ליקוטי הלכות · אורח חיים ג · יום טוב ה
התאמת הקריאה
על-פי התורה "ויהי ביום השמיני קרא משה וכו'". עין שם מענין כח המכריח וכח המושך, כי הצדיק בחינת עפר, שהוא בחינת כח המושך וכו', בחינת המשכן. אך יש כח המכריח וכו', עין שם בסימן ע:
וצריך כל אחד לזכר תמיד בזה. שכל המניעות שעוברים עליו, כלם הם בחינת כח המכריח שרוצה להרחיק, אבל כשמתגברין למשך עצמו תמיד אל שרשו אל נקדת האמת למקום שנחצב נשמתו משם ועקר הכל הוא הצדיק האמת כנ"ל. אזי בקל יתגבר על כח המכריח כי כח המושך של הצדיק האמת מושך בעצמו אל האמת. וכשהוא יהיה נמשך רצונו תמיד אליו בודאי יתגבר על כח המכריח, כי בודאי כח המושך חזק הרבה מכח המכריח, כי כח המושך נשאר קים לעולם. וכח המכריח הוא רק לפי שעה לפי הזמן שיש כח להמכריח לרחק, אבל בסור המכריח ישוב מאליו למקומו ושרשו על-ידי כח המושך. ועל-כן כשיתגבר להמשיך אליו ברצונו תמיד לנקדת האמת ששם כח המושך האמתי, בודאי יתבטל המכריח וישוב אל מקומו האמתי ואז יהיה לו טובה גדולה מה שהיה לו כח המכריח שהיה מרחיקו, כי רק בשביל זה בא לעולם שיעסק במלחמה זו ובאמנות זאת להגביר כח המושך על כח המכריח, ואז נעשין מזה כלים נפלאים ותקונים גדולים, כי רב האמנות של הכלים הנפלאים שנעשין בחכמה גדולה שקורין (מאשין), הכל הוא על-ידי חכמת כח המכריח והכח המושך, כמו למשל מלאכת הזייגיר שעקר אמונת הלוכו הוא על-ידי כח המכריח והמעכב (שהוא השפרינזינע שכופפין הברזל ומכריחין אותו על-ידי השלשלת שלא כטבעה, והיא כטבעה רוצה להתפשט, אבל מעכבין אותה ומכריחין אותה וכופין אותה בעל כרחה, ועל-ידי זה הוא כל אמנות הזייגיר שעל-ידי שהיא מושכת עצמה תמיד לטבעה להתפשט כדרכה, על-ידי זה היא מושכת הגלגל הקשור בה וכל גלגל מושך חברו. והכל באמנות נפלא עד שעושה פעלתו להיות מורה שעות. וכן יש שארי כלים גדולים ביותר ויותר שעושים פעלות גדולות ביותר ועקר אמנותיהם הוא על-ידי רבוי השפרינזוניס שיש בהם שהכל הוא על-ידי כח המכריח וכח המושך, כי כח המושך אי אפשר לבטל, והבן היטב הנמשל, כי טבע הנשמה להיות נמשכת תמיד לשרשה האמתי, כי שם כח המושך האמתי, אך הכריחו אותה לירד לזה העולם שכלו בכלל הוא בבחינת כח המכריח נגד הנשמה שכסופה ותשוקתה תמיד נמשכת למעלה לשרשה, אך כל כונתו יתברך כדי שתתגבר בכח המושך על כח המכריח ואז תהיה מושכת אחרים עמה ואחרים לאחרים כמו הגלגלים והאופנים של הזייגיר הנ"ל שהם מתנשאים והולכים ופועלים פעלתם דיקא על-ידי שיש כח המכריח וכח המושך וכנ"ל. וכל מה שמתגבר כח המכריח ומרחיק ביותר נעשים כלים נפלאים יותר ויותר למי שבקי באמנות לכון המדה איך להגביר כח המושך בחכמה נפלאה שיפעל פעלת אמנותו. והאדם הוא בעל בחירה ויש לו כח תמיד להגביר בתשוקתו ורצונו החזק את כח המושך. ואז יהיו נעשים כלים נפלאים ותקונים נוראים דיקא על-ידי שהיה כח המכריח וכנ"ל, כי על-ידי זה דיקא מושך אחר עמו וכו' שמעלין כל הקדשות הנפולות בבחינת ונשאר גם הוא לאלקינו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עתידין בתי תרטיאות וכו' בבחינת לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. והבן היטב לדמות המשל להנמשל, כי פלא הוא. ועקר הדבר שבתוך תקף התגברות כח המכריח, אל ישכח בכח המושך שגדול ממנו הרבה וקים לעד ולנצח. וימשיך עצמו מרחוק מאד אל כח המושך האמתי שהוא הצדיק שהוא נקדת האמת:
וזה בחינת המשכן שהקים משה במדבר, כי עקר כח המושך הוא בחינת ארץ ישראל ששם עפר אדמת קדש, שהיא בחינת כח המושך דקדשה והעקר ירושלים ובית המקדש ונקדת קדש קדשים ששם עקר עפר הקדש בחינת כח המושך דקדשה, כי יש עפר טמא בחינת עפר חוץ לארץ שהוא בחינת כח המושך דסטרא אחרא שבאמת הוא כח המכריח ומדמה עצמו לכח המושך, כי בזה העולם הכל נתערב. ויש מונעים שמרחיקין ומפסיקין מן האמת בדבוריהם ומעשיהם שהם עקר בחינת כח המכריח ומהפכין הדבר כאלו הם כח המושך, כי רוצים להמשיך לעצמם הרעה. וזה בחינת עפר דסטרא אחרא, אבל עקר הוא עפר אדמת קדש שהוא עפר ארץ ישראל ששם הבית המקדש ונקדת קדש קדשים. ועל-כן נברא האדם עפר מן האדמה ממקום שנאמר בו מזבח אדמה וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו כנ"ל. כדי שיתגבר בו כח המושך שיהיה נמשך לשרשו האמתי. וזה בחינת וכפר אדמתו עמו. ועל-כן עקר הגאלה של מצרים שם היה בגלות בבחינת כח המכריח. וכשיצאו משם היה עקר התקוה לבוא לארץ ישראל, והבית המקדש ששם עקר כח המושך, כמו שכתוב, ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו אל הארץ וכו'. וכמו שכתוב בשירת הים, תביאמו ותטעמו בהר נחלתך וכו'. והיו מוכנים לבוא לשם מיד, אך כשקלקלו בעגל וראה משה שיש כח לכח המכריח להרחיק כל כך וכו', על-כן חמל השם יתברך וצוהו לעשות משכן שהוא בחינת קדשת הבית המקדש, דהינו שעשה תקון נפלא כזה שיהיה כח להגביר כח המושך גם במדבר. על-ידי שהיו מקימין המשכן בכל פעם אף-על-פי שעמד על עפר המדבר שהוא מקום נחש שרף וכו', אף-על-פי-כן נעשה בקדשה כזה עד שגם שם נמשך כל קדשת הבית המקדש שהוא בחינת כח המושך דקדשה, שעל שם זה נקרא משכן בחינת משכני וכו', כמו שמבאר שם. ומזה המשיך תקון נפלא להורות שגם עתה במרירות הגלות שאנו רחוקים מארץ ישראל כל כך. ואפלו בארץ ישראל אין לנו מקדש וכו', אף-על-פי-כן יהיה לנו כח גם עתה להגביר כח המושך על כח המכריח אפלו בההרחקה הגדולה הזאת בבחינת מרחוק ה' נראה לי. וזה בחינת מעלת בית הכנסת ובית המדרש של ישראל שעושין בגלות שהם בחינת מקדש מעט, כמו שכתוב, כי הפיצותים בגוים וכו'. וביותר הבית המדרש של הצדיק האמתי שהוא באמת בבחינת עפר, שהוא עקר הכח המושך כנ"ל. וזה בחינת מעלת קברי צדיקים, כי הם שוכני עפר שגם בחייהם נעשה שכן לעפר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. מי שנעשה שכן לעפר בחייו, מכל שכן עתה אחר הסתלקותו שאז עקר התגברות כח המושך שהוא עפר דקדשה שהיא מקום קבורת הצדיק ששם בחינת ארץ ישראל, כמו שכתוב, צדיקים יירשו ארץ:
וזה שכתוב אחר פסוק, ויהי ביום השמיני קח לך עגל בן בקר לחטאת. ופרש רש"י, לכפר על עון העגל. כי עתה התהפך הכח המכריח ועולה לקרבן הוא בחינת מה שמעלין עגל בן בקר דיקא לחטאת, כי משם, מבחינת שור ועגל, משם בעצמו השתלשלות יניקת העבודה זרה של עגל שהתגבר מסטרא דשמאל כידוע ששרש היצר הרע מסטרא דשמאלא שהוא בחינת שור ועגל, כמו שכתוב, ופני שור מהשמאל. וצוה השם יתברך להעלות דיקא העגל לחטאת להפך כח המכריח אל הקדשה, כי אחר כך כששבין נעשה תקון נפלא על-ידי זה דיקא כנ"ל. (מהדורא קמא, ועין לקמן בהמהדורא בתרא שם נתבאר היטב):
וזה בחינת החלוק שבין שבת ויום טוב, כי כל המלאכות שכלולים בל"ט מלאכות צריכים לקדשם בבחינת מלאכת המשכן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הני ל"ט מלאכות ממשכן גמרינן. כי כלם נמשכין על-ידי חטא אדם הראשון שאז נגזר בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי עפר אתה וכו'. כי כל היגיעות של המלאכות בשביל ברור האכילה והפרנסה בבחינת כל עמל אדם לפיהו, כי האכילה מחבר הנפש והגוף שהם בכלל בבחינת כח המכריח וכח המושך, כי הנפש נמשכת תמיד לשרשה, כי ירדה בזה העולם בהכרח שנתן אותה בתוך הגוף שיש בו כח המכריח שהכריחה להתעכב בו וכונתו יתברך לטובה כדי לגמר אמנותו הנפלא על-ידי זה דיקא כנ"ל. ועקר החבור והאמנות על-ידי האכילה בבחינת ומפליא לעשות. כעין שפרש רש"י שם שקושר וכו'. על-כן צריך שתהיה האכילה בקדשה באפן שיהיה הכל במשקל נפלא שיתנהגו ב' הכחות הנ"ל כראוי. וזה בחינת פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע שאכל אכילה שעל-ידי זה אין יכולין להתקשר ולהתנהג כראוי שני הכחות הנ"ל. ועל-ידי זה הכרח למות, ואז נגזר כל השלשים ותשע מלאכות שכלם הם ברורים לברר ולתקן המאכל באמנות נפלא באפן שיוכל לקשר ולהנהיג ב' הכחות הנ"ל במדה ובמשקל כראוי שיהיה נגמר מה שצריך האדם לפעל ולתקן בזה העולם. ועל-כן ל"ט מלאכות ממשכן גמרינן כי שם היה כח המושך כתקונו כנ"ל. ועקר התקון הוא שבת שאז שבין הכל למקומם ומנוחתם בבחינת 'מנוחת שלוה והשקט ובטח'. ועל-כן אז בטלים כל המלאכות, אבל ביום טוב יש בו מלאכת אכל נפש, כי אז הוא רק בחינת מקרא קדש, ולא קדש בעצמו, כמובא בכונות. ועל -כן עדין צריכין איזה ברור סמוך לגמר המאכל אבל שאר מלאכות הרחוקים אסורים, כי שם כח המכריח מתגבר ביותר מחמת שרחוק עדין מהתכלית, כי המשא ומתן והמלאכות להרויח ממון לפרנסה. והממון מסטרא דצפון-שמאל שמשם עקר בחינת כח המכריח. ועל-כן עקר התקון צדקה לעניים הגונים בחינת עפר שאז נמשך מיד לכח המושך (וכל זה צריך באור עדין):
וזה בחינת בקרבתם לפני ה' וימתו, כי כח המושך בעצמו בלי כח המכריח כלל הוא פגם, כי אי אפשר לגמר האמנות ולמה לו חיים, כי עקר החיים על-ידי שני הכחות יחד כנ"ל. ועל-כן נסמך לזה עבודת יום כפור שאז עוונות נתהפכין לזכיות שזה עקר נפלאות האמנות הנ"ל, ונעשה על-ידי שנכנס הכהן גדול לפני ולפנים למקום אדמת קדש תכלית הנקדה הקדושה של העפר ששם עקר כח המושך כנ"ל. ועל-כן צריכים להתענות ביום הכפורים, כי אז התגברות כח המושך. ואז עקר תקון החטא העגל ואז נצטוו על מלאכת המשכן. ועל-כן צריכים לאכל קדם בערב יום כפור כדי לעשות כלי וכו', כי צריכין להמשיך כח המכריח דקדשה כדי שיוכל לפעל פעלת אמנותו בשלמות ביום הכפורים שנעשה על-ידי שני הכחות יחד דיקא, כי אפלו בשלמות הקדשה צריכין רצוא ושוב שהוא בחינת שני הכחות הנ"ל. וזהו בחינת אזהרת פן יהרסו וכו'. ועל-כן היה הכהן גדול ביום הכפורים מחליף כמה פעמים מבגדי זהב לבגדי לבן וכו' כדי שלא יגביר כח המושך ביותר מדאי. ואז כשמתנהגים כתקונו נתהפכים העוונות לזכיות, כי דיקא על-ידי זה נגמר האמנות הנפלא של כל התקונים (כמובן היטב בענין המשל הנ"ל):
וזה שאמרו, רצוני לעשות רצונך אך שאור שבעסה מעכב וכו'. הינו שהזכיר שכח המושך חזק מאד ורצונו נמשך אל האמת לעשות רצונו יתברך, אך שאור שבעסה מעכב, שהוא כח המכריח. וזהו בעצמו שהזכיר זאת בתפלתו לפני השם יתברך בזה הגביר כח המושך מאחר שמעיד בפיו שכל המונעים והמסיתים הם בחינת כח המכריח ואין זה שלי כלל. וכי רצון שלי הוא רק לעשות רצונך, שהוא בחינת כח המושך, בזה מגבירים כח המושך שיפעל פעלתו אף-על-פי שיש כח המכריח, אדרבה, על-ידי זה דיקא יהיה נגמר האמנות בנפלאות גדולות ונוראות בבחינת נגד כל עמך אעשה נפלאת וכו', 'נגד' דיקא, הינו על-ידי בחינת נגד כל עמך שהם בחינת המתנגדים אל האמת, שהם בחינת כח המכריח, שהם מונעים בדבוריהם ומעשיהם מנקדת האמת, על-ידי זה דיקא אעשה נפלאת אשר לא נבראו וכו' כי נורא הוא אשר אני עשה עמך, כי בודאי יראו אחר כך נוראות נפלאות כשיגמר השם יתברך את פעלותיו על-ידי זה דיקא כנ"ל. וזה בחינת מה רב טובך וכו' פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, 'נגד' דיקא כנ"ל, שעל-ידי זה דיקא פעלת רב טוב הצפון וכו' שהוא נפלאות האמנות הנ"ל, שהם בחינת נפלאות השם יתברך שהם קבול השכר של כל הצדיקים והכשרים שכלם נגמרו ונעשו דיקא על-ידי שהיה התנגדות כזה שהוא בחינת כח המכריח נגד כח המושך וכנ"ל. וזה בחינת גדל מעלת הרצון והכסופין בעצמן אל הקדשה, (כמבאר בדבריו זכרונו לברכה הרבה מזה). כי עקר התגברות כח המושך הוא על-ידי הרצון והכסופין כנ"ל, בחינת משכני אחריך נרוצה. לשון רצון, שכשהוא נמשך ברצונו אל האמת להשם יתברך ולצדיקי אמת אזי מתגבר שרש כח המושך דלעלא שהוא בחינת משכני וכנ"ל:
כי הכל נברא בשביל האדם כדי שהאדם יגביה הכל וימשיך הכל לשרשו העליון שהוא הבורא היחיד הקדמון יתברך ויתעלה, דהינו על-ידי שזה האדם משמש עם הדבר לצרכו, על-ידי זה מגביה הדבר לשרשו אם הוא צדיק שכונתו בכל הדברים שעושה לשמו יתברך לבד. אבל אין שום דבר נגמר בשלמות כי אם על-ידי מעשי האדם, כי כך ברא השם יתברך כל הדברים שהאדם יגמר הכל, כמו שכתוב, אשר ברא אלקים לעשות. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, החטים צריכין לטחן וכו' (וכמבאר במקום אחר). והם כלל כל המלאכות שהאדם עושה וכלם הם בבחינת כח המכריח שמכריח את הדבר ומשנה אותו מטבעו ומקומו הראשון, כגון החורש שמשנה האדמה ומזיז הרגבים והצרורות ממקומם על-ידי החפירה והחרישה, וכן הזורע שלוקח הזרעים ממקום שמנחים ומכריחם להפילם על הארץ וכן הקוצר וכו', אבל זה הכח המכריח הוא לטובה, כי כונתו בשביל כח המושך שהוא האדם שאצלו עקר כח המושך להשם יתברך כנ"ל, כי אי אפשר שישמש הדבר לצרך האדם, שזה עקר תקון הדבר ועליתו לחזר ולהמשיך לשרשו, כי אם על-ידי שמכריחין אותו תקנו על-ידי כל המלאכות שבני האדם עושין. כי החטים אי אפשר לאכל עד שקוצרין וטוחנין וכו'. נמצא, שכל כחות המכריחין שבני אדם עוסקין בהם הכל לטובה בשביל כח המושך, כי בודאי אין אדם מכריח האבן להגביה ממקומו להשליכו למעלה כי אם בשביל איזה כונה לצרך בנין או איזה מלאכה. והכל לצרך האדם ששם עקר כח המושך העליון, כי עקר כח המושך האמתי הוא להמשיך הכל להשם יתברך שבשביל זה נברא הכל. אבל כל זה אם היה עולם מתנהג כראוי תמיד, אבל השם יתברך ברא הכל בשביל הבחירה. ועקר כח הבחירה על-ידי שני הכחות הנ"ל שנתן כח לטעות עד שיש בני אדם שהם בחינת כח המכריח שרוצים להכריח להרחיק חוץ מכח המושך האמתי לגמרי על-ידי תאוותיהם ומדותיהם ומעשיהם ודבוריהם הרעים והפגומים, על-כן הוא מלחמה גדולה להאדם בזה העולם, כי הכל כאשר לכל נברא רק בשביל מלחמה זאת של הבעל בחירה. וזה בחינת חטא אדם הראשון שעל-ידי זה נפגמו כל הדברים ואז נגזר, בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה, שהם כל הל"ט מלאכות שבהם אחיזת זהמת הנחש כמובא. כי מקדם לא היו צריכין כל כך מלאכות ומעט דמעט שהיו צריכים היו בזכוך גדול, אבל עתה וכו' וכל הדורות עוסקין בתקון זה, אבל כלם יש להם בחירה והרבה הרבה לא די שאין מתקנין אף גם מקלקלין יותר, על-כן העקר הם צדיקי הדור המבחרים שיש להם כח המושך נפלא מאד מאד שיכול להתגבר על כל מיני כחות המכריחים שבעולם עד שסוף כל סוף יתהפך הכל לטובה, כי דיקא על-ידי עצם רבוי הכחות המכריחים המתנהגים וכו', על-ידי זה דיקא יגמרו האמנות הנפלא של יוצר בראשית בבחינת כמו חלאים מעשי ידי אמן, שמחללין עד התהום. ומשם דיקא יעלה הכל ויגמר הקדשות באמנות ובמלאכות נפלאות בחינת מעשי ידי אמן, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה. אבל לעת עתה המלחמה חזקה ונוראה מאד:
וזה בחינת החלוק שבין שבת ויום טוב, כי כל עמל אדם לפיהו, שעקר כל המלאכות בשביל אכילת האדם שהוא חיות האדם, שהוא באמת נפלאות הבורא יתברך שחיות האדם שנמשך ממקום גבה כזה, כי החיות הוא השכל שעל-ידי זה משיג ויודע ממנו יתברך, כמו שכתוב, החכמה תחיה (כמו שכתוב במקום אחר). וכל זה החיות אין נמשך ומתקים באדם כי אם על-ידי האכילה דיקא. ועל-כן רב הברורים הם באכילה, כי עקר עלית הדברים לשרשם הוא על-ידי אכילת ישראל, בפרט הצדיקים, כי על-ידי האכילה מקבלים חיות ועובדים השם יתברך וממשיכים עצמן אליו יתברך שעל-ידי זה מגביהין הכל וממשיכין להשם יתברך, אבל האכילה צריך ברורים גדולים גם בגשמיות כנראה בחוש מכל שכן ברוחניות. וכל הברורים, שהם המלאכות כלם, הם בבחינת כח המכריח כנ"ל, אבל הכל לטובה בשביל כח המושך וכנ"ל. ועל-כן בשבת בטלים כל המלאכות, כי אז אין ברור, כי אז אין שליטה לשום כח המכריח, כי אז שב וחוזר הכל למקומו ושרשו במנוחה ושלוה, כי אז עלית כל העולמות לשרשן בבחינת שבת שלום שאין בו מחלקת ומלחמה בין כח המכריח לכח המושך, כי הכל שב למקומו ומנוחתו. ועל-כן אסור אז לעורר עובדין דחל, כי בחל אפלו כשעושין המלאכות בקדשה, אף-על-פי-כן מאחר שיש בהם אחיזת כח המכריח, על-כן יש שם מלחמה גדולה, ובשבת אסור לעורר כלל מלחמה זאת שלא יתאחזו ביותר חס ושלום, וזהו גם כן בחינת יום טוב ששוה לשבת ואסורים בו כל המלאכות, כמו שאמרו במשנה "כל שחיבין עליו בשבת חיבין עליו ביום טוב, אין בין שבת ליום טוב אלא אכל נפש בלבד". כי ביום טוב היה שדוד המערכות כי כל היום טוב הם זכר ליציאת מצרים ואז נתבטל כח המכריח שהוא בחינת פרעה ומצרים שרצה לעכב ישראל בגלות בגשמיות ורוחניות, שזהו בחינת כלל המונעים והמתנגדים שבכל דור נגד הצדיקי אמת שכלם מכרחין להתבטל ולעזר להקדשה על-ידי רבוי האותות והמופתים וכו', שעל-ידי זה גם הוא נתן בידם זבחים ועולות וכל המצרים השאילום רכוש גדול וכו', שכל זה הוא בחינת שכל כח המכריח מתהפך לטובה כנ"ל וכו'. אבל מחמת שביום טוב היה הגאלה על-ידי הכרח ושדוד המערכות, על-כן עדין יש בו קצת מלאכות, אבל בשבת הוא התגלות אלקות מתחלת הבריאה שברא העולם בששת הימים ושבת בשבת, שעל-ידי זה נמשך ידיעת אלקותו בכל העולם שזה עקר מנוחתם ושביתתם. על-כן אז אסורים כל המלאכות, כי אז עולין לבחינת קדש בעצמו, (כמו שאיתא בכתבים), הינו שאז נמשכין ועולין הכל עד למעלה למעלה. ועל-כן אז מנוחת שלוה וכו', אבל יום טוב הוא בחינת מקרא קדש שממשיכין הקדשה ממקומו, כי יש כח לצדיקים להמשיך אותו יתברך ולהכריחו, כביכול, לשכן עמנו בבחינת מלך אסור ברהטים. ועל-כן אז יש עדין מלאכות אכל נפש שהוא לגלות הטעם שבהמאכל, כי הטעם הוא עקר החיות הנמשך ממנו יתברך בבחינת טעמו וראו כי טוב ה', שכל הטעמים הם טוב ה'. ולזה הטעם צריכין ביום טוב עוד איזה מלאכה להמשיכו למטה, שזה בחינת מלאכת אכל נפש. אבל בשבת גם זה אסור, כי אז שביתה לגמרי, כי כל העולמות מזדככין ועולין אז עד שכל הטוב מתגלה ממילא בלי שום עבדא ומלאכה כלל אפלו מלאכת אכל נפש להמשיך הטעם שהוא טוב שבמאכל:
וזהו בחינת החלוק שבין גאלה ראשונה לגאלה אחרונה, כי גאלה הראשונה היתה בבחינת הכרח על-ידי רבוי האותות וכו' שאז נתקדשו כל הימים טובים שהם זכר ליציאת מצרים, אבל גאלה האחרונה הוא בבחינת שבת שלום. שמשיח יכבש העולם בלי מלחמה כלל, רק על-ידי גדל הדעת שיגלה בעולם כמו שכתוב, לפניו יכרעו ציים ואיביו עפר ילחכו וכו'. וכתיב, כי לא בחפזון תצאו. וכמו שכתוב בזהר, בגלותא קדמאה וכו' ובגלותא בתראה בקנה דילך דאיהו קלמוס בקע ימא דאוריתא. ועל-כן כל המועדים בטלים לעתיד. וכמו שכתוב, ולא יאמר עוד חי ה' וכו':
אבל שבת ויום טוב צריכין זה לזה. כי אם לא היו האותות וכו' שעל-ידי זה קדשת יום טוב לא היו יודעים משבת כלל. ואם לא היה קדשת שבת לא היה אפשר לגלות אלקותו יתברך ביציאת מצרים, כי עקר המופתים של יציאת מצרים היה בכח שבת שקביעא וקימא, שזהו בחינת שבת הגדול שקדם פסח. וכן גאלה האחרונה אי אפשר כי אם על-ידי שהיה מקדם גאלה הראשונה ואלמלא הכח של גאלה האחרונה לא היתה גאלה הראשונה, בבחינת קץ בא הקץ (כמו שמבאר במקום אחר). ועל-כן ביום טוב צריכין לעלות לבית המקדש לקבל הקדשה שם, אבל בשבת אין צריך, כי שבת הוא בבחינת הצדיקים הגדולים ביותר שנאמר עליהם, יקרה היא מפנינים-מלפני ולפנים. כי כל קדשת הבית המקדש לפני ולפנים הכל מהם, כי הם בבחינת הסתלקות משה שנסתלק ברעוא דרעוין, ששם עקר המשכת הכח המושך דכל רעותין תקועין תמן, שזה עקר קדשת שבת, שזה בחינת קדשת משיח שהוא משה בעצמו שיגמר אז בגאלה האחרונה מה שהתחיל אז בגאלה הראשונה. כי שניהם צריכים זה לזה בבחינת עד יעבר עד יעבר וכו'. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, על גאלה הראשונה ועל גאלה האחרונה. שאז בשירת הים בשעת קריעת ים סוף, שהוא גמר יצירת מצרים, התנבא על סוף הגאלה האחרונה שאין אחריה גלות, כי שניהם תלויים זה בזה כנ"ל:
וזה בחינת ג' שבועות של בין המצרים שמתאבלין בהם על חרבן בית המקדש שאז היה בעוונותינו הרבים עקר התגברות כח המכריחים שהם העובדי כוכבים שעמדו עלינו והחריבו הבית המקדש ששם עקר כח המושך והכריחו את ישראל בגלות בגשמיות ורוחניות וכל זה נמשך מחטא העגל ומחטאינו שבכל הדורות, ועל-כן יושבין אז על העפר בפרט בט' באב שאז עקר החרבן שיושבין על העפר. כי אנו מכירין שפלותנו שירדנו עד עפר בבחינת כי שחה לעפר נפשינו וכו'. וזה בעצמו הוא תקותנו, כי עפר הוא בחינת כח המושך כנ"ל, וזה בחינת התנערי מעפר קומי וכו', 'מעפר' דיקא, שעל-ידי בחינת עפר, שהוא בחינת כח המושך, על-ידי זה תקום ויתבטל כח המכריח שהם קושרים אותנו בגלות. וזהו בחינת התפתחי מוסרי צוארך וכו', 'מוסרי' דיקא, בחינת כח המכריח שרוצה לקשר במוסרות וקשרים וכו', רחמנא לצלן, כי באמת בעת התקון אין צריכין לישב על העפר ממש כדי להגביר כח המושך, כי הצדיקים הם ענוים באמת ומשימים עצמם כעפר, אף-על-פי שאינם יושבים על העפר ממש, כי הצדיקים הם למעלה מהעפר, למעלה מכח המושך שבעפר, כי כל כח המושך שבעפר הכל נמשך מלמעלה מנשמת ישראל שהם עקר כח המושך שהכל נברא בשבילם. וזה הכח המושך שבעפר מאחר שנמשך למטה לזה העולם נתערב בו טוב ורע, כי כל התאוות והמדות נמשך מהעפר שהוא הד' יסודות שמהם כל התאוות, כי עפר מאנא דכלא, כי בזה העולם הכל נתערב ונתבלבל, כי אפלו בגשמיות באמנות הכלים מי שאינו בקי היטב בהאמנות אינו יודע איזהו כח המושך ואיזהו כח המכריח, כי גם כח המכריח נעשה כח המושך, כי עושין אותו באמנות שיהיה לו כח למשך להפך עד שזה מושך לכאן וזה מושך לכאן וזה לכאן עד שאין יודעין איזהו כח המכריח ואיזהו כח המושך. ועל-ידי זה דיקא נגמר אמנות הכלים הגדולים הנפלאים כידוע לבקיאים בהם, מכל שכן וכל שכן בענין כלל האדם שהוא איש הישראלי שבשבילו נברא הכל כדי שיגביה וימשיך הכל לשרשו העליון ביתר שאת וכו' שכל העולמות תלויים בזה. וכלם תלויים וקשורים זה בזה וזה בכח המושך דקדשה ומי להפך וכו' ומשם כל הבחירה:
על-כן העקר שצריך האדם לבטל את עצמו בכל פעם ולזכר שהוא עפר, כי יסודו מעפר וסופו לעפר. ויבטל עצמו בתכלית לבחינת כח המושך האמתי דקדשה שהוא להמשיך עצמו למקור החיים להבורא היחיד יתברך ויתעלה. וידע שכל התאוות והבלבולים כלם הם בחינת כח המכריחים, אף -על-פי שמדמין עצמן לכח המושך, כי האדם בטבעו נמשך תמיד אחר כל התאוות, אבל האמת יודע כל איש ישראל שאין זה כח המושך האמתי ולא בשביל זה נברא האדם רק מעצם גשמיות האדם ומרבוי העוונות נתהפך אצלו עד שנדמה לו שזהו כח המושך. וצריך להכריח עצמו לשבר זה הכח ולמשך עצמו על האמת, אשר באמת שם עקר כח המושך. וכשירגיל עצמו בזה, שזהו בחינת רצון שהזהיר רבנו זכרונו לברכה מאד, דהינו שאיך שהוא יתגבר תמיד ברצונות וכסופין חזקים למשך עצמו לשרשו, בודאי יתגלה לו האמת וידע היכן כח המושך האמתי שיוכל למשכו לשרשו ומקומו שנחצבה נשמתו משם. והעקר הוא שפלות, ושלא יהיה רודף אחר הכבוד, כי מאחר שרואה שהתאוות מתגברים עליו כל כך ראוי לו שעל כל פנים לא ירצה בכבוד וידע שפלותו באמת, כי שרש הכל הוא כבוד השם יתברך שהוא שרש כל הבריאה. ושם עקר כח המושך (כמובן בהתורה הנ"ל). ועל-כן העקר שיבטל כבודו נגד כבוד השם יתברך וידע שפלותו באמת וישים עצמו כעפר, ואז יתגבר כח המושך האמתי, שהוא בחינת עפר דקדשה, למשך תמיד אל האמת. אבל תמיד אין צריכין לישב על העפר ממש בשביל זה, כי, אדרבא, צריכין דיקא להרים עצמו לשרשו העליון. ואף-על-פי-כן ידע שפלותו עד עפר בבחינת במקום גדלתו שם וכו'. וזה בחינת הקיצו ורננו שכני עפר, מי שנעשה שכן לעפר בחייו דיקא, שאפלו בגדל החיות הוא חי חיים אמתיים בהשגות נפלאות שזה עקר החיים, היה שכן לעפר, כי במקום גדלתו היה ענו ביותר. וזה עקר הענוה האמתית, אבל עתה בעת החרבן צריכין להשליך עצמו על העפר ממש להכיר שפלותנו על-ידי זה לידע שאנו מנחים עד עפר ממש, כי כל התאוות שבאין מגשמיות העפר מושלים עדין. על כל פנים אנו מחיבים לידע שאין מגיע לנו כבוד ואנו מחיבים להשפיל עצמנו כעפר ממש בבחינת יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה:
ואז אנו מגבירים על-ידי זה כח המושך שהוא בחינת עפר, ועל-ידי זה יקים, התנערי מעפר קומי וכו' כנ"ל. וזה שמפטירין בשבת נחמו, קול קורא במדבר וכו' כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקב למישור וכו'. כי אנו מודיעים שעקר הכח המושך שבעפר הכל מהצדיקים שהם עקר כח המושך. ועל-כן הם יכולין לשנות העפר בעצמה מטבעה כמו שראינו ברבוי המופתים שעשה משה שהפך יבשה למים ומים ליבשה בקריעת ים סוף ובהכאת הצור, וכן לעתיד יראו נפלאות ה', כמו שכתוב, ונבקע חצי העיר מחציו וכו'. שיראו שיש כח להצדיקים לשנות העפר בעצמה מטבעה ולהגביה הגיא ולהשפיל ההר ולעשות העקב למישור. שכל זה מורה שכל העפר וכל כח המושך שבתוכה הכל מהצדיקים שהם עקר כח מושך האמתי להמשיך הכל לשרשו העליון וגם כל גיא ינשא, מרמז על מעלת הענוה והשפלות, שהוא בחינת מאן דהוא זעיר הוא רב וכו', בחינת משפיל גאים ומגביה שפלים, שהנמוכים והשפלים באמת כמו הגיא, 'ינשאו', והגבוהים בעיניהם כמו הר וגבעה ישפלו, שעל-ידי זה עקר התגברות כח המושך על-ידי בטול הגאות והכבוד רק לידע שפלותו באמת וכנ"ל. וזה שנסמך אחר כך, ונגלה כבוד ה' וכו'. שזה עקר בחינת כח המושך האמתי שהוא כבוד השם יתברך, שהוא שרש הכל שבשבילו נברא הכל כנ"ל. וכן דרשו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, כל גיא ינשא. לענין ענוה ושפלות. ועל-כן הם שלשה שבועות שיש בהם שלש שבתים שהם כנגד שלשה רגלים שפגמו בהם, שעקר התקון על-ידי בחינת שבת, שהיא בחינת גאלה האחרונה וכנ"ל. ועל-כן קורין אז פרשת פנחס שכתוב בו שבת וכל הימים טובים, כי עכשיו אנו ממשיכין על-ידי השלש שבתים התגלות קדשת הג' רגלים שבהם התגברות כח המושך על כח המכריח, כי הגאלה האחרונה שאנו מצפים הוא בבחינת שבת וכו'. וכמו שכתוב, "ולא יאמר עוד" וכו':
וכן כל ההפטרה של שבת נחמו מדברת מגנות העבודה זרה ומגדלת הבורא יתברך שברא הכל. והכל ברשותו ורצונו לעשות כחפצו וכלם יתבטלו נגדו, כי כח המכריח מהרה יכרע ויפל. וזהו, היושב על חוג הארץ וכו' הנותן רוזנים לאין וכו' אף בל נטעו אף בל זרעו אף בל שרש בארץ גזעם וכו'. כי עקר כח הגדל והצומח הוא על-ידי כח המושך שנמשך מהעפר לכל הזרעים שימשכו חיותם ויגדלו. אבל הפסוק מודיע שכל כח המושך להמשיך חיות הוא רק מהשם יתברך על-ידי שמגדלין כבוד ה' שהוא שרש הכל, אבל מי שחפץ בכבוד עצמו ובשררה והתנשאות, הכל בטל ומבטל בבחינת הנותן רוזנים לאין וכו' אף בל נטעו וכו' אף בל שרש בארץ גזעם דיקא, כי אין להם שרש בבחינת כח המושך שהוא הארץ, מאחר שכבודם ושררותם הוא נגד כבוד השם יתברך ששם עקר כח המושך כנ"ל:
כי עקר הוא כח המושך והוא שרש הכל הוא כבוד השם יתברך כנ"ל. וזה עקר בחינת עפר וארץ דקדשה, עפר של נקדת הבית המקדש ששם עקר כח המושך. וזה בחינת מלא כל הארץ כבודו והארץ דיקא וכו' כנ"ל. ועקר כבוד הוא הוא בבית המקדש, כמו שכתוב, וכבוד ה' מלא את הבית. על-כן שם עקר כח המושך. וזה עקר הגלות שהתגבר כח המכריח בחטאינו וגלו אותנו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו אדמת הקדש ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש, ובפרט נקדת האבן שתיה שם עקר כח המושך כנ"ל. והם התגברו להרחיק אותנו משם. וזה עקר כח המכריח שממנו כל חרבן בית המקדש שהעקר להרחיק אותנו מעפר הקדש הנ"ל שהוא עקר כח המושך. על-כן אנו צריכין לבטל עצמנו לידע שפלותנו על כל פנים. וזהו על-ידי שיושבים על העפר כנ"ל ומתאבלין, ובוכין על חרבן בית המקדש על התגברות כח המכריח נגד כח המושך, כי הבכיה בבחינת עפר, כמו שכתוב, עפר קר ויבש אוף טחול וכו'. ומשם הבכיה והדמעות, (כמובן בדברי רבנו זכרונו לברכה במאמר בקרוב וכו' בסימן ל) וזה הבכיה יש לה כח גדול למשך, כי על-ידי הבכיה יכולין לעורר רצון האדם למשכו לרצונו. וכן למעלה על-ידי הבכיה יכולין לעורר ולהמשיך רצון השם יתברך שיהיה כרצוננו. ועל-כן עשו אף שלא היה יכל לפעל אצל אביו שיברך אותו. וכל הטענות שטען לא הועילו מאחר שכבר ברך ליעקב, אבל כשנשא קולו ויבך, הכריח את יצחק עד שמשכו לרצונו עד שברכו, ומשם כל צרות ישראל וכל החרבן כמובא . אבל באמת כל זה הוא בחינת כח המכריח, כי כל כחות המושכים שאינם לעצם השרש העליון, להשם יתברך אינם כח המושך כלל כי אם בחינת כח המכריח שמהרה יתבטל כנ"ל. כי עקר כח המושך הוא דמעות ובכיה של שמחה, בחינת ב'שמך י'גילון כ'ל ה'יום, שמחמת גדל הדבקות וההמשכה לשרשו העליון זולגין עיניו דמעות, כמו שאמרו ברבי עקיבא כשהיה עוסק בשיר השירים, אבל מחמת שכבר התגבר כח המכריח על-ידי דמעות של עשו, על-כן אנו צריכין לישב על העפר ולבכות על חרבן בית המקדש להמתיק הדין בשרשו, כי הדמעות הם בחינת עפר שבשרשו הוא בחינת כח המושך העליון, אך למטה נאחז בו כח המושך לכל התאוות וכו', שהוא באמת בחינת כח המכריח. אבל מאחר שאנו יושבין על עפר מחמת שפלות ואבלות על חרבן ובוכין על החרבן. נמצא, שאנו מושכין עצמנו לשרשנו העליון על-ידי הדמעות ועל-ידי הישיבה על העפר, דהינו שאנו מתגעגעין ובוכין ומושכין עצמנו לעפר בית המקדש, שעל כל זה אנו צועקין ובוכין ואנו נותנין בעפר פינו מתי מתי יבנה בית המקדש ונשוב לאדמת עפר קדש שלנו. ובזה אנו ממתיקין ומבטלין כח המכריח ומגבירין כח המושך האמתי וכנ"ל, שזהו בחינת התנערי מעפר קומי, 'מעפר' דיקא: