ליקוטי הלכות · אורח חיים ג · פסח ב
התאמת הקריאה
ענין מצה:
על פי מה שכתב רבנו נרו יאיר, שהשמחה היא רפואה לכל החולאות:
כי כל החולאת באין מן קלקול השמחה, כי עשרה מיני דפיקין מקבלין חיות מן עשרה מיני נגינה, שהם בחינת השמחה, עין שם. גם כתב על פסוק "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה". שעקר שלמות השמחה כשמכריחין ותופסין גם היגון ואנחה לתוך השמחה, שגם היגון ואנחה בעצמו יתהפך לשמחה, כי כשאדם שמח אזי היגון ואנחה עומד מן הצד, כי בשעת שמחה בודאי אין לו יגון ואנחה, אבל שלמות השמחה לחטף דיקא את היגון ואנחה לתוך השמחה, שגם היגון ואנחה יהיה שמח להפך כל היגונות והאנחות לשמחה, כדי שיהיה נעשה היגון ואנחה מרכבה לקדשה, עין שם היטב:
והנה גאלת מצרים עקרה על-ידי שמחה, כי שמחה הוא עולם החרות, כמו שכתוב, "כי בשמחה תצאו" (וכמו שכתב רבנו נרו יאיר. ועקר הגלות על-ידי עצבות, שהוא גלות השכינה, כביכול, והגאלה על-ידי שמחה כנ"ל, בפרט גלות מצרים שהיה על חטא אדם הראשון שחטא בעץ הדעת ופגם בנצוצי קרי ונאמר לו, "בעצבון תאכלנה". והכרחו ישראל להצטרף במצרים לתקן פגם הקרי של אדם הראשון, (כמו שכתוב בכתבי האר"י זכרונו לברכה. ועקר התקון על-ידי שמחה, דהינו עשרה מיני נגינה כמו שגלה אדוננו, מורנו ורבנו נרו יאיר, לומר עשרה קפיטל תהלים הידועים שהם בחינת עשרה מיני נגינה שהם תקון על פגם המקרה, רחמנא לצלן, כי השמחה הוא הפוך יללה, שעל ידה הפגם של המקרה, רחמנא לצלן, ועקר השמחה יכולין להמשיך על-ידי אכילה בקדשה, כי חיות האדם הוא על-ידי האכילה. נמצא, שעשרה מיני דפיקין, שהם החיות האדם, מקבלין כח וחיות מן האכילה, על-כן צריך שיהיה האכילה בבחינת שמחה, כדי שיהיה נמשך חיות מן השמחה, שהיא בחינת עשרה מיני נגינה, לתוך העשרה מיני דפיקין על-ידי האכילה, שעל ידה המשכת חיות האדם כנ"ל. וזה בחינת לך אכל בשמחה לחמך, כי צריך שיהיה אכילתו בבחינת שמחה כנ"ל. וכמו שכתוב, לאכל ולשתות ולשמח. כי עקר השמחה נמשכת על-ידי אכילה ושתיה, כמובא. ועל-כן ביציאת מצרים שהיה הגאלה על-ידי שמחה שהיא תקון הגלות שהיה על פגם הקרי כנ"ל, על-כן נצטוו ישראל על אכילה בקדשה בבחינת שמחה:
וזהו מצות אכילת מצה, כי מצה בחינת שמחה, (כמובא במאמר "בחצצרות" סימן ה) שמצה מרמז על תקון המח שצריך לשמר המח מחמץ שלא יחמיץ את מחו במחשבות והרהורים וכו', (עין שם היטב). ועל-ידי זה יוכל שיהיה קולו נעשה רעמים, שעל-ידי זה זוכין לשמחה, (כמבאר שם, עין שם). וזהו בחינת שנקרא המצה לחם עני, שעונין עליו דברים הרבה, הינו בחינת הקולות שצועקין על המצה בספור ההגדה. להורות שעל-ידי המצה יכולים לצעק אל ה', כמו שכתוב, "ונצעק אל ה' אלקינו". הינו, כי על-ידי המצה יכולין לצעק ולהתפלל אל ה', כי קולו יהיה נעשה רעמים ואזי יוכל לכון בתפלתו, כי הלב ישמע דבוריו, (כמבאר שם, עין שם). ועל-ידי זה זוכין לשמחה כנ"ל. וזהו בחינת מצות אכילת מצה כדי לזכות לשמחה על-ידי אכילה קדושה כזו, דהינו מצה כנ"ל. ולהפוך, חמץ ושאור, שהם ס"מ ולילית, בחינת יגון ואנחה, כמובא, "לא יראה ולא ימצא", כי אזי צריכין לשמחה דיקא כנ"ל (זה שכתוב בזהר שמצה אסותא), כי השמחה היא רפואה לכל החולאת כנ"ל, כי השמחה היא בחינת עשרה מיני נגינה, שהן מחיין עשרה מיני דפיקין כנ"ל, ועל זה מרמז מצה, כי החלוק שבין חמץ למצה הוא רק בה' כמובא. כי מצה בה' והה' הוא בחינת דלית יוד בבחינת הא לחמא עניא ד"י אכלו אבהתנא, כמובא בכונות. וד"י, הינו דלת יו"ד. היא בחינת שיר פשוט כפול משלש מרבע. ועשרה מיני נגינה, שזהו בחינת ה', הינו דלת יוד, כמובא. נמצא, שמצה היא בחינת שמחה, בחינת עשרה מיני נגינה, שעל-ידי זה הגאלה והחרות ותקון קרי, שזה היה סוד יציאת מצרים כנ"ל. וזהו שבשבועות מצוה להביא שתי הלחם מחמץ דיקא, כי בפסח בשעת יציאת מצרים קדם מתן תורה ואזי עדין היה קצת כח ואחיזה להסטרא אחרא, ועל-כן הצרכו לצאת בחפזון, כי עדין לא נכנעת מכל וכל, רק לפי שעה, כמובא. על-כן אז צריכין לברח מן היגון ואנחה, שהם בחינת חמץ ושאור, ואסורים בבל יראה ובל ימצא לבל יתערבו היגון ואנחה, חס ושלום, בתוך שמחתנו ויבלבלו השמחה חס ושלום, ועל-כן צריכין לאכל רק מצה ולא חמץ כנ"ל, אבל בשבועות שאז מתן תורה ואז השמחה בשלמות, כמו שכתוב, "ביום חתנתו וביום שמחת לבו", ואז הסטרא אחרא נכנעת לגמרי מכל וכל, כי ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זהמתן, ועל-כן אזי בשבועות מצוה עלינו להביא שתי הלחם לקרבן מחמץ דיקא כדי לתפס ולהכריח את היגון ואנחה, שהוא בחינת חמץ שיתהפך לשמחה וקדשה, בבחינת ששון ושמחה ישיגו וכו' כנ"ל. ועל-כן לעתיד לבא שאז תגדל השמחה מאד, אזי כל הקרבנות בטלין חוץ מקרבן תודה, כי בתודה היה חמץ ומצה רמז שהשמחה בשלמות, שתופסת גם את היגון ואנחה לתוך השמחה כנ"ל. וזה יהיה לעתיד, כי אזי נאמר, "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון", כי אז יהיה הסטרא אחרא נכנעת לגמרי ותתהפך לקדשה, כמו שכתוב, "אז אהפך אל עמים וכו'". ועל-כן אזי עקר החשיבות קרבן תודה שיש בו חמץ דיקא, הינו שתופסין גם את החמץ, שהוא בחינת יגון וכו', לתוך שמחת הקדשה כנ"ל, וכן שבועות שהוא רק יום אחד ומרמז על עולם הבא, כמובא, על-כן היו מביאין בו קרבן מחמץ דיקא כדי לחטף ולתפס את היגון לתוך השמחה, להפך מיגון לשמחה, שזה עקר שלמות השמחה כנ"ל:
וזה בחינת עשר מצוות הנוהגות בפת ועשר תבות בברכת המוציא, כי בכל השנה החמץ מתר, כמובא בזהר, מאחר שכבר קבלו אסותא בפסח וכו', אך נצטונו עשר מצוות בפת כדי להמשיך על ידם בחינת עשרה מיני נגינה, בחינת שמחה על-ידי האכילה, כי האכילה צריכה להיות בקדשה בבחינת שמחה כנ"ל, כי אף-על-פי שאוכלים חמץ, אף-על -פי-כן כבר התר ונתתקן על-ידי אכילת מצה אסותא בימי הפסח (כמו שכתוב בזהר כנ"ל). ואזי נמשך השמחה על-ידי עשר מצוות ועשר תבות שבברכת המוציא כנ"ל, כי האכילה היא תקון חטא אדם הראשון שפגם בנצוצי קרי, שעל -ידי זה נתערב טוב ורע, ועל-ידי האכילה מבררים ברורים ונתתקן, ועל-כן צריכין שיהיה האכילה בבחינת שמחה, בחינת עשרה מיני נגינה שהם התקון על זה כנ"ל:
ובשביל זה הפת חשוב שפוטר כל הדברים הבאים בתוך הסעדה מחמת הסעדה, (כמו שכתוב בשלחן ערוך הלכות סעדה). כי עקר הברור של המאכלים הוא על-ידי הברכה כידוע. והברכה שמברכין היא בבחינת נגונים, בחינת שמחה, בבחינת ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. עשירות הוא הפך העצבות בבחינת איזה עשיר השמח בחלקו, כי על-ידי הברכה נעשים נגונים, שהם בחינת שמחה כנ"ל, כי איתא בדברי רבנו נרו יאיר, שהנגונים נעשין על -ידי שמלקטין ומקבצין הנקדות טובות מתוך הרוח נכאה, שהיא בחינת עצבות, בחינת הסטרא אחרא ועל-ידי זה נעשין נגונים, כמבאר היטב במאמר "ויהי מקץ" (בסימן נד). ומובא גם כן על פסוק "אזמרה לאלקי בעודי" (בסימן רפב), עין שם. ועל-כן על-ידי הברכה שעל ידה מבררין ברורים ומלקטין ומקבצין הנקדות טובות, דהינו הניצוצות הקדושים שנתפזרו בתוך המאכל, על-ידי חטא אדם הראשון שפגם בטפות קרי כנ"ל. ועל-ידי שמלקטין ומאספין הנקדות טובות מתוך הפסלת והסטרא אחרא, על-ידי זה נעשין נגונים כנ"ל. ועל-כן הפת שיש בו עשר מצוות ועשר תבות בברכת המוציא, שהם כנגד עשרה מיני נגינה כנ"ל. נמצא, שהפת כלול מכל הברכות של שאר המאכלים, כי הפת כולל כל עשרה מיני נגינה שהיא כלליות הברכות, שהם בחינת נגונים כנ"ל. ועל-כן ברכת הפת פוטר כל המאכלים הבאים מחמת הסעדה כנ"ל, ועל-כן צריך לזהר ביותר בפרורי הפת. ואיתא בזהר, מאן דזריק פרורין דנהמא, עניות קא רדיף אבתרא, כל שכן מאן דזריק פרורין דמחא, כי פרורין דנהמא, הם בבחינת פרורין דמחין, כי הם בחינת תקון וברור הניצוצות שנפלו על-ידי פגם פרורין דמוחא כנ"ל. ועל-כן הזהר משוה אותם יחד, כי הפת כולל בחינת עשרה מיני נגינה, שהם תקון קרי כנ"ל, כמבאר בדברי רבנו, נרו יאיר, בענין העשרה קפיטל תהלים שתקן רבנו נרו יאיר, לאמרם בשביל תקון הנ"ל: