ליקוטי הלכות · אורח חיים ב · בציעת הפת ודברים הנוהגים בסעדה

וזה שהזהירו רבותינו זכרונם לברכה להביא מלח על השלחן ולטבל פרוסת המוציא במלח. כי כבר מבאר שהאכילה בקדשה היא בחינת התקשרות וכלליות העולמות עליונים ותחתונים. שהם בחינת גוף ונפש וכו' כנ"ל. ועל-כן צריכין לזהר להביא מלח אל הסעדה, כי עקר ההתקשרות והכלליות הוא על-ידי בחינת מלח, שהוא בחינת ברית מלח, בחינת קדשת הברית, (כמובן בהתורה צוית צדק בסימן כג על מאמר רבותינו זכרונם לברכה מלח ממון חסר, עין שם). שזה עקר קדשת הצדיק שעל-ידי זה מקשר כל העולמות עליונים ותחתונים יחד. בבחינת כי כל בשמים ובארץ, 'כי כל' דא צדיק כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, ועל-כן צריכין להביא מלח על כל הקרבנות, כמו שכתוב, ולא תשבית מלח ברית אלקיך וכו' על כל קרבנך תקריב מלח. כי כבר מבאר שעל-ידי הקרבנות נכללין ונקשרין העולמות עליונים למטה ותחתונים למעלה וכו'. ועל-כן מכרחין להקריב מלח על כל הקרבנות. כי עקר הכלליות על-ידי ברית מלח עולם כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן עקר האכילה היא פת במלח. כמו שנאמר, כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו'. כי לחם ומלח הם בחינה אחת. כי אותיות ל'ח'ם ומ'ל'ח שוין כמובא, כי בלחם נעלמין כל הטעמים שבעולם כנ"ל. ומובא בספרים בשם המחקרים שכל הטעמים שבכל המאכלים שבעולם הם על-ידי המלח שמערב בהרכבתם שהוא יסוד הרגש טעמם וכפי שנוי ציורי חלקי המלח שבהם כן הוא שנוי טעמם. וכל זה מחמת שהמלח בשרשו גבה מאד, כי ברית כרותה למלח וכו'. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, שהיו המים תחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא. עד שכרת להם ברית שיהיו עולים לקרבן בנסוך המים בחג. ובמלח שמקריבין על כל הקרבנות, כי הרקיע המבדיל בין מין עלאין, למין תתאין זה בחינת הצדיק הנ"ל כמובא שמקים עליונים ותחתונים. כל אחד בבחינתו בבחינת אי"ה ומלא כנ"ל. ובתחלה היו המים התחתונים בוכין. כי לא ידעו שיכולין לגלות בהם התגלות אלקותו ומלכותו יתברך. ועל-כן בכו ואמרו, אנן בעינן להוי קדם מלכא. עד שפיסם ה' יתברך. וכרת להם ברית מלח עולם. שעל-ידי בחינת מלח בחינת קדשת הצדיק יזכו להתקרב על גבי המזבח ולעלות לקרבן לעלא ולעלא, כי אדרבא, עקר התגלות כבוד מלכותו הוא דיקא על-ידי התחתונים, כי דיקא הארץ מלא כבודו וכנ"ל. ועל ידם עקר ההתקשרות והכלליות וכנ"ל. ועל-כן כל המאכלים המחיין את האדם לקשר הנפש עם הגוף. שהוא בחינת כלליות העולמות כנ"ל. כל הרגשת טעמם הוא על-ידי חלקי המלח שבהם, כי עקר החיות המקשר הנפש עם הגוף שהוא כלליות הנ"ל הוא על-ידי בחינת ברית מלח כנ"ל. וזהו בחינת לחם, כי בהלחם נעלמים כל הטעמים שבעולם. שהם בחינת חלקי המלח כנ"ל. ועל-כן לחם ומלח שיכים ומקשרין זה בזה מאד. ועל-כן הזהירו רבותינו זכרונם לברכה מאד לטבל פרוסת הבציעה במלח וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן על פגם הברית נאמר, היאכל תפל מבלי מלח, כמובן בהפסוקים שרשמתי מפיו הקדוש על סימני היו"ד קפיטל תהלים. לומר בשביל תקון המקרה רחמנא לצלן, שהם כנגד היו"ד מיני נגינה, עין שם. וזהו היאכל תפל מבלי מלח אם יש טעם בריר חלמות. כי בלי מלח אין שום טעם, כי כל הטעמים נמשכין ממלח. שהוא בחינת ברית מלח עולם, בחינת קדשת הצדיק דנטיר ברית שעל-ידי זה כל ההתקשרות עליונים ותחתונים. שזה עקר תקון האכילה דקדשה שהיא במקום הקרבנות שהם כוללין ומקשרין העולמות כנ"ל וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק זה השלחן אשר לפני ה' שהאכילה במקום קרבן. ועל-כן שלחן מכפר כמזבח, הינו כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך. אשריך-בעולם הזה, וטוב לך-לעולם הבא. כי עקר הטוב והענג בעולם הזה ובעולם הבא הוא רק הרצון, דהינו כשהכל הוא כרצונו וזה רואין בחוש, ומובן לכל משכיל כי בודאי אפלו אם יצבר כעפר כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות. אם אין רצונו שבע מזה וחפץ ודואג שיהיה לו יותר, וגם דואג אולי יאבד גם זה שיש לו, מכל שכן כשאין לו קורת רוח מאשתו ובניו ושכניו וכיוצא ויש קטטות וסכסוכים ביניהם, אזי בודאי כל עשירותו אינו נחשב לכלום. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מרבה נכסים מרבה דאגה. שהוא מחמת כל הנ"ל. ויותר מזה דאגות מדאגות שונות. ועל-כן באמת אמר קהלת החכם מכל האדם. גם כל ימיו כעס ומכאובות וכו'. וזה ידוע ומובן לכל שאי אפשר שימלא האדם רצונו בזה העולם. על-כן באמת אין שום טוב בעולם כי אם כשיזכה להארת הרצון הנ"ל. שיהיה כל מגמתו וכל חפצו ורצונו ותשוקתו וכסופיו רק לה' יתברך להכלל ברצון שברצונות. שזה הרצון נשאר קים לעולם ועד. וכל נקדה ונקדה טובה שיזכה על-ידי זה הרצון. ואפלו אם לא יזכה כלום חס ושלום, רק זה הרצון בעצמו הוא יקר ועולה על כל מחמדי תבל. והכל אין ואפס גמור. נגד נקדה אחת מרצון הטוב הזה. וזה אי אפשר לבאר בפה ובכתב. כי אם לכל חד כפום מה דמשער בלבה. וזה כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל. כי עקר האכילה הוא בשביל הארת הרצון הנ"ל. שנמשך על-ידי כלליות העולמות. שהם בחינת התקשרות הנפש עם הגוף, שזהו בחינת פת במלח כנ"ל. וזהו, ומים במשורה תשתה. כי המים הם בחינת מימי הדעת הנ"ל. הנמשכין מזה הים גדול ורחב ידים. ואף-על-פי שהדעת יקר מאד אבל צריכין לקבלו במשורה ובמדה שלא יצא חוץ לגבול, שלא יכנס לקשיות ותרוצים שאין הזמן מספיק לבארם. שזהו בחינת סיג לחכמה שתיקה. וזה בחינת ומים במשורה תשתה שצריכין לשתות מימי הדעת במשורה ובמדה. שלא להתחכם יותר. בבחינת אל תתחכם הרבה וכתיב, ואל תתחכם יותר וכנ"ל. שזהו בחינת אין משיחין בסעדה, כמו שמבאר שם. וזהו, ועל הארץ תישן. כי מבאר שם בהתורה הנ"ל על מאמר רבותינו זכרונם לברכה, והיה רבי אליעזר ישן ורבי יהושע נעור, ששנה היא בחינת מ"ה, בחינת עין לא ראתה וכו'. וצריכין לכלל העולמות עליון בתחתון וכו'. ועקר התגלות כבודו יתברך הוא בארץ הגשמי הזה דיקא. ועל-כן כשישן על הארץ בשביל התורה הוא כולל ומקשר העולמות יחד, כי עולה ונכלל בבחינת 'מה' בשעת שנתו מתוך גשמיות הארץ הגשמי שישן עליה, כי יודע ומאמין שמלא כל הארץ כבודו. ומשם הוא נכלל גם בבחינת מ"ה שהיא בחינת שנה כנ"ל. 'וחיי צער תחיה', שחיותו ושמחתו יהיה חיי צער, כי יבין שבזה העולם אין שום תענוג שלם כלל, כי כל תענוגי זה העולם הם בבחינת ואחרית שמחה תוגה גם בזה העולם. מכל שכן מה שעתיד לתן דין וחשבון עליהם בעולם הבא. כי אי אפשר שיתנהג הכל כרצונו כנ"ל. על-כן אי אפשר לחיות בזה העולם שיהיו נקראים חיים כי אם כשמסתפק במה שיש לו ושמח בחלקו אפלו-אם אין לו רק לחם ומים בדחק, כי אין שום צער ויסורים בעולם כי אם עוונות, שהם עקר המשאוי כבד מכל המשאות של כל מיני יסורין שבעולם. כמו שמבאר בתחלת התורה הנ"ל, על-כן דיקא זה שמרצה בחיי צער יש לו חיים אמתיים על-ידי ובתורה אתה עמל שהוא עקר החיות והטוב, כמו שכתוב כי הוא חייך וכו'. וזהו, אם אתה עושה כן אשריך-בעולם הזה. וטוב לך-לעולם הבא. כי עקר שעשוע עולם הבא הוא הרצון הנ"ל. שהוא בחינת מה רב טובך וכו' כנ"ל. ומי שממשיך עצמו לרצון זה בעולם הזה. רק הוא זוכה לחיים ואשרי לו גם בעולם הזה כי אין שום חיים וטוב בזה העולם. כי אם תורה ותפלה ומעשים טובים. והעקר הוא הרצון וכנ"ל. ועין בהשיחות מה שבארנו בזה יותר קצת. והבאתי שם מה שקצת העולם מקשין על זה על מה שאמר התנא על פת במלח וכו' אשריך בעולם הזה. שבאמת מי שיש לו לב אמתי להבין את כל המעשה תחת השמש. יבין וישכיל ויראה שאין שום טוב וחיות בזה העולם. כי אם כשמרצים לילך בדרך התנא הנ"ל. ואז דיקא אשרי לו גם בעולם הזה, כי בלא זה כל מי שחפץ יותר חפצי העולם הזה ומחמדיו חייו מרים ומרורים ביותר אפלו מי שיש לו עשירות הרבה כידוע לבקיאים בהם, עצם רבוי המרירות מר ממות ורבוי הדאגות שסובלים גם בעולם הזה. מכל שכן מה שיצטרכו לתן דין וחשבון לעולם הבא. על שלא התנהגו בממונם ועשירותם כראוי שעליהם נאמר, עשר שמור לבעליו לרעתו. ועין מה שכתוב השיחה הנפלאה שהעולם אומרים שיש עולם הזה ועולם הבא וכו'. שכפי הנראה בכאן הוא הגיהנם וכו' ומי שישים לבו באמת לדברי צדיקי אמת יבין גם בדעתו שדברי התנא הנ"ל. הם כנים ואמתיים רק על-פי פשוטן של דברים. שרק מי שמרצה לילך בדרכו הנ"ל. אשרי לו גם בעולם הזה. וכל מה שמקרב עצמו יותר לדרך הנ"ל אשרי לו, מכל שכן אם יזכה בשלמות לדרך הנ"ל. מה רב טובו בעולם הזה ובעולם הבא וכו'. עין לא ראתה וכו'. ה' יתברך ישים חלקנו עמו. אמן, כן יהי רצון:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ויקח קרח-ואתפלג קרח שחלק בין בחינת איה לבחינת מלא. כי עקר תקון כל המצוות ועבודת ישראל הוא לכלל ולקשר העולמות יחד. שזה בחינת המשכן שהוא בחינת הבית-המקדש שהקריבו בו הקרבנות. שעל-ידי זה עקר הכלליות וכו' כנ"ל, אבל אסור לכנס בזה הדעת בקשיות ותרוצים שהם למעלה משכלו כנ"ל. רק לבטל דעתו נגד אבותינו ונגד הצדיקי אמת הממשיכין זה הדעת בכל דור ודור. להודיע לבני האדם כי מלא כל הארץ כבודו ולכללו בבחינת מה וכו' כמו שמבאר שם. וקרח מחמת גסותו פגם בזה מאד ונכנס בקשיות שהם למעלה משכלו עד שכפר בעקר על-ידי שעשה פרוד בין בחינת מ"ה לבחינת מלא. וכל זה היה מחמת גסותו שקנא עצמו בנשיאות אליצפן ורדף את הכבוד. ובזה פגם בכבוד ה' יתברך אשר כל הארץ מלא כבודו. וצריך כל אדם לבטל כבודו כנגד כבוד המקום ולמעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, כי מובן שם בסוף התורה כי מרחמם הנ"ל. שהעקר תלוי בענוה שהיא גדולה מן הכל. ועל-כן עקר הרבי הראשון שהמשיך זה הדעת הקדוש היה משה רבנו. כי הוא היה ענו מאד מכל האדם. וכן התלמידים החפצים לקבל ממנו צריכים על כל פנים שלא יהיה להם גסות רוח ויברחו מן הכבוד, כי אם לא יבטלו כבודם בודאי לא יוכלו להתקרב אל האמת, כי על-ידי שחפץ בכבוד עצמו חס ושלום הוא פוגם בבחינת מלא כל הארץ כבודו, כי אין אני והוא יכולין לדור וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וקרח פגם בזה מאד עד שכפר בעקר כנ"ל. ועל-כן אמר אז משה ואהרן מה הוא מ"ה דיקא וכנ"ל. ועל -כן חלק על ציצית ועקר על תכלת שבציצית, כי תכלת הוא חבור שחר ולבן, כמובא בחינת כלליות הנ"ל. שחר בחינת חשך, בחינת עמק המשג, בחינת אי"ה, בחינת מה חמית וכו'. לבן בחינת התגלות, בחינת מלא כל הארץ כבודו שצריכין לכללם יחד וקרח פגם בזה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן מסר לו עבודת הקטרת. ואמר לו שסם המות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא כי כל הקרבנות הם בחינת כלליות הנ"ל כנ"ל, אבל אין לך חביב מן הקטרת. שעקר ההתקשרות על ידו. ועל-כן נקרא קטרת לשון קשר, כי קטרת יורד למטה למטה מאד להעלות מעמקי עמקי הקלפות בסוד חלבנה. שזה בחינת אחד עשר סמני הקטרת כנגד אחד עשר אלופי עשו וכו'. שזה בחינת אחד עשר פסוקים שמתחילין בנון ומסימין בנון. נון בחינת נפילה. ונון בחינת משיח שישיג שער הנון שאי אפשר לעלות שם כי אם על-ידי בחינת לפני שמש ינון שמו. שזהו בחינת הנונין הפוכין שסביב פרשת ויהי בנסע וכו' וכמובא. וזה בחינת הנונין הפוכין שבקפיטיל קז בתהלים במזמור הודו. שמדבר מכל הגליות שנפלו כנסת ישראל בהם שתקונם על-ידי בחינת הנון של משיח. שהם בחינת הצדיקי אמת שבכל דור שמכניסין בישראל. לצעק בכל פעם לה' ולהודות לו יתברך על חסדיו ונפלאותיו שעושה עמנו בכל עת בתוך עמק מרירות הצרות בגוף ונפש וממון וכו'. וכן לצעק ולחזר ולצעק בחינת ויצעקו ויצעקו וכו'. כמובא בזה הרבה בדברינו. וכל זה הוא בחינת קטרת כנ"ל. שצריכין לאמרם בכונה כדי לזכות לתשובה כמובא. כי קטרת יש לו זה הכח לגלות בעמקי הקלפות כי מלא כל הארץ כבודו. ולהעלות משם כל מי שנפל לשם וכנ"ל עד לעלא ולעלא, כי סלוקא דקטרת עד אין סוף כמו שאיתא בזהר הקדוש, אבל אף-על-פי שקטרת גבה כל כך גם בו סם המות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא שפגמו גם-כן בכלליות הזה מרבוי קדשתם העצומה מאד. בחינת בקרבתם לפני ה' וימתו. אבל אף-על -פי-כן פגמו מאד, כי עלו למעלה מעלה שלא ברשות ולא רצו להוריד עצמן למטה להמשיך הדעת מדור לדור. בבחינת חליפות הנ"ל. שזהו בחינת בגין דלא אנסיבו. וכמו שכתוב, ובנים לא היה להם. כי עקר ההתקשרות הנ"ל. הוא בסוד יחוד איש ואשה בקדשה שמשם המשכת כל הדורות שהם החליפות. והם סברו שיכולין להקטיר קטרת בלא תקון וכו'. על-כן מתו. מכל שכן קרח ועדתו שפגמו בזה מחמת גאות וכבוד כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שקרח עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו שמואל ובניו ועשרים וארבע משמרות וכו'. הינו כי על-ידי זה טעה והתלבש היצר הרע אצלו במצוות כדרכו (כמו שמבאר בסימן א). כי סבר שכבוד ה' יתברך לגלות כי מלא כל הארץ כבודו ראוי להיות על ידו. מאחר שזה הכבוד צריכין לגלות מדור לדור. כמבאר בזאת התורה הנ"ל. שבשביל זה צריכין להשאיר בנים ותלמידים שהם החליפות וכו' כנ"ל, על-כן סבר מאחר שהוא רואה שממנו יצאו דורות קדושים של צדיקים כאלו שיגלו כבודו יתברך שהם שמואל וכו', בודאי מגיע לו כל הגדלה והכבוד של הנשיאות, כי באמת זה הצדיק שצריך להאיר הדעת הקדוש בעולם בודאי ראוי שיהיה לו כל הכבוד שיבואו כל ישראל אליו לכבדו כדי שיוכלו לקבל ממנו תורה ודעת על-ידי זה. כי שרש התורה הוא כבוד דקדשה. וכמובן בדבריו זכרונו לברכה בכמה מקומות. וזה בחינת כבוד חכמים ינחלו. ועליו נאמר, כי מכבדי אכבד. כי מאחר שהוא עוסק לגלות כבודו יתברך בודאי ראוי שיהיה לו כל הכבוד שיהיה מכבד ומפרסם גדול ויהיה לו ממשלה ונשיאות כדי שיוכל למשל בעולם ולהדריך את ישראל בדרך הקדשה. להאיר דעת הקדוש בעולם. ובשביל זה היו כמה צדיקים נשיאים ומלכים ומכבדים מאד. אבל זה הצדיק שמקבל הכבוד. צריך שיהיה ענו גדול בתכלית בבחינת משה ויהיה בורח מן הכבוד באמת לאמתו ולא יקבל הכבוד לעצמו רק למען כבוד ה' יתברך כדי שיוכל על-ידי זה להאיר הדעת בעולם מדור לדור כנ"ל. וקרח טעה בזה שראה שיצאו ממנו דורות צדיקים שיתגלה כבודו יתברך על ידם וסבר שהדעת הקדוש שלהם לגלות כבודו יתברך יהיה נמשך על ידו. ועל-כן אמר שראוי לו כל הכבוד כדי שיוכל להמשיך הדעת מדור לדור כנ"ל, אבל כונתו לא היתה לשמים כי אם בשביל כבוד עצמו. אבל הוא היה חזק בדעתו ונכנס לאותו חזקה שהוא ימלט. מאחר שראה שלשלת כזאת שיצאו ממנו שישתלשל ממנו דורות קדושים שימשיכו דעת כזה בעולם. ועל-ידי זה נתעה כל כך עד שמרד במשה רבנו שממנו כל המשכת הדעת הקדוש הזה וחלק עליו. ואמר, כלם שמעו מסיני אנכי וכו'. כאלו קבלת התורה שהוא עקר המשכת הדעת. ירשו כלם מאבותיהם מעצמם שלא על-ידי כחו של משה רבנו. ובזה טועים הרבה גם בדורות האלו כאלו התורה הולכת בירשה וכו'. כידוע לבקיאים קצת בהנהגת העולם עתה. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו בהפך, כתר שם טוב מנח, כל הרוצה יבוא ויטל. וכתיב אב לא ישא בעון הבן ובן לא ישא בעון האב וכו'. וכמו שראינו בכל הדורות שהיו צדיקים גדולים הרבה שהיה להם בנים רשעים, והיו רשעים הרבה שהיו להם בנים צדיקים וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ואל תאמר שהיא ירשה לך וכו'. כי אף-על-פי שעקר הדעת והאמונה הקדושה התחיל מהאבות, אף-על-פי -כן לא היה מי שהאיר והמשיך זה הדעת בכל העולם כמו משה רבנו עליו השלום, כמו שכתוב, כי שאל נא לימים ראשונים וכו'. הנהיה כדבר הגדול הזה וכו'. ואפלו עתה בדורות שאחר מתן תורה, אי אפשר להמשיך הדעת הקדוש כי אם על-ידי גדולי מבחרי הצדיקים שה' יתברך שולח בכל דור ודור. וכמובן למשכיל מכל המעשיות שעברו בישראל בכל דור ודור עד היום הזה. וקרח פגם בזה מאד מאד מחמת שצפה שדורות קדושים יצאו ממנו וכנ"ל, על-כן סבר שהוא השיג הדעת. ורצה להבין הכל ונכנס בקשיות שהם למעלה מהזמן עד שכפר במשה ובתורתו, עד שכפר בעקר:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בפרק חלק, 'ויקח קרח'. שעשה קרחה בישראל. ודרשו שם כל שמות אבותיו הקדושים על קרח לגנאי. וכמו שכתוב שם, בן יצהר שהרתיח כל העולם כצהרים. וכן בן קהת וכו'. והקשה לכתב בן יעקב שעקב וכו'. (סנהדרין קט) והוא פלא למה לכתב שם הקדוש של יעקב גם-כן להפכו לגנאי לו. אך קרח במחלקתו גרם שלא די שהדעת של בניו לא יהיה נמשך לבניו על ידו. כי אם על-ידי משה ותלמידיו יהושע והזקנים וכו'. אף גם פגם וכרת ועקר עצמו מהדעת הקדוש של אבותיו הקדושים שכל הדעת שלהם נהפך אצלו לרעה. בחינת לא זכה-נעשית לו סם המות. עד שכל שמותיהם הקדושים שהוא הדעת שכלול בהשם (כמו שמבאר במקום אחר) שלהם. הפך הכל על עצמו לרעה. ועל-כן הקשה ולכתב גם בן יעקב ויהיה נדרש עליו גם-כן לגנאי, כי בודאי פגם גם בשרש הדעת של יעקב שממנו התחלת יחוס ישראל שנקראים כלם בני ישראל. והשיב, יעקב בקש על הדבר, בקהלם אל תחד כבדי. הינו שזה היה נפלאות הכח של יעקב אבינו שהמשיך בזרעו קדשת הדעת הזה בקדשה חזקה כזאת שאפלו אם יהיה איזה מזרעו פוגם בדעתו מאד אף-על-פי -כן לא יהיה נפסק חס ושלום, הדעת מזרעו, כי בכל דור ודור יקומו צדיקים שיאירו דעתו בעולם. ועל-כן בקש מה' יתברך ופעל שאפלו כשקרח ירצה לעקר את הכל חס ושלום, לבטל הדעת הקדוש הזה חס ושלום, אף-על-פי-כן לא יוכל לפגם בשרש הדעת שלו שהוא כבוד ה' יתברך בחינת בקהלם אל תחד כבדי. 'כבדי' דיקא. כי כל שרשי הנפשות הם כבוד ה' יתברך, כי הכל נברא לכבודו (וכמו שמבאר במקום אחר. ויעקב כלול מכל הכבוד שהוא שרש כל הנפשות בני ישראל שיצאו ממנו, כי המשיך זרעו בקדשה כזאת שכל כבוד ה' יתברך יתגלה על-ידי זרעו, כי זכה למטה שלמה שכל שנים עשר בניו היו כלם קדושים והיו עוסקים להמשיך הדעת הקדוש שהוא האמונה הקדושה בעולם. ובעצם כחו פעל כל כך שקדשת זרעו לא יפסק לעולם שכל זרעו עד הסוף, כלם יכירו וידעו את ה' יתברך וימשיכו הדעת הקדוש מדור לדור לעולם. עד שאפלו אם אחר כמה דורות יהיה נמצא איזה רשע מזרעו שירצה להכרית עצמו משרש הדעת הקדוש הזה, כמו קרח. אף -על-פי-כן לא יוכל לעקר כי אם את עצמו. אבל דורותיו שיצאו ממנו יהיה נשאר בהם נקדת קדשתו שהוא קדשת הדעת הנ"ל שהוא כבוד ה' יתברך. עד שסוף כל סוף יתגלה על-ידי זרעו של זה הרשע והכופר, יתגלה על ידו גם-כן קדשת כבודו יתברך. שזהו ענין כל הרשעים בני הצדיקים שהיו בעולם, ובפרט במלכי בית דוד. ואחר כך יצאו מהם דיקא צדיקים קדושים ונוראים מאד מאד. כמו אחז שהיה בן הצדיק יותם והוא היה רשע גדול ואחז בתי כנסיות ובתי מדרשות. ובקש לבטל התורה מישראל ולסלק שכינתו מישראל שזה עקר פגם הכבוד הנ"ל כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאמר, אם אין גדיים אין תישים, אם אין צאן אין רועה וכו'. ואף-על-פי-כן יצא ממנו צדיק קדוש ונורא מאד שהוא יחזקיהו שבקש הקדוש-ברוך-הוא לעשותו משיח, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וכן יחזקיהו הוליד את מנשה ואמון שהיו רשעים. ואחר כך יצא מהם יאשיהו הצדיק שכמוהו לא היה אשר שב אל ה' וכו'. וכן בכמה דורות עד שסוף כל סוף יצא מהם משיח צדקנו שתעבר נשמתו דרך כמה דורות רשעים וסוף כל סוף יהיה נולד מהם. ויהיה צדיק קדוש ונורא מאד עד שכל הגאלה תהיה על ידו (וכמובא בכתבי האר"י ז"ל מזה וזה היה כל ענין קרח. שעל-ידי תאות כבוד עצמו חטא מאד ומרד כנגד משה רבנו שממנו כל המשכת הדעת הקדוש בעולם לגלות כי מלא כל הארץ כבודו. עד שכפר בעקר וכל חזקת טעותו היתה על-ידי בניו שראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו כנ"ל ועל-ידי זה נתעה מסברא לסברא של שקרים וטעותים עד שכפר בכל תורת משה. ובקש לעקר את הכל עד שגרם שעקר את עצמו מכל קדשת אבותיו הקדושים. ועל-כן נדרשו עליו כל שמותם לגנאי וכנ"ל. כי אצלו נהפך הכל לגנאי וכנ"ל. אבל כפי עצם פגמו היה ראוי שיהיה נכתב גם בן יעקב ולדרשו לגנאי עליו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא הנ"ל כי הוא רצה לעקר עצמו מתחלת שרש קדשת ישראל שהוא יעקב אבינו. אך יעקב בקש על הדבר, בקהלם אל תחד כבדי כנ"ל. הינו שעצם קדשת נקדתו של יעקב תהיה מסתתרת ומתעלמת אז ולא יוכל להגיע פגמו לשם כדי שתוכל הנקדה הקדושה הזאת להתלבש בבניו לעוררם בתשובה בתוך עצם המחלקת הגדולה הזאת. וכן היה שבתוך הרעש הגדול של הבליעה שבו בתשובה בכחו הזה ונתבצר להם מקום בגיהנם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק ובני קרח לא מתו עד שמהם יצאו כל השלשלת הגדולה שראה קרח שהם הדורות הקדושים שמואל וכו' שגלו אלקותו בעולם אבל לא בכחו של קרח, כי הוא נאבד מתוך הקהל כי נשאר קרח מכאן ומכאן, כי עקר עצמו מאבותיו וכל שמותם הקדושים נדרשו עליו לגנאי כנ"ל. וגם בניו ודורותיו לא קבלו הדעת הקדוש ממנו, כי אדרבא, הוא הסית גם אותם עד שגם הם היו בתוך המחלקת בתחלה. רק שבכח תפלתו של יעקב סבב ה' יתברך שנתעוררו בתשובה ולא מתו עד שיצאו מהם כל הדורות הקדושים שהלכו בדרך של משה רבנו, והמשיכו הדעת הקדוש של משה רבנו בעולם לידע ולהאמין בה' כי מלא כל הארץ כבודו. וזה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה שם, "ויקח קרח", שעשה קרחה בישראל. קרחה ודאי כמו שדה שיש בו קרחת. שיש תבואה ופרות נפלאים מכאן ומכאן ובאמצע יש קרחה בלא תבואה ופרות כמו מדבר שמם. וזהו בחינת קרח. שאבותיו היו כלם קדושים ובניו ודורותיו גם-כן צדיקים קדושים והוא נשאר באמצע כמו קרחה ועל-כן נקרא קרח וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועתה מה מתקו דברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו במדרש שיעקב אבינו בקש בקהלם אל תחד כבדי, שלא יזכר שמו במחלקת קרח. ואימתי יזכר שמו כשהן מתיחסין ועומדים על הדוכן בן תחת בן אסיר וכו' עד בן ישראל, הינו שיעקב בקש שני הדברים שהם תלויים זה בזה כדי שישאר קדשתו שהוא קדשת הדעת הקדוש בעולם להכיר את הבורא שמים וארץ. כי בקש שעל מחלקת של קרח שרצה לבטל הדעת הקדוש הזה על-ידי שחלק על משה ותורתו. אז לא יזכר שמו שלא יוכל לפגם בשרש קדשתו וכנ"ל. ולהפך על הדוכן אז דיקא יהיו מתיחסין על שמו בן ישראל כדי שיהיה נמשך קדשת דעתו שהוא שרש קדשת כל ישראל יהיה נמשך בהם שעל-ידי זה יהיה להם כח לגלות ולהאיר הדעת בעולם על-ידי כל השירות והתשבחות שאמרו ברוח הקדש על הדוכן וכנ"ל. ועל-כן בקש יעקב על זה שיזכר שמו על הדוכן בעת שבקש שלא יזכר שמו במחלקתם. כי זכירת שמו ביחוסם על הדוכן הוא תקון לפגם מחלקת קרח שבקש לעקר את הכל אפלו נקדת קדשת יעקב עד שהכרח יעקב להתפלל שלא יזכר שמו עליהם שלא יגיע הפגם לשם. ועל-כן בקש מיד שעל הדוכן אז דיקא יזכר שמו להורות שנקדת קדשתו אינה נפסקת לעולם אף-על-פי שהיה באמצע קרחה שהוא קרח וכנ"ל, כי נקדת קדשתו יתלבש בזרעו וכנ"ל. ועל-כן בקש ופעל אצל ה' יתברך שאז ביחוס על הדוכן אז דיקא יזכר שמו, כי זה תקון על מחלקת קרח ששם לא נזכר שמו מחמת זה וכנ"ל. ודבר אלקינו יקום לעולם וכנ"ל. (ובענין זה יש דברים נעלמים הרבה ועין מה שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בסימן יז על פסוק ה' יספר בכתוב עמים זה ילד שם סלה. ומה שבארנו בזה קצת בהלכות דברים היוצאים מן החי עין שם ותבין מרחוק מעט):

העתקת הקטע עם מראה המקום

אך אחר כל אלה צריך כל אחד לדעת שהבחירה חפשית תמיד. ואפלו אם יהיה לו אבות צדיקים קדושים ונוראים, ואפלו אם עתידים לצאת ממנו צדיקים, אף-על-פי-כן הוא יש לו בחירה. ואם ייטיב מעשיו אשרי לו ואם לאו אוי לו. מכל שכן כשסומך עליהם לחלק על הצדיק האמת אוי לו אוי לנפשו, כי הנפש החוטאת היא תמות ואב לא ישא בעון הבן ובן לא ישא וכו'. וכל זה מובן ממחלקת קרח וכנ"ל). ועין לעיל באות ז בהלכה זאת שם מבאר גם-כן מענין קרח וכו', עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ברכת המזון, כי עקר תקון האכילה הוא לזכות אז להארת הרצון שיאיר לעתיד בחינת ואתה נותן להם את אכלם בעתו, בחינת כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל שהיא בחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכו' וכנ"ל. ועל-כן צותה אותנו התורה הקדושה לברך ברכת המזון אחר האכילה כדי שיזכה כל אחד ואחד מישראל להמשיך על עצמו בחינת הארת הרצון על-ידי הדבור הקדוש של ברכת המזון שמברכין ומודים ומשבחין לה' יתברך על אכילתו, כי כל הברכות וההודאות לשמו הגדול יתברך הם בחינת הארת הרצון, כי 'שמו' בגימטריא 'רצון', כי כל הברכות וההודאות כלולים בחינת עשרה מיני נגינה שהם ברכה והודאה וכו'. שכלם הם בחינת דבקות נפלא ורצון והשתוקקות נמרץ אליו יתברך. ועל-כן עקר ברכת המזון הוא על הכוס של יין, כי אין אומרים שיר אלא על היין שזה בחינת דבקות ורצון, כנ"ל לענין ארבע כוסות באות יט:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת שלש ברכות של ברכת המזון, כי להארת הרצון אין זוכין כי אם על-ידי כלליות בן ותלמיד שהוא כלליות דרי מעלה ודרי מטה וכו', כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. ועל-כן הם שלש ברכות בברכת המזון אחד כנגד הארת דרי מעלה ואחד כנגד הארת דרי מטה. ואחד כנגד כללותם יחד, כי ברכה ראשונה תקן משה כשירד המן לישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וזה בחינת השגת מ"ה, בחינת הארת דרי מעלה כנ"ל, כי משה הוא עקר הרבי הראשון שעקר השגתו בחינת מ"ה שבו כלולים שניהם, כי התחתון נכלל בעליון כמו שמבאר שם. וזהו בחינת המן, בחינת ויקראו בית ישראל את שמו מן כי לא ידעו מ"ה הוא. וברכה שניה הוא ברכת הארץ, זה בחינת השגת דרי מטה שהיא בחינת מלא כל הארץ כבודו, כי עקר התגלות כבודו בארץ הגשמי הזאת היא בארץ-ישראל ומשם נמשך איזה הארה גם לחוץ לארץ על-ידי הקדשות שישראל מקדשין גם האויר של חוץ לארץ בקדשת ארץ-ישראל כמובא בדבריו זכרונו לברכה. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל הדר בארץ-ישראל דומה כמי שיש לו אלקי וכו'. ועל-כן יהושע דיקא תקן ברכת הארץ כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי יהושע הוא בחינת תלמיד כמו שמבאר שם שהשגתו בחינת מלא כל הארץ כבודו שהוא השגת התלמיד כמו שמבאר שם. וברכת בונה ירושלים. תקנו דוד ושלמה כשנבנה הבית-המקדש. זה בחינת כלליות בן ותלמיד כלליות דרי מטה עם דרי מעלה שהיא בחינת כלליות העולמות שזה העקר. שעקר זה התקון בשלמות נמשך על-ידי הבית-המקדש ששם עולים כל הקרבנות וכו' וכנ"ל. ועל-כן כשנבנה בית-המקדש אז נשלם התקון הזה. ואז תקנו דוד ושלמה הברכה שלישית בברכת המזון שהוא בונה ירושלים. כי עקר התקון הוא על-ידי ירושלים ובית-המקדש ששם עקר כלליות העולמות שעל-ידי זה דיקא זוכין להארת הרצון בשעת האכילה ועל-כן תקנו כל אלו הברכות על אכילת ישראל כדי שיהיה נמשך על-ידי זה הארת הרצון בשעת האכילה שהוא הרצון שיאיר לעתיד בחינת כעת יאמר ליעקב ולישראל מ"ה וכו', מה דיקא וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ברכת הטוב והמטיב שתקנו ביבנה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה, כי עקר הטוב האמתי והנצחי הוא הארת הרצון שיזכה כל אחד לעתיד לפי בחינתו שעל זה נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכנ"ל. ועל-כן לעתיד לבא יברכו על הכל הטוב והמטיב, כי אז יבינו וישיגו הכל שכל מה שעובר על האדם הכל לטובתו הנצחית כדי שיזכה על-ידי זה להארת הרצון המפלג שזה עולה על הכל. ועל-כן אחר החרבן תקנו החכמים להזכיר בפרוש ברכת הטוב והמטיב בברכת המזון כדי להמשיך על-ידי זה הארת הרצון מהעולם הבא לעולם הזה, על-ידי הברכה של הטוב והמטיב שהיא בחינת עולם הבא, כי אז יברכו על הכל הטוב והמטיב כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי בזמן שבית-המקדש היה קים היה נמשך הארת הרצון ממילא על-ידי השלש ברכות של ברכת המזון שהם בחינת כלליות העולמות שעקרם היה בבית-המקדש על -ידי הקרבנות שמכפרין, אבל עכשו שאין לנו בית-המקדש ולא קרבן וצריכין להמשיך הכפרה והסליחה על העוונות על-ידי האכילה בעצמה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שעכשו שלחנו של אדם מכפר. ועל-כן עכשו צריכין להוסיף ברכה רביעית שהוא ברכת הטוב והמטיב שהיא בחינת הברכה של עולם הבא שאז יהיה הארת הרצון, כי עכשו צריכין להמשיך הארת הרצון של לעתיד לבא על-ידי הברכה נוספת שמדברת מעולם הבא שהיא ברכת הטוב והמטיב שיברכו לעתיד על הכל. ועל-כן תקנו הטוב והמטיב ביבנה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה, והדבר תמוה, למה תקנו ברכת טוב והמטיב דיקא על שנתנו לקבורה. וגם מה זה שקבעו ברכה זאת שנתקנה על קבורת הרוגי ביתר בברכת המזון דיקא שמברכין אחר האכילה, היה להם לקבעה בברכת התפלה. אך עקר ברכה זאת תקנו לחזק תקותנו עדין גם עתה אחר החרבן שעדין יש לנו תקוה לזכות לרב טוב הצפון לעתיד לבוא שהיא הארת הרצון. וזה תקנו על-ידי שראו חסד ה' שהרוגי ביתר נתנו לקבורה. כי הקבורה הוא תקון המת, כי אז דיקא מתחיל צמיחת חיותו הנצחי, כמו שכתוב, וישוב העפר על הארץ כשהיה, ואז דיקא והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. הינו שאז מתחיל לזכות להארת הרצון שמאירה הנפש בהגוף הרחוק ממנה עתה מאד ואז דיקא מאירה בו הארת הרצון שהיא עקר תקונו בחינת חיים נצחיים שיזכה לעתיד, כי תכף כשאדם מת צריך להתחיל לחיות חיים האמתיים שהם חיים נצחיים שהם בחינת הארת הרצון הנ"ל. וכמו שכתוב במדרש על פסוק, טוב יום המות מיום הולדו, שכשאדם חי מונין לו למיתה וכשמת מונין לו לחיים כי אז עקר התחלת חיותו הנצחי. אבל אין מתחיל לזכות לזה כי אם לאחר הקבורה, כי הנפש אין לה שום מנוח עד אחר הקבורה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בבחינת וישוב וכו' כנ"ל. כי כל זמן שאין עולה הנפש אל האלקים למקור חצבה למעלה. אינה יכולה להאיר בגוף שהוא בחינת דרי מטה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי זה כלל שכל מה שהנפש עולה בעליה יתרה היא מאירה ביותר לכל מדרגות התחתונות שהם בחינת דרי מטה, בחינת גוף, שזהו בחינת מעלת הצדיק הגדול שכל מה שהוא גדול במעלה מפלגת יותר ויותר הוא מאיר בדרי מטה יותר. נמצא, שהקבורה היא תקון המת. ועקר התקון הוא שאז עולה הנפש למעלה. ועל-ידי זה דיקא מתחלת להאיר משם בהגוף בחינת הארת הרצון שהוא עקר החיים נצחיים של לעתיד שיזכה כל אחד אחר תחית המתים, אבל התחלת צמיחת החיים הזה שהוא בחינת הארת הרצון. מתחיל מעת הקבורה שאז מתחיל הגוף להתבלה בעפר שעל-ידי זה נכלה הזהמא שנאחז בו מחטא אדם הראשון שכל פגמו היה על-ידי האכילה שאכל מעץ הדעת. שעל-ידי זה פגם בבחינת הארת הרצון הנ"ל וכמו שמבאר לעיל מזה. ועל-כן אז מתחיל צמיחת חיותו שהוא הארת הרצון וכנ"ל. ועל-כן כשראו החכמים באותו הדור שאין מניחין הרוגי ביתר לקבורה סברו שחס ושלום אפס תקוה, כי עקר צרת חרבן בית-המקדש הוא מה שגרמנו בעוונותינו החרבן. שעל-ידי זה אין מי שיכפר בעדינו על עוונותינו שזה עקר הצרה הגדולה מכל הצרות שבעולם כמו שמבאר שם. ועקר הצרה הוא שעל-ידי התגברות העוונות שגרמו החרבן בית-המקדש אי אפשר לכלל העולמות ולזכות להארת הרצון הנ"ל שזה עקר התכלית וכנ"ל. ועל-כן כשראו שאין מניחין לקבר הרוגי ישראל שהם הרוגי ביתר סברו שחס ושלום התגבר הקטרוג כל כך עד שאפס תקוה שאי אפשר עוד לזכות לעקר התקוה הנ"ל. שהיא הארת הרצון שזוכין אחר הקבורה דיקא. ובפרט הרוגי ביתר שנהרגו על-ידי שהדליקו נרות לחרבן בית-המקדש, כמו שאמרו במדרש. ועל-ידי זה המשיכו על עצמן גזרת החרבן יותר ויותר. כי כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ולהפך כל מי שאינו מתאבל על החרבן, מכל שכן כששמח על צרה הזאת עליו נאמר ותהי עוונותם חקוקה על עצמותם וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועקר קלקול העוונות שהם עקר פגם חרבן בית-המקדש כנ"ל. הוא שעל-ידי זה אין זוכין להארת הרצון בעת התחיה כשאינו זוכה לתשובה. ועל-כן כשראו החכמים שאף-על-פי-כן חמל ה' על עמו ונתנו הרוגי ביתר לקבורה ראו שעדין חסדי ה' לא תמנו וכו', כי לא כחטאינו עשה לנו וכו'. כי אף-על-פי-כן חמל עליהם בכח הצדיקים האמתיים שעסקו בתקונם והתפללו עליהם עד שנתנו לקבורה. ועל-כן תקנו אז ברכת הטוב והמטיב דיקא. כי הטוב והמטיב הוא הברכה של לעתיד שיברכו הכל בעת התחיה שהוא בחינת הארת הרצון שהוא עקר הטוב האמתי והנצחי בחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכו'. ועל-כן תקנו ברכה זאת בברכת המזון דיקא כי עקר הארת הרצון של לעתיד ממשיכין על עצמו בזה העולם בעת האכילה דיקא שזהו בחינת מצות ברכת המזון כנ"ל. ועל-כן אז בעת שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. הוסיפו בברכת המזון דיקא ברכת הטוב והמטיב שמורה שעדין גם עתה אחר תקף החרבן יש תקוה עדין לזכות לטוב הנצחי שהוא הארת הרצון. וזה רואין על-ידי שנתנו לקבורה שאז עקר התחלת תקון זה לזכות להארת הרצון כנ"ל, כי אדרבא, דיקא עתה אחר החרבן הגדול הזה צריכין להתגבר ביותר ויותר ברצון חזק ואמיץ מאד לה' יתברך ולתורתו הקדושה כי עתה אין בית-המקדש ולא כהן ולא קרבן לכפר בעדינו. ואין אנו מחיין עצמנו רק במה שאנו מתגעגעים ומצפים ומחכים לבנין בית-המקדש ואנו עוסקין באמירת הקרבנות בבחינת ונשלמה פרים שפתינו שכל זה הוא בחינת רצון שאנו חושקים ורוצים ומצפים לעשות רצונו להביא קרבנות לבית-המקדש וכו'. ומחמת שעקר הארת הרצון נמשך בשעת האכילה על-כן הוסיפו ברכה זאת של הטוב והמטיב בברכת המזון דיקא וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שקונן ירמיהו על החרבן, ואמר אבד נצחי ותוחלתי מה'. שסבר שחס ושלום אפס תקוה מאחר שנחרב הבית-המקדש שעקר כלליות העולמות על ידו שזה עקר התקון וכו' כנ"ל. ועל-כן שם בבית-המקדש היה עקר הרצון והדבקות הנפלא לה' יתברך. ועכשו שנחרב חס ושלום, אפס תקוה. אך בתוך דבריו מנחם עצמו ואומר, זאת אשיב אל לבי על-כן אוחיל חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו, חדשים לבקרים רבה אמונתך. חדשים לבקרים וכו' זה בחינת תחית המתים שאז יתחדשו כל הנפשות ויקומו בתחיה ויחיו חיים נצחיים שהוא בחינת הארת הרצון הנ"ל שהוא הרב טובך שיזכו לעתיד וכנ"ל. וזהו שמחזק עצמו כי אף-על-פי שנחרב הבית-המקדש ששם היה עקר תקון זה כנ"ל. אף-על-פי-כן לא אפס תקוה, כי אף-על-פי-כן נזכה לבחינת חדשים לבקרים וכו' על-כן חלקי ה' אמרה נפשי על-כן אוחיל לו, כי עדין אוחיל ואחכה ואקוה ואצפה לה' יתברך שכל זה בחינת רצון כי עדין יש תקוה כי חסדי ה' לא תמנו וכו', כי אדרבא, עתה בתקף גלותנו וחרבננו בכלל ובפרט צריך כל אחד לחזק את עצמו יותר בבחינת התחזקות הרצון ולחכות ולחלות ולצפות עדין לישועת ה' ברצון וגעגועים גדולים מאד, כי כפי מה שימשיך על עצמו התחזקות הרצון בזה העולם גם בתקף הגלות כן יזכה לרב טוב הצפון שהוא הארת הרצון לעולם הבא. ועל-כן עתה שחרב הבית-המקדש ששם היה עקר הארת הרצון כנ"ל. על-כן עתה צריכין להתחזק בזה ביותר וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת בין המצרים שאז מתאבלין על חרבן בית-המקדש שגרמו המרגלים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, ויבכו העם בלילה ההוא, אתם בכיתם בכיה של חנם, אני אקבע לכם בכיה לדורות. וכמבאר כל זה בהתורה "כי מרחמם" הנ"ל. שזהו הצרה הגדולה מכל הצרות וכו', כמו שמבאר שם. ועל-כן צריכין להתאבל מאד על זה. והעקר לבכות על עוונותינו שגרמו החרבן והם מעכבים הגאלה. ועקר הצרה הגדולה מן הכל הוא ההסתלקות וההעלמה של הצדיקי אמת שנסתלקו ונתעלמו בעוונותינו ואין מי יעמד בעדינו, כי כל חטא המרגלים וכל חטא העגל שגרמו חרבן בית-המקדש. וכן כל העשר נסיונות שנסו אבותינו את הקדוש-ברוך-הוא במדבר כלם היו על-ידי פגם המחלקת שחלקו על משה והתלוננו עליו ולא שמעו לדבריו. כמובן בכל פרשיות התורה המדברים מזה, כמו שכתוב שם בפסוק, וילונו העם על משה ועל אהרן וכו' וכן הרבה. וזה גרם כל החרבנות. וכן עתה עקר אריכת הגלות הוא על-ידי המחלקת על צדיקי אמת והאמת נעדרת. ועל-כן צריכין לבכות ולצעק מאד על זה במר נפש. ועקר הפגם הוא בחינת מחלקת קרח הנ"ל שהוא מה שעושין פרוד בין בחינת אי"ה ומלא. על-ידי הקשיות שהם למעלה מדעתם שאי אפשר להבינם וכנ"ל. והכל בא על-ידי גסות וגאות שכל אחד חפץ בכבוד, כי מי שמבטל כבודו נגד כבוד הצדיק האמת שהוא כבוד המקום בודאי לא יפל לעולם אף אם יעבר עליו מה, כי הצדיק יכול להאיר בו בכל מקום שהוא כי מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל. אבל אם חפץ בכבוד עצמו אזי אינו יכול להתקרב להצדיק בפרט עתה בדורות האלו שנקדת האמת מבזה מאד ונשלך אמת ארצה וכו'. וכל מי שחפץ להתקרב אל האמת מבזין אותו מאד. על-כן אי אפשר להתקרב כי אם על-ידי שיבטל כבודו וכנ"ל. אבל זה שחפץ בכבוד אי אפשר לו להתקרב אף גם נעשה חולק שזהו בחינת מחלקת קרח וכו'. שעל-ידי זה עקר החרבן ואריכת הגלות וכנ"ל. וזה שצועק ירמיהו, זכר ה' מה היה לנו. ואיתא בכתבי האר"י ז"ל שהצעקה הוא שמבחינת מ"ה נתהוה לנ"ו וכו', עין שם. הינו בחינת הנ"ל שהגבירו בחינת לנו על בחינת מה. כי האדם צריך להיות בבחינת מ"ה שיהיה נכלל בהרבי האמת שהוא בחינת משה שאמר ונחנו מ"ה שבטל כל ישותו ונכלל בבחינת מ"ה. ומשה בחינת הצדיק האמת היה קדוש וטהור בקדשה נוראה מאד ויגע מאד מאד בעבודת ה'. ואף-על-פי-כן בטל את עצמו בתכלית הבטול מכל שכן וכל שכן שאר אנשים שכל אחד יודע פגמיו וחטאיו וכו'. אם הוא רוצה לחוס על עצמו להתקרב לצדיקי אמת בחינת משה צריך לידע שפלותו ופחיתותו האמתי על כל פנים ולא ירצה כבוד על כל פנים ויהיה נכלל בבחינת מ"ה ואז יוכל הצדיק להאיר בו גם-כן כי מלא כל הארץ כבודו עד שיהיה נכלל בחינת מלא ובחינת אי"ה יחד כי באמת כלא חד וכנ"ל. אבל החפץ בכבוד עצמו עושה פרוד ואז נעשה מבחינת מ"ה בחינת לנ"ו שהוא בחינת דינים כמבאר בכתבים הנ"ל. וכל זה מחמת שכרוך אחר ישותו וחפץ בכבוד שזהו בחינת 'לנו' שאנו חוששים על כבוד שלנו כאלו הכל מגיע לנו עד שחפצים שיהיה לנו גם כבוד. וזהו, הביטה וראה את חרפתנו. חרפה הוא הפך הכבוד, כי על-ידי שחפצים בכבוד באים לחרפות ובושות גדולות חס ושלום, כי כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, כי אינו יכול להתקרב להצדיקי אמת. ואז בא לידי חרפות ובושות שהם העוונות רחמנא לצלן, כי אין מי שיצילנו ויאיר בו, כי עדין ה' עמו כי מלא כל הארץ כבודו. מאחר שנתרחק מהצדיקי אמת על-ידי שחפץ בכבוד עצמו וכנ"ל. וזהו נחלתנו נהפכה לזרים וכו'. כי מבאר בהתורה הנ"ל שעקר הפרנסה והעשירות נמשך מכלליות העולמות הנ"ל. אבל זה שנתרחק וגרם פרוד כנ"ל. על-ידי זה אינו יכול להמשיך השפע של הפרנסה והעשירות. ועל-כן נחלתנו נהפכה לזרים וכו'. ועל-כן אנו מבקשים, לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד. כי אנו מבטלין עצמנו וישותנו בחינת לנו שהוא ישותנו, רק אנו מבקשים לשמך תן כבוד שכל הכבוד יהיה נחזר וישוב לשמו יתברך שהוא בחינת ה' הוא האלקים שהוא שם מלא שעל-ידי זה יתגלה כי מלא כל הארץ כבודו וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ברכת הזמון שתקנו רק בברכת המזון לבד שכששלשה אוכלין יחד צריכין לזמן, שצריך המברך לומר להשנים שרוצים לברך. שזהו עקר ברכת הזמון, כי מחמת שבשעת האכילה הוא עקר הארת הרצון כנ"ל. שזהו בחינת מצות ברכת המזון כנ"ל כדי להמשיך הארת הרצון המפלג שבשעת האכילה בדבורים שהם דבורי הברכות של ברכת המזון וכנ"ל. על-כן תקנו שכששלשה אוכלין ביחד, אז יוסיפו לזמן, כי עקר ברכת הזמון הוא בחינת הארת הרצון שאומרים קדם ברכת המזון שאנו רוצים לברך. כמו שאומרים, נברך שאכלנו משלו וכו'. ועוד הנהיגו רבותינו זכרונם לברכה להוסיף לומר מקדם בלשון לע"ז, רבותי 'מיר ווילין בענטשין '. פקח עיניך אתה המעין וראה נפלאות ה' איך חכמינו זכרונם לברכה ברוח קדשם תקנו הכל על הסדר, שדיקא במצות ברכת המזון תקנו זאת לזמן שהוא לומר נברך וכו'. ולהוסיף עוד מקדם לומר דבורי הרצון המפלג הנ"ל בפה מלא שאומרים 'מיר ווילין בענטשין'. וכל זה מחמת שעקר הארת הרצון הוא בשעת האכילה כנ"ל, על-כן אז דיקא תקנו ברכת הזמון ולומר דבורי הרצון בפרוש, כי זה עקר ברכת הזמון שאחר האכילה שהוא התגלות בפה הארת הרצון המפלג המאיר בשעת האכילה דיקא וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן תקנו ברכת הזמון בשלשה דוקא, כי עקר הארת הרצון בשעת האכילה נמשך על-ידי כלליות העולמות הנ"ל. שהם שלש בחינות שהם הארת דרי מעלה והארת דרי מטה וכללותם יחד וכנ"ל. שזהו בחינת שלש קדשות בחינת קדוש קדוש קדוש וכו'. וכדמתרגם קדיש בשמי מרומא עלאה וכו', וכדמתרגם, בחינת קדשת הארת דרי מעלה. קדיש על ארעא וכו', בחינת קדשת הארת דרי מטה. קדיש לעלם עלמיא, זה בחינת קדשת כללותם יחד שזה עקר שלמות הקדשה לכללם יחד זה בזה שעל-ידי זה דיקא מתפשט ומאיר ומתגלה קדשתו יתברך בכל העולמות לעולמי עד ולנצח נצחים ואז דיקא אחר כך אומרים ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, כי בתחלה הצדיק מקשר כל העולמות יחד על-ידי שמקדש שמו יתברך למעלה ולמטה ומקשרם וכוללם יחד שזהו בחינת שלש קדשות הנ"ל. ואז דיקא ממשיך הקדשה בהתגלות נפלא כל כך עד שמודיע לכל הרחוקים מאד מאד שהם בחינת תכלית הירודים והנמוכים של דרי מטה מודיע להם דיקא כי מלא כל הארץ כבודו שזהו עקר שלמות הארת דרי מטה להודיע לכל הרחוקים את גדלתו יתברך וכמובן היטב בכל התורה הנ"ל שזהו עקר גדלת עבודתו של הצדיק הרחמן הזה כמבאר שם עין שם, אבל בתחלה מקשר העולמות בשלש קדשות הנ"ל עד שממשיך הקדשה יותר למטה למטה בבחינת ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. ועל-כן כשיש שלשה מישראל שאכלו על שלחן אחד חיבים לזמן, כי הארת דרי מטה הנ"ל שהוא בחינת מלא כל הארץ כבודו מתחיל משלשה ישראל לפחות שהם כנגד בחינת שלש קדשות הנ"ל, כי מבאר בהתורה הנ"ל שכל אדם צריך לעסק בזה להאיר זה הדעת הקדוש בחבריו שנעשים תלמידיו על-ידי זה, דהינו שיזהר כל אדם לדבר עם חבריו ביראת שמים בכל יום. כפי מה שקבל מרבו האמתי להאיר בו הדעת הקדוש הזה להודיע כי ה' הוא האלקים ומלא כל הארץ כבודו וכו' וכמו שמבאר שם. ועל-כן בכל מקום שיש שלשה שעוסקין בזה הם ממשיכין בחינת שלש קדשות הנ"ל שזהו בחינת שלשה שאכלו יחד שחיבין לזמן כי אין כל בני-אדם שוין. ועל-כן הגדול שבהם הוא בבחינת הרב לגבי השנים שמאיר בהם הדעת הקדוש הנ"ל והשנים מאירין זה בזה ומקבלין דין מן דין וכמבאר לעיל מזה. וזהו בחינת אין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך כי אם עם שני נעריו. כמו שכתוב, ויקח את שני נעריו אתו וכמו שמבאר מזה שם, כי כשמתקבצין שלשה ועוסקין בלמוד הדעת הקדוש הזה נמשך שלש בחינות הנ"ל שהם הארת דרי מעלה שהוא בחינת הראש שבהן שהוא בבחינת הרב כנ"ל, שהשגתו בחינת מה, כי התחתון נכלל בעליון וכו'. והקטן שבהם הוא בבחינת הארת דרי מטה וכו'. והאמצעי הוא בבחינת המקשרם וכוללם יחד, כי האמצעי מקבל מהראש ומאיר להשלישי הנמוך מכלם. ועל-כן הוא בבחינת ההתקשרות והכלליות הנ"ל ועל-כן הזכירו רבותינו זכרונם לברכה במשנה מעלת שלשה שעוסקין בתורה בפרט על השלחן, כמבאר במשנה אבות. וזהו בחינת שלשה שאכלו כאחד שחיבים לזמן שאז חיבין ביותר להמשיך הארת הרצון ולומר בפה מלא שרוצים לברך וכנ"ל. כי המברך הוא בבחינת הרב שהוא הגדול שבהן. והשנים העונים הם בבחינת השנים הנ"ל שמקבלים ממנו ומאירין זה בזה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת שתקנו שעשרה שאוכלין יחד צריכין לזמן בשם שאומרים נברך אלקינו ובפחות מעשרה אסור להזכיר השם בברכת הזמון. והדבר פלא לכאורה מדוע החמירו כל כך בברכת הזמון דיקא שלא להזכיר את השם כי אם בעשרה, כי הלא כל אחד מישראל מזכיר את השם בברכות כמה פעמים בכל יום ורבם בהברכות שמברך ביחיד. ולמה בברכת הזמון דיקא החמירו שלא לזמן בשם כי אם בעשרה וכללוהו בתוך כל הדברים שבקדשה שאין אומרים אותם בפחות מעשרה? וגם הוא גופא צריכין להבין ולשום לב מהו החלוק בין הדברים שבקדשה שצריכין עשרה דיקא לבין שאר ברכות וההודאות שאומר כל אחד מישראל ביחיד כמה וכמה פעמים. הלא כל הברכות הם קדש ומזכירין שמו הקדוש והנורא ביחיד ברב הברכות? אך עקר ענין דברים שבקדשה שאין אומרים אותם בפחות מעשרה הוא ענין התורה הנ"ל. שמבאר שם שעקר התגלות קדשתו יתברך הוא על-ידי כלליות העולמות יחד וכנ"ל. שעקרו הוא על-ידי שמגלין קדשתו למטה דיקא בזה העולם הגשמי כי יש לה' יתברך מלאכים ושרפים וכו'. ואף-על-פי-כן עקר שעשועיו יתברך כשעולה הקדשה מזה העולם השפל דיקא וכו'. ומבאר שם (ובמקום אחר השיך לזה הנ"ל) שהעקר הוא כשנכללין העולמות יחד שזה בחינת כלליות השגת בחינת אי"ה ובחינת מלא שצריכין לכללם יחד, כי באמת כלא חד וכנ"ל ובאמת זה הדבר נעשה על-ידי כל אחד מישראל כפי עבודתו על-ידי כל ברכה ותהלה ועל-ידי כל תורה ומצוה שעושה שכפי עבודתו בזה העולם, כן ממשיך אלקותו למטה ומקשר את עצמו למעלה ומגלה אלקותו בעולם אבל אינו דומה יחיד המברך ומקדש שמו לרבים, כי התגלות הקדשה בפרסום גדול עד שנוכל לעורר כל הדרי מעלה ודרי מטה לקדש שמו יתברך יחד זה אי אפשר כי אם בעשרה שזהו בחינת כל דבר שבקדשה אין אומרים אותו בפחות מעשרה ודברים שבקדשה הם כגון קדשה שעקר גדלת מעלתה הוא מה שאז אומרים בפרוש וקוראים לכל דרי מעלה שיקדשו שמו יתברך עמנו הדרי מטה יחד כמו שאומרים נקדישך ונעריצך כנעם שיח סוד שרפי קדש וכו'. וכן בקדשת כתר שכוללים ביותר שניהם יחד דרי מעלה ודרי מטה. ואומרים כתר יתנו לך ה' אלקינו מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה יחד כלם קדשה לך ישלשו וכו'. ואז צריכים עשרה דיקא, כי אי אפשר לפרסם קדשתו ברבים לכל דרי מעלה ומטה ולכללם יחד כי אם כשיש עשרה מישראל יחד, כי עקר הכלליות הוא לכלל בחינת השגת אי"ה ומלא יחד וכנ"ל שהם בחינת תכלית נוראות הקדשה העליונה דסתים וגניז שהוא בחינת אי"ה בחינת מ"ה בחינת כתר וכו' עם תכלית קדשה האחרונה שהוא בחינת מלכות בחינת מלא כל הארץ כבודו וזה ידוע שמבחינת אי"ה עד בחינת מלא הם בחינת עשר תקונים שהם עשר ספירין שהם מכתר עד מלכות. ועל-כן באר לנו אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה, שבהתורה הזאת כלולים כל העשר ספירות כמבאר בהשיחה שבסוף התורה הנ"ל. ודיקא על-ידי אלו העשר תקונין יכולין לקשר ולכלל העולמות יחד. ועל-כן צריכין עשרה מישראל לזה ואין אומרים דבר שבקדשה כזה שהוא לקרא ולעורר את כל דרי מעלה שיקדשו שמו יתברך עם כל דרי מטה יחד כי אם בעשרה שהם כלולים מכל העשר תקונין הנ"ל. ואז דיקא יכולים לכלל כל העולמות יחד בשלמות שזה העקר וכנ"ל. וגם ברכו שאומרים דיקא בעשרה הוא בבחינת הנ"ל, כי אף-על-פי שאנו אומרים כל ברכת השחר וברכת קריאת שמע ביחיד אבל כשרוצים לעורר ולפרסם שמו יתברך ולומר לרבים שיברכו שם ה' המברך צריכים עשרה דיקא, כי זה נקרא דבר שבקדשה שאין אומרים בפחות מעשרה, כי לעורר ולהקיץ רבים שיברכו שמו שבהם כלולים דרי מעלה ודרי מטה, לזה צריכים עשרה דיקא כדי שיוכלו לכלל אי"ה ומלא יחד וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ברכת הזמון בשם שאין מזכירין השם בברכת הזמון בפחות מעשרה, כי ברכת הזמון הוא רק בחינת הארת הרצון בעצמו שעדין אין אומרים הברכה בעצמה רק שאומרים שרוצים לברך וכנ"ל שזהו בחינת הארת הרצון שיקר מאד שמתגלה בעת האכילה דיקא על-ידי כלליות העולמות וכנ"ל. ועל-כן להזכיר את השם בברכת הזמון שהוא הארת הרצון לזה צריכין עשרה שאכלו יחד דיקא שאז דיקא מתגלה הרצון בשלמות יותר על-ידי כלליות העולמות שנכללין בעשרה דיקא וכנ"ל, כי בכל הברכות כשמזכירין את השם אינו חדוש כל כך כמו להזכיר את השם בברכת הזמון שהוא בחינת הארת הרצון, כי באמת בחינת הרצון הוא למעלה מכל השמות וכל השמות נמשכין משם, רק כשזוכין לרצון חזק במעלה נפלאה מאד אזי זוכין שימשך קדשת שמו מהבחינה הגבה יותר ויותר ששם זה הרצון שהוא בחינת מה חמית, בחינת אי"ה הוא שם בבחינת התגלות בחינת מל"א וכו'. כי מה שהוא בתכלית ההעלם בזה העולם עד שאין לנו בו שום תפיסה במח כי אם בחינת רצון לבד הוא בהעולם הגבה יותר בבחינת התגלות בחינת מלא וכן מעולם לעולם ומדרגה לדרגה עד אין סוף וכידוע ומובן כל זה למשכילים ובפרט על-פי דבריו הקדושים זכרונו לברכה המדברים מזה במקום אחר, עין שם. ועל-כן בברכת הזמון כשאוכלים עשרה יחד אז דיקא מאיר הרצון ביותר עד שצריכין לזמן בשם להזכיר בברכת הזמון שהוא רק בחינת רצון כנ"ל להזכיר גם שם את השם אלקינו שהוא בחינת התגלות מלכותו בחינת ואלקים מלכי מקדם שהוא בחינת השגת מלא שממשיכין מעולם שלמעלה ממנו על-ידי הרצון התקיף המתגלה ומאיר על-ידי עשרה שאכלו על שלחן אחד שאז על-ידי האכילה דיקא מאיר הרצון כנ"ל. ומאחר שאכלו עשרה יחד יכולין להמשיך הארת הרצון כל כך עד שימשיכו בחינת התגלות מלכותו שהוא בחינת שם אלקים מהעולם שלמעלה לתוך הרצון שזה עקר שלמות הרצון עד שיזכה להוציא מההעלם אל הגלוי וזה עקר כלליות העולמות וזה אי אפשר כי אם בעשרה, כי זהו בעצמו הוא בחינת דבר שבקדשה שאינו נאמר בפחות מיוד כי הוא בחינת פרסום הקדשה מאד לקשר ולכלל דרי מעלה ודרי מטה יחד עד שימשיכו על-ידי הרצון שהוא למעלה מכל השמות שבזה העולם להמשיך לתוכו הזכרת השם מהבחינה והעולם שלמעלה ממנו וכו' וכנ"ל. והבן מאד מאד, כי צריכין לדבר הרבה בזה לבאר היטב ענין זה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ולבאר הענין קצת הוא כי הרצון נמשך מבחינת המקיפין שאי אפשר להשיג שזהו בחינת מ"ה וזה ידוע ומבאר שם שכל אחד יש לו בחינת מקיפין לפי ערכו ומדרגתו. וכל אדם צריך להשתדל ולהתיגע עד שיכניס המקיפין שלו לפנים וכו' כמו שמבאר שם. והעקר לזכות להכניסם בפנים לעשות מהמקיף פנימי, הוא על-ידי התגברות הרצון. שצריך להרגיל עצמו לכסף תמיד לה' יתברך ותורתו ברצון חזק ותקיף מאד ולבלי לחשב שום מחשבה חיצונית כלל רק לחשב בתורה ועבודת ה' להשתוקק בכל עת ברצון חזק אליו יתברך עד שיזכה להבין ולהשיג מה שלא היה מבין מתחלה שזהו בחינת השגת המקיפים וכו' כנ"ל. וכל מה שזוכה לזה ביותר הוא מקשר וכולל העולמות יותר וכולל יותר בחינת אי"ה ומלא. כי מה שאינו משיג הוא בבחינת אי"ה, בחינת מה חמית וכו'. ושם הוא אצלו למעלה מכל השמות, כי בחינת אי"ה הוא בבחינת עתיק, בחינת שרש ופנימיות הכתר שהוא למעלה מכל השמות ושם דיקא הוא שרש כל השמות כידוע ומובן בכתבי האר"י ז"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו מעלת מנין עשרה, כי אכל בה עשרה שכינתא שריא ואז יכולין לומר דבר שבקדשה שהוא לעורר ולהקיץ יותר ויותר כל הדרי מעלה והדרי מטה שיכללו יחד ויקדשו שמו ברבים, כי עשרה כלולים ביותר מבחינת אי"ה ומלא וכו' כנ"ל. ואז יכולין ביותר להמשיך מבחינת אי"ה לבחינת מלא כל הארץ כבודו שזהו בעצמו בחינת השגת המקיפין. ואז עולין כל אחד בעליות גדולות וכל מה שעולין יותר ויותר יכולין להאיר למטה יותר להאיר לכל הדרי מטה הנמוכים והירודים ביותר ויותר להאיר גם בהם כי עדין ה' עמם כי מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל. כי עשרה מישראל כלולים בשרשם מכל הכתות שיש בישראל מתכלית המעלה של גדולי ישראל עד תכלית השפלות של הפחותים והירודים מאד שלכלם צריכים להודיע אלקותו אשר בכל משלה שזהו בחינת מה שמשה רבנו עליו השלום, שהוא עקר הרבי שמאיר הדעת הזה בכלם. קבץ כלם קדם הסתלקותו ואמר להם, אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם וכו' וכו'. ומונה כל המדרגות, עד מחטב עציך עד שאב מימיך שהם עשרה מדרגות כמובא, שהם כלל כל המדרגות מראש עד סוף כנ"ל. ומאיר בכלם שידעו כלם שעדין ה' עמם כנ"ל. וזהו בחינת החלוק שבין השגת מה של הצדיק בחינת משה לבין השגת מה של המלאכים דרי מעלה שהצדיק צריך להאיר בהם בחינת מ"ה שעדין אין יודעים כלום. והדבר קשה לכאורה, הלא גם קדם שבא הצדיק והאיר בהם היו אומרים תמיד איה מקום כבודו, כמו שאומרים, משרתיו שואלים זה לזה אי"ה וכו'. וכמו שמובא זה בהתורה הנ"ל. ואם כן מה זה שהצדיק מאיר בהם ומודיע להם שעדין אינם יודעים בידיעתו יתברך שזהו בחינת מה הלא גם מתחלה הודו בעצמם שאינם יודעים ואמרו אי"ה וכו'. שהוא בחינת מ"ה כנ"ל. אך החלוק הוא על-פי הנ"ל כי המלאך נקרא עומד שאינו יכול לעלות מדרגא לדרגא כמובא. אבל האדם הבעל בחירה כשזוכה לעמד בנסיון בזה העולם שנעשה צדיק יכול לעלות מדרגא לדרגא עד שיכול לבוא להשגת גדולות ועצומות. כי זוכה בכל פעם להשיג המקיפין שלא היה משיג מתחלה שזהו בחינת שממשיך מבחינת איה לבחינת מלא וכו' כנ"ל. עד שיכול להאיר בדרי מעלה ודרי מטה ביותר ויותר כי בכל פעם שהוא משיג מקיפים גבוהים ביותר ויותר, הוא מאיר בכל פעם בדרי מטה יותר ויותר שאפלו הנפולים והירודים מאד שלא היה יכל בתחלה להאיר בהם ולהודיעם כי עדין ה' אתם וכו'. עתה על-ידי השגתו המקיפין יותר הוא מאיר גם בהם כי ה' אתם גם עתה כי מלא כל הארץ כבודו. וכן מאיר בהדרי מעלה יותר שמאיר בהם בחינת מה חמית שהוא בחינת אי"ה הינו שמאיר להם ומודיע להם שעדין אינם יודעים כלום:

העתקת הקטע עם מראה המקום

הינו כי בתחלה היו סבורים שיודעים איזה ידיעה רק שלמעלה מידיעתם אי אפשר להשיג על-כן הם שואלים איה וכו'. שזהו בחינת והחיות רצוא ושוב שפרש רש"י שמתנשאים בכל פעם להסתכל למעלה מהרקיע אשר על ראשם ושבים וחוזרים תכף מאימת הבורא יתברך וכו'. אבל הצדיק מודיע להם שמה שנעלם מהם ונדמה להם ששם מסתימת ידיעת הבורא ולמעלה מזה הוא בחינת אי"ה שאי אפשר להשיג. זאת ההעלמה הוא יודע היטב, כי הוא יודע היטב מה שנעלם מהם ויודע עוד יותר ויותר רק הוא יודע שאי אפשר להשיג, דהינו שאפלו בעצם נוראות השגתו עדין יש מקיפים גבוהים יותר שאי אפשר להשיג, כי תכלית הידיעה אשר לא נדע וכו'. נמצא, שמודיע להם לכל הדרי מעלה שאינם יודעים כלום, דהינו שגם מה שהוא יודע. הם אינם יודעים. וכן מודיע להם בכל פעם שזהו בעצמו בחינת עולם הבא שאמרו רבותינו זכרונם לברכה עתידין צדיקים שיהיה מחצתן לפנים ממלאכי השרת. והמלאכים ישאלו אותם מה פעל אל, כמובא מאמר זה שם, הינו שהמלאכים ידעו אז שאינם יודעים מה שהצדיקים יודעים, כי הידיעות שהצדיק ממשיך מבחינת איה לבחינת מלא ממקיף לפנים. אצלם הוא בהעלם והצדיק צריך להודיע להם כל זה. וכן בכל פעם. וזהו בעצמו בחינת מה פעל אל. 'מה' בחינת אי"ה, בחינת העלמה. 'פעל' בחינת פעלה ובריאה, בחינת מלא. והצדיקים ידעו מה פעל אל שהוא בחינת שממשיך בכל פעם מבחינת אין ליש ממ"ה למלא, ממקיף לפנים והמלאכים ישאלו בכל פעם זאת מהצדיקים שיודיעו להם כל זה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו ענין מה ששמעתי ממנו זכרונו לברכה, כי יש שנדמה להם שמסתימת ידיעתו יתברך אחר עולם הגלגלים ויש שיודעים שיש עולמות גבוהים יותר, אבל אחר כך מסתימת ידיעתם ונדמה להם שלמעלה מזה הוא בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע. אבל באמת גבה מעל גבה שומר וכו', כי יש צדיק שיודע כל אלו הידיעות שנדמה להם שאי אפשר לידע אותם, אבל האינו יודע שלו בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע שלו זה עמק ונורא ונשגב מאד וכו', כי אצל המחקרים מסתימת הידיעה אצל הגלגלים שלמעלה מהם אינם יכולים לדבר כלל ואפלו עד הגלגלים הם תועים ונבוכים ברב הדברים, אבל למעלה משם נדמה להם שהוא כלו רוחניות אלקות והוא בחינת תכלית הידיעה אצלם. שלפי דעתם זהו בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע. אבל הצדיקים המקבלים האמתיים כל ידיעתם מתחיל משם ולמעלה, דהינו מעולם הגלגלים שהם הרקיעים ולמעלה, כי אמר שבמקום שמסתימת חכמת המחקרים לגמרי, משם מתחיל ידיעת הקבלה האמתית. אבל אמר שגם המקבלים הגדולים שגלו השגות עצומות גם בעולם האצילות ולמעלה בשרשי האצילות וכו' גם שם יכולין לעלות ממעלה למעלה וכו'. ועל-כן אף-על-פי שכל החכמים ואפלו המחקרים מודים שתכלית הידיעה הוא אשר לא נדע, אבל לא כל אפין שוין, כי רבם אינם יודעים כלל מה שאינם יודעים והם בבחינת אינו יודע שאינו יודע יותר ויותר כמובן למשכיל מדברינו הנ"ל. ועין עוד במקומות אחרים משיחות כאלו ומהם תוכל להתבונן ותעמד מרעיד מאימת הבורא יתברך. על-כן הצדיק מאיר בכל הדרי מעלה בכל פעם בחינת אי"ה, בחינת מ"ה, כי מאיר בהם בחינת מ"ה מבחינת גבה יותר ויותר וכו' וכו' כנ"ל. וכל מה שמאיר בהם בחינת מה ביותר הוא מאיר בדרי מטה בחינת מלא ביותר עד שמעורר ומקיץ הנמוכים מאד מאד שהם בחינת פגרים מתים ממש שנפלו מאד מאד על-ידי עוונותיהם הרבים והעצומים מאד הוא מקיץ ומעורר גם אותם כי עדין ה' אתם ואצלם כי מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל. וזהו בחינת המעלה של הקבוץ מישראל האוחזים עצמן בהצדיק האמת שזכה לדעת הנ"ל שיכול להאיר בדרי מעלה ודרי מטה בכל פעם שעקר קבוץ ישראל על ידו כי נקרא רועה ישראל בחינת כרעה עדרו ירעה בזרוע יקבץ טלאים וכו'. כי כל מקום שמתקבצים עשרה מישראל יכולים לומר דבר שבקדשה לעורר ולהקיץ ולחבר ולכלל כל דרי מעלה ומטה וכו'. לכלל איה ומלא יחד ולהמשיך המקיפין לפנים להמשיך מבחינת איה לבחינת מלא ולזכות לבחינת אי"ה בחינת מ"ה הגבה יותר וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

אבל עדין צריכין לזה תפלות וצעקות הרבה לה' יתברך לזכות לזה שיהיה נכלל בהקבוץ הקדוש שיאמרו כל הדברים שבקדשה בכונה גדולה כל כך ובהתקשרות לצדיקים אמתיים עד שיוכלו להמשיך כל התקונים הנ"ל בכל פעם, כי בעוונותינו הרבים נתרבה המחלקת מאד בישראל שהוא מזיק ביותר מכל הקלקולים כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה. ועל-ידי זה נחרב הבית-המקדש ועל-ידי זה מתעכב בנינו, כי עקר העכוב הוא על-ידי שאין הקבוץ של ישראל בשלמות בתכלית השלום האמתי, כמובן כל זה והרבה חפצים בכבוד עצמן שמזה נמשך כל המחלקת שהוא בחינת מחלקת קרח הנ"ל. שמשם כל החרבנות ועכוב בנין בית-המקדש. (ועין לעיל באות סה סו וכו' בענין מחלקת קרח שעל-ידי שכל אחד חפץ בכבוד עצמו ואינו מבטל עצמו וכבודו כראוי על-ידי זה אי אפשר לגלות לו להאיר בו הדעת הנ"ל. כי מלא כל הארץ כבודו ועדין ה' אתו איך שהוא. ועל-ידי זה אינו מתחזק בעבודת ה' יתברך ותורתו באשר הוא שם. והרבה נעשים מתנגדים וחולקים גדולים על-ידי זה, עין שם. ועל-ידי זה עקר עכוב גאלת ישראל ובנין בית-המקדש וכנ"ל). ועל זה צריכין לבכות ולהתאונן מאד בין המצרים ובתשעה באב וכן בכל לילה בחצות להתאבל על החרבן בית-המקדש ופזור ישראל. וזה בחינת שלש פעמים איכה שמתאבלין על הסתלקות והעלמת הצדיק שכלל השגתו בחינת מה כנ"ל שהוא יכול להאיר בכל הדרי מטה בחינת מלא כל הארץ כבודו ולהשיב כלם לה' יתברך והעקר על-ידי השלום שיתקבצו ויתאספו יחד ויתקשרו עם הצדיק האמת שזהו בחינת המשכן שהיה בימי משה ובית-המקדש שבנה דוד ושלמה, כי לשם מתקבצים כל ישראל יחד ומקבלים הארת הדעת מהרב בחינת משה שעל-ידי זה עקר כלליות העולמות בחינת אי"ה ומלא יחד וכו' וכנ"ל ועל-כן מקוננין על זה שלש פעמים איכה על הסתלקות הצדיק ועל פזור ישראל ועל חרבן בית-המקדש ששם נתועדו ונכללו יחד כל ישראל עם הצדיק האמת בחינת משה ששם עקר הכלליות וכנ"ל וזה בחינת איכה ישבה בדד העיר רבתי עם רבתי בגוים וכו' שמתאבלין על גלות ישראל מירושלים ממקום קבוצם וזהו גלתה יהודה מעני וכו' שזהו בחינת הבכיה על פזור ישראל, שיצאו מירושלים ובית-המקדש ואיכה שניה שהוא איכה יעיב מרמז על חרבן העיר ובית-המקדש בעצמו שמזה מתחיל איכה שניה שהוא איכה יעיב ה' באפו את חומת בת ציון וכו'. ולא זכר הדם רגליו וכו'. שהוא שמתאבלין על חרבן חומת ציון וירושלים וחרבן בית-המקדש שנקרא הדם רגליו וכו' וכנ"ל ואיכה שלישית שהוא איכה יועם זהב, נאמר על הסתלקות הצדיק שהוא בחינת יאשיהו הצדיק שעליו אמר ירמיהו כל האיכה יועם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכן הוא בכל דור שמתאוננים על הסתלקות והעלמת הצדיק וכו' וכנ"ל. וירמיהו הנביא אמר, אני הגבר. ששם כלולים כל השלש אלפא ביתות, כל השלש איכה אמר כלם על עצמו, כי תולה כל החסרון בו. ועל-כן אמר, אני הגבר ראה עני, 'אני' דיקא, אותי נהג וילך, 'אותי' דיקא וכו'. וכן אך בי ישב יהפך ידו כל היום וכו'. עד שאמר, ואמר אבד נצחי וכו'. אבל מחזק עצמו הרבה ואומר זאת אשיב אל לבי על-כן אוחיל חסדי ה' כי לא תמנו וכו'. וכן, צפו מים על ראשי אמרתי נגזרתי קראתי שמך ה' מבור תחתיות וכו'. ומזה יכול כל אדם ללמד אלפים ורבבות קל וחמר על עצמו איך הוא צריך לומר כל זה על עצמו על רבוי עוונותיו ומחשבותיו הרעים השוטפים עליו כל כך אבל חלילה חלילה שיפל על-ידי זה חס ושלום, רק יחזק עצמו בכח הצדיק האמת הענו מאד מאד שהוא נקי מכל צד שגיאה ומכל שכן מאיזה עוון חס ושלום ואף-על-פי-כן הוא אומר על עצמו קינות כאלה הנ"ל. וכל זה אומר בשביל כלל ישראל עד שכל אחד יוכל לעורר עצמו ולחזק עצמו בכחו הגדול בכל מה שעובר עליו שיאמר בכל פעם אף-על-פי-כן חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו כי חדשים לבקרים מתחדשים החסדים, כמו שפרש רש"י שם וכו'. וזה שאיתא בזהר הקדוש שעל-ידי בי כנישתא חדא ומתא חדא יבוא משיח כשישובו באמת, הינו כנ"ל. כי על-ידי רבוי המחלקת קשה מאד לקבץ בי כנישתא חדא ומתא חדא שישובו באמת. אבל אף-על-פי-כן ה' יתברך יגמר את שלו. כי הצדיק האמת מאיר בכל פעם השגת הדעת הנ"ל בדרכים נפלאים מאד מאד עד שסוף כל סוף יעורר ויקיץ כל דרי מטה אפלו הנמוכים מאד ויודיע לכלם כי עדין ה' אתם עד שישובו ויתקבצו בי כנישתא ומתא חדא עד שיבוא הגואל צדק, כי על-ידי שיתקבצו בי כנישתא חדא וכו' ויאמרו כל הדברים שבקדשה בכונה ובהתקשרות לצדיקים אמתיים, על-ידי זה יתתקן הכל וכנ"ל. ואז ישובו כלם לה' יתברך על-ידי הארת הדעת הנ"ל ויקים, ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב וכו'. על-ידי ואני זאת בריתי אתם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם שהוא בחינת הארת הדעת הנ"ל שמאיר הצדיק בבנים ותלמידים שנקראים גם-כן בנים שמאיר בהם דעת אמתי ונפלא ונורא כזה שיאיר בהם מדור לדור לעולם שעל-ידי זה תבוא הגאלה שלמה במהרה בימינו. אמן, כן יהי רצון אמן ואמן:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן היה משה רבנו משתוקק כל כך לארץ-ישראל והרבה בתפלות על זה מאד, כי משה הוא הרבי הראשון האמתי שעסק בהארת הדעת הנ"ל שהוא כלליות והתקשרות העולמות, על-כן היה מתלהב כל כך לארץ-ישראל ובית-המקדש, כי עקר הדעת וכלליות העולמות הוא בארץ-ישראל ובית-המקדש וכנ"ל. אך עקר העכוב היה על-ידי המחלקת שהם מי מריבה שעל-ידי זה נגזר עליו שלא יבוא לארץ-ישראל, וכמו שכתוב, ויתעבר ה' בי למענכם וכו'. וזה בחינת רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. 'אל תוסף דבר' וכו' זה בחינת סיג לחכמה שתיקה הנ"ל. כי באמת ענין זה אי אפשר להבין ולהשיג ואפלו משה רבנו היה קשה לו מאד להשיג ענין זה. מדוע לא יזכה הוא לבא לארץ-ישראל ולא פעל בקשתו ברבוי תפלות כאלה וכמובא במדרשים הרבה בזה שהתפלא משה מאד על זה שהוא פעל בתפלתו להציל כל ישראל שלא יכלו חס ושלום, כל פעם מה שהם חטאו באמת הרבה והוא בעצמו שלא חטא כלל כי אם איזה שגיאה דקה במי מריבה וגם זה היה על ידם, כמו שכתוב, כי העשק יהולל חכם וכו'. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש רבה שמות לא יועילו לו כל כך תפלות לפעל שיכנס לארץ-ישראל וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, אתה החלות וכו'. ומובא בפרוש רש"י שם שאמר ממך למדתי להתפלל שאמרת ועתה הניחה לי וכו' וכי תופס הייתי בך וכו'. על-כן השיב לו הקדוש-ברוך-הוא, רב לך אל תוסף דבר. כי באמת זהו בבחינת שתיקה, בחינת אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, כי הוא בחינת מקיפים הגבוהים מאד מאד שאי אפשר להשיגם, כי משה היה בבחינת מה, בבחינה עליונה ונשגבה מאד כנ"ל. ועל-כן מה שנעשה עמו הוא בחינת אל תוסף דבר, בחינת שתיקה הנ"ל שהוא בחינת שתק כך עלה במחשבה שהשיב לו על מיתת רבי עקיבא. כי גם ענין רבי עקיבא היה בבחינה זאת כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם. וזה שנסמך מיד לזה, וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבר לפני העם הזה וכו'. וכן בכמה מקומות שמוכיחם על שמכרח להסתלק בעבורם נסמך לזה מה שהבטיחו ה' יתברך שיהושע יכניסם לארץ-ישראל, כמו שכתוב לקמן בפרשה זאת, וה' התאנף בי על דבריכם וישבע לבלתי עברי וכו'. יהושע הוא עובר לפניך אותו חזק וכו' וכן במקומות הרבה, כי זה נפלאות תמים דעים שאי אפשר להשיג כלל, כי דיקא על-ידי הסתלקות משה לעלא ולעלא על-ידי זה היה כח ליהושע להכניס את ישראל לארץ, כי כבר מבאר שכל מה שהצדיק עולה למעלה יתרה לבחינת מקיפים עליונים יותר הוא יכול להאיר בדרי מטה ביותר בחינת מלא כל הארץ כבודו. ועל-כן מעצם רבוי הפגמים של ישראל, ובפרט רבוי התלונות והמחלקת שלהם שזה גרוע מן הכל, על-ידי זה לא היה אפשר להכניסם לארץ-ישראל ששם עקר התגלות הדעת הנ"ל כי מלא כל הארץ כבודו כי אם על-ידי הסתלקותו, כי היה מכרח לעלות לעליה גדולה כל כך שאי אפשר להשיג בזה העולם כלל כי אם על-ידי הסתלקות ממש שנסתלק ברעוא דרעוין בבחינת מ"ה העליון מאד מאד עד שעל-ידי זה דיקא היה יכל להאיר לתלמידו יהושע בחינת הארת מלא כל הארץ כבודו שהוא השגת התלמיד בחינת יהושע כמו שמבאר בהתורה הנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ובזה פעל לדורות שאפלו כשיתגברו העוונות ויחרב הבית וישראל גלה יגלה מעל אדמתו, כמו שכבר נתקים שתי פעמים בעוונותינו הרבים וקץ האחרון סתום ונפלא מאד מעין כל, אף-על-פי-כן ימצאו צדיקים נוראים גם בעקבות משיח בקץ האחרון שישיגו השגות עצומות מאד ויאירו בישראל כי מלא כל הארץ כבודו ושאין שום יאוש בעולם כלל ואף-על-פי שהבעל דבר והסטרא אחרא וחילותיהם יתפשטו ויתגברו כמו שיתפשטו בפרטיות על כל אחד ואחד ובכלליות ברבוי המחלקת שיהיה קטגוריא גדולה בין התלמידי חכמים כמו שנתקים עכשו בעוונותינו הרבים שזה עקר חבלו של משיח כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בכתבות דף קיב. ומובא ברש"י שבת קיח, אף-על-פי-כן ימהר ויחיש לגאלנו על-ידי הארת דעתם הקדוש בעולם, כי אף-על-פי שתתגבר הסטרא אחרא כל כך עד שיהיו מכרחים הצדיקי אמת בחינת משה להסתלק מן העולם, אף-על-פי-כן על-ידי זה תהיה הישועה והגאלה ויהפך אבלם לששון, כי הסתלקות והעלמת הצדיקים היא הצרה הגדולה והמרה מכל הצרות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, קשה סלוקן של צדיקים כפלים כחרבן בית-המקדש וכו'. אבל גם זה יתהפך לטובה ולנחמה, כי דיקא על-ידי הסתלקותם לעלא ולעלא וכו', יעלו לבחינת מקיפים גבוהים ונשגבים כל כך עד שמשם דיקא יאירו ביותר בחינת מלא כל הארץ כבודו לתלמידיהם שהם בחינת יהושע וכן מדור לדור עד שיפעלו ויגמרו מה שהתחילו להאיר בעולם דעת הנ"ל שידעו הכל כי מלא כל הארץ כבודו וישובו לה' יתברך באמת שעל-ידי זה תבוא הגאלה כנ"ל, כי מרבוי הפגמים והעוונות הכרחו לעלות לעליות גדולות כל כך שאי אפשר לעלות לשם כשהם מלבשים בגוף בזה העולם. כמובן כל זה משיחותיו הקדושים. וזהו בחינת מיתת הצדיקים שמכפרת על עוון הדור, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו כנ"ל. כי דיקא על-ידי מיתתם הם ממשיכים בחינת סלח נא לכפר חטא המרגלים שגרמו חרבן הבית שזהו בחינת חטאי כל הדורות שעקר התקון על-ידי שפועלין בקשת סלח נא ביום הכפורים שעל-ידי זה זוכין לחנכת הבית שהוא בנין בית-המקדש במהרה בימינו. אבל מרבוי העוונות אי אפשר לזכות לכל זה כי אם על-ידי מיתת הצדיקים שמכפרת, כי אז דיקא עולים כל כך עד שיכולים להאיר בתלמידיהם בחינת יהושע כי מלא כל הארץ כבודו וכו'. ולהחזיר את ישראל בתשובה על-ידי זה ולהוציאם מעוונות ולכפר עוונותיהם הקודמים וכו' וכנ"ל. כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם הינו כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם, כי עקר הנחמה הוא הדעת הנ"ל. (וכמו שמבאר בסוף התורה עתיקא סימן כא על פסוק זה) וזהו נחמו נחמו עמי. ואינו מפרש בפסוק למי הוא מזהיר נחמו נחמו, אך יכולין לומר שמזהיר את ישראל בעצמן שינחמו זה את זה שזהו נחמו נחמו עמי. כאומר אתם בני ישראל עמי נחמו נחמו עצמכם זה את זה וזה רמז שמזהירם שיעסקו בלמוד הדעת הקדוש של הרבי האמתי בחינת משה הנ"ל שהזהיר שכל אחד ידבר עם חברו ביראת שמים בכל יום להכניס הדעת הקדוש בחברו שנעשה תלמידו על-ידי זה ואחר כך יכניס חברו דעתו בו ויהיה בחינת תלמיד לחברו בבחינת ומקבלין דין מן דין כמו שמבאר שם וזה עקר הנחמה כנ"ל. וזה נחמו נחמו עמי כנ"ל. וזהו דברו על לב ירושל ם וקראו אליה כי מלאה צבאה. זה בחינת מלא כל הארץ כבודו שזהו עקר מלוי צבאה של ירושלים עיר הקדש בחינת ומלאו את הארץ המובא בהתורה הנ"ל, כי כל זמן שאינם מקבלים הדעת האמתי הנ"ל אינם בכלל בני-אדם וצריכים למלאות את הארץ שעקרה ירושלים בבני-אדם שהם בני דעה כמו שמבאר שם. ועל-כן מבשר את ירושלים כי מלאה צבאה, כי כבר נתמלאה מצבא ה' שהם בני דעה שיודעים כי מלא כל הארץ כבודו שהם עקר המלוי בחינת ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וכו' כמו שמבאר שם. וזהו, כי נרצה עונה. 'נרצה' דיקא, כי הצדיקים האירו בהם הדעת כל כך עד שנכללו העולמות יחד עד שעלו לבחינת רצון הנ"ל ונתהפכו כל העוונות לבחינת רצון, בחינת כי נרצה עונה וכנ"ל. וזהו, כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה. זה בחינת הסתלקות הצדיקים שזה הענש המר נקרא כפלים בחינת קשה סלוקן כפלים כחרבן בית-המקדש ובזה בעצמו מנחם אותם, כי הלא כבר לקחו כפלים בכל חטאתיה שנסתלקו הצדיקים אמתיים עבורם שהוא בחינת כפלים כנ"ל. וזה עקר הנחמה והתקוה, כי על-ידי זה דיקא מאירים משם דיקא בחינת הארת דרי מטה שהוא הארת התלמידים בחינת יהושע להודיע לכל כי מלא כל הארץ כבודו ולהשיבם לה' יתברך על-ידי זה וכנ"ל. וזהו בעצמו קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לאלקינו. זה בחינת מלא כל הארץ כבודו, דהינו שאין שום יאוש בעולם ולכלם יש תקוה כי הכל יכולים להתקרב לה' יתברך אפלו מי שנתעה בעוונותיו למדבר שמם כי קול קורא במדבר פנו דרך ה' וכו', וזהו כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו. זה בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה. 'כל גיא ינשא', זה בחינת תחתונים למעלה. 'וכל הר וגבעה ישפלו', זה בחינת עליונים למטה שזה עקר בחינת הדעת הנ"ל כמו שמבאר שם. וזהו, והיה העקב למישור והרכסים לבקעה. שכל הדרכים העקבים והעקמים והמרכסים והנבוכים מאד מאד שנתעה בהם מי שנתעה, כלם יתפשטו ויתהפכו לדרכים ישרים וכו', כי יגלה לכלם דעת אמתי כזה שיוכלו כלם לשוב אליו יתברך. וזהו, ונגלה כבוד ה'. שיתגלה כבודו יתברך, כי יגלה כי מלא כל הארץ כבודו, שזה עקר הארת הדעת הנ"ל. וזהו, וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר. 'כל בשר' דיקא שהם הנפשות הכשרים שיתקבצו יחדו בבחינת קבוץ הקדוש הנ"ל שיתקשרו לצדיקי אמת כלם יראו יחדו כי פי ה' דבר, שהדבורים שמדברים אליהם בכל פעם לנחמם ולחזקם ולעוררם ולהקיצם כי עדין ה' עמם כי מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל שזהו בחינת פי ידבר חכמות וכו' הנ"ל. כל אלו הדבורים הקדושים יצאו מפי ה', כי פי ה' דבר כל זה, כי רבים רחמיו מאד וחפץ חסד הוא ומודיע לנו דבריו הקדושים על-ידי ההשארה והחליפות של הצדיקים הקדושים שנסתלקו כי עדין עדין ה' יתברך עמנו בכל דור ודור ולא יעזב אותנו לעולם עד יכונן וישוב את ירושלים תהלה בארץ וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שהשוו רבותינו זכרונם לברכה יום חמשה עשר באב ויום הכפורים ואמרו שלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכפורים, כי בחמשה עשר באב מתחיל ההמתקה והתקון של חטא המרגלים שגרמו בכיה לדורות בליל תשעה, באב כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכנ"ל. כי בט"ו באב כלו מתי מדבר שהיו מתים בכל ליל תשעה באב מחטא המרגלים, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה. וזהו בעצמו בחינת יום הכפורים שאז מבקשים סלח נא על חטא המרגלים שגרם חרבן בית-המקדש בתשעה באב שבו תלויים כל העוונות. נמצא, שחמשה עשר באב ויום הכפורים הם בחינה אחת, כי שניהם בחינת תקון חטא המרגלים ודור המדבר שגרמו חרבן בית-המקדש וכנ"ל. וזהו שסים שם במשנה, ביום חתנתו, זה מתן תורה. וביום שמחת לבו, זה בנין בית-המקדש וכו'. כי עקר צרת החרבן בית-המקדש הוא מה שעל-ידי זה אין יכולין לקשר העולמות ולכללם יחד כנ"ל שזהו פגם כל העוונות רחמנא לצלן, שגורמין פרוד חס ושלום וכנ"ל. ועל-כן התורה שהוא בחינת וביום חתנתו ובנין בית-המקדש הם התקון לזה, כי על-ידי התורה מתקשרין כל העולמות עליון בתחתון ותחתון בעליון, כי זה עקר כלל התורה שאנו זוכין על-ידי כל מצוה ומצוה שאנו עושין בגשמיות בזה העולם להתקשר למעלה ולהמשיך שכינת עזו למטה שזהו בחינת היחודים הנעשים על-ידי כל מצוה ומצוה. וזהו בחינת בנין בית -המקדש ששם עקר מקום התורה, כי מציון תצא תורה, כי שם בבית-המקדש עקר כלליות העולמות וכנ"ל. וכל תקון זה נמשך בחמשה עשר באב ויום הכפורים שבו מתחיל להתתקן חטא המרגלים שגרמו החרבן ועל-כן אז מתחיל בחינת חנכת הבית-המקדש שהוא התקון כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו גם-כן מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שבחמשה עשר באב נתנו הרוגי ביתר לקבורה שעל זה תקנו ברכת הטוב והמטיב בברכת המזון וזה היה בחמשה עשר באב דיקא שבו פסקו מתי מדבר שגרמו חרבן בית-המקדש שעל-ידי זה לא נכללו העולמות ואין יכולין להמשיך הארת הרצון בשעת האכילה וכנ"ל. ועל-כן סבב ה' יתברך שבחמשה עשר באב, שהוא בחינת תקון מתי מדבר כנ"ל. ועל-כן אז דיקא נתנו הרוגי ביתר לקבורה ותקנו על זה ברכת הטוב והמטיב בברכת המזון שהוא בחינת המשכת הארת הרצון בשעת האכילה וכנ"ל (באות עב). כי הארת הרצון נמשך על-ידי כלליות העולמות שנמשך על-ידי בחינת חנכת הבית שמתחיל להתמשך בחמשה עשר באב שהוא בחינת יום הכפורים שהוא תקון המרגלים ומתי מדבר שגרמו חרבן בית-המקדש. ועל-כן בחמשה עשר באב שבו פסקו מתי מדבר מתחיל התנוצצות בחינת חנכת הבית-המקדש שעל-ידי זה נמשך הארת הרצון כנ"ל. שזהו בחינת ברכת הטוב והמטיב שתקנו על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה. ועל-כן נתנו לקבורה ביום חמשה עשר באב דיקא, כי הכל בחינה אחת וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועין לעיל היטב באות עב הנ"ל ענין ברכת הטוב והמטיב שנתתקן בברכת המזון דיקא על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה. ותבין היטב נפלאות ה' שבשביל זה דיקא נתנו לקבורה בט"ו באב דיקא כי אז מתחיל תקון חטא המרגלים שעל-ידי זה זוכין לחנכת הבית שעל-ידי זה זוכין להארת הרצון וכו' כנ"ל והבן היטב:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו, והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וכו'. כי בכל פרשיות הקודמין מוכיח אותם משה רבנו הרבה שישמרו את התורה ומאיר בהם הדעת הקדוש הנ"ל שידעו גדל חביבת ואהבת הקדוש-ברוך-הוא את ישראל שרוצה שהם דיקא ידעו ויכירו אותו יתברך מזה העולם הגשמי דיקא רק שהעכוב מצדם מרבוי עוונותיהם ובפרט מרבוי תלונותיהם ומחלוקותיהם על משה ואהרן, כמבאר מתחלת אלה הדברים עד הפרשה הזאת ורב תוכחתו בסדר דברים היה על חטא המרגלים שגרמו בכיה לדורות, כמו שכתוב, ותשבו ותבכו לפני ה'. שעל-ידי זה גרמו חרבן בית-המקדש שהוא כלל כל העוונות שהם הפך הדעת הקדוש כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. וטוען עמהם שאף-על-פי-כן לא זז ה' יתברך מחבבם והחיה את בניהם להכניסם לארץ-ישראל וכבר הוריש לפניהם ארץ סיחון ועוג שהם מבני הנפילים שהם עזא ועזא"ל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהם המלאכים שקטרגו על בריאת האדם ואמרו, מה אנוש כי תזכרנו. והפילם ה' יתברך ונכשלו בזה העולם על-ידי תאות נאוף, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ועדין נמשך מהם קטרוגים ונסיונות על בני-אדם כי מהם נמשך רב ההרהורים, כי בלעם הרשע היה עוסק עמהם שהיה שטוף בזמה ביותר, כמובא. וגם מהם נמשך חלישות הדעת של המרגלים עד שהכניסו במחשבותיהם להוציא דבה על ארץ-ישראל, כמו שכתוב, וגם בני ענקים ראינו שם. שעל-ידי זה נמשך חרבן בית-המקדש וכו' כנ"ל. אבל משה רבנו בגדל כחו הרג ועקר את סיחון ועוג, כי הם דיקא עמדו על גבול ארץ-ישראל, כי הם ההפך מארץ-ישראל, כי בארץ -ישראל נתגלה הדעת הנ"ל בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה. שהאדם יש לו כח יותר מן המלאכים וכו' כנ"ל. והם סיחון ועוג הם נמשכין מהמלאכים שקטרגו על האדם ואמרו מה אנוש וכו'. ועל-כן משה שהוא בחינת הרבי הנ"ל שמאיר הדעת הנ"ל, על-כן הכניע ועקר קלפת סיחון ועוג שהם ההפך מזה כנ"ל. ובכל זה מספר בכל פעם דברים עד שמסים, ואת יהושוע צויתי בעת ההוא לאמר עיניך הראת את כל אשר עשה ה' אלקיכם לשני המלכים האלה כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עבר שמה לא תיראום כי ה' אלקיכם הוא הנלחם לכם. וזה מרמז על עקר המלחמה הגדולה והכבדה שהיא עקר מלחמת כל אדם שהוא מלחמת היצר בזה העולם שהעקר שלא יירא ולא יתפחד כלל כי ה' אתנו. כי מלא כל הארץ כבודו כמו שאמר אז אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה, ה' יתברך עמך ואצלך וכו', אל תירא. וכמו שמבאר (בלקוטי תנינא סימן מח) שהאדם צריך לעבר בזה העולם על גשר צר והעקר שלא יתפחד. וזה, לא תיראום כי ה' אלקיכם הוא הנלחם לכם. ואזהרה זאת הזהיר ביותר את יהושע, כמו שכתוב ואת יהושוע צויתי וכו'. כי יהושע הוא בחינת התלמיד שהשגתו בחינת מלא כל הארץ כבודו, בחינת הקיצו ורננו שכני עפר וכו'. שהוא ראשי תבות יהושע וכו' כמו שמבאר שם שעקר השגתו הוא בחינת התחזקות שיחזק את עצמו ואת כל ישראל בכחו של משה רבנו שלא יתיאשו ולא יפלו משום דבר ובכל מה שיעבר עליהם יהיו חזקים בכחו של משה רבם. כי ה' אתם עדין ולא יתיראו כי ה' אתם, כי מלא כל הארץ כבודו וכנ"ל. שזהו בחינת לא תיראום וכו'. כי הצדיק בחינת משה יכול להשפיל את המלאכים המקטרגים שמהם נמשכו ונשתלשלו קלפות סיחון ועוג כנ"ל, כי מראה להם שאינם יודעים עדין בידיעתו יתברך כלל וכו'. ולעורר ולהקיץ כל השוכני עפר שהם הדרי מטה שלא יתיראו כי עדין ה' אתם כי מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל. שזהו בחינת אזהרת משה את יהושע, עיניך הראת את כל אשר עשה ה' אלקיכם לשני המלכים האלה שהם סיחון ועוג שכחם היה מקטרוג המלאכים כנ"ל כן יעשה ה' לכל הממלכות וכו'. כי מאחר שכבר הרג שני המלכים האלה בזה רואין כי יש כח לבטל קטרוג המלאכים מאחר שהרג שני המלכים האלה סיחון ועוג שנמשכו מהם, על-כן בודאי תהיה בטוח וחזק כי כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עבר שמה ובודאי תירשו ארץ-ישראל ששם עקר התגלות זה הדעת של משה שהוא בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה וכו'. כנ"ל על -כן בודאי לא תיראום וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

נמצא, שבכל פרשת דברים עוסק להאיר בהם הדעת הקדוש להודיעם גדל רחמנות של ה' יתברך על ישראל לעולם אף-על-פי שעשו מה שעשו אף-על-פי-כן עדין ה' עמהם וכו'. ומחזקם בזה ואומר להם לא תיראום וכו'. כנ"ל. וכן בפרשת ואתחנן מדבר בזה הרבה בענין עליונים למטה ותחתונים למעלה שהוא עקר הדעת הנ"ל לידע שעקר גדלת ה' יתברך נתגלה על-ידי האדם הזה שבזה העולם דיקא, כי המלאכים אין יודעים את ה' יתברך ואין להם כח כמו הצדיקים שבזה העולם. וזה ואתחנן אל ה' בעת ההוא וכו' אתה החלות להראות את עבדך את גדלך וכו'. אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך. כי המלאך בחינת אל, כי נקראים אלים. וזהו 'אשר מי אל' שהם בחינת המלאכים 'אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך' שאין שום מלאך שיוכל לעשות כמעשיך וכגבורתך ודיקא מניהו. אבל בבני -אדם התחתונים שהם דרי מטה יש ויש שיכולים לעשות כמעשיך וכגבורתך שהם הצדיקים שהם מושלים בעולם שיכולים לברא עולמות, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה על פסוק, ולאמר לציון עמי אתה. אל תקרי עמי אלא עמי. מה אנא עבדי שמיא וארעא במלולי אף אתה כן. וכן במקומות הרבה וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, כי בכל חכמי הגוים וכו'. מאין כמוך אבל בישראל יש כמוך וכו'. ועל-כן אני מבקש אעברה נא ואראה את הארץ וכו'. שהוא לבא לארץ-ישראל כי שם עקר כלליות העולמות ושם רואין עקר גדלת ישראל בבית-המקדש וכו' כנ"ל. והרבה בתפלות הרבה מאד על זה ואף-על-פי-כן לא פעל בקשתו עד שאמר לו ה' יתברך, רב לך אל תוסף דבר וכו'. שהוא בחינת סיג לחכמה שתיקה הנ"ל שגלה לו שאחר כל מה שהשיג שאין שום מלאך ושרף יכול להשיג, אף-על-פי-כן עדין יש מקיפים גבוהים כל כך שאי אפשר להשיגם בחיותו ומכרח להסתלק בשביל זה ובכח זה דיקא יאיר בתלמידו יהושע בחינת השגת מלא כל הארץ כבודו עד שיהושע תלמידו הוא דיקא יכניסם לארץ-ישראל בכחו והוא בעצמו אי אפשר לו לכנס לארץ-ישראל וכנ"ל. שכל זה הוא בחינת נוראות נפלאות הדעת הנ"ל שה' יתברך עושה נפלאות גדולות וחסדים רבים ועצומים בשביל להודיע לבני-אדם גבורותיו להודיע לכל דרי מטה כי מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל. וכן חוזר עמהם כל סדר מתן תורה וכו'. שהכל היה בשביל להאיר זה הדעת הקדוש בעולם. וכמו שכתוב שם, אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו וכו'. וכן הולך ומבאר בכל סדר זה, כמו שכתוב, כי שאל נא לימים ראשנים הנהיה כדבר הגדול הזה וכו' מן השמים השמיעך את קלו וכו'. ודבריו שמעת מתוך האש וכו' פנים בפנים דבר ה' עמכם וכו'. שבכל זה הזכיר אותם וחזר עמהם שיזכרו גדל כחו של זה האדם שבזה העולם שיכול לזכות לדבר עם ה' פנים בפנים וכו'. מה שאין מלאך זוכה לכך שזהו בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה וכו' כנ"ל. ועל-כן אמר אחר כך, והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. כי הדעת הקדוש הזה להאיר בדרי מעלה בחינת אי"ה, בחינת מה חמית וכו'. ולהאיר בדרי מטה, בחינת מלא כל הארץ כבודו, בחינת הקיצו ורננו שכני עפר כי ה' עמכם וכו'. זה בחינת משפט כמו שמבאר שם באות ח וכו'. בחינת כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים וכו' כמו שמבאר שם. וזהו והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, הינו כשהאדם בבחינת עקב תשמעון את המשפטים האלה. הינו כשהאדם בבחינת עקב ורגלין שירד ונפל לדיוטא התחתונה שהיא עקב ורגלין. וזהו הן בפרטיות לענין האדם הפרטי בעצמו הן בכלליות הדורות שהוא בחינת עקבות משיחא. שאז מתגברת הסטרא אחרא מאד. ואז אם תשמעו את המשפטים האלה בחינת הדעת הנ"ל שהוא בחינת משפט וכו' לידע שעדין ה' עמכם וכו', בחינת לא תיראום וכו' כנ"ל, אז, ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך. שהבטיח להם לתת לזרעם את ארץ-ישראל ולהיות להם לאלקים, שזהו בחינת הדעת הנ"ל שעקר הארתו בארץ-ישראל ששם עקר כלליות והתקשרות העולמות וכו' כנ"ל. ועל-ידי זה, וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך וכו'. שישפיע לך ברכת העשירות והפרנסה בשפע גדול, כי עקר העשירות והפרנסה נמשך על-ידי כלליות העולמות כנ"ל. שאז נמשך העשירות והפרנסה בבחינת ברכה שהיא בחינת הארת הרצון שהוא עקר הברכה בחינת מברכת ה' ארצו וכו'. ורצון שוכני סנה בחינת פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן התחיל בלשון רבים והיה עקב תשמעון ושמרתם ועשיתם אתם וכו'. ואחר כך בהבטחה מדבר בלשון יחיד, כמו שכתוב, ושמר ה' אלקיך לך וכו' ואהבך וברכך וברך פרי בטנך וכו'. כי המשכת הדעת הנ"ל עקרו הוא על-ידי רבים. וכמבאר לעיל שעקר כלליות העולמות הוא כשמתקשרים ומתאספים רבים מישראל יחד ולפחות עשרה שאז אומרין דבר שבקדשה וכו' וכנ"ל, אבל אחר כך כשנמשכת ברכת הפרנסה והעשירות נמשך לכל אחד ואחד ביחוד כפי הראוי לו בבחינת לויתן זה יצרת לשחק בו המבאר בהתורה הנ"ל. שהוא בחינת שחקים ששם שוחקין מן שהפרנסה נשחקת ונתחלקת לכל אחד כראוי לו שזהו בעצמו בחינת ומשביע לכל חי רצון, שזה עקר הברכה כשזוכה כל אחד ואחד לקבל הפרנסה מה' יתברך ברצון טוב והוא שמח בחלקו ומאמין שכך הוא רצונו הטוב והכל לטובתו, כי דיקא על-ידי הפרנסה הזאת יזכה לקבל הארת הרצון המפלג שהוא בחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ורק זה נקרא עשירות ופרנסה, כי בודאי זה שיש לו עשר ונכסים רבים וכלי כסף וזהב ואין לו שום נחת רוח בעשרו, אדרבא, כל ימיו כעס ומכאובות וחליו הרבה וקצף מרבוי תאוותיו שהוא נבהל להון הרבה יותר ויותר ומקנא מאד בהגבירים הגדולים המפלגים ממנו הרבה וכו'. כמצוי כל זה מלבד שאר מיני כעסים ומכאובים וכו'. שיש לו בכל יום וכמעט בכל שעה שאי אפשר לפרטם. בודאי אין זה עשירות כלל וכמו שאמר קהלת, איש אשר יתן לו אלקים עשר ונכסים ולא ישליטנו לאכל וכו' גם זה הבל וחלי וכו'. כי עליו נאמר, עשר שמור לבעליו לרעתו. ועל-כן בודאי עקר העשירות והפרנסה הוא כששורה ברכת ה' בפרנסתו בחינת ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב שהוא מי שזוכה להיות שמח בחלקו ושיהיה חזק בבטחון שמה שמכרח לו לפרנסתו ופרנסת ביתו ובניו בודאי ישפיע לו ה' יתברך בעתו וזמנו כראוי לו שכל זה זוכין על-ידי הדעת הנ"ל שעל-ידי זה מקבלת המלכות הפרנסה מהידים שיש בים החכמה על-ידי הבטחונות של ישראל בחינת כלם אליך ישברון לתת אכלם בעתו, בחינת כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל וכו'. שהפרנסה הזאת נמשכת בבחינת לויתן זה יצרת לשחק בו, שהפרנסה הוא בבחינת מן שנשחקת לכל אחד שיקבל חלקו כראוי לו וכנ"ל. ועל-כן אמר כל ההבטחות האלה של ברכת הפרנסה והעשירות שזוכין על-ידי הדעת הנ"ל בלשון יחיד וברכך והרבך וכו'. כי העקר שכל אחד יקבל חלק פרנסתו באהבה וברצון ויאמין כי זהו חלקו שנמשך על ידי הדעת הנ"ל שרק על-ידי זה יזכה לבחינת הארת הרצון וכו'. שזה העקר שעל-ידי זה יזכה לחלקו הטוב לעולם הבא שעקר הוא הרצון הטוב שיזכה כל אחד בחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך שכל זה מקבלין על-ידי שמקרבין עצמן להצדיק בחינת משה שמאיר בכל ישראל ואפלו בהירודים מאד מאד כי מלא כל הארץ כבודו וכו' ומחזקם תמיד עד שמזכם לכל הנ"ל. אשרי שיאחז בו באמת:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שנאמר במדרש בפרשה זאת, ושמר ה' אלקיך וכו'. ומביא שם פסוק האל הנאמן וכו'. מאמונתו של בשר ודם את יודע אמונתו של הקדוש-ברוך-הוא, כמו שמובא שם המעשה של רבי פינחס בן יאיר ששכחו אצלו שתי סאין של שעורים והיה זורע אותן בכל שנה עד שעשה אותן גרן וכו'. וסים שם שהברכות שברכו אותן האבות הן משמרים לעתיד לבא. וכן איתא שם קדם לזה וזה לשונו, אמרו לו ישראל ואימתי אתה נותן לנו שכר המצוות שאנו עושין? אמר להם הקדוש-ברוך-הוא, מצוות שאתם עושים מפרותיהם אתם אוכלים עכשו, אבל שכרו בעקב אני נותן לכם. מנין וכו'? והיה עקב תשמעון, עד כאן לשונו. וכל זה הוא ענין הנ"ל שצריכין להאמין בה' יתברך ולשמח בחלקו כי בודאי זהו חלקו המגיע לו וכו' כנ"ל, כי עקר רב טוב צפון לעולם הבא שיזכה על-ידי הדעת הנ"ל על-ידי שיקבל הפרנסה משם עד שיזכה להארת הרצון וכו' גם בעולם הזה בעת האכילה שזה עקר הברכה כנ"ל שעל-ידי זה יזכה לעתיד לעקר השכר שהוא רב טוב הצפון וכו', כי כפום דאתדבק בר נש בהאי עלמא הכי וכו'. וזה, ושמר ה' אלקיך לך וכו' וברכך והרבך שמודיע להם שישפיע להם פרנסה בבחינת ברכה הנ"ל שהוא להיות שמח בחלקו כנ"ל. כי עקר השכר שהוא רב טוב הצפון משמר לעתיד לבא, שזהו, ושמר ה' אלקיך לך. וכמבאר במדרש הנ"ל ועל-כן אתה צריך להיות שמח בחלקך ולקבל הפרנסה באהבה ורצון טוב שכל זה זוכין על -ידי הדעת הנ"ל שהוא בחינת משפט שזהו בחינת והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו, ושמרתם ועשיתם אתם הוא בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ומובא בדבריו זכרונו לברכה, כל המלמד בן חברו תורה כאלו עשאו וכאלו עשאו לדין תורה וכאלו עשאו לעצמו. ודרשו מפסוק ועשיתם אתם, הינו בחינת הדעת הקדוש הנ"ל שעקר שלמותו כשמקבלים אותו רבים מישראל וכל אחד עוסק לדבר עם חברו ביראת שמים ולהאיר בו הדעת הזה וכו'. כנ"ל שזהו בחינת ועשיתם אתם וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

שיך לעיל לאות עז עח וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועתה בא וראה כמה גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם, כי הנה בארנו גדל המעלה הנוראה של הקבוץ הקדוש של ישראל וכו'. כי אין אומרים דבר שבקדשה בפחות מעשרה וכו'. ועל-כן תראה נפלאות שבשביל זה למדו רבותינו זכרונם לברכה ענין זה שאין אומרין דבר שבקדשה בפחות מעשרה מעדת המרגלים דיקא כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שנאמר, עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב ולמדו מזה דיקא גזרה שוה למקרא, ונקדשתי בתוך בני ישראל וכו'. עד 'מכאן שאין אומרים דבר שבקדשה בפחות מעשרה', כי כבר מבאר שעקר כל הצרות והחרבנות רחמנא לצלן, גרמו המרגלים שחלקו על משה ועל ארץ-ישראל ששם עקר הדעת הנ"ל שממשיך משה בכל דור וכו' וכנ"ל. והעקר היה על-ידי הקבוץ הרע שלהם שנתקבצו לעדה הרעה הנ"ל שהוציאו דבה חוץ יהושע וכלב. והם גרמו כל הקלקולים כנ"ל. ומה עשה ה' יתברך בנפלאות חסדיו הרבים? הורה את בני ישראל הצדיקים שילמדו משם דיקא גזרה שוה לענין דבר שבקדשה שאין אומרין בפחות מעשרה כנ"ל. להודיע ולהורות לכל בני ישראל לדורות עולם שאין החולקים על הצדיק בחינת משה פועלין כלום, כי ה' הפיר עצתם ולא תעשינה ידיהם תושיה. כי דיקא מהם למדים שיתקבצו עדת בני ישראל שהם לפחות עשרה ויעסקו בדברים שבקדשה שעל-ידי זה מפרסמים הדעת הקדוש הנ"ל בחינת מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל. ובזה עוקרים משרשם עדה רעה הנ"ל הנועדים על ה' לחלק על משה וארץ-ישראל וכו' כנ"ל. וכן הוא בכל דור ודור ועצת ה' לעולם תעמד. והבן היטב:

העתקת הקטע עם מראה המקום

התחלתו ה' דסליחות כו אלול תר"ג. פה קהלת אומן:

העתקת הקטע עם מראה המקום