ליקוטי הלכות · אורח חיים ג · חול המועד ג

ענין חל המועד שהוא בין יום טוב ראשון ליום טוב האחרון ורב מלאכות אסורים בו וקצת מתרים בו, דהינו דבר האבד וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי מבאר במאמר "וביום הבכורים ואת הערבים צויתי לכלכלך", שעל-ידי השלש רגלים נתגלה הרצון, כי הג' רגלים קוראין ומגלין שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד. ואין שום חיוב הטבע כלל. ואזי כשנתגלה הרצון מזה נעשה יראה וכו' ועל-ידי היראה נשפע החסד וכו'. וכשזוכין להשפעת החסד אזי אין צריכין לעשות שום עובדא ועסק מל"ט מלאכות וכו', כי נתקים ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'. אך כנגד קול הקריאה של יום טוב שקורא ומגלה את הרצון יש קול שאגת חיות רעות הדורסים וטורפים שהם חכמי הטבע וכו', אבל החכמים האמתיים שבדור הם מקשרים את הרצון לשרש הרצון שהוא בחינת מצח הרצון וכו'. אך יש בחינת מצח הנחש שרש חכמת הטבע וכו'. וצריכין להכניעו ולהפילו. וזה נעשה על-ידי צדקה וכו', (עין שם כל זה היטב). אך אפלו כשמכניעין שרש חכמת הטבע על -ידי הצדקה וכו', על כל זה כשאין התגלות הרצון חזק ותקיף עדין הם יכולין חס ושלום, לחזר ולהתגבר וכו' וגם על זה צריכין כח הצדקה, כי הצדקה מכניעה אותם תמיד וזוכין שיתחזק ויתגבר בחינת התגלות הרצון וחכמת הטבע יפל ויתבטל לגמרי ואז נשמע קול הקריאה של יום טוב וכו'. וזה עקר שמחת יום טוב וכו' ואז נשפע החסד על-ידי היראה וכו', ואז אין צריכין לעשות שום עסק ושום מלאכה וכו' כנ"ל. (עין שם כל זה היטב בספר לקוטי מוהר"ן תנינא בסימן ד):

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת חל המועד, כי ביום טוב שאז מתגלה הרצון ועל -ידי התגלות הרצון נשפע החסד ואזי אין צריכין לעשות שום עסק ושום מלאכה וכו' כנ"ל, על-כן אסורים ביום טוב כל המלאכות, כי אז נתבטלין כל המלאכות על-ידי התגלות הרצון כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן עקר קדשת יום טוב תלוי בישראל, דהינו בחכמי הדור האמתיים שהם מקדשין את החדש ועל-ידי זה נעשה יום טוב כפי מה שמקדשין החדש, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם. אל תקרי 'אותם' אלא 'אתם' וכו'. כי עקר קדשת יום טוב שהוא התגלות הרצון תלוי רק בחכמי הדור האמתיים שיש להם כח לקשר הרצון לשרש הרצון בחינת מצח הרצון שעל-ידי זה עקר קדשת יום טוב שהוא התגלות הרצון כנ"ל. וזה שהקדימה התורה שבת למועדים וכללה שבת בפרשת המועדות, כמו שכתוב, אלה מועדי ה' ששת ימים תעשה מלאכה וכו'. כי עקר קדשת יום טוב הוא מקבל משבת, כמובא. כמו שאומרים בשבת, תחלה למקראי קדש, שבת הוא ראש ותחלה למקראי קדש, כי כל המקראי קדש מקבלין הקדשה משבת, הינו כי עקר קדשת יום טוב בחינת מקרא קדש. שקורא ומגלה את הרצון הנ"ל, זה הכח מקבל רק משבת שהוא בחינת שרש הרצון, בחינת מצח הרצון וכו', בחינת הסתלקות משה בשבת במנחה וכו', (כמבאר במאמר הנ"ל). וזה בחינת 'מקדש השבת וישראל והזמנים', כי שבת קביעא וקימא וקודם לכלם, הינו כי עקר קדשת יום טוב שהוא התגלות הרצון הוא רק על-ידי ישראל, דהינו חכמי הדור, על-ידי שהם מקשרים כל הרצונות לשרש הרצון שהוא מצח הרצון, שהוא בחינת שבת כנ"ל. ועל-כן יום טוב נמי אקרי שבת, כי משם מקבל קדשתו מבחינת שרש הרצון, שהוא בחינת שבת כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן נצטוינו ביותר לתן צדקה ביום טוב, כמו שכתוב, ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך וכו' והגר והיתום והאלמנה וכו'. וכן מחיבים להביא קרבנות הרבה ביום טוב, כמו שכתוב, ולא יראו פני ריקם איש כמתנת ידו. שזהו בחינת צדקה. וכן מבאר בזהר גדל הענש, רחמנא לצלן. מאן דחדי ולא חדי למסכנא ביום טוב. וכן עקר קדשת יום טוב שהוא התגלות הרצון הוא על-ידי צדקה כנ"ל במאמר הנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

נמצא, שעקר קדשת יום טוב הוא התגלות הרצון שנתגלה ביום טוב שהכל מתנהג רק כרצונו יתברך לבד על-ידי האותות והמופתים נוראים שעשה עמנו השם יתברך בכל יום טוב ויום טוב, (כמבאר במאמר הנ"ל) ועל-ידי זה נתבטלין כל המלאכות ביום טוב. וזה בחינת חל המועד, כי מבאר במאמר הנ"ל שעל-ידי צדקה מכניעין מצח הנחש שרש חכמת הטבע ועל-ידי זה נתגלה הרצון על-ידי יום טוב, אבל אף -על-פי-כן אם עדין התגלות הרצון אינו חזק וכו' אזי יכול לחזר ולהתעורר בחינת חכמת הטבע וכו'. ועל זה מועיל גם כן צדקה שעל-ידי צדקה נתחזק התגלות הרצון וכו' וכו'. ולכאורה הדבר תמוה מאחר שיש כח להצדקה להכניע לגמרי חכמת הטבע ולחזק הרצון לגמרי, כי גם בסוף לענין חזוק הרצון התקון הוא רק על-ידי צדקה. אם כן מדוע לא נתתקן הכל בפעם אחד לבד, דהינו על-ידי צדקה ראוי לזכות תכף להכניע חכמת הטבע ולחזק הרצון תכף מאחר שכל התקון בתחלה ובסוף הכל על-ידי הצדקה. ולמה נחלק התקון לשנים, שבתחלה מכניעין חכמת הטבע ונתגלה הרצון, אבל יוכל להיות שעדין הרצון אינו חזק וכו' וצריכין לחזר ולתן צדקה וכו' כנ"ל. ומדוע לא נעשה הכל בפעם אחת? אך זה בחינת חל המועד שבתחלה הוא יום טוב ואחר כך הוא יום טוב ובינתים הוא חל המועד. וכל זה הוא טובה גדולה מהשם יתברך שחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, על -כן נתחלק התקון לשנים כנ"ל, כי יש נשמות נפולות שנתפסו גם כן בטעותים אלו של חכמי הטבע שהם חיות רעות שדורסים וטורפים רבים מבני עמנו, (כמבאר שם במאמר הנ"ל, עין שם). ועל-כן שנתגלה הרצון על-ידי הצדקה, על-ידי זה מתקנים ומעלים גם אותם שנבוכו ונתעו באלו הטעותים, כמבאר שם בסוף על מאמר רבותינו זכרונם לברכה הוה ציפרי מליחי בהדן וכו', ופרחי להו וכו' עין שם. ובשביל תקון אלו הנשמות הנפולות הנ"ל צריכין בהכרח שיתחלק התקון לשנים כנ"ל. שאחר שזוכין להכניע חכמת הטבע על-ידי הצדקה וכו' שעל-ידי זה נשמע קול הקריאה של יום טוב שמגלה הרצון וכו', אף-על-פי-כן עדין יכולים להטיל ספק וכו' אם אין הרצון חזק עדין וכו'. ואז צריכין לחזר ולעסק בתקון זה לתן צדקה וכו' לחזק התגלות הרצון כנ"ל. ואז דיקא בין תקון לתקון אז עוסקין לתקן ולהעלות אלו הנשמות הנפולות, כי קדם הכל קדם שמתחיל התקון של הכנעת מצח הנחש שרש חכמת הטבע וכו'. בודאי אי אפשר לעסק בתקונם, כי הם נפלו ונבוכו מאד ובודאי אי אפשר להוריד עצמו עליהם להעלותם כל זמן שלא התחיל להכניע מצח הנחש הנזכר לעיל. אבל אחר שהכניע מצח הנחש ונכנע ונשפל חכמת הטבע, אז אפשר להוריד עצמו אליהם להעלותם ולתקנם. ועל-כן חשב השם יתברך מחשבות וסבב סבות ברחמיו שיהיה להם עוד איזה כח לחזר ולהתעורר ולהטיל ספק כנ"ל אף-על-פי שכבר נכנעו כל זמן שלא נתחזק התגלות הרצון כנ"ל כדי שעל-ידי זה יעלו ויגביהו כל הנשמות הנפולות שנבוכו בזה. כי עכשיו דיקא יכולים לתקנם ולהעלותם מאחר שכבר הכניעו והשפילו חכמת הטבע כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה מרמז קצת הסוף המאמר הנ"ל, מה שכתבו שם על סוף המימרא של רבי יהודה הינדואה מישתעי, הדר אתי תנינא חברי, שקלא ליה ותלא ליה ואחיי, הינו שחזר ובא מצח הנחש והטיל ספק וכו' הדר אתי ציפרא פושקנצא וכו', שחזר ובא בחינת עורב, בחינת צדקה והכניע מצח הנחש חכמת הטבע וכו', עין שם. אחר כך מסים המימרא הוה ציפרא מליחי בהדן אותבונהי עלייהו שקלוהו ופרחו להו. פרוש שהיה עמם נפשות ישראל מבני עמנו שטעו אחריהם וכו', כי גם הם נתבלבלו וטעו וכו' ועכשיו פרחי להו ויצאו לשלום על-ידי התגלות הרצון שנתגלה עתה וכו'. כי פרח מטה אהרן לבית לוי וכו', עין שם. נמצא, שלא נזכר התקון של אלו הנפשות הנפולות עד הסוף אחרי שחזר ועסק בתקון לתקן הספק שרצו להטיל חס ושלום, ואז דיקא כשחזר ותקן זאת ונתחזק הרצון אז דיקא הוה ציפרי מליחי בהדן פרחי להוא, כי עקר תקונם הוא על-ידי שחוזרים ומתקנים שנית את בחינת חלישות התגלות הרצון שעל-ידי זה רצו לחזר ולהתגבר, אז דיקא מתקנים נשמות הנפולות הנ"ל כנ"ל. כי זה עקר תקונים על-ידי שמתקנים את בחינת הספק שרצו להטיל על-ידי חלשת התגלות הרצון כנ"ל, כי גם עקר נפילתם בא משם ושם עקר תקונם, כי אין הדין נמתק אלא בשרשו, כי עקר שרש אחיזת חכמת הטבע שעל ידם נפלו אלו מהנשמות הנ"ל הוא רק בבחינת הנ"ל, כי בתחלה בודאי אינם יכולים להכניס כפירה. רק בתחלה מטילים ספק וכן הולך עמהם ממחשבה למחשבה עד שנתעה ונבוך מאד מאד כצפרים האחוזות בפח עד שאי אפשר להם לצאת, כי גם שרש אחיזתם הוא מבחינה זו (כמובן במקום אחר), על-כן עקר תקונם על-ידי שחוזרים ומתקנים את חלישות הרצון את בחינת הספק שרצו להטיל חס ושלום, שעל-ידי זה דיקא מתקנים את הנשמות הנ"ל, כי אי אפשר לתקנם ולהעלותם כי אם בין תקון לתקון וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת חל המועד, כי אחר שבא יום טוב ואז נתגלה הרצון וכו' כנ"ל. אחר כך צריכין שיהיה חל המועד ואחר כך חוזר ונעשה יום טוב. וחל המועד הוא גם כן יום טוב מקרא קדש, רק שקצת מלאכות מתרים בו והעקר הוא דבר האבד, כי יום טוב שהוא התגלות הרצון ההכרח שיהיה נעשה התקון בשתי פעמים שהוא יום טוב הראשון ויום טוב האחרון ובנתים הוא חל המועד שהוא בין תקון לתקון, שהוא בחינת הנ"ל שאחר שמכניעין מצח הנחש ונתגלה קדשת יום טוב, עדין אין הרצון חזק כל כך ויכולין להטיל ספק חס ושלום, וזה בחינת חל המועד שאין מתגבר בו חכמת הטבע כמו בחל ממש, כי בחל ממש אז מתגברים ביותר ועקר הכנעתם הוא בשבת ויום טוב. אבל בחל המועד אין מתגברין כל כך, כי בודאי אחר שכבר בא קדשת יום טוב הראשון ונכנע מצח הנחש אף-על-פי שעדין לא נתחזק לגמרי התגלות הרצון שעל-ידי זה הם רוצים לחזר ולהתגבר חוץ כנ"ל. אף-על-פי-כן אין להם עכשיו כח הרצון, כי כבר נחלשו מאד ביום טוב הראשון. וזה בחינת חל המועד. ועל-כן קצת מלאכות אסורים בו וקצת מתרים בו, כי בטול המלאכות הוא כפי בטול חכמת הטבע והתגברות התגלות הרצון, כי על-ידי התגלות הרצון נתבטלין כל המלאכות כנ"ל. ועל-כן ביום טוב, שהוא התגלות הרצון, נתבטלין כל המלאכות כנ"ל. אבל בחל שאז יש אחיזה לזהמת הנחש חכמת הטבע, על-כן צריכין לעשות הל"ט מלאכות ולעורר על ידם דיקא אתערותא דלעלא כשזוכין לקדש ימי החל ולעשות הל"ט מלאכות כראוי, (כמבאר שם, עין שם). ועל-כן בחל המועד שאז כבר נכנע מצח הנחש רק שעדין הם רוצים לחזר ולהתעורר קצת וכו' כנ"ל, על-כן קצת מלאכות אסורים וקצת מתרים בו כפי התגלות הרצון שמתגלה אז, כי אז אינו מתגלה בשלמות כמו ביום טוב, כי הוא בין תקון לתקון כנ"ל. ועל-כן עקר המלאכות שמתרים בו הם מלאכת דבר האבד, כי עקר מה שיש בחינת עשית איזה מלאכה בחל המועד שבאמת הוא גם כן מקרא קדש הוא רק בשביל בחינת דבר האבד שהם בחינת הנשמות הנ"ל שנפלו ונאבדו על-ידי טעות של חכמי הטבע כנ"ל ובשבילם צריכין שיתחלק התקון לשנים, שזה בחינת יום טוב האחרון ויום טוב הראשון ובנתים הוא חל המועד שאז עוסקים רק לתקן בחינת דבר האבד שהם בחינת הנשמות הנ"ל, כי השם יתברך חשב מחשבות לבל ידח ממנו נדח. ודיקא אז הוא זמן תקונם כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום