ליקוטי הלכות · אורח חיים ב · בציעת הפת
התאמת הקריאה
על-פי התורה כי מרחמם ינהגם הנ"ל:
וזה בחינת בציעת הפת שיש בו כמה דינים בענין הבצוע. ורבותינו זכרונם לברכה חקרו ודרשו ופלפלו הרבה בענין הבצוע, כמו שכתוב בגמרא (סנהדרין קב), מהיכן קא שרית המוציא וכו' שמובן שיש בזה סודות עמקים (וכמו שנתבאר בזה בהלכות הקודמים):
כי כל תקון בציעת הפת שדקדקו בו רבותינו זכרונם לברכה כל כך. הוא שצריכין לראות לבצע הפת בברכה באפן שיזכה בשעת האכילה להארת הרצון הנ"ל המבאר בהתורה הנ"ל, כי מבאר שם שעל-ידי כלליות בן ותלמיד על-ידי זה זוכין בשעת האכילה להארת הרצון המפלג וכו'. כי המלכות, שהוא בחינת יראה, מקבלת הפרנסה מהידים שיש בים החכמה שהם בחינת רמזים וכו' ששם מאירין המקיפין שהם בחינת מה בחינת שתיקה וכו'. וזה בחינת אין משיחין בסעדה וכו', עין שם כל זה היטב:
וזה בחינת מה שכתוב בשלחן ערוך שצריך להניח העשר אצבעות על הפת בשעת הבציעה וכו'. להורות שהלחם שאוכל נמשך מהידים הנ"ל שיש בים החכמה כנ"ל שעל-ידי זה קדשת האכילה שעקרה הוא לזכות אז להארת הרצון שנמשך על-ידי הידים שהם הרמזים וכו' כנ"ל:
וזה בחינת מהיכן קא שרית המוציא מהיכן דקרים בשולה. כי אכילת ישראל צריכה להיות בקדשה גדולה. ועקר האכילה המשביע את האדם הוא הלחם. ועל-כן יש בו עשרה מצוות, כמו שכתוב בטור ושלחן ערוך, כי צריכין לברר התבואה והלחם בכמה ברורים. וזה בחינת כל הטרחות והיגיעות שטורחין בהתבואה עד שנעשה לחם שהם, החרישה והזריעה והקצירה והברור ממץ ותבן ואחר-כך לטחנו ולנפותו ולנקותו מסבין ומרסין וכו'. וכל זה נמשך מחטא אדם הראשון שחטאו היה באכילה שאכל מעץ הדעת טוב ורע שאז נגזר עליו בזעת אפך תאכל לחם וכו' שהם כל המלאכות והיגיעות הנ"ל עד שנעשה לחם. והכל בשביל ברורים לבער הרע והפסלת ולברר הטוב. ועל-כן באמת עקר הברור ברוחניות נעשה על-ידי ישראל על-ידי עשר מצוות הנוהגות בפת כנ"ל. וכל אלו הברורים לברר הטוב מהרע, האכל מהפסלת, לנקות התבואה ממץ ותבן שהם בחינת הקלפות הקודמין לפרי הכל הוא לברר האמונה הקדושה שפגם בה אדם הראשון שהוא על-ידי שדוחין ומבערין מהמח הקשיות שיש בלב כל אחד שמהם נמשכין כל מיני כפירות שהם בחינת הקלפות בחינת מץ ותבן החופין על החטה, כמובן בתקוני זהר ובזהר הקדוש לענין ברור ההלכה שהוא בחינת לברר החטה ממץ ותבן כי הכל אחד, כי על-ידי האכילה נמשך חיות להאדם. ועקר החיות הוא הדעת והחכמה, כמו שכתוב, החכמה תחיה. ועל-כן המאכל בשרשו בפרט הלחם שהוא העקר גבה מאד, כי משרש בו כח וחיות שהוא בחינת חכמה להחיות את האדם ולקשר נפשו בגופו, אבל מחטא אדם הראשון יש סביב הלחם פסלת הרבה שהם מץ ותבן וכו' שהם בחינת הקשיות שהם בלבול הדעת שמסבבין את המח עד שאין יכול להבין ההלכה על בריה שהם דיני התורה הקדושה שבשביל זה צריכין להתיגע מאד לברר ההלכה מהקשיות שהם בחינת מץ ותבן, כמו שאיתא בתקוני זהר כנ"ל. וביותר צריכין לברר הלחם מהקשיות והפסולות שרוצים לבלבל את האמונה הקדושה שזה העקר. כי עקר תקון האכילה הוא על-ידי אמונה, כמו שמבאר במקום אחר (סימן סב לקוטי א). כי עקר קיום הדעת ושלמותו הוא על-ידי האמונה כמבאר בדבריו זכרונו לברכה כמה פעמים. וזה בעצמו בחינת הארת הרצון, בחינת שתיקה הנ"ל שזוכין בשעת האכילה כל אחד כפי מה שזוכה לקבל מרבו האמתי הארת בן ותלמיד כנ"ל, כי הארת הרצון עקרו על-ידי שלמות האמונה שזוכין על-ידי שמאיר בו רבו בדעתו הנפלא כי מלא כל הארץ כבודו וכו', כמובן שם בהתורה הנ"ל ובהשיחה הקדושה שדבר עמנו אחר-כך ומובא בספר ספורי מעשיות, עין שם. ועל-כן כשבאין לאכל את הלחם שנעשה מהתבואה שכבר נתבררה בכמה ברורים ממץ ותבן וסבין ומרסין וכו' שהם בחינת הקשיות והבלבולים וכו' כנ"ל, שכל זה נמשך מהדעת הקדושה של הרב שהוא בחינת משה שמאיר הדעת הקדושה בכל אחד לדעת כי ה' הוא האלקים וכו'. אבל תכלית שלמות הדעת הוא השתיקה בחינת סיג לחכמה שתיקה שהוא בחינת הארת הרצון כנ"ל. ועל-כן כשרוצין לאכל הלחם שאז עקר המשכת החיות שהוא החכמה והדעת שצריכין להמשיך על-ידי הלחם הזה, על-כן כל התקון שיאכלנה בברכה בקדשה ובטהרה באפן שיזכה על-ידי אכילת הלחם הזה להארת הרצון שהוא עקר תקון ושלמות הדעת שנתברר עד הנה על-ידי כל העבדות שעשו בהתבואה עד שנעשה לחם כנ"ל. ועל-כן הזהירו רבותינו זכרונם לברכה לדקדק מאד בעת הבציעה איך לבצע. באפן שיבצעו וישברו הלחם עד שיאכלו אותו בקדשה שיזכו לקבל הארת הרצון בשעת האכילה. וזהו מהיכן קשרית המוציא מהיכא דקרים בשולא, שהוא מקום ששלט בו האש יותר. כי האש הוא בחינת יראה, כמו שמבאר במקום אחר. כי עקר תקון כל הנ"ל הוא על-ידי היראה כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל וכמו שמבאר בהתורה רצועה היתה יוצאה וכו'. (בסימן עז לקוטי תנינא) ששיכה לזה שעקר תקון האכילה על-ידי היראה. ועל-ידי זה ממשיכין הארת הרצון בשעת האכילה, כי היראה בחינת צמצום, הינו בחינת שתיקה הנ"ל. שכשמגלין הדעת לחבריו ותלמידיו ומבטלין ממחם כמה קשיות וכפירות. אבל עדין רוצה המח לרוץ ולפרח להבין עוד ועוד. אזי צריכין לעשות סיג לדבריו שהוא השתיקה ולרמז לו עד פה תבוא, כי אסור לך לחקר יותר לפי בחינתך, כי במפלא ממך אל תדרש וכו' וכמובן כל זה בהתורה הנ"ל בענין הקשיות והתרוצים וכו' שמבאר שם שכל מה שמכניסין איזה מקיף תכף נכנס מקיף אחר וכו', עין שם היטב. וזה הסיג והצמצום שממשיכין שהוא השתיקה זה נמשך על-ידי היראה שהוא בחינת צמצום, כי העקר להמשיך עליו יראה עד שיהיה לו יראה ופחד ובושה לחקר בדעתו המגשם במה שאין לו רשות, כי אפלו הצדיק הגדול בעצמו בחינת משה מצמצם מחו מחמת יראה ואינו מביט בהשגת אלקותו למעלה ממדרגתו שעומד בו עתה, שזהו בחינת ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים וכו'. ועל-כן צריכין לבצע המוציא מהיכא דקרים בשולא שהוא מקום ששלט בו האש יותר שהוא בחינת יראה, בחינת צמצום כנ"ל שכל עקר גמר תקון הלחם שיהיה ראוי לאכילת אדם הוא על-ידי זה על-ידי שנאפה באש שעל-ידי זה נעשה לחם לזון ולהחיות את האדם, כי עקר החיות שבלחם שהוא החכמה והדעת שמחיה כנ"ל עקר שלמותו הוא על-ידי הצמצום הנ"ל שהוא בחינת שתיקה כנ"ל, שהוא בחינת יראה, בחינת אש. ועל-כן כל גמר תקון הלחם הוא על-ידי האש. ועל-כן במקום ששלט בו האש יותר שהוא היכא דקרים בשולא שם צריכין לבצע הלחם כדי לזכות באכילה הזאת להארת הרצון שזה העקר שנמשך על-ידי בחינת השתיקה שנמשך מבחינת צמצום הנ"ל שהוא בחינת אש, בחינת יראה כנ"ל:
כי בתחלה כשהלחם שלם אי אפשר לאכלו כך עד שבוצעין ופורסין ושוברין אותו לחתיכות ואחר-כך לועסין אותו. ואז דיקא מחיה את האדם. וכל זה הוא ברור ההלכה שהוא ברור הדעת שאחר שמבערין כל הפסלת שהם הקש והתבן וכו' מההלכה עדין צריכין ללעס את ההלכה להבינה היטב על מכונה להכניסה בלב, כי התרוץ לשון שבירה כמובא, הינו שהתרוצים על הקשיות הם בחינת שבירה שמשברים ומבטלים את הקשיות עד שיודעין ההלכה על בריה ומחלקים ופוסקים את ההלכה לכמה וכמה חלקים ופסקי דינים וכו'. שאז עקר שלמות ברור ההלכה. וכן הוא בעקר הדעת הפנימי להשיג ולידע את ה' יתברך. וכל זה הוא בחינת בציעת הלחם ושבירתו שיהיה ראוי לאכילה, על-כן צריכין לדקדק מאד בענין הבצוע שתכלה ברכה עם הפת שהבציעה תהיה רק בבחינת הברכה שהוא האמונה הקדושה בפשיטות שמאמינים שה' יתברך ברא את הלחם. ועל -כן אנו מברכין אותו יתברך על זה, דהינו שלא לכנס עוד בקשיות וחקירות כלל שזה היה כל חטא אדם הראשון באכילת עץ הדעת דאסתכל במה דלא הוי לה רשו וכו' כנ"ל. כי עתה צריכין לתקן זאת על-ידי אכילת ישראל בברכה. ועל-כן צריכין לבצע ממקום ששלט בו האש ביותר שהוא בחינת יראה, כי עקר צמצום הדעת הוא על-ידי היראה שעל-ידי זה נמשך הסיג והמחצה הנ"ל שהוא השתיקה שעל-ידי זה זוכין להארת הרצון הנמשך בשעת האכילה על-ידי הידים שיש בים החכמה שמשם כל הפרנסה, כי הכל תלוי זה בזה כמובן בהתורה הנ"ל:
ועל-כן צריכין לדקדק לברך על השלם שהוא חשוב ביותר, כי עקר השלמות הוא על-ידי היראה, כמובא בדבריו זכרונו לברכה מאמר הזהר הקדוש כי באתר דאשתכח יראה תשכח שלמותא, כמו שכתוב, כי אין מחסור ליראיו. כי צריכין לאכל בקדשה באפן שיהיה נמשך שביעה בחינת צדיק אכל לשבע נפשו הפך הרשעים שנאמר בהם ובטן רשעים תחסר. ועקר השביעה הוא על-ידי הארת הרצון הנ"ל בחינת פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. ועקר הארת הרצון נמשך על -ידי היראה כנ"ל. על-כן צריכין לברך על השלם שהוא בבחינת יראה ששם עקר החשיבות, כמו שמבאר בסימן ה בהתורה בחצצרות שעקר החשיבות הוא היראה בחינת יראת ה' היא אוצרו וכו':
וכל זה הוא בחינת פסח. ועין בהלכות פטר חמור הלכה ד שם מבאר כמה דברים מענין מצה ואסור חמץ וכו' על-פי התורה הנ"ל. ועל-פי דברינו הנ"ל יתבאר עוד בחסדו יתברך. והכלל, כי עקר שלמות האדם שנברא בשבילו. הוא שיחבר דרי מעלה עם דרי מטה וכו', כמבאר לעיל מזה. שזה הענין בשלמות נעשה רק על-ידי צדיק הדור הגדול במעלה מאד שיודע להאיר בדרי מעלה ובדרי מטה בבחינת כי כל בשמים ובארץ וכו' ולחברם ולכללם יחד וכו' כמבאר במקומו בהתורה הנ"ל (בסימן ז בלקוטי תנינא, עין שם היטב). וכל אחד ואחד כפי קרובו להצדיק כן מקבל על עצמו הארה זאת שעל-ידי זה כל תקונו לנצח, כי על-ידי הארה הזאת לא יפל ולא יתרחק לעולם אפלו אם יעבר עליו מה, כי כל זמן שמקרב עצמו להצדיק אזי הצדיק אוחז בידו ומודיעו בכל פעם כי עדין ה' אתו ואצלו וכו' כי מלא כל הארץ כבודו ומקיץ ומעורר אותו בכל פעם שלא יתיאש בשום אפן בעולם בבחינת הקיצו ורננו שכני עפר וכו', כמו שמבאר שם. וכל זה הוא בחינת פסח שהוא הגאלה הראשונה שהיתה על-ידי משה רבנו שהוא עקר בחינת הרבי האמתי הנ"ל שיכול להאיר בדרי מעלה ודרי מטה ולקשרם ולכללם יחד כמו שמבאר שם. וכן עתה בגלות המר הזה כל תקותנו וכל גאלתנו ופדות נפשנו שאנו מקוים ועוסקים להמשיך עלינו בכל יום בבחינת קרבה אל נפשי גאלה וכו' הכל הוא בכח הצדיקי אמת האלו שהם בחינת משה שהוא היה הגואל הראשון והוא יהיה הגואל האחרון בבחינת מה שהיה הוא שיהיה. והוא גם עתה בגלותנו עמנו כי אתפשטותי בכל דור ודור ומאיר בנו על-ידי צדיקי אמת כי עדין ה' עמנו ועם כל אחד ואחד בפרטיות איך שהוא וכו' כנ"ל:
ועל זה מרמז פסח ומצה ומרור, כי הקרבן פסח זה בחינת כלליות העולמות עליון בתחתון ותחתון בעליון בבחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה שזה עקר שלמות הגאלה, כמו שמבאר בספר ספורי מעשיות על פסוק גאלת שבט נחלתך הר וכו'. והוא שיך לתורה כי מרחמם הנ"ל, עין שם. כי מבאר שם שזהו בחינת קרבנות. שהבהמה עלתה לריח ניחוח לה' למעלה. והקדוש-ברוך-הוא, כביכול, ירד למטה בבית-המקדש וכו', עין שם. ובהקרבן פסח האיר בחינה זאת בפלא גדול יותר ויותר שגם בארץ מצרים שהיתה מלאה גלולים. גם שם האיר משה רבנו בעצם כחו שיוכלו גם שם להקריב הקרבן פסח להעלות הבהמה לה' ממקום טמא כזה ולהוריד את ה' יתברך בעצמו לשם, בבחינת ועברתי בארץ מצרים וכו' אני ה' אני ולא השליח וכו' אני הוא ולא אחר וכו' שזהו עקר בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה, בחינת כלליות העולמות וכו'. ועל-ידי זה היתה עקר הגאלה וכנ"ל. אבל כבר מבאר שכל זה אי אפשר להשיג רק שהצדיק מאיר בנו מרחוק כי ה' אתנו עדין וכו' אבל אסור לכנס בהקשיות ותרוצים, כי סיג לחכמה שתיקה, בפרט כל אחד ואחד בתחלת התקרבותו וכו'. וכל זמן שהוא אצלו בחינת התחלה, כי אחר שחזר וקלקל כפי מה שיודע בנפשו, על-כן בודאי הוא צריך עתה לחזר ולהתחיל מחדש וכו', כמבאר בדברינו הרבה בזה. על-כן כפי מדרגתו השפלה בודאי אי אפשר לו לידע כל זה, רק שמאירין לו באפן שיוכל להתחזק באמונה כי עדין ה' אתו אבל חלילה, שיכנס בקשיות ותרוצים שהם לפי בחינתו למעלה מהזמן שאין הזמן מספיק לבאר הקשיות והתרוצים שיש שם וכו', כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. וזה בחינת מצה שנזהרין אז מאד מחמץ שלא להתחיל להחמיץ מחו כלל בחקירות וקשיות וכו'. וכמבאר כל זה בהלכות פטר חמור הנ"ל, עין שם היטב. וזה מרור זכר לוימררו את חייהם. כי על-ידי פסח ומצה שעל-ידי זה נמשכין הארת מחין גדולים ועצומים מאד על כל אחד מישראל עד שיתחזק כל אחד במקומו לדעת כי עדין ה' אתו כי מלא כל הארץ כבודו וכו'. שזה בחינת כלליות העולמות וכו', שזה עקר התקון עד שזוכין לבחינת שתיקה הנ"ל שהוא בחינת הארת הרצון בשעת האכילה וכו'. וכל זה אי אפשר לזכות כי אם על-ידי בחינת מרור שצריכין לסבל מרירות קדם שזוכין לזה בבחינת מה שמבאר בסימן כז על פסוק הנה לשלום מר לי מר וכו', עין שם מבאר שם ששלום הוא רפואה לכל הדברים רפואת הנפש ורפואת הגוף. אבל אי אפשר לקבל השלום כי אם על-ידי מרירות וכו' רק שה' יתברך מרחם עליו ואינו שולח עליו מרירות כפי עוונותיו הרבים שלא היה יכל לסבל. רק שולח עליו מרירות כפי יכלתו וכו'. וזה בחינת אכילת מרור בליל פסח, כי כלליות העולמות הנ"ל שהוא עקר התקון שזוכין בפסח זה בחינת שלום שעושין שלום בין הנפש והגוף, בין ימין ושמאל, בין דרי מעלה לדרי מטה וכו' כנ"ל. וזה השלום אי אפשר לזכות כי אם על-ידי מרירותא. על-כן צריכין לאכל מרור עם הפסח והמצה שהם בחינת כלליות העולמות כנ"ל:
והמרירות שצריכין לסבל הוא בכמה בחינות, כי הרבה צריכין לסבל מרירות ממש מרבוי המניעות והסכסוכים להתקרב לנקדת האמת, ומניעות מחמת פרנסה ולפעמים יסורי הגוף או מבנים חס ושלום. וגם הקשיות והבלבולים המעקמין את הלב שצריכין לברח מהם והעקר על-ידי בחינת שתיקה כנ"ל. גם זה בחינת מרירות בבחינת וימררו את חייהם בעבודה קשה-בקשיא וכמו שמבאר במקום אחר. ובכמה אפנים זה המרירות קשה מהכל, כי העקר לשבר מניעות המח שבא מחמת הקשיות ועקמימיות שבלב. אבל מי שרוצה לחוס על עצמו להמלט מבאר שחת ומטיט היון בהכרח שיסבל מרירות אלו כפי בחינתו, ואז יזכה לשלום שהוא בחינת קשר וכלליות העולמות שהם כל הבחינות הנ"ל. אבל צריכין לידע ולהאמין שה' יתברך שולח המרירות ברחמנות ומשליך כל חטאתיו אחר גוו ואינו שולח לו מרירות כפי עוונותיו רק כפי יכלתו כמו שמבאר שם בסימן הנ"ל. אבל על כל פנים בהכרח שיסבל זה המרירות. וזה בחינת שמטבלין המרור בחרסת. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה דחס הקדוש-ברוך-הוא עלן הינו כנ"ל שלפי מעשיו לא היה לו כח לסבל המרירות המגיע לו. אך ה' יתברך ממעט המרירות כנ"ל. כי רחמנא חס עלן כנ"ל וזהו חס רות, כמובא. כי רות מרמז על בחינת דוד שרוה להקדוש-ברוך-הוא בשירות ותשבחות וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא יד,), הינו שהמתקת המרירות הוא על-ידי שמרוין להקדוש-ברוך-הוא בשירות ותשבחות, דהינו שיודעין האמת שהכל בחסד וברחמים והקדוש-ברוך-הוא חס עלן וממעט המרירות כנ"ל. ועל-כן אנו צריכין להודות לו ולשבחו בשירות ותשבחות בבחינת בה' אהלל דבר באלקים אהלל כי הכל בחסד גדול כנ"ל. גם כי החרסת מרמזין על הטיט וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כי היו ממררין חייהם בטיט וחמר וכו', הינו כי צריך לזכר שהיה משקע בטיט היון לפי מעשיו והקדוש-ברוך-הוא מעלהו משם בבחינת ויעלני מבור שאון מטיט היון וכו'. ועל-כן בודאי בהכרח לסבל המרירות הזה כי הכל בחסד וברחמים לפי מעשיו וכנ"ל:
וזה שתכף אחר קריעת ים-סוף כתיב, ויבאו מרתה ולא יכלו לשתת מים ממרה וכו' שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. כי זה עקר הנסיון לכל אדם המתחיל להתקרב שצריכין לסבל המרירות שעובר עליו וכנ"ל. וזהו, ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך. וכבר נתקשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק זה, אך על-פי הנ"ל מבאר היטב כי מבטיחם הבטחה גדולה הנ"ל, הינו אף-על-פי שלפי מעשיהם מקדם היה ראוי שיבוא עליהם כל המחלה אשר במצרים חס ושלום. כי הלא אי אפשר להתרפאות כי אם על-ידי מרירות כנ"ל, אך הקדוש-ברוך-הוא מבטיחם שבחסדו יחוס עליהם ולא ישום עליהם כל המחלה אשר במצרים. כי אם כן לא היו יכלים לסבל והיו לאחר יאוש. רק שיהיה מקל עליהם בכל מה דאפשר ולא ישלח להם כי אם כפי יכלתם. וזהו 'כי אני ה' רפאך'. הינו שאני ה' שאני רחמן גדול עוסק ברפואתך. ועל-כן בודאי לא אשלח עליך מרירות כפי מעשיך שהוא בחינת כל המחלה אשר שמתי במצרים רק ארפא אותך ברחמים במעט מרירות כפי יכלתך באפן שתסבל ותתרפא. וזהו כי אני ה' רפאך. ובודאי ארפא אותך כראוי וכנ"ל:
ראשי פרקים להלכות פסח המחבר להלכות נטילת ידים לסעדה. על-פי התורה כי מרחמם ינהגם:
וזה בחינת ארבע כוסות של יין. כי יין בקדשה זה בחינת התגלות הרצון בבחינת כל המתפתה ביינו וכו'. וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים וכו'. ופרש רש"י, אהבת המישור בחינת אהבה והשתוקקות ורצון מפלג, וכנראה בחוש שמי שהוא ירא שמים ושותה יין בקדשה בשבת ויום-טוב וכו' אזי יתעורר לבו בהשתוקקות נמרץ לה' יתברך. כי זכה היין משמחו בחינת ויין ישמח לבב, ושמחה הוא בחינת הרחבת הלב בהשתוקקות נמרץ לה' יתברך בחינת שבע שמחות את פניך וכו'. וכמו שכתוב נזכירה דדיך מיין מישרים אהבוך. וזה בחינת כוס יין של ברכת המזון לגלות הארת הרצון שנמשך בשעת האכילה על-ידי כלליות בן ותלמיד וכו' כנ"ל:
וזה בחינת קדוש על כוס יין בשבת ויום-טוב. כי אין אומרים שיר אלא על היין, כי שיר הוא עקר הדבקות לה' יתברך ברצון מפלג וכו'. ועל-כן בכניסת שבת שאז צריכין להעלות כל מעשה בראשית שבששת ימי המעשה ולתקן כל העבדין דחל שיכללו בקדשת שבת שיכללו ששת ימי המעשה בקדשת שבת שזה עקר תכליתם כשעולים ונכללין בשבת שהוא תכלית שמים וארץ, כי שבת בחינת עולם הבא שעקר תכלית העולם הזה שנברא בששת ימי המעשה הוא שיהיה נכלל בעולם הבא שהוא בחינת שבת, שזהו בחינת כלליות העולמות וכו' כנ"ל. על-כן תכף בכניסת שבת צריכין לקדש על היין שהוא בחינת רצון, כי עקר הכלליות הוא על-ידי הרצון וכנ"ל כי העקר הוא להמשיך רחמנות על העולם להאיר בהם הדעת להוציאם מהרוח שטות שמשם כל העוונות והפגמים רחמנא לצלן. שעקר אחיזתו בששת ימי המעשה בבחינת שטו העם ולקטו בשטותא וכו'. אבל בשבת מאיר הדעת, הינו הדעת של הרב המאיר בבן ותלמיד. כי הצדיק בחינת שבת וכו' (וכמו שמבאר מזה במקום אחר). ועל -כן מקדשין על היין, כי עקר שלמות כלליות הנ"ל הוא בחינת הארת הרצון וכנ"ל. ואין קדוש אלא במקום סעדה כדי להמשיך הארת הרצון בשעת האכילה שאז עקר הארת הרצון שמשם עקר השביעה בחינת ומשביע לכל חי רצון. וזהו ואכלת ושבעת וברכת וכו'. שהוא מצות ברכת המזון על כוס יין. כי על-ידי זה ממשיך כל אחד הארת הרצון וכנ"ל. וזהו גם-כן בחינת קדוש של יום-טוב כי יום-טוב נמי אקרי שבת:
אבל בפסח שהוא תחלת הגאלה שהיתה בנס נפלא ובחסד גדול, כי היה עדין קדם מתן תורה ונגאלו בלי אתערותא דלתתא וכו', על-כן צריכין אז להמשיך הדעת הנ"ל שעקר השלמות הוא הארת הרצון בכמה שנויים, כמבאר בכונות. וזה בחינת ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאלה, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. כי בשבת מעלין על-ידי הקדוש ששת ימי החל על-ידי אתערותא דלתתא שהוא על-ידי התורה והמצוות שעסקו בחל בבחינת ששת ימים תעבדו וכו' ויום השביעי שבת, שכפי העבודה של ששת ימים כן זוכה לקדשת שבת וכו'. אבל בפסח שהיה קדם מתן תורה ולא היה אז אתערותא דלתתא. רק ממשיכין מחין גדולים מלמעלה בכניסת פסח בחסדו לבד. שההתחלה הוא מקדוש על היין. על-כן אי אפשר לאכל הסעדה מיד, כי עתה אי אפשר לזכות להמשיך ולהאיר בשלמות הארת הרצון כי אם על-ידי שישתו עוד כוס שניה קדם הסעדה ולסדר עליו ההגדה ולספר הנסים והנפלאות שעשה ה' יתברך עמנו שהוציאנו ממצרים בחסדו ומתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשו קרבנו וכו' ועל-ידי זה עקר הכלליות של דרי מטה שהוא זה העולם, בדרי מעלה בעולם העליון. כלליות עשיה באצילות שהוא בחינת בן חכם שמאיר בבן רשע שהוא בבחינת עשיה שאי אפשר לברר בחינת עשיה להאיר שם הדעת כי אם על-ידי בחינת אצילות כמו שמבאר בכונות, כי העקר הוא לתקן הבן רשע שהוא בחינת עשיה, הינו להאיר הדעת העליון הגבה מאד להמשיכו בחכמה נפלאה עד שיאיר בעשיה כדי להחזיר הרשעים בתשובה, כי כל מה שהוא נמוך ביותר וחולה ומקלקל ביותר צריכין להמשיך עליו שכל ודעת ממקום גבה יותר (כמו שמבאר בהתורה מישרא, עין שם). כי הארבע כוסות הם כנגד הארבעה בנים, כמו שמבאר בכונות. ועל-כן על-ידי כוס שניה שמסדרין עליו ההגדה שהוא כנגד עשיה וכו' שיהיה נכלל באצילות על-ידי זה עקר כלליות העולמות הנ"ל שזה העקר התקון הנ"ל שעל-ידי זה זוכין להארת הרצון, על-כן אי אפשר לאכל מקדם, כי עתה אי אפשר לזכות לכלליות הנ"ל כי אם על-ידי זה שמסדרין ההגדה על כוס שניה וכנ"ל. ועל-כן עוקרין הקערה מקדם להורות כי עתה אי אפשר לאכל בבחינת הארת הרצון כנ"ל כי אם על-ידי שיספרו ביציאת מצרים וכו'. שעל-ידי זה עקר הכלליות וכו' כנ"ל:
וכל זה כדי שיראה תינוק וישאל מה נשתנה, כי כאן הבן שואל, כי ההכרח שישאל הבן שהם הארבעה בנים הנ"ל. כי עקר יציאת מצרים שגלה אלקותו יתברך לעין כל הכל היה בשביל הבנים, כמו שכתוב, והודעתם לבניך ולבני בניך וכן בפסוקים רבים. כי זה עקר הדעת הנ"ל להאיר בבנים ותלמידים שנקראים גם-כן בנים. להאיר הדעת מדור לדור לעולם בחינת דור לדור ישבח מעשיך. וכמו שכתוב ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וכו'. ועל-כן צריכין לעשות שנויים כדי שישאל. אבל כל התשובה הוא רק שמספרין כי עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו משם וכו' ומאריכין בספור זה וכל המרבה לספר ביציאת מצרים וכו' משבח. אבל בכל זה עדין אין תשובה מספקת וטעם גמור על כל המצוות והשנויים, כמובן לכל וכמו שמבאר בספרים מזה. אבל באמת זה עקר התקון שמודיעין לו שכל השנויים שבלילה הזאת וכל התורה והמצוה הכל בשביל להמשיך עלינו האמונה הקדושה שגלה לנו ברחמיו על-ידי יציאת מצרים על-ידי האותות והמופתים הנוראים שעשה עמנו עד אין חקר. שעל-ידי זה ראינו עין בעין כי ראוי לנו לעבדו ולקבל על מלכותו באהבה כאשר צונו על-ידי משה. אבל עקר הטעם של כל מצוה בפרטיות זה אי אפשר לבאר, כמו שכתוב, לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד. שזהו בחינת מה שכתבנו (בהלכות פטר חמור הנ"ל) על תשובת הבן חכם אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, עין שם. וכן לכלם משיבין רק בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים. לומר שבשביל זה אנו אוכלים עתה מצה מרור וכו'. ובשביל זה עושים שנויים כדי שתשאל וישיבו לך ויספרו לך הנסים והנפלאות של יציאת מצרים. וממילא תבין שראוי לנו לקים דברי משה שמסר לנו כל זה. אבל עקר הטעם בפרטיות בודאי אי אפשר לספר לך וכנ"ל על פסוק לעיני העמים וכו', עין שם. ועל-כן הרשע ששואל בדרך עזות מה העבודה הזאת לכם ומוציא עצמו מן הכלל וכופר בעקר. (ועין בהלכות פטר חמור הנ"ל מזה) על-כן מקהין את שניו ואומרים לו, לי ולא לו אלו היה שם לא היה נגאל, הינו מאחר שאתה מוציא עצמך מן הכלל ואתה שואל מה העבודה הזאת לכם ולא לו. כאומר שהוא אינו רוצה לקים זאת העבודה אם לא שיבארו לו בפרוש הטעם של כל דבר שזה דבר שאי אפשר כנ"ל. על-כן מרחקין אותו ואומרים לו אלו היה שם לא היה נגאל. כי הגאלה היתה רק על-ידי אמונה ויאמן העם. וכמו שכתוב, תבואי תשורי מראש אמנה. רק שלא היה אפשר לנו לבא לאמונה, על-כן עשה לנו נסים ונפלאות כאלה והראה לנו שראוי להאמין וישראל-עם קדוש קימו כן והסתכלו על האמת והאמינו בה' ובמשה עבדו אבל לבאר לך הדעת בפרטיות שתדע טעם העבודה זה אי אפשר כנ"ל. וכל כונתנו אפלו בתשובת הרשע הוא לטובתו אולי ישוב על-ידי זה מרשעתו ויכניע לבבו לבלי לשאל קשיות ברשעת כזה. וכמו שכבר פעלו הצדיקים שכמה רשעים שבו בתשובה על-ידי דבריהם שהכניסו בהם שיסתכלו על האמת ולא ישאלו קשיות יותר מדאי מאחר שכבר הופיע עליהם הדעת שראוי להם להאמין על-ידי כל האותות והמופתים וכו' וכנ"ל:
וזהו בחינת כרפס שהוא מין ירק שאוכלים אז שהוא בחינת מחין דקטנות, דהינו שמרמזין אף-על-פי ששתינו כוס ראשון עדין לא זכינו לאכל המצה שהוא מאכל מלאכים בחינת מן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. רק אנו צריכין לזכר תחלה עניותנו וכו'. כי עתה קדם מתן תורה קדם אתערותא דלתתא אכילתנו בבחינת מאכל בהמה בחינת ואכלת את ירק השדה מחמת שפגם באכילת עץ הדעת וכו' וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בשעה שאמר הקדוש-ברוך-הוא לאדם הראשון ואכלת את ירק השדה נזדעזע וכו'. עד שאמר לו, בזעת אפך תאכל לחם. שרמז לו שעל-ידי יגיעות ועבודות שיתיגעו ישראל בתורה ומצוות יזכו לאכילת לחם שהוא מאכל אדם:
וזה בחינת 'יחץ' שפורסין המצה להורות שאף-על-פי שבוצעין ופורסין אותה אי אפשר לאכל תכף עד שיספרו ביציאת מצרים לכלל העולמות כנ"ל. ואז יזכו לאכילת מצה שהוא בחינת שתיקה על הקשיות רק שעונין עליו דברים הרבה שהם שירות ותשבחות על שהוציאנו ממצרים וגלה אלקותו לעינינו וכו'. שזהו בחינת לחם עני (כמו שנתבאר בהלכות פסח הנ"ל, עין שם). ועין לעיל (באות יא יב) ענין בציעת הפת שהעקר לבצע בברכה כדינו באפן שיזכה אז להמשיך הארת הרצון בשעת האכילה וכו', עין שם. ועתה בפסח שהוא תחלת ההתקרבות וכו' כנ"ל אי אפשר לאכל תכף כנ"ל. על-כן בוצעין ושוברין המצה מקדם שזהו בחינת יחץ ואין אוכלין מיד עד שמסדרין ההגדה. להורות שעתה אי אפשר להמשיך תקון הבציעה שהוא המשכת הארת הרצון כי אם על-ידי ספור יציאת מצרים שעל-ידי זה נכללין העולמות וכו' וכנ"ל:
ואחר-כך שותין עוד שתי כוסות וכו' והם כנגד שתי הידים הנ"ל. שיש בים החכמה שהם הרמזים שמשם הפרנסה והאכילה שמשם הארת הרצון וכו' וכנ"ל:
וכלל הארבע כוסות הם כנגד המלכות שעולה לקבל הפרנסה משתי הידים שיש בים החכמה. שזהו ארבע בחינות חכמה ומלכות ושתי הידים שעל-ידי זה מאיר הארת הרצון בשלמות. ועל-כן מסימין 'נרצה' בחינת הארת הרצון בתקונים נפלאים שזוכין על-ידי כל הסדר כנ"ל:
והכוסות בעצמן ששותין בהם היין של הארבע כוסות הם בחינת יראה, כי כו"ס בגימטריא אלקים כמובא שהוא בחינת יראה בחינת את האלקים אני ירא, כי כל הבחינות הנ"ל כלולים ביראה שהוא בחינת מלכות כמבאר בהתורה הנ"ל. ועל-כן כנו שתית היין רק על שם הכוסות שאמרו שצריכין לשתות ארבע כוסות, כי היין, שהוא בחינת המשכת הרצון, אין יכולים להמשיכו ולקבלו כי אם על-ידי היראה שהוא בחינת מלכות שעולה ומקבל הפרנסה מים החכמה וכו'. וגם כל הארת בן ותלמיד וכו' הכל בבחינת יראה כמו שמבאר שם:
וזה בחינת שתי הרחיצות בליל פסח.'רחיצה' בחינת בטחון, כי בטחון בלשון תרגום הוא רחיצה. (וכן ראיתי באיזה ספר שסימן רחיצה מרמז על בטחון). הינו שקדם האכילה צריכין לרחץ ידיו במים, שזהו מצות נטילת ידים לסעדה כדי לטהר הידים שהם עסקניות כדי שיוכל להמשיך שפע פרנסה מהידים שיש בים החכמה וכנ"ל. וכל זה נמשך על-ידי בטחון כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל שהכל מצפין על פרנסה. והמלכות מקבלת כל אלו הבטחונות ועולה עמהם ומקבלת הפרנסה מהידים שיש בים החכמה וכו'. ועל-כן צריכין רחיצה במים קדם האכילה, כי המים שהם בחינת הדעת של ים החכמה, הם מטהרין מכל הטמאות שבאין על-ידי הרוח שטות שהוא הפך הדעת. ועל-פי רב מונע הרוח שטות מעבודתו יתברך על-ידי טרדת הפרנסה מחמת שהרוח שטות מטעה אותו כאלו יש בכח ידיו להמשיך פרנסה שזה בחינת פגם ואמרת 'כחי ועצם ידי עשה לי וכו''. על-כן צריכין לרחץ ידיו במים להורות שהפרנסה הוא רק על-ידי טהרת הידים במים עד שנכללין בהידים שיש בים החכמה שמשם כל הפרנסה. כי הידים בקדשה הם בחינת בטחון שמרימין ידיו לה' יתברך בבחינת פרשתי ידי אליך שטחתי אליך כפי. כי אין לי שום בטחון בכחי ועצם ידי. כי אם בך לבד בטחתי. ועל-כן נקרא רחיצה לשון בטחון כנ"ל כי כל הפרנסה והעשירות שכלם נמשכין על-ידי מים שמגדלים כל דבר ואפלו אוצרות (כמו שמבאר במקום אחר) בבחינת יפתח ה' לך את אוצרו וכו' לתת מטר ארצך בעתו וכו'. הכל נמשך מים החכמה הנ"ל על-ידי הבטחונות של ישראל. ועתה בפסח צריכין שתי רחיצות. שמקדם אכילת הכרפס נוטלין גם-כן ידיו שזהו סימן 'ורחץ'. לומר שאפלו אכילה זאת של מעט ירק אין בכחי להמשיך כי אם על-ידי בטחון בחסדך לבד. וזה עקר שלמות הבטחון שאפלו כשהאדם בעניות ובדחקות גדול ופרנסתו מצמצמת מאד ואין לו כי אם מעט ירק אל יהרהר אחר מדותיו רק יאמר הלא גם זה המעט ירק הוא חסד נפלא מה' יתברך. על-כן אני בוטח בו. כי האלקים הרועה אותי במעט ירק הזה הוא יכול לפרנסני בכבוד ועשר גדול כרצונו. כי לא ממוצא וממערב וכו' כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים:
ויש לרמז שעל-כן כנוהו רבותינו זכרונם לברכה בשם כרפ"ס. וכל המפרשים תמהים על זה. אך על-פי הנ"ל יש לרמז שעתה ביציאת מצרים בתחלת הגאלה שהיו ישראל חזקים מאד מאד בבטחון. כמו שכתוב, וגם צדה לא עשו להם. והכתוב משבחן מאד על זה, כמו שכתוב, זכרתי לך חסד נעוריך וכו' לכתך אחרי במדבר וכו', כמו שפרש רש"י שם. על-כן אנו ממשיכין עתה עלינו הבטחון בזה. כי אנו מאמינים שגם זה המעט ירק הכל בהשגחה נפלאה מה' יתברך. ועל-כן נקרא בשם כרפס שהוא שם של בגדי משי יקרים, כמו שכתוב, חור כרפס ותכלת. כלומר אני בוטח שהכל בידך וזה המעט ירק הוא חדוש נפלא כמו לבושים יקרים הנקראים כרפס. ואני בוטח בך שאתה יכול להגביהני לפרנסני בעשר וכבוד בבגדי כרפס כי הכל בידך לבד. וזה עקר המתקת מחין דקטנות. וזה עקר תקון העניות שבשביל זה נקראת המצה לחם עני שהוא תקון להעני. כי העקר על-ידי בטחון שהוא בחינת מצה שנאפית בחפזון כי גרשו ממצרים וכו' וגם צדה לא עשו להם. וזהו גם-כן אכילת הכרפס שרוחצין ידיו ואוכלין אותו קדם כל המאכלים לחזק הבטחון מתכלית תכלית העניות. לבטח בו בישועתו כי הכל ממנו יתברך לבד והעשר והכבוד מלפניו וכו'. שעל-ידי זה מגרשין הרוח שטות בחינת שטו העם ולקטו וכו'. וזוכין לדעת הנ"ל שהוא בחינת כלליות העולמות שהוא בחינת גלגל החוזר המבאר בהתורה של 'גאלת שבט' וכו' הנ"ל. שהוא בחינת זה ישפיל וזה ירים בחינת המגביהי לשבת המשפילי לראות וכו' מקימי מעפר דל מאשפת ירים אביון. בחינת ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם. שהכל בבחינת גלגל הנ"ל שעל-ידי כל זה זוכין להארת הרצון בשעת האכילה שנמשך משם כנ"ל:
נמצא שעתה בליל פסח עושין שנוי בכל הדברים הנ"ל כנ"ל. שכופלים אותם והכל בשביל הארת הרצון שנמשך בשעת האכילה דיקא שהוא עקר התקון בחינת ואתה נותן להם את אכלם בעתו. שהוא בחינת כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל וכו' שזה עקר התקוה והתכלית וכו'. כי בכל ימות השנה ממשיכין הארת הרצון בכניסת שבת על-ידי הכוס של קדוש. כי העקר הוא שבת שהוא מעין עולם הבא שאז עקר בחינת העת אשר יאמר וכו' מ"ה וכו' שהוא בחינת הארת הרצון כנ"ל. ומשם מקבלין כל ששת ימי החל לזכות תמיד בשעת האכילה להארת הרצון. והכל כפי מה שזכה בעבודתו בששת ימי המעשה שהם בחינת העולם הזה לכלל העולמות דרי מטה בדרי מעלה וכו'. שזה עקר תכלית העבודה שכמו כן זוכה בשבת בכניסתו על-ידי הקדוש על הכוס להארת הרצון בבחינת מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וכו' כנ"ל. ועתה בפסח בכניסתו בלילה הראשונה שאין לנו שום עבודה רק בחסדו וכו'. על-כן אי אפשר לנו לזכות להארת הרצון על-ידי כוס אחד של קדוש רק על-ידי שמסדרין ההגדה על הכוס שני ומספרין עליו תקף הנסים שעשה עמנו בחמלתו הגדולים שהאיר עינינו על-ידי משה רבנו והודיענו אמתת אלקותו וממשלתו הגדולה וכו'. כי מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשו קרבנו המקום לעבודתו וכו'. שכל זה הוא בחינת הארת האצילות שהוא תכלית העולם העליון, בעשיה שהוא תכלית עולם התחתון בחינת הארת הבן חכם בבן רשע (כמבאר בכונות) וכנ"ל. שאז דיקא אנו זוכין לכלליות העולמות. ואז דיקא יכולין לאכל אחר-כך המצה וכו' להמשיך הארת הרצון העליון שצריכין עתה להמשיך ביותר ויותר על-ידי מצות אכילת מצה וכו'. כי עתה צריכין לדבר בזה הרבה ולהרבות בספור הנסים של יציאת מצרים כדי להמשיך הארת הרצון הנ"ל מחמת שעדין אין לנו שום עבדות ומעשים טובים וכו'. כי עתה עקר התקון על-ידי הדבור שמרבין לספר ביציאת מצרים שזה בחינת פסח פה-סח בחינת כל המרבה לספר. וכן הוא בכל אדם שצריך להרבות להודות לה' יתברך וכו'. וכן הרחיצות שהם בחינת בטחונות כופלין. וכן הבציעות כופלין שבתחלה קדם ספור ההגדה בוצעין המצה שהוא בחינת יחץ. ואחר-כך פעם שני בשעת המוציא, כי הרחיצות והבציעות הכל בשביל הארת הרצון כנ"ל. ועתה צריכים כל זה שתי פעמים. ובין שתי כוסות ושתי הבציעות ושתי הרחיצות אומרים ההגדה ומאריכין לספר ביציאת מצרים. כי עתה אי אפשר להמשיך הארת הרצון בשעת האכילה כי אם על-ידי סדר זה מחמת שהוא בהתחלה בבחינת אתערותא דלעלא וכו' וכנ"ל:
וכן הוא בכל אדם שכל זמן שאינו זוכה במעשיו לכלל העולמות עד שיזכה להתכלית הנ"ל שהוא הארת הרצון צריך על כל פנים להרבות מאד מאד בספור הנסים והנפלאות שעשה ה' יתברך עמו לקרבו ממקום שהוא ולהודיעו כי עדין ה' עמו וכו'. שכל זה הוא בחינת ספור יציאת מצרים בכל אדם וכו'. כי על-ידי זה דיקא יזכה להארת הרצון בשעת האכילה כי עקר התקון על-ידי הדבור בחינת פי ידבר חכמות וכו'. שזהו עקר החליפות וכו'. וכל המרבה לספר בזה הרי זה משבח בחסדים שהוא בחינת חסד ואהבה ורצון, בחינת הארת הרצון הנ"ל:
וזה בחינת ספירת העמר, כי מבאר בכונות שאז ממשיכין על-ידי הספירה המקיפין וכו', זה בחינת לעיני העמים הנ"ל. כי המקיפין הוא השכל שאי אפשר להשיג. ואם כן מהו המשכתן. אך העקר שממשיכין עלינו השכל המקיף שיהיה סמוך אלינו ויקיף את שכלנו, הינו שנזכה לראות ולהבין שאי אפשר לנו להבין, כי נבין מרחוק שיש סודות עצומים אצל גדולי הצדיקים ואנו מחיבים לרדף בכל כחנו אחריהם ולהתדבק בם. אבל עדין הסודות נעלמים מאתנו שזהו בחינת לעיני העמים הנ"ל. וזהו בכל דרגא ודרגא אפלו בדיוטא התחתונה מאד מאד. כי מלא כל הארץ כבודו וכו'. ואף-על-פי-כן אין זה תכלית הידיעה אשר לא נדע. כי עדין אנו רחוקים מאד מאד מתכלית הידיעה כי אין אנו יודעים כלום. רק על-ידי התקרבותנו להצדיקים הם מאירין בנו כי עדין ה' אתנו איך שאנחנו הם אפלו וכו'. ומודיעין לנו מרחוק שהסוד אצלם. שזהו בחינת הארת המקיפין לכל אחד מישראל בכל מדה ומדה של שבעת ימי הבנין שהם בחינת השבע מדות וכו', כי אור הפנימי אי אפשר להשיג מחמת החרבן בית-המקדש שאין אנו זוכים להקריב קרבן העמר. רק על-ידי שאנו מתפללין בעת הספירה הרחמן יחזיר לנו עבודת בית-המקדש למקומו וכו' על-ידי זה ממשיכין מעט אורות הפנימיים וכו' כמו שמבאר כל זה בכונות, הינו על-פי המבאר בתורה הנ"ל ובהתורה על פסוק גאלת שבט וכו' הנ"ל שעקר הדעת הנ"ל שכולל דרי מעלה עם דרי מטה הוא בבית-המקדש וכו'. ועל-כן עכשו בעת החרבן אי אפשר להאיר הדעת בשלמות. רק על-ידי תפלה וכח הצדיקים ממשיכין עלינו שכל ודעת שנדע שיש אור גדול לסביבנו, הינו שמקיפין אותנו שכליים וסודות עצומים והם לנגד עינינו רק אי אפשר לנו להשיגם כי הם במפלא ממנו, שזהו בחינת הארת המקיפין הנ"ל. ועקר הארתם הוא שמאירים לנו בדעתנו לעשות מחצה וגבול בהדעת לבל נהרס לכנס בקשיות ותרוצים שהם אצלנו בחינת למעלה מהזמן וכו':
וכלל אלו המקיפין הם בחינת תקופות הימים, כי ניסן הוא בחינת תקופות הימים בחינת ויהי לתקופת הימים וכו'. ותשרי הוא בחינת תקופת השנה שנאמר על חג האסיף שהוא בתשרי וכו' ובכל יום ויום שהוא הזמן. צריכין להמשיך מלמעלה מהזמן מבחינת תקופות הימים שמשם הם הארת המקיפין הנ"ל. וזה בחינת הספירה:
וזה וספרתם לכם, לכם-לעצמכם לכל אחד לפי בחינתו שצריך להמשיך הארה מתקופות הימים מלמעלה מהזמן לתוך כל יום ויום של הזמן שהוא בחינת הארת המקיפין הנ"ל. וזה שבע שבתות תמימת תהיינה. כי עקר הוא תמימות ופשיטות ולבלי לכנס בחקירות וקשיות שזהו בחינת בן תם שהוא בחינת יעקב איש תם (כמו שמבאר בהתורה מישרא סימן ל לקוטי ח"א) כי עקר שלמות העולמות הוא כשנכללין זה בזה בבחינת הנ"ל שזה הדבר עקרו נעשה בבית-המקדש על-ידי הקרבנות שהיו עליונים למטה ותחתונים למעלה. והעקר תלוי בתחתונים שעל-ידי שהצדיק האמת מודיע לתחתונים אפלו להתחתונים מאד שהם בעמק הירידה מאד, כשמודיע להם שעדין עדין ה' אתם ואצלם וקרוב להם כי מלא כל הארץ כבודו עד שמקבלין זה הדעת ומתעוררים להתקרב אליו בתפלה ותורה ומעשים טובים וכו' בבחינת הקיצו ורננו שכני עפר שעל-ידי זה הוא מגביה כל התחתונים למעלה, על-ידי זה ממשיכין העליונים למטה, כי על-ידי זה ממשיכין השראת שכינתו למטה, כי באתערותא דלתתא אתער לעלא וכו'. וזה תכלית השלמות של האדם ושל כל העולמות. ועקרו היה בבית-המקדש כנ"ל ומעת שחרב בית-המקדש חשכו המאורות וכו' ואין אנו יכולין לקבל שום אור לעורר ולהקיץ אותנו כי אם על-ידי גדולי הצדיקים שיש להם דעת גדול שנחשב כבנין בית-המקדש כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהם מאירין בנו כל זה כמבאר בהתורה הנ"ל. ועל-כן מפסח עד העצרת שאנו צריכין להכין עצמנו לקבלת התורה על-ידי איזה אתערותא דלתתא, על-כן צותה לנו התורה לעסק בתקון העמר שעורים. ואף-על-פי שאין לנו בית-המקדש. כבר מבאר שעל-ידי התפלה וכו' ממשיכין הארת תקון הקרבת העמר כנ"ל כי הקרבת העמר שעורים ותנופתו הוא עקר בחינת הנ"ל בחינת תחתונים למעלה שמאיר על-ידי הקרבנות, כמו שמבאר שם על פסוק גאלת הנ"ל. ועתה בתחלת ההתקרבות הוא פלא יותר שצוה לנו להקריב מאכל בהמה שהוא העמר שעורים, שהוא מנחת קנאות שמבטל ומבער הרוח שטות בבחינת איש כי תשטה אשתו וכו'. כי מעלין גם משם על -ידי גדל כח הצדיק ומעלין העדר הדעת כזה בחינת שעורים מאכל בהמה תקף הגבורות הכלולים בתבת שעורה (כמבאר בכונות) הכל מעלין ומניפין לריח ניחוח לה'. ועל-ידי זה דיקא הוא בחינת תחתונים למעלה כנ"ל. וסופרין אחר-כך שבע שבתות וכו'. עד שזוכים ביום החמשים בשבועות לבחינת עליונים למטה, שזהו בחינת וירד ה' על הר סיני שהמשיכו שכינתו למטה וכו' כנ"ל שזהו עקר התקון של מתן תורה שהוא בחינת שלום שעושה שלום ושלמות בכל העולמות שהעקר שיהיו נכללין יחד בבחינת תחתונים למעלה וכו' כנ"ל. וזהו בחינת תמימת תהיינה. כי זהו עקר תמימות ושלמות הימים והשבועות שהם בזמן כשמגביהין אותן למעלה לבחינת למעלה מהזמן לבחינת תקופות הימים על-ידי שיודעין ומאמינים כי עדין ה' אתנו בכל מקום שנדחנו לשם בעוונותינו וכו' כי מלא כל הארץ כבודו, שזהו עקר הדעת שמאיר בנו הצדיק שהוא בחינת משה, שזהו בחינת יציאת מצרים וספירה ומתן תורה שאז מתקרב ישראל לה' יתברך על-ידי הארת הדעת הנ"ל, כי מבאר שם בהתורה הנ"ל שעקר השלמות הוא כשמקשרין שני העולמות יחד שבשביל זה צריכין להשאיר בנים ותלמידים וכו'. כי כשהוא למעלה לבד אין זה שלמות וכו'. וזהו בחינת תמימת תהיינה לשון שלמות וכו'. כי על-ידי הספירה לעמר שעל-ידי זה מקשרין וכוללין עליונים ותחתונים יחד כנ"ל. על-ידי זה עקר התמימות והשלמות בחינת תמימת תהיינה וכנ"ל:
ועוד צריכין לבאר בזה. כי בתחלה צריכין לתקן בחינת מאכל בהמה שהוא בחינת עמר שעורים וכו'. ואחר-כך בשבועות זוכין לשתי הלחם מחטים בחינת מאכל אדם שזהו בחינת תקון חטא אדם הראשון שתחלה נאמר לו ואכלת את עשב השדה שהוא מאכל בהמה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שנזדעזע ואמר, אני וחמור באבוס אחד וכו'. ואחר-כך אמר לו, בזעת אפך תאכל לחם וכו'. שזהו בחינת מה שאוכלים כרפס בפסח קדם התחלת הסדר שהוא מין ירק וכו'. ואחר-כך אוכלין מצה וכו' וכנ"ל. כי עקר התקון לזכות להארת הרצון בשעת האכילה שנמשך מבחינת שתיקה בחינת אין מסיחין בסעדה וכו':
כי התורה "כי מרחמם" הנ"ל (וכן כל התורות) קשורה יחד בקשר נפלא. כי מתחלה כתב שצריכים להאיר הדעת הקדוש בכל אחד ואחד שזהו עקר הרחמנות כדי להוציאו על-ידי זה מהעוונות הבאים על-ידי רוח שטות וכו'. והולך ומבאר עוד, אחר-כך גלה שהצדיק מאיר בדרי מעלה ודרי מטה שמודיע להדרי מטה המנחים בדיוטא התחתונה מאד מאד בשאול תחתיות וכו' שגם שם עדין ה' אתם ואצלם. כי מלא כל הארץ כבודו ומעוררם ומקיצם בבחינת הקיצו ורננו שכני עפר וכו'. ובאמת הכל אחד כי על-ידי זה בעצמו שיש לו כח להודיע לדרי מטה שהם הירודים מאד כי עדין ה' אתם וכו' על-ידי זה בעצמו הוא מאיר בהם הדעת ומגרש מהם הרוח שטות בכל פעם כי בודאי הוא מלאכה גדולה ואמנות נפלא מאד מאד להאיר הדעת באנשים כאלה שנכשלו בעוונות, בפרט שיש שנכשלו כמו שנכשלו רחמנא לצלן במזידין גמורים בעוונות עצומים. והצדיק הוא רחמן כזה שאפלו להם הוא מאיר בטובו ורחמיו הדעת הקדוש. כי בכחו הגדול מודיע להם כי עדין ה' אתם כי לית אתר פנוי מנה וכו' ועל-ידי זה בעצמו מגרש מהם הרוח שטות בכל פעם, כי אפלו אם האדם הוא כמו שהוא תכף כשמודיעין לו כי גם שם נמצא ה' יתברך, כמו שכתוב, השכן אתם בתוך טמאתם. כי אפלו בעשר כתרין דמסאבותא נמצא ה' יתברך כי ממנו יתברך לבד כל חיותם וכו' אזי תכף בורח הרוח שטות בבחינת ונעו אלילי מצרים מפניו. ובבחינת ועברתי בארץ מצרים-ואתגליתי וכו' אני ה'-ולא מלאך וכו' אזי והכתי כל בכור, שהוא הדעת דסטרא אחרא שמשם הרוח שטות, כי מי הוא זה ערב את לבו לגשת אליו יתברך. וכל זה הוא בחינת הקרבת העמר שעורים שהוא מאכל בהמה שהוא בחינת רוח שטות שהצדיק בחינת משה בכחו הגדול יכול להעלות גם בחינת שעורים מאכל בהמה בחינת רוח שטות לנפותו בשלש עשרה נפה עד שיברר גם שם ניצוצות קדושים וברורים נפלאים עד שיעלה הכל לריח ניחוח לה'. כי בבחינת בהמיות בעצמו בתוך הרוח שטות בעצמו נעלם חיות אלקותו יתברך. שהוא מחיה את כלם ועל-כן על-ידי זה שמניפים העמר שעורים ומקריבין אותו לה'. על-ידי זה מגלין כי גם בכל המדרגות התחתונות מאד מאד שנפלו לשם כל הנחשלים והירודים הנ"ל. גם שם נמצא ה' יתברך כי מלא כל הארץ כבודו. ועל-ידי זה הוא עקר כלליות העולמות וכו' כנ"ל. ועל-ידי זה מקרבין הכל לה' יתברך כי על-ידי זה בעצמו מגרשין הרוח שטות. ועל-כן מתחילין תכף לספר הימים לעמר. כי בכל יום יש בו חכמה ודעת בחינת ימים ידברו וכו' (וכמובן בהמעשה של יום השלישי שכל החכמות כלולים בהימים וכו', עין שם). ועתה על-ידי מצות הספירה אנו מקשרין כל הימים לעמר כדי לצאת על-ידי זה מזהמת מצרים. כי על-ידי שמקשרין הימים לעמר מגלין שגם בזהמת מצרים בעצמן בהרוח שטות בעצמו נעלם ה' יתברך כנ"ל. ועל-ידי זה בעצמו בורחת הזהמא שהוא הרוח שטות כנ"ל. כי על-ידי הספירה מקשרין הזמן והימים לבחינת למעלה מהזמן לבחינת תקופת הימים שהם סוד המקיפין שממשיכין על-ידי הספירה כמו שמבאר בכונות וכנ"ל שזהו בחינת כלליות דרי מטה בדרי מעלה, כי שם בבחינת דרי מעלה הוא למעלה מהזמן. והזמן הוא רק בבחינת דרי מטה ששם יש בחינת ספירה ומנין, כי לפני אחד מה אתה סופר ואנו בני ישראל בכח הצדיקי אמת שבכל דור שהם בחינת משה מקשרין על-ידי הספירה הימים והזמן לבחינת למעלה מהזמן לבחינת תקופת הימים שזהו בחינת התקשרות וכלליות דרי מטה בדרי מעלה וכו' שזהו עקר השלמות בחינת תמימת תהיינה כנ"ל:
ואנו סופרין שבע שבתות ארבעים ותשעה יום שבע פעמים שבע. שהם כלליות כל המדות כדי להאיר בכל מדה ומדה שהם בחינת שבעת ימי הבנין שאיך שפגם האדם בכל מדה ומדה כפי מעשיו גם משם יתעורר לה' יתברך בכל יום ויום בכח הצדיק בחינת משה שיודע סוד הנפת העמר שעורים מאכל בהמה וכו' כנ"ל. ועל-ידי זה ממשיכין על עצמו בכל יום איזה הארה מהארת הרצון. עד שזוכין בשבועות להמשיך בחינת הכתר (שזה כל כונת שבועות כמבאר בכונות) שהוא להמשיך הארת הרצון שהוא בחינת שפע הכתר. עד שיהיה נמשך בשעת האכילה דיקא שזהו בחינת שתי הלחם מחטים שהם מאכל אדם שעולה מ"ה בחינת הארת הרצון שהוא בחינת מה, בחינת כעת יאמר וכו' מ"ה וכו' כנ"ל, כי בכל ימי הספירה תקנו בחינת מאכל בהמה על-ידי העמר שעורים, דהינו שעוסקין להאיר ולגלות שגם בתוך בחינת מאכל בהמה יכולין להמשיך ולהאיר אמתת אלקותו לידע כי גם שם נמצא ה' יתברך עד שיזכה גם אז לבחינת הארת הרצון בשעת האכילה, הינו שאפלו האדם הפשוט שאינו זוכה עדין שתהיה אכילתו בבחינת מאכל אדם בשלמות גם הוא יהיה איש חיל ולא יהיה עצל (שקורין שלימזלניק) ויתגבר בשעת אכילתו להמשיך על עצמו הארת הרצון המפלג, כי כל אדם יכול לזכות לזה בכח הצדיק שדיקא בשעת אכילתו ימשיך עליו היראה הבאה אל האדם אז עד שיזכה להארת הרצון המפלג וכו' אז בשעת האכילה דיקא. ובכל פעם כפי מה שנמשך עליו הארת היראה והרצון הנ"ל, כמו כן מתברר אכילתו ממאכל בהמה למאכל אדם עד שיזכה למאכל אדם בשלמות שזהו בחינת ספירת העמר ושבועות שמקריבין בהם תחלה עמר שעורים מאכל בהמה ואחר-כך בשבועות שתי הלחם מאכל אדם, כי בתחלה על-ידי הקרבת העמר וספירה מבררין מאכל בהמה על-ידי שממשיכין הארת הדעת של הצדיק הנ"ל שגם בתקף הירידה אפלו בהרוח שטות ממש אפלו במאכל בהמה גם שם נמצא ה' יתברך כנ"ל. וגם שם יכולין לזכות בשעת אכילתו להארת הרצון, כי הרצון חפשי תמיד, כי הוא בחינת יובל הגדול, בחינת שער החמשים שכל אדם יוצא שם לחרות בבחינת אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל, עין שם היטב לקשרו לכל הנ"ל, הינו שאפלו בעמק גלותו המר והמרור מאד שנתעה לתוך רוח שטות כזה, הן בענין מחשבותיו והרהוריו הרעים מאד, הן בענין הפרנסה שנפל מהבטחון דקדשה לבטחונות של שוא והבל שזהו בחינת שטו העם ולקטו בשטותא וכו'. גם שם ימשיך על עצמו הארת הרצון שנמשך בשרשו מעולם החרות מבחינת יובל מבחינת שער החמשים, כי אף-על-פי-כן אני רוצה ברצון חזק לה' יתברך, כי כבר הודיעו לנו הצדיקים האמתיים כי עדין ה' אתי ואצלי וקרוב אלי תמיד כי מלא כל הארץ כבודו. ועל-ידי זה ממשיכין על עצמו בכל פעם הדעת והרצון הנ"ל אפלו בבחינת מאכל בהמה עד שמתברר מאכל בהמה בחינת שעורים וזוכין לבחינת מאכל אדם שהוא בחינת שתי הלחם של שבועות שאז נמשך שפע הכתר על כל ישראל שמשם עקר הארת הרצון כנ"ל. ששם הוא עקר הטהרה והתקון מכל העוונות שהוא בחינת המקוה של שבועות שהוא המקוה של שער החמשים שהוא בחינת כתר וכו'. שכל זה הוא בחינת זה הים גדול ורחב ידים וכו'. שהם הרמזים וכו' שזה הים גדול הוא ים החכמה שהוא בחינת המקוה של שבועות. שכל זה בחינת הארת הרצון הנ"ל שזוכין בשעת האכילה שהם בחינת שתי הלחם של חטים שמביאין בשבועות שכל החג הקדוש והנורא הזה נקרא על שם אלו שתי הלחם, כמו שכתוב, וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה'. שהם שתי הלחם של חטים, כי זה העקר התקון לזכות למאכל אדם שהוא בחינת הארת הרצון בחינת מ"ה בשעת האכילה וכו' כנ"ל:
וכל זה הוא תקון חטא אדם הראשון שכל פגמו היה באכילה וכו' וכנ"ל. ועכשו מתקנין זאת בתחלה בבחינת ואכלת את עשב השדה שהוא מאכל בהמה שגם בחינת מאכל בהמה יתברר על-ידי שממשיכין הדעת והארת הרצון גם לשם. ואחר-כך יזכה לבחינת מאכל אדם בחינת בזעת אפך תאכל לחם וכנ"ל:
וזהו מרמז בדברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו, בשעה שאמר הקדוש-ברוך-הוא לאדם הראשון ואכלת את עשב השדה נזדעזע, אמר, אני וחמור באבוס אחד? כיון שאמר לו הקדוש-ברוך-הוא בזעת אפך תאכל לחם נתישבה דעתו. הינו שעל-ידי זה בעצמו שנזדעזע כשאמר לו ה' יתברך ואכלת את עשב השדה שהוא מאכל בהמה על-ידי זה בעצמו זכה שה' יתברך הבטיחו לזכות למאכל אדם. והכל על-פי הנ"ל. שאפלו כשמאכלו עדין בבחינת מאכל בהמה צריך גם-כן להמשיך על עצמו היראה הבאה אל האדם בשעת האכילה עד שיזכה גם אז להארת הרצון עד שישתוקק על כל פנים ברצון חזק לזכות למאכל אדם ואז על-ידי זה בעצמו יזכה למאכל אדם כמו אדם הראשון שעל-ידי זה שאמר לו ה' יתברך ואכלת את עשב השדה שהוא מאכל בהמה על-ידי זה נזדעזע. נזדעזע דיקא. שהמשיך עליו יראה וכנ"ל. וצעק ואמר אני וחמור באבוס אחד. הינו שאני רוצה ומבקש שתוציאני מבחינת מאכל בהמה ואז תכף נתרצה לו ה' יתברך ואמר לו בזעת אפך תאכל לחם שעל-ידי זעת אפך, דהינו יגיעות בתורה ועבודה שהוא בחינת זעת אפך בחינת וריח אפך כתפוחים שהם בחינת היגיעות להתקרב להצדיק המקרבו לה' יתברך, כמו שמבאר בהתורה תקעו אמונה (באות טז) על-ידי זה 'תאכל לחם', שתזכה למאכל אדם שהוא הארת הרצון בתכלית השלמות וכנ"ל:
וזה שמבאר בכונות ספירה שצריכין לכון בכל יום לברר הש"ך ניצוצין להמשיך מ"ה ניצוצות בכל יום שעולים אדם עד שבשבעת ימי השבוע יהיה נשלם הש"ך ניצוצין שהם שבע פעמים אדם בגימטריא שט"ו והה של השם וכו', הינו כי ידוע שכל עבודת האדם לברר הניצוצות הקדושות שנפלו בין הקלפות והרוח שטות על-ידי עוונותיו. ועקר הפגם שנפל מהדעת מבחינת אדם לבחינת בהמה לבחינת רוח שטות. ועל-ידי תקון הספירה זוכין לטהר עצמנו מקלפותנו ומטמאותנו מכל הרוח שטות של העוונות. והעקר על-ידי שיודעין ומכונים על-ידי הצדיק האמת שגם שם בתוך הרוח שטות בעצמו נעלם ה' יתברך כי יש שם ניצוצות אלקותו יתברך המחיין אותם שזה עקר הפגם של העוונות שהוריד ניצוצות קדושות כאלו למקומות מטנפים כאלו וזה זה עקר התקון כשיודע ומאמין שיש שם ניצוצות קדושות שהם חיות אלוקותו יתברך ומדבק את עצמו לה' יתברך גם משם כנ"ל. עד שנתעורר ושב לה' יתברך מכל מקום שהוא עד שמלקט ומברר בכל יום כמה ניצוצות שעולין אדם שהם שבע פעמים אדם שעולין שט"ו עד שמהפך בחינת שטו בחינת שטות, בחינת שטו העם ולקטו בשטותא מהפך הכל לבחינת אדם שהוא בחינת דעת, בחינת רצון שהוא בחינת מ"ה והכל על-ידי הדעת של הצדיק האמת שמאיר בלב כל אחד ואחד כי עדין ה' עמו וכו'. והעקר על-ידי הרמזים הנ"ל, כי אי אפשר לבאר זה הדעת בפה בשלמות כי אם על-ידי רמזים שהם בחינת ידים שבים החכמה שמשם הפרנסה וכו' שכל זה בחינת ברור הניצוצות הנ"ל. כי הצדיק מאיר בידיו ורמזיו לכל ניצוץ וניצוץ שיתעורר ויקיץ מנפילתו הגדולה. כי הרמזים הם בחינת ניצוצות כמו אור המתנוצץ מרחוק דרך נקבים וחורים שבכתלי המחצות המפסיקים. ועל-כן הניצוצות שהם ניצוצי הדעת הנעלמים עדין בתוך הרוח שטות מתעוררים על-ידי הרמזים של הצדיק שמתנוצץ בהם שיזכרו בה' יתברך וישובו אליו עד שנתלקטים ונעשים בחינת אדם וכו'. וכן בכל יום מימי הספירה וכנ"ל. והבן מאד מאד לעבדא ולעצות טובות באפן שלא תטעה את עצמך ותבין מרחוק על-ידי הרמזים עצות בכל פעם לבלי ליאש את עצמך בשום אפן:
כי זה רואין בחוש שיש בני-אדם שרואין מהם כמה מיני שגעון ממש שהוא רוח שטות ממש. ואף-על-פי-כן אינם משגעים לגמרי וכל זה נמשך מניצוצי הדעת שיש בהם שמבינים שלא לצאת מהדעת לגמרי. אבל כשאחד פוגם בדעתו הרבה ונמשך אחר השגעון והרוח שטות שלו. אזי נעשה משגע ממש. וזה ידוע שכל אחד כפי עוונותיו הוא משגע, כי בעל עברה הוא משגע כמו שמבאר בתחלת הספר לקוטי מוהר"ן, עין שם. כי אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. וכפי רבוי העוונות שנמצאין בהרבה בני -אדם כידוע היה ראוי שיהיו נעשים כלם משגעים ממש. אך ה' יתברך מרחם על הבריות ומקים דעתם שלא יצאו מדעתם לגמרי על-ידי בחינת הנ"ל, דהינו על-ידי שעדין נשאר רשימה בדעתם שנמשך מהרמזים הנ"ל מניצוצות הנ"ל שעל-ידי זה מבינים שלא לצאת מדעתם לגמרי כי מי שנכשל ונפל להרוח שטות יש לו עדין בחירה. כמו שאמר אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה לאחד שהוא זכרונו לברכה בעצמו אמר לו שיש לו שגעון וכו' ואחר-כך אמר לו, אם אתה רוצה אין אתה משגע, והבן זה מאד. כי גם המשגע ממש כשמכין אותו היטב מכרח להשליך השגעון מחמת יראה ומכל זה יכול האדם הרוצה לרחם על עצמו באמת להתגבר במעט מעט דעתו שנשאר לו עדין על הרוח שטות ושגעון המתגבר עליו בכל פעם. והכל בכח הצדיק האמת המרמז לו רמזים ומאיר בו הדעת בפרוש וברמז בדרכי עצות טובות ועמקות ותמימיות וכו' אשרי שיאחז בו. וכל זה מרמז בסוד כונות הספירה שהעקר תכלית הכונה הוא לטהר עצמנו מזהמותינו מהרוח שטות וכו' שהכל הוא על-פי כל הנ"ל והבן היטב לטובת עצמך לנצח שתזכה להמשיך עליך הרחמנות האמתי של המנהיג האמת העוסק לרחם עליך באמת, אבל אתה צריך להמשיך עליך רחמנותו, כי אם אתה לא תרחם עליך מי יחמל עליך. וכבר הודיע לך מרחוק עצם רחמנותו עד שבכחו הגדול יש לך כח לרחם עליך. והבן מאד מאד:
וזה שמבאר בכונות שעקר המקיפין שנמשכין בספירה נמשכין על-ידי הדבור שהוא בחינת גבורות וכו', כי עקר הכלליות הנ"ל הוא על-ידי הדבור פה שעל-ידי זה מגלין האמונה הקדושה בבחינת אודיע אמונתך בפי. כי ענין הכלליות הנ"ל אי אפשר להשיג בשכל וכו' וכנ"ל, רק צריכין להתחזק באמונה על-ידי שמראין לנו ומאירין בנו הצדיקים התנוצצות כאלה שעל-ידי זה מחזקין האמונה הקדושה שמאמינים באמונה שלמה כאלו רואין בעינינו כי ה' אתנו וכו' וזה העולם כלול בעליון ועליון בתחתון, כי כלם כלולים וקשורים זה בזה ומתנהגים ברצונו הפשוט יתברך בבחינת כי כל בשמים ובארץ וכו'. וכל האמונה הקדושה הזאת צריכין לדבר בפה כנ"ל. וזה ממשיכין בספירה שמתקנין הדבור פה על-ידי מצות הספירה כמובן בכונות:
וכל זה אנו עוסקין בסדר התפלה בכל יום בפסוקי דזמרה וקריאת שמע וברכותיו ותפלה וכו'. שאנו עוסקין לדבר בפינו האמונה הקדושה שה' יתברך ברא את הכל וכו'. ועל-ידי זה כוללין יחד עליון בתחתון ותחתון בעליון שזהו בחינת שצריכין לכלל מדת לילה ביום ומדת יום בלילה, כי צריכין לכלל יחד בחינת יום ולילה שהם בחינת חמה ולבנה, שהם בחינת אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה, שהם בחינת הארת דרי מעלה והארת דרי מטה כמובן בהתורה הנ"ל. שכל זה בחינת ספירה, בחינת וספרתם לכם וכו' שבע שבתות תמימת תהיינה. שצריכין לספר הימים כדי שכל יום ויום יהיה תמים ושלם על-ידי שכוללין יום ולילה יחד שהם בחינת חמה ולבנה, בחינת דרי מעלה ודרי מטה שזה עקר בחינת הספירה שהוא הכנה לקבלת התורה שעקרה בשביל זה כנ"ל. בחינת וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל, בחינת דרי מעלה. ועל הארץ מתחת בחינת דרי מטה ובכלם אין עוד כי אם ה' הוא האלקים המנהיגם ברצונו וכוללם יחד, כמו שאומרים, הכל יכול וכוללם יחד. ועל-כן אומרים סדר קדשה בברכת קריאת שמע קדם קריאת שמע שהוא מלא כל הארץ כבודו וברוך כבוד ה' ממקומו שהם בחינת הארת דרי מטה שהוא מלא כל הארץ כבודו והארת דרי מעלה שהוא בחינת איה, בחינת מה חמית, שזהו בחינת ברוך כבוד ה' ממקומו כידוע. כי עקר קריאת שמע, שהוא אמונת היחוד, הוא בחינת כלליות איה ומלא הנ"ל. שהם הארת דרי מעלה והארת דרי מטה. לידע ולהודיע בפה מלא כי הבורא היחיד הקדמון שהוא סתום ונעלם בתכלית ההעלם, כי לית מחשבה תפיסא בה כלל, שזהו בחינת מה, בחינת איה הוא ברא ויצר ועשה הכל וכל הארץ מלא מכבודו כי הוא מחיה את כלם וכו':
וזה בחינת קריעת ים-סוף שאז היה עקר התגלות הדעת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא. מכל שכן ישראל אפלו הפשוטים, מכל שכן הגדולים וכו', כמו שמבאר (בסימן לט בלקוטי תנינא). הינו שנמשך עליהם הארת הדעת הקדושה הנ"ל של כלליות בן ותלמיד שהוא בחינת כלליות כל העולמות שהוא בחינת זה הים גדול ורחב ידים וכו' ששם מאיר הארת הרצון וכו'. כי לתוך הים אי אפשר לכנס מחמת רבוי המים. וכמו כן הוא בהים הרוחני שהוא ים החכמה שהוא שרש הים הגשמי שאי אפשר לכנס בו מרבוי מימי הדעת. וכל מי שרוצה לכנס בו בלי רבי ומנהיג אמתי נטבע בו באין סומך כמו פרעה ומצרים, כי אין יכולים לכנס בו כי אם על-ידי צדיקים חכמים אמתיים שהם בחינת יורדי הים באניות עשי מלאכה במים רבים וכו'. כמו שבים הגשמי אי אפשר לעבר כי אם על-ידי אניות העשויים בחכמה ובאמנות גדול וגם צריכין מנהיג הספינה שיהיה לו דעת לידע איך להנהיג הספינה כפי השעה כפי הרוחות שמנשבין וכו', כמו כן ברוחניות בענין ים החכמה שצריכין צדיק מנהיג אמתי שידע הדרכים שבים בבחינת הנתן בים דרך ובמים עזים נתיבה, שנאמר על קריעת ים-סוף ויודע לגלות להעולם דרכים ונתיבות שהם בחינת אניות, בחינת היתה כאניות סוחר. וזהו ממרחק תביא לחמה, כי משם נמשך הלחם והפרנסה מהידים שהם בחינת רמזים שיש בים החכמה וכו' כנ"ל. כי צריכין לידע איך להנהיג את האניות ועקר שלמות החכמה אי אפשר לבאר כי אם בבחינת רמזים, כי אי אפשר ללמדו איך יטה וינהיג את החבלים והתרן והספינה וכו' בכל עת רק שצריך להבין בעצמו לפי נטיות הרוחות וכו' עד שלפעמים אין מועיל שום חכמה כי אם לצעק אל ה' בבחינת ויאמר ויעמד רוח סערה וכו' עד וכל חכמתם תתבלע ואין עצה ותחבולה כי אם ויצעקו אל ה' וכו', מכל שכן ברוחניות בענין ים החכמה הנ"ל. וכל זה הוא בחינת קריעת ים-סוף שהיה קשה מאד לפניו יתברך כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועקר הכבדות והקשי היה מחמת שאז היה גמר הגאלה. ועקר גמר ושלמות הגאלה הוא התקשרות וכלליות העולמות שזה עקר שלמות הדעת שגלה משה ביציאת מצרים כנ"ל. אבל עדין לא היה בשלמות גמור מחמת שביציאת מצרים נתגלה הדעת הנ"ל בלי אתערותא דלתתא ועקר כלליות העולמות בשלמות הוא רק על-ידי אתערותא דלתתא. שבשביל זה ברא ה' יתברך את העולם בגשמיות כזה וחפץ בעבודתנו דיקא שבזה תלויים כל העולמות וכו' והעקר מחמת שיש לו בחירה והיצר הרע והסטרא אחרא מתגברין בכל יום ובכל עת מכל צד וכשאנו מתעוררים אפלו משהו מלמטה זה יקר בעיניו יתברך יותר מכל עבודת המלאכים וכו':
וזה היה כל הכבדות של קריעת ים-סוף, כי אז הכרח ה' יתברך, כביכול, להשתיק גדל הקטרוג שאמרו, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה וכו'. על-ידי שימצא בחסדו איזה זכותים ונקדות טובות בישראל שנתעוררו בעצמו, שזהו נעשה גם בכל דור ודור שעל-ידי הספירה שסופרין שבוע הראשונה עד ששה ימים שהם עקר יסוד הספירה (כמבאר בכונות, עין שם) על-ידי זה נמשך בחינת אתערותא דלתתא. והעקר שעל-ידי בחינת אתערותא דלתתא שמצא בהם ה' יתברך בחסדו, דהינו שהמשיכו עליהם הדעת הקדוש שהמשיך עליהם משה ביציאת מצרים עד שנתעוררו מעט מעצמן לעבודתו יתברך, עד שזכו לבחינת שתיקה לבלי להרהר אחר מדותיו יתברך בחינת ה' ילחם לכם ואתם תחרשון, על-ידי זה זכו שהאיר עליהם ים החכמה כתקונו עד שיתן לו לעבר בו ברוחניות, כי נבקע להם אז כל המעינות חכמה עד שראתה שפחה על הים וכו' כנ"ל. עד שעל-ידי זה נעשה להם נס נפלא ונורא שנבקע הים בגשמיות ועברו ביבשה בתוך הים כי זכו לצמצומים ומחצות קדושים על-ידי בחינת שתיקה הנ"ל שהוא בחינת סיג ומחצה לחכמה שתיקה, אבל פרעה ומצרים, שהם בחינת חכמות ושכליות חיצונים, רדפו אחריהם ונשקעו ונטבעו בתוך הים ברוחניות ובגשמיות, כי מי שאינו מקבל מרבו מבחינת משה, בחינת השתיקה הנ"ל שהוא בחינת מחצות השכל שלא יכנס בחקירות בקשיות ותרוצים וכו' רק יסמך על אמונה כו' כנ"ל, הוא נשקע ונטבע בתוך הים ברוחניות ובגשמיות וכנ"ל. ועל-כן לאחר שביעי של פסח התר החמץ, כי כבר נתתקנו מחצות המחין עד שאין החמץ יונק מהסטרא אחרא וכו', (כמבאר כל זה בהלכות פטר חמור, עין שם):
וזה בחינת הסוד הנעלם המבאר בכונות של שביעי של פסח שקריעת ים-סוף היה בסוד ההוא נחש דנשיך וכו', הינו כי עקר קריעת ים-סוף היה שמשה רבנו בכחו הגדול מאד מאד המשיך זה הדעת הקדוש הנ"ל של בן ותלמיד עד למטה למטה מאד מאד. עד שהודיע אפלו להמנחים בדיוטא התחתונה מאד בשאול תחתיות ומתחתיו שגם הם ידעו כי ה' אתם עדין כי מלא כל הארץ כבודו וכו' עד שגם הם מתעוררים באיזה בחינת אתערותא דלתתא עד שידעו ויאמינו בה' ובמשה עבדו שזה עקר שעשועיו יתברך, כי כמו שה' יתברך מניח כל העליונים מלאכים ושרפים וכו' ורוצה דיקא בעבודת בני-אדם הגשמיים וכו' כנ"ל. כן כל מה שהמדרגה נמוכה ופחותה ביותר כשמתעוררים משם באיזה התעוררות כל שהוא נעשה מזה שעשועים נפלאים למעלה בבחינת כד אתי יתרו כדין אתיקר ואתעלה שמא דקדשא בריך הוא וכו', כמו שמבאר במקום אחר. וזה בחינת נשיכת הנחש שעל-ידי זה נעשה היחוד שהוא סוד קריעת ים-סוף וכו' המבאר בכונות:
כי מובא בדבריו זכרונו לברכה (בהתורה "אשרי העם" סימן יג) מאמר הזהר הקדוש מעין זה שהוא האי חיה כד אתעברת וכו' ושם מבאר ומובן שדיקא על-ידי שהצדיק הגדול במעלה, מעלה הנפשות הפגומות מאד מאד שהם בחינת מרת נפש בחינת נפש רעבה וכו' ומכניס אותם גם-כן בתוך כלליות שארי הנפשות הקדושים ומעלה אותם בבחינת עבור וכו' על-ידי זה דיקא נעשה היחוד הנפלא וכו' וכמו שמבאר שם על מאמר רבה בר בר חנה פוק חזי גבורתא דמרך דאפלו כמלא חוטא דחלא לית דעבר וכו', עין שם. וזהו בעצמו סוד קריעת ים-סוף המבאר בכונות שהוא על-פי מאמרי הזהר הקדוש הנ"ל בענין נשיכת נחש וכו'. שהם בחינת מחין דקטנות וכו' כמו שמבאר שם, הינו שדיקא על-ידי הנפשות הפגומות מאד מאד שאפלו כשמעלין אותם הם בבחינת מחין דקטנות, כי בחינת הנחש נאחז בהם מאד ועל ידם דיקא נעשה היחוד בכח הצדיק בחינת משה הגדול במעלה מאד שזהו בחינת מה שמבאר שם, מה תצעק אלי-בעתיקא תליא מלתא, כי אי אפשר להעלותם ולתקנם וכו' כי אם על-ידי בחינת עתיקא, דהינו על-ידי אוריתא דעתיקא סתימאה וכו' וכמבאר ומובן בדבריו זכרונו לברכה בהתורה "מישרא" ובשאר מקומות שהחולים בחלי הנפש ביותר. אי אפשר להושיעם ולהאיר בהם הדעת הקדוש כי אם על-ידי רבי גדול מאד שיכול להאיר בהם מבחינה גבה מאד מבחינת אוריתא דעתיקא סתימאה הינו כנ"ל:
וזה בחינת מה שקריעת ים-סוף היה על-ידי עצמות יוסף, כמו שכתוב, הים ראה וינס. ועל-ידי זכות אבות, כמו שאמרו זכרונם לברכה ואף-על-פי-כן היה קשה לפניו כל הלילה, עד שבבקר נזכר זכות אבותם. וקשה לכאורה הלא זכות אבות היה יכל לזכר גם מקדם, כי זכותם היתה מוכן מכבר אך הכל על-פי הנ"ל, כי עקר זכות האבות אברהם יצחק ויעקב ויוסף וכל השבעה רועים הוא מה שכלם עסקו בהמשכת הדעת הקדושה הנ"ל להמשיכו לבניהם, ולבני בניהם עד עולם, להודיעם כי ה' הוא האלקים כמו שנאמר באברהם אבינו שהוא הראשון מהשבעה רועים שגלה אלקותו בעולם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמר דרך ה' וכו'. אבל עקר שלמות הדרך הקדוש הזה הוא שאנחנו מבני בניהם נמשיך עלינו דעתם הקדוש והנורא שהמשיכו עד שנתעורר מעצמנו להתקרב אליו יתברך על-ידי שכבר גלו שעדין ה' אתנו וכו' כי מלא כל הארץ כבודו וכו'. ועל-כן היה קשה קריעת ים-סוף כל הלילה עד שבקש ה' יתברך עד שמצא בהם איזה התעוררות מלמטה שעל -ידי זה דיקא נתעוררו זכות אבות בשלמות עד שנבקע הים מפניהם ועברו בו בשלום, כי עקר זכות אבות אי אפשר להמשיך עד שתגמר הגאלה בשלמות כי אם על-ידי שאנו בעצמנו נתעורר על-ידי דעתם הקדוש שהמשיכו עלינו, שאז דיקא ימשך עלינו זכותם הגדול. עד שנזכה לגאלה בשלמות כמו בקריעת ים-סוף שהיתה גמר הגאלה של מצרים בבחינת זאת וכנ"ל. אבל מחמת שעכשו צריכין שתהיה גאלה שלמה יותר ויותר, כי צריכין עתה גאלה שלמה שאין אחריה גלות כלל, על-כן מתארך הגלות כל כך וסוף כל סוף תהיה הגאלה בזכות אבות ובמתנת חנם למענו יתברך. וכמו שכתוב, ואף גם זאת בהיותם וכו'. כמו שכתוב, וזכרתי את בריתי יעקב וכו'. וכתיב למעני למעני אעשה. אך ה' יתברך רוצה שעל כל פנים נתעורר מעט כל אחד ואחד ממקום שהוא להתקרב אליו יתברך. וכבר יש לנו כח גדול לזה על-ידי הדעת הקדוש שקבלנו מאבותינו ורבותינו וכל הצדיקים הקדושים שהיו לנו בכל דור ודור עד עתה ועל-ידי זה נזכה לגאלה שלמה בקרוב במהרה בימינו, אמן:
וזה שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה על פסוק גאלת שבט נחלתך הר וכו' הנ"ל. שתכף בשירת הים אמרו תבאמו ותטעמו בהר נחלתך. כי שם בבית-המקדש עקר הכלליות הנ"ל שזה עקר השלמות וכו', הינו כי כל זה הוא בחינת קריעת ים-סוף שאז אמרו השירה וסימו בהתקוה שיבנה בית-המקדש וכו' ששם עקר הכלליות וכו' הנ"ל שזה עקר הגאלה שנגמר בקריעת ים-סוף וכנ"ל:
ועל-כן בתחלת ההתגלות למשה בסנה אמר לו שישליך המטה וכו' וכמו שכתוב, השליכהו ארצה ויהי לנחש וכו'. הינו כי משה היה ממאן בהשליחות, כי אמר שאין בידו לגאלם ולהאיר בהם הדעת מחמת שיודע שיש בישראל כמה אנשים שקלקלו הרבה וכו' ועל-כן אמר לו ה' יתברך שישליך את המטה ארצה ואיתא שמטה משה דא מט"ט שמשם שרש הבחירה שהוא לשון מטה שיש ביד האדם להטות לכאן ולכאן. והראה ה' יתברך למשה במופת זה שיבין גדל הכח של הבחירה. ועל-כן האדם בסכנה עצומה בכל עת. וזה שאמר לו שישליך המטה שלו ארצה, כי באמת משה כבר הפך את הבחירה לטובה כי כבר עמד בנסיון ונעשה כלו טוב. אך הראה לו כח הבחירה של ההמון וצוה לו שישליך המטה שהוא בחינת כח הבחירה. ישליכהו ארצה. שישליכהו לתוך ארציות וגשמיות של שאר ההמון ותכף כשהשליכהו ארצה, ויהי לנחש, הינו שאצל רב העולם שמנחים בארציות נהפך המטה שהוא כח הבחירה לנחש מגדל התגרות היצר הרע שהוא בחינת נחש הקדמוני. ותכף אמר לו שלח ידך ואחז בזנבו וכו' ויהי למטה בכפו להורות לו ולהודיעו שאף-על-פי שהיצר הרע והנחש מתגבר כל כך בכח הבחירה, אף-על-פי-כן מדה טובה מרבה ויש בידך להפך המטה מנחש למטה, הינו שיש לך כח לעזר אפלו לאותם שהם בבחינת הנ"ל שנתהפך אצלם בחינת המטה לנחש שתמצא להם זכות. ותאיר בהם הדעת הקדוש הנ"ל שעדין ה' אתנו וכו' עד שיתהפכו מנחש למטה. שעל-ידי זה המטה נעשו אחר-כך כל האותות והמופתים, כי עקר הגאלה על-ידי זה על-ידי שהצדיק מעורר הנופלים מאד עד שמקרבם לה' יתברך כנ"ל ועל-כן בגמר הגאלה בקריעת ים-סוף היתה הגאלה דיקא על-ידי היחוד הנעשה על-ידי בחינת נחש דיקא שנתהפך אל הקדשה וכו' כנ"ל:
וזה לכן המשכיל בעת ההיא ידם וכו'. לך דמיה תהלה אלקים בציון. אך לאלקים דומי נפשי וכו'. טוב ויחיל ודומם לתשועת ה' וכו' וכן פסוקים הרבה, כי עתה באחרית הימים האלה שעליהם נתנבאו בפסוקים הנ"ל. צריכין לדם ולשתק הרבה על כל מה שנעשה עתה בעולם ולבלי לכנס בחקירות וקשיות ותרוצים כלל רק לדם ולשתק ולצפות לישועת ה' עד שעל-פי הרב על-ידי הדומיה והשתיקה יבער לבו עד שיצעק ויתפלל לה' יתברך בבחינת נאלמתי דומיה החשיתי וכו' חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני וכו'. וזה משגיא לגוים ויאבדם. כי לוכד חכמים בערמם שכל זה היה בקריעת ים-סוף שסבבם בכונה להטעותם, כמו שכתוב, וישבו ויחנו לפני פי החירת וכו' ואמר פרעה וכו' וכן הוא עתה. ואלו הנרדפים צריכין לזהר לבלי לילך בחכמות רק לצעק אל ה' ואם גם זה קשה על כל פנים לא יהרהר, וכל שכן שלא ידבר נגד מדותיו יתברך רק ישתק וידם עד ישקיף וירא וכו' ויצפה לחסדו יתברך לבד בחינת ה' ילחם לכם ואתם תחרשון, כמו שכתוב ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו וכו'. וכתיב, כי אין בנו כח בכל ההמון הזה וכו' עזרנו כי עליך נשענו. בפרט עתה בסוף הגלות הזה שעל זה אמר ירמיה, צפו מים על ראשי וכו' קראתי שמך ה' מבור תחתיות וכו'. ואמר טוב ויחיל ודומם לתשועת ה' וכו' כנ"ל עד ישקיף וירא ה' משמים כי לא יזנח לעולם ה' וכו' וכן הרבה. כי עקר הרדיפה של השונאים הן מעובדי כוכבים הן בין ישראל בעצמן שהחולקים רודפים מאד את הכשרים. והעקר על-ידי חכמות של הבל שנדמה לכל אחד שהוא נבון וחכם ורוצה שהכל ילכו בדרך חכמתו העקמה ומהפכת. ונדמה לו שהוא צריך להיות רודף את הנרדפים מאד, אבל אלו הנרדפים צריכין לזהר ביותר שלא יתעו ויטעו אחרי חכמתם הרעות רק יסתכלו על האמת לאמתו ויקימו אל תען כסיל כאולתו. רק לחרש ולשתק אפלו בדעתו לבלי לכנס בקשיות ותרוצים כנ"ל. רק לצפות לישועת ה'. בבחינת מה שאמר משה לישראל בקריעת ים-סוף אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' וכו' ה' ילחם לכם ואתם תחרשון כנ"ל. רק שעתה מחמת שצריכין שתהיה גאלה שלמה שאין אחריה גלות והסטרא אחרא והיצר הרע מתפשט מאד מאד וכו' על-כן צריכין עתה להאריך אפו ביותר ויותר ולהתגבר יותר לדם ולשתק בדעתו לבלי להרהר אחרי ה' יתברך ואחרי יראי ה' האמתיים. רק להשתדל לצעק ולהתפלל לה' יתברך הרבה כנ"ל. וכמו שאמר התנא כמה פעמים בעקבות משיחא חצפא יסגא וכו' יראי חטא כו'. והאמת תהיה נעדרת ודרשו רבותינו זכרונם לברכה שיהיה נעשה האמת עדרים עדרים וכל אחד יאמר שאצלו האמת עד שבסוף מסים על מי לנו להשען על אבינו שבשמים. וכן חוזר זאת כמה פעמים שבכל פעם שמגלה הבלבול והקטגוריא שיהיה באחרית הימים האלה מסים בכל פעם על מי לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים כמבאר בסוטה, עין שם, הינו כנ"ל:
והכלל, שעקר הרדיפה של הרודפים את הכשרים והתמימים הוא שרוצים לתפסם בחכמתם הרעה וברבוי ליצנות שלהם וזה קשה מן הכל. כי עקר הוא מניעת המח, כי מתחלה רודפים אותם ממש כמפרסם. ואחר-כך משתדלים ביותר לפתותם בחלקלקות דבריהם הרעים שאומרים שדורשים טובתם וכו' וזה קשה מן הכל, על-כן אי אפשר לבאר ולספר כל מה שיש בזה רק המשכיל כעת ידם ויבין היכן האמת ויקים דברי התנאים הנ"ל שחזרו וכפלו כמה פעמים על מי לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים:
ונחזר לענין ספירה. וזה שמבאר בכונות שבספירה עוסקין לתקן ולזכך הדמים. והעקר שיהיו נבלעים באיברים וכו', עין שם סודות נוראים בענין זה. כי זה כלל ענין פסח וספירה, בחינת ואמר לך בדמיך חיי וכו' עין שם. וזה ידוע שכל סודות הקבלה מרמזים בהאדם שהוא בחינת צלם אלקים וכו'. הינו על-פי התורה כי מרחמם הנ"ל שבארנו לעיל שכל זה ענין פסח וספירה. כי אז הודיע לנו משה רבנו אלקותו יתברך אשר מלא כל הארץ כבודו. כי ראינו זאת עין בעין על-ידי כל האותות והמופתים ועל -ידי הארת הדעת שהאיר בנו וכו'. ועל-ידי הארת הדעת שהעקר הוא לכלל העולמות עליונים ותחתונים יחד וכו' כנ"ל על-ידי זה זוכין להארת הרצון בשעת האכילה. ועל-כן עוסקין בתקון האכילה בספירה ושבועות על-ידי עמר שעורים ושתי הלחם וכו' וכנ"ל. ועל-כן בימי הספירה ירד המן לישראל. ועל-כן מבקשים אז, ארץ נתנה יבולה יברכנו וכו'. כי אז צומחים תבואות השדה ואז עוסקין בתקונים (הנ"ל) שנזכה להארת הרצון בשעת האכילה שזה עקר כלליות העולמות בשלמות וכנ"ל. וזה בחינת זכוך הדמים שהעקר שיהיו הדמים נבלעים באיברים. וכל זה נעשה על-ידי תקון האכילה כשמתגברים להמשיך על עצמו בשעת האכילה היראה הנגשת אל האדם אז עד שממשיכין על עצמו הארת הרצון המפלג אז כנ"ל:
כי זה ידוע שעקר האכילה שהוא להחיות את האדם עקרה הוא בשביל הדמים, כי הדם הוא הנפש והוא מחיה את האדם. ומחמת רתיחת הדמים יש באדם אש הבוער וכו' שבשביל זה צריכין לאכל להכניס המאכל לתוך המעים שהוא תמורת הנתך וכו' כמובא. ועל-ידי זה מחיין את הדמים שיוכלו להחיות את האדם, אבל העקר לאכל בקדשה על-פי התורה בבחינת ותורתך בתוך מעי, דהינו שעל-ידי המאכל יחיה את הדמים שבהם הנפש עד שהנפש יתקשר עם הגוף בבחינת כלליות העולמות כנ"ל. דרי מעלה עם דרי מטה שהם בחינת גוף ונפש כנ"ל בתחלת ההלכה הזאת, עד שיזכה ליראה שלמה שהוא בחינת גבורות דקדשה, בחינת דמים עד שיבא להארת הרצון המפלג שהוא בחינת חמימות הדמים דקדשה לבער ולהתלהב לה' יתברך בשלהובין דרחימותא בבחינת רשפיה רשפי אש וכו', בבחינת חם לבי בקרבי וכו'. וזה עקר בחינת בליעת הדם באיברים שזהו בחינת אדם שהאלף מאיר ומחיה את דם האדם ונעשה מ"ה, שזהו בחינת הארת הרצון כנ"ל כמבאר בכונות, כי זה נעשה רק על-ידי אכילת ישראל שנקראים צדיקים שאוכלים בבחינה הנ"ל עד שזוכין ליראה ולרצון כנ"ל. שמשם עקר השביעה בחינת ומשביע לכל חי רצון שאז הוא בבחינת צדיק אכל לשבע נפשו. וכמו שאיתא בזהר הקדוש ורעותא ששבעה שוה עלוהי. כי כשאינו אוכל בקדשה בבחינת הנ"ל הוא בבחינת ובטן רשעים תחסר. כי עקר השביעה מהרצון כנ"ל. ואזי הדמים שמקבלין חיות מהמאכל אינם זכים ויש לו עכירת דמים שאז הדמים אינם מקשרים ומבלעים היטב בתוך האיברים רק הם שוטפים ורוחפים עליהם ומשם כל בלבול הדעת שנמשך מעכירת הדמים ומשם כל הרוח שטות, על-כן עקר התקון כשמקרב עצמו להצדיק שהוא בחינת משה שיש לו כח להאיר בו הדעת הנ"ל. עד שמודיעו שגם אצלו נמצא ה' יתברך כי עדין ה' יתברך עמו וכו' עד שמתגבר להיות איש חיל וכו' להמשיך על עצמו הארת הרצון בשעת האכילה ועל-ידי זה עקר השביעה שהוא חיות הדמים, הינו שהדמים נבלעים היטב בהאיברים בבחינת בדמיך חיי וכו'. שעל-ידי זה מבטל הרצונות הרעים של רתיחת הדמים ומהפך רתיחת הדמים אל הקדשה שירגיל עצמו להמשיך רצונו תמיד לה' יתברך כי כשזה קם זה נופל, כי אי אפשר שיהיה שני מחשבות יחד וכשמרגיל עצמו להיות רצונו חזק תמיד לה' יתברך ביותר בשעת האכילה דיקא שאז מאיר הרצון ביותר ואז יכולים להמשיכו על עצמו ביותר אם לא יהיה איש עצל שקורין שלימזלניק כמו שמבאר שם, על-ידי זה מבטל רצונות של רתיחת הדמים דסטרא אחרא שנמשכין מעכירת הדמים שהם בחינת הדמים שלא נבלעו כראוי בהאיברים כמו התינוק שהביאו לרבי' נתן הבבלי שהיה אדם ביותר וכו', כמובא מאמר זה בכונות, עין שם. וכל זה זוכין על-ידי הצדיק שיכול להאיר בבנים ותלמידים בדרי מעלה ודרי מטה וכו' ולקשר ולכלל העולמות יחד כנ"ל. שעל-ידי זה זוכין להארת הרצון בשעת האכילה שמקשרת הנפש עם הגוף על-ידי שמחיה את הדם שהוא הנפש שעל-ידי זה הוא בחינת זכוך הדמים שנבלעין בהאיברים כראוי עד שבוער לה' יתברך בכל עת ברצון מפלג ביותר עד שמוציא הרצונות בפיו שמודה ומהלל ומתפלל לה' יתברך שזהו בחינת מצות ברכת המזון אחר האכילה כמבאר במקום אחר, שזהו בחינת חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני כנ"ל. כי עקר חמימות הלב שבוער כמו אש הוא מרתיחת הדמים שצריכין להפך רתיחת הדמים שהם חמימות הלב אל הקדשה שיבער לה' יתברך ברצונות דקדשה עד שידבר בלשונו הכסופין והרצונות טובים שלו כמו שמבאר במקום אחר (בהתורה אית לן בירא בדברא וכו' סימן לא) כי עקר התגלות האמונה הקדושה הוא על-ידי הדבור כנ"ל כמו שכתוב, אודיע אמונתך בפי, ועל-ידי זה עקר המשכת אורות המקיפין שנמשכין על-ידי הדבור כמו שמבאר בכונות, עין שם וכנ"ל (עין לעיל באות לה, עין שם):
ועתה בא וראה זה מצאתי במדרש חזית שיר השירים מגדל מעלת הרצון שזוכין על-ידי הידים שהם הרמזים שיש בים החכמה כנ"ל. וזה לשון המדרש שיר השירים (קפיטיל ו' פסוק ד) יפה את רעיתי כתרצה. כשאת רוצה כד את בעיא לית את צריכה בעיא מכלום, מילף מכלום מי אמר להם להביא עגלת בקר לטען המשכן לא מהון ובהון וכו', עד כאן לשונו. ושים לבך היטב לכל דבור ודבור מדברי המדרש הקדוש הזה. כמה וכמה הוא מפליג במעלת הרצון דקדשה של ישראל-עם קדוש שכשרוצים באמת רצונות דקדשה להתקרב לה' יתברך אינם צריכים עוד לבקש משום אדם וללמד ממנו. רק הרצון בעצמו יודיע לו מה לעשות לגרם נחת רוח לה' יתברך. כמבאר במדרש הנ"ל כשאת רוצה כד את בעיא לית את צריכה בעיא מכלום מילף מכלום וכו' כי הרצון הוא בחינת אור מ"ה הנ"ל המאיר בים החכמה שהוא בחינת הרמזים הנ"ל, הינו כי יבין מעצמו על-ידי הרמזים שהצדיק מרמז לו בכל עת על-ידי דברי תורתו הקדושה שאי אפשר לבאר הכל בפה ובכתב רק על-ידי בחינת רמזים יכול להאיר בדעתו עד שיתחזק ברצונות חזקים מאד לה' יתברך עד שלא ידע כלל מה הוא רוצה (כמו שמבאר שם) עד שה' יתברך יעזר לו ויאיר בלבו שיבין מה לעשות לגרם נחת רוח לה' יתברך להתקרב אליו על-ידי זה כמו הנשיאים שהבינו מעצמם להביא עגלות להמשכן אף-על-פי שלא נצטוו על זה כלל כמבאר שם במדרש ועין שם מה שמבאר שם על פסוק קח מאתם, מאתם היו הדברים וכו', עין שם:
וכל זה היה בשעת הקמת המשכן שאז הביאו הנשיאים עגלות וכו' שעל זה משבחם הכתוב מאד יפה את רעיתי כתרצה כנ"ל. כי עקר כל התקונים הנ"ל המבארים בתורה הנ"ל נעשים על-ידי בחינת הקמת המשכן שהוא בחינת הבית-המקדש שבו הקריבו כל הקרבנות לרצון. כי עקר התקשרות וכלליות עליונים ותחתונים היו על-ידי הבית-המקדש שהוא בחינת המשכן כמו שמבאר שם בתורה הנ"ל, עין שם. וזהו בחינת יפה את רעיתי כתרצה נאוה כירושלים אימה כנדגלות וכו'. כי אימה כנדגלות נאמר על מעלת הדגלים של ישראל שהלכו ישראל במדבר בסדר הדגלים ובין הדגלים נשאו את המשכן שכל זה הוא בחינת כל התקונים הנ"ל של תורה הנ"ל שהעקר הוא להאיר הדעת הקדוש בישראל להודיעם תמיד כי ה' הוא האלקים ולא ישכחו אותו יתברך בשום עת, כמו שכתוב, אשרי איש שלא ישכחך וכו'. שעל-ידי זה מוציאין את ישראל מעוונות מרוח שטות וכו' וזה צריכין לקבל מהצדיק האמת שהוא בחינת משה כנ"ל. וגם צריכין שכל אחד מישראל יאיר בחברו הארת הדעת שנמשך בלבו מרבו שיאירו כל ישראל זה לזה ויקבלו דין מן דין כמו שמבאר בהתורה הנ"ל. וזה בחינת מעלת הדגלים של ישראל שהלכו בדגלים סביב המשכן, כי המשכן בחינת הבית-המקדש שם עקר הארת הדעת של משה רבנו, כי שם קבל כמה מצוות התורה שנדבר ה' יתברך עמו באהל מועד שהם עקר הדעת על-כן הלכו כל ישראל סביב למשכן כלם כאחד חברים ונשאו הדגלים שהיה מציר עליהם הגונין של שתים עשרה אבני החשן שהם בחינת הגונין עלאין גונין קדישין שיש בכל אחד ואחד מישראל בבחינת ישראל אשר בך אתפאר שהם כלולים מגונין סגיאין. וכל אלו הגונין של ישראל היו כלולים בהציורים הקדושים של הדגלים שנשאו לאות ולנס שהם היו הפאר והיפי וההדור הנפלא והנורא של מחנות ישראל הקדושים, כמבאר במדרשים מעצם הפלגת נוראות מעלת הדגלים. וכל זה היה כדי שכל גון וגון הקדוש של כל אחד מישראל יאיר בחברו וחברו בחברו ויקבלו דין מן דין כדי שעל כל אחד יהיה נמשך הדעת הקדוש של משה רבנו. שצריך כל אחד מהחברים שהם התלמידים של משה להאיר זה בזה וזה בזה וכו' כמו שמבאר שם. ועל-ידי הדעת הקדוש הזה נמשך הארת הרצון המפלג כנ"ל. וזהו הסמיכות הנפלא של הפסוק הנ"ל יפה את רעיתי כתרצה שמדבר מגדל מעלת הרצון כנ"ל. וזהו נאוה כירושל ם ירושלים בחינת יראה שלם, כי עקר הארת הרצון והדעת נמשך על-ידי יראה כנ"ל. וזהו, אימה כנדגלות שהם הדגלים, כי עקר הארת הדעת, שהוא בחינת הארת הרצון, נמשך על-ידי הדגלים שעל-ידי זה האירו ונכללו כל הגונין של ישראל זה בזה והאירו זה לזה. שזהו בחינת מה שכל אחד צריך לדבר עם חברו ביראת שמים בכל יום כדי שכל אחד יקבל מחברו וכו' וכנ"ל שעל-ידי זה נמשך הדעת הנ"ל שעל-ידי זה מאיר הרצון שהוא בחינת יפה את רעיתי כתרצה וכנ"ל:
וזהו שנסמך לזה הסבי עיניך מנגדי. זה בחינת שתיקה הנ"ל בחינת סיג לחכמה שתיקה. כי עינים על שם החכמה נאמרו. ועל-כן מזהיר הפסוק הסבי עיניך מנגדי, שיסב ויסלק עיני חכמתו מנגדו שלא יסתכל ולא יעין במה שאין לו רשות שלא יכנס בקשיות ותרוצים שהם למעלה מהזמן וכו' שזהו בחינת שתיקה הנ"ל כנ"ל:
ועקר המשכת הדעת הקדוש הנ"ל הוא להאיר בלב כל אחד מישראל איך שהוא בעמק הגלות בגוף ונפש וממון שאף-על-פי-כן לא יתיאש עצמו מן הרחמים. כי עדין ה' עמו וכו' כי מלא כל הארץ כבודו ואל ישמע לשום הסתה ודחיה שרוצים אחרים או המחשבות שבלבו להסית ולהדיח אותו חס ושלום, מה' יתברך כאלו כבר אפס תקוה חס ושלום וכו'. כי לא כן הוא כי גם עתה עדין ה' יתברך עמך וכו'. ועל-כן כשהעובדי כוכבים והסטרין אחרנין אומרים לישראל שובי שובי השולמית וכו'. שמסיתים אותם שישובו חס ושלום אליהם כמו שפרש רש"י שם משיבין ישראל, מה תחזו בשולמית כמחלת המחנים שנאמר על מחנה הדגלים, כמו שפרש רש"י שם, הינו כנ"ל. כי ישראל משיבין להם, איך אתם יכולים לפתות אותנו להתרחק מה' יתברך חס ושלום מחמת מרירת עמק הגלות הלא כבר יש לנו קדשת מחלת המחנים שהם קדשת הדגלים שמשם נמשך הקדשה מה שכל אחד ואחד מדבר עם חברו ביראת שמים ומאירין זה לזה וזה לזה וכו' כנ"ל. ועל-כן שוב אין אתם יכולין להסית ולהדיח אותנו חס ושלום, מאמתת האמת, כי כבר האיר בנו דעת נפלא כל כך וכל אחד ואחד מאיר בחברו שזהו בחינת קדשת הדגלים שעל-ידי זה נשארים קימים באמתת קדשת ישראל כנ"ל:
כי גם עתה שאין לנו לא משכן ולא דגלים ולא בית-המקדש וכו', אף-על-פי-כן זה ידוע שהתורה הקדושה שנשארה לנו היא כלולה מהכל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל-כן על-ידי שאנו קורין בתורה סמוך לשבועות פרשת הדגלים, על-ידי זה אנו ממשיכין עלינו נפלאות נוראות קדשת הדגלים שהם בחינת כלליות הגונין וכו' כנ"ל. וצריך כל אחד לכון לזה שיזכה להמשיך על עצמו קדשת הדגלים כדי שיזכה להתגבר לדבר עם חברו ביראת שמים בכל יום כדי להאיר הדעת הקדוש בעולם על-ידי שיאירו זה בזה ויקבלו דין מן דין וכו'. שזהו בחינת קדשת הדגלים כנ"ל. גם הדגלים הם בחינת רמזים הנ"ל, כי הדגלים הם לאות ולסימן ולרמז לכמה דברים בענין הקבוץ ובענין תכסיסי מלחמה שיודעים אנשי חיל ומבינים כמה וכמה רמזים על-ידי הדגלים להתקבץ כל אחד ואחד למחנהו ולדגלו וכו'. ועל-כן רב המלחמה מתנהג על-ידי הדגלים שהם לאות ולסימן לכל עניני הקבוץ למלחמה. נמצא, שהדגלים הם בחינת רמזים הנ"ל שעל-ידי זה עקר המשכת הדעת הנ"ל שישאר כל אחד על עמדו וכו' וכנ"ל:
וזה שמפליג שם במדרש מאד בשבח עצה זאת של הנשיאים שהשיגו להביא עגלות ושורים לשאת את המשכן. כמבאר שם במדרש למעין שם עד שמשה נתירא שמא רוח הקדש נסתלקה ממנו ושרתה על הנשיאים או שמא נביא אחד עמד וחדש את ההלכה עד שאמר לו הקדוש-ברוך-הוא שמאתם היו הדברים וכו' עין שם. ומבאר שם, ומי נתן להם את העצה? אמר רבי סימון, שבטו של יששכר, אמר להם המשכן הזה שאתם עושים פורח הוא באויר עשו לו עגלות כדי שיהא נטען בהם. הוא שהכתוב משבח שבט יששכר, יודעי בינה לעתים. מהו לעתים וכו' לדעת מה יעשה ישראל וכו'. כי יששכר זה בחינת הצדיק האמת שיכול להאיר בכל העולמות בדרי מעלה ודרי מטה עד שיכול לעורר ולהקיץ את כל השוכני עפר המנחים בדיוטא התחתונה מאד מאד שגם הם יתעוררו לה' יתברך כי הוא מודיעם כי עדין ה' יתברך אתם וכו' כי מלא כל הארץ כבודו. וזה בחינת יששכר שמודיע לכל בחינת 'יש שכר', בחינת כי יש שכר לפעלתך ויש תקוה לאחריתך וכו', כמבאר כל זה היטב בהלכות פטר חמור הנ"ל, עין שם היטב. ומבאר שם על פסוק זה ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל שהצדיק בחינת יששכר שמאיר כל הלכות התורה בישראל כנתינתם בסיני כמו שמבאר שם במדרש על פסוק, וכל אחיהם על פיהם. שכל אחיהם היו מסכימין ההלכה על פיהם כהלכה למשה מסיני עד שמאיר בבנים ותלמידים התחזקות עצום ונורא שיתחזקו כל ימיהם ועתיהם בכל מה שיעבר עליהם שלא יפלו ולא יתרחקו מה' יתברך לעולם אף אם יעבר עליו מה. שזהו בחינת ומבני יששכר, שהם הבנים ותלמידים של הצדיק שנקרא יששכר כנ"ל, כי גם התלמידים נקראים בנים, הם יודעי בינה לעתים שיודעים בינה להתבונן לעתים שהם כל העתים שעוברים עליהם, אשר על זה צעק דוד, בידך עתותי הצילני כו':
כי זה ידוע לכל אדם כמה וכמה עתים עוברים עליו בגשמיות וברוחניות בגוף ונפש וממון בפרנסה ובגדול בניו בקטנותם ובגדלותם וכו' וכמה מיני צרות מצרות שונות וכמה וכמה ישועות וחסדים ונפלאות שה' יתברך עוזר לו בכל פעם ובפרט בענין קדשת יהדותו שזה העקר. וזה עקר הרחמנות על נפש הישראלי ושם כלולים כל הצרות והישועות והירידות והעליות של כל אדם, כי סוף כל סוף לא ישאר ממנו כלום כי אם מה שהתגבר בחסדו יתברך להנצל ולהמלט מפח יוקשים מהמצודה הפרוסה על כל החיים וכו'. ובכל עת ועת שעובר על האדם בין בטיבו בין בעקו חס ושלום, בין בעליה בין בירידה וכו', בכלם מאיר בהם הצדיק בחינת יששכר שידעו עצות מה לעשות. שזהו בחינת הפסוק הנ"ל ומבני יששכר יודעי בינה לעתים שיודעים בינה מהדעת והרמזים של הצדיק שהאיר בהם לדעת מה יעשה ישראל שידעו בכל העתים שעוברים עליהם מה יעשו ובמה יחיו את עצמן באפן שישארו על עמדם ולא יפלו ולא יתרחקו לעולם, וזהו בחינת יודעי בינה לעתים, כי צריכין לקשר כל העתים שעוברים על האדם לבחינת העת האחרון שהוא עת קבול השכר של כל אחד מישראל שהוא בחינת כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, המובא בהתורה הנ"ל לענין הארת הרצון המפלג בשעת האכילה וכו' כנ"ל. וזהו לדעת מה יעשה ישראל מ"ה דיקא בחינת כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל שהוא בחינת הארת הרצון שהוא בחינת מה, בחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכו'. כי עקר ההתחזקות הוא על-ידי הרצון שאיך שעובר עליו בכל עת איך שהוא איך שהוא על כל פנים יחזק את עצמו ברצון חזק מאד לה' יתברך ועל כל פנים יכסף וישתוקק לשוב לה' יתברך מכל מקום שהוא כי סוף כל סוף מה ישאר ממנו. ובפרט שכבר גלו לנו הצדיקים אמתיים שהרצון הטוב בעצמו יקר וחשוב מאד מאד וזה בחינת עקר התכלית האחרון בחינת מה רב טובך וכו', על-כן צריך להתחזק תמיד בכל עת ברצון חזק לה' יתברך מכל מקום שהוא שעל-ידי זה יתעורר ויתגבר להתפלל תמיד לה' יתברך ולהרבות באמירת תהלים ותחנות ובקשות רבות שיחמל עליו ה' יתברך וימשיך עליו הרחמנות האמתי של המנהיג האמתי שהוא בחינת 'כי מרחמם ינהגם'. עד שיזכה לצאת מהרוח שטות וכו' ובפרט להרבות בהתבודדות שהוא שיחה ותפלה בינו לבין קונו עד שישפך לבו כמים נכח פני ה' עד ישקיף וירא ה' משמים ויאיר עליו הדעת הקדוש לבטל הרוח שטות עד שיצא וישוב מכל העוונות ויזכה להתקרב לה' יתברך באמת. כי תפלה זו בחינת יראה, בחינת מה הנ"ל, בחינת מ"ה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה. שהוא בחינת תפלה בחינת יראת ה' היא תתהלל וכמובא שם פסוק זה לענין הארת הרצון הנ"ל, עין שם:
ועל-כן שבטו של יששכר דיקא שקבלו הדעת הקדוש הזה הנ"ל. הם נתנו עצה להביא עגלות לשאת את המשכן ששם עקר התקשרות והכלליות של דרי מעלה ודרי מטה כנ"ל. שזה היה עקר התקון על חטא העגל שפגמו ישראל באמונה ועבדו עבודה זרה. וכשנתרצה ה' יתברך למשה צוה לו לעשות המשכן בתקונים נוראים ונפלאים כאלה עד שעל-ידי זה ימשיכו שכינתו למטה לגלות ולהאיר כי מלא כל הארץ כבודו וכו'. שעל-ידי זה עקר התקון וכנ"ל. ועל-כן שבטו של יששכר שהם עסקו מאד בלמוד הקדוש הזה שקבלו מרבם, על-כן הם נתנו עצה זאת להביא עגלות לשאת את המשכן באפן שיוכלו על-ידי נשיאת המשכן להמשיך אלקותו יתברך למטה בכל הדרי מטה הירודים מאד להודיע לכל כי ה' הוא האלקים. שבשביל זה הלכו ישראל במדבר ארבעים שנה והלכו ארבעים ושנים מסעות ועברו כמה מדבריות הכל כדי לגלות שה' יתברך בכל מקום. כי ה' יתברך מרומם ומנשא מאד מכל העולמות הרוחניים. ואף-על -פי-כן בנפלאות חסדיו הוא מצמצם שכינתו למטה בזה העולם הגשמי דיקא, כי זה עקר גדלתו וכו', כמו שמבאר שם. וזה מרמז שם במדרש שאמרו, המשכן הזה שאתם עושים פורח הוא באויר עשו לו עגלות, ופרש שם ה"מתנות כהנה", פורח הוא באויר?! שהוא בלשון בתמיה. אבל יש לפרש שכונתם הוא כפשוטו שאמרו לישראל, הלא המשכן הזה שאתם עושים פורח הוא באויר כי הוא רחוק מאד מאד מזה העולם הגשמי ויכול לפרח באויר ולהסתלק מכם, על-כן צריכין לעשות תחבולות להמשיכו עוד למטה למטה להביא עגלות ושורים לשאת אותו עד שתהיה נמשכת הקדשה של המשכן גם על העגלות הגשמיות והשורים שהם בהמות חסרי דעת, כי כל מה שישראל ממשיכין קדשתו למטה למטה יותר ומגלין שבתקף הגשמיות שורה קדשתו על-ידי זה נתעלה ונתקדש שמו יתברך ביותר כנ"ל. ודיקא על-ידי זה נקשרת קדשתו למטה ולא תסתלק עוד, כמובן כל זה בהתורה הנ"ל ובזהר הקדוש ובתקונים, ובפרט במה שאיתא בתקונים דישראל קראן לה בשמע ישראל וקשרין לה בכמה קשרין של ציצית ותפלין וכו' וכו' שזהו בחינת מלך אסור ברהטים המובא בדבריו זכרונו לברכה (סימן סמך לקוטי תנינא, עין שם) ועל-כן היתה עצה עמקה של שבט יששכר להביא עגלות ושורים לשאת את המשכן שלא יפרח באויר רק להמשיך קדשת המשכן על עגלות ושורים גשמיים באפן שימשיכו ויקשרו שכינתו למטה שזה עקר התקון וכנ"ל. כי העגלות שנשאו את המשכן הם בחינת מעשה מרכבה שהיו שם אופנים וגלגלים נושאי הכסא, כי כל מעשה המשכן וסדר הדגלים היה בבחינת מרכבה העליונה כידוע בבחינת מרכבו ארגמן. ואלו האופנים והגלגלים של העגלות שהם בחינת גלגלי המרכבה הם בחינת גלגל החוזר המובא בדבריו זכרונו לברכה (בענין הדריידיל המובא בלקוטי מוהר"ן שאצל הספורי מעשיות שהוא בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה בחינת כלליות העולמות וכו', עין שם היטב:
וזה בחינת מה שנאמר ביעקב, וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו ותחי רוח יעקב אביהם. כי כשנשאו את יעקב נשאו אותו בבחינת המשכן, כמו שמבאר בפרשת הדגלים שהיו מסדרים כמו שצוה להם יעקב לשאת אותו אחר הסתלקותו, כמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה ובפרוש רש"י, ובודאי גם בחיי יעקב היו כל נסיעותיו בבחינה זאת בבחינת נסיעת השבטים עם המשכן כי העקר הוא לזכות לזה בחייו בבחינת היום לעשותם, ומי שטרח בערב שבת וכו'. ועל-כן יעקב אבינו קדש את עצמו כל כך עד שזכה בחייו לזה שכל נסיעותיו היו בבחינה הנ"ל בבחינת נסיעת ישראל עם המשכן שזה הסוד ידע יוסף כי יעקב מסר לו כל חכמתו, על-כן כאשר ראה את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו אז, ותחי רוח יעקב. כי הבין שזה הסוד אינו יודע רק יוסף, כי הוא סוד העגלות של הנשיאים שנשאו את המשכן שכל סדר נסיעתם עם הדגלים קבלו מיעקב אביהם כנ"ל. שעל-ידי הסוד הזה של מעשה המשכן וישראל נשאו אותו עם סדר הדגלים על העגלות והשורים וכו' על-ידי כל זה עקר תקון האמונה לבטל חטא העגל שהוא פגם האמונה. כי על-ידי כל התקונים של המשכן עם העגלות וכו' כנ"ל על-ידי זה ממשיכין שכינתו למטה בקשר אמיץ וחזק שלא ינתק ולא יהרס לעולם שאפלו עתה באחרית הימים האלה בסוף הגלות בעקבות משיחא במרירות דמרירות גלות הנפש של העתים הללו אף-על-פי-כן יאירו בנו הצדיקי אמת שנדע גם עתה איך להתחזק בכל עת בבחינת ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל וכנ"ל:
ונחזר לענין הלכות סעדה ובציעת הפת וכו'. וזה בחינת ברכת המוציא שהיא חשובה וקודמת לכל ברכת הנהנין כמבאר בפוסקים, כי עקר השביעה וסעדת הלב הוא הלחם שהוא עקר אכילת האדם. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ומובא בפרוש רש"י ז"ל על פסוק, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, בתורה נביאים וכתובים מצינו שפתא סעדא דלבא וכו' כי עקר השביעה הוא מהארת הרצון בבחינת ומשביע לכל חי רצון שנמשך מהידים שיש בים החכמה שהם הרמזים הנ"ל בחינת פותח את ידך וכו'. כי עקר חיות האדם שמקבל מהמאכל הוא על-ידי החכמה והדעת שמלבש בהמאכל שמשם כל החיות, כמו שכתוב, החכמה תחיה. ועקר שלמות הדעת הם הרמזים שמאיר הרב לתלמידיו בידיו וכנ"ל. ועל-ידי זה עקר ההתגברות במלחמה שצריך כל אדם ללחם בזה העולם מלחמה הארכה והגדולה עם היצר הרע והמונעים שהמלחמה מתגברת ומתפשטת בכל עת כמעט בלי שעור ואין לנו שום כח כי אם על-ידי התורה שקבלנו מרבותינו זכרונם לברכה שבארו לנו תורת משה והודיעו לנו דרכי התורה בכמה וכמה עצות ודרכים ישרים להתגבר כנגדם ולבלי להיות נלכד ברשתם. שזהו בחינת הדעת הקדושה הנ"ל שמאיר הרב האמת בכל דור לבניו ולתלמידיו שהעקר הוא להציל ישראל מעוונות וכו' כנ"ל. ועקר הדעת הזה אי אפשר להאיר בהם כי אם על-ידי רמזים שהם בחינת ידים כנ"ל. כי אי אפשר בשום אפן להודיע ולבאר לכל אדם איך יתגבר לשאר על עמדו בכל מה שיעבר עליו בכל העתים השונים של כל ימי חייו, רק המשכיל החפץ באמת צריך לשום לבו להבין הרמזים שהם בחינת ידים שיש בים החכמה באפן שישאר קים בנקדת יהדותו לעולם ועד, כי יש רמזים הרבה שמאיר הצדיק לכל אדם בדרכי עצות נפלאות להצילו מחטאים שישמר מחשבתו, כי אי אפשר לשני מחשבות שיהיו ביחד וכו'. וכיוצא בזה בכמה רמזים שמרמזים הצדיקים אמתיים שישמיט עצמו ולא יהיה כרוך אחרי שרירות לבו, וכו' כמו שכתוב, אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וכו'. אבל מגדל התגברות המלחמה של היצר הרע וחילותיו כי הבחירה יש לה כח גדול, על-ידי זה נמצאים הרבה שנכשלים כמו שנכשלים. ואזי רוצה הבעל דבר להתגבר עליהם להפילם לגמרי חס ושלום, כידוע נגע המספחת הזאת בכמה וכמה בני אדם וזה גרוע מן הכל. על-כן העקר להתקרב לצדיקי אמת והם מכניסים בהם דעת כי עדין ה' אתם ואצלם כי מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל ועקר הדעת הזה בשלמות מכניסים בהם על-ידי רמזים הנ"ל, כי אי אפשר לבאר בפה ובכתב עד היכן עד היכן צריך כל אחד להתחזק בכל מה שיעבר עליו כל ימי חייו, רק צריך להתחזק ולהתגבר בעצמו ולהסתכל על הרמזים האמתיים של הצדיק וכו' וכנ"ל. נמצא, שעקר התגברות המלחמה הוא על -ידי הרמזים שהם בחינת ידים הנ"ל:
וזה בחינת מה שאמר דוד המלך עליו השלום, ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה. כי עקר הלמוד ללחם מלחמה זאת הוא על-ידי הידים והעשר אצבעות, כי הרמזים שהם בחינת ידים, בחינת נטיתי ידי, הם כלולים בכל העשר אצבעות כי יש הרבה רמזים ובכל אצבע ואצבע מהעשר אצבעות יש כמה וכמה רמזים שזהו בחינת אצבעותי למלחמה. ומחמת שבהלחם מלבש ביותר הדעת עם הרמזים הנ"ל על-כן יש בו כח ביותר להשביע את האדם ולסעד את לבו, כי עקר השביעה על-ידי הרמזים שהם הידים שעל ידם נמשך הארת הרצון שמשם עקר השביעה כנ"ל. ועל-כן נקרא לחם לשון מלחמה כמו שכתוב לחם את לחמי. וכמו שאיתא בזהר הקדוש שבשעתא דסעדתא הוא עדן קרבא. וכמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל שצריך לבלי להיות עצל שקורין שלימזלניק כי צריכין להתגבר אז בשעת האכילה מאד להמשיך על עצמו הארת הרצון הקדוש הנ"ל. אף אם הוא כמו שהוא וכנ"ל. ועל-כן התורה נמשלה ללחם, כמו שכתוב, לכו לחמו בלחמי כי התורה הוא הדעת הנ"ל שמשם מקבל הלחם חיות להחיות את האדם והעקר על-ידי הרמזים וכו' כנ"ל. וזה בחינת ברכת המוציא שמברכין על הלחם שמשנה ברכה זו מכל ברכת הנהנין, כי פורטין בה בפרוש מקום יציאת הלחם, כי מברכין המוציא לחם מן הארץ ומזכירין הארץ בפרוש. מה שאין כן בכל ברכת הנהנין שמברכין רק בורא פרי העץ או האדמה או שהכל וכו' ואין מזכירין בפרוש שיצאו מן הארץ אף-על-פי שבאמת כלם הוציא ה' יתברך מן הארץ, כי הכל היה מן העפר, אך מחמת שעקר שביעת האדם וחיותו הוא על-ידי הלחם ביותר, על-כן ברכה זאת חשובה מכלם ומזכירין בה בפרוש שהוציא הלחם מן הארץ, הינו שמברכין לה' יתברך שברא את הלחם והשפיע בו חיות שהוא החכמה והדעת המלבש בו שמשם כל כחו להחיות את האדם כנ"ל. ועקר הדעת הזה שהוא החיות שבו. הוציא מן הארץ דיקא, דהינו מבחינת מלא כל הארץ כבודו. 'כל הארץ' דיקא, כי עקר אלקותו יתברך מתגלה בהארץ הזאת דיקא שזה כלל כל התורה הזאת שמראים להדרי מטה כי מלא כל הארץ כבודו, כי הקדוש-ברוך-הוא יש לו שרפים וחיות וכו' ועולמות עליונים מאד מאד ומניח כלם ומשרה שכינתו בתחתונים, כי דיקא למטה בזה העולם מלא כבודו את כל הארץ וכו' כנ"ל. ומשם מבחינה זאת ה' יתברך מוציא את הלחם להחיות את האדם כי עקר החיות הוא על-ידי זה שיודעין כי ה' הוא האלקים ומלא כל הארץ כבודו וכנ"ל:
ועל-כן ברכת הלחם חשובה וקודמת לכל ופוטרת כל הדברים הבאים מחמת הסעדה. וכמו שכתוב במשנה ברך על הפת פטר את הפרפרת, ברך על הפרפרת לא פטר את הפת, כי עקר שלמות הדעת מלבש ביותר בהלחם כי שם מלבשים ונעלמים כל הרמזים שיש בים החכמה שהם העקר, כי זה רואין בחוש שבכל המאכלים יש בהם טעמים ערבים ומתוקים וכו' יותר מבהלחם, אבל אף-על-פי-כן עקר השביעה והחיות הוא הלחם. וזה מחמת כי באמת כל הטעמים נמשכין מהדעת שנקרא טעם כמו שכתוב, טוב טעם ודעת למדני. ועל -ידי זה יש כח בהמאכל להחיות את האדם וכנ"ל. וכל מאכל ומאכל מקבל איזה חלק מהדעת להחיות את האדם וכמו כן יש בו טעם ערב ומתוק וכו'. אבל בהלחם אין מרגישין בו ערבות ומתיקות כל כך, אבל באמת נעלמים בהלחם כל מיני טעמים של כל מיני מאכלים שבעולם, כי שם מלבש עקר הדעת בשלמותו שהם הרמזים שיש בים החכמה שהוא כלליות ושלמות כל הדעת וכנ"ל. ועל-כן הלחם חשוב ועולה על כל המאכלים שבעולם אף-על-פי שיש בהם טעמים ערבים ומתוקים מאד, כי כל ערבותם ומתיקותם שנמשך מהדעת ששם כל הערבות והמתיקות האמת (וכמו שמבאר בהתורה מי שיודע מארץ-ישראל. שמתיקות הדעת עולה על הכל וכמו שכתוב ומתוקים מדבש ונפת צופים. כל זה אין לו שלמות כי אם על-ידי הלחם שהוא עקר האכילה, כי שם בהלחם נעלמים כל הרמזים הנ"ל שהם הארת הרצון ששם עקר השביעה. ועל-כן בהלחם אין מתגלה הערבות והמתיקות כל כך מחמת ששם הרמזים הם בהעלם גדול אבל הם עקר החיות והשביעה וכנ"ל. ועל-כן כל המאכלים הם טפלים להלחם שהוא העקר, כי עקר הדעת הם הרמזים שהם נעלמים בהלחם שהם בחינת הארת הרצון, שהם עקר השביעה וכנ"ל:
וזה, אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש וכו'. הינו כי מבאר לעיל שעקר ההתגברות במלחמה של זה העולם הוא על-ידי הרמזים שהם בחינת הארת הרצון, כי אף -על-פי-כן אני רוצה האמת וכו' וכמבאר מזה בדברינו כמה פעמים. וזה מבאר בסמיכות הפסוקים הנ"ל שאמר דוד, אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. ומפרש והולך מהו זאת שהוא בוטח בו שהוא מה שאחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם וכו', הינו בחינת התגברות הרצון והכסופין דקדשה שכל שאלתי ובקשתי מאת ה' תמיד הוא רק אחת שהוא, שבתי בבית ה' כל ימי חיי וכו'. שאזכה לשבת בבית ה' לחזות בנעם ה' וכו' שהוא רצון דקדשה ומאחר שכל רצוני רק לזה וכל שאלתי ובקשתי כל ימי חיי הוא רק זאת, בזאת אני בוטח בכל המלחמות שקמים עלי ובכל המחנות החונים עלי ומקיפים ומסבבים אותי מכל צד ופנה ומצדי צדדים שאף-על-פי-כן לא אתירא מהם, כי אני בוטח בזאת. שהוא אחת שאלתי וכו'. שהוא התגברות הרצון דקדשה שאני מתגבר בכל עת. שעל-ידי זה יסיעני ה' יתברך לנצחם ולשברם, כי עקר ההתגברות במלחמה הוא על-ידי הרצון דקדשה וכנ"ל:
וזה בחינת סמיכות המשנה של פרק ד דמסכת אבות שהוא, בן זומא אומר 'איזהו חכם' הלומד מכל אדם, שנאמר מכל מלמדי השכלתי. 'איזהו גבור' הכובש את יצרו, שנאמר טוב ארך אפים מגבור וכו', 'איזהו עשיר' השמח בחלקו, שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך-אשריך בעולם הזה, וטוב לך בעולם הבא. איזהו מכבד המכבד את הבריות שנאמר כי מכבדי אכבד ובזי יקלו:
כי כלל המשנה הקדושה הזאת שגלה בן זומא הוא בחינת הארת הדעת דקדשה הנ"ל המבאר בהתורה כי מרחמם הנ"ל. שזה עקר הכל עקר קיום וישוב העולם כמו שמבאר. והתחיל מהעקר שהוא החכמה והדעת הנ"ל, ואמר, איזהו חכם הלומד מכל אדם. ובודאי אין כונתו שיסתפק בזה לבד במה שילמד מכל אדם ולא ילמד מרב כלל, כי הלא כבר הזהירנו רבותינו זכרונם לברכה, עשה לך רב וקנה לך חבר. ואמרו שכל מי שאינו משמש תלמיד חכם אפלו קרא ושנה וכו' הרי זה עם הארץ. וכמה וכמה הפליגו רבותינו זכרונם לברכה לילך ולבקש רב וחכם אפלו במרחקים וכל החכמים שבעולם כלם קבלו מרבם שקבלו מרבם עד רבי הראשון שהוא משה רבנו עליו השלום. אך כונת התנא הוא איזהו חכם שכבר קבל החכמה כראוי מרבו האמתי עד שראוי לקרות אותו גם-כן בשם חכם הוא הלומד מכל אדם, הינו כשקבל מרבו בחינת הרמזים הנ"ל, כי מי שקבל חכמת רבו כראוי על-ידי שהבין הרמזים שלו אזי הוא יכול ללמד מכל אדם ולהבין מכלם רמזים להתקרב לה' יתברך וכמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה (בהתורה ויהי מקץ-זכרון סימן נד) שה' יתברך מצמצם את עצמו מאין סוף ועד אין תכלית ומרמז לכל אחד רמזים בכל יום להתקרב לעבודתו על-ידי כל מחשבה דבור ומעשה וכו'. אבל להבין כל זה צריכין להיות בקי מאד בדברי התורה שקבל מרבו עם הרמזים שבהם. ואז יוכל למצא דברי תורתו הקדושה בכל השיחות שבעולם עד שילמד ויבין מהם חכמות ועצות אמתיות להתקרב לעבודתו יתברך. כי בכל השיחות שבעולם יש בהם תורה נעלמת רק שצריכין לתת לב לזה ולהיות בקי היטב בחדרי התורה שקבל מרבו. וזהו שמביא הפסוק, מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי. שבכל השיחות שבעולם אני מוצא עדותיך שהוא התורה, ועל-ידי זה, מכל מלמדי השכלתי, כי בודאי זה שמוצא בכל השיחות שבעולם דברי תורה הנעלמים שם הוא יכול ללמד מכל אדם ולהבין ולהשכיל מכל דבריהם ושיחותם רמזים להתקרב לה' יתברך. (כמו ששמעתי ממנו זכרונו לברכה, שמי שבקי היטב בדברי תורה יכול למצא בכל השיחות דברי תורה וכו'). נמצא, שהלומד מכל אדם זה בחינת החכם שמבין הרמזים של רבו שעל-ידי זה יכול ללמד מכל אדם כנ"ל. וזהו שנסמך לזה, איזהו גבור הכובש את יצרו. כי עקר הגבורה והנצחון של המלחמה של האדם הוא על-ידי הרמזים שהם בחינת ידים בבחינת ידי לקרב וכו' וכנ"ל. וזה שמביא הפסוק טוב ארך אפים מגבור וכו'. הינו שעקר הגבורה להתגבר בזה העולם על מה שצריך להתגבר הוא אריכת אפים להאריך אפו על כל מה שיעבר עליו כל ימי חייו ולא יפל משום דבר שבעולם אפלו אם יעבר עליו מה. וכמו שמבאר בהתורה של אריכת אפים (בסימן קנה) ובדברינו הרבה מזה. וכל זה אי אפשר לקבל כי אם על-ידי הרמזים הנ"ל שעל-ידי זה יכול ללמד מכל אדם ולהיות חכם באמת עד שיבין איך להציל את עצמו ולהשאר על עמדו שזה עקר החכמה כידוע:
וזה שנסמך לזה, איזהו עשיר השמח בחלקו. כי כבר מבאר בהתורה הנ"ל שעל-ידי הדעת הנ"ל שהוא בחינת כלליות בן ותלמיד שהוא בחינת כבישת היצר, כי מאירין בהם הדעת לגרש הרוח שטות שמהם כל החטאים רחמנא לצלן וכו', על-ידי זה זוכין לקבל הפרנסה והעשירות מים החכמה מהידים שהם הרמזים שיש שם שהם בחינת הארת הרצון כנ"ל וזהו שנסמך לשתי בבות הנ"ל, איזהו חכם, איזהו גבור וכו', איזהו עשיר. כי משם כל העשירות והפרנסה כנ"ל. ועקר הפרנסה והעשירות נמשך משם מים החכמה שהוא הדעת הנ"ל, על-ידי בטחון כמו שמבאר שם על פסוק, כלם אליך ישברון וכו'. שעל-ידי זה מקבלין הפרנסה והעשירות שמאיר שם הארת הרצון בחינת ומשביע לכל חי רצון. ואזי הפרנסה נשחקת ונחלקת לכל אחד כראוי לו כמו שמבאר שם על פסוק לויתן זה יצרת לשחק בו וכו', עין שם היטב. וזהו בחינת איזהו עשיר השמח בחלקו, כי עקר העשירות האמתי הוא כשזוכה לקבל העשירות בקדשה מבחינת ים החכמה הנ"ל. מהידים שיש שם שאז מקבל הארת ]הרצון[ ואז הוא בודאי שמח בחלקו שזהו בחינת רצון הנ"ל, בחינת ומשביע לכל חי רצון. שמרצה ברצון בכל מה שה' יתברך משפיע לו מאחר שכך הוא רצונו יתברך. וזהו שנאמר, יגיע כפיך כי תאכל וכו'. 'יגיע כפיך' דיקא, דהינו שמקבל האכילה והפרנסה מהכפים והידים שבים החכמה על-ידי הבטחון שנושא עיניו לשמים. ושוטח אליו יתברך כפיו בבחינת פרשתי ידי אליך וכו' בחינת שטחתי אליך כפי. ואז בודאי אשריך וטוב לך-אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא. כי עקר שעשוע עולם הבא הוא בחינת הארת הרצון המפלג הנ"ל שהוא בחינת כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל שהוא בחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכו' כמו שמבאר שם. ומאחר שזוכה גם בזה העולם להארת הרצון כנ"ל. בודאי אשרי לו גם בעולם הזה כי מאיר עליו הרצון שהוא מעין עולם הבא, ועל-כן בודאי אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, כי אז יזכה להארת הרצון בתכלית השלמות שהוא רב טוב הצפון מאחר שגם בזה העולם המשיך על עצמו הארת הרצון שהוא בחינת השמח בחלקו וכנ"ל:
וזהו, איזהו מכבד המכבד את הבריות. שנאמר, כי מכבדי אכבד ובזי יקלו. והוא אינו מובן לכאורה איך מוכח מזה הפסוק שהמכבד הוא המכבד את הבריות. הלא זה הפסוק כי מכבדי וכו'. מדבר רק מכבוד ה' יתברך? אך על-פי כל הנ"ל מובן ומבאר היטב. ובמאי דפתח התנא מסים. כי התחיל איזהו חכם וכו'. שהוא החכמה והדעת הנ"ל להכיר את ה' יתברך שזה עקר החכמה, כמו שכתוב, אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת וכו'. השכל וידע אתי. ועקר החכמה והדעת הזה הוא לידע ולהאמין כי מלא כל הארץ כבודו וה' יתברך בוחר בעבודת התחתונים שבזה העולם שהם דרי מטה ובהם עקר התגלות כבודו יתברך וכנ"ל. ועל-כן בודאי צריכין לכבד את הבריות כי בזה מכבד את ה' יתברך, כי צריך להאמין שבכל אחד מישראל מלבש כבודו יתברך, כי מכל אחד מישראל אפלו הגרוע שבגרועים כל זמן שהוא בכלל האמונה הקדושה ה' יתברך מקבל ממנו כבוד והתפארות פרטי, כי על ישראל גאותו וכבודו וגדלו כידוע. ועל-כן בודאי צריך לכבד את כל אחד ואחד. ועקר הכבוד הוא לדבר עם כל אחד מהתכלית להכניס בו יראת שמים וכן לקבל ממנו בבחינת ומקבלין דין מן דין שזהו בחינת הלומד מכל אדם שהתחיל בזה, כי זה עקר הכבוד בבחינת אין כבוד אלא תורה. וכמו שהזהיר אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בתורה הנ"ל שכל אדם צריך לעסק בזה להכניס הדעת בחבריו וכו' כמו שמבאר שם. וזה עקר כבוד ה' יתברך כנ"ל ועל-כן הביא הפסוק כי מכבדי אכבד וכו'. כי זה עקר כבוד ה' יתברך כנ"ל:
כי המקרא הזה כי מכבדי אכבד וכו'. נאמר על בני עלי על שבזו את בני ישראל והקרבנות, כמו שכתוב שם בפרשה (שמואל א קפיטל ב) והם עשו ההפך ממה שהיה ראוי להם לעשות, כי הם היו כהנים ועקר קדשת הכהן הוא בחינת כלליות בן ותלמיד כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל, כי הכהנים מקריבים כל הקרבנות שעל-ידי זה עקר כלליות וההתקשרות של דרי מעלה עם דרי מטה וכו' כנ"ל והם פגמו בזה מאד כי בזו את ישראל והקרבנות ואמרו ואם לא לקחתי בחזקה וכו'. ועל-כן הוכיחם שם הנביא ואמר להם, הנגלה נגליתי לבית אביך במצרים שהוא אהרן הכהן הראשון, כפי שפרש רש"י שם, הינו שהוכיחם מדוע אינם הולכים בדרך אביהם אהרן הכהן הראשון שממנו כל קדשת הכהנה, כי אהרן הכהן הראשון שממנו כל קדשת הכהנה, כי אהרן הכהן עסק בתקון המשכת הדעת הנ"ל לישראל בתכלית השלמות, כי היה אוהב שלום וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. כי המשכת הדעת הנ"ל לגלות כי מלא כל הארץ כבודו שעל-ידי זה נקשרין ונכללין העולמות זה בחינת שלום כנ"ל, כי הכל תלוי בשלום, כי על-ידי שעושין שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, על-ידי זה נולדין ונתרבין בנים ותלמידים, כמו שמבאר במקום אחר שעל-ידי השלום שבין אדם לחברו יכול כל אחד לדבר עם חברו ביראת שמים ולקרבו לה' יתברך וכו' (כמו שמבאר בהתורה רציצא בסימן כז). וזה היה עבודת אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, כי על-ידי השלום עקר ההתקרבות לתורה וכנ"ל. ועל-ידי זה דיקא זכה לקדשת הכהנה לדורות, כי זה עקר קדשת הכהן להאיר בבנים ותלמידים ולכלל ולקשר כל העולמות על-ידי זה שזהו בחינת עבודת הקרבנות וכנ"ל. ועל-כן הוכיח את בני עלי על זה שאינם הולכים בדרכי אהרן הכהן אביהם. ועל-כן סים, כי מכבדי אכבד ובזי יקלו. כי זה עקר כבודו כשהולכים בדרך של אהרן הכהן לאהב שלום וכו'. ולאהב את הבריות ולקרבן לתורה שעל-ידי זה מגלין כי מלא כל הארץ כבודו כנ"ל. ועל-כן זכה אהרן באמת לכבוד גדול זה שהוא קדשת הכהנה בחינת כי מכבדי אכבד ובזי יקלו שהם המבזים את בני אדם ומוצאים חסרונות בכל אדם. וכשרואים את אחד שרוצה להתקרב לה' יתברך מבקשים ומחפשים למצא בו מומין וחסרונות ומבזין אותו והרי הם כאלו מבזין, כביכול, את ה' יתברך שכל כבודו על-ידי מעשה התחתונים. והעקר על-ידי התקרבות הרחוקים מאד לה' יתברך כמו שנתבאר כמה פעמים בדברינו. ועל-כן נאמר עליהם ובזי יקלו, אבל המכבד את הבריות ומקים אל תהי בז לכל אדם וחותר ומשתדל לדבר עם כל אחד מהתכלית להכניסו אל הקדשה שזה עקר הכבוד, בודאי הוא מכבד את ה' יתברך ועליו נאמר, כי מכבדי אכבד. נמצא, שהתנא כלל כאן כל תקוני המשכת הדעת הקדושה הנ"ל. שהוא איזהו חכם וכו' שהוא מי שזכה לדעת הנ"ל כנ"ל. שעל-ידי זה הוא מתגבר על הרוח שטות וכו'. שזהו בחינת איזהו גבור הכובש את יצרו וכו'. ועל-ידי זה נמשך הפרנסה והעשירות מים החכמה וכו'. שזהו בחינת איזהו עשיר וכו'. וכל זה הוא לגלות כבוד ה' יתברך בכל העולם ובכל בני אדם שבעולם לקרב כל הרחוקים שבעולם על-ידי שמגלין להם כי מלא כל הארץ כבודו שזהו בחינת איזהו מכבד וכו' וכנ"ל:
וזה, מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. 'מה אהבתי תורתך' בחינת אהבה ורצון המפלג כנ"ל, על-ידי זה 'כל היום היא שיחתי', כי על-ידי הארת הרצון הנ"ל, שהוא בחינת רמזים הנ"ל, על-ידי זה מוצאין בכל השיחות שבעולם רמזים להתקרב לה' יתברך כמו שמבאר לעיל על פסוק, מאיבי תחכמני מצותך כי לעולם היא לי. וכנ"ל. וזה שנסמך לזה, מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי. כי על-ידי זה עקר ההתגברות על האויבים שהם היצר הרע וחילותיו וכנ"ל. וזהו 'כי לעולם היא לי', הינו שכבר קבלתי מרבותי שהתורה הקדושה עומדת לעולם ועד. בחינת לעולם ה' דברך נצב בשמים לדר ודר אמונתך כוננת ארץ ותעמד, הינו שאיך שהוא אחר כל מה שעובר על האדם, 'אתה מרום לעולם ה'', כי דבריו חיים וקימים וכו', לעד לעולמי עולמים וכו'. ועל-ידי זה תחכמני מצותיך מאיבי להתחזק לבלי לפל משום דבר רק להתגבר בכל יום ובכל עת מחדש לחטף תורה ומצוות כל מה שיוכל. כי איך שהוא זה ישאר לו קים לעולם בחינת 'כי לעולם היא לי' ועל-כן נסמך לזה מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי כי הם בחינה אחת כנ"ל כי כל זה קבלתי מרבותי האמתיים שעל-ידי זה אני יכול ללמד מכל אדם ולקבל מהם רמזים מכל השיחות שבעולם. בחינת כי עדותיך שיחה לי וכנ"ל. וזה שאמר קדם לזה סמוך לפסוק מה אהבתי הנ"ל. לי קוו רשעים לאבדני עדתיך אתבונן לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד. ונסמך לזה מיד מה אהבתי תורתך וכו'. הינו שאמר שכנגד הרשעים והסטרא אחרא שקוו לאבדני. התגברתי על-ידי עדתיך אתבונן שהתבוננתי בתורתך וראיתי כי לכל תכלה לכל תכלית דבר יש קץ כפי שפרש רש"י שם, אבל רחבה מצותך מאד. כי התורה והמצוות רחבים מאד בלי קץ ותכלית ואי אפשר להשיגם ועל-ידי זה עקר ההתגברות וההתחזקות על-ידי שיודעים שאין יודעים כלל שזהו בחינת סיג לחכמה שתיקה הנ"ל. בחינת רצון הנ"ל שנמשך על-ידי הרמזים כנ"ל, כי עקר ההתחזקות על-ידי שמאמינים בהדעת הקדוש הנ"ל שמלא כל הארץ כבודו וכו'. אבל תכף כשבאין עליו קשיות ואפלו כשקשה לו על עצמו על שאף-על-פי-כן הוא פגום כל כך ורחוק כל כך מקדשת התורה אזי תכף צריך לברח מכל אלו הקשיות ולשתק במחשבתו ולקים סיג לחכמה שתיקה. רק להתגבר בכל פעם לחטף איזה נקדות טובות כל מה שיוכל תורה ומצוות ובפרט תפלה ותחנונים ושיחה לפני קונו ולבלי להסתכל על כל מה שעובר עליו, כי צריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה' כי אין יודעין כלל, רק לקים כמו שצונו רבותינו זכרונם לברכה שאין שום יאוש בעולם כלל כי לגדלתו אין חקר וכו'. וכמו שנתבאר מזה כבר בכמה מקומות. הפך בהם והפך בהם וכו', כי הם חייך לנצח: