט גלות הנפש מתגבר ומתפשט מאד מאד בכלל ובפרט על כל אחד ואחד על-כן עתה כל המאורות אינם מאירין כראוי, כי מיום שחרב בית המקדש חשכו המאורות, כי אז נאמר ( שם יג), "חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו" ואנו מחיין עצמנו במעט דמעט אור המאיר עלינו מתוך עמק החשך אפלה הזאת ועל-כן בכל המצות ובכל הקדשות אם נרצה חס ושלום, להמתין עד שנוכל לקים המצוה בבהירות ובזכות ובצחות גדול כראוי כבר בטלה כל התורה והמצות חס ושלום חס ושלום, כי בודאי אין בידינו לקים שום מצוה בשלמות עתה בכל הדקדוקים והפרטים, ובפרט בזכות וצחות המחשבה, שהוא העקר, אבל אף-על-פי -כן אנו צריכין לקים כל המצות כפי מה שנוכל, ורק בזה אנו מחיין עצמנו ומשיבין נפשנו בגלות המר הזה, בפרט כפי מה שיודע כל אחד מרירת נפשו ונגעי לבבו וכו', על-כן בודאי חלילה לנו למנע ממצות ברכת הלבנה בשביל דקדוקים הנ"ל, רק לקים כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא ופוסקים שמבאר שחיבים לקדשה אפלו כשרואין אותה מתוך ענן קלוש וכנ"ל ועין היטב בדברי אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות ובמה שעזרנו השם יתברך לבאר ולחדש בהם, מבאר ומובן היטב שעתה כל קיומנו וחיותינו הוא רק על-ידי הנקדות טובות שאנו חוטפין מתוך הענן והחשך וכו', והבן היטב האמת לאמתו כי יש בזה הרבה לדבר הנוגע לכלל קדשת איש הישראלי, ובפרט להקטנים במעלה, להחלושי כח שבישראל, ובפרט כמו שיודע כל אחד בנפשו אם ירצו עוד לדקדק ולהחמיר בחמרות יתרות, יכולים להכשל ולפל על -ידי זה יותר חס ושלום חס ושלום, וכמבאר בדברינו הרבה בזה:
ונחזר לעניננו, שבשביל זה לא הקשו רבותינו זכרונם לברכה על מספר ארבעה קרואים שבראש חדש וחל המועד, כי, אדרבא, עקר תקון הקריאה הוא רק בחינת ארבע, שהוא בחינת שיר הנ"ל כנ"ל, ועל-כן הקשו רק על שאר המספרים כנגד מי הם, והשיבו, שביום טוב הוא כנגד חמשה רואי פני המלך ובשבת כנגד שבעה רואי פני המלך כי עקר השיר הנ"ל שיזכה המלך האמתי של ישראל, שהוא מלך המשיח שיבוא במהרה בימינו, שהוא בחינת דוד המלך, וכל סמוכים אליו ביותר, שהם רואי פני המלך, הם יזכו ביותר לנפלאות נעימת השיר הזה ומהם יקבלו כל ישראל כל אחד כפי קרובו לרואי פני המלך ועל-כן תקנו קריאת התורה, שהוא בשביל השירה כנ"ל כנגד רואי פני המלך, שהם חמשה ושבעה וכנ"ל:
ועל-כן אמרו ששלשה שבחל הם כנגד שלשה שומרי הסף, כי בחל בודאי רחוקים משיר הזה שהוא מתעורר רק בשבת ויום טוב וראש חדש הוא גם כן יום טוב, שהם בבחינת יום שכלו שבת, יום שכלו טוב שכל ענג שביתתו וטובו יהיה השיר הזה, אבל בחל רחוקים מזה, רק צריכים להתיגע בחל להמשיך קדשת שבת כדי לזכות על-ידי זה לקדשת שבת ויום טוב בבחינת מי שטרח בערב שבת וכו' ואז כל עקר תקון הקריאה הוא בכח הבעל כח גדול הנ"ל שיכול לתקן השלש מחין על-ידי תפלתו בבחינת דין וכו' על-כן עקר הקריאה אז, הוא רק בבחינת שמירת השלשה מחין הנ"ל שנזכה בכח התורה שיהיו שלשה מחצות פרוסות כנגד התאוה הנ"ל וכנ"ל, על -כן תקנו בהם שלשה קרואים כנגד שלשה שומרי הסף, שהם שומרי הסף והפתח של המלך שלא יכנס בהם זר, הינו בחינת שמירת השלשה מחין שיהיו מחצות פרוסות בפני הרהורי התאוה הנ"ל, שלא יכנס זר בבית ה', שהם המחין, שהם בחינת קדשת הבית המקדש, בבחינת ( ברכות לג) כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו:
וזה בחינת ברכת התורה שתקנו לקרא בצבור, ברכה לפניה ולאחריה אפלו אם כבר ברך ברכת התורה בבקר, כי עקר קריאת התורה בצבור הוא להמשיך קדשת מתן תורה שאז נמשך רוח נבואה על כל ישראל על-ידי משה רבנו וכו'. שעל-ידי זה מתברר המדמה, שעל-ידי זה זוכין לאמונה שלמה וברורה שהעקר הוא אמונת חדוש העולם וכו' כנ"ל וכן הוא בכל דור וכו', כמו שמבאר שם ומבאר שם שכנגד זה יש בחינת נביאי שקר שהם בחינת זהמת הנחש, בחינת מנחשים ומעוננים וכו' שעל ידם מתבלבל המדמה יותר ובאים לכפירות חס ושלום, על-כן צריכין לברך תחלה וסוף כשקורין בתורה, שמברכין, אשר בחר בנו מכל העמים וכו', הינו שמודיעין ומפרסמין שהתורה הקדושה שלנו לא נמשכה חס ושלום, משכל אנושי, אפלו משכל אנושי של גדולי גדולי המחקרים והפילוסופים, או של המנחשים והמעוננים וכו', רק שתורתנו היא תורת אמת שנמשכה רק מרוח הקדש ונבואה ברורה של משה רבנו עליו השלום, שעל-ידי זה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, הינו שמודיעים שבנו בחר מכל העמים שמקבלים נימוסיהם ותורותיהם מהחכמים והמנחשים הנ"ל, אבל כל תורתנו הקדושה נתן לנו רק על-ידי שבחר בנו מכל העמים, כי אנו מבחרים ומבדלים מהם ומדעותיהם, כי כל תורתנו היא תורת משה אמת שנתנה רק על-ידי רוח נבואה אמתית שמברר המדמה וכו' וזהו שמברכין לאחריה, אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, שעקר תורתנו הקדושה, תורת אמת, שנתן לנו, הוא לזכות לחיי עולם, שהוא קבול השכר של לעתיד שעקרו הוא השיר הקדוש הנ"ל, שהוא שיר פשוט, כפול, משלש ומרבע שנזכה בעת חדוש העולם של לעתיד על-ידי שזכינו להאמין בחדוש העולם של תחלת הבריאה שכל זה אי אפשר לזכות כי אם על-ידי תורת אמת שקבלנו, שהוא בחינת רוח נבואה אמתית וכו' כנ"ל:
ועל-כן באמת אמרו רבותינו זכרונם לברכה שבשעת קריאת התורה צריכין לעמד באימה ויראה ורתת וזיע כאלו נתנה עכשיו ממש, כמבאר בכל הספרים הקדושים כי עקר קריאת התורה בצבור הוא להמשיך בחינת נתינת התורה ממש וכנ"ל:
וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( בבא קמא פב) שקריאת התורה בשני וחמישי תקנו מחמת שהלכו שלשה ימים וכו' כדי שלא יעברו שלשה ימים בלא תורה שלשה ימים דיקא, כי העקר הוא לתקן השלשה מחין שיהיו שלש מחצות פרוסות בפני זאת התאוה של משגל וכו', כמובן שם בהתורה הנ"ל והעקר הוא על-ידי הדעת, שהוא המח השלישי מהשלשה מחין חכמה בינה דעת שצריכין לזהר ביותר לבלי לפגם בו כלל כי כל הפגמים הם על-ידי פגם הדעת בבחינת פגם עץ הדעת טוב ורע שפגם אדם הראשון, שעקר הפגם היה בהדעת, כמובא ומשם, הינו מהדעת, הוא עקר התקון, כי עקר תקון המחשבה הוא על-ידי הדעת שיודע בברור האמת שאין צריכין להרהר חס ושלום, ולחשב מחשבות חוץ ועל-כן אין צריך להתחיל לכנס בטוען ונטען כלל וכו' ( וכמובא בספר הא"ב, אל תכנס עם פתויך בטוען ונטען וכו') וכמו שכתוב במקום אחר בספריו הקדושים , שהעקר לבלי להתחיל לחשב כלל וכלל, כי אף -על-פי שבאמת בודאי החכמה והתבונה מחיבין לבטל התאוה וכו', אבל מרבוי פגם המחין, על-כן אי אפשר עם חכמה ותבונה לבטלם כי אם על-ידי הדעת שיודע סוף הדבר אחר כל החקירות והתבונות שכך הוא האמת, ועל-כן אין צריכין עוד לחשב בזה כלל וכנ"ל וגם בעקר האמונה הקדושה העקר הוא הדעת שיודע האמת בלבבו כי ה' הוא האלקים וכו' בלי שום חקירות כלל רק כפי מה שקבלנו מאבותינו הקדושים שבררו לנו האמונה הקדושה שעקרה היא אמונת חדוש העולם על-ידי התורה הקדושה, שהוא רוח נבואה וכו', כמו שמבאר שם ועל-ידי זה אנו יודעים בידיעה ברורה כי ה' הוא האלקים, וכמו שמבאר במקום אחר, שעקר הידיעה הברורה האמתית הוא על-ידי אמונה, וכמו שכתוב ( הושע ב), "וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'" ועל זה נאמר ( דברים ד), "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים" וכתיב ( דברי הימים א ח), "דע את אלקי אביך", שפרושו הוא הידיעה הברורה, שהיא על-ידי אמונה שקבלנו מאבותינו, כמובא בספרי קדש, בפרט בדברינו, עין שם. וזה שאמר להם משה רבנו ( דברים ד), "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים" 'לדעת' דיקא, כי זה הפסוק נאמר שם אחר שהאריך להזכיר את כל המופתים נוראים והתגלות אלקות שהכניס בהם ביציאת מצרים וכו' ובמתן תורה וכו' ואמר להם, שעתה, אחר כל מה שראיתם ראוי לכם לדעת בידיעה ברורה בלי שום חקירה עוד כלל כי ה' הוא האלקים וכנ"ל כי מח השלישי, שהוא הדעת, עולה למעלה למעלה מאד ויורד עד למטה מטה מאד, כמובן למשכיל בספרי קבלה הקדושה, כי הדעת בבחינת כתר, כמובא:
נמצא, שעקר הוא שמירת הדעת שיודע אמתת סוף הדבר שעל-ידי זה יכולין להציל את עצמו מכל תקף מצולות ים השוטפים על האדם חס ושלום, שהעקר להציל את עצמו הוא על-ידי פנימיות הדעת שיודע האמת כי ה' הוא האלקים ואסר לנו בתורתו להרהר וכו' ועל-ידי זה יודע לבלי להתחיל לחשב כלל וכו' ומה שנעשה עמו ממילא שרודפין אחריו המחשבות רעות בעצמן, אל יסתכל על זה כלל ויעשה עצמו כאינו יודע ואל יסתכל לאחוריו כלל, וכמובא מזה הרבה בדבריו הקדושים ואי אפשר לבאר כל זה, רק שצריך להבין בעצמו איך לברח על-ידי הדעת מכל המחשבות רעות והכל בכח הצדיק האמת הבעל כח הנ"ל ועל-פי דרכי עצותיו והתחזקותו שמשיב כל נפש בשבעה משיבי טעם מאין סוף עד אין תכלית:
ועקר שמירת הדעת הוא על-ידי התורה הקדושה שנתנה על-ידי משה רבנו, שהוא בחינת דעת, כמובא, כי הוא הודיע לנו תכלית סוף הדעת האמתי שהוא לקים התורה והמצות ולבלות ימינו על זה, שעל-ידי זה נצולין מכל רע וזוכין למה שזוכין עין לא ראתה וכו' ועל-כן תקנו קריאת התורה בצבור בשני וחמישי שלא יעברו שלשה ימים בלא תורה כדי שיהיו נשמרין השלשה מחין, שהעקר הוא מח השלישי, שהוא הדעת וכנ"ל:
וכבר מבאר, שעקר קריאת התורה בצבור בנגון ובטעמים, הוא לעורר ולהמשיך בחינת נתינת התורה, כי צריך בשעת קריאת התורה לעמד באימה וביראה וכו' כאלו היום נתנה בסיני וכנזכר לעיל ( באות יו"ד וכו') ועקר הדבר כדי שנתעורר בכל יום ובכל עת ועת שיהיו דברי תורה חדשים אצלנו בכל יום כאלו היום נתנו, שבשביל זה נתנה התורה מתחלה בסיני, כמו שפרש רש"י על פסוק ( שמות יט), "ביום הזה באו מדבר סיני" שנאמר "הזה" וכו', שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו "היום" נתנו וכן מבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה במקומות הרבה מאד, כמו שפרש רש"י על פסוק, "אשר אנכי מצוך היום" בכל יום יהיו בעיניך כחדשים וכן הרבה כי אוריתא שמא דקדשא בריך הוא, כי עקר כלל העבודה הוא לשמו יתברך, להגדיל ולקדש שמו יתברך בבחינת ( מלאכי א) בכל מקום מקטר ומגש לשמי וכו' וכמו שכתוב ( שמות ט), "ולמען ספר שמי בכל הארץ" וכן בפסוקים הרבה וכמובא הרבה מזה בדברי רש"י ובשביל זה נתנה תורה, שהיא שמא דקדשא בריך הוא, כדי שעל-ידי התורה והמצות נזכה להכיר שמו יתברך ולגדל ולקדש שמו ברבים, כמו שכתוב ( דברים כח), "לעשות את כל דברי התורה הזאת וכו' ליראה את השם הנכבד והנורא הזה וכו'". ועל-כן בתחלת שליחות משה להוציא את ישראל ממצרים כדי שיקבלו את התורה שאל משה תכף ( שמות ג), "ואמרו לי מה שמו מה אמר אליהם" והודיעו השם יתברך שמותיו הקדושים, כמו שכתוב שם, "זה שמי לעלם וכו'":
וזהו ( נחמיה ט) "ותרא את עני אבותינו במצרים ואת זעקתם שמעת על ים סוף ותתן אותות ומופתים בפרעה וכו' כי ידעת כי הזידו עליהם ותעש לך שם כהיום הזה", שהשם יתברך, כביכול, עשה לעצמו שם על-ידי האותות והמופתים הנוראים שעשה ביציאת מצרים ומתן תורה שעל-ידי זה נתגלה שמו יתברך בעולם מדור לדור עד היום הזה וזהו, "ותעש לך שם כהיום הזה", 'כהיום הזה' דיקא, כי צריך כל אדם להמשיך הגדלת שמו יתברך בכל יום ויום מחדש, שזה עקר קבלת התורה שצריכין לקבל על עצמו בכל יום מחדש כנ"ל וזהו "ותעש לך שם כהיום הזה", 'כהיום הזה' דיקא, שעשית שמו יתברך צריך להיות בכל יום מחדש, שזה בחינת 'כהיום הזה' שנאמר על כל יום ויום של כל אדם שעומד בו בכל דור ודור:
וכל זה זוכין רק על-ידי הצדיק הגדול הבעל כח שיכול להתפלל תפלה בבחינת דין, שעל-ידי זה נעשה כל התקונים הנאמרים שם עד שזוכין לבחינת רוח נבואה, שהוא בחינת מתן תורה, שעל-ידי זה נתגלה אמונת חדוש העולם וכו', שעל ידי זה זוכין לחדוש העולם שלעתיד וכו', שעל -ידי זה זוכין לנגון הנ"ל, שעל-ידי זה יכולין להוכיח את כל אחד בבחינת התוכחה של משה, שעל-ידי זה הפך עונות לזכיות והוסיף בהם ריח טוב בבחינת נרדי נתן ריחו וכו', שבשביל זה צריכין לחפש הרבה ולבקש מהשם יתברך הרבה שיזכה למצא את הצדיק הבעל כח הזה וכו', כמו שמבאר שם, ואזי כל אחד כפי מה שזוכה לקבל כח דקדשה מהצדיק הזה, כמו כן ממשיך על עצמו קדשת אמונת חדוש העולם וכו', שעל-ידי זה זוכה שתהיה התורה והעבודה אצלו בכל יום מחדש ( כמבאר מזה במקום אחר ) וזהו, "ואת זעקתם שמעת על ים סוף ותתן אותות ומופתים בפרעה וכו'". כי כל קריעת ים סוף והאותות והמופתים שנתן בפרעה וכו' הכל היה על-ידי המטה עז, שהוא בחינת התפלה בבחינת דין, של הבעל כח הנ"ל, כמו שמבאר שם על פסוק, "ויפלל", שהוא ראשי תבות, ו'השלך ל'פני פ'רעה י'הי ל'תנין וכו'. ועל-ידי זה זכו לקבלת התורה, על-ידי כל התקונים הנ"ל, שעל ידי זה זוכין לבחינת חדוש העולם וכו', שעל -ידי זה זוכין שיהיו דברי תורה אצלו בכל יום כחדשים וכנ"ל וזהו שנסמך לזה, "ותעש לך שם 'כהיום הזה'", כי על-ידי זה אנו זוכין להגדיל שמו יתברך בכל יום מחדש, שזהו בחינת כהיום הזה, שהוא כל יום ויום שהאדם עומד בו כל ימי חייו וכנ"ל, שכל זה זוכין על-ידי התפלה בבחינת דין של הבעל כח, שעל-ידי זה עשה כל האותות והמופתים וכו' ועל-כן נסמכו זה לזה וכנ"ל:
הכלל, שכל מי שרוצה לחוס על עצמו ולחשב על תכליתו הנצחי, כל תקנתו שאיך שהוא איך שהוא יהיה בעיני עצמו בכל יום ויום כבריה חדשה ממש וכמו שמבאר בשלחן ערוך ובפוסקים לענין כל ברכות השחר שמברכין בכל יום, שכלם הם בשביל שנעשה כבריה חדשה, כמו שמברכין, המחזיר נשמות לפגרים מתים וכו' וכן שלא עשני גוי וכו' וכן, הנותן ליעף כח, שנאמר על התחדשות הנשמה, שהוא השכל וכו' ועל-כן איך שהוא צריך שתהיה העבודה שעוסק בכל יום חדשה אצלו לגמרי, כי כל אחד מישראל איך שהוא כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, הוא עושה כמה מצות בכל יום, כי מניח ציצית ותפלין ואומר ברכת השחר וקריאת שמע ותפלה, והרבה אומרים תהלים ולומדים תורה מעט או הרבה, אך העקר שיראה לישב דעתו בכל יום שזה היום שעומד בו עדין לא היה בעולם, וכן לא יהיה עוד יום הזה בעולם. והעבודה להשם יתברך שצריכין בזה היום היא חדשה לגמרי, ורק האדם שעומד באותו היום באותו הדור צריך לעסק בזה ( וכמו שאומרים ב"שערי ציון" השיך ליום ו), כי עליך נפל חובת היום ואפלו אם יודע בעצמו שמעשיו מקלקלין הרבה וכו', וכבר נכשל במעשיו פעמים אין מספר, אף-על -פי-כן זה היום הוא חדש לגמרי ויכול גם ממקומו שהוא שם להגדיל ולקדש שמו יתברך, כי בכל מקום מקטר ומגש לשמי ( מלאכי א), בכל מקום דיקא, אפלו במקומות הטמאים לגמרי של העובדי עבודה זרה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( מנחות קי) על פסוק זה, מכל שכן איש הישראלי, אפלו הגרוע שבגרועים, מאחר שעתה כונתו לשמים ורוצה עתה להניח טלית ותפלין ולהתפלל וכו' שבודאי הוא מגדל ומקדש שמו יתברך מחדש כפי אותו היום, שזאת העבודה אינו יכול להשלים שום מלאך ושרף וכו' ואפלו נשמות קדושות של ישראל שבגן עדן העליון אינם יכולים להשלים העבודה הזאת, כי לא המתים יהללו יה וכו', "כי במתים חפשי" כתיב, וכמו שאמר חזקיהו ( ישעיה לח), "חי חי הוא יודוך כמוני היום אב לבנים יודיע אל אמתך", 'כמוני היום' דיקא, הינו כמו שאני היום באיזה מדרגה פחותה מאחר שאני חי, אני דיקא צריך להודות לך אדרבא, כל מה שיודע בנפשו שהוא גרוע ומקלקל ביותר, על ידו דיקא יתגדל ויתקדש שמו הגדול ביותר בבחינת כד אתי יתרו וכו' כדין אסתלק ואתיקר שמא דקדשא בריך הוא עילא ותתא כמו שאמר אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה ( בסימן יוד חלק א) שעקר גדלתו של השם יתברך כשהרחוקים מתקרבים וכו'. ומביא שם מאמר זה של הזהר הקדוש וכן במקומות הרבה. וזהו ( נחמיה ט), "כי ידעת כי הזידו עליהם ותעש לך שם כהיום הזה", שדיקא על-ידי מה שהזידו עליהם וכבשו אותם בגלות מר כזה בגוף ונפש וכו', על-ידי זה דיקא 'ותעש לך שם כהיום הזה' כי כל מה שהבעל דבר מתגבר על האדם ביותר, כשהאדם חזק בדעתו מחזק עצמו בכחו של הבעלי כח הנ"ל, אזי, אדרבא, נתהפך הכל לטובה בבחינת נרדי נתן ריחו הנ"ל, שעל-ידי זה נתגדל ונתקדש שמו יתברך ביותר על ידו דיקא וכנ"ל:
ובשביל זה תקנו לנו משה רבנו והנביאים לקרות בתורה בצבור כדי להזכיר אותנו בכל פעם מתן תורה, כדי שנזכה לקבל עלינו קבלת התורה בכל יום מחדש כנ"ל ועל-כן עקר קריאת התורה בשבת ויום טוב שבו נתנה תורה וכו' וכנ"ל, אבל אחר כך כשהלכו שלשה ימים וכו', תקנו לקרות בצבור גם בשני וחמישי, כי ראו שאין מספיק להזכיר בשבת לבד על כל ימות השבת, על-כן תקנו לקרות גם בשני וחמישי, להזכיר בתוך כל שלשה ימים מתן תורה בסיני שנתנה לשלשה ימים, כי הן כל אלה יפעל אל פעמים שלוש עם גבר ( איוב לג), כי בהכרח שיעברו על כל אדם עליות וירידות הרבה מאד והכל בשביל התחדשות הנ"ל, שבשביל זה נברא יום ולילה אור וחשך, והוא יתברך מאפיל ומאיר בגשמיות וברוחניות בכלל ובפרט בכל אדם ובכל זמן, וכמו שפרש רש"י על פסוק ( דברים כט), "אתם נצבים היום וכו'", שנאמר אחר התוכחות, כיום הזה שהוא מאפיל ומאיר, כך עתיד להאפיל ולהאיר לכם וכל התוכחות וכו', הן הן המציבין אתכם וכו' כי לעולם ידו על העליונה וגומר ברחמיו תמיד כרצונו ועל-כן יחינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו וכמו שאמרו במדרש רבה ( פרק צא) על פסוק ( בראשית מב), "ויאמר להם יוסף ביום השלישי וכו'", שלעולם אין הקדוש ברוך הוא משהה הצדיקים בצרה שלשה ימים וכו'. וכן לדוד וליונה וכו', כי הוא יכאיב ויחבש ימחץ וידיו תרפאנה וכתיב ( שמואל א ב), "ה' ממית ומחיה מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם מוריד שאול ויעל" ( ועין לקמן בסוף הלכה זאת) ובשביל כל זה קורין בתורה בצבור בנגון ובטעמים בכל שלשה ימים, כדי להזכיר אותנו בתוך כל שלשה ימים יום מתן תורה בסיני לשלשת ימים וכו', כדי שעל-ידי זה נזכיר בכל יום ויום שתהיה התורה והעבודה אצלנו מחדש, שזה העקר וכנ"ל:
וזה מה שכתוב בשלחן ערוך, מקום שמפסיקין בשבת בשחרית משם מתחילין בשבת במנחה ובשני ובחמישי ובשבת הבאה ודין זה הוא מהמשנה ( מגלה פרק ג') ששנו שם, בשבת במנחה ובשני וחמישי קורין כסדרן ואין עולים להם מן החשבון והוא פלוגתא בגמרא בין רבי מאיר ורבי יהודה, והלכה כרבי יהודה, שצריכין להתחיל בכל פעם מתחלת הסדר בשבת במנחה ובשני ובחמישי ובשבת הבאה:
ובזה מרמזין לנו כל הנ"ל, וזה בחינת מה ששאל משה ( שמות ג), "הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ויאמר אלקים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם ויאמר עוד וכו'". ולכאורה אינו מדקדק הלשון ששאל ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם? היה לו לשאל כפשוטו שיודיעו השם יתברך שמו כדי שיודיעו לישראל, ומהו הלשון 'מה אומר אליהם', שנראה בזה אמירה ושיחה ופלפול נאה, שידע איך להשיב להם תשובה מקבלת על שאלתם הגדולה? וגם קשה על גוף השאלה, 'ואמרו לי מה שמו', הלא כבר הודיעם משמו, כמובא בזה הפסוק בעצמו, שהזכיר, "ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם", וכי אינו מספיק זה השם הקדוש שהוא אלהי אבותיכם?! גם התשובה של השם יתברך אינו מובן היטב שהשיב לו, "אהיה אשר אהיה", ואחר כך אמר לו עוד הפעם אהיה, מהו ענין שלש פעמים אהיה?! וגם הלא השם אהיה הקדוש אינו עקר השם שצוה עלינו להזכירו לעולם, כי עקר שמו יתברך שאנו מזכירין תמיד הוא שם הויה בכנוי אדנ"י, וכמו שסים שם בעצמו, "ויאמר עוד אלקים אל משה וכו' ה' אלקי אבותיכם שלחני אליכם וכו'" עד, "זה שמי לעולם וזה זכרי לדר דר", הרי צוה בפרוש שעקר שמו לעולם הוא שם הויה ברוך הוא, ומה זה שלא אמר לו תכף זה השם, רק אמר לו תחלה שלש פעמים אהיה?! אך חדא קשיא מתרצת בחברתה, שזהו בעצמו שאלת משה שדקדק בלשונו והאריך בשאלתו, הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם, ואף-על-פי-כן ואמרו לי מה שמו, ולא יספיק להם מה שאמרתי להם אלקי אבותיכם, על-כן אני שואלך מה אמר אליהם? כי בודאי יש להם כונה עמקה בשאלתם, מה שמו, אף-על-פי שכבר אמרתי להם 'אלקי אבותיכם' ועתה השיבני נא, מה אמר ואשיב להם על שאלתם הגדולה הזאת? והשיב לו השם יתברך תחלה, אהיה אשר אהיה וכו', ואחר כך הודיע עקר שמו, שהוא שם הויה ברוך הוא, שהוא שמו לעולם וכו':
והענין על-פי מה שכתבנו לעיל, שעקר העצה לקיום התורה הוא להתחיל בכל יום מחדש ובשביל זה הזהירם בתחלת נתינתה שיהיו דברי תורה בעיניו בכל יום כאלו היום נתנה, כמו שדרשו על פסוק, "ביום הזה וכו'" וכנ"ל כי עקר קבלת התורה הוא שנזכה לקימה, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה ולהכניס קיום התורה בעולם זה קשה וכבד מן הכל, כי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( קדושין ל) וצריכין לזה עצות עמקות מאד מאד בכל דור ודור ובכל יום ויום וזה עקר הוכוח והפלפול הארך שהיה בין משה ובין השם יתברך כל שבעת הימים שמאן משה בשליחותו, כי כל עקר קטב טענותיו היה שאינו רוצה לילך בשליחותו מחמת רבוי החולקים שמערבבין העולם, שהם בחינת דתן ואבירם, ויצר לב האדם של כל אחד ואחד רע מנעוריו, ועל-כן אני יודע שיקלקלו בכל פעם, וכמו שרמז לו השם יתברך בפסוק ( שמות ג), "ראה ראיתי וכו'" רואה אני שסופן לחטא, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( שמות רבה פרק ג) ועל-כן לא רצה להתחיל לילך וכמו שכתוב ( שם), "שלח נא ביד תשלח", ופרש רש"י, יודע אני שאיני מכניסם לארץ ואיני גואלם לעתיד וכו' וכל זה מחמת רבוי הקלקולים שלהם אז ואחר כך בכל דור, כי אז במדבר נסו אותו יתברך עשר נסיונות וכן בכל דור, שעל-ידי זה כל אריכת הגלות ועל-כן שאל, "ואמרו לי מה שמו וכו'? הינו מאחר שכבר אמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם, ואף-על-פי-כן ישאלו מה שמו, שמובן כונתם שאין מספיק להם ידיעת השם הזה לבד שהוא אלקי אבותיכם, רק הם שואלים עדין מה שמו, שנראה כונתם במה יתקים שמו יתברך אצלם לעולם שיזכרו אותו תמיד ולא ישכחוהו ועל-כן אני מבקש מה אמר להם? השיב לו השם יתברך, אהיה אשר אהיה וכו':
והענין, כי מבאר בהתורה "קרא את יהושע" בסימן ו, שכשהאדם רוצה לעשות תשובה הוא בבחינת אהיה, שהוא בחינת אנא זמין למיהוי שמתחיל שיהיה לו הויה בעולם וכו', עין שם היטב ומבאר שם שצריכין לעשות תשובה על תשובה, כי אפלו בשעה שאומר חטאתי, אינו זך בלי פניה וכו'. ואפלו מי שכבר עשה תשובה שלמה צריך גם כן לעשות תשובה על השגתו הראשונה וכו', עין שם כל זה היטב נמצא, שאהיה מרמז שצריכין להתחיל בכל פעם מחדש בבחינת אנא זמין למיהוי כאלו לא היה לו עדין שום הויה בעולם וכנ"ל וזהו עקר העצה לקיום התורה שהוא שמו יתברך, על-כן השיב לו, אהיה אשר אהיה, שמרמז שצריכין להתחיל להזמין עצמו בכל פעם שיהיה לו הויה בעולם שיכיר אותו יתברך וכנ"ל וזהו אהיה אשר אהיה שתי פעמים, כי צריכין להתחיל התחלה אחר התחלה וכמו שמבאר לעיל שצריכין לעשות תשובה על תשובה:
וזה בחינת אהיה השלישי שאמר לו עוד, "כה תאמר וכו' אהיה שלחני אליכם" כי אם תדקדק בדברי התורה קרא את יהושע הנ"ל, תראה שמדבר שם בכלל משלש מיני תשובות, כי בתחלה מבאר שם שהתשובה הוא בחינת אהיה אנא זמין למיהוי וכו' ואחר כך כתב שם שצריכין לעשות תשובה על תשובה, כי אפלו בשעה שאדם אומר חטאתי וכו', גם זה אי אפשר לומר בלי פניה וכו' נמצא, שצריך לעשות תשובה על תשובה ואחר כך כתב ואפלו מי שעשה תשובה שלמה, אף-על -פי-כן צריך לעשות תשובה על תשובה, דהינו שצריך בכל פעם לשוב על השגתו הראשונה וכו', שזהו בחינת שבת, בחינת עולם הבא וכו', עין שם היטב נמצא, שבדרך כלל מזכיר כאן שלש תשובות, דהינו תשובה הראשונה, ואחר כך מה שצריך לעשות תשובה על תשובה, מחמת שהתשובה הראשונה לא היתה עדין בשלמות כראוי כנ"ל, וזהו בחינת תשובה שניה. ואף-על-פי שיש בזה אלפים ורבבות מדרגות ובחינות שצריך בכל פעם להתחיל ולשוב על תשובה הראשונה שלא היתה כראוי, אבל כל זה נכלל בשתי תשובות, שהוא תשובה הראשונה שהתחיל להתקרב להשם יתברך, ואחר כך מה שמחזק את עצמו בכל פעם ואינו מניח את עצמו לפל ומתחיל בכל פעם מחדש, שזהו בעצמו בחינת בקי ברצוא בקי בשוב, שמבאר שם אחר כך ( ועין בדברינו בזה במקום אחר כל זה הוא בחינת תשובה שניה, אבל אחר כך כשזוכה לתשובה שלמה באמת כראוי בתכלית השלמות בלי שום פניה, ואף-על-פי-כן הוא עושה תשובה על תשובה, דהינו על השגתו הראשונה וכו', כמו שמבאר שם, זהו ענין אחר לגמרי וזהו בחינת תשובה שלישית וכל תשובה ותשובה הנכללין בשלש תשובות כנ"ל היא בחינת אהיה, שהוא בחינת אנא זמין למהוי, שצריך להתחיל להכין את עצמו בכל פעם מחדש כנ"ל וזהו בחינת שלש פעמים אהיה שגלה השם יתברך למשה אז, שגלה לו שיוליך את ישראל בדרך זה שיתחילו בכל פעם מחדש ואפלו אם אין יכולין לעשות כלום מגדל התגברות הגלות בגוף ונפש ופרנסה, אף-על-פי -כן יתחילו בכל פעם להכין ולהזמין את עצמם בבחינת אהיה אנא זמין למהוי וכו' ועל-ידי דרך זה בודאי יוציא אותם מזהמתם וטמאתם, שזה עקר הגלות ויקרב אותם לשמו יתברך:
ועל-כן תכף אחר כך גלה לו מיד עקר השם הקדוש, שהוא שם הויה ברוך הוא, כמו שכתוב שם, "ויאמר לו אלקים עוד כה תאמר וכו' ה' אלקי אבותיכם שלחני אליכם וכו'" כי זה ידוע שכל התורה והמצות שבהם תלוים כל העולמות כלם כלולים בשם הויה ברוך הוא, שהוא עקר ושרש כל השמות כלם ועל -כן בכל הברכות וההודאות ובכל התפלות ובכל המצות אנו מכונים העקר לשם זה וכל התקונים שנעשים בכל העולמות על-ידי כל תורה ומצוה, וכן להפך חס ושלום, כל הפגמים שפוגמים על-ידי כל עברה או בטול מצוה, כל הפגמים והתקונים עקרם בשם זה, כמובן בכל הספרים הקדושים. נמצא, שעקר ההתקרבות להשם יתברך בתורה ומצות ותפלה וכו' הוא על-ידי שם זה, אבל אי אפשר שיתקים זה השם אצלו לעולם כי אם על-ידי בחינת אהיה, שהוא בחינת אנא זמין למהוי, שהוא להתחיל בכל פעם מחדש כנ"ל ועל-כן אחר שגלה לו שלש פעמים אהיה, שהוא עקר כלל כל העצות והדרכים והנתיבות להתקרב לשמו הגדול יתברך, שהוא על -ידי שיקבלו על עצמן להתחיל להזמין ולהכין עצמן בכל פעם מחדש, אז דיקא גלה לו מיד עקר שם העצם, שהוא שם הויה ברוך הוא, שבו תלוי הכל כל התקונים וכו' ואמר לו, "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" כי עתה בודאי יתקים שמו וזכרו לעולם לדור ודור, מאחר שכבר הקדים לגלות העצה הנ"ל, שהוא בחינת שהקדים הרפואה קדם למכה כדרכו יתברך, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( מגלה יג) שהוא מה שגלה לו סוד שלש פעמים אהיה, שהוא להכניס בלב ישראל להתחיל בכל פעם מחדש, שעל-ידי זה ישארו קימים בקדשת ישראל תמיד יהיה איך שיהיה בכל מה שיעבר עליהם בכל הגליות בגוף ונפש ופרנסה בכלל ובפרט וכו' ועל-כן על-ידי זה נתקרבו לשמו הגדול, שהוא שם הויה ברוך הוא ויתקים אצלם לנצח בבחינת זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר וכנ"ל:
ועתה נוכל לומר שבשביל זה תקנו רבותינו זכרונם לברכה להתחיל כל סדר וסדר שלש פעמים בכל שבוע, דהינו בשבת במנחה ובשני וחמישי, שבכל אלו השלש פעמים חוזרים לאחוריהם ומתחילין הסדר מתחלתו ואחר כך בשבת הבאה חוזרים ומתחילין הסדר מתחלתו וגומרים אותו. וכן בכל שבת ושבת, כי כבר מבאר שקריאת התורה בצבור הוא להזכיר ולעורר את האדם שיתחיל בכל פעם מחדש, שזה עקר קבלת התורה כנ"ל, על-כן מתחילין כל סדר שלש פעמים בכל שבוע כנגד שלש פעמים אהיה הנ"ל שגלה השם יתברך למשה בתחלת הגאלה שעקרה היה מתן תורה, שהם מרמזים שצריכין להתחיל בכל פעם מחדש כנ"ל, וזה מרמז מה שמתחילין הסדר שלש פעמים ובכל פעם חוזרים ומתחילין אותו מחדש כנגד שלש פעמים אהיה הנ"ל וכנ"ל. ואחר כך חוזרים ומתחילין בשבת הבאה וגומרים הסדר בשלמות, כי על-ידי כל אלו ההתחלות הכלולים בשלש כנ"ל, על-ידי זה זוכין אחר כך להתחיל ולגמר בשלמות, כי לית רעותא טבא דאיתאביד, מכל שכן עובדא ועשיה טובה שעושין בכל פעם שמתחילין בעבודת ה' וכלם מתקרבין ומתקבצין לעזרתו עד שזוכה להתחיל ולגמר עבודתו כראוי, שזהו בחינת מה שאחר אלו השלש פעמים שמתחילין הסדר מתחלתו בכל פעם ואין גומרין אותו אחר כך מתחילין אותו בשבת וגומרין אותו, כי כן הדבר בעבודת ה', שהוא בחינת קבלת התורה וכנ"ל:
וכל זה הוא בחינת שיר פשוט, כפול ומשלש ומרבע, שהוא הנגון הקדוש שזוכין על-ידי בחינת קבלת התורה, שהוא בחינת נבואה שנמשך על-ידי כל התקונים המבארים שם, כי שיר פשוט, כפול ומשלש ומרבע הוא בחינת שם הויה ברוך הוא באחורים שכותבים תחלה היו"ד, ואחר כך י"ק, ואחר כך יק"ו וכו' נמצא, שחוזרים בכל פעם לאחוריו לתחלת השם וזהו בחינת מה שחוזרים בכל פעם ומתחילין מחדש ( וכן מבאר בהתורה "ויסב אלקים" בסימן סב חלק א, שההתחלה בכל פעם זה בחינת השם שכותבין באחורים וכו', עין שם) וכן הוא שלש פעמים, שהוא בחינת שיר פשוט, כפול משלש, שהוא י' י"ק יק"ו, שבכל אלו השלש פעמים חוזרים לאחורים לתחלתו ואין גומרים השם, ואחר כך מתחילין אותו וגומרים, שהוא בחינת מרבע, שהוא שם הויה בשלמות, זה בחינת הנ"ל שאחר כך בפעם הרביעי, שהוא בשבת הבאה, מתחילין הסדר וגומרים וזוכין לבחינת קבלת התורה בשלמות, שהוא שמא דקדשא בריך הוא, שעל-ידי זה נשלם השיר והנגון הנ"ל, שהוא שיר פשוט, כפול משלש ומרבע, כי פשוט, כפול, משלש, נמשך בשלש פעמים שקראו קדם שבת ומרבע נמשך בשבת, שהוא ההתחלה והגמר וכנ"ל, ואז נתקים, "זה שמי לעלם וכו'" וכנ"ל. וכל זה הוא בסדר של שבוע זאת, ואחר כך תכף בשבת במנחה חוזרים ומתחילים הסדר השני ומתנהגים בו כנ"ל וכן בכל שבת ושבת עד שגומרים בכל שנה כל התורה כלה מבראשית עד לעיני כל ישראל, שהכל להמשיך אמונת חדוש העולם בכל העולם כלו וכנ"ל, ואחר כך תכף שגומרים אותה בשמיני עצרת ושמחת תורה, חוזרים ומתחילים אותו מיד בראשית, כי כן הדבר שצריכין בכל דור ודור ובכל שנה ושנה ובכל שבוע ושבוע ובכל יום ויום להתחיל התורה, וכמה וכמה פעמים צריכין להתחיל ואין גומרים וכל זה כלול בשלש פעמים אהיה וכנ"ל ואחר כך כשגומרים כפי הגמר, כן זוכין ליחד שם הויה ברוך הוא ששם עקר התקון וכנ"ל:
גם מבאר בכתבי האר"י ז"ל ששם אהיה הוא בחינת שם יק"ו, שהם שלש אותיות ראשונות של שם הויה ברוך הוא שעולים כל אחד כמו מספר אהיה נמצא, ששיר פשוט, כפול, משלש, שהוא רק עד אות שלישי משם הויה ברוך הוא, הוא בבחינת אהיה, שזה זוכין על-ידי השלש פעמים שקורין קדם שבת הבאה. ואחר כך בשבת הבאה קורין כל הסדר מתחלתו ועד סופו, ואז נשלם שם הויה בבחינת שיר פשוט, כפול, משלש, מרבע, שהוא בחינת הנגון הנ"ל שזוכין על-ידי קבלת התורה וכו' וכנ"ל:
ועל-כן בשמחת תורה כשמסימין התורה עוסקים אז בשיר ונגון בשמחה גדולה, כי כל זה נמשך משמחת הנגון הקדוש הנ"ל שזוכין על-ידי קבלת התורה וכנ"ל:
ועתה מדקדק היטב לשון הקדוש של המשנה הנ"ל, בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין כסדרן ואין עולין להם מן החשבון, שמרמז שקיום התורה צריכין להתחיל בכל פעם וכנ"ל וזהו, ואין עולין להם מן החשבון, שפרושו בפשיטות, שהקריאה שקראו שלש פעמים בשני וחמישי ובשבת במנחה, אינו עולה להם מן החשבון כלל כאלו לא התחילו לקרות הסדר כלל, רק צריכין להתחיל בשבת הבאה מתחלת הסדר וכן הוא ממש לענין העצה הנוראה לקיום התורה הנ"ל, שהוא בחינת אהיה, להתחיל להכין את עצמם בכל פעם מחדש וכו' כנ"ל, שזהו בחינת ההתחלות שמתחילין בכל פעם מתחלת הסדר ואחר כך מתחילין וגומרין אותו כנ"ל וזהו, ואין עולין להם מן החשבון, שצריך האדם לסלק מדעתו בכל יום ובכל פעם כל מה שעבר עליו עד אותו היום ואותו השעה, ולא יעלה אצלו בחשבון כלל כאלו לא התחיל עדין מעולם כלל כי אם תשכיל ותבין בענין הירידות והנפילות שעוברין על כל אחד, עקר נפילתו בדעתו של כל אחד הוא מחמת שנדמה לו בדעתו שכבר נסה את עצמו והתחיל קצת בעבודת ה' ונפל מזה ואחר כך התחזק להתחיל עוד ונפל עוד הפעם וכן היה כמה פעמים, על-כן מסיתו הבעל דבר ליאש את עצמו, חס ושלום, לגמרי ואומר לו בלבו, הלא אתה רואה כי אפס תקוה וכו', כידוע כל זה למי שעוסק בלמוד הקדוש הזה של התקרבות בני הנעורים לעבודת השם יתברך, אבל מי שזוכה להתחבר לחברים כשרים ואמתיים תמיד עד שיזכה לקבל ולקבע בלבו עצה הקדושה הנ"ל לשכח בכל פעם כל מה שעבר עליו, אף-על-פי שכבר התחיל אלפים ורבבות פעמים בלי מספר, רק עתה יתחיל מחדש להכין ולהזמין את עצמו בכל מה שיוכל הן לצעק אל ה' מעמק הלב, כמו שצריך עתה באותה שעה, הן להתחיל ללמד ולהתפלל ולעסק במצות, הן לשמח את נפשו במה שלא עשני גוי וכו' והבדילנו מן התועים וכו', ולהפך היגון ואנחה לשמחה וכו' וכו', על-ידי כל זה ישאר קים בקיום התורה תמיד, שזהו בחינת ואין עולין להם מן החשבון, שכל ההתחלות בתורה ועבודה שהתחיל עד עתה לא יעלה לו מן החשבון כאלו לא התחיל עדין מעולם:
כי זה ידוע לכל שאפלו אם חטא כל ימיו ושב באחרונה מוחלין לו הכל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( קדושין מ), וכמבאר בכל ספרי מוסר וכן כבר נמצאו כמה בעלי תשובות בעולם שלא שבו בתשובה עד סוף ימיהם, כי בודאי מי ששב בימי נעוריו אין למעלה הימנו, אבל אם כבר נתרשל, חס ושלום, ולא שב עד סוף ימיו, גם כן אשרי לו מה ששב בסוף ימיו על כל פנים, אבל עקר הנפילה בדעתו של הרבה בני אדם שכבר התחילו כמה פעמים ונפלו וכו', עקר נפילתם הוא מחמת שראו שכבר התחילו כמה פעמים ונפלו, על-כן רוצה הבעל דבר להסיתם ליאש את עצמו חס ושלום, על-כן צריכין לילך בדרך הנ"ל להתחיל מחדש באיזה בחינה שהוא וישכח מדעתו לגמרי כל מה שעבר עליו בבחינת "ואין עולין להם מן החשבון", שכל ההתחלות שהתחיל עד הנה שכלולים בשלש פעמים שמתחילין הסדר בכל שבוע כנ"ל, כל זה לא יעלה לו מן החשבון, כי עתה צריך להתחיל מחדש לגמרי וכן לעולם עד שיזכה לבחינת תשובה של שבת, ( עין בהתורה "בטח בה'" סימן עט חלק א), שאז יתחיל ויגמר בשלמות כראוי וכנ"ל, כי בכלל ישראל מרמזין על זה שלש פעמים בכל סדר שמתחילין שלש פעמים בכל שבוע כנגד שלש פעמים אהיה הנ"ל ובשבת מתחילין וגומרין כנ"ל ודעת לנבון נקל שאצל כל אדם בפרטיות מרמזין לו על-ידי זה שיתחיל בכל פעם מחדש כמה וכמה פעמים בכל שבוע ובכל יום ויום וכו' וכמו שאמר אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה שהיה לו כמה וכמה התחלות ביום אחד, כמובא בשבחיו הקדושים ועל-ידי זה דיקא זכה אחר כך למה שזכה וכנ"ל והבן היטב:
וזה בחינת קריאת מפטיר שתקנו לקרות בנביא אחר קריאת התורה בשבת ויום טוב שאז עקר הקריאה והטעם מובא בפוסקים, כי פעם אחת גזרו שלא לקרות בתורה והיו קורין בנביאים וכו', ואחר כך נתבטלה הגזרה ונשארה התקנה במקומה, שגם כשקורין בתורה יקראו אחר כך בנביא מעין הפרשה שהוא קריאת המפטיר, הינו על-פי המבאר בתורה "תקעו" הנ"ל, שבכל דור יש צדיקים שיש להם איזה בחינת רוח הקדש שהוא בחינת רוח נבואה וכו', שעל-ידי זה עקר ברור המדמה, שהוא ברור האמונה וצריך כל אחד הרוצה לחוס על תכליתו הנצחי לחפש ולבקש מאד מאד אחרי צדיקים כאלה, כי כל האמונה הקדושה, שעקרה היא אמונת חדוש העולם, תלוי בזה וכו', כמו שמבאר שם וכבר בארנו, שזהו בחינת קריאת התורה בצבור, שהוא בחינת המשכת קבלת התורה וכו' כנ"ל ועל-כן אחר קריאת התורה קורין בנביא למפטיר, להודיע ולהורות שעקר המשכת קדשת האמונה הקדושה, שהוא בחינת קבלת התורה, עקרה נמשך בכל דור על-ידי הנביאי אמת, שהם בחינת בעלי רוח הקדש שבכל דור, שעל ידיהם לא תשתכח התורה מישראל ועל-כן המפטיר קורא בתורה תחלה שלשה פסוקים משום כבוד התורה ואחר כך מברך על ההפטרה וקורא בנביא, להורות שעקר הוא התורה שנתנה על-ידי משה רבנו, שהוא רבן של כל הנביאים ואין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אך כל הנביאים שאחריו לא באו רק לחזק דברי תורה ולהמשיך ברור האמונה בכל דור ודור על-ידי רוח הקדש שלהם, שזה אינו נפסק לעולם כנ"ל ועל-כן אפלו בעת שמלכות הרשעה התגברו וגזרו שלא לקרות בתורה, כי רצו להשכיח חס ושלום התורה מישראל, נתיעצו בני ישראל הקדושים ועשו תקנה נפלאה לקרות בנביאים, כי על-ידי המשכת הנביאים לא תשתכח התורה, כי הנביאים הם מבררים האמונה, שזה עקר קבלת התורה כנ"ל ועל-כן גם עתה שנתבטלה הגזרה נשארה התקנה במקומה לקרות בנביאים למפטיר, להורות שגם עכשיו כל תקותנו שתתקים התורה ולא תשתכח עוד הוא על-ידי בחינת הנביאים שהיו בכל דור שהמשיכו ברוח קדשם ברור המדמה, שהוא ברור האמונה וכן עתה בכל דור ודור, כל קיומנו הוא על-ידי הצדיקים בעלי רוח הקדש שהם מבררים האמונה כנ"ל ועל-כן אומרים בברכת ההפטרה ומספרין בשבח נוראות גדלתו יתברך שבודאי יגמר הכל כרצונו עד שיבוא משיח, כמו שאומרים בברכות שלאחריה, צור כל העולמים צדיק בכל הדורות, האל הנאמן האומר והעושה המדבר והמקים שכל דבריו אמת וצדק וכו' ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם וכו', וכן, על כסאו לא ישב זר וכו' כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד וכו' כי כל זה נזכה על-ידי כח הצדיקים בעלי רוח הקדש שבכל דור ודור, שעל-ידי זה זוכין לאמונת חדוש העולם עד שזוכין לבחינת חדוש העולם של לעתיד וכו', שעל -ידי זה זוכין לקול השיר הנ"ל, שעל-ידי זה גדלין כל הריחות והיראות שהם בחינת התנוצצות משיח וכו', כמו שמבאר שם וזהו בחינת 'צדיק בכל הדורות', כי השם יתברך מגלה אלקותו וצדקתו בכל הדורות על-ידי צדיקי אמת בעלי רוח הקדש שבכל דור שעל ידם עקר ברור האמונה, שעל -ידי זה עקר התגלות אלקותו יתברך בכל דור ודור:
וזהו לשון הפטרה ומפטיר, שהוא לשון גמר, כי עקר הגמר והפטור מכל השעבודים והחובות והצרות שעקרם צרות הנפש, הוא על-ידי בחינת הנביאים שמכניסים קיום התורה בעולם, שהם הצדיקי אמת שבכל דור בעלי רוח הקדש שעל ידם לא תשתכח התורה והאמונה מישראל וכנ"ל ועל-כן נקרא הפטרה, כי על ידם תתקרב הגאלה שלמה לגאלנו ולפטרנו מכל הצרות בגוף ונפש במהרה בימינו אמן סלה:
גם הפטרה הוא לשון התחלה, כמו שפרש רש"י על פסוק, "פטר רחם", שהוא לשון פתח והתחלה, כמו פוטר מים וכו' ושניהם אמת, כי קריאת הפטרה מרמז על ההתחלה ועל הגמר, כי עקר קריאת ההפטרה שקורין בנביא אחר קריאת התורה הוא בשביל להמשיך קדשת קבלת התורה בכל דור, שעקרה הוא שנזכה להתעורר להתחדש בכל יום ויום להתחיל בכל יום מחדש וכנ"ל, וזהו לשון הפטרה, שהוא לשון התחלה כנ"ל. ועל-ידי זה בעצמו נזכה לגמר הגאלה לפטר כל הצרות וכל השעבודים, כי על-ידי כל אלו היראים שילכו בדרך זה לבלי להניח להפיל את עצמו בשום אפן בעולם, רק להתחיל בכל יום מחדש, על-ידי זה נזכה לביאת משיח שנמשך על-ידי כל הבחינות הנ"ל, כמו שמבאר שם על פסוק, "וירא מנוחה כי טוב וכו'", עד "ויהי למס עובד וכו'", עין שם נמצא, שעל-ידי שמתגברין להתחיל בכל יום מחדש נזכה לגמר טוב, שהוא גמר הגאלה שלמה וכל זה זוכין על-ידי בחינת הנביאים, שהם בחינת צדיקי אמת שבכל דור כנ"ל ועל-כן קורין בנביא אחר קריאת התורה כנ"ל, ועל-כן נקרא הפטרה לשון התחלה ולשון גמר וכנ"ל:
ועל-כן בשבועות, שהוא קבלת התורה, שהעקר לקבל התורה מחדש באפן שנזכה לקימה, על-כן נוהגין שמתחילין ההתחלה מכל ספר ומסימין הגמר, הינו בחינת הנ"ל, שעל -ידי שמתחילין בכל פעם מחדש, על-ידי זה זוכין לגמר כנ"ל, כי בכל שנה ושנה בשבועות, שהוא זמן מתן תורתנו, צריכין להמשיך עלינו מחדש הארת קדשת כל הצדיקים שהתחילו תקונים נוראים וגמרו שהם בחינת ספריהם הקדושים שגלו בעולם והעקר הוא ספרי תנ"ך וש"ס משניות, שהם כלל כל התורה שבכתב ובעל פה, על-כן אומרים ההתחלה והסוף מכל ספרים הנ"ל כדי להמשיך עלינו מחדש התחלת תקונם, שעל-ידי זה זוכין לגמר בכי טוב וכנ"ל:
וזה בחינת ( ברכות ח) לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפלו עטרות ודיבון וכו'. תרגום בחינת ברור המדמה, שהוא בבחינת שינה ותרדמה, שהוא בחינת תרגום, כי תרגום בגימטריא תרדמה, כמו שמבאר בהתורה "תפלה לחבקוק" ( סימן יט חלק א עין שם) כי כבר מבאר שקריאת התורה בצבור הוא להמשיך על כל אדם המטה אזנו היטב לשמע קריאת התורה הקדושה, להמשיך עליו בחינת נתינת התורה ממש מחדש וכנ"ל ועל-כן אין קורין בתורה בפחות מיו"ד, כי צריכין לקרות בצבור דיקא, כי עקר קבלת התורה, שהוא בחינת כלליות רוח הנבואה, נמשך רק מצבור, שהם קבוץ נפשות ישראל רבים יחד ולפחות עשרה, כי אכל בי עשרה שכינתא שריא וכמבאר שם בהתורה הנ"ל, שהנבואה נמשכת מנפשות ישראל וכמו שמבאר שם על הפסוק, "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה וכו'" ( וגם זה בחינת מה שמבאר שם מענין המעלה המפלגת מתוספת שכנים וכו', שזה בחינת התקון הנעשה על-ידי התפלה בבחינת דין וכו', כי כל מה שנתרבה נפש יותר אל הקבוץ הקדוש וכו', יש כח יותר להמשיך רוח נבואה, שהוא בחינת קבלת התורה שנמשך מקבוץ הרבה נפשות ישראל יחד ועין מזה במקום אחר) אבל אף-על-פי שעקר קריאת התורה הוא בצבור, אף-על-פי-כן בודאי צריך גם כל יחיד ויחיד ללמד ולהגות בתורה בכל יום בפני עצמו כמו שכתוב ( יהושע א), "והגית בו יומם ולילה וכו'" וכן אפלו מי שזוכה ללמד אצל קבוץ ישיבה קדושה אמתית שהוא מעלה גדולה, כי תלמוד תורה דרבים יקר מאד מאד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( מגלה ג), אף-על-פי-כן בודאי אי אפשר לפטר עצמו בזה לבד, כי צריך גם להרבות בתורה בפני עצמו, כי למוד תורה דרבים אי אפשר שיהיה בקביעות כל היום רק איזה שעות ביום כנהוג, כי אי אפשר שיהיו מקבצים כל היום, מכל שכן גם בלילה, אבל בפני עצמו הוא מחיב ללמד תמיד כנ"ל, על-כן צריך לאחז בזה ללמד ברבים, וגם מזה אל תנח ידך להגות בתורה בפני עצמו, כי באמת צריכים שניהם דיקא, כי בודאי עקר קבלת התורה הוא על-ידי קבוץ נפשות רבים מישראל כנ"ל, שזהו בחינת קריאת התורה בצבור כנ"ל, אבל צריכין לזה זכיה גדולה שיזכה להתחבר ולכלל נפשו בתוך נפשות ישראל של בני צבור הגונים אשר על ידם נמשך בחינת רוח נבואה אמתית, שהוא בחינת נתינת התורה כנ"ל:
וזהו בחינת מה שמבאר שם בתורה הנ"ל ( באות ח), שצריכין לחפש ולבקש מאד מאד את הצדיק האמת שיכול להמשיך בחינת רוח נבואה על-ידי קבוץ נפשות ישראל וכו', עין שם כי בשעה שעומדים לשמע קריאת התורה צריכים לעמד באימה ויראה, ברתת וזיע ולהטות אזנו היטב לכל דבור ודבור של התורה הקדושה כאלו הוא עומד תחת הר סיני ( כמובא בספרי קדש וכמבאר לעיל מזה) ולכון להמשיך על עצמו קדשת קבלת התורה שנתנה בסיני על-ידי משה רבנו, עליו השלום, על-ידי קבוץ נפשות ישראל יחד, כמו שכתוב ( שמות יט), "ויחן שם ישראל נגד ההר" ופרש רש"י, כלם יחד כאיש אחד וכו' כי אז היתה גם נפשו שם, כמו שכתוב ( דברים כט), "את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה וכו'" וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( תנחומא פקודי ג) שכל נפשות ישראל של כל הדורות העתידין לבא, כלם עמדו על הר סיני וכן בכל דור ודור שנמשכה התורה אלינו על ידם, כמו שאמרו ( אבות פרק א), משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכו' עד היום הזה, בכלם היה עקר המשכת התורה על-ידי קבוץ הישיבות הקדושות אצל רבם האמתי, שעל-ידי זה נכללו נפשותם יחד, שעל-ידי זה נמשך בחינת קבלת התורה בכל דור ודור. ועל-כן בכל עת שבאים לשמע קריאת התורה בצבור צריכין לכון שתהיה נפשו נכללת בכל נפשות ישראל שהצדיקים אמתיים שבכל דור ודור עוסקים לקבצם ולכוללם יחד, שמשם נמשך בחינת קבלת התורה בכל דור ודור כנ"ל, שזה עקר בחינת קדשת הצבור כשהם מקבצים ומחברים וכלולים נפשותם יחד על-ידי הצדיק הרבי האמתי שבכל דור ודור, שהוא נקרא "רועה ישראל", בחינת ( ישעיה מ) כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל. ומהצדיקים הרועים האמתיים האלו שבכל דור מקבלים כל צבור וצבור בכל מקום שהם מתקבצים לקרות בתורה ולעסק בה, אבל כל יחיד ויחיד צריך להכין את עצמו הרבה לזה שיזכה שתהיה נפשו נכללת בתוך הצבור הקדוש הזה שנכללים יחד על-ידי הרבי האמת שבכל דור וכנ"ל:
וזה בחינת לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שכל יחיד ויחיד אף-על-פי ששומע בכל שבת קריאת התורה בצבור, אף-על-פי-כן אינו יוצא בזה לבד וצריך לקרות בעצמו הפרשה תחלה, כמבאר לשון זה בשלחן ערוך ארח חיים ( סימן רפה סעיף א) כי צריך להכין את עצמו קדם שבת לקרות הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום כדי שיזכה להכלל יחד בתוך נפשות הצבור הקדוש בעת קריאת התורה כנ"ל עד שימשיך על עצמו בחינת קבלת התורה מחדש ממש כנתינתה מסיני על-ידי זה, על-ידי קבוץ הנפשות יחדו וכנ"ל ועתה מדקדק היטב הלשון, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור ולא אמרו, לעולם יקרא אדם הפרשה תחלה, אך דקדקו ואמרו, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור כי כל כונת קריאת הפרשה תחלה הוא כדי שישלים פרשיותיו עם הצבור, שיהיה נשלם ונכלל חלקו בתורה כפי שרש נפשו, שזהו בחינת פרשיותיו, שהם פרשיות התורה שלו-של נפשו כנ"ל, שיהיו נשלמים עם הצבור, שיהיה נשלם ונכלל עמהם יחד על-ידי שהכין את עצמו לזה מקדם כנ"ל וכמו שכתוב במתן תורה ( שמות יט), "והיו נכונים ליום השלישי וכו'" וכתיב ( שם), "היו נכונים לשלשת ימים". כי צריכים הכנה רבה לקבלת התורה שיזכה להכלל עם הנפשות יחד וכנ"ל, שזהו בחינת הכנה רבה דשבת, בחינת ( שם טז) והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה, שמרמז גם על קריאת הפרשה שנים מקרא וכו', כמובא כי עקר קריאת התורה בשבת שאז נתנה תורה, ועל -כן צריכין הכנה רבה, שזהו בחינת לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור וכנ"ל:
וזהו בחינת שנים מקרא ואחד תרגום, כי עקר המשכת רוח נבואה, שהוא בחינת קבלת התורה מחדש בכל דור ובכל יום, הוא על-ידי הצדיק הבעל כח שעוסק לתקן השלשה מחין על -ידי כל התקונים המבארים שם וזהו בחינת שנים מקרא ואחד תרגום, שהם בחינת תקון השלשה מחין, שהם חכמה בינה דעת, כי שנים מקרא הם בחינת חכמה ובינה, שהם תרין רעין דלא מתפרשין, ואחד תרגום, בחינת מח השלישי, שהוא הדעת, ששם צריכין עקר התקון לברר הדעת מאחיזת עץ הדעת טוב ורע שחטא בו אדם הראשון ביום הששי, שעל-ידי זה נתבלבל המדמה, על-ידי זהמת הנחש, שעל-ידי זה כל הקלקולים והעקר הוא בלבול אמונת חדוש העולם שצריכין הצדיקים לברר ולתקן בכל דור ודור וכמבאר לעיל ( באות יא יב), שעקר התקון צריכין בבחינת המח השלישי, שהוא הדעת וזהו בחינת "ואחד תרגום", כי תרגום בגימטריא תרדמה, בחינת תקון המדמה, שהוא בחינת שינה ותרדמה שתקונו על-ידי בחינת תרגום שנאמר ברוח הקדש על-ידי אונקלוס הגר כי על-ידי הגרים נתתקן ביותר כל הנ"ל עד שנמשך בחינת קבלת התורה שנכתבה בפרשת וישמע יתרו, כי יתרו שמע ונתגיר על-ידי ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק שנמשך מהתפלה בבחינת דין של הבעל כח וכו', כמבאר שם היטב, שעל -ידי זה נתרבה כבודו יתברך וכו' עד שזכו לקבלת התורה, כמו שכתוב שם, עין שם שעל-ידי זה נתברר המדמה, שהוא בחינת תרגום ועל-כן נאמר התרגום על-ידי אונקלוס הגר דיקא וכנ"ל:
ועקר בחינת קבלת התורה הוא לברר המדמה כדי שנזכה לאמונה שלמה שעקרה הוא אמונת חדוש העולם, שעל-ידי זה זוכין לחדוש העולם שלעתיד, שעל-ידי זה נמשך השיר הנ"ל, וזה זוכין על-ידי תקון המחין כנ"ל כי השני מחין חכמה ובינה הם בחינת י"ק כידוע ועל ידם נברא העולם הזה והעולם הבא, כמו שכתוב ( ישעיה כו), "כי ביה ה' צור עולמים" כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( מנחות כט), שזהו בחינת חדוש העולם של תחלת הבריאה, שהוא בחינת בריאת העולם הזה, וחדוש העולם של לעתיד, שהוא בחינת בריאת העולם הבא, כי כל העולם הבא יזכה כל אחד בעת חדוש העולם לעתיד ועל-כן על-ידי תקון המחין זוכין לשני עולמות, שהם בחינת אמונת חדוש העולם הזה וחדוש העולם שלעתיד אבל אי אפשר לזכות לזה כי אם על-ידי ברור עץ הדעת טוב ורע, כי האדם נברא ביום הששי כדי שעל ידו יהיה נכלל כל הבריאה בשבת והעקר היה תלוי על -ידי שיהיה נזהר מפגם אכילת עץ הדעת טוב ורע, כי כל הבריאה שנבראה בששת ימי המעשה מיום ראשון עד יום הששי, כל זה הוא חדוש העולם הזה שנבראה באלו הימים. ושבת הוא בחינת עולם הבא, בחינת חדוש העולם של לעתיד. ועקר התקון שיהיה נכלל העולם הזה בהעולם הבא, ששת ימי המעשה בשבת, כי אי אפשר לזכות ליום שכלו שבת, שהוא חדוש העולם של לעתיד כי אם מי שטרח בערב שבת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( עבודה זרה ג) ועקר הטרחא בערב שבת, שהוא כלל העולם הזה, הוא לעמד בנסיון בזה העולם שכל הנסיונות נמשכין מבחינת עץ הדעת טוב ורע ועל-כן צריכין ביום הששי דיקא לקרות שנים מקרא ואחד תרגום, כמובא בכתבי האר"י, כי אז ביום הששי נברא האדם, ואז צריכין לכלל העולם הזה בהעולם הבא על-ידי תקון השני מחין י"ק שבהם נבראו, שעקר התקון על-ידי שמבררין המח השלישי, שהוא הדעת שמחברם יחד כידוע, ששם עקר כל הנסיונות, כי שם אחיזת עץ הדעת טוב ורע שהיה צריך האדם לבררו אז אם היה נזהר שלא לאכל ממנו ועתה עוסקים כל הצדיקים והיראים הנלוים אליהם לעסק בתקון זה בכל דור ודור, וכפי התקון כן זוכין לחבר ולכלל העולם הזה והעולם הבא יחד, שהם בחינת שני המחין הנ"ל, כי על-ידי אמונת חדוש העולם הזה זוכין לחדוש העולם של לעתיד, שזה נמשך על-ידי תקון המחין כנ"ל נמצא, שעל-ידי תקון המחין נכללין יחד, כי כן הדבר, כי שרשם משני המחין הנ"ל ועקר התקון על-ידי ברור המח השלישי, שהוא הדעת ששם כל הנסיונות וכו', שעל -ידי זה נכללין יחד כפי מה שזוכין לברר על-ידי כל הבחינות הנ"ל ועל-כן כל העולם היה תלוי עד ו' בסיון שנרמז בה' דה'ששי דיקא ( שבת פח), כי עקר התקון על -ידי בחינת יום הששי דיקא, שאז הוא בחינת לחם משנה, כי אז צריכין לכלל שני העולמות יחד העולם הזה והעולם הבא על-ידי שממשיכין אמונת חדוש העולם של עכשיו, שהוא בחינת העולם הזה שעל-ידי זה זוכין לאמונת חדוש העולם של לעתיד, שכל זה תלוי בקבלת התורה, שעל-ידי זה נתברר המדמה וכו' וכנ"ל:
ועל-ידי ה' דה'ששי נשלם השם הקדוש 'הויה' ברוך הוא, שהוא בראשי תבות, י'ום ה'ששי ו'יכלו ה'שמים, שמשם מתחילין הקדוש בשבת, שאז נכללין ששת ימי המעשה בשבת, שהוא בחינת חדוש העולם של לעתיד, שעל-ידי זה זוכין לשיר פשוט, כפול, משלש, מרבע, שהוא בחינת ארבע אותיות הויה וזהו בעצמו בחינת ע"ב תבות של קדוש, כי שיר פשוט וכו' עולה ע"ב כנ"ל, כי הקדוש על היין הוא בבחינת שיר הנ"ל, בבחינת ( ברכות לה) אין אומרים שיר אלא על היין, היינו שיר פשוט וכו' שעולה ע"ב בחינת ע"ב תבות דקדוש עם השתי תבות יום הששי, כמובא שהכל כלול בשם הויה שמרמז בראשי תבות יום הששי ויכלו השמים וכנ"ל, גם תבות ויכלו עולה ע"ב, כמובא כי ויכלו לשון תכלית, שבסוף יום הששי כלתה מלאכתו של יוצר בראשית שעקרה בשביל התכלית, שהוא שבת, שהוא תכלית שמים וארץ, שעקר התכלית הוא השיר והנגון הנ"ל שעולה ע"ב שיתער אז וכו' וכנ"ל:
שיך לעיל:
וזהו ( אבות פרק א), אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשו אימתי, הינו ענין הנ"ל שצריכין שניהם דוקא לקרות בצבור ולהשלים פרשיותיו בפני עצמו כדי שעל-ידי זה יזכה להכלל בתוך נפשות הצבור הקדוש, שזה עקר בחינת קבלת התורה כנ"ל וזהו, אם אין אני לי מי לי, שאם לא אשתדל בעצמי ללמד ולהגות בתורה ועבודה, מי לי, כי חובת האדם של כל אחד ואחד אין מי שיפטר אותו מזה וכשאני לעצמי מה אני, כי בודאי תורתי ועבודתי בעצמה אינה נחשבת, כי עקר בחינת קבלת התורה שמחיב כל איש ישראלי לקבל בכל דור, הוא רק על -ידי שיתחבר ויכלל בתוך הצבור הקדוש כנ"ל ואם אומר שלא ללמד ולהתפלל כי אם כשאזכה לבא ולהתחבר לצבור הגון העוסקים בתורה ועבודה, על זה משיב לעצמו ואם לא עכשיו אימתי, כי חס ושלום, יכלה זמן ימי חייו ולא יזכה לזה, כי למוד ועבודה של הצבור אינו קבוע בתמידות כנ"ל, ובתוך כך יאבד הרבה מימי חייו בלא תורה ועבודה. וגם כי לא בנקל זוכין למצא צבור הגון שיזכה להשלים עבודתו על ידם וכל כונת התנא להורות לאדם הרוצה לפקח על ימי חייו שלא יאבד ימיו חס ושלום, שצריך להשתדל לבקש ולחפש מאד ולהתפלל להשם יתברך שיזכה למצא רבי אמתי עם צבור הגון, שהם תלמידיו הנלוים אליו ויאחז בזה, וגם מזה אל תנח ידך להתחבר בכל עבודתו בתורה ותפלה עם הצבור ההגון כנ"ל וגם בפני עצמו יעסק בתורה ותפלה בעת שאינו יכול להתועד עם הצבור, וגם אז יהיה מקשר עמהם בפנימיות לבבו שכל כונתו בעסקו בתורה ותפלה יהיה שיזכה להכלל תמיד עם הצבור הקדוש הנכללים בהרבי האמתי שיש לו בחינת רוח הקדש וכו', שעקר התקון על ידו וכנ"ל:
וזהו מה שהזכירו אצל האזהרה להשלים פרשיותיו עם הצבור שנים ואחד תרגום ואפלו עטרות ודיבון ולמה תפסו עטרות ודיבון דיקא, הלא יש עוד פסוקים שאין להם תרגום, כגון ראובן ושמעון וכו'?! אך בזה רמזו לנו ענין נפלא המרמז בדבריהם על-פי מה שכתוב בתורה "תקעו" הנ"ל בסופה, שכל מה שנאמר שם, הכל הוא בחינת מלחמת עוג מלך הבשן, עין שם היטב כי עוג הוא בחינת הקלפה שרוצה לינק מהרחמנות והדעת וכו', והכנעתו על-ידי הבעל כח הנ"ל וכו' וכו', שהוא בחינת משה שקבל התורה והרג אותו על-ידי זה וכו', כמו שמבאר שם ועל-כן תפסו עטרות ודיבון וכו', שהם העירות של עבר הירדן שהיה של סיחון ועוג כי עקר התקון של קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום שהוא בשביל לזכות לבחינת קבלת התורה, שהוא בחינת קריאת התורה בצבור כנ"ל, העקר הוא לזכות לשיר הנ"ל שיתער בעת שיהיה חדוש העולם, שעל-ידי זה מכניעין עקב עשו, שהוא בחינת קלפת עוג, בבחינת ומחיה בקרסוליה וקטלה, כמו שמבאר שם ומבאר שם שחדוש העולם הוא בבחינת ארץ ישראל וכו', ועירות של סיחון ועוג היו סמוכין לארץ ישראל והיו יונקים מקדשת ארץ ישראל הרבה, ועל-כן היה קשה מאד להכניעם, כי הם עמדו על גבול הקדשה, שהוא ארץ ישראל, ולא רצו להניח את ישראל לכנס לתוכה והיה בלתי אפשר להכניעם כי אם על-ידי משה רבנו שהיה בעל כח גדול וכו' וכנ"ל ועל-כן הזכירו עטרות ודיבון, שהם עירות של עבר הירדן שהיו של סיחון ועוג שהיו סמוכים לארץ ישראל, שצריכים בשעת קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום לקרות גם שמות אלו העירות כדי להכניע ולבטל מהם קלפות סיחון ועוג כדי לכבשם בקדשת ישראל:
ועל-כן אחר שכבש משה ארץ סיחון ועוג שהוא עבר הירדן, אז התפלל הרבה לכנס לארץ ישראל, כמו שכתוב ( דברים ג), "ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר אתה החילות להראות וכו'" ופרש רש"י שסבר מאחר שכבש סיחון ועוג כבר נתבטלה הגזרה ויוכל לכנס לארץ ישראל וכו' הינו על -פי הנ"ל, כי סבר מאחר שכבר כבש סיחון ועוג, שהם הקלפות שסמוכים לארץ ישראל, שאי אפשר להכניעם כי אם על-ידי התפלה של הבעל כח וכו' עד שזוכין לבחינת חדוש העולם של לעתיד שהוא בבחינת ארץ ישראל וכו' על-כן מאחר שהוא כבר זכה לזה לכבש ארצם ולהכניעם, על-כן עתה בודאי יוכל לכנס לארץ ישראל, כי הלא כבר זכה לבחינת קדשת ארץ ישראל, שהוא בחינת חדוש העולם של לעתיד שעל-ידי זה הכניעם כנ"ל, אבל השם יתברך השיב לו ( שם), "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" ועקר העכוב היה מחמת שבני הצבור לא היו באחדות עמו בשלמות, כמו שכתוב, "ויתעבר ה' בי למענכם וכו'" והעקר היה על -ידי מי מריבה אשר רבו בני ישראל וכו', כי עקר העכוב מה שאין הצדיקים אמתיים יכולים להכניס את ישראל לארץ ישראל הוא מחמת קלקול הצבור והעקר על-ידי המחלקת ועל-כן אמר לו השם יתברך, "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" כי לביה לפומיה לא גלי, כי צריכים עוד בעלי כח הרבה שיעסקו בתקונים הנ"ל, עד שיכניסו נקדת האמת בלב ישראל, עד שיחפשו באמת אחרי הצדיקי אמת עד שימצאו אותם, עד שיבררו המדמה ויחזקו אמונת חדוש העולם בלב כל ישראל, עד שיזכו לכל הנ"ל, עד שיכניסו כל ישראל לארץ ישראל:
וזהו ( תהלים מב), "אלקי עלי נפשי תשתוחח על-כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים מהר מצער" שדוד המלך עליו השלום, צועק בקול מר עבור אריכת הגלות של עכשיו ואומר, 'עלי נפשי תשתוחח' שנפשי תשתוחח עלי מגדל הכליון עינים שאנו מצפים על הגאלה ועדין הקץ סתום מאתנו ועקר דאגותינו הוא 'על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים מהר מצער', שהוא הר סיני ששם קבלנו התורה, הינו שנפשנו עלינו תשתוחח ואנו דואגים ומתאוננים מתי נזכה לגאלה שלמה, מאחר שאנו זוכרים אותך מארץ ירדן וחרמונים שעשית לנו נסים ונפלאות ונוראות כאלה לכבש כל ארץ עבר הירדן ששם הר חרמון ששם היו קלפות חזקות וקשות מאד שהם סיחון ועוג, ואף-על-פי-כן כבשם משה בכחו הגדול וכל זה היה מהר מצער שהוא הר סיני, ששם קבלנו התורה, שעל-ידי זה זכה משה להכניעם כנ"ל. ואחרי שהיה לנו כבר בעל כח כזה שהכניע קלפות סיחון ועוג, ואף-על-פי-כן עדין לא נכנסנו לארץ ישראל עד שגרם החטא שנחרב הבית שני פעמים ואנו בגלות הארך הזה זה כמה, על-כן עלי נפשי תשתוחח מתי מתי נוכל לזכות לגאלה שלמה, כי הלא אחרי כל הנסים והישועות האלה שעשית לנו בארץ ירדן וחרמונים וכו' כנ"ל, אחרי כל אלה עברו עלינו צרות ותלאות בלי שעור מאז ועד הנה, כי ( שם) "תהום אל תהום קורא", שצרה קוראה לחברתה, כמו שפרש רש"י "וכל משברך וגליך עלי עברו", שכל מיני צרות עברו עלינו, ועתה מתי נזכה למצא הבעל כח הזה שיוכל לגמר התקונים הנ"ל ולהכניסנו לארץ ישראל ועל-כן נסמך לזה, "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי וכו'", 'יומם יצוה חסדו', זה בחינת להגיד בבקר חסדך, שהוא בחינת חדוש העולם של לעתיד, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל "ובלילה שירה עמי", בלילה זה בחינת הזמן של עכשו שגם עתה שירה עמי, כי בכח שאנו מאמינים בחדוש העולם על-ידי זה נמשך עלינו הארת קדשת חדוש העולם של לעתיד, שאז יתער שיר חדש שמשם אנו מקבלים כל השירות והתשבחות שאנו עוסקים בהם עכשו לשיר ולשבח אותו יתברך בשירות ותשבחות, אשר רק הם חיינו ומשיב נפשנו להתקים במרירת הגלות הזה וזהו, "תפלה לאל חיי", כי על-ידי זה יש לנו כח להתפלל להשם יתברך ולצעק לפניו על אריכת הגלות. וזהו, "אומרה לאל סלעי למה שכחתני וכו' וכו'" ועל-כן סים, "מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי הוחילי לאלהים כי עוד אודנו וכו'", כי עדין יש לי תקוה לחלות לה', כי השם יתברך ברחמיו שולח לנו צדיקים אמתיים בעלי כח גדולים בכל דור ודור שעל-ידי זה יגמר התקון שהתחיל משה עד שיעקרו ויבטלו קלפת עוג לגמרי, שהוא בחינת זהמת הנחש, בחינת עקב עשו עד שיגמרו הגאלה שלמה ויכניסו כל ישראל לארץ ישראל במהרה בימינו, אמן:
וזהו שהזכיר קריאת התורה בשם פרשיות, כמו שהזכירו שם במאמר הנ"ל, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, כי כל ענין וענין שנזכר בתורתנו הקדושה נקרא בשם פרשה, על שם שהוא מפרש ומוציא לאור מהעלם אל הגלוי אמונתו הקדושה שעקרה הוא אמונת חדוש העולם, שאי אפשר להשיג בשום שכל כי אם על-ידי התורה הקדושה, כי התורה מעידה על השם יתברך שעל-כן נקראת "עדות" ( וכמבאר מזה בהלכות עדות, עין שם) כי חדוש העולם אי אפשר להבין איך נמשך היש מאין כי אם על-ידי אמונה הקדושה שמתחזקת על-ידי התורה הקדושה שנקראת פרשיות על שם שפרשה והוציאה מהעלם גמור אל הגלוי, שבזה אנו רואין עין בעין יציאת יש מאין, כי מי שרוצה להסתכל על האמת יכול להבין שאי אפשר לגלות תורה קדושה כזאת עם כל החדושים נוראים ונפלאים שגלו חכמינו זכרונם לברכה עד היום הזה כי אם על-ידי הבורא היחיד הקדמון יתברך שמו ויתעלה, שהופיע רוח קדשו על הצדיקים אמתיים והוציא חכמות התורה מאין ליש ממש ועל-ידי התגלות התורה מאין ליש אנו יכולין להבין ולהתחזק באמונת חדוש העולם, שהמציא כל הבריאה מאין ליש, כמו שאנו רואין שנתן לנו התורה הקדושה עם כל חדושיה וכו' מאין ליש ממש כנ"ל:
כי כל החכמות החיצוניות אף-על-פי שיש מהם כמה חכמות גדולות, אבל כלם הם יש מיש, כי כלם מיסדים על מושכלות הראשונות, ועל הראות החושים ומהם המציאו חכמתם ובאמת אנו מאמינים שגם חכמתם נמשך רק מהשם יתברך המלמד לאדם לדעת, רק שנתן להם כח בחכמתם להטות דעתם כמו שירצו עד שיכולים להתפקר חס ושלום, והכל בשביל הבחירה, כי הבחירה יש לה כח גדול, כי הכל נברא בשביל הבחירה, כמו שמבאר במקום אחר, אבל חכמות התורה עולה על הכל וכל החכמות חיצוניות הם כסילות וחשך נגד אור חכמות התורה שנמשכת רק מאין ליש ממש וזה שאמר איוב לענין הטענות שטען עם חבריו שהוא חזק באמונתו יתברך וענה ואמר , "כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו ברזל מעפר יקח וכו'", עד שמסים, "והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה וכו' ונעלמה מעין כל חי" הינו שאמר שמעלת החכמים שהמציאו עשית כסף וזהב מעפר הארץ וכו' אינו כלום נגד חכמות התורה שעליה סים, "והחכמה מאין תמצא" וכמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה, הינו אף-על-פי שהיא חכמה גדולה למצא עשית כסף וזהב וכו', אבל הכל הוא יש מיש, כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו וכו', רק שהם בחכמתם חקרו עד שמצאו הזהב והכסף שהיה נעלם בעפר הארץ וכן שאר כל מיני חכמות, אבל החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה, כי חכמות ותבונות התורה היא נמשכת מאין גמור כנ"ל, ועל-כן על ידה זוכין לאמונת חדוש העולם וכנ"ל:
וכל זה מרמז בסוד המעשה של היום שלישי מהמעשה של השבעה בעטלירש שהתפאר הכבד פה שחכמתו עולה על כל החכמים שהתפארו בחכמתם, שזה המציא עשית מין מתכות פלוני וזה מין מתכות פלוני וזה המציא מין כסף וזה זהב וכו' וכו', אבל הוא יודע מהיכן נתהוה הזמן, מהיכן נמשך היום שבא בשירים ושבחים שבהם כלולים כל החכמות וכו' וכו', עין שם היטב והבן:
ועוד לאלקי מלין, בענין דברי רבותינו זכרונם לברכה הנ"ל, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור וכו' שכל דבריהם עמקים מאד ובכל דבור ודבור יש בהם רזין עמקין. והענין, לעולם ישלים אדם וכו', 'לעולם' דיקא, שבכל דרגא שהוא צריך לעולם להשלים פרשיותיו עם הצבור, כי אם אפלו הגיע כבר למעלה גדולה מאד שלמודו בעצמו גבוה ויקר אצל השם יתברך מאד, אף-על-פי-כן צריך לקשר עצמו עם הצבור כדי להעלות הצבור לקשרם אליו, כדי שיוכל להמשיך בחינת קבלת התורה מחדש בכל פעם, כי אפלו משה רבנו בעצמו שקדשתו ומעלתו היתה גבוה מאד מאד, אף-על -פי-כן לא היה יכול לעלות לה' ולהמשיך תורה כי אם על -ידי קבוץ נפשות ישראל אליו, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( ברכות לב) על פסוק, "לך רד", כלום נתתי לך גדלה, אלא בשביל ישראל וכל הפגם שלו בענין הכאת הצור שעל -ידי זה לא זכה לכנוס לארץ ישראל היה בענין זה שסלק אז תפלתו ולא קשרה כראוי עם כלל נפשות ישראל ( כמבאר בהתורה ט' תקונין וכו', עין שם) מכל שכן וכל שכן אנשים פשוטים, מכל שכן הנמוכים והגרועים ביותר שכל תקונם שיבקשו מהשם יתברך תמיד ויכונו בכל עבודתם שיזכו להתקשר עם הצבור הקדוש וכו' כנ"ל וזה שאמרו במדרש רבה ( דברים ב) "בתוכחות על עון יסרת איש", זה משה, דכתיב ביה, "והאיש משה", שבשביל עון אחד קל של הכאת הצור יסרת אותו "ותמס כעש חמודו", שהמסת ובטלת חמדתו שחמד מאד לכנס לארץ ישראל, "אך כל הבל כל אדם נצב סלה", ששאר בני אדם הם בודאי "כל הבל", הבל הבלים וכו', הינו כנ"ל שכונת המדרש להזכיר ולהזהיר את האדם שיפקח על דרכיו ויחוס על עצמו לבקש תחבולה לנפשו להנצל ממה שצריך להנצל בעלמא דין ובעלמא דאתי וזה שהזהירו שילמד קל וחמר ממשה רבנו, שבשביל עון קל לא נכנס לארץ ישראל, וכל פגמו היה שלא קשר את עצמו עם הצבור כנ"ל, מכל שכן וכל שכן כל אדם שמלא עונות הוא בודאי הבל ועל-כן בודאי כל תקנתו שישתדל כל ימיו לבקש על נפשו להיות נכלל בתוך הצבור בתוך נפשות ישראל המקשרים להצדיק האמת העוסק תמיד לקבצם ולקשרם אליו יחד, כי רק על-ידי זה יש לו גם כן תקוה גדולה, כי הן אל כביר לא ימאס, ובתוך הכלל יעלה הצדיק גם נפשו אף אם היא פגומה בעונות מאד, וכמבאר בדבריו זכרונו לברכה הרבה בזה ( וכמו שכתוב בהתורה "אשרי העם-השגחה" סימן יג על פסוק, "אריתי מורי עם בשמי וכו'", עין שם) וכמו ששמעתי מפיו הקדוש בזה:
וזה בחינת מה שכתוב בשלחן ערוך ( ארח חיים סימן קלח סעיף א) שאסור להתחיל להקורא שני פסוקים סמוך לפרשה שלפניה, וכן אסור לסים שני פסוקים סמוך לפרשה שלאחריה והטעם אמרו בגמרא ( מגלה כב), משום הנכנסים והיוצאין שלא יטעו הנכנסין שקראו לזה שלפניו רק שני פסוקים וכן שלא יטעו היוצאין שיקראו לשלאחריו רק שני פעמים והנה נראה מדברי רבותינו זכרונם לברכה שהאסור לקרות רק שני פסוקים חמור מאד, עד שמחמת זה גזרו גזרה שלא להתחיל ולסים שני פסוקים סמוך לפרשה, והענין על-פי הנ"ל שצריכין לשמר מאד את השלשה מחין שיהיה מחיצות פרוסות בפני זאת התאוה והעקר הוא מח השלישי, שהוא הדעת, ששם אחיזת עץ הדעת טוב ורע, שעל -ידי זה עקר הנסיון והברור, ועל ידו עקר התקון וכנ"ל ( באות יא יב), שזהו בחינת קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, כי אי אפשר לזכות לשיר הנ"ל שיהיה בעת חדוש העולם לעתיד, שהוא תכלית שעשוע עולם הבא כי אם על-ידי ברור הדעת מאחיזת עץ הדעת טוב ורע, שזהו בחינת תרגום שזוכה לזה כל אחד מישראל כפי מה שעמד בנסיון וצרוף בתאוה הנ"ל וכפי מה שזכה לחפש ולבקש את הצדיק האמת הבעל כח הנ"ל שעל ידו עקר ברור המדמה וכו' וכנ"ל. וכנגד זה הם בחינת שלשה פסוקים שבתורה שמחיב כל אחד מהקוראים לקרות לפחות וזה כל בחינת שלשה ושלשה של התורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( שבת פח) בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי וכו' כי הכל כנגד בחינת השלשה מחין הנ"ל, שעקר הוא המח השלישי, שהוא הדעת, ששם עקר הברור, שהוא בבחינת תרגום וכו' וכנ"ל ועל-כן צריך לידע כל אחד מישראל שרוצה לחוס על נפשו ולצאת מזהמתו ולהתקרב לצדיקי אמת וכונתו באמת לשוב להשם יתברך, צריך לידע שבהכרח שיעברו עליו כמה וכמה משברים וגלים ובחינות ונסיונות וצרופים ואם לא יהיה שוטה ופתי וכסיל ולא יניח את מקומו בכל מה שיעבר עליו, בודאי יזכה לאחרית טוב לנצח וזהו בחינת מה שכתוב בסימן ו' שמי שרוצה לשוב בתשובה צריך שיהיה בקי בהלכה, בקי ברצוא, בקי בשוב בבחינת זכאה מאן דעייל ונפיק וכו', עין שם היטב וכל זה הכח מקבלין רק מהצדיק האמת, שהוא בחינת משה, שהוא מוסר נפשו תמיד בשביל חלושי כח שבישראל, ועושה כמה תחבולות בחכמה נפלאה כדי להחיות ולקים את כל הנפשות החפצים להתקרב, כמבאר בדברי אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה הרבה בזה:
וזהו בחינת ההפסקות שבתורה שבין פרשה לפרשה שהם הפתוחות והסתומות, כי מבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה ומובא בפרוש רש"י בפרשת ויקרא, ומה היו הפסקות משמשות לתן רוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, קל וחמר להדיוט הלמד מן הדיוט, עד כאן לשונו. והעקר מה שהיה צריך משה רוח להתבונן בין פרשה לפרשה הוא מחמת עכירת המעשים של העולם, שמחמת זה קשה מאד להצדיק, שהוא בחינת משה, להמשיך תורה להעולם מההעלם אל הגלוי, שזהו בחינת פרשה כנ"ל, כי יש כמה וכמה קטרוגים על זה, כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה ( שם) כמה קטרגו המלאכים על קבלת התורה וכן הוא בכל דבור ודבור ובכל ענין וענין שהיה צריך משה לקבל. ומחמת זה נתיגע מחו בעת שקבל הדבור עד שהיה צריך לתן לו רוח להתבונן בין פרשה לפרשה וכו' ובזה הרוח שהיה מפסיק ומתבונן וכו', על-ידי זה עשה טובה נוראה להעולם הצריכים לקבל ממנו, כי זה ההפסק הוא בבחינת בטולה של תורה זהו קיומה, שזהו בחינת מה שכתב אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה על מאמר רבותינו זכרונם לברכה, ודמיא עיניו כתרי סיהרא וכו', עין שם ( בסימן טז) וכן במקומות אחרים ומבאר מהם, שעל-ידי הבטול של הצדיק שמבטל עצמו מהשגתו בין ענין לענין, על-ידי זה הוא מחיה ומקים את כל העולם את כל האנשים הפשוטים הן אנשים פשוטים ממש, הן הלומדים והיראים שמבטלים לפעמים וכו' ( כמבאר בסימן עח לקוטי תנינא ובמקום אחר). נמצא, שעל-ידי ההפסקות שבין הפרשיות, שהם סימני הפרשיות, על-ידי זה דיקא יכולים להתקים כל הרחוקים הבאים להתקרב שצריכים לקבל בחינת בקיאות הנ"ל בחינת בקי ברצוא, בקי בשוב, בקי בעייל, בקי בנפיק וכו', שמקבלים כל זה מהבטול של הצדיק, שזהו בחינת ההפסקות שבין פרשה לפרשה וכנ"ל, כי על-ידי שהצדיק מבטל עצמו מהתורה בין ענין לענין, על-ידי זה מתבונן איך להכניס הפרשה והענין הזה לתוך העולם באפן שיתקים אצלם ויתחזקו על עמדם בכל מה שיעבר עליהם, כי דיקא על-ידי הבטול וההפסקה מכניס בהם התחזקות הזה כנ"ל, וכמובן בדבריו זכרונו לברכה בכמה מקומות וכל אלו המקרבין הזוכין להתחזק כנ"ל, על-ידי זה עקר הברור שלהם, שהוא בחינת ברור עץ הדעת טוב ורע, שהוא בחינת מח השלישי שבשביל זה צריכין לקרות שלשה פסוקים דיקא כנ"ל:
ועתה תראה, שזהו מרמז בדברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו שאסור להתחיל ולסים פחות משלשה פסוקים סמוך לפרשה משום הנכנסין והיוצאין, רמזו בזה שכל מי שרוצה לקבל על עצמו בחינת קבלת התורה, שזהו בחינת קריאת התורה כנ"ל, שההכרח שיקרא דיקא לפחות שלשה פסוקים, שהעקר לתקן מח השלישי כנ"ל ששם כל הנסיון והברור כנ"ל, על-כן אסור להתחיל ולסים פחות משלשה פסוקים סמוך לפרשה משום הנכנסין והיוצאין שלא יטעו וכו' כנ"ל, הינו שלא יטעה הנכנס להתקרב להשם יתברך שיכולין לכנס בתורה ולהתקרב להשם יתברך על-ידי בחינת שני פסוקים לבד בלי ברור מח השלישי, שבו אחיזת עץ הדעת, כי אז חס ושלום אם יטעה בזה לא יתקרב לעולם כנ"ל, כי תכף כשיעבר מה שבהכרח לעבר עליו יוכל יפל לגמרי, חס ושלום, וכן היוצא צריך לזהר ביותר שלא יטעה שיקראו לאחריו רק שני פסוקים, הינו שבהכרח שימצאו גם יוצאים, כי אי אפשר להיות בפנים תמיד, ובהכרח לצאת לחוץ קצת, אבל אז צריך לזהר ביותר שלא יפל לגמרי, חס ושלום, שזהו בחינת אזהרת הבקיאות הנ"ל בחינת בקי בעייל בקי בנפיק, בחינת זכאה מאן דעייל ונפיק ועל -כן צריכים לזהר שלא לסים שני פסוקים סמוך לפרשה שלא יטעה היוצא שאפשר להתקרב אל התורה והעבודה על-ידי בחינת שני פסוקים בלבד בלי ברור הדעת, שהוא בחינת שלשה פסוקים דיקא כי אם יטעה בזה חס ושלום, יוכל לצאת לגמרי וכנ"ל, ועל-כן רמזו כל זה בהדין של ההפסקות שבין פרשה לפרשה שלא להתחיל ולסים שני פסוקים סמוך להם, כי כל עקר ההפסקות שבין הפרשיות היה בשביל זה, בשביל להחזיק ולקים את הנכנסין והיוצאין שישארו על עמדם בבחינת זכאה מאן דעייל ונפיק וכנ"ל:
וזה בחינת ( איוב לג), "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר" וזה בחינת יחינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו ( הושע ו), שבשביל זה מתארך עתה הגלות השלישי כל כך, בשביל לברר המח השלישי, לברר בחינת עץ הדעת וכו', שזה נעשה עקרו על-ידי בחינת יעקב שהוא שלישי לאבות שהבית השלישי שאנו מקוים יהיה נבנה על ידו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה , שזהו בחינת ( קהלת ד) והחוט המשלש לא במהרה ינתק וכמו שהוא בכלליות כן הוא בפרטיות אצל כל אדם, שהעקר לברר המח השלישי כנ"ל, שזהו בחינת קריאה בתורה שלש פעמים דיקא, שזה אי אפשר לברר כי אם על-ידי כמה עליות וירידות, שהם בחינת עייל ונפיק ועל-כן גזרו שלא להתחיל ולסים פחות משלש פעמים סמוך לפרשה בשביל הנכנסין והיוצאין וכנ"ל:
וזהו שרמזו רבותינו זכרונם לברכה בדבריהם הנ"ל שאמרו לענין ההפסקות שהיה לתן רוח למשה וכו' וסימו שם, קל וחמר להדיוט הלמד מן ההדיוט, הינו שההפסקות של משה שהיה להתבונן וכו', עקרם היה בשביל שילמדו קל וחמר ההדיוטות שישימו רוח בין ענין לענין להתבונן וכו' ומאלו הבחינות של רוח שצריכין לתן בשביל ההתבוננות משם נשתלשל ונמשך כל בחינת עייל ונפיק הנ"ל, שצריכין להפסיק ולבטל מן הלמוד כל אחד לפי בחינתו וכמו שהוא בענין הלמוד, כמו כן הוא בדרכי עבודת ה' שהוא העקר, שבהכרח שיעברו עליו עליות וירידות הרבה, שהם בחינת עייל ונפיק, שעקר הכח להתחזק בהם הוא על-ידי בחינת ההפסקות הנ"ל וכו' כנ"ל:
וזה בחינת 'שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם', שהעקר הוא הכתוב השלישי, שהוא המכריע שהוא בחינת המח השלישי הנ"ל ששם עקר הצרוף והברור וכו' כנ"ל כי עקר ההכחשה שבין שני הכתובים הוא מצדנו, מחמת חסרון דעתנו, כי בודאי משפטי ה' ישרים צדקו יחדו, ובאמת בודאי אין בהם שום הכחשה חס ושלום, רק מחמת חסרון דעתנו נראין שני הכתובים כמכחישין זה את זה וכל זה מחמת שלא נתברר עדין מח השלישי, שהוא הדעת, ששם עקר הברור הנ"ל, שזהו בחינת הכתוב השלישי כנ"ל ועל-כן ההכרעה והתקון הוא על-ידי הכתוב השלישי, המכריע בין שני כתובים המכחישין זה את זה, כי עקר שלמות ידיעת התורה הוא על -ידי הדעת ששם עקר הברור, שהוא המח השלישי, בחינת הכתוב השלישי וכנ"ל ( ועין לעיל באות יח בסופו):