ליקוטי הלכות · אורח חיים ב · ברכת הפרות

וזה בחינת אין מזמנין על הפרות, כי אין קבע לפרות רק ללחם העשוי מחמשה מינין שרק הוא משביע ומזין כי כבר מבאר בהלכות ברכת המזון (באות עה) שעקר ברכת הזמון הוא בחינת התגלות הרצון שמתגלה בעת האכילה דיקא על-ידי כלליות בן ותלמיד שהוא כלליות העולמות שזוכה כל אחד על-ידי הדעת הקדוש של הצדיק הרועה האמתי שעוסק לקבץ את נדחי ישראל שהם הרחוקים מאד מה' יתברך להשיבם אל הקדשה וכו'. אשר על-כן עקר ברכת הזמון שהוא התגלות הרצון ביותר הוא כשיש איזה קבוץ מישראל לפחות שלשה. והעקר כשמתקבצים עשרה על שלחן אחד שאז מזמנין בשם וכו', עין שם היטב. ועל-כן אין ברכת הזמון כי אם על הלחם לבד, אבל אין מזמנין על הפרות. כי אין קבע לפרות, כי זה ידוע ומבאר כבר שטעם כל המאכלים וכחם להחיות את האדם נמשך רק מהדעת והחכמה שמשם כל החיות, כמו שכתוב, החכמה תחיה. וכפי חלקי ניצוצי הדעת שהמשיך ה' יתברך בכל מאכל ומאכל כן יש בו כח להחיות ולקים את האדם. שעל-ידי זה מתקשרות נפשו בגופו שזה עקר החיות, שזהו בחינת כלליות העולמות וכו' כנ"ל. ועל-כן עקר הוא הלחם שרק הוא משביע ומזין את האדם, כי בהלחם מלבש עקר כלליות הדעת שהוא בחינת הרמזים הנ"ל. ועל-כן בהלחם אף-על-פי שאין מרגישין בו כל כך טעם מתיקות כמו בשאר פרות ומאכלים, אף-על-פי-כן הוא עולה על כל המאכלים והוא עקר כלם, כי כל בחינת מתיקות הדעת המלבש בכל הפרות והמאכלים כלם כלולים בהלחם שבו נעלמים הרמזים הנ"ל שהוא כלליות הדעת ועל -כן באמת בהלחם נעלמין כל הטעמים שבעולם וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן אין ברכת הזמון שהוא התגלות הארת הרצון ביותר כי אם על הלחם, כי עקר הארת הרצון מתגלה ביותר על-ידי הקבוץ של ישראל שעל-ידי זה עקר כלליות העולמות וכו'. וכמבאר לעיל שזהו בחינת אין אומרים דבר שבקדשה בפחות מעשרה. וכל מה שמתקבצין קבוץ של ישראל עם קדוש ביותר ועוסקין לגדל ולקדש ולברך את שמו יתברך. נכללין העולמות יותר ויותר. וכמו כן מתגלה ומאיר הארת הרצון יותר ויותר:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועקר הקבוץ האמתי הוא על-ידי הרועה ישראל שבו כלולים כל הצדיקים האמתיים שבכל דור שהוא עוסק לקבץ את ישראל כרעה עדרו ירעה בזרעו יקבץ וכו' וכנ"ל. כי הוא עוסק בישובו של עולם שהוא להאיר הדעת בישראל, שזהו בחינת משה רבנו שהיה רחמן אמתי והוא בחינת הצדיק האמת שבכל דור וכו' כמו שמבאר בתחלת התורה שאנו עוסקין בה שהוא כי מרחמם ינהגם, עין שם. ועקר הקבוץ הוא על-ידי הרמזים שבדעת שעל-ידי זה עקר הארת הדעת והשכל האמתי בלב כל אחד ואחד. מגדול ועד קטן בכל מקום ודרגא שהוא שיתחזק איך שהוא לשוב מכל המקומות רעים שרוצים לדחותו לשם חס ושלום. ולהפרידו מהקבוץ הקדוש חס ושלום. לבל ישמע לשום דחיה שבעולם, רק יחזק ידו בה' יתברך ויעמד על רגליו בכל עז ויאחז עצמו בכל כחו בהקבוץ הקדוש של ישראל שעל-ידי זה לא ימט לעולם כי הן אל כביר לא ימאס. וכל זה אי אפשר לבאר בפה כי אם על-ידי בחינת הרמזים הנ"ל שהם בחינת נטיתי ידי וכו' וכנ"ל, כי עקר הקבוץ וקיומם הוא על-ידי הרמזים שהם בחינת ידים, כמו שכתוב, הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי וכו'. שלעתיד שאז יאיר הדעת האמתי גם בכל הגויים והעמים ויתקבצו כלם אל הקבוץ של ישראל, כמו שכתוב, כי אז אהפך אל כל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' וכו'. וכמו שכתוב, כי כולם ידעו אותי וכו'. וכל זה יאיר בהם על-ידי בחינת הרמזים שבדעת שהם בחינת ידים, בחינת הנה אשא אל הגוים ידי וכו'. וזה בחינת והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה שבזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה על -ידי הרמת ידים, על-ידי זה וגבר ישראל נגד עמלק, כי עקר ההתגברות נגד קלפת עמלק שהוא שהוא כלל הסטרא אחרא כלל כל ההסתות והפתויים והדחיות של היצר הרע וחילותיו הוא על-ידי הרמזים שהם בחינת הרמת ידי משה שהוא הצדיק האמת הרועה האמתי העוסק תמיד לקבץ נדחי ישראל על-ידי זה וכנ"ל. כי בודאי אי אפשר לדבר עם אלפים ורבבות נפשות באפן שישמע ויבין כל אחד עמקות חכמתו לעמקה איך להתחזק וכו'. כי אם על-ידי בחינת ידים שהם בחינת רמזים שמרמז להם ומקבצם על-ידי זה. וכן אחר כך בכל מה שעובר על כל אחד ואחד בפרטיות כל ימי חייו צריך לשום לבו היטב להרמזים שיתחזק לשאר קבוע בתוך הקבוץ ולא יפרד עצמו מהם איך שיהיה שלא יהיה חס ושלום, מאותן שנאמר עליהם מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה זה שנמנו חבריו לדבר מצוה וכו', מכל שכן וכל שכן שלא יחלק עליהם חס ושלום שזהו בחינת אח נפשע מקרית עוז וכו'. ודל מרעהו יפרד וכו'. שעל-ידי זה נופל חס ושלום לעלמא דפרודא שזה עקר כלל כל הפגמים כידוע. אבל כל זמן שהוא בתוך הכלל שמקבץ הרועה האמתי יש לו תקוה לעולם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ראש השנה שאז כל ישראל עוסקין בזה שכל אחד טורח ומתיגע לבא להקבוץ הקדוש של ישראל שזהו בחינת בתוך עמי אנכי יושבת, הנאמר על ראש השנה כמו שאיתא בזהר הקדוש. ואפלו מכל הכפרים ומקומות הרחוקים מתקבצים אל המקום שיש קבוץ מישראל. והעקר כשזוכין לבא להצדיקים האמתיים כאשר נוהגין כל ישראל לנסע לצדיקים על ראש השנה, כי עקר הקבוץ וקיומו הוא על-ידי הצדיק הרועה האמתי בחינת משה כנ"ל. וזה בחינת תקיעת שופר שהוא בחינת רמזים להתקבץ. בחינת והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים וכו'. וזה על-ידי הרמזים. כי תקיעת שופר בחינת רמזים כמו שנאמר בענין החצוצרות שהם גם-כן בחינת שופר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין אמירת הפסוק ותקעתם בחצצרת להשלים פסוקי שופרות וכו'. שלמד אותם שיבינו הרמזים איך להתקבץ על-ידי הקולות, כמו שכתוב, ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החנים קדמה ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות וכו'. ואם באחת יתקעו ונקהלו אליך וכו'. נמצא שהיה להם רמזים איך להתקבץ על-ידי סימני הקולות. וכן המנהג בכל תכסיסי מלחמות הגשמיות (שלמדו מישראל מסדר הדגלים, כמובא בספרים שעקר קבוצם על-ידי סימנים בחינת רמזים כגון סימני הדגלים שלהם והקולות של חצוצרות ותפים וכו'. שעל-ידי זה יודעין איך להתנהג ולהיכן להתקבץ וכו'. וזהו בחינת הדגלים הקדושים של ישראל. וכבר מבאר לעיל מזה (באות מז) שהדגלים הם בחינת קיום הקבוץ של ישראל שצריכין כל אחד ואחד להאיר הדעת הקדוש שהוא יראת שמים בחברו וכו' כמו שמבאר שם. וכל זה הוא על-ידי דגלים שהם בחינת רמזים כנ"ל שמרימין דגל פלוני כדי שידעו כל אחד להיכן לפנות ולילך וכו'. וזה בחינת אשרקה להם ואקבצם (זכריה יוד) 'אשרקה' בחינת רמזים. כי עקר הקבוץ וקיומם במלחמה הארכה של זה העולם הוא על-ידי הרמזים וכנ"ל. וזה בחינת שנוי הקולות של השופר תקיעה שברים תרועה תקיעה תקיעה שברים תקיעה תקיעה תרועה תקיעה. כפי הרמזים שהם עקר הדעת והמחין שנמשכין על -ידי השופר. ועקר הרמזים שהם קיום הדעת לנצח הוא על-ידי התורה של הצדיק בחינת משה שהוא בחינת כי כל בשמים ובארץ שיכול להאיר בדרי מעלה ודרי מטה ולכללם יחד מחמת שחדושי תורתו הוא כלליות כי נלקח משרש נפשות ישראל שלוקחם ומקבצם יחד קדם הדרוש בבחינת ולקח נפשות חכם (כמו שמבאר סימן יג) ועל-ידי זה עיר גברים עלה חכם וירד עז מבטחה, שהוא התורה. ועל-כן נקראת תורה אמתית כזאת עז מבטחה, כי תורותיו ודבריו הקדושים חיים וקימים וכו' לעד ולעולמי עולמים. והם מבטח עז לכל המשים לב לדברי תורותיו ורמזיו לשאר קים במלחמה בתוך הקבוץ הקדוש בכל מה שיעבר עליו, שזהו בחינת מה שמבאר לעיל (באות נא) על פסוק ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל וכו', עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת החלוק שיש בין אכילת לחם לשאר פרות ומאכלים שעקר השביעה וחיות האדם וקיומו הוא על-ידי הלחם, אבל שארי פרות ומאכלים אף שהם מחיין ומשיבין את הנפש, אבל הוא רק לפי שעה וכל עקר מאכלם כראוי הוא רק עם הלחם כידוע לכל, כי כל טעמי המאכלים וכחם להחיות את האדם הוא על-ידי הדעת כנ"ל. ויש חלוקים רבים בענין הדעת והחכמה, כי יש למודים שיש בהם חכמות גדולות וסברות והמצאות, אבל אינם מועילים אל התכלית כלל. ויש הרבה שמזיקים מאד מאד אל התכלית כגון רב הלמודים של חכמות חיצוניות, כי אף-על-פי שיש בהם הרבה שנצרכין להעולם הזה לענין מלאכות וכו', אבל אינם מועילים אל התכלית הנצחי. והרבה הרבה חכמות שלהם מזיקין מאד מאד לכל העוסקים בהם והכרוכים אחריהם כגון החקירות שלהם בעיונות שנקרא אצלם פילוסופיא אלקות שזה מזיק מאד, כי באים לכפירות גדולות כמפרסם, כי אי אפשר לידע ממנו יתברך כי אם על-ידי תורת משה שבכתב ובעל פה כפי מה שמפרשים לנו התנאים ואמוראים וכו' וצדיקי אמת שבכל דור כמבאר בכל הספרים הקדושים ובדברינו הרבה מזה. ומשם מחכמות ולמודים אלה נמשכים טעמי הפרות והמאכלים המזיקים מאד לאדם. כגון המאכלים והמשקאות שהם סם המות. או שאר המאכלים המזיקים:

העתקת הקטע עם מראה המקום

אבל גם בהלמודים הקדושים של חכמת התורה הקדושה יש כמה חלוקים, כי יש שלמודו בגסות כזה ובמח פגום ומקלקל כזה. והוא רחוק מצדיקים אמתיים מאד, אדרבא, הוא חולק ומתנגד עליהם הרבה עד שנאמר על למודו לא זכה-נעשית לו סם מות, כמו שדרשו חכמינו זכרונם לברכה על פסוק, ושמתם. זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מות. ומלמודים כאלו נופלים הרבה בבאר שחת ללמד חכמות חיצוניות כאשר מצוי בעוונותינו הרבים הרבה לומדי תורה שעסקו בלמודי חכמות חיצוניות שנתעו כמו שנתעו רחמנא לצלן. כמבאר הצעקות הגדולות והמרות על זה בכמה וכמה ספרים קדושים:

העתקת הקטע עם מראה המקום

אך אפלו העוסקים בחכמות התורה ובפלפולא לשם שמים כי חדי קדשא בריך הוא בפלפולא אף-על-פי-כן אין זה עקר התכלית, כי העקר הוא לאסוקי שמעתתא אלבא דהלכתא כמו שמצינו בהקדמונים שנתרחקו מהפלפול של הבל רק ירדו לעמק ההלכה לאסוקי שמעתתא אלבא דהלכתא. אבל אפלו העוסקים בזה באמת לשם שמים שבודאי אשרי להם אשרי חלקם, אבל עדין אין זה תכלית השלמות, כי עקר התכלית בשלמות הוא הלמוד הקדוש שמביא לידי מעשים טובים ומדות ישרות ולשוב מעברות להציל את ישראל מהעוונות שזה עקר הרחמנות על ישראל כנ"ל, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. וכמו שאנו מבקשים בכל יום, ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמע ללמד וללמד לשמר ולעשות ולקים וכו'. כי העקר הוא הלמוד הקדוש שמכניס קיום התורה בישראל. והעקר שתתקים התורה והמצוות אצל כל אחד ואחד כל ימי חייו בכל מה שיעבר עליו. וזה עקר לחמה של תורה בחינת לכו לחמו בלחמי. ומשם נמשך כח הלחם שהוא עקר השביעה והסעדה, כי אין הסעדה נקראת אלא על שם הלחם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי כח הלחם נמשך מדעת הקדוש הזה שכלולים בו כל הרמזים שעל-ידי זה עקר קיום הדעת בלב כל אחד שעל-ידי זה עקר קיום הקבוץ כנ"ל שמשם כל הטעמים שבעולם שכלולים בלחם כנ"ל. ועל-כן עקר ברכת הזמון שהוא עקר הארת הרצון בשלמות יותר הוא רק על הלחם שהוא עקר הקביעות סעדה, כי יש בו כח להחיות את האדם ולקימו כל ימי חייו, אבל אכילת הפרות ושאר מאכלים אף-על-פי שיש בהם טעמים ערבים ומתוקים מאד שנמשכין מהדעת שמשם כל הטעמים שבעולם כנ"ל. אבל כל טעמם ומתיקותם נמשך מהדעת של התורה שמחיה את האדם רק לפי שעה כנראה בחוש שאכילת פרות ושארי המאכלים אינם משביעים את האדם רק מחיין ומשיבין את הנפש לפי שעה. וזהו בחינת הלמודים של התורה שמחיין את העולם באמת. אבל הוא רק לפי שעה ואף-על-פי שגם זה טוב מאד ויש שיכולים לחיות בזה כמה זמנים, אבל אין זה קיום כל בני-אדם לנצח, כי עקר הקיום לנצח הוא על-ידי התורה הקדושה שמאירה בעולם קיום התורה לדורות עולם כמו משה רבנו עליו השלום שנאמר בו, וגם בך יאמינו לעולם. ועל-כן אין מזמנין על הפרות, כי אין קבע לפרות, כי עקר קביעות הקבוץ על השלחן אשר לפני ה' שזהו ברכת הזמון בחינת הארת הרצון שנמשך מהרמזים וכו', הוא על-ידי בחינת אכילת לחם שהיא בחינת נהמא דאוריתא שהוא בחינת הלמוד המביא לידי מעשה המכניס קיום התורה לנצח כנ"ל. אבל אכילת פרות אין בהם קביעות כי אין מחיין רק לפי שעה, כי נמשכין מהלמוד הנ"ל שאינם מחיין ומקימין את העולם כי אם לפי שעה אבל לא לדורות. ועל-כן אין מזמנין עליהם לבד. ועל-כן כל אכילת הפרות ושארי המאכלים הוא רק עם הלחם שהוא עקר הסעדה, כי כשמצטרפין עם הלחם אזי דיקא יש להם כח גדול להשביע ולהחיות את האדם כנראה בחוש, הינו שכל הלמודים הנ"ל של התורה שהם בבחינת פרות כל תקונם בשלמות הוא כשמצטרפים עם בחינת נהמא דאוריתא, דהינו כשמתקרבים להצדיק האמת ולתורתו הקדושה שהיא בחינת לחמה של תורה שכלולים ונעלמים בה כל המטעמים של תורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על משה רבנו עליו השלום וכמה צדיקים שהיו יודעים כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. והכל כלול בתורתם הקדושה. והעקר שתורתם מביאה לידי קיום התורה לנצח. ואז הוא עקר תקון כל הפרות והמאכלים ואז הם מטעימים את הלחם ומחיין ומשביעין את האדם הינו כנ"ל. והבן היטב לדמות המשל לנמשל, כי באמת המשל והנמשל הכל אחד, כי חיות הלחם והפרות והמאכלים הכל מהתורה. ועל-כן כפי שרשם בתורה כן יש בהם כח להחיות את האדם ולקימו וכמו כן תקנו רבותינו זכרונם לברכה לברך ולזמן עליהם וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן מבאר בשלחן ערוך שלענין צרוף לזמון. מצטרף אפלו על-ידי אכילת פרות ומאכלים. ואפלו להחולקים בזה בזמון שלשה, אבל בזמון עשרה הכל מודים שמצטרפים על-ידי כל דבר מאכל, הינו כנ"ל. כי לענין צרוף אל הקבוץ הקדוש יכול להצטרף אפלו על-ידי פרות ושארי מאכלים, כי עם בחינת הלחם שהוא עקר השביעה והקיום הכל מצטרף לטובה וכנ"ל, אך בזמון שלשה יש פלגתא מחמת שאין שם עדין בהתחלת הקבוץ כי אם שנים שאוכלים לחם ביחד ורוצים לצרף השלישי לזמן בשלשה על -ידי אכילת פרות, על-כן יש דעות שאינו מצטרף כי אין כח לצרפו מחמת שהם בעצמן אינם בכלל קבוץ, כי הקבוץ הפחות הוא על כל פנים שלשה שהם בחינת שלש קדשות כנ"ל לענין זמון שלשה (כמו שמבאר באות עו). אבל בקבוץ עשרה שיש כבר רבא דמנכר שהם שבעה אוכלי פת. אז בודאי מצטרף עמהם שלשה אפלו על-ידי פרות וכו' מאחר שכבר יש קבוץ של השבעה אוכלי פת, על-כן בודאי מצטרפין עמהם על-ידי פרות, כי על-ידי בחינת הלמוד הקדוש שהוא קיום התורה שהוא בחינת לחם של תורה על-ידי זה מצטרפין ונתתקנין כל המאכלים. ויש בהם כח להשביע את האדם עד שיאיר שם הארת הרצון ביותר שזהו בחינת ברכת הזמון בעשרה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מנהג ישראל שאוכלין בראש השנה לחם עם דבש, כי טובלין פרוסת המוציא בדבש, כי עקר האכילה של האדם צריך שתהיה רק לחם עם מלח, כי כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל. כי באמת בהלחם ומלח כלולים כל הטעמים וכל המתיקות של כל הפרות וכל המאכלים שבעולם. וכמבאר לעיל מזה. כי הלחם שרשו וחיותו מבחינת הרמזים של הדעת שהיא עקר וכלל כל טוב טעם הדעת שמשם טעמי כל הפרות וכו' וכנ"ל. כי באמת צריך האדם למעט בתאות הטבע. וכמו שכתב בחרוזים שלו זכרונו לברכה, נאכל לבד לקיום גופנו ונמעט תאות טבענו. וכמו שכתוב במשנה בארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם במעוט תענוג. כי הצדיקים הגמורים משברים תאות אכילה לגמרי, ובפרט גדולי מבחרי הצדיקים ששברו תאות אכילה בתכלית עד שזכו שלא נהנו מאכילתם אפלו כחוט השערה, רק זכו לבחינת צדיק אכל לשבע נפשו בחינת והשביע בצחצחות נפשך וכו'. אשרי להם וכמובן בהתורה תקעו-ב (בלקוטי תנינא סימן ה) ועל-כן באמת זכו לחיות חיים טובים על-ידי אכילתם לחם ומים, כמו שכתוב בספורי מעשיות בהמעשה של היום שני בענין החרש שהיה חי חיים טובים על-ידי שהיה אוכל לחם ומים וכו'. אבל גם שארי הכשרים הרוצים לילך בדרך התורה צריכים על כל פנים להרגיל עצמם ללכת בעקבותם. ועל כל פנים צריכים למעט באכילת הפרות ושאר מאכלים ועקר מאכלו יהיה פת במלח שהיא דרכה של תורה, כי באמת יכולין להרגיש בהלחם טעם כל המאכלים שכלולים בו. וכמו שגם באנשים הגסים יש שמתענגים מאכילת לחם ומים יותר מהשרים שאוכלים מעדני מלכים. והם באמת בעלי כח ובעלי קומה יותר מהשרים, מכל שכן בקדשת ישראל והתורה שיכולין להרגיל עצמו להחיות את עצמו בלחם ומים עד שירגיש בו כל הטעמים. וכמו שמובן בהמעשה של החכם והתם. שעל כל מאכל שרצה לאכל צוה להביא לו חתיכת לחם ושבח מאד המאכל ההוא כאלו אוכלו ממש, כי באמת כן הדבר שבהלחם נעלמים בו טעמי כל המאכלים. ואם ירצה יוכל להרגיש בו כל הטעמים של כל הפרות וכנ"ל. וכן מובא בזהר הקדוש ששביעת האדם תלוי ברצונו כמו שאיתא שם. ורעותא דשבעא שויה עלוהי וכו'. (זהר שמות קנג) וכן הוא לענין טעמי המאכלים שתלוי ברצונו שאם ירצה להסתפק בלחם יוכל להרגיש בו כל הטעמים שירצה. וזה בחינת לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. כי המן היה בו כל הטעמים שרצה האדם, אבל כפי המובן בהתורה הוא שגם אז היה להם בחירה ברצונם על זה, כי הרשעים שבזו את המן לא היו רוצים להרגיש בו כל הטעמים, על-כן בזו אותו ואמרו, ונפשנו קצה בלחם הקלוקל וכן הרבה. ועל-כן באמת נאמר, ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת וכו'. המאכילך מן במדבר וכו' למען ענותך ולמען נסותך וכו'. וכן כתיב, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים למען אנסנו הילך בתורתי אם לא וכו'. וכן עוד בכמה פסוקים נאמר שאכילת המן היתה נסיון, הינו כנ"ל. והוא ענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על זה אינו דומה רואה ואוכל לאינו רואה ואוכל וכו', הינו שהחולקים על המן רצו שיראו דיקא בעיניהם כל המאכלים מוכנים ומסדרים לפניהם ולאכלם ולא רצו לאכל המן ברצון טוב ולהרגיש בו כל הטעמים. ומאחר שלא רצו להרגיש בודאי לא הרגישו, על-כן בזו אותו וחטאו בזה הרבה שזהו החטא של המתאוננים המבקשים תואנה לפרש מן המקום שעל-ידי זה מתו הרבה וקראו למקום ההוא קברות התאוה, כי שם קברו את העם המתאוים וכו'. אבל גם עתה נעשה בזה הרבה אצל כל אדם הרוצה לילך בדרכה של תורה וכנ"ל. ועל-כן בשעת ברכת המוציא צריכים לטבל פרוסת המוציא במלח דיקא, כי זה עקר האכילה והשביעה ושם כל הטעמים וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

אבל בראש השנה מטבילין פרוסת המוציא בדבש. לרמז שאנו מתקנין עתה חטא אדם הראשון שהיה ביום זה שעקר חטאו היה באכילה שאכל מעץ הדעת. וכן חטאי כל בני-אדם שצריכין לתקן עתה בראש השנה שהוא ראשון לעשרת ימי תשובה. ואנו מרמזים שבכח הצדיקים אנו מתקנים כל החטאים וזוכין לתשובה שלמה עד שזוכין להמתיק ולתקן תקף הגבורות שהם בחינת דבש כמובא בכונות עד שהדבש הוא בבחינת המן שנאמר בו, וטעמו כצפיחת בדבש. שהיה בו כל מתיקות הטעמים, כי כלל כל המתיקות שבכל הפרות והמאכלים הוא בחינת דבש כנ"ל. ואנו אוכלין פרוסת המוציא עם דבש הזה. להורות שתקותנו לזכות לבחינת הנ"ל לאכל הלחם בבחינת מן להרגיש בו כל מתיקות הטעמים שבעולם שהם בחינת דבש כנ"ל, כי באמת בהלחם נעלמים כל הטעמים שבעולם, כי חיותו מהרמזים שבדעת האמתי של הצדיקים שהוא קיום התורה לנצח וכו' כנ"ל שבו כלולים כל הטעמים של כל השכליות והחכמות שבעולם וכו' וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי עקר חטא אדם הראשון היה בענין זה שנמשך אחר ערבות והמתיקות של עץ הדעת שהוא תאות הגוף שהוא בעצמו בחינת חכמות חיצוניות של זה העולם שיש בהם מתיקות השכל. אבל הוא שלא להועיל אל התכלית הנצחי אדרבא, מזיק הרבה וכנ"ל. וכמפרש בתורה, כמו שכתוב, ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל. הינו כנ"ל. כי טעם השכל וטעם האכילה הם בחינה אחת, כי שרש טעם של המאכל נמשך מהדעת כנ"ל. על-כן כפי האכילה כן נמשך הדעת (וכמו שמבאר בהתורה ויהי הם מריקים שקיהם בסימן יז עין שם ובמקום אחר וה' יתברך הזהיר את האדם שלא לאכל מעץ הדעת כי ביום אכלך ממנו מות תמות. כי זה המאכל אינו מביא חיים הנמשכין מחכמה אמתית שהוא בחינת החכמה תחיה רק הוא נמשך משכליות חיצונים שנראים מתוקים בתחלתם ואחריתם דרכי מות. שזהו בחינת כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל. כי הם בחינה אחת, כי טעם מאכל של העץ וטעם השכל הנמשך משם הכל אחד וכלם הם רק תאות עולם הזה. והנחש שהיה ערום מכל. ופקח להרע מאד. הסיתם על זה, כמו שכתוב, כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים וכו'. שזהו בחינת המעשה הרע הנעשה תחת השמש עתה בדורות האלו. שמתפשטים בחכמות חיצוניות שנמשכין מזהמת הנחש שהחכמים שלהם משקעים בכל התאוות שבעולם ומפתים ומסיתים ומדיחים להיות כרוך אחר מתיקות השכל של אלו החכמות שהם בחינת מתיקות המאכלים המזיקים המביאים מיתה לעולם וכנ"ל. שעל זה נאמר, כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה ואחריתה מרה כלענה וכו'. שזה נאמר על חכמות חיצוניות כמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה שם. שזהו בחינת כי טוב למאכל ונחמד להשכיל, כי הכל אחד, כי כל חכמתם נמשך מתאוות, כי כמו שיש להם תאוה לאכילה ושארי תאוות כן יש להם תאוות רעות לחכמתם הרעה. וזה שאמר להם הנחש והייתם כאלקים. זהו ממש מה שמבאר בספריהם שעל-ידי חכמות שלהם יכולים לבא אל התכלית שלהם שהוא לבא אל תכלית חכמות שלהם וכו'. שהוא אצלם שנכלל נפשם באלקים שהוא השכל הפועל כמובן בספריהם. וכמו שצועקין מרה על זה כמה ספרים קדושים כמו בספר עבודת הקדש וכו'. ובשל"ה הקדוש וכו'. וכמו שמבאר מזה בלקוטי תנינא (סימן יט):

העתקת הקטע עם מראה המקום

אבל אנו מזהרים על כל זה. ועל-כן אנו מזהרין שיהיה כל אכילתנו על-פי התורה, כמו שכתוב, ותורתך בתוך מעי וכמו שפרש רש"י שם, כל מאכלי על פיך. כי אנו צריכין לאכל כל המאכלים בקדשה על-פי התורה ולברך על כל דבר תחלה וסוף כדי שנזכה על-ידי האכילה לקבל חיות שהוא שכל דקדשה. שעקר השכל הוא חכמות התורה הקדושה שעקרה הוא הלמוד המביא לידי מעשה לידי קיום התורה לנצח וכנ"ל. ועל-כן עקר האכילה צריך להיות לחם ומלח כנ"ל, כי שרשם נמשכים מלמוד הקדוש הזה ובו כלולים כל הלמודים שבעולם שהם בחינת כל טעמי הפרות והמאכלים שבעולם וכנ"ל. אבל עכשו בראש השנה צריכין לזכות לתשובה להפך הכל לטובה בכח הצדיקי אמת שפרשו עצמן מכל תאוות עולם הזה לגמרי. ועל-כן אוכלין לחם עם דבש בברכת המוציא. להורות שאנו מצפין לזכות לשנה טובה ומתוקה שהוא לזכות לתשובה ומעשים טובים שהוא עקר הטוב. שנזכה שיהיה נכלל הדבש בהלחם שנזכה להרגיש כל מתיקות הטעמים שבעולם שהם בחינת דבש להרגיש כלם בתוך אכילת לחם שזהו בחינת אכילת המן, שזהו בחינת שופר שהוא בחינת קבלת התורה שמזכירין בראש השנה בחינת אתה נגלית וכו'. כי לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן וכו' כנ"ל. ועל-כן מבאר בכונות האר"י ז"ל שדבש מרמז בש"ו של שופר שעולה דבש. ועם היד האוחזת בשופר הוא ש"ך וכו'. ועל-ידי זה המתקת הדינים. ועל-פי דרכנו מרמז בזה ענין הנ"ל שעקר התקון על-ידי הרמזים של הדעת וכנ"ל ששם כלולים כל הטעמים שבעולם שהם בחינת דבש. וזה בחינת היד האוחזת בשופר שהוא בחינת רמזים, בחינת נטיתי ידי כנ"ל. והיא מתקנת את הדבש, כי עקר תקון כל המתיקות המדמה של זה העולם הוא על-ידי הרמזים כנ"ל שעל-ידי זה מבינים להרגיל עצמו לפרש ממנו ולהסתפק במעוט בבחינת דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו וכו' עד שיזכה שיכללו כל הטעמים בהלחם. וכמו כן יהיו נכללים כל הטעמים של כל מיני שכל. בשכל האמתי שהוא השכל של קיום התורה שיהיה כל חכמתו ושכלו רק להבין עצות שיביאו לידי קיום התורה לנצח. שזהו בחינת ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עשיהם. וכתיב הן יראת ה' היא חכמה וכו'. וכל זה הוא בחינת היד האוחזת בשופר וכנ"ל. כי גם קולות השופר הם בחינת רמזים הנ"ל וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי בראש השנה אז עקר הקבוץ הקדוש שמתקבצין כל ישראל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. והעקר מה שמתקבצין אצל הצדיקי אמת שהם בחינת משה שהוא עקר הרועה האמתי המקבץ נדחי ישראל וכו' כנ"ל שמתורתו הקדושה נמשכין כל הרמזים של הדעת הקדוש שמרמזין לכל אדם בכל מקום ודרגא שהוא ואפלו בתכלית הירידה חס ושלום, מרמז לו שם גם-כן רמזים לשוב משם וכו'. ועל כל פנים שלא ישתקע יותר חס ושלום. וכו'. ועל-כן אז בראש השנה מאירין הרמזים ביותר, כי על-ידי זה עקר התשובה שזוכין בראש השנה על-ידי שמצטרפין אל הקבוץ הקדוש על -ידי הרמזים וכנ"ל. על-כן מנהג ישראל תורה שאוכלין אז פרוסת המוציא לחם עם דבש. כי אז בכח הצדיקים הנ"ל נכלל כל מיני מתיקות שהוא בחינת דבש בתוך הלחם שזהו בחינת שכל מיני טעמי הדעת נכללין בעקר הדעת שהוא הדעת של קיום התורה לנצח שזהו בחינת טוב טעם ודעת למדני וכו' שאומרים קדם השופר וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית תקריב אותם וכו'. וכל קרבן מנחתך במלח תמלח וכו'. ופרש רש"י, ומה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש? קרבן ראשית שהם שתי הלחם שבאים מן החמץ ובכורים הבאים מן הדבש וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי כל הקרבנות באין רק מצה שהוא בחינת מן שהיו בו כל הטעמים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עגה שהיא מצה שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בה טעם מן. כי כל הקרבנות באין לכפר על החטאים של הכלל או הפרט. וכל החטאים נמשכין מחטא אדם הראשון שאז נמשך זהמת הנחש על-ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע שהוא בחינת אסור חמץ כמובא. בחינת חמוץ המח דסטרא אחרא שהוא חכמות חיצוניות ומחשבות רעות וכו'. ומחמת זה אסור חמץ בפסח, כי אז צריכין לטהר ולזכך עצמנו מזהמת מצרים שהיינו שם בגלות שנמשך מחטא אדם הראשון כמובא. ועל-כן אסור אז החמץ, כי אי אפשר לבררו אז וכו'. על-כן צריכין לאכל מצה שהוא בחינת מן שהיו בו כל הטעמים שהוא בחינת הדעת של משה הרועה האמתי וכו' וכנ"ל. רק בשביעי של פסח שהיה בו קריעת ים-סוף שאז מאיר ביותר הדעת הנ"ל שהוא בחינת זה הים גדול ורחב ידים שהם בחינת הרמזים, אז התר החמץ, כי אז יכולים לבררו ולתקנו לאכילת ישראל על-ידי שקבלו אסותא תחלה שהוא המצה שהוא בחינת מן שעל-ידי זה יכולים לזכות אחר קריעת ים-סוף, הינו אחר שביעי של פסח לאכל לחם חמץ בבחינת מן וכנ"ל (באות לד). ובשבועות שהוא מתן תורה שעל-ידי זה עקר התגלות הדעת של משה, שעל-ידי זה עקר כלליות העולמות, שעל-ידי זה מאיר הרצון ביותר כנ"ל, על-כן אז מביאין שתי הלחם במקדש מחמץ דיקא, כי אז מאיר הארת הרצון מאד על-ידי הלחם חמץ דיקא שמביאין במקדש על-ידי הרמזים שנעלמין בהלחם, כי דיקא על-ידי הרמזים נתתקן הדעת עד שיכולין להחמיץ מחו בקדשה להשיג מה שישיג על -ידי זה, ואף-על-פי-כן לא יצא חוץ לגבול חס ושלום כלל. ועל-כן אז מביאין גם דבש שהוא בחינת כלל המתיקות שהוא הטעם של כל הפרות והמאכלים שנפגמו על-ידי חטא אדם הראשון. ועתה נתתקנו על-ידי קבלת התורה עד שמאיר גם בהם הארת הרצון, ונכלל הדבש בהלחם שהוא בחינת קרבן ראשית תקריב אותם לה' בשבועות. כי הדבש, שהוא כלל מתיקות הטעמים, נכלל בהלחם שבו נעלמים כל הטעמים, כי שם נעלמים עקר הרמזים וכו' וכנ"ל. ועל-כן בראש השנה שאז חוזרין וממשיכין בחינת קבלת התורה שהיתה על-ידי קול שופר. ועל-כן אומרים אז, אתה נגלית וכו'. על-כן אז אוכלין לחם עם דבש שהוא בחינת שאור ודבש שמביאין מהם קרבן ראשית בשבועות בזמן מתן תורה שהוא כלליות העולמות וכו' כנ"ל כי עתה נתתקנו ונתבררו השאור והדבש ביותר שיכולין לאכלם בקדשה גם חוץ למקדש, כי עקר התקון של מתן תורה נמשך ביותר בראש השנה, כי אחר קבלת התורה בשבועות קלקלו על-ידי חטא העגל. והתקון הוא במ"ם ימים האחרונים מאלול ועד יום-כפור. והעקר בראש השנה שאז התחלת עשרת ימי תשובה ואז התחלת השנה ואז הוא יום שנברא בו אדם הראשון וחטא ושב בתשובה שעל-ידי זה נקבע זה היום לדורות כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל-כן אז עוסקין הצדיקים בזה התקון ביותר על -ידי הקבוץ של ישראל שמתקבצין אליהם וכנ"ל. ועל-כן אוכלים אז כל אחד בביתו לחם ודבש, כי הדבש נכלל בהלחם וכו' וכנ"ל. וזה שנסמך לזה, וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלקיך וכו'. שמפליג מאד בשבח המלח שכרת עמו ברית עולם להורות ולהודיע שאף-על-פי שצוה להביא קרבן ראשית משאור ודבש. אף-על-פי -כן עקר התקון על-ידי הברית מלח שעל ידו עקר התקשרות העולמות כנ"ל (באות סא) וכל הטעמים נמשכים משם כנ"ל (באות סב) ועל-כן גם באכילת חל עקר התקון לאכל פת במלח שהיא דרכה של תורה. רק בשבועות לבד מביאין קרבן ראשית משאור ודבש. וכן בראש השנה אוכלין פרוסת המוציא עם דבש מחמת שאז נתעורר קול שופר שהוא בחינת מתן תורה וקבוץ נדחים וכו' וכנ"ל. אבל עקר התקון על-ידי בחינת ברית מלח עולם וכו' כנ"ל. ועל-כן, על כל קרבנך תקריב מלח. וכן באכילת חל עקר תקון האכילה הוא פת במלח וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מה שפרות ארץ-ישראל קודמין לברכה, כי שם הבית-המקדש שעל-ידי זה עקר הכלליות שעל-ידי זה עקר הארת הרצון שזה עקר חשיבות המאכל וכנ"ל. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין שכל הקודם בפסוק מקדם לברכה. שארץ בתרא הפסיק הענין. ועל-כן זיתים קודמין לשעורין. ותמרין, שהם נקראים בפסוק זה דבש, הם קודמין לגפן שהם ענבים. נמצא שזיתים ותמרים הם נמשכים ונחשבים אחר חטה ושעורה שעושין מהם לחם, כי זה העקר לכלל שמן ודבש בלחם של חמשה מינין שכלולים בחטה ושעורה, כי המן שהיה בו כל הטעמים נקרא דבש (ושמן) כמו שכתוב, והיה טעמו כצפיחת בדבש וכנ"ל. וכן נקרא שמן. כמו שכתוב והיה טעמו כטעם לשד השמן. וכתיב, סלת ושמן ודבש האכלתיך. כי שמן כלל כל השמנונית. ודבש כלל כל המתיקות שזהו כלל כל הטעמים שבפרות. וצריכין לכללם כלם בלחם שהוא חטה ושעורה כנ"ל. ועל-כן זית שמן ודבש נמשכין ונחשבים אחר חטה ושעורה ויחד עליהם שבח הארץ בפרטיות על-ידי ארץ בתרא ששבח ארץ-ישראל עמהם שהוא ארץ זית שמן ודבש, כי הם כלל טעמי הפרות, כי הם בבחינת מן שנקרא על שמם וכו' וכנ"ל. ועל-כן הם נמשכים ונחשבים אחר חטה ושעורה שהם כלל החמשת מיני דגן שעושים מהם לחם וכנ"ל. והעקר לתקן הדבש שהוא עקר מתיקות הטעמים שדרכן של הנערים וחסרי הדעת להמשך אחריו. וזה מרמז במקרא זה שהתחיל בחטה וסים בדבש, כי סופו נעוץ בתחלתו לרמז שעקר תקון המאכלים הוא בארץ-ישראל ששם כלליות העולמות כנ"ל שעל-ידי זה נתתקן חטא אדם הראשון שפגם באכילה ונמשך אחר בחינת מתיקות העץ הדעת שהוא בחינת דבש, כי על-ידי קדשת ארץ-ישראל בחינת קדשת רמזי הדעת הקדוש הנ"ל על-ידי זה נכלל דבש בחטה שהוא כלליות כל מתיקות הטעמים שהוא בחינת דבש שנכלל בחטה שהוא ראש וכלליות כל מיני לחם הנעשים מחמשה מיני דגן וכנ"ל. ועל-כן כתיב בארץ-ישראל שם בפרשה, ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה. ואיתא בספרים שפרושו ששם הלחם מטעם כל כך עד שאין אוכלין לחם מחמת מסכנות ועניות וכו'. וכן מבאר בדבריו זכרונו לברכה (בסימן מז לקוטי חא) הינו כנ"ל כי שם בארץ-ישראל נכללין כל מתיקות הטעמים בהלחם על-כן שם אין אוכלין לחם במסכנות ועניות כי שם בהלחם כלולים כל הטעמים שבעולם. וזה בחינת לא תחסר כל בה שמרמז על הלחם בעצמו שהזכיר תחלה שלא תחסר כל בה, כי כל הטעמים שבעולם כלולים בה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

והנה כל ענין ראש השנה ויום-כפור וסכות וארבעה מינים. כבר מבאר הרבה מזה על-פי התורה הנ"ל כי מרחמם ינהגם בהלכות הקודמין. בהלכות סכה הלכה ד. ובהלכות נדרים הלכה ד אות ח. ובהלכות חזקת מטלטלין הלכה ג אות ח. אך עתה עסקנו לבאר שעקר כל התקונים נעשים בירח האיתנים שהוא תשרי על-ידי מעלת הקבוץ הקדוש שמקשרים עצמן לצדיקי אמת שהם בחינת משה, בחינת הרועה האמתי המקבצם בחינת ומשה היה רועה, שזהו בחינת ראש השנה, בחינת תקיעת שופר שמקבץ נדחים וכו' כנ"ל. וכן ביום-כפור מפיסין זה את זה כדי שיהיה שלום בין כל ישראל שזה עקר קיום הקבוץ שלא יהיה ביניהם פרוד לבבות ומחלקת חס ושלום, שמהרסים הקבוץ חס ושלום. וזה בחינת סכות שעושין אחר כך, בחינת סכת שלום, בחינת ענני כבוד ששם היו מקבצים כל ששים רבוא נפשות ישראל. והענני כבוד היו בזכות אהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה שזה עקר קיום הקבוץ וקדשתו כדי להמשיך הדעת הקדוש הנ"ל שהוא כלליות העולמות שהוא בחינת כהן וכו' כנ"ל (באות נט). וזה בחינת כל האזרח בישראל ישבו בסכת לרמז על כלל נפשות ישראל שמתקבצין לתוך סכת שלום. ועל-כן נכנסין כל השבעה רועים לתוך הסכה, כי הם בחינת כלל כל הרועים האמתיים שבכל דור שהם בחינת כרעה עדרו ירעה בזרעו יקבץ טלאים וכו'. שהם עוסקין לקבץ כל הנדחים ולקים הקבוץ לדורות עולם וכנ"ל. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל ישראל יוצאין בסכה אחת. כי בחינת סכה הוא בחינת אספה וקבוץ של כל ישראל כנ"ל. וזה בחינת וישמע הכנעני מלך ערד שהוא עמלק, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ובא להלחם בישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי עקר מלחמת עמלק הוא עם החלושי כח שבישראל שהיה הענן פולטן בבחינת ויזנב בך כל הנחשלים אחריך וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. והצדיק הרועה האמתי בחינת משה לוחם בשבילם להצילם מבחינת קלפת עמלק וחילותיו ומדעותיהם הרעות. ולהכניסם ולאספם לתוך הקבוץ הקדוש המקבצים בתוך הענני כבוד שהם בחינת סכה וכמובא בזהר הקדוש שמביא שם פרשת וישמע הכנעני הנ"ל לענין סכה, עין שם. כי משה הרועה האמתי חוזר וממשיך הענני כבוד אפלו לאחר הסתלקות אהרן הכהן. כי באר ענן ומן כלם חזרו בזכות משה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל-כן עשה אז נחש נחשת והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, וכי נחש ממית או מחיה?! אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה היו מתרפאין ואם לאו היו נמוקין. זה בחינת רמזים הנ"ל כמו שמבאר לעיל (באות פח) לענין והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכו'. כי הם בחינה אחת כמובן במשנה ראש השנה שנסמכו שם יחד. להורות שצריכין הכל להסתכל כלפי מעלה, הינו בחינת רמזים שבדעת הנ"ל שהם עקר הארת הדעת להתבונן בכל עת על-ידי הרמזים הקדושים של הדעת הנ"ל להתחזק לשאר על עמדו וכו' כנ"ל. כי לפעמים יש שאין מועיל הרמזים של הרמת ידיו. וצריך עוד לעשות עבדא לזה כמו משה שעשה אז נחש נחשת שרמז להם יראת הענש שאל ישכחו שיש נחשים שרופים שהם ענשים קשים ומרים. על-כן אתה מכרח להסתכל כלפי מעלה. כי אין מקום לברח מענשיו הקשים והמרים גם בעולם הזה מכל שכן לאחר מיתה בגיהנם וכף הקלע וגלגולים וכו' רחמנא לצלן, כי אם להסתכל אליו יתברך ולשאת עיניו למרום תמיד, בבחינת אליך נשאתי את עיני וכו'. וכמו שרמז לנו אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה. ואמר שעקר הוא יראת הענש אף-על-פי שכתוב בספרים שצריכין דיקא יראת הרוממות וכו'. אבל באמת הלואי שנזכה להנצל ממה שצריכין להנצל על-ידי יראת הענש. וכן שמענו בשם כמה צדיקים גדולים שאמרו שהעקר הוא יראת הענש. ורמז לנו אז היטב היטב כמה וכמה צריכין להתירא ולפחד מיראת הענש וכו'. וזה בחינת נחש הנחשת שעשה משה ורמז להם על-ידי זה להסתכל כלפי מעלה הינו על-ידי יראת הענש וכנ"ל. כי העקר הוא הרמזים האמתיים וכנ"ל. ועל-ידי זה לחם משה בחינת הצדיק האמת מלחמת עמלק להציל חלושי הכח שלא יהיו נפרדים מתוך הקבוץ הקדוש מתוך הענני כבוד. וזהו בחינת סכה שהוא בחינת ענני כבוד כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי ענין הנחש נחשת נסתבב על-ידי מלחמת עמלק כמובן בפרוש רש"י שם ובפרשת עקב על פסוק ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה וכו' שכיון שבא עליהם מלחמה זאת שהוא מלחמת עמלק חזרו לאחוריהם וכו'. ואז עשה משה נחש נחשת וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן מצות הקהל הוא בסכות. כי אז עקר זמן הקבוץ כנ"ל. ועל-כן בפרשת וילך שמדבר שם מסוף הסתלקות משה ביום האחרון שאז הוכיחם מאד על שעתידין לחטא ויחרב הבית-המקדש כמו שמבאר שם באלו הפרשיות. על-כן צוה להם אז מצות הקהל לרמז שכל התקון הוא על-ידי בחינת הקהל שהוא כשיקהלו ויתקבצו הרבה מישראל לעסק בעבודת ה' ולהתקרב לצדיקי אמת שהם בחינת משה שזהו בחינת מצות הקהל שהיה בבית-המקדש, כי כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית-המקדש בימיו. וכן בסוף אמר הקהילו אלי את כל ראשי שבטיכם וזקניכם. וכן יעקב קדם מותו אמר, הקבצו ושמעו בני יעקב וכו'. להורות שעקר התקון באחרית הימים הוא על-ידי הקהלה והקבוץ יחד אל הרועה האמתי שהוא בחינת משה וכנ"ל. ועל-כן מפטירין בסכות אז יקהל שלמה ויקהלו אל המלך שלמה בחג. כי אז עקר תקון הקבוץ וקיומו כנ"ל. ועל-כן קורין אז קהלת שמדבר הרבה מהבל העולם שכל העולם הבל הבלים. ונקרא קהלת על שם שהיה שלמה אומר כל דבריו בהקהל כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי על-ידי הקבוץ שנקהלין ונקבצין הרבה נפשות ישראל יחד יכולין להודיע ולהכניס בלב יותר שכל העולם הבל הבלים בחינת הבל הבלים אמר קהלת כי כל אחד היה יכל לטעות שיש איזה עולם הזה אצל אחד אבל על-ידי קהלת, דהינו זה הצדיק האמת שיש בו קבוצת החכמה כפי שפרש רש"י על פסוק הבל הבלים אמר קהלת. והוא מקבץ יחד כל בני-אדם ומבין מה שנעשה עם כלם. הוא יכול להראות שהכל הבל, כי כל העולם מלא יגונות וכו' כמו שכתוב שם, כי כל ימיו כעס ומכאובות וכו' ושאין שום טוב בעולם כי אם לסור מרע ולעשות טוב. וכמו שסים, סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמר כי זה כל האדם. הינו כי אין שום אדם בעולם כי אם זה שמקים זאת ליראה את ה' ולשמר מצוותיו. כי מי שאין בו דעת האמתי הזה אינו אדם כלל כמו שמבאר בתחלת התורה הנ"ל. ועל-כן זה הצדיק שזכה לזה בשלמות עליו נאמר כי זה כל האדם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא נברא כל העולם אלא בשביל זה ולצוות לזה וכו'. וכל באי עולם צריכין להתקבץ אליו לקבל ממנו הדעת הקדוש האמתי להתקרב לה' יתברך וכל אחד כפי קרובו אליו הוא בכלל אדם כי זה כל האדם כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן עקר מצות סכה הוא לאכל בסכה כמו שכתוב בשלחן ערוך נהגו שאין מברכין כי אם בשעת אכילה. כי סכה בחינת מקיפים כמו שמבאר בכונות, הינו בחינת מחצות המקיפין המבארין שם בהתורה הנ"ל על מאמר רבותינו זכרונם לברכה עתידין צדיקים שיהיה מחצתן לפנים ממלאכי השרת וכו'. שזהו בחינת הארת הרצון בשעת האכילה כמו שמבאר שם. ועל-כן צריכין לאכל בסכה. ואז דיקא מברכין לישב בסכה, כי עקר מצות סכה לזכות להארת הרצון הנ"ל בשעת האכילה. שזהו בחינת הארת המקיפין הנ"ל בחינת כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל שזהו בחינת מחצות הסכה כנ"ל. ועקר הארת הרצון בשעת האכילה הוא על-ידי שהמלכות עולה עם כל הבטחונות ומקבלת הפרנסה מהידים שהם הרמזים שבים החכמה וכו'. וזה בחינת הארבעה מינים שנוטלים בידים בסכות ומנענעים בהם לכל צד שכל זה הוא בחינת רמזים שהם בחינת ידים כנ"ל וכמבאר מזה בהלכות הקודמין הנ"ל. והעקר מרמזין לכל אחד שלא יתיאש רק ישתדל להיות נכלל בתוך הקבוץ הקדוש ששואבין מימי הדעת ממעיני הישועה. כי הארבעה מינים מרמזין על כל הכתות שיש בישראל כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהאתרוג יש בו טעם וריח וכו'. עד ערבי נחל שאין בהם לא טעם ולא ריח וכו'. ואוגדין כלם יחד שזה בחינת ואגדתו על ארץ יסדה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל-ידי זה נכללין גם הפושעי ישראל בחינת ערבי נחל בתוך הקבוץ הקדוש ונתתקנין גם-כן כי כל המחבר לטהור טהור. ועל-כן עוסקין ביותר בסכות בהערבי נחל כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה מרביות של ערבה היו מביאין וכו' ובפרט בהושענא רבא. כי עקר היגיעה הוא בשביל בחינת הערבי נחל כדי לעורר אותם גם-כן שיתחברו ויתקבצו אל הקבוץ הקדוש כי זה כל תקונם וכנ"ל. ועם האגדה זאת מתפללין על פרנסה. כי עקר הפרנסה מקבלין על-ידי הבטחונות שמקבץ המלכות ועולה ומקבל הפרנסה מהידים שהם הרמזים כמו שמבאר שם. שזהו בחינת ארבעה מינים שנוטלין בידים כנ"ל. ועין בהלכות הקודמין הנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן סכות נקרא חג האסיף שאוסף כל מיני מאכל. וזהו בעצמו בחינת האספה והקבוץ של נפשות ישראל שמתאספין אז בתוך סכת שלום בתוך הענני כבוד כנ"ל. כי כבר מבאר שכל הטעמים של כל המאכלים נמשכין מהדעת שהוא התורה שנמשכת על-ידי קבוץ נפשות ישראל כנ"ל (באות צא). ועקר הוא הלחם ששם כל הטעמים כנ"ל. ועל-כן עקר מצות אכילה בסכה הוא אכילת לחם כי פרות מתר לאכל חוץ לסכה כי אין בהם קביעות סעדה וכמבאר בשלחן ערוך. ועקר חיוב סכה הוא באכילת לחם. ואז דיקא מברכין לישב בסכה, כי עקר קבוץ כל הטעמים של כל הפרות וכל המאכלים הוא בהלחם כנ"ל. ועל-כן בסכות שאז עקר תקון הקבוץ והאספה של נפשות ישראל כנ"ל. על-כן אז הוא תקון כל המאכלים בחינת חג האסיף שאוסף כל מיני מאכל, הינו שאוספין טעם כל המאכלים לתוך הסכה ששם האספה והקבוץ של נפשות ישראל ועקר אספת כל המאכלים הוא הלחם שהוא עקר המאכלים כי לשם נאספין כל טעמי המאכלים בבחינת מן הנ"ל עד שנזכה על-ידי האכילה להארת הרצון המפלג בשעת האכילה דיקא שזהו בחינת מצות אכילה בסכה וכנ"ל. וכל זה זוכין על-ידי הדעת הנ"ל שהוא כלליות העולמות שהוא נמשך על-ידי האספה והקבוץ של ישראל וכנ"ל. נמצא שאספת וקבוץ נפשות ישראל שעל -ידי זה נמשך הדעת הנ"ל ואספת כל המאכלים הם בחינה אחת. וכל זה זוכין בסכות על-ידי כל התקונים שהמשכנו בראש השנה ויום הכפורים וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת שמיני עצרת. שאז גמר התקון של ראש השנה ויום-כפור וסכות כמו שמבאר בכונות האר"י ז"ל. ועל-כן נקרא עצרת לשון אספה, כי עקר כלל התקונים שהמשכנו מראש השנה עד שמיני עצרת הוא בחינת תקון הקבוץ והאספה של נפשות ישראל שהצדיקים האמתיים בחינת רועי ישראל מתיגעין בזה ביותר בכל חדש תשרי מראש השנה עד שמיני עצרת לאסף ולקבץ את כל נדחי ישראל שכלם ישובו לה' יתברך באמת ויעמדו על עמדם באפן שיתקים הקבוץ הקדוש לדורות עולם שבזה תלוי כל הגאלה שלמה בבחינת בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס. וכן מפטירין בכל תענית צבור שהוא בחינת תשובה נאם ה' מקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליו לנקבציו. ועקר זה התקון נעשה בראש השנה על-ידי תקיעת שופר בחינת והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים וכו'. והנדחים וכו'. והגמר הוא בשמיני עצרת. ועל-כן נקרא עצרת לשון אספה וקבוץ כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן נוהגין אז לקרא את כל אחד לעלות לתורה, כי זה כל עסקנו בחדש הזה לקבץ ולאסף ולהעלות הכל אל התורה כנ"ל שגמר תקון זה נגמר בשמיני עצרת ושמחת תורה כנ"ל. ועל-כן הכל עולין אז אל התורה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שהולכין על קברי צדיקים באלול, ובפרט בערב ראש השנה וערב יום-כפור כדי לזכות לפעל בקשת סלח נא ביום -כפור עד שנזכה לחנכת הבית שזה אי אפשר כי אם בכח הצדיקים שנסתלקו שזהו בחינת כי לא תעבר את הירדן הזה וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבר וכו' וכנ"ל (באות פא):

העתקת הקטע עם מראה המקום