ליקוטי הלכות · אורח חיים ג · ספירת העמר א
התאמת הקריאה
ענין ספירת העמר:
הלכה א:
על-פי המאמר "ויאמר ה' אל משה קרא את יהושע וכו'" סימן ו, עין שם היטב. תשובה נקרא כתר, כי הבא לטהר מסיעין לו, אומרין לו המתן, שהוא בחינת כתר, כמו שכתוב, כתר לי זעיר והוא בחינת אהיה וכו', עין שם. ואי אפשר לזכות לזה אלא על-ידי בחינת דום לה', דהינו כשישמע בזיונו ידם וישתק ויסבל החרפות ובזיונות, כי קדם התשובה הוא בבחינת אחורי פני אהיה והוא בגימטריא דם, ועל-כן באין עליו בזיונות ושפיכות דמים ועל-ידי הדמימה והשתיקה נעשה מדם דום, עין שם. וצריך לעשות תשובה על תשובה וכו', עין שם. ואזי נעשה מזה בחינת אדם לשבת על הכסא, בחינת ועל הכסא וכו', עין שם היטב:
והנה ימי הספירה, שהם ימי תשובה, ימי טהר. מבחינת דם נדות, בחינת שבעה נקיים, כמובא, הם בבחינת אומרים לו המתן הנ"ל, כי זה עקר בחינת כלל הספירה, (כמובא בספרים. דהינו שבפסח, שהוא תחלת התשובה שיוצאין מן הסטרא אחרא, בחינת יציאת מצרים ואז היא בחינת הבא לטהר מסיעין לו, כי בפסח עקר התשובה על-ידי סיועא דלעלא, על-ידי התעוררות עליון, כמובא. ואזי תכף אומרים לו המתן, דהינו בחינת ימי הספירה שצריכין להמתין שבעה שבועות, בחינת שבעה נקיים כדי לקדש ולטהר עצמו קדם שזוכה לתקון בשלמות, שהוא בחינת שבועות קבלת התורה כדי לילך מדרגא לדרגא, לתקן כל הפגמים (וכמובא בספרים), שזה כלל בחינת יום ראשון של פסח. ותכף אחר כך ספירה, כמו שאומרין בשם הבעל שם טוב, כמו למשל האב כשהתינוק מתחיל לילך אזי מוליכו בידו ואחר כך מניח אותו לילך בעצמו, כמו-כן בפסח מסיעין לו ומוליכין אותו על-ידי התעוררות עליון, אך תכף מניחין אותו לילך מעצמו כדי שיתעורר מעצמו ויתקן מה שעות, שזה בחינת ספירה, בחינת אומרים לו המתן כדי שיעשה תשובה ויסבל צער ובושה לתקן מה שפגם. וזה מה שאיתא בזהר שהספירה לטהר עצמו מבחינת דם נדות, כי זה עקר התשובה לתקן בחינת הדמים שבאים מבחינת אחורי אהיה כנ"ל, שהם בחינת דם נדות, (כמובא בכתבים. כי עקר יציאת מצרים ושבועות הוא בחינת אהיה, כמו שכתוב, "כי אהיה עמך וזה לך האות בהוציאך וכו' תעבדון את האלקים וכו', דהינו קבלת התורה. נמצא, שבקבלת התורה אז נתגלה ונשלם בחינת אהי"ה מבחינת כתר שהוא בחינת שבועות שאז נתגלין נון שערי בינה, שהם בחינת אהי"ה, בחינת כתר, כמובא. ועל-כן מקדם לזה הוא בחינת אחורי פני אהיה גימטריא דם וצריכין לתקן הדם נדות כנ"ל. ועקר התקון על-ידי הבושה, על-ידי הדמימה והשתיקה, כמו שמבאר שם, וזה בחינת עמר שעורים שהוא קרבן ממאכל בהמה, שזה בחינת התשובה שעקרה על-ידי הבושה כנ"ל, על-ידי דמימה ושתיקה כנ"ל. וכמו כן בפרטיות באדם עצמו עקר התשובה כשמתביש לפניו יתברך ועושה עצמו כבהמה שאינה מדברת, כי אין לו פה לדבר לא מצח וכו' מחמת בושה, כמו שאיתא ברעיא מהימנא, שזה עקר התשובה כשאדם אומר אין לי פה להשיב וכו' מחמת בושה ועושה עצמו כבהמה אזי נחשב כקרבן, עין בזהר:
וזהו בחינת עמר שעורים שהוא בחינת בושה, בחינת דמימה ושתיקה שמקריבין מאכל בהמה, כי אנו מדמין עצמינו לבהמה, כי אין לנו פה לדבר וכו' כנ"ל וזה עקר התשובה כנ"ל, כמו שכתוב, "נשכבה בבשתנו וכו'". וזה בחינת עמר התנופה ואיתא בזהר הקדוש, תנו פה, שאנו מבקשין אז שיתן לנו פה לדבר, כי אנו עכשיו כבהמה כנ"ל ועל-ידי זה בעצמו אנו מתקנין הדבור וזוכין לפתח פה ולדבר בבחינת האמנם אלם צדק תדברון, הינו כשאמנם ואמת שהוא אלם, כי אין לו פה לדבר וכו' כנ"ל, אזי צדק תדברון, אזי יפתח פיו וידבר כי השם יתברך מקים פתח פיך לאלם. זה בחינת מי שם פה לאדם או מי ישום אלם, 'אלם' דיקא, הינו מי שמשים עצמו כאלם, כי על-ידי השתיקה והבושה, שהיא שפיכות דמים, על-ידי זה נתתקן אחורי אהיה, שהוא גמטריא דם ונעשה ממנו דום לה' וכו' כנ"ל. ועל-ידי זה נעשה בחינת אדם, (כמו שמבאר שם, עין שם) וגדר האדם הוא מדבר. נמצא, שעל-ידי זה בעצמו יוצא מבחינת בהמה לבחינת אדם מדבר. וזה בחינת מי שם פה. 'מי' דיקא, שהוא בחינת בינה, בחינת אהיה שנתגלה על-ידי בחינת אלם, דהינו הדמימה והשתיקה כנ"ל, ועל-ידי זה בעצמו נעשה הפה לדבר, כי על-ידי זה נעשה בחינת אדם שהוא מדבר כנ"ל. ועל-כן בשבועות מקריבין שתי הלחם שהם באין מחטים ושהוא מאכל אדם, שהוא מדבר, גם חטה הוא בגימטריא כ"ב אתון, כמובא. כי אז נתתקן הדמים על-ידי ימי הספירה כנ"ל ואז זוכין לבחינת אדם כנ"ל. ועל-כן מפטירין בשבועות ועל הכסא דמות כמראה אדם וכו', כי אזי בשבועות נשלם בחינה זו כנ"ל וכמובא. וזה בחינת עמר התנופה-תנו פה, כי על-ידי זה בעצמו נעשה הפה לדבר כנ"ל, כי על זה מורה התנופה בעצמה שמניפין ומרימין את העמר שעורים, שהם בחינת בהמה, להעלותם למדרגת אדם מדבר, שזה בחינת כל הקרבנות להעלות מבחינת בהמה לאדם, כמובא. וגם שתי הלחם של חטים שבאין בשבועות טעונין תנופה גם כן להעלותם גם כן למעלה מן הדבור, דהינו לבחינת שתיקה, שהוא למעלה מן הדבור, שהוא בחינת כתר, בחינת סיג לחכמה שתיקה, (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה שם), שזהו תכלית השלמות, כי יש שני מיני שתיקות, יש שתיקה מחמת שאינו יכול לדבר, דהינו מחמת בושה מחטאיו שאין לו פה לדבר כנ"ל ואף שזה תקונו כנ"ל עם כל זה עקר תקונו הוא הדבור, דהינו שעל-ידי זה זוכה שיהיה לו פה לדבר כנ"ל, כי בודאי אינו מעלה שישאר האדם בשתיקה חס ושלום, רק עקר תקונו שיזכה לדבר בתורה ותפלה, כמו שכתוב, "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". אבל אחר כך כשזוכה לשלמות הדבור, אזי תכלית השלמות, תכלית ההשגה הוא בבחינת שתיקה, שהוא למעלה מן הדבור, שזה בחינת כתר, בחינת כתר לי זעיר ששם נאמר, "במפלא ממך אל תדרש וכו'". והוא תכלית ההשגה, שהיא בחינת 'המתן ואל תסתכל לפנים ממחצתך', שהוא בחינת כתר, שהוא האי פריסא, בחינת המסדר והמישב של המחין, שעל-ידי זה עקר ההשגה בבחינת והחיות רצוא ושוב, (כמובא במאמר "אמצעותא דעלמא" סימן כד והבן):
וזה בחינת שבועות שאז זוכין לסתרי תורה, לבחינת כבוד אלקים הסתר דבר, בחינת מעשה מרכבה, כי אז נעשה בחינת כתר כנ"ל, ועל-כן נקרא עצרת בחינת עצור במלין, בחינת שתיקה שלמעלה מן הדבור כנ"ל, אבל חג המצות נקרא "פסח"-פה סח, כי אזי בתחלת התשובה עקר התקון לזכות לדבור כנ"ל. ועל-כן שתי הלחם באין מחמץ דיקא ובפסח אוכלין מצה דיקא. כי חמץ ומצה הם בחינת בהמה ואדם, (כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה במאמר "שאלו את ר' יוסי בן קיסמא" סימן נז). שחמץ בחינת אין לו פה, שעל זה מרמז החית של חמץ, בחינת חית השדה, אבל מצה, שהיא בהא, היא בחינת ה' מוצאות הפה. והכל תלוי בדעת, כי הדבור תלוי בדעת, כמובא, דהינו האדם שיש לו דעת יש לו דבור ולהפך בהמה. וחמץ הוא בחינת חמוץ המחשבה, בחינת פגם הדעת, על-כן הוא בחינת פגם הדבור, בחינת בהמה, אבל מצה הוא דעת, בחינת ה' הדעת, שהוא בחינת הדבור ה' מוצאות הפה, בחינת אדם. ועל-כן בפסח, שהוא תחלת התשובה, אזי עקר התקון הוא מצה, דהינו לצאת מחוץ למצה, מבהמה לאדם, לתקן הדבור, לתקן הדעת לבלי להחמיץ המח חס ושלום, כי בתחלת התשובה שצריך לצאת מן הסטרא אחרא, עקר התקון לבלי להחמיץ המח חס ושלום, במחשבות רעות, בהרהורים ותאוות רעות שמתגברין עליו אז על-ידי שלא נטהר עדין, ותקונו שישבר החמץ, דהינו חמוץ המחשבה ולברח משם ולזכות למצה, שהוא תקון הדעת, תקון הדבור כנ"ל, אבל אחר כך כשנטהרין ונתקדשין לגמרי על-ידי תשובה כתקונו, שזהו בחינת ספירה, אזי זוכין לשבועות לתכלית ההשגה בחינת כתר. ואזי עקר התקון בבחינת רץ לאחוריך, בבחינת המתן, שזה בחינת כתר כנ"ל ושם בחינת חמץ הוא בחינת עקר התקון, דהינו להחמיץ המח דיקא ולשהות ולעמד לבלי לרוץ, שלא לצאת לפנים ממחצתו, שזה בחינת המסדר והמישב של המחין שצריך לשהות ולהמתין כך שלא יתבטל במציאות, שזה בחינת חמץ, שהוא על-ידי שהיה וזה צריכין בשבועות דיקא כנ"ל. אבל מצה היא דיקא על-ידי חפזון, שצריכין למהר שלא תחמיץ, כמו שכתוב, "שבעת ימים תאכל מצות כי בחפזון יצאת ממצרים". כי כשיוצאין מן הסטרא אחרא צריכין לחפזון גדול לברח מחמוץ המחשבה שלא יתחמץ מחשבתו, חס ושלום, בהרהורים וכיוצא, שבא מן הסטרא אחרא שרודפת אחריו בתחלת התשובה, אבל אחר כך כשזוכה לתקון ומכניע הסטרא אחרא לגמרי ואזי זוכה להשגה אזי תקונו דיקא על-ידי בחינת חמוץ המחשבה על-ידי שהיה ששוהה ואינו ממהר לרוץ לפניו בבחינת המתן, בחינת כתר כנ"ל ועל-כן בשבועות מקריבין חמץ דיקא כנ"ל:
ועל-כן ימי הספירה הם שבע שבתות, בחינת תשובה. שהיא בחינת שבת, כמו שכתוב, "ושבת עד ה' אלקיך", כמו שמבאר שם. ועל-כן צריכין ז' שבתות, כי צריך לעשות תשובה על תשובה, (כמו שמבאר שם, עין שם). ועקר התשובה הוא בחינת שבת כנ"ל, שעל-ידי שבת נתתקנין ימי החל, כי יום השביעי שהוא שבת, הוא בחינת תשובה שמתקן כל שבעת הימים ועל-כן כל השבעה ימים שבת אחת. ועל-כן כשרוצין לזכות לתשובה בשלמות, דהינו לעשות תשובה על תשובה, צריכין שבע שבתות דיקא, שהם בחינת שבת אחר שבת, תשובה אחר תשובה עד שזוכין לתשובה שלמה, עד שנעשין כל השבתים כל התשובות בבחינת ששת ימים, עד שזוכין לעשות עליהם תשובה, בחינת שבת שהוא יום השביעי שמתקן הכל, דהינו שבת השביעית, שהיא תשובה על התשובות שמתקן כל התשובות ואזי התשובה בשלמות בבחינת תשובה על תשובה ואזי זוכין לשבועות בחינת כתר כנ"ל. וזה שנזכר שבת בתחלת הספירה ובסופה, כמו שכתוב, "וספרתם לכם ממחרת השבת וכו' עד ממחרת השבת תספרו". בחינת שתי שבתות הנ"ל, בחינת תשובה על תשובה כנ"ל, ועל-כן תכף בשבוע האחד של ספירה זכו לשבת, כי שבת במרה נצטוו והם באו למרה תכף אחר קריעת ים סוף שהיה בז' של פסח ואחר כך חזרו ונצטוו על השבת בשבועות בעשרת הדברות, הינו בחינת שתי שבתים, בחינת שתי התשובות שזכו ישראל כנ"ל. ששבת הראשון נעשה משבעה ימים, הינו התשובה הראשונה ושבת שניה נעשה על-ידי בחינת שבע שבתות, על-ידי בחינת תשובה על תשובה כנ"ל עד שזוכין לתכלית ההשגה שהיא תכלית התשובה, כמו שמבאר שם ואזי זוכין ליום החמשים, שהוא בחינת יובל שבא אחר שבע שבתות שנים גם כן, שהוא בחינת שער העליון תכלית ההשגה ששם בתכלית עקר התקון בבחינת המתן, בחינת כתר, בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע כנ"ל. וזה בחינת שני שבתים שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין. כי הגאלה תלויה בתשובה, כמו שכתוב, "ובא לציון גואל ולשבי פשע". ושלמות התשובה על-ידי בחינת שני שבתים, דהינו תשובה על תשובה כנ"ל. וזה בחינת מזקק שבעתים-שבע פעמים שבע, בחינת שבת שבתון, דהינו שעושין תשובה על תשובה עד שעושין שבת לשבעה שבתים כמו השבת הראשון שהוא לשבעה ימים כנ"ל. וזהו תכלית הזקוק והצרוף, תכלית התשובה כנ"ל:
שיך לעיל:
ועל-כן בגאלה אחרונה כתיב, "כי לא בחפזון תצאו וכו' כי הלך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל". כי במצרים שלא היה התקון בשלמות ועדין רדפו המצרים והסטרא אחרא אחריהם אז הצרכו לצאת בחפזון, לברח ולהמלט משם מהרה, שזה בחינת אסור חמץ שלא להחמיץ המח כנ"ל, אבל לעתיד לבא שנזכה לתכלית התקון בשלמות ואזי יהיה הכנעת הסטרא אחרא בשלמות ואזי יזכו לתכלית ההשגה, כמו שכתוב, "ומלאה הארץ דעה וכו'" אזי כי לא בחפזון תצאו, 'לא בחפזון' דיקא, כי בתכלית ההשגה שהוא הדעת שיתגלה לעתיד עקר התקון על-ידי בחינת המתן כנ"ל. וזהו "כי הלך לפניכם ד' ומאספכם אלקי ישראל", הינו לפנים מרדיפת המחשבה, כביכול, השם יתברך בעצמו המאסף ומקבץ המחשבה שלא תתפשט חוץ למחצה והוא גם כן בחינת התגלות אלקותו יתברך, דהינו בחינת אלקים, שהוא בחינת צמצום הקדוש, שעל-ידי זה עקר ההשגה כנ"ל. ועל-כן לא בחפזון תצאו, 'לא בחפזון' דיקא, כי זה עקר ההשגה בבחינת המתן כנ"ל, כי אין רודף אחר המחשבה בחינת מצרים וסטרא אחרא שאזי צריך לחפזון לברח כנ"ל, רק השגתם בשלמות בבחינת ה' אלקים, בבחינת רצוא ושוב, בבחינת המתן כנ"ל, שזה יזכו לעתיד שאזי יתגלה בחינת שם מלא, שהוא ה' הוא האלקים. ברוך השם לעולם, אמן ואמן: