ליקוטי הלכות · אורח חיים ג · פסח ט

מהדורא קמא וראשי פרקים מהלכות פסח-תקפ"ד:

העתקת הקטע עם מראה המקום

הלכה ט:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ענין פסח ויציאת מצרים בכל אדם ובכל זמן וענין אכילת מצה ואסור חמץ:

העתקת הקטע עם מראה המקום

על-פי התורה מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע וכו' כי מרחמם ינהגם בלקוטי תנינא סימן ז, עין שם כל התורה היטב:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כל כל זה ענין פסח, כי משה רבנו הוא המנהיג הרחמן, שהוא פתח לנו אור הדעת לידע ולהודיע כי ה' הוא האלקים וכו', עין שם. וכל זה היה בשעת יציאת מצרים בפסח, שאז התחיל לפתח לנו אור הדעת להודיענו ידיעת אמתתו יתברך על-ידי כל האותות והמופתים הנוראים שעשה עמנו אז. והארה זאת נמשכת לדורות בכל שנה ושנה, כי בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. כי בכל דור ובכל שנה ושנה צריכין להמשיך מחדש ידיעה הקדשה האמתית הזאת לידע בכל עת בידיעה חדשה כי ה' הוא האלקים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין קריאת שמע, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, מכל שכן בשלש רגלים שבהם התחדשות הדעת והמחין, בפרט בפסח, שהוא ראש לרגלים, תחלת ההתגלות. ועקר הדעת הוא בחינת הארת בן ותלמיד, דהינו להודיע לדרי מטה בחינת שוכני עפר המנחים במקום שמנחים בדיוטא התחתונה מאד מאד, להודיעם כי ה' עמם ואצלם וקרוב להם תמיד, כי מלא כל הארץ כבודו וכו'. ולהפך לדרי מעלה להודיע בחינת איה, בחינת מה חמית וכו' וצריכין לכלל העולמות וכו' ועל-ידי זה זוכין להארת הרצון בשעת האכילה וכו' בחינת כעת וכו' מה פעל אל מה רב טובך אשר צפנת וכו'. וזה בחינת אין מסיחין בסעדה, בחינת ועשו סיג לתורה, בחינת סיג לחכמה, שתיקה וכו', עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מצה שהיא אכילה קדושה מאד, בחינת מן, בחינת עגה שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן והמן הוא בחינת מה, בחינת כי לא ידעו מה הוא, דהינו בחינת הארת הרצון. ועל-כן היה יורד דבר יום ביומו, בחינת ואתה נותן להם את אכלם בעתו, כי בכל השנה שכבר זכינו לקבלת התורה, שהיא בחינת כלליות בן ותלמיד, אז יכולין להמשיך הארת הרצון אפלו על-ידי אכילת חמץ, כי כבר נתתקן מחצת המחין שהם בחינת שתיקה שזה זוכין רק בשעת קריעת ים סוף, בחינת ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. אבל עתה עדין לא נמשך בשלמות הארת בן ותלמיד על-ידי אתערותא דלתתא, רק ההארה באה מלמעלה-מחין גדולים הרבה מאד בחפזון ברגע אחד, (כמבאר בכתבים ועדין לא נתתקן מחצות המחין ואם היו אוכלין חמץ חס ושלום, היו יכולים להחמיץ המח עד שיכנס בקשיות ותרוצים שאין הזמן מספיק לבארם, כי הם למעלה מהזמן, על-כן עתה עקר התקון על-ידי שנזהרין מחמץ במשהו, שתכף כשנתן מים בעסה, שהם בחינת מימי הדעת שנמשכין ממקום גבה מאד צריכין לאפות העסה מיד בחפזון והאפיה על-ידי האש, שהוא בחינת יראה, בחינת צמצום, לצמצם המחין תכף שלא יתחילו כלל לחקר במה שלמעלה ממנו רק לחזר לאחוריו להודות ולהלל לה' על כל הנסים והנפלאות שעשה עמנו שהגביהנו ורוממנו למעלה למעלה ממדרגותינו בבחינת מקימי מעפר דל מאשפות וכו' להושיבי וכו'. וזהו לחם עני שעונין עליו דברים הרבה, שהוא הלל גמור וספור יציאת מצרים, כי זה עקר התקון עתה להנצל מלכנס בחקירות, שהם למעלה מהזמן, שהם בחינת חטא אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע דאסתכל במה דלא הויא לה רשו, שאנו צריכין עתה לתקן זאת בשעת יציאת מצרים בפסח כידוע. וכן הוא בכל אדם, שכל אחד לפי מדרגתו ואפלו אם מנח במקום שמנח צריכין להאיר עליו הדעת ולהודיעו, כי עדין ה' עמו בחינת הקיצו ורננו שכני עפר, כי מלא כל הארץ כבודו, אבל תכף יכנסו בו קשיות הרבה על השם יתברך ועל הצדיקים על-כן צריך לזהר לצאת מחמץ למצה שלא להחמיץ מחו כלל רק ישתדל להביט על ה' ונפלאותיו אשר הפליא חסדו עמנו ויענה לה' דברים הרבה להודות ולהלל אותו יתברך על חסדו ונפלאותיו. וזה בחינת לחם עני שמזכיר את העני וכו', כמו שפרש רש"י, או שעונין עליו דברים הרבה, או לחם עני מה דרכו של עני בפרוסה וכו' והכל אחד:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת 'אפיקומן' שפורסין מצה השניה ועל החצי מברכין על אכילת מצה והשניה הוא צפון לאפיקומן, כי זה עקר בחינת מצה, בחינת צפון, בחינת מה רב טובך אשר צפנת ליראיך שמשם הארת הרצון, כי הארת הרצון זה עקר שלמות התקון של כל המתקרבים להשם יתברך, בפרט הרחוקים מאד כשמתקרבים עקר תקונם כשזוכין להארת הרצון שזוכין לזה בשעת אכילה מי שיש לו חלק במלכות דקדשה וכו', בחינת אשרך ארץ שמלכך בן חורין וכו', בחינת חרות של פסח, שזהו בחינת יובל, כי מסטרא דיובלא נפקו ממצרים, (כמו שכתוב בזהר הקדוש). כי לקרב הרחוקים קשה מאד, בפרט הרחוקים ביותר, כי מאחר שכבר נתעו כל כך בדרכם הרע, בפרט כי רבם מחם פגום מאד על-ידי פגם הברית, על-כן בודאי קשה מאד להכניס בו הדעת ולגרש ממנו רוח שטות ולהוציאו מעוונות ופגמים ועל-כן צריכין לזה צדיק רחמן מאד כמו משה רבנו שהרחמנות שלו היה בלי שעור שאפלו אחר כך כשעשו ישראל מה שעשו עד שהשם יתברך אמר לו לכלותם ויעשה אותו לגוי גדול. אף-על-פי-כן הוא לא חשש על זה ומסר את נפשו בעדם תמיד וכן צריך הצדיק המנהיג אמתי להיות רחמן כזה בכל דור ודור, כי מתחלה ועד סוף הוא צריך להתנהג עם המתקרבים ברחמנות נפלא ועצום ורב מאד ובדעת ושכל נפלא ונורא באפן שיכנס בהם יראת ה' לטובה שישובו להשם יתברך על-ידי זה ולא יתרחקו חס ושלום, יותר על-ידי היראה, דהינו שלא ישתלשל מדבריו אחיזת היראה רעה, שהוא בחינת דינים, בחינת עצבות ומרה שחרה, שמזה באים כפירות, שכל זה הוא בחינת חמץ ושאור שנקרא יגון ואנחה. ועל-ידי זה תקף הדינים, רחמנא לצלן, רק צריכין שהיראה תבוא רק לטובה לקרב ולא לרחק (וכמבאר כל זה לעיל בהלכות פורים השיך לזה, עין שם). ועל-כן עקר קדשת פסח לקדש את האכילה, דהינו לזהר מחמץ במשהו ולאכל מצה דיקא, כי עקר היראה מגיע בשעת אכילה, כמבאר על מאמר רבותינו זכרונם לברכה רצועה וכו'. וזאת התורה רצועה היתה יוצאת וכו' מקשרת לענין הארת הרצון בשעת אכילה המבאר בתורה זאת של מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע, כמבאר שם, כי הא בהא תליא הארת הרצון על-ידי היראה, כי עקר הארת בן ותלמיד להכניס בהם יראה, כמבאר שם. והעקר שתהיה היראה לטובה כנ"ל בבחינת יראת ה' לחיים, בחינת יראת ה' תוסיף ימים. ולא תהיה להפך חס ושלום, כנ"ל. ועל-כן צריכין להאיר בדרי מטה בבחינת מלא כל הארץ כבודו, בחינת הקיצו ורננו שכני עפר לעוררם ולחזקם שלא יתיאשו ולא יפלו בדעתיהם בשום אפן בעולם רק ידעו כי עדין ה' אתם וכו' תמיד. ואף-על-פי-כן יהיה להם יראה גדולה, כי הוא כולל אותם גם בבחינת מה וכו', כמו שמבאר שם. ועל-ידי כלליות העולמות, שעל-ידי זה נמשך יראה והיראה בחינת מלכות נגשת ובאה בעת האכילה, בבחינת לעת האכל גשי הלום. ואז על-ידי זה מאיר הארת הרצון המפלא, כמבאר שם, כי הרצון מאיר מחמת שמלכות מקור היראה מקבלת האכילה והפרנסה מים החכמה ששם מאירין המקיפים, שהם בחינת מה וכו', (עין שם כל זה והבן היטב):

העתקת הקטע עם מראה המקום

וכל התקונים האלה צריך הצדיק להמשיך בדרכים נפלאים ונוראים מאד מאד, כמובן שם. וצריך לזהר מאד בדבריו לעשות סיג לדבריו כדי שלא יכנסו, חס ושלום בקשיות ותרוצים שהם למעלה מהזמן שאין הזמן מספיק לבאר הקשיות והתרוצים שיש שם. על-כן עקר גמר התקון כשזוכין להארת הרצון. (וכמובן בדבריו זכרונו לברכה במקום אחר) שאי אפשר לעבד את השם יתברך כי אם על-ידי הרצון, עין שם, מכל שכן הרחוקים ביותר שכבר עשו מה שעשו ובודאי עדין מי יודע מה שיעבר עליהם עוד כל ימי חייהם בילדותם ובזקנותם. ומי יודע אם יהיה להם כח להתחזק ולשאר על עמדם תמיד בכל מה שיעבר עליהם, על -כן עקר תקונם על-ידי הארת הרצון, כי הרצון עולה על הכל ומבטל ומבער כל הקשיות והעקמימות שבלב וכל הבלבולים וכו', כי מאחר שהאיר עליו האמת שיודע מרחוק שעקר התכלית לצאת מגריעות פחיתותו ולהתקרב להשם יתברך והוא רוצה ומשתוקק לזה ברצון חזק ומפלג אפלו בעצם רחוקו, על-כן בודאי יש לו תקוה להתקרב להשם יתברך תמיד יהיה איך שיהיה, כי הרצון חפשי תמיד, כי שם עקר החרות, כי נמשך מבחינת גבה מאד כנ"ל. וזה בחינת מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ, (כמבאר בדברינו במקום אחר בהלכות ערב, עין שם). וזה בחינת מצה שהוא בחינת מן, בחינת אפיקומן-אפיקו מן, בחינת עגה שהוציאו ואפיקו ממצרים-טעמו בהם טעם מן, בחינת כי לא ידעו מה הוא, בחינת הארת הרצון כנ"ל, כי תמיד צריכין יגיעה גדולה לקדש את האכילה על-ידי הארת בן ותלמיד, על-ידי כלליות העולמות וכו'. ואז דיקא זוכין להארת הרצון בשעת האכילה, שזה עקר גמר התקון, אבל עכשיו בפסח בשעת יציאת מצרים בודאי אין בידינו להמשיך התקונים האלה על ידינו על-ידי בחינת אתערותא דלתתא, על-כן היה קשה מאד לצאת ממצרים, אבל השם יתברך חמל עלינו והאיר עלינו מלמעלה הארה נפלאה שלא כסדר וכו', דהינו שממשיך עלינו הארת הרצון מלמעלה אף-על-פי שלא זכינו לזה עדין:

העתקת הקטע עם מראה המקום

על-כן צריכין לאכל מצה ולזהר מאד מחמץ אפלו במשהו, כי אנו צריכין לזהר שתכף כשנתן מים בעסה, דהינו מימי הדעת שנמשכין עתה ממקום גבה מאד צריכין תכף שלא להחמיץ חס ושלום, שלא לשהות בין נתינת מים על הקמח ובין אפיה על האש, כי צריכין למהר בחפזון גדול לאפותה באש קדם שתחמיץ שלא לתן יניקה להקלפות היונקים מחמוץ המח, דהינו ממי שאינו נזהר ונכנס חס ושלום, לקשיות שהם גבוהים משכלו, שהם אצלו בבחינת למעלה מהזמן שמשם כל הכפירות, שהם עקר היצר הרע והקלפות. וצריכין שמירה גדולה מהם, אבל עכשיו אין בידינו לשמר מהם בעצמנו מחמת שעדין לא קבלנו התורה רק השם יתברך בעצמו שומר אותנו מהם כי ליל שמורים הוא לה'. ובחמלתו צוה עלינו לשמר את המצות שאנו צריכין עתה לאכל מצה שהוא בחינת מן, בחינת מאכל עליון, דהינו שהמאכל בעצמו בא מלמעלה בקדשה כזאת שאין החיצונים יכולים להכניס קשיות הנ"ל בלב על-ידי זה המאכל הקדוש, דהינו מצה כשזוכין לשמרה היטב מחשש חמוץ חס ושלום, רק, אדרבא, על-ידי זה המאכל הקדוש, שהוא מצה, זוכין להארת הרצון המפלג הנ"ל. כי הארת הרצון הזה היא ההפך מהקשיות הנ"ל והוא תקונם, (כמובן בהתורה הזאת למעין שם היטב). ומחמת שעתה אין בנו כח בעצמנו לתקן מחצות המחין לשמר עצמנו מקשיות הנ"ל שמשם כל הגליות שבאים מפגם אמונה שנמשך משם, על-כן חמל עלינו השם יתברך וצוה לנו לאכל מצה וכנ"ל. ועקר התקון הוא בבחינת לחם עני שלא לכנס בקשיות שלמעלה מדעתנו רק נחזר לאחור להתבונן בחסדי ה' שעשה עמנו שהוציאנו ממצרים וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. פסח הוא-פה סח, בחינת שיחו בכל נפלאותיו, דהינו מצות ספור יציאת מצרים לשוח ולספר בכל עת בנפלאותיו הנוראות שעשה עמנו ביציאת מצרים. וכן מה שעושה עמנו בכל דור ודור ובכל עת ועת, כי לא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם בדרכים נפלאים ונוראים מאד. ומצוה גדולה על כל אחד ואחד מישראל לשוח ולספר בזה תמיד בחינת שיחו בכל נפלאותיו. וכשם שמצוה עלינו לספר בזה תמיד, כך אסור לנו לשאל ולחקר במה שלמעלה משכלנו לשאל ולהקשות חס ושלום, קשיות שאי אפשר להבינם ולתרצם, כי דרכי ה' נפלאים מאד (וכמבאר בהתורה הנ"ל) שבשביל זה צריך החכם לעשות סיג לדבריו כדי שלא יכנסו בחקירות וקשיות שהם למעלה מהזמן, שאין הזמן מספיק לבאר הקשיות והתרוצים שיש שם, עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שמשיבין להחכם ששואל, מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם ואף אתה אמר לו, הלכות הפסח אין מפטירין וכו'. ולכאורה התשובה פליאה נשגבה מאד מה זו תשובה על שאלתו מה העדות וכו', מה שמשיבין אין מפטירין וכו'? וגם מהו הלשון "כהלכות הפסח"?! אך עקר התשובה שמשיבין לו שאסור לו לחקר ולשאל במה שאין לו רשות, הינו אם ירצה לשאל שיבינו לו כל דברי התורה עד תכליתו, זה אסור לו באסור חמור מאד, כי מאד עמקו מחשבותיו יתברך, וכתיב, "גבהי שמים מה תפעל וכו'". וכתיב, "לכל תכלה ראיתי קץ". ולא נתן רשות לשאל כי אם במה שיש לנו רשות, כמו שכתוב, "כי שאל נא לימים ראשונים ולמקצה השמים ועד קצה השמים". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, למקצה השמים אתה שואל וכו', ואי אתה שואל מה למעלה וכו', הינו שאין לנו רשות כי אם לשאל ולחקר בעצם נפלאות הנסים והאותות הנוראות שעשה השם יתברך עמנו בהוציאנו ממצרים ובקריעת ים סוף וכו' ומאז ועד הנה. ובזה אנו רואים אמתתו וגדלו ותקפו ועצם חסדו עלינו ושהוא משגיח בהשגחה פרטיות בכל עת ורוצה בעבודתנו וראוי לנו לעבדו ולקבל על מלכותו בלב שלם לקים כל תורת משה בכתב ובעל פה שכל זה הוא בחינת כי שאל נא לימים ראשנים הנהיה כדבר הגדול הזה וכו', אבל חוץ מזה אסור לחקר עוד כלל, כי בודאי אי אפשר להבין דרכיו יתברך וטעמי מצותיו. ועל-כן בפסח מצוה שישאל הבן מה נשתנה, כדי שישיבו לו, עבדים היינו וכל ספור יציאת מצרים. אבל בודאי אין זה תרוץ מספיק לבאר ולתרץ בשלמות כל הקשיות של מה נשתנה, כי לפי מעוט שכלנו עדין קשה על כל דקדוקי המצות ופרטיהם שעושין בליל פסח לבד, מכל שכן בשאר ימות השנה מה שיכות להם לענין יציאת מצרים ולמה אנו מחיבים דוקא לטבל שתי פעמים זכר ליציאת מצרים? וכן למה חמץ אסור במשהו? ואם בשביל לזכר החפזון שלא הספיק בצקם וכו', היה די במצות אכילת מצה לזכר החפזון?! כמו מצות סכה, שהוא זכר להקף ענני כבוד, אבל לא נאסר הבית לגמרי בשביל זה, ובדרך עראי מתר לכנס בו, ולמה החמץ אסור לגמרי במשהו בבל יראה ובל ימצא?! וכן בשאר פרטי המצות בודאי אין אנו מבינין טעמיהם. ומה ענין יציאת מצרים למצות ציצית וכן בשארי המצות, רק באמת יש שיכות גדול ענין יציאת מצרים לכל התורה כלה ולכל המצות ופרטיהם, אבל אנו אין מבינים כל זה בפרטיות, רק אנו מבינין שאנו חיבים לקים מצותיו מאחר שראינו עין בעין אלקותו יתברך וממשלתו וגדלו וטובו על-ידי האותות וכו' של יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה עקר התשובה על שאלת מה נשתנה וכו', הינו שאנו משיבין לו, עבדים היינו וכו'. ומחמת זה אנו מחיבים לקים מצוותיו ככל אשר צונו על-ידי משה עבדו נאמן ביתו, אבל זה החכם שואל בדרך חכמה, מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם? הינו שהוא מודה שה' אלקינו צוה כל התורה והחקים וכו' וראוי לנו לקימם, רק שהוא שואל מה העדות וכו', שרוצה שיודיעו לו ויבינו לו טעמי כל דבר בפרטיות. וזהו, מה העדות והחקים והמשפטים, שרוצה להבין טעם כל חלקי התורה. ועל זה מסים, אף אתה אמר לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, הינו כמו הלכות פסח שהוא מצוה גדולה לעסק בזה לשוח ולספר תמיד ביציאת מצרים, כמו שכתוב, "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". שזה בחינת פה סח כנ"ל, כמו כן אין מפטירין אחר הפסח. 'אחר הפסח' דיקא, הינו מה שאסור לשוח ולדבר בו, שזהו בחינת אחר הפסח, שהוא אחר הפה סח, אחר השיחה והדבור, דהינו במה שצריכין לשתק, שם אסור לפתח פיו, (כמו שפרש רש"י על מפטירין כמו פוטר מים וכו') להבין סתריו וצפונותיו שאי אפשר לגלותם בזה העולם, שזה בחינת אפיקומן, שהוא בחינת צפון מה רב טובך אשר צפנת וכו', שצריך לשתק שם ואסור לשאל ולומר אפיקומן שיוציאו ויגלו לו בחינת מן, שהוא בחינת מה שצפון ונעלם מאד, בחינת כי לא ידעו מה הוא, כי שם אסור לשאל ולחקר כלל, כי במפלא ממך אל תדרש וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

אבל הרשע שואל, מה העבודה הזאת לכם? שכופר בכל ואינו אומר 'אשר צוה ה' אלקינו'. וגם קורא הכל בשם 'עבודה' כאלו הוא רק עבודה בעלמא כדי לקבל איזה עבודה, ואין טעם ברור בכל פרט ופרט של כל מצוה. כמו המחקרים והאפיקורסים שכל טעמיהם על המצות הם בדרך זה שהמצוות הם בשביל שעבוד בעלמא כדי שיהיו נזהרין בדברים שבין אדם לחברו וכו', כי ידוע דבריהם הרעים והמרים הבוטים בטעמי המצות הבוטים כמדקרות חרב. וגם הוציא את עצמו מן הכלל ואומר, לכם ולא לו. ואף-על-פי שגם החכם אומר 'אתכם', החכם כבר הכניס עצמו בתוך הכלל במה שאמר תחלה בחכמתו "אשר צונו ה' אלקינו", וקבל עליו על מצותיו יתברך, רק שאמר אתכם לענין הצואה, כי הוא מודה שהוא אינו ראוי שהשם יתברך ידבר עמו ויצוה אותו, על -כן הוא שואל לאותן שדבר ה' עמהם וצוה אותם את המצות שיצוו עלינו לעשותם. הוא שואל אותם אולי יודיעו לו טעמיהם באמת, אבל הרשע הוציא עצמו מן הכלל לגמרי, על-כן אף אתה הקהה את שניו וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו שאומר החכם, מה העדות, וקורא התורה בשם עדות הראוי לה, שנקראת ברב התורה בשם עדות, כמו שכתוב, "ונתת אל הארן את העדת". וכן בכל מקום קורא אותו ארון העדות, כי בודאי התורה הקדושה היא עדות גדולה על אלקותו יתברך, כי מי שמשים עינו ולבו היטב על כל דברי התורה שבכתב ובעל פה, בכל ספרי תנ"ך וש"ס ומדרשים וספרי הזהר הקדוש וכתבי האר"י זכרונו לברכה וספרי הצדיקים אמתיים שבדורנו, כלם יעידון ויגידון כי ה' אחד ושמו אחד, כי בודאי לא ימצא רשע טפש שיוכל לומר שאפשר לבדות מלב, חס ושלום, תורה כזאת שנתגלה לנו מאתו יתברך מיום מתן תורה על-ידי משה רבנו עד היום הזה ומי פעל ועשה כזאת, מבטן מי יצאו כל הדברים והנפלאות והחדושים האלה אם לא כי יד ה' עשתה זאת. מפיו יקרא כל דברי התורה הזאת למשה עבדו נאמן ביתו והוא מסרה ליהושע וכו' וכן כל החדושים הנפלאים והנוראים שגלו גדולי הצדיקים בני עליה כלם יעידון ויגידון ומגלין אלקותו יתברך לכל החפץ באמת, כי כל מודה על האמת יבין ויראה בעיני שכלו שאי אפשר לשכל אנושי לגלות חדושים כאלה בשום אפן כי אם מאת ה' צבאות יצאו והוא יתברך בחסדו הופיע עליהם והודיעם כל הנפלאות והנוראות האלה. נמצא, שהתורה הוא עדות על אלקותו יתברך, על-כן נקראת התורה "עדות". וזה בחינת והחכמה מאין תמצא וכו' עד אלקים הבין דרכה וכו' (ועין במקום אחר עוד מזה בהלכות עדות הלכה ד):

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מצות פדיון פטר חמור, כמו שכתוב, "וכל פטר חמר תפדה בשה וכו'". כי שה זה בחינת קדשת ישראל, בחינת שה פזורה ישראל, בחינת יעקב, שנאמר בו, "והכבשים הפריד יעקב". וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הרחל הזה כלה קדש, צמרה לתכלת עורה לתף וכו', כמובא בפרוש רש"י על פסוק, "שניך כעדר הרחלים". וחמור הוא ההפך מקדשת ישראל והתורה, כי הוא בהמה טמאה. והמצרים, שכל הגליות כלולים בהם, (כמובא במקום אחר), נמשלו לחמורים, כמו שכתוב, "בשר חמורים בשרם". כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל-כן אמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור דיקא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שם, כי זה נושך ושובר עצם וכו', כי חמור הוא בחינת זהמת הגוף שנקרא חמר לשון חמור, אבל אף-על-פי שהחמור, שהיא בחינת זהמת החמר, והגוף הוא רחוק מישראל והתורה אף-על-פי-כן הצדיקים הגדולים יכולים להפך גם החמר שהוא בחינת זהמת החמר. להכניע הכל אל הקדשה שיהיה מרכבה להקדשה, בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לעולם ישים אדם את עצמו כשור לעל וכחמור למשאוי. כי זה עקר המעלה של האדם הבעל בחירה שהוא גבה ממלאכים מחמת שיש לו חמר מגשם כזה, שהוא בחינת חמור ממש תכלית הכסילות ואף-על-פי-כן בכח קדשת נשמתו יש לו כח להפך ולהכניס בחינת החמור, שהוא גשמיות החמר אל קדשת התורה שיהיה משעבד אל התורה ואל העבודה כחמור למשאוי:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת יששכר חמור גרם וכו'. ופרש רש"י שקבל עליו על תורה כחמור וכו', 'כחמור' דיקא כנ"ל, כי יששכר זה בחינת הצדיק הגדול המבאר בתורה הנ"ל שיש לו כח להאיר בדרי מעלה ובדרי מטה, בחינת הארת בן ותלמיד הנ"ל כדי שיהיה להם יראה וכו'. ועקר הוא הארת התלמיד, שהיא הארת דרי מטה, שזהו עקר תענוגיו ושעשועיו יתברך כשעולה העבודה מהם מחמת שהם מגשמים מאד בתכלית הגשמיות, כמבאר שם בתורה הנ"ל והארת דרי מטה הוא מה שמאירין בהם בחינת מלא כל הארץ כבודו, בחינת הקיצו ורננו שכני עפר, דהינו מה שמחזקין כל המנחים בדיוטא התחתונה מאד מאד לבל יתיאשו עצמן בשום אפן בעולם, (כמבאר שם, עין שם). וזה בחינת יששכר, בחינת 'יש שכר' שמודיע לכל באי עולם אפלו להגרועים מאד, כי עדין יש שכר בחינת כי יש שכר לפעלתך ויש תקוה לאחריתך. כי כשאדם נתרחק מהשם יתברך, חס ושלום, מכל שכן כשנופל לתאוות רעות ועברות חס ושלום, אזי הוא בחינת רחל מבכה על בניה וכו', כי השכינה, שהוא קדשת ישראל, נקראת רחל כידוע, ואזי היא בבחינת כרחל לפני גזזיה נאלמה, דהינו שקדשת הנפש מישראל היא בין הקלפות וסטרין אחרנין המעיקין ומצירין לה. ומגדל חלישותה על -ידי רבוי עונותיו היא כרחל לפני גזזיה נאלמה שהן גוזזין וגוזלין אותה ונוטלין ממנה הודה ותפארתה והיא נאלמה ביניהם. ואזי היא בחינת שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וכשזה הרחוק מאד נתעורר בעצם רחוקו ואינו מיאש עצמו בשום אפן ובוכה וצועק להשם יתברך תמיד, זה בחינת קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה, בגין כי איננו, (כמו שאיתא בזהר הקדוש), הינו שקדשת הנפש של ישראל שהיא בחינת רחל, היא בוכה ומבכה על בניה, הינו על מעשים טובים שלה שאבדה על-ידי תאוותיה הרעות, כי המעשים טובים נקראים בנים, כי עקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. והיא בוכה במרירות גדול מאד בבחינת נהי בכי תמרורים עד אשר קול ברמה נשמע, כתרגומו, קל ברום שמיא אשתמע וכו'. ומגדל כאבה שהיא רואה שזה זמן רב אשר עדין לא עלתה ארוכה למכתה והיא צועקת ובוכה זה זמן זמנים טובא ועדין היא רחוקה מהשם יתברך כל כך. ועל-כן "מאנה להנחם על בניה כי איננו", כמו שכתוב בזהר, בגין כי איננו, הינו שאומרת בלבה, איך אפשר לנחמנו ואני יודע כי איננו?! כי אין השם יתברך עמי עדין, כי אני רחוק מהשם יתברך מאד מאד, אבל אף-על-פי-כן, אף-על-פי שהיא רחוקה כל כך, מאחר שמחזקת עצמה עדין לצעק ולבכות להשם יתברך תמיד, אזי נתעוררין רחמי השם יתברך ומאיר עליה הארה והתחזקות מלמעלה בבחינת, כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך ויש תקוה לאחריתך וכו'. וכל זה על-ידי הצדיק הדור הגדול במעלה מאד, שהוא בחינת יששכר שמאיר בכל נפש ונפש ומודיע לה כי עדין יש שכר, כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה, כי אין שום יאוש בעולם, כי אין שום דבור ולא שום צעקה נאבדת אפלו צעקה משאול תחתיות אינה נאבדת לעולם, (כמבאר בדברינו כמה פעמים):

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת יששכר חמור גרם, שהצדיק, בחינת יששכר שמאיר בכל הדרי מטה בכל הנמוכים מאד לבל יתיאשו עצמן מן הרחמים בשום אפן עד אשר משיב כלם להשם יתברך אפלו אותן שהם בבחינת חמור, בחינת בהמה טמאה, בחינת זהמת וגשמיות החמר, כי הוא מאיר בהם האמת עד שגם הם נעשין מרכבה אל הקדשה ונושאים עליהם על תורה. וזהו בחינת חמור גרם שפרש רש"י, כחמור לסבל עליו על תורה, הינו כנ"ל. וזהו "רבץ בין המשפתים", זה בחינת אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף וכו', הינו כי משפתים זהו בחינת שפתי וגבולי ומצרי העובדי כוכבים וסטרין אחרנין שהם אורבין על הגבולין שנקראים שפתים ואינם מניחין את האיש הישראלי שיצא מהגבול שלהם להתקרב אל הקדשה בבחינת כל רדפיה השיגוה בין המצרים. והפסוק אומר, שזהו עקר שבח ומעלת ישראל. וזהו "אם תשכבון בין שפתים", הינו כשאתם העובדי כוכבים וסטרא אחרא כשהייתם שוכבים ואורבים בין שפתים, שהם הגבולין והמצרים לבלי להניח את איש הישראלי להתקרב להשם יתברך, גם אז כנפי יונה, שהיא כנסת ישראל, נחפה בכסף וכו', כמו שפרש רש"י, בכספה וחמדתה של תורה ומצות, כי איש הישראלי החפץ באמת לאמתו ואינו רוצה להטעות את עצמו, אזי אפלו כשהתאוות והמניעות וכו' מתגברין עליו כמו שמתגברין ומניחין עצמן לארך ולרחב ומתפשטין כנגדו מאד עד שאינו יכול לצאת מהם, גם אז בעצם רחוקו הוא כוסף וחומד בכל עת להשם יתברך ואינו מניח את הרצון והכסופין לעולם וזה יקר מאד מאד בעיני השם יתברך, כי העקר היא הרצון והכסופין, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות, והשם יתברך משבח את ישראל בזה שבשביל זה זוכין למה שזוכין. כי אם תשכבון בין שפתים לארב ולמנע את ישראל כנ"ל, גם אז כנפי יונה נחפה בכסף, בכספה וחמדתה של תורה ומצות כנ"ל. וזה בחינת יששכר חמור גרם רבץ בין המשפתים, שגם שם בין המשפתים והמצרים והגבולים שאורבים עליו ומתעים אותו מאד על-ידי התגברות התאוות והמניעות, גם שם מתגבר להכניע ולבטל את עצמו לגבי התורה והצדיק ומכניע גופו וחמרו המגשם כחמור לשא עליו על תורה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-ידי התורה זוכה להפך הכל אל הקדשה וזה בחינת ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, כי כמה וכמה עתים עוברים על כל אחד ואחד מישראל, כי יש כ"ח עתים עתים לטובה עתים לרעה ובהם כלולים כל העתים העוברים על כל אחד ואחד מיום הולדו עד יום מותו אשר עליהם התחנן דוד, "בידך עתתי הצילני מיד אויבי ומרדפי". וזה עקר שלמות הצדיק הגדול במעלה המלמד תורה ודעת לישראל, כמו יששכר שיוכל להאיר בכל אחד ואחד מישראל שיוכל להתחזק ולשאר על עמדו בכל הזמנים והעתים העוברים עליו בבחינת ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, שיודעים להכניס בישראל בינה וחכמה אמתית שידעו בכל עת ועת שעוברים עליהם יהיה איך שיהיה לבלי לפל בדעתו חס ושלום, ולבלי להתרחק מהשם יתברך לעולם. וזהו, "לדעת מה יעשה ישראל", שידע כל אחד מישראל מה לעשות בכל עת ועת איך להתחזק בכל עת ועת פעם בתורה, פעם בתפלה, פעם בצעקה ושועה ותחנה ובכיה, פעם בשמחה וחדוה, פעם בדבור, פעם בשתיקה. ויש עת שצריכין ומכרחין לבטל את עצמו דיקא מהעבודה בבחינת עת לעשות לה' הפרו תורתך, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בטולה של תורה זה קיומה. כי יש עת שצריכין לאכל או לישן בשביל קיום הגוף או לדבר עם בני אדם כדי לפקח דעתו וכיוצא בזה הרבה וכן כל העתים בכלליות ובפרטיות שעוברין על האדם פעמים הוא בבחינת עליה ופעמים הוא בבחינת ירידה. וגם בבחינת העליה בעצמה יש אלפים ורבבות מדרגות. וכן יש ימי הילדות והבחרות, ימי עליה וימי עמידה וימי ירידה שהם ימי הזקנה והשיבה וכו' וכן כל מה שעובר על האדם בכל אלו העתים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על רבי אליעזר שקם אפלו לפני זקן נכרי, אמר, כמה הרפתקאי דעדו עליו. כי בהכרח שיעבר על כל אדם כמה וכמה מיני עתים שונים, ובפרט על איש הישראלי הרוצה להתקרב להשם יתברך שבשבילו נברא הכל והצדיק הדור האמתי, בחינת יששכר, הוא מאיר בישראל בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל שידע כל אחד מישראל מה יעשה בכל עת באפן שלא יפל ולא יתרחק מהשם יתברך לעולם. וכן כתיב בדוד מלך ישראל כשנסתלק, "והעתים אשר עברו עליו ועל ישראל". ופרש רש"י שם, עתים, צרות שעברו עליו:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שאמר דוד, "בידך עתתי הצילני וכו'". הינו כנ"ל, שעל כל אדם כפי מדרגתו צריך שיעבר עליו כמה וכמה מיני עתים וכמו שפרש רש"י שם בסמוך על "ועל ישראל", הינו כנ"ל והעקר להתחזק בכל עת כנ"ל. וזה בחינת וכל פטר חמר תפדה בשה, שצריכין לפדות החמור בשה שהוא בחינת קדשת ישראל להפך גם בחינת החמור אל הקדשה, כי יש לנו כח לזה על-ידי הצדיק האמת שמאיר בבן ותלמיד, שהוא בחינת כהן, שהוא הרב והצדיק האמת, בחינת כלליות בן ותלמיד, (כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל) ועל-כן נותנין השה להכהן וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת המתקת פחד יצחק על-ידי השה לעולה, בחינת וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו להמתיק היראה רעה, ענוה פסולה וכו' כנ"ל. לישרי לן מר וי לן דמיתנן וכו' הי תורה והי מצות דמגנן עלן, כי היה בשמחה גדולה כל כך עד שאימת מות לא הפילה אותו כלל, אדרבא, על-ידי זה נתעורר להשם יתברך בבחינת והנה טוב מאד וכו' הפך הרשעים שנאמר בהם, "זה דרכם כסל למו ואחריהם בפיהם ירצו סלה". וזהו, "רגזו ואל תחטאו", שיהיה הרגז והיראה לטובה וכנ"ל למנע מהחטא וכו'. וזהו, אי אזיל מוטב ואם לאו. וזהו מחמת היראה פסולה הנ"ל, על-כן יעסק בתורה שכלולה מהארת בן ותלמיד, שהיא משיבת נפש ומאירה בהם הדעת האמתי, שהוא יראת ה' לחיים ולטובה וכו'. ואם לאו יזכר לו יום המיתה בחינת 'ודמו סלה'. ועל-כן אינו מזכיר לו יום המיתה עד אשר עוסק בתורה ומקבל הדעת כנ"ל של התחזקות הנ"ל. כי אם לאו יוכל לפל יותר חס ושלום, כנ"ל, אבל על-ידי התורה שמלמדת אותו לזכר ביראת הענש לטובה כנ"ל, על-כן אז דיקא יזכר לו יום המיתה בבחינת לישרי לן מר הנ"ל, כי עקר הנפילה מחמת גדלות שאין נאה וראוי לו לעבד עבודה ויגיעה הזאת ועדין לא פעל כלום, אדרבא, נדמה לו וכו', אבל החפץ באמת אומר בלבו בשביל נקדה אחת של התנוצצות אלקות אחד כדאי כל היגיעה בכפלי כפלים וכמו הצדיק ששמח את עצמו על-ידי שלא עשני גוי (וכמו שכתוב בהתורה "אזמרה" סימן רפב וכו' וכו') ועל-כן דיקא על-ידי הי תורה והי מצות באו לשמחה, כי לא נפלו על-ידי זה, רק באו לענוה אמתית על-ידי זה, שנאמר בהם, "ויספו ענוים", בה' שמחה. ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו. וכתיב, "בה' תתהלל נפשי ישמעו ענוים וישמחו". הפך אחר וכיוצא שנפלו על-ידי שלא חזקו עצמן בבחינת הנ"ל כו'. ואמרו, איזיל ואיתהני וכו' בחינת אכל ושתה כי מחר נמות בחינת זה דרכם כסל למו ואחריהם בפיהם, שדיקא על-ידי שזוכרין יום המיתה ויראת הענש נופלים יותר, חס ושלום, אבל המקרבים והנלוים להצדיק האמת הנ"ל נמשך עליהם הארה מהיראה עלאה ונפלאה הנ"ל, שהוא בחינת ראש השנה, בחינת צמיחת קרן משיח, שהוא בחינת המתקת פחד יצחק, שעל-ידי זה היראה באה רק לחיים לקרב ולא לרחק, חס ושלום. וזה שנסמך "ושמתם" לפסוק "וחרה וכו'". ומזה הפסוק ושמתם דרשו רבותינו זכרונם לברכה, זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה וכו'. כי וחרה וכו' היא בחינת יראת הענש ועל זה מסים, "ושמתם", שתזהר שתהיה היראה לטובה בבחינת סם חיים וכנ"ל. וכל זה נמתק על-ידי פדיון פטר חמור בשה. פטר חמור, שהיא הולדה ראשונה של בכור, זה בחינת יראה, בחינת רעדה אחזתם שם חיל כיולדה, בפרט הולדה ראשונה ומאחר שהיראה נמשכת על-ידי הולדה ראשונה של חמור, שהוא בהמה טמאה, בחינת גשמיות וזהמת החמור יוכל להתאחז חס ושלום יראה רעה ופסולה הנ"ל, שאז מתגבר גשמיות וזהמת החמור יותר ויותר עד שנעשה שונא גדול להתלמיד חכם בבחינת מי יתן לי תלמיד חכם וכו'. ועל-כן צריכין לפדותו בשה ואז נמתק היראה שתהיה עם דעת על-ידי שנותנין השה לכהן, שהוא בחינת הרב והצדיק הנ"ל ואז נתהפך ונעשה החמור מרכבה לקדשה, בבחינת יששכר חמור גרם וכו' כנ"ל. וזהו "ואם לא תפדה וערפתו" הוא הפסיד ממונו של כהן וכו', כי עקר העשירות נמשך משם, מבחינת כהן והרב הנ"ל שזוכה להארת בן ותלמיד, (כמבאר בהתורה הנ"ל) ועל-כן יפסד ממונו ועשירותו כנ"ל. וזה שתרגום יששכר חמור גרם, עתיר בנכסין. כי עקר העשירות על-ידי הארת בן ותלמיד, שעל-ידי זה מהפכין החמור אל הקדשה, שזהו בחינת יששכר חמור גרם וכו' וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

מן 'וזה בחינת המתקת פחד יצחק' עד כאן לא נכתב כסדר בבאור, רק ראשי פרקים:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועתה נבוא לבאר הדברים בישועת ה':

העתקת הקטע עם מראה המקום

(וכל זה מקשר למה שכתוב בהלכות בכור בהמה טהורה הלכה ד):

העתקת הקטע עם מראה המקום

וכלל הדבר, כי האדם צריך לזהר מאד להמשיך על עצמו יראת ה'. ועקר היראה נמשך על האדם על-ידי יראת הענש כמו שכתב אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה שאפלו צדיקים צריכין יראת הענש, כי עקר היראה הוא יראת הענש וכו', עין שם. אך כל מי שאינו רוצה להטעות את עצמו צריך לזהר מאד מאד שימשיך על עצמו היראה מהענשים לטובה ולא לרעה חס ושלום, כי יש כמה וכמה שעל-ידי עצם היראה שלהם נופלים יותר כאשר שכיח בכמה בני אדם שכשיושבים על ספר ראשית חכמה הקדוש או שאר ספרי מוסר המדברים מגדל מרירות הענשים הקשים המגיעים על כל עברה, רחמנא לצלן, הם נופלים בדעתם יותר רחמנא לצלן מחמת שיודעים בעצמם שעברו על כל אלו הדברים כמה וכמה פעמים יותר ויותר, רחמנא לצלן, ומגדל המרה שחרה ועצבות שנופל עליהם, על-ידי זה הם נופלים יותר מבתחלה. עד שיש שבאים על-ידי זה לכפירות, חס ושלום, כי מחמת שאינם יכולים לשא עליהם אימת יראת הענש הגדול כל כך, וכן להתגבר על יצרם אינם מתגברים, ועל -כן אוי להם מיצרם ואוי להם מיוצרם ומחמת זה נמצאים שבאים על-ידי זה לכפירות חס ושלום, וכל זה מחמת שיראת הענש היא בחינת דינים ומבחינת דינים נשתלשל כל אחיזת היצר הרע והסטרא אחרא, (כמבאר במקום אחר). ועל-כן כשאינו זוכה, אזי חס ושלום, נתהפך לו היראה לרעה, רחמנא לצלן, כי נופל לעצבות ומרה שחרה, חס ושלום, שעל-ידי זה מתגברים התאוות יותר וכו' כנ"ל. על -כן עקר התקון על-ידי בחינת הצדיק הגדול הנ"ל שזוכה להמשיך בעולם הדעת, שהוא בחינת הארת בן ותלמיד. ועקר הוא הארת התלמיד, שהוא בחינת מלא כל הארץ כבודו, בחינת הקיצו ורננו שכני עפר וכו', שמחזק כל הנופלים והרחוקים שלא יתיאשו עצמן בשום אפן וכו' כנ"ל. וכל זה כדי להמשיך עליהם יראה, כמו שמבאר שם, הינו שזה הצדיק זוכה להאיר דעת נפלא ונורא מאד, שעל-ידי זה נמשכת יראה עלאה ונפלאה מאד עד שזאת היראה יכולה להגיע ולהאיר ולעורר כל הרחוקים מאד מאד ועקר הדבר שבעצם נפלאות הדרכים שממשיך זה הצדיק בדעתו הנפלא, על-ידי זה באה היראה על כל אחד רק לטובה ולא לרעה אפלו הרחוק מאד מקבל היראה רק לטובה, כי הוא מאיר ומודיע בעולם דרכי טובו וחסדו הגדול שאינו נפסק לעולם ומודיע לכל אחד, כי עדין השם יתברך אתו ועמו וקרוב אליו ומחיה ומשמח ומנחם הכל ומאיר בהם דרכיו, שגם הם יוכלו לשמח ולחזק את עצמם בעצם רחוקם וכו'. ואז נמשך עליהם היראה תמיד לטובה ולא לרעה כלל, כי תכף כשזוכרים את עצמם או כשרואים איזה ספר מוסר עצם יראת הענש, הם נתעוררים לתשובה תכף כראוי ותכף כשהבעל דבר רוצה להכניס בהם מרה שחרה ועצבות כאלו אפס תקוה, חס ושלום, הם זוכרים תכף חסדי ה' וטובו ונפלאותיו, וכל דרכי הצדיק הנפלאים שהאיר בהם, שעל-ידי זה יכולים לחזק את עצמו ולשמח את עצמו תמיד כמו על-ידי התורה הזאת ועל-ידי "התורה אזמרה לאלקי בעודי" וכו' וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי זה כלל גדול, כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה וכו'. וכל הדברים שהשם יתברך שולח על האדם הן טוב הן להפך כל כונתו יתברך תמיד לטובה, רק שהאדם הוא במשקל ונסיון תמיד. ועל-כן אפלו כשהשם יתברך שולח יסורים על האדם חס ושלום או שרואה יסורים וענשים של אחרים וכל כונתו יתברך כדי שיתעורר לשוב אליו, אבל בזה העולם יש להאדם בחירה תמיד עד שלפעמים מתגבר עליו הבעל דבר במרה שחרה ועצבות עד שנופל יותר על-ידי זה וכנ"ל. ועל-כן צריכין להתגבר תמיד בכל עת שבאה עליו איזה יראה שתהיה לטובה שיהיה נזהר מאד שתכף כשהמחשבות רוצים להחליש דעתו ולהגביר עליו העצבות ולהפילו חס ושלום, על -ידי זה. שיתגבר כנגדם ויחזק את עצמו בכל דרכי ההתחזקות המבארים בדברינו כמה פעמים. ואז תהיה היראה לטובה שיזכה לתשובה על-ידי זה ויכול לבוא לשמחה גדולה על-ידי היראה אפלו על-ידי יראת הענש אף-על-פי שהוא יודע בעצמו שהוא רחוק מאד מאד מהשם יתברך והוא מלא חטאים, רחמנא לצלן, אף-על-פי-כן לא יפל בדעתו על-ידי זה כלל, רק יבוא על-ידי זה לענוה באמת, שהיא בחינת שמחה, בבחינת ישמעו ענוים וישמחו. וכתיב, "ויספו ענוים בה' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו". כי קרוב ה' לנשברי לב והוא שוכן את דכא. ותכף כשבא לשפלות אמתי השם יתברך שוכן עמו ומנחם ומשמח אותו בכל מיני שמחות ונחמות, כי במקומו יתברך עז וחדוה תמיד, כמו שכתוב, "עז וחדוה במקומו". וכתיב, "כי בו ישמח לבנו וכו'":

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בהלולא דמר בריה דרבינא אמרו רבנן לרב הונא זוטי, לישרי לן מר. אמר להו, וי לן דמיתנן וי לן דמיתנן. אמרו לה, אנן מה נשרי אבתרך. אמר להו, הי תורה והי מצות דמגנן עלן. והוא תמיה מאד מה השיר והשמחה הזאת וי לן דמיתנן, בפרט שצוה עליהם, לישרי אבתריה הי תורה והי מצות וכו', ואיך שיך זאת לשיר ושמחה?! אך על-פי הנ"ל יובנו הדברים היטב כי היה בשמחה גדולה כל כך עד שאימת מות, שהוא יראת הענש, לא היה לו כח להפיל אותו לעצבות חס ושלום, רק אדרבא כל מה שזכר יראת הענש יותר נמשך עליו יראה קדושה יותר שעל-ידי זה נתחזקה השמחה אצלו יותר בבחינת וגילו ברעדה, כי כל מה שזכר יותר ענין המיתה וכו', התחזק יותר שיהיה לטובה, דהינו שעל-ידי זה יתקרב להשם יתברך ולא שיתרחק יותר על-ידי זה חס ושלום, רק אדרבה מגדל האימה ויראה מהמות וכו' התחזק לקים דברי חכמינו זכרונם לברכה לשמח את עצמו בחסדי ה' וטובו שאינו נפסק לעולם ועל-כן שר לפניהם וי לן דמיתנן וכו'. וצוה להם לשיר אחריו, הי תורה והי מצות דמגנן עלן ]כי אין לנו[ כי אם חסדו וטובו הגדול שאינן נפסקים לעולם, כי הם זכו שעל-ידי זה באו רק לענוה אמתית שהרגישו שפלותם האמתי ועל-ידי זה נתקרבו יותר להשם יתברך, שזהו עקר השמחה בחינת אנכי אשמח בה' וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי עקר הנפילה על-ידי גדלות שמחמת גסותו נדמה לו שכבר היה יגע בעבודת ה', וכשרואה אחר כך גדל רחוקו עדין מהשם יתברך נופל בדעתו מאד, כי נדמה שהוא מתיגע בחנם חס ושלום, ועל-ידי זה נופל לגמרי חס ושלום, אבל מי שחפץ באמת יודע שפלותו באמת וגדלת הבורא יתברך עד שכדאי אצלו כל היגיעות והעבודות שבעולם בשביל נקדה אחת של התנוצצות אלקות אחד ומשמח בכל נקדה ונקדה שמוצא בעצמו מקדשת ישראל, בפרט מה שזכה שלא עשני גוי וכו', (כמבאר בדברינו, עין שם). ואדרבא, כל מה שרואה רחוקו יותר בא לשמחה יותר מחמת שבא לשפלות וענוה יותר. וזה בחינת ירידה תכלית העליה, שעל-ידי הירידה בא לשפלות אמתי, כי לא הניח להפיל את עצמו על -ידי הירידה חס ושלום, שבא מחמת גסות שאינו יכול לסבל לצפות עדין להשם יתברך בשפלות וירידות כאלה, כי היה מרצה לעבד את ה' אם היה זוכה להיות צדיק וחסיד גדול במעלה וכו', אבל כשרואה שאינו זוכה לזה והוא רחוק כל כך ומנח בשפלות כזה שוב אינו רוצה כלל חס ושלום, ומבקש תואנה לפרש חס ושלום, מאחרי המקום לגמרי, אבל מי שרוצה לחוס על חייו האמתיים באמת הוא מרצה לעבד את ה' בכל מה שיוכל אפלו אם חס ושלום, לא יזכה לשום מעלה, רק שיקל מעליו מעט ענשי הגיהנם וכו', או שיזכה לאיזה נקדה טובה בעלמא וכמו שפעם אחת שמעתי מרבנו זכרונו לברכה שאמר לענין כזה, ומה יהיה אם לא יהיה לי עולם הבא מה לעשות ואם יגיע לי גם גיהנם. והגביה ידיו כאומר שצריך האדם להתרצות על הכל, כי בודאי לא יעשה השם יתברך עולה נגדו חס ושלום, כי צדיק וישר הוא וכו'. ומי שמחזק את עצמו תמיד כנ"ל, הוא בא על-ידי הירידה לשפלות אמתי ומתקרב יותר להשם יתברך ובטוח בחסדי ה' וטובו שיתהפך הכל לטובה בכח וזכות הצדיקים האמתיים שיש להם כח להפך הכל לטובה. ואזי זוכה לשמחה גדולה תמיד ומתקרב להשם יתברך יותר בבחינת ירידה תכלית העליה, כי השם יתברך שוכן את דכא וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת כי עמך הסליחה למען תורא, שמחמת שבטוחים שהשם יתברך סולח ומוחל, על-ידי זה דיקא זוכין ליראה טובה לשוב להשם יתברך, כי מי שאינו מחזק את עצמו בזה אינו יכול לזכות ליראה, כי כשבא עליו איזה יראה נמשך אל העצבות חס ושלום, ונופל על-ידי זה יותר, אבל על-ידי שיודעין כי עמך הסליחה ובטוחין בחסדו תמיד שהכל יוכל להתתקן ולהתהפך לזכיות, על-ידי זה זוכין ליראה בחינת למען תורא, כי מקבלין היראה לטובה וכנ"ל. וזה קויתי ה' קותה נפשי ולדברו הוחלתי וכו'. ופרש רש"י, קווי אחר קווי, הינו כנ"ל שצריכין לקוות ולצפות לה' תמיד בקווי אחר קווי בלי שעור וכמו שמדבר בזה אחר כך, "ולדברו הוחלתי נפשי לה' משמרים לבקר שמרים לבקר יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות". כי יש עמו יתברך כמה מיני פדות שבודאי יפדה אותנו מכל עוונותינו והוא יפדה את ישראל וכו', רק שצריכין לקוות ולשמר ולצפות קווי אחר קווי וכו' עד ישקיף ויראה ה' משמים וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת ספירת העמר, כי על-ידי הנפת העמר שעורים מגלין ומפרסמין כי מלא כל הארץ כבודו ובכל מקומות ממשלתו, שזהו הארת דרי מטה, שהוא העקר, כמו שכתוב, "ואביתה תהלה מגושי עפר וכו'" (כמו שמבאר שם), דהינו לגלות לכל הנופלים ולכל הרחוקים מאד מאד מהשם יתברך על-ידי מעשיהם הרעים חס ושלום, לגלות להם כי עדין ה' עמם ואצלם וקרוב להם תמיד בחינת הקיצו ורננו שכני עפר וכו' כי מלא כל הארץ כבודו וכו' (כמו שמבאר שם, עין שם). כי שעורים הוא מאכל בהמה שהוא העדר הדעת, שזה בחינת פגם החוטאים שמסלקין מעצמן הדעת ועושין מעשה בהמה חס ושלום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ומובא שם בהתורה הזאת, אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. ועל-כן שעורים הוא מנחת קנאות של הסוטה שמשם למדו רבותינו זכרונם לברכה זאת שאין אדם עובר עברה וכו', כמו שדרשו שם על פסוק, "כי תשטה אשתו", שאין אדם וכו' אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. ומחמת זה מכרחין להביא מנחות של שעורים, כי היא עשתה מעשה בהמה אף קרבנה מאכל בהמה, כמו שפרש רש"י שם. ועל-ידי מנחת שעורים דיקא נבדקת. וזהו בעצמו בחינת מנחת העמר שעורים שהיא בדיקו דאשת חיל, שהם כלל ישראל, (כמבאר בזהר ברעיא מהימנא, עין שם). הינו שעל-ידי שמביאין עמר שעורים מאכל בהמה ומניפין ומרימין אותו למעלה ולמטה למי שהשמים והארץ שלו ולכל ארבע רוחות העולם למי שכל ארבע רוחות העולם שלו, כמו שפרש רש"י שם, על-ידי זה מגלין ומפרסמין כי מלא כל הארץ כבודו, הינו בחינת הנ"ל שגם בבחינת שעורים שהוא תכלית הגשמיות, בחינת מאכל בהמה העדר הדעת, בחינת פגם כל החטאים כנ"ל, גם שם מלא כבודו יתברך, כי לית אתר פנוי מינה והוא יתברך מחיה את כלם. ועל-כן אין שום יאוש בעולם כלל. וזה עקר הבדיקה והנסיון של כנסת ישראל, כמו שכתוב ברעיא מהימנא, ואיהו בדיקא דאשת חיל, כי זה עקר הבדיקה והנסיון של כל אחד מישראל כשבא לטהר את עצמו מזהמתו כמו כלל ישראל שצריכין לטהר עצמן מזהמת מצרים באלו הימים, שעקר הבדיקה והנסיון אם יכול לעמד בכל מה שיעבר עליו שתמיד יתחזק בהשם יתברך ולא יפל משום דבר בעולם, כי יאמין תמיד כי מלא כל הארץ כבודו ויהיה איך שיהיה אל יסתיר פניו מהשם יתברך מלהשתוקק אליו ומצעקה ובקשה ותחנונים וכו', כי הרבה הרבה צריך לעבר על כל אחד לפי מדרגתו וכו'. ועל -כן עקר ההכנה לקבלת התורה, שהיא התגלות הדעת הנ"ל, הוא על-ידי העמר שעורים, שעל-ידי זה מתחילין להמשיך הארה הזאת של הדעת הנ"ל לידע ולהודיע ולהודע כי מלא כל הארץ כבודו ואפלו בתכלית הזהמא והגשמיות בבחינת עמר שעורים, גם שם יכולין לגלות כבודו יתברך, ואדרבא, דיקא על-ידי זה, על-ידי בחינת עמר שעורים מגלין ומפרסמין כבודו יתברך על-ידי שהרחוקים ביותר, שהם בבחינת שעורים, בחינת בהמיות כשהם מודים ומודיעים אמונתו הקדושה יתברך, שעל-ידי זה עקר הגדלות והתגלות כבודו יתברך בבחינת כד אתי יתרו דיקא כדין אסתליק ואתיקר שמא דקדשא בריך הוא עלא ותתא, (כמובא בדבריו זכרונו לברכה כמה פעמים):

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן סופרין הימים לעמר, כמו שכתוב, "וספרתם לכם"-לעצמיכם. מה התם 'וספרה לה לעצמה', אוף הכא "וספרתם לכם"-לעצמיכם, כמו שמבאר בזהר הקדוש, הינו כי כל אחד צריך לספר ולהחיות ימיו על-ידי בחינת עמר שעורים שמשם מקבל חיות בכל יום ויום מימי הספירה שהם הכנה וטהרה לקבלת התורה, שעקר הכנה והטהרה על-ידי שסופר ומונה בכל יום ויום אל העמר שעורים שבזה מזכיר את עצמו, כי בכל יום כי מלא כל הארץ כבודו ומכל הטמאות והזהמות שבעולם יכולים לשוב אליו יתברך כי מלא כל הארץ כבודו, שזה נתגלה על-ידי העמר שעורים כנ"ל. כי זה ידוע שאי אפשר לקפץ בפעם אחד אל הקדשה בשלמות, כי הבא לטהר מסיעין לו, אומרים לו המתן, שצריך להמתין הרבה כל אחד כפי ענינו, (כמו שמבאר בהתורה "קרא את יהושע וכו'" סימן ו, עין שם) ובודאי כל אחד כפי ענינו בכל הימים שצריך להמתין עד שיזכה להתקדש כראוי בודאי בכל אלו הימים עובר עליו מה שעובר מחמת שעדין לא נטהר מזהמתו ובכל הימים הוא נתנסה ונבדק מהשם יתברך בבחינת עמר שעורים שהוא הבדיקה של כלל ישראל כשצריכין לצאת מזהמת מצרים ולזכות לקבלת התורה ביום החמשים בשבועות הקדוש, כי כמו שבכלל ישראל, כן הוא בפרטיות אצל כל אחד ואחד והבן הדברים היטב, כי אי אפשר לבאר כל זה היטב, כי כבר דברנו מזה היטב בכמה מקומות ואף-על-פי-כן עדין יש נסיונות הרבה לכל אדם בענין זה מה שצריך להתחזק שלא יפל בדעתו בשום אפן, כי כמו שהאדם צריך לעמד בנסיון לבלי לילך אחר תאוותיו בהתר או באסור חס ושלום, כמו כן צריך להתחזק לעמד בנסיון אם כבר נכשל במה שנכשל חס ושלום, לבל יפל על-ידי זה כלל, כי כל הנפילות שנופל הוא רק מעשי בעל דבר שרוצה ללכדו ברשתו חס ושלום, על-ידי זה דוקא:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וכבר דברנו מזה שמה שנמצאים הרבה נופלים בדעתם ואומרים שאי אפשר להם לילך בדרך הישר עוד, זהו רק מחמת תאותם ויצרם הרע שמבקשים תואנה ועלילה לפרש מאחרי המקום, בחינת ויהיו העם כמתאוננים, שפרש רש"י, מבקשים עלילה לפרש מאחרי המקום. כי כל אדם יצר לבו רע מנעוריו, אך מחמת אימת הענש הוא מתגבר בכל פעם לכבש תאותו, אך אוי לו מיצרו, אוי לו מיוצרו, על-כן הוא מבקש תואנה ועלילה לפרש מאחרי המקום חס ושלום, כדי שיוכל לילך אחרי תאוותיו הרעות חס ושלום, והעלילות והתואנות שהבעל דבר מוצא לכל אדם רבו מספר כי אין מספר ולכל אחד מוצא עלילות מיחדות רבם על-ידי חסרון הפרנסה ומניעות המונעים וכו'. אך אף-על-פי-כן נפשו מרה לו, כי יודע שיצטרך לתן דין וחשבון וכו', ועל-כן מתגבר בו הטוב בכל פעם לשוב להשם יתברך, אך בשום דבר אינו מוצא לעצמו עלילה ופטור, כמו על-ידי התחבולה הנ"ל של הבעל דבר, דהינו מה שמפילו בדעתו בכל פעם ומראה לו בכל פעם כאלו אפס תקוה חס ושלום, כי הוא רואה בעיניו שכבר חתר כמה פעמים ורצה להתקרב אל הקדשה ונפל אחר כך, כל אחד כפי מה שנפל וכן היה כמה פעמים בלי מספר. ועל-כן הוא פטור בעיני עצמו עוד מלחתר עוד חתירות לשוב להשם יתברך, אבל באמת כל הרעיונים והמחשבות האלה הם רק מעשי בעל דבר שמוצא לו עלילה לפרש מאחרי המקום חס ושלום, כדי שילך אחרי תאוותיו חס ושלום, כי באמת אין שום יאוש בעולם כלל, כאשר צעק רבנו זכרונו לברכה קול גדול ולא יסף (בזה הלשון, גיוואלד! זייט אייך נישט מיאש. ומשך מאד תבת 'גיוואלד' וכו'), כי כל אדם צריך שיעבר עליו הרבה הרבה קדם שזוכה לכנס אל הקדשה וכמו שעבר על אדם הראשון מאה ושלשים שנה שרצה לשוב ודיקא בכל אלו הק"ל שנה באו רוחות וכו' וחממו אותו וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ובודאי נחלשה דעתו מאד מאד בכל פעם, כי כבר היה לו יצר הרע גדול, כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה ובודאי רצה הבעל דבר להפילו בדעתו בכל פעם, אבל הוא התגבר כנגדו בכל עת ולא הניח דרכי תשובתו שעסק בהם בכל הק"ל שנה עד שזכה בסוף הק"ל שנה להוליד בדמותו בצלמו את שת שממנו השתת העולם ויצאו ממנו האבות ומשה ומשיח וכו' ואף-על -פי שחטא אדם הראשון עדין צריכין לתקן בכל דור ודור, אף-על-פי-כן אם הוא בעצמו לא היה מתגבר לתקן מה שתקן היה קשה מאד לתקן וגם לא היה זוכה למה שזכה, אבל על-ידי התחזקותו והתגברותו לשוב להשם יתברך בכל הירידות והנפילות שעברו עליו זכה שנפטר בשם טוב, כי היה כל ימיו צדיק וחסיד גדול, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי זה עקר הנסיון של האדם שיתחזק את עצמו בכל הירידות שבעולם, רחמנא לצלן, בכל מה שיעבר עליו שתמיד בכל יום ובכל עת יתחיל מחדש וירגיל את עצמו בשכחה לשכח מה שעבר עליו וידמה בדעתו כאלו נולד היום וכו', וכמבאר בדברינו כמה עצות ודרכים נפלאים בענין זה איך לחזק את עצמו בכל עת, עין שם, יערב לך לעד:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו "וספרתם לכם"-'לכם' לעצמיכם. 'לכם'-לעצמיכם דיקא, שכל אחד צריך לספר ספירת העמר, שהוא בחינת התחזקות הנ"ל לעצמו כפי מה שהוא ולא יפל בדעתו מחמת שנדמה לו שחבריו בני גילו טובים ממנו הרבה, כי אף -על-פי שהוא מדה טובה להיות ענו ולהחזיק כל אדם טוב ממנו, אבל אם יפל בדעתו על-ידי זה חס ושלום, אין זה ענוה, אדרבא, זהו גדלות גדול שאין נאה לו שיעבד איזה עבודה להשם יתברך ועדין הוא רחוק כל כך וחבריו כבר זכו למה שזכו, כי אסור להרהר אחרי המקום ומי יודע מאיזה מקום הוא ובאיזה מקומות נמשך על-ידי מעשיו, כי אין אדם דומה לחברו כלל. וכן כל אדם שרוצה לצאת מטמאתו וזהמתו, שזה בחינת ספירת העמר כדי שיטהרו וכו', צריך לספר הימים לעצמו דיקא ואל יפיל אותו חברו כלל, חס ושלום. וזהו "וספרתם לכם"-'לכם' לעצמיכם דיקא והבן היטב וכעין שכתב רבנו זכרונו לברכה על פסוק, "אחד היה אברהם", שעקר התקרבות אברהם אבינו, עליו השלום, להשם יתברך היה על-ידי שחשב תמיד שהוא רק אחד בעולם ולא הסתכל על שום מונע ומעכב ומבלבל וכו', עין בתחלת הספר לקוטי תנינא ענין זה. ובאמת כמו שיש כמה מיני מניעות מהמונעים הרשעים או מתנגדים הרוצים למנע מהאמת בכמה הסתות ופתויים ודברי ליצנות וחלקלקות וכו', כן יש גם כמה מיני מניעות וחלישות הדעת אפלו מחביריו ואוהביו באמת. וכל זה אי אפשר לבאר בכתב רק כל אחד יבין בעצמו כפי עניניו וכנגד כל מיני מניעות וחלישות הדעת שבעולם צריכין לילך בדרך הנ"ל בבחינת אחד היה אברהם לחשב כאלו הוא יחידי בעולם כנ"ל. וזה בחינת וספרתם לכם, 'לכם'-לעצמיכם כנ"ל. וכמו שמובא בהמעשה של החכם והתם. מבאר שם שהתם היה רצען וכו' ולא היה יכל המלאכה כראוי ומנעל שלו היה בשלשה קצוות וכו' והוא היה מתפאר בו מאד כמה נאה ויפה המנעל הזה וכו'. והיתה שואלת לו אשתו, אם כן, מפני מה שארי בעלי מלאכות נוטלים ג' זהובים בעד זוג מנעלים ואתה אינך לוקח כי אם אחד זהב וחצי? השיב לה, מה לי בזה? זה מעשה שלו וזה מעשה שלי. (דאס איז יענימס מעשה אין דאס איז מיין מעשה) ועוד, למה לנו לדבר מאחרים, הלא נתחיל לחשב כמה וכמה אני מרויח בהמנעל זה מיד ליד העור הוא בכך וכו', (עין שם כל זה היטב). והבן כי במעשה הזאת מבינים רב העולם כמה דברים הנוגעים לעבודת השם יתברך שצריכין להתנהג בדרכי התמימות ולהיות בשמחה תמיד אפלו בעניות ודחקות גדול וגם עבודתו ותפלתו אינו בשלמות כלל, אף-על-פי-כן יהיה בשמחה בחלקו תמיד ולא יסתכל על העולם כלל שיש להם פרנסה כנגדו בכפלי כפלים ויש להם אכילה ושתיה ומלבושים נאים וכו' (ואף-על-פי-כן מלאים דאגות תמיד ברבוי חסרונות) וגם בעבודת ה' בתורה ובתפלה הם גדולים ממנו אלפים פעמים ואף-על-פי-כן אל יפל בדעתו מזה כלל, רק יהיה שמח בחלקו תמיד, כמבאר שם שהלחם שלו היה אצלו כל המאכלים שבעולם וכו' ומנעל שלו שגמר בכמה ימים ביגיעה גדולה והיה מלא חסרונות והרויח בו פחות הרבה מאחרים, אף-על-פי-כן היה יקר בעיניו מאד והתפאר בו הרבה ולא הסתכל על אחרים כלל ואמר, מה לי בזה, זה מעשה שלו וזהו מעשה שלי וכנ"ל וכנ"ל. ורבנו זכרונו לברכה רמז בעצמו אחר שספר מעשה זאת שכונתו לענין תפלה ועבודת ה', כמו שמובא שם בסוף שאמר רבנו זכרונו לברכה, ואם התפלה אינו כראוי היא מנעל בשלשה קצוות והבן, עין שם, הינו כנ"ל, שצריכין להתנהג בתמימות גדול כדרכי התם הנ"ל וצריכין לדקדק בכל המעשה לקח לעצמו מוסר ועצות מדברי התם הנ"ל ולילך בדרכיו ולהיות בשמחה תמיד ואל יבלבל אותו העולם כלל ואפלו חבריו שזוכין לתפלה ועבודה הרבה יותר ממנו, אף-על-פי-כן אל יפל בדעתו מזה כלל רק יהיה בשמחה תמיד בכל נקדה ונקדה טובה שמרויח בתפלתו ועבודתו איך שהוא, עין שם בהמעשה ותבין:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת שבועות שאז הוא קבלת התורה, שהיא עקר הדעת הנ"ל של בחינת משה שמאיר בבן ותלמיד, בדרי מעלה ודרי מטה ומודיע להם כי ה' הוא האלקים, שעקר זה הדעת נתגלה בשבועות על-ידי קבלת התורה, שעל זה נאמר, 'אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים וכו'". כמו שמסים שם, "מן השמים השמיעך את קלו ועל הארץ הראך את אשו הגדולה וכו'" שזה נאמר על מתן תורה, כי בכל ימי הספירה אנו מכינין עצמנו לקבלת התורה ואנו עוסקים להמשיך עלינו הארה משם מבחינת הדעת של התורה כדי שנוכל להכין עצמנו לקבלה (וכמבאר אצלנו מזה במקום אחר, שבשעת הכנה אל המצוה נמשך על האדם סיוע דלעלא מקדשת המצוה בעצמה שאנו מכינין עצמנו לעשותה, עין שם). ועל -כן בכל ימי הספירה אנו ממשיכין המחין, (כמבאר בכונות בבאור כל מח ומח בפרטיות שנמשך בכל יום ויום מימי הספירה, עין שם) דהינו הארת הדעת הנ"ל שנמשך מהחכם הצדיק האמת הנ"ל, שהוא בחינת משה וכנ"ל, אבל עקר המשכת זה הדעת בשלמות הוא בשבועות על-ידי קבלת התורה, שהוא עקר הדעת הנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת עשרת הדברות שנתנו בשבועות. כי עשרת הדברות הם בחינת כל התקונים המבארים בתורה הנ"ל. אנכי ה' אלקיך וכו', זה עקר הדעת הנ"ל להודיע כי ה' הוא האלקים. וזהו בחינת מאמר ראשון "אנכי ה' אלקיך", שעל-ידי זה האיר בהם להודיעם כי ה' הוא האלקים, אין עוד מלבדו. לא יהיה לך אלקים אחרים וכו'", זה בחינת האזהרה לגרש ולסלק הרוח שטות של היצר הרע שמשם כל העוונות, רחמנא לצלן, שזה עקר הרחמנות להוציא את ישראל מעוונות שבאין על-ידי הרוח שטות וזה בחינת לא יהיה לך אלקים אחרים וכו', כי היצר הרע נקרא אל אחר-כפירות (כמבאר במקום אחר, כי הוא עקר הרוח שטות, כי נקרא "מלך זקן וכסיל" והוא בחינת אלהים אחרים, עבודה זרה, שהם תכלית הכסילות והרוח שטות כידוע לכל בן דעת גדל השטות וכסילות של עבודה זרה וכמבאר בפסוקים רבים גדל השטות של כסילות ושטות דעתם, כמו שכתוב, "ובאחת יבערו ויכסלו וכו'". וכמו שכתוב, "ולא ישים אל לבו לא דעת ולא תבונה לאמר חציו שרפתי במו אש וכו'" וכן בפסוקים רבים ומשם מבחינת העבודה זרה, שהוא שרש היצר הרע, משם נמשך הרוח שטות של כל החוטאים, רחמנא לצלן, כי כל החטאים הם בחינת עבודה זרה, כמו שכתוב, "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וכו'". ועל-כן במאמר "לא יהיה לך אלהים וכו'", כלולים כל הלא תעשה, כמובא שאנכי כולל כל המצוות עשה ולא יהיה לך כולל כל הלא תעשה, כי אנכי זה בחינת המשכת הדעת הנ"ל שמשם כל המצוות עשה שבתורה, כי על-ידי כל מצוה ומצוה נמשך מח ודעת להכיר את הבורא יתברך שמו ולא יהיה לך כולל כל הלא תעשה שבאים מרוח שטות, שהוא בחינת עבודה זרה כנ"ל. נמצא, שאנכי ולא יהיה לך הם כלל כל התורה, שהיא עקר הרחמנות המבאר בתורה הנ"ל, שהוא להמשיך דעת, להודיע כי ה' הוא האלקים, לגרש על-ידי זה הרוח שטות שהוא הפך הדעת, כדי להוציא את ישראל מעוונות, (כמבאר שם היטב, עין שם) לא תשא את שם ה' אלקיך וכו' זה בחינת היראה המבאר בהתורה הנ"ל. כי עקר המשכת הדעת הוא כדי לזכות ליראה, (כמו שמבאר שם, עין שם):

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת לא תשא את שם ה' אלקיך, כי עקר היראה משם ה' ליראה את השם הנכבד והנורא הזה וכו'. וכתיב, "וראו וכו' כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". וכתיב, "ויראו גוים את שם ה' וכו' וכל מלכי הארץ את כבודך". וכתיב, "מפני שמי נחת הוא". ועל-כן נתנה התורה באלה ובשבועה כדי שיהיה נמשך יראתו לבלתי נחטא ועל-כן נזדעזע העולם בשעה שאמר לא תשא את שם ה', כי שם עקר היראה כנ"ל וזה בחינת הנשבע כאשר שבועה ירא כי שם עקר היראה. וזהו בחינת ושבועתו ליצחק, בחינת פחד יצחק. ועל-כן לא תשא וכו' היא בחינת יראה, שהוא תקון הדעת הנ"ל, שעקר שלמותו ותקונו כשזוכין ליראה בחינת יראת ה' ראשית דעת. וכמבאר שם בהתורה הנ"ל מענין היראה בכמה בחינות, עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

זכור את יום השבת לקדשו וכבד את אביך ואת אמך הם בחינת שני ההארות הנ"ל, שהם בחינת הארת דרי מעלה והארת דרי מטה וכל אחד ואחד כלול משניהם, (כמבאר שם, עין שם) כי זכור את יום השבת זה בחינת השגת החכם בעצמו, שהוא השגת דרי מעלה, שהוא בחינת מה, בחינת איה, בחינת מה חמית וכו', שהוא בחינת מה רב טובך וכו', בחינת השגת המקיפים, שהם בחינת שפע הכתר שעשוע עולם הבא וכו', כמבאר שם שכל זה הוא בחינת שבת, שהוא בחינת עולם הבא, שאז זוכין לתכלית הידיעה שלא נדע, שהוא בחינת מקיפים, (כמובא בסימן פג בלקוטי תנינא). כי שבת הוא יום מנוחה וקדשה, תפארת, גדלה ועטרת ישועה, בחינת כתר, בחינת איה שאומרים בשבת בקדשת כתר, כי שבת בחינת מנוחה ובטול, שהוא בחינת מה, בחינת עולם הבא ואז הוא תכלית שלמות הדעת, בחינת השגת דרי מעלה, שהוא השגת החכם הנ"ל והשגת דרי מטה, בחינת מלא כל הארץ כבודו כלול בה, כי ששת ימי המעשה כלולין בשבת, כי כל ששת ימי המעשה, כל חיותם וקיומם הוא משבת, כידוע וכמבאר בזהר הקדוש דמינה מתברכין כל שיתא יומין. וששת ימי המעשה הם בבחינת דרי מטה, בחינת עולם הזה כנגד שבת, שהוא בחינת עולם הבא, כי בששת ימי המעשה ברא השם יתברך כל הבריאה בעשרה מאמרות בשביל כבודו יתברך, כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו וכו', שזהו בחינת מלא כל הארץ כבודו, בבחינת השגת דרי מטה, כי בשביל זה היתה כל הבריאה בששת ימי המעשה כדי שידעו ויכירו אותו יתברך וימלא כל הארץ את כבודו יתברך, אבל בשבת שבת ונח אפלו במאמר ולא ברא בו דבר רק כל הבריאה של כל ששת ימי המעשה כלם חיים וקימים רק משבת כידוע. כי שבת בחינת בטול, בחינת מה, בחינת השגת דרי מעלה, כי התחתון נכלל בעליון. ועל-ידי מצות שביתת שבת נתגלה שכל הבריאה של כל ששת ימי המעשה הכל נמשך ממנו יתברך שהוא למעלה מהכל, הינו שכל כבודו יתברך שמתגלה בכל הבריאה שנברא בששת ימי המעשה, שזהו בחינת מלא כל הארץ כבודו, הכל נמשך ונתקים רק על-ידי שבת, שהוא בחינת מה, בחינת איה מקום כבודו, כי באמת שתי השגות אחד, כי השם יתברך סתום וגליא. ובחינת מלא כל הארץ כבודו מקבל מבחינת איה ונכלל בו כי הכל אחד. וכל זה נתגלה על-ידי שבת שמעיד כי ה' אחד ושמו אחד. ושהוא יתברך, שהוא מרומם ונעלה מכל הרוחניות, ברא כל העולמות וכל הגשמיות למען כבודו יתברך. נמצא, ששבת הוא בחינת השגת דרי מעלה ובו כלול השגת דרי מטה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

'כבד את אביך ואת אמך' זה בחינת מה שצריכין להאיר בדרי מטה, שבשביל זה צריכין להניח בנים ותלמידים כדי שישאר ממנו חליפות שימשיכו דעתו בדרי מטה, כמו שמבאר שם, שזה בחינת מצות כבד את אביך ואת אמך, שמגיע להם כבוד והקיש כבודם לכבוד המקום, כי כל כבוד המקום נמשך על ידם, על-ידי שהם המשיכו אותו בעולם בשביל הגדלת כבודו יתברך שאינו נתגלה כי אם על-ידי בני אדם התחתונים שבזה העולם דיקא, (כמו שמבאר שם, עין שם). נמצא, שכבד את אביך וכו' הוא בחינת השגת דרי מטה ובו כלול השגת דרי מעלה, כמו שמבאר שם. כי בכלליות העולם נקראים הבן והתלמיד שניהם בבחינת דרי מטה, כמבאר בהתורה הנ"ל בתחלתו, שבן ותלמיד הם בחינת החליפות שצריכין להשאיר בזה העולם וכו', עין שם. אבל כל בחינה ובחינה כלול מכל הבחינות, על-כן בפרטיות גם בדרי מטה בעצמן שהם בן ותלמיד יש בהם השגת דרי מעלה והשגת דרי מטה, כי השגת הבן אם זוכה הוא בבחינת השגת דרי מעלה מחמת שהוא מקבל מח ודעת אביו בעצמו. והשגת התלמיד הוא בחינת השגת דרי מטה וכו', (כמו שמבאר שם). וכן גם הבן והתלמיד בעצמו כל אחד ואחד מהם כלול גם כן משני ההשגות יחד, כי התלמיד צריך שיהיה נכלל בהבן וכן הבן בהתלמיד, כי צריך לכלל העולמות זה בזה כדי שיהיה להם יראה, (כמו שמבאר שם, עין שם). ועל-כן בכלל העולם כלל הבנים שצריכין להניח בזה העולם כדי שיגדלו כבודו יתברך שבשביל זה מצוה לכבד אביו ואמו, כלל הבנים הם בבחינת דרי מטה, כי בשביל זה דיקא צריך להניח בנים, כדי שישאר דעתו בזה העולם דיקא להאיר בדרי מטה כנ"ל. רק בפרטיות כלול בהם גם השגת דרי מעלה ואם זוכה הבן יותר יכול להגיע למעלות עד השגת הבן של החכם הדור, שהוא בחינת מקיפים הנ"ל, בחינת מה, בחינת איה, בחינת השגת דרי מעלה וכנ"ל (ועין בהתורה הנ"ל והבן היטב):

העתקת הקטע עם מראה המקום

וכל העשרת הדברות הם חמש כנגד חמש, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, דבור 'לא תרצח' כנגד אנכי. כי רוצח ממעט הדמות, הינו כי מצות אנכי היא להאיר הדעת הקדוש, להודיע כי ה' הוא האלקים כנ"ל וכנגד זה אסור לא תרצח, שאסור להרג נפש מישראל שנחשב כאלו ממעט את הדמות, הינו כי ידיעה זאת להודיע אלקותו יתברך בכל העולמות זה אי אפשר כי אם על-ידי רבוי נפשות מבני ישראל שבזה העולם דיקא, שכל אחד ואחד כפי שרשו כן יש לו חלק בהתגלות ידיעת אלקותו יתברך. וכל מה שנתרבין בזה העולם נפשות בני ישראל יותר ויותר, נתגלה כבוד אלקותו יותר, כי ברב עם הדרת מלך. וזה בחינת השלמת הקומה העליונה להשלים צלם דמות תבניתו, כביכול, על-ידי רבוי נפשות ישראל, כי בחינת צלם אלקים הוא בחינת דעת ומחין, הינו כי יש ידיעה והשגה באלקותו יתברך שנקראת בחינת יד ויש השגה שנקראת רגל. וכן כל הרמ"ח אברים ושס"ה גידים. וכל אחד מישראל הוא אבר מהשכינה. וכפי שרש נשמתו כן הוא צריך לגלות ולהמשיך בעולם חלק הדעת להודיע אלקותו יתברך בעולם. וכל מה שמתרבין ישראל יותר, נתגלה הדעת יותר ונשלם צלם אלקים ביותר, דהינו שנתגלה ידיעת אלקותו יתברך בכל פרטי השגת הדעת שכלולים בבחינת קומת אדם, בחינת צלם אלקים. ועל-כן הרוצח שהורג נפש מישראל ממעט הדמות על-ידי שחסר חלק הדעת הקדוש שהוא מתגלה על-ידי זה הנפש דיקא. ועל-כן לא תרצח כנגד אנכי, שהוא בחינת התגלות הדעת הקדוש להודיע אלקותו יתברך בעולם כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

'לא תנאף' כנגד 'לא יהיה לך', שהוא האזהרה לגרש הרוח שטות כנ"ל. זה בחינת אסור לא תנאף, כי שם עקר הרוח שטות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "איש איש כי תשטה אשתו", אין המנאפין מנאפין אלא אם כן נכנס בהם רוח שטות, כי עקר היצר הרע, שהוא הרוח שטות, הוא על נאוף, כי עקרא דיצרא בישא על עריין:

העתקת הקטע עם מראה המקום

'לא תגנב' כנגד 'לא תשא', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי לא תשא הוא בחינת יראה ליראה את השם וכו' כנ"ל. וזה בחינת אסור לא תגנב, כי הגונב מסלק יראתו מעל פניו כאלו אין השם יתברך רואהו חס ושלום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עשה עין של מטה כאלו אינו רואה וכו'. וזה בחינת פגם כל העברות שפוגם ביראה, כי כל העברות חס ושלום, הם בגנבה ובסתר, כמו שכתוב, "והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי ראנו וכו'". ועל-כן כשמזכיר יראת הענש (בזכריה ה), שהוא עקר היראה, מזכיר שם מענין חמר אסור שבועה וגנבה, כמו שכתוב שם, זאת האלה היוצאת על פני כל הארץ, כי כל הגנב מזה כמוה נקה וכל הנשבע מזה וכו' הוצאתיה כו', כי גנבה ושבועה הם בחינה אחת, בחינת פגם היראה שמסלק יראתו יתברך מעל פניו כאלו אינו רואהו, שזהו בחינת פגם כל העברות שבתורה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

'לא תענה' כנגד 'זכור את יום השבת', כי כל המחלל את השבת כאלו מעיד עדות שקר בבורא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה , כי שבת מעיד על חדוש העולם שהשם יתברך ברא כל העולם בששת ימי המעשה ושבת בשבת, כי עקר העדות צריכין בדבר שנעלם מן העין שאי אפשר לעמד על אמתתו כי אם על-ידי העדים, על-כן צריכין שני עדים דיקא ותרי כמאה, כי עקר אחיזת השקר הוא מבחינת אחר הבריאה, כי השקר בחינת עבודה זרה-כפירות, זה נמשך מחמת שחדוש העולם אי אפשר להשיג ולהבין בשום שכל ודעת כי אם באמונה לבד, (כמבאר מקום אחר. כי אי אפשר להבין איך כל הגשמיות והישות ופעלות משנות נמשכו מאחד הפשוט שהוא מרומם מכל הרוחניות ואין בו שום שנוי, אבל אנו בני ישראל על-ידי התורה שקבלנו מפי משה אנו זוכין לאמונה, להאמין בהאמת שהשם יתברך שהוא מרומם על כל, ברא את כל הבריאה וכל מיני גשמיות כדי לגלות כבוד גדלו על-ידי זה דיקא, כי מלא כל הארץ כבודו, הינו כי בחינת מלא וכו', שהוא חיותו יתברך המלבש בזה העולם הגשמי קשור ומחבר בתכלית האחדות עמו יתברך, שהוא מרומם על כל ברכה ותהלה, דלית מחשבה תפיסא בה כלל, בחינת מה חמית מה פשפשת וכו'. וזהו עקר האמונה להאמין בהאמת שבחינת מלא ובחינת מה, שניהם אחד, כי ה' הוא האלקים, אבל השקרן, שהוא בחינת עבודה זרה-כפירות, הוא בחינת נרגן מפריד אלוף , שאינו מאמין ומקשר בחינת מלא בבחינת מה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן שני עדים נאמנים בכל דבר, כי בכל מקום שיש שני עדים שמעידין דבר אחד ועדותן מכונת, זה בחינת שנכללו שני הבחינות הנ"ל יחד, דהינו בחינת מה ובחינת מלא וכו'. (וכמבאר מעין זה במקום אחר בהלכות עדות על-פי התורה "אמר רבי עקיבא, כשתגיע לאבני שיש וכו'") כי אין שני בני אדם שוין רק אחד גבה מחברו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין העדים עצמן, מכניסין את הגדול שבהם תחלה, כי בודאי יש בהן קטן וגדול ובכמה מקומות שיש קטן וגדול הם בבחינת דרי מעלה ודרי מטה, כי הגדול לגבי קטן ממנו הוא בבחינת דרי מעלה, כי נפשו ודעתו גבה מחברו וחברו הקטן הוא בבחינת דרי מטה, כי גדול וקטן הם בחינת מאור הגדול ומאור הקטן, שהם חמה ולבנה, שהם בחינת משה ויהושע, כי פני משה כפני חמה וכו' ומשה ויהושע הם בחינת רב ותלמיד, בחינת דרי מעלה ודרי מטה (כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל) וכששניהם מעידין דבר אחד, זה בחינת שנכלל בחינת הדעת של דרי מטה ודרי מעלה ביחד, בחינת כלליות ואחדות, בחינת מלא וכו' בבחינת מה, שזה עקר האמת והאמונה כנ"ל ועל-כן הם נאמנים בכל דבר. ועל-כן התורה נקראת עדות וכלולה בשני לוחות, כמו שכתוב, "ושני לחת העדת וכו'". כי אין עדות פחות משנים כנגד שני הבחינות מה ומלא שצריכין לכללן יחד, שהוא עקר העדות של התורה שמעידה שהשם יתברך מרומם על כל וברא הכל בששת ימי המעשה, כמו שכתוב, "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". וכל זה נתגלה על-ידי שבת שמעיד על אחדותו שברא הכל בששת ימי המעשה כדי לגלות כבודו ושבת ונח בשבת שאז הוא בחינת בטול ושביתה לגמרי, בחינת מה וכו' כנ"ל. ועל-כן דבור לא תענה כנגד זכור את יום השבת:

העתקת הקטע עם מראה המקום

'לא תחמד' כנגד 'כבד', כי מצות כבד, שהוא סוף הה' דברות ראשונות, הוא בחינת מה שמחיבין להשאיר הדעת בזה העולם כנ"ל כדי לכלל העולמות יחד, כמו שמבאר שם, כי עולם אחד אין לו שלמות. ועקר השלמות כשהנשמה למעלה למעלה תהיה מאירה גם למטה למטה על-ידי החליפות שנשאר ממנו בן ותלמיד, שזהו בחינת מצות כבד כנ"ל. ועל-ידי זה, דהינו על-ידי כלליות העולמות, נמשך העשירות והפרנסה שמקבל המלכות מים החכמה, שעל-כן זוכין על -ידי זה להארת הרצון המפלג בשעת האכילה, שהוא בחינת ואתה נותן להם את אכלם בעתו, בחינת ומשביע לכל חי רצון וכו', (כמבאר שם היטב, עין שם) וזהו בחינת לא תחמד, שהוא סיום עשרת הדברות, כי אסור לחמד כל חפצי חברו ופרנסתו ועשירותו, כי השם יתברך משביע לכל חי רצון על-ידי הארת בן ותלמיד, שהוא בחינת כלליות העולמות, שזהו בחינת מצות כבד. וכמו שמבאר שם על פסוק, "לויתן זה יצרת לשחק בו", שהפרנסה והעשירות נשחק ונתחלק לכל אחד ואחד כראוי לו מאתו יתברך. ועל-כן בודאי אסור לחמד ולהתאוות חפצי חברו שנתן לו מאתו יתברך כפי הארת הרצון שצריך כל אחד ואחד לקבל מים החכמה שנתגלה על-ידי כלליות העולמות, על-ידי הארת בן ותלמיד, שזהו בחינת מצות כבד כנ"ל, כי חמדה ותאוה לחפצי חברו ועשירותו חס ושלום, הוא ההפך מהארת הרצון שמקבלים מים החכמה וכו' כנ"ל, מאחר שיש לו חמדה ורצון של אסור שחומד ורוצה חפצי חברו שהוא כנגד רצון הבורא יתברך שנתן ברצונו העשירות הזאת לחברו דיקא כפי התחלקות הפרנסה שנמשכת מים החכמה וכו' כנ"ל. ועל-כן הוא פוגם ברצון והוא ההפך ממש מבחינת הארת הרצון שצריכין לקבל בשעת האכילה, כי צריך כל אחד להתגבר לזכות להארת הרצון שהוא גבה על הכל, דהינו שיזכה שלא יהיה לו שום רצון אחר כנגד השם יתברך, רק יזכה לרצון חזק ונפלא להשם יתברך עד שיגיע לבחינת בטול, עד שלא ידע כלל מה שהוא וכו', (כמו שמבאר שם, עין שם). וכל זה זוכין על-ידי כלליות העולמות, על-ידי הארת בן ותלמיד, שזהו בחינת מצות כבד כנ"ל ועל-כן לא תחמד כנגד כבד:

העתקת הקטע עם מראה המקום

שיך לענין שצריך לחלק האלפים למאות, כמובא בשיחות הר"נ , עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

עין שם הסוד הנפלא והנורא הזה. וזהו, "האלף לך שלמה ומאתים לנטרים את פריו" (כי כל זמן שהאור בבחינת אלפים אי אפשר לקבלו מחמת רבוי האור, רק כשעושין מאלפים מאות. וזה נעשה על-ידי תלמיד חכם שנוקם ונוטר כנחש וכו', (כמו שמבאר שם. וזהו 'האלף לך שלמה' כל זמן שהאור בבחינת אלפים, היא לך שלמה, שהוא השם יתברך, כי אין אנו יכולין לקבלו כנ"ל, אך 'ומאתים לנטרים', בחינת תלמיד חכם שנוטר ונוקם, שהוא יכול לחלק האלפים למאות ואז יכולים לקבלו כנ"ל. וזהו, 'ומאתים לנטרים' דיקא, בחינת תלמידי חכמים הנוטרים ונוקמים, שהם ממשיכין האור בבחינת מאתים, דהינו בבחינת מאות כנ"ל, כי הם מחלקים האלפים למאות ואז יכולים לקבלו כנ"ל, עין בהלכות כתבה שם מובא פסוק הנ"ל והקדמה הנ"ל, אבל שם מתפרש בסגנון אחר:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ראשי פרקים:

העתקת הקטע עם מראה המקום

קצת רמזים על המעשה של יום הששי מהשבעה בעטלירש שהיה לו כח בידיו להוציא החצים וכו' וחשב שם ארבעה דברים להוציא החצים ולכנס לתוך החומות של מים על-ידי כח הצדקה ולידע היוד מיני דפיקין על-ידי כח החכמה שבידיו ולנגן היוד מיני נגינה על-ידי הכח לעשות ולעצר הרוח סערה וכו'. וכלם בני עשרה עשרה וכו', עין שם. וספר מעשה מהבת מלכה שחשק בה המלך שברחה לתוך היוד חומות של מים וכו' והוא רופא אותה. וסוד זאת המעשה נשגב מדעתנו מאד מאד, אך כבר נתן לנו רשות מאתו זכרונו לברכה לחפש רמזים כפי יכלתנו, אך עם כל זה לא נדע מי ומה ואימת וכו', כמו שמבאר שם בסוף. על-כן אציג ברמז מה שמתנוצץ בדעתי בעזרת ה':

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי יש ארבע עולמות א"ב"י"ע ]אצילות, בריאה, יצירה, עשיה[ ושרשם ארבע אותיות הוי"ה שהם בחינת ארבעה שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, בחינת טנת"א ]טעמים, נקדות, תגים, אותיות[, ומהם נמשכין הארבעה יסודות ארמ"ע, ]אש, רוח, מים, עפר[, שהם בחינת דצח"ם ]דומם, צומח, חי, מדבר[, שכנגד זה הם ארבעה חלקי התפלה, כי קרבנות בעשיה וכו'. ובתחלה מתקנים אותם בעובדא בסוד יפנה ויטל ידיו וציצית ותפלין של יד ושל ראש, (כמבאר כל זה בכתבים. ומבאר ב"עץ חיים" בתחלתו שטעמים, שהם בחינת ע"ב שם אי אפשר לדבר כלל, אך עקר התחלת התגלות מבחינת ס"ג, שהם בחינת נקדות ונשתלשל מבחינה לבחינה עד שנתגלה בחינת שם ב"ן ושם היתה השבירה. ואחר כך נתתקן על-ידי אור מה החדש, שהוא שם מ"ה שנתחבר עם שם ב"ן ומהם נתהוו כל העולמות מראש ועד סוף וכל עסקנו ועבודתנו בתורה ובמצות לתקן ולהעלות הניצוצות שנשארו בין הקלפות משבירת כלים, כי נשארו רפ"ח ניצוצות שלא נתבררו עדין וכו'. וכל זה הוא סוד הבת מלכה הנ"ל שברחה לחומות של מים וכו', כי ידוע שעקר הבריאה ועקר ההשתלשלות היה בשביל לגלות מלכותו ובשביל זה יצאו כל המלכים, אך על-ידי הסיגים נשברו ומשם נתהוו הקלפות והסטרא אחרא בשביל הבחירה. והסיגים והסטרא אחרא הם בחינת מלכות הרשעה שכנגד מלכות דקדשה החפצים ואורבים תמיד לתפס לעצמן, בחינת כבוד הבת מלך פנימה, כדי להגביר מלכותם חס ושלום, ולהעלים מלכות דקדשה חס ושלום, וכל עקר בריאת העולם היה בשביל לגלות מלכותו כידוע, כי מאז נתאוה שתהיה שכינתו בתחתונים, על-כן גם על בריאת העולם היה קטרוג עזא ועזאל, מה אנוש וכו', והיו חולקים על התגלות מלכותו שאי אפשר בלי בריאת הגשמיים. וכל אלו החולקים ינקו מהסיגים שנמשכין מהשבירה שמהם בחינת מלכות הרשעה. ובכל מלכות של שבעת מלכי אדום קדמאין דמיתו בכל פעם נתפסה מלכות דקדשה למלך הרשעה בחינת מלכי אדום, שזה בחינת הניצוצות של מלכות הקדשה שנשארו בקלפה שמהם יניקת מלכי אדום שתופסין ניצוצות מלכות דקדשה. ומאז חותרת הבת מלך לברח מהם עד שברחה לתוך חומות של מים, שהוא בחינת התקון, בחינת אור מ"ה החדש, שהוא כנגד יסוד המים. ועל-כן מים מטהרין מכל הטמאות וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת הוצאות החצים, דהינו שעולין מטמאה לטהרה. והחצים הם בחינת הקלפה והסיגים שלא נתבררו עדין ממלכות דקדשה. ובריחת המלכות לתוך החומות של מים זה בחינת בריאת העולם שעקרו מים שנבראו תחלה ועליהם עומד כל העולם, כמו שכתוב, "לרקע הארץ על המים". וכל הארץ וצאצאיה הכל נתהוה מן המים שברא תחלה. ושם נתהוה כל הבריאה על-ידי העשרה מאמרות, על-כן הם בחינת עשרה חומות. וזה בחינת והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום, הם בחינת החצים. 'ורוח אלקים' דא רוחו של משיח, מלכות דקדשה. 'מרחפת על פני המים', שלשם ברחה. וכל עבודת הצדיקים וכלל ישראל להוציא החצים:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת עץ הדעת טוב ורע, בחינת צומח, שהוא יסוד המים, שם עקר הבחירה, שהיא בבחינת מים, בחינת טהרה, כי עפר בחינת ב"ן, מים בחינת מ"ה. בתחלה עלה במחשבה לברא במדת הדין, בחינת ב"ן-עפר, ששם עקר אחיזת החצים. ראה וכו' הקדים ושתף וכו' בחינת מ"ה רחמים וברא משניהם. ושם עקר אחיזת הבחירה, כי בבחינת עפר לבד לא היה אפשר להתקים ועקר התקון יהיה על-ידי משיח וכו', אבל גם עתה כל עבודת הצדיקים בבחינה הנ"ל. וזה בחינת קריעת ים סוף, בחינת והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. ומלאך האלקים-השכינה, קבלה החצים וכו'. והם בחינת עשרה נסיונות וימרו על ים וכו' ותחלת השליחות לפרעה להפך המים לדם ולבסוף הוציאם על-ידי קריעת ים סוף. כל הבן הילוד היארה תשליכהו. ומשה בעצמו הורידוהו לתוך המים על שם העתיד שצריך לרפאות הבת מלכה שבתוך המים, כי מה שהיה וכו' ובת פרעה בחינת מלכות שנכבשה אצל מלך וכו', ירדה לרחץ מגלוליה, כי מן המים משיתיהו. עשרה מיני חצים הם כלל כל המניעות מן הקדשה שמעכבים מכל הצדדים. יש על-ידי דבוריהם ופתוייהם שמכניסים חקירות וכפירות באדם. ויש על-ידי פתויים לתאוות. ויש על-ידי מדות רעות כעס וגדלות וכו' ויש על-ידי חצים ממש שנלחמים בחרב וחצים ואינם מניחים לכנס לארץ ישראל ולגבול הקדוש וכו'. וכשחס ושלום מתקבצים כלם יחד, זה בחינת עשרה מיני חצים. וכלם בחינת עפר ששם עקר אחיזת הסטרא אחרא, בחינת ונחש עפר לחמו. ועל-כן אסורים תולעים כל השורץ על הארץ, כי בבחינת ב"ן שמשם בחינת עפר, שם היה עקר השבירה. ועקר הפגם הוא עצבות הפך השמחה. ועל-כן רפואתה על-ידי שמחה-עשרה מיני נגינה. עשרה מיני דפיקין הם בחינת נקדות, שהם בחינת בריאה וכו', כי הדפיקין הם בחינת נקדות, (כמובא בתקונים שיש דפק בחינת צירי וכו' וזה היה לו כח לתן חכמה בידיו להממנים, שהם השרים והממנים שבעולם, שכלם הם בחינת מלכות והם חזוק המלכות דקדשה או חלישותה חס ושלום, ועל-כן על-ידי הדפק יודעים איך המלכות וחלישותה ובריאותה. המעכב רוח סערה יודע הנגון, שהוא בחינת נגינת הטעמים, שהם בחינת ע"ב-אצילות וכו', כי נגינת הטעמים הם על-ידי הרוח שבכנפי ראה, שהוא הרוח צפונית, רוח ניחא שבכנור של דוד. וטעמים ע"ב אצילות וכו' כנגדו בחינת מדבר וזהו, "רוח סערה עשה דברו". בראשית ברא-לא היה צריך להתחיל וכו', אלא משום כח מעשיו. 'כח מעשיו' דיקא, בחינת הכח שבידים, שעל ידו כובשין ארץ ישראל ששם עקר התגלות מלכות דקדשה שעכשיו מנחת חלשות בהימים ונהרות שסביב ארץ ישראל, בחינת לה' הארץ וכו', כי היא על ימים וכו'. ושם בארץ ישראל כל העשר קדשות שאי אפשר לכנס להם בלא טהרת מים, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם וכו'. זה בחינת זריקת החצים שמשם נתנה ארץ ישראל בידים של העובדי כוכבים, אך הוא חוזר ומושך החץ בחזרה, בחינת ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:

העתקת הקטע עם מראה המקום

אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי, כי לא בקשתי אבטח , כוננו חצם על יתר, כי חציך נחתו בי ותנחת עלי ידיך כמטרה לחץ הנה החצים ממך, והנה שלשת החצים צדה אורה וכו', אשכיר חצי מדם תפלה דריכת הקשת והחצים. זכאה מאן דידע לזרקא חצים, עד יפלח חץ כבדו דסטרא אחרא, כי חציך נחתו וכו', כי עוונותי וכו' כמשא כבד. כבד מלא דם הפך כבוד , שהוא בחינת עשרה מאמרות, שהם בשביל כבודו:

העתקת הקטע עם מראה המקום

עקר הדבור של העשרה מאמרות שבהם נברא העולם היה בזכות הצדקה שעשו בני אדם, שבשביל זה נברא העולם, בחינת כי אמרתי עולם חסד יבנה, בחינת אלה וכו' בהבראם-באברהם איש החסד. וזה "אוהב צדקה וכו' חסד ה'" וכו', על-ידי זה "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו וכו'". בפיך זה צדקה, שהוא בחינת מים, בחינת שלח לחמך על פני המים וכו', כמו שמבאר בסימן טו בלקוטי תנינא, עין שם כל התורה):

העתקת הקטע עם מראה המקום