ליקוטי הלכות · אורח חיים ג · יום טוב ג

ענין קדשת יום טוב שאסורין בו כל המלאכות כלם. "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה וכו'":

העתקת הקטע עם מראה המקום

על-פי המאמר "תקעו-ג'" המתחיל, אף-על-פי שתוכחה הוא דבר גדול וכו', לקוטי תנינא סימן ח, עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ואיתא שם, שעקר התפלה היא רחמים ותחנונים, ורחמים תלוי בדעת וכו'. וכשהסטרא אחרא יונקת מן הרחמנות אזי נתקלקל הרחמנות ונעשה אכזריות ונפגם הדעת וכו', ואזי בא מזה תאות נאוף חס ושלום, כי תחת מחין הם שלש מחצות פרוסות בפני תאוה זו, ועל-כן כשהדעת נפגם מתגבר תאוה זו חס ושלום, ואזי התפלה בבחינת דין, כי שלש תפלות כנגד שלשה מיני רחמנות הנ"ל שלשה מחין הנ"ל וכו'. ואזי כשהתפלה בבחינת דין חס ושלום, אזי הסטרא אחרא יונקת ממנה ואזי צריכין בעל כח גדול שיתפלל תפלה בבחינת דין. ואזי כשהסטרא אחרא רוצה לבלע זאת התפלה של הבעל כח שהיא בבחינת דין אזי זאת התפלה היא עומדת לו בצוארו בבחינת בצוארו ילין עז וכו', ועל-ידי זה הוא מכרח לתן הקאות בחינת חיל בלע ויקאנו, שמקיא ומוציא מעצמו כל הקדשות והדעת והרחמנות והתפלות שבלע אף גם עצמות חיותו הוא מכרח להוציא בבחינת מבטנו יורישנו אל וכו' וכו'. כמו פנחס שהתפלל תפלה בבחינת דין בעת שהיה מעשה זמרי, בחינת ויעמד פנחס ויפלל וכו'. וזהו, ו"י"פ"ל"ל ראשי תבות ו"השלך ל"פני פ"רעה י"הי ל"תנין, שמשליכין בחינת המטה עז שהיא בחינת התפלה בבחינת דין, לפני הסטרא אחרא כדי שיבלע אותה כדי להוציא על-ידי זה כל הקדשות וכו', כי הוא מכרח להקיא הכל כנ"ל. ועל-ידי זה נעשין גרים וכו' ונתרבה כבודו בחינת רעמים וכו' והכבוד הוא שרש נפשות ישראל ומשם בא נבואה וכו'. ועל-ידי הנבואה נתתקן כח המדמה, ועל-ידי זה זוכין לאמונה שלמה דקדשה, ובשביל זה צריכין להתקרב לצדיק האמתי כדי לזכות על ידו לאמונה שלמה דקדשה. ועל-ידי אמונה יהיה חדוש העולם לעתיד וחדוש העולם יהיה בבחינת ארץ ישראל, בבחינת השגחה ונפלאות וכו' ואז יתער שיר חדש של השגחה ונפלאות שלא כדרך הטבע, וזהו בחינת השיר הנ"ל בתחלת המאמר, עין שם, שעל-ידי השיר הזה גדלים כל הריחות והיראות שהוא מזונא דנשמתא, שעל-ידי זה נחלש מזונא דגופא וכו'. ועל-ידי זה יכולים להוכיח וכו' (עין שם כל זה היטב):

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת שלש רגלים, כי שלש רגלים הם בחינת שלש תפלות ביום שנתתקנו כנגד שלשה אבות, שזהו בחינת ג' רגלים כידוע, כי ג' רגלים הם תחת מחין, כמובא במקום אחר שמשם נמשכין שלשה מיני רחמנות בחינת שלש תפלות כנ"ל וכפי התפלה כן הפרנסה, כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר שהפרנסה היא כפי התפלה, כי כל ההשפעות נמשכין על-ידי התפלה, הינו כשזוכין שהתפלה היא בדעת בבחינת רחמים ותחנונים. אזי יש לו פרנסה גם כן בנקל בלי עבודות ויגיעות וטרחות שהם בחינת דינים רק בנקל, שזהו בחינת רחמים ודעת, כי פרנסה בנקל היא כפי שלמות הדעת (כמבאר בסימן נו בדברי רבנו זכרונו לברכה). כי עקר יגיעות וכבדות הפרנסה שצריכין לעשות עבודות ומלאכות וטרחות בשביל הפרנסה, בחינת בזעת אפיך תאכל לחם הוא רק מחמת פגם הדעת, בחינת שטו העם ולקטו בשטותא (כמו שכתוב בזהר הקדוש. כי מחמת שאין הדעת בשלמות ואזי התפלה בבחינת דין חס ושלום, כמו כן נמשך לו הפרנסה בבחינת דין, שזהו בחינת יגיעות וטרחות של ל"ט מלאכות, בחינת בזעת אפיך תאכל לחם, שזהו בחינת דינים. וכל זה מחמת שטות פגם הדעת, בחינת שטו העם בשטותא וכו' כנ"ל. כי פגם הדעת הוא פגם הברית כנ"ל, ועל -ידי פגם הברית הפרנסה בכבדות (כמובא בסימן כט). נמצא, שכל יגיעות וכבדות של הל"ט מלאכות שצריכין לעשות בימי החל הוא רק מחמת פגם הדעת, פגם התפלה, בבחינת דין שעל-ידי זה הפרנסה בכבדות וביגיעות בבחינת דין כנ"ל. כי אדם הראשון פגם בדעת על-ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע כידוע, שעל-ידי זה נמשך יניקה חס ושלום, להסטרא אחרא, בחינת והנחש היה ערום. ועל-ידי זה נמשכין יגיעות הל"ט מלאכות כידוע:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן בשבת, שהיא שלמות הדעת כידוע, בחינת רחמנות, על-כן אז אין שום שליטה להל"ט מלאכות, ואז הוא שביתה ונייחא לגמרי מכל המלאכות מחמת שאז הדעת בשלמות ואז כלו רחמים ורצון וחסד ואז בשבת אז דיקא נמשך כל הפרנסה בלי שום עבדא ומלאכה בגין דמינה מתברכין כל שיתא יומין, כמובא:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת שלש רגלים, כי בששת ימי החל שאז שולטין הל"ט מלאכות זהמת הנחש בחינת דינים, אז קשה מאד להמשיך פרנסה, כי מהל"ט מלאכות, שהם בחינת דינים, משם יניקת זהמת הנחש, ועל-כן אי אפשר להמשיך הפרנסה בששת ימי החל, כי אם על-ידי בחינת הבעל כח שמתפלל תפלה בבחינת דין שהיא עומדת בצוארו של הסטרא אחרא, שעל-ידי זה מוציא ממנו כל הדעת וכל הקדשות שבלע וכו' כנ"ל, ואז נמשך הפרנסה אל הקדשה וזה בחינת קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, 'כקריעת ים סוף' דיקא, כי עקר בחינת קריעת ים סוף הוא בבחינת הנ"ל, כמבאר שם היטב (במאמר הנ"ל) שקריעת ים סוף הוא בחינת אתה פוררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים, שמשברין ראשי תנינים זהמת הנחש על-ידי המטה עז שהיא התפלה בבחינת דין שעומדות לו בצוארו וכו' כנ"ל. ואז מכרח להוציא כל הדעת והקדשות שבלע, שהיא בחינת מים, בחינת כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. וזה בחינת רעמים, בחינת ענני דשפכי מיא וכו', עין שם. ועל-ידי זה נמשך פרנסה, כי עקר הפרנסה תלוי בזה בשלמות הדעת כנ"ל. ועל-כן על-ידי שהסטרא אחרא מוציאה כל הדעת שבלעה על-ידי התפלה של הבעל כח, שהיא בבחינת דין כנ"ל, על-ידי זה נשלם הדעת ועל-ידי זה נמשך פרנסה שתלויה בשלמות הדעת כנ"ל, כי עקר הפרנסה על-ידי הגשמים והגשמים הם על-ידי רעמים, בחינת ענני דשפכי מיא כנ"ל, שזה בא על-ידי התפלה של הבעל כח וכו' כנ"ל. וזהו, קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, 'כקריעת ים סוף' דיקא, הינו בחינת התפלה של הבעל כח, שהיא בחינת מטה עז, שהיא בחינת קריעת ים סוף, משם נמשך הפרנסה וכו' כנ"ל. וזה בחינת גבורות גשמים, כי הגשמים, שהם הפרנסה, נמשך על-ידי בחינת גבורות, על-ידי בחינת התפלה של הבעל כח, שהיא בחינת דין, שהיא בחינת קריעת ים סוף, בחינת רעמים, בחינת ענני דשפכי מיא וכו' כנ"ל. ועל-כן תקנו להזכיר גבורות גשמים בברכת אתה גבור, כי כל תפלה ותפלה צריכה להיות כלול מבחינה הנ"ל, מבחינת התפלה של הבעל כח, שהיא בבחינת דין. וזה בחינת ברכת אתה גבור, שזהו בחינת כלליות התפלה מבחינת התפלה של הבעל כח, שהיא בבחינת דין, ושם דיקא מזכירין גבורות גשמים שהם נמשכין מבחינה הנ"ל, מבחינת קריעת ים סוף, מבחינת תפלה, בבחינת דין כנ"ל. וזה בחינת מה שכתוב בזהר הקדוש, מיא אנון לימינא ולבתר יהיב לון לשמאלא וכו'. כי עקר המים, שהם בחינת פרנסה, הם מימין בחינת מכלכל חיים בחסד, בחינת נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, אך צריכין לקבל אותן משמאל בבחינת גבורות גשמים על-ידי התפלה של הבעל כח שהיא בבחינת דין, מחמת שחטא אדם הראשון ינקה הסטרא אחרא מן הדעת והרחמנות מבחינת ימין ועל-ידי זה נפגם הפרנסה ונגזר שתהיה הפרנסה ביגיעה בבחינת דינים, בחינת בזעת אפיך תאכל לחם. ועל-כן אי אפשר להמשיך הפרנסה אל הקדשה כי אם על-ידי בחינה הנ"ל, דהינו על-ידי התפלה של הבעל כח, שהיא בבחינת דין, שעל-ידי זה הסטרא אחרא מקיאה כל הקדשות וכל מימי הדעת, שזה בחינת קריעת ים סוף, ואז חוזרת הפרנסה אל הקדשה, ואז זוכין לפרנסה בנקל על-ידי שנשלם הדעת וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת שלש רגלים, כי בשלש רגלים נמשך ג' מיני מחין, שהם ג' מיני רחמנות, ג' תפלות כנ"ל. ואז כשזוכין לרחמים ודעת אין צריכין לשום יגיעה ומלאכה ועבודה שהם בחינת דינים שתלוי בחסרון הדעת כנ"ל. ואז נתבטלין כל המלאכות כמו בשבת שהוא רחמים ודעת כנ"ל, אך אף-על-פי -כן צריכין ביום טוב לעשות מלאכת אכל נפש, כי כל הימים טובים הם זכר ליציאת מצרים ועקר יציאת מצרים היה על -ידי המטה עז שעל ידו עשה משה רבנו כל האותות והמופתים עד שהוציא את ישראל ממצרים וקרע להם את הים, שאז היה עקר מפלת מצרים. נמצא, שעקר יציאת מצרים היה על-ידי המטה עז הנ"ל, דהינו התפלה של הבעל כח שהיא בבחינת דין, כי גלות מצרים היה על פגם הדעת, פגם הברית כידוע, שלזה צריכין התפלה של הבעל כח כנ"ל. ועל-כן כשבא משה אל פרעה בתחלה הקשה פרעה את לבו יותר והכביד העבודה יותר, כמו שכתוב, תכבד העבודה וכו'. כי משה בא אליו והתחיל לעשות מופתים עם המטה עז שהשליך לפני פרעה ויהי לתנין, שזהו בחינת התפלה של הבעל כח וכו' כנ"ל. ואזי כשהסטרא אחרא רואה התפלה, שהוא בבחינת דין, היא רוצה לבלע אותה ולהתגבר יותר כנ"ל. ועל-כן נתחזק פרעה יותר, כי חשב שעכשיו יתגבר יותר על-ידי התפלה שהיא בבחינת דין שהם בולעים תפלה כזו חס ושלום, ועל-כן הקשה את לבו יותר ואמר, תכבד העבודה וכו'. וזהו, תבן אתם מכניסין לעפרים עיר שכלה תבן, כי סברו שמשה משתמש במטה עז, שהיא בחינת דין, שזהו בחינת יניקתם וכאלו הוא מוסיף להם כח חס ושלום, וכן בכל פעם נתחזק לבו יותר על-ידי שראה שמשתמש משה עם המטה עז שהיא תפלה בבחינת דין. ואפלו כשיצאו ישראל אמרו, מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל וכו', כי חשב הסטרא אחרא בכל פעם שעתה יתגבר יותר על-ידי התפלה שהיא בבחינת דין שמשם יניקתם עד שרדפו את ישראל עד הים. ואז היה עקר מפלתם, כי אז הראה משה כחו, שאדרבא, על-ידי המטה עז דיקא, שהיא תפלה בבחינת דין שהם רוצים לבלע אותה, על-ידי זה דיקא היא מפלתם, כי זאת התפלה עומדת להם בצוארם ואז מכרח הסטרא אחרא לתן הקאות, שזהו בחינת קריעת ים סוף. ואז הוציאו כל הקדשות וכל הדעת וכל ההשפעות שבלעו, ואז הקיאו הכל והחזירו הכל לישראל שזכו אז לדעת גדול מאד ולרכוש גדול מאד:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וכל הימים טובים הם זכר ליציאת מצרים. ועל-כן צריכין ביום טוב שיהיה התפלה קצת בבחינת דין, הינו בבחינת התפלה של הבעל כח הנ"ל שהיא בחינת מטה עוז, בחינת יציאת מצרים. כי ביום טוב העולם נדון, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בד' פרקים העולם נדון והם כל הימים טובים, בפסח על התבואה, בעצרת על פרות האילן, בראש השנה וכו' בחג נדונין על המים. ועל-כן אז ביום טוב התפלה היא קצת בבחינת דין, בבחינת התפלה של הבעל כח הנ"ל, כי אז נדון העולם כנ"ל. ועל-כן אומרים ביום טוב, ומפני חטאינו. נמצא, שמזכירין קצת החטאים שזהו בחינת דין, כי אז ביום טוב אז נמשך הנס של יציאת מצרים שהיה על-ידי המטה עז שהיא בחינת תפלה של הבעל כח בבחינת דין כנ"ל, שעל-ידי זה הוא שדוד המערכות שנוי הטבע, כי הטבע הוא בחינת דין כידוע, כי אלקים גימטריא הטבע כמובא. ואז ביום טוב היא שדוד הטבע וכל זה על-ידי התפלה של הבעל כח הנ"ל שעל-ידי זה הסטרא אחרא מוציאה כל הקדשות שבלעה עם עצם חיותה ואזי נשתנה הדין לרחמים ונשתנה הטבע להשגחה שנשבר הטבע שהיא בחינת דין ונמשך השגחה ונעשה נסים ומופתים בעולם, שזהו בחינת ימים טובים שהיה בהם מופתים נוראים שדוד הטבע. כי על-ידי התפלה של הבעל כח הנ"ל שעל-ידי זה נעשין גרים ונמשך נבואה וכו' וכו', על-ידי זה זוכין לבחינת חדוש העולם שאז יתנהג העולם על-ידי השגחה ונפלאות שלא כדרך הטבע, כמבאר במאמר הנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

נמצא, שביום טוב צריכין להשתמש קצת עם בחינת התפלה של הבעל כח שהיא בבחינת דין כנ"ל. וזה בחינת מלאכת אכל נפש שעושין ביום טוב, כי צריכין לעשות איזה מלאכה בשביל אכל נפש. והמלאכת אכל נפש שעושין, זהו בחינת תפלה בבחינת דין, כי המלאכה היא בחינת דין כנ"ל והאכילה היא כפי התפלה. ועל-כן מאחר שביום טוב אף-על-פי שהוא בחינת מחין, בחינת רחמנות כנ"ל, אף-על-פי כן צריכין להשתמש עם בחינת התפלה שהיא בבחינת דין כדי להוציא בלעו מפיו כנ"ל. על-כן מחמת זה צריכין לעשות איזה מלאכה שהוא בחינת דין, דהינו מלאכות אכל נפש. ועל-ידי זה שעושין מלאכת אכל נפש, על-ידי זה מוציאין כל החיות והקדשה שבלעה הסטרא אחרא מל"ט מלאכות של ימי החל, כי מלאכת אכל נפש של יום טוב היא בחינת תפלה בבחינת דין של הבעל כח, כי משם נמשך, כי האכילה והפרנסה היא מהתפלה שמחיה את הכל וכפי התפלה כן האכילה והפרנסה כנ"ל. ועל-כן אף-על-פי שעושין מלאכת אכל נפש ביום טוב, אף-על-פי-כן אין להסטרא אחרא שום אחיזה במלאכה זו חס ושלום, כלל, אדרבא, על-ידי זה דיקא מוציאין בלעו מפיו כנ"ל. וזהו, אך אשר יאכל לכל נפש, הוא לבדו יעשה לכם דיקא, כי אין להסטרא אחרא שום אחיזה חס ושלום במלאכה זו. וזהו, 'לכם' ולא לנכרים' 'לכם' ולא לכלבים. כי אין להכלבים והעובדי כוכבים, שהם הסטרא אחרא, שום אחיזה במלאכת אכל נפש שעושין ביום טוב שרק הכל לכם, כי הכל חוזר אל הקדשה. כי, אדרבא, על-ידי זה מעלין ומוציאין כל החיות שבלעה הסטרא אחרא מל"ט מלאכות של ימי החל ומחזירין הכל אל הקדשה וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שאמרה האתון לבלעם, מה עשיתי וכו' זה שלש רגלים. ופרש רש"י, רמז לו אתה מבקש לעקר אמה החוגגת שלש רגלים, שהם זכר ליציאת מצרים שאז מתעורר תקף הנס של יציאת מצרים שהיה על-ידי המטה עז בחינת התפלה של הבעל כח שהיא בבחינת דין כנ"ל. שזהו בחינת ויעמד פינחס ויפלל בעת שהיה מעשה זמרי שהיה בעצת בלעם, כמו שכתוב, הן הנה היו בדבר בלעם, כי בלעם יניקתו מפגם הדעת בחינת והנחש היה ערום, בחינת פגם תאות נאוף כידוע, שזהו בחינת בלעם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, ההסכן הסכנתי וכו'. ועל-כן עקר הכנעתו על-ידי פינחס, דהינו על-ידי בחינת התפלה שהיא בבחינת דין של הבעל כח, שזהו בחינת מטה עז של יציאת מצרים, שזהו בחינת ג' רגלים וכו' כנ"ל. ועל-כן הוכיחה אותו האתון, איך אתה מבקש לעקר אמה החוגגת שלש רגלים. כי על-ידי שלש רגלים הוא מפלתו של בלעם כנ"ל. ועל-כן נעשה אז שנוי גדול שהאתון פתחה פיה ודברה והוכיח אותו, כי בלעם היה רוצה להמשיך הדעת אל הסטרא אחרא, אל הבהמיות ממש, ועל-כן היה עושה עם האתון מעשה אישות והיה רוצה להתגבר על הקדשה על-ידי זה, אבל משה רבנו היה לו כח להכניע על-ידי בחינת התפלה שהיא בבחינת דין של הבעל כח שעל-ידי זה מוציאים בלעם מפיהם. ואזי חוזר ומקיא הכל ומחזיר הכל אל הקדשה. ואז חוזר הדבור שהוא התגלות הדעת, כמו שכתוב, מפיו דעת ותבונה. שהוא היה רוצה להמשיך הדעת לבהמיות על-ידי הכח של משה שחזר הכל אל הקדשה, אז חוזר הדבור, שהוא התגלות הדעת, מן תקף הסטרא אחרא מן הבהמיות, עד שהאתון בעצמו פתחה פיה ודברה והוכיח את בלעם הרשע על שהולך על ישראל. נמצא, שתקף הסטרא אחרא בעצמה, דהינו הבהמיות בעצמה הוציאה הדעת והדבור שנמשך לתוכה. והיא בעצמה הוכיחה אותו ובזתה והכניעה אותו בדבריו על שהולך על ישראל. נמצא, שנתהפך הדעת והדבור שהכניס בה אל הקדשה, שזהו בחינת חיל בלע ויקיאנו, עד שהכרח בעצמו להפך מקללה לברכה וברך את ישראל, כי כל הדעת שהכניס בהסטרא אחרא ורצה להתגבר על ישראל הכרח להוציא ולהקיא הכל אל הקדש ולתן בעצמו תקף וחזק וסטרא דקדשה, דהינו לישראל שהם כל הברכות שהכרח לברך אותם, כי נתהפך הכל אל הקדשה על-ידי בחינת התפלה של הבעל כח וכו', שזה בחינת שלש רגלים כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

יום טוב הלכה ד נכללת בהלכות ראש חדש הלכה ה. מאות לג ואילך רצוף פה להלכות יום טוב:

העתקת הקטע עם מראה המקום