ליקוטי הלכות · אורח חיים ג · ראש השנה ד
התאמת הקריאה
ראש השנה
הלכה ד
ענין ראש השנה ותקיעת שופר ועשרת ימי תשובה ויום הכפורים וסכה ולולב:
על-פי המאמר 'ויאמר ה' אל משה קרא את יהושע ואצונו וכו'' (סימן ו), עין שם כל המאמר כלו היטב מראשו לסופו:
ובקצור, כי אי אפשר לזכות לכבוד אלקי אלא על-ידי תשובה, שהוא בחינת כתר, בחינת הבא לטהר מסיעין לו אומרים לו המתן, בחינת אהיה אנא זמין למהוי וכו'. ועקר התשובה כשישמע בזיונו ידם וישתק, כי קדם התשובה הוא בחינת אחורי פני אהיה גימטריא דם, ועל-כן באים עליו בזיונות ושפיכות דמים, והתקון לזה שיהפך דם לדום, בחינת דם לה' והתחולל לו והוא יפיל לך חללים, שנכנע הדם שבחלל השמאלי, כי קדם התשובה הדם שבחלל השמאלי בתקפו ועל-כן באין עליו בזיונות ושפיכות דמים, ועל-כן כשמקים דם לה' וכו', על-ידי זה והוא יפיל לך חללים, שנכנע הדם שבחלל השמאלי וכו' וצריך לעשות תשובה על תשובה, כי מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי, כי אפלו בשעה שאומר חטאתי וכו' גם זה אי אפשר לומר בבר לבב בלי פניה. ואפלו מי שזכה לעשות תשובה שלמה, אף-על-פי-כן צריך לעשות תשובה על השגתו הראשונה שהיא בבחינת גשמיות כנגד ההשגה שמשיג אחר-כך. וזה בחינת והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון אור שהוא יקר בעולם הזה וכו'. וזה בחינת זובח תודה יכבדנני וכו'. וצריך להיות בקי בהלכה בחינת עיל ונפיק, בחינת רצוא ושוב, בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך וכו', (עין שם היטב). ועל-ידי זה נעשה אדם לשבת על הכסא, כי על-ידי הדמימה והשתיקה נעשה בחינת נקדה התחתונה שתחת הוא"ו שבאלף, ועל-ידי התשובה, שהוא בחינת אהיה בחינת כתר וכו', נעשה בחינת נקדה העליונה, שהוא בחינת כסא דמתכסיא לעלא מוא"ו שבאלף, שהוא בחינת במפלא ממך אל תדרש. והוא"ו שבאלף הוא בחינת רקיע שמים אש ומים כלליות הגונין, וזה נעשה על-ידי הבושה שמשתנה פניו לכמה גונין ואז נעשה בחינת אלף כנ"ל ונעשה אדם בחינת א' דם. ונעשה אדם לשבת על הכסא בחינת ועל הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה וכו' ואז נעשה יחוד בין חמה ללבנה, בין משה ליהושע, כי משה בחינת חמה זה בחינת נקדה העליונה ויהושע בחינת לבנה, בחינת נקדה התחתונה. והוא"ו זה בחינת האהל וכו' וכו', (עין שם כל זה היטב). וזה בחינת שלש מצות שנצטוו ישראל להכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה וכו', עין שם:
וזה בחינת ראש השנה ותקיעות שופר, בחינת תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו. איזה חדש שהלבנה מתכסה בו? הוי אומר, זהו ראש השנה. ואיתא בתקונים (תקון כא דף נא.), כד איהו כבדה בחובין כדין אתכסיאת וכו', עין שם, ויהיב לון עיטא לאתערא רחמי, ובמה בשופר, הדא הוא דכתיב, תקעו בחדש שופר בכסה וכו'. כי ראש השנה הוא תחלת התשובה של כל השנה, כי הוא יום ראשון מעשרת ימי תשובה, וזה היום תחלת מעשיך שנברא בו אדם הראשון ופגם על-ידי חטאו. וצריכין אנו לתקן חטאו ברבות הזמן מראש השנה עד שמיני עצרת (כמבאר בכתבים). וכן כל אחד ואחד בפרט צריך לתקן מעשיו ולחזר בתשובה באלו הימים כדי לזכות להתקרב בתכלית ההתקרבות אליו יתברך ביום שמיני עצרת. וזה בחינת מה שכתוב במאמר הנ"ל שתשובה הוא בחינת כתר לשון המתנה, כמו שכתוב (איוב לו): כתר לי זעיר וכו', בחינת הבא לטהר מסיעין לו, אומרים לו המתן, עין שם. כי מחמת חטא אדם הראשון וכן כל אחד על-ידי חטאיו אי אפשר להתקרב מיד. ועל-כן צריכין להמתין מראש השנה עד יום שמיני עצרת שאז עקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים על-ידי התשובה שזכינו לעשות מראש השנה עד אחר הושענא רבה. וזה בחינת אומרים לו המתן:
ועקר התשובה הוא בבחינת דם לה' והתחולל לו והוא יפיל לך חללים, שנכנע הדם שבחלל השמאלי וכו'. וזה בחינת תקיעת שופר שהוא קול בלא דבור, זה בחינת דם לה' וכו', כי אין לנו פה להשיב וכו'. כמו שכתוב בזהר הקדוש ברעיא מהימנא (משפטים קיט.) שצריך לבוא לפניו יתברך ולהשים עצמו כבהמה לקרבן וימא הכי אין לי פה להשיב. וזה בחינת שופר, שהוא קול בלא דבור, כי השופר הוא בחינת תשובה, כמובא (ליקו"מ ס חלק א' ,זוהר אמור ק, השמטות רנד. ז"ח נח לד:), בחינת עורו ישנים מתרדמתכם. ומחמת שאז בראש השנה הוא התחלת התשובה של כל השנה ובתחלת התשובה כשאדם מתחיל להתקרב אליו יתברך אז הקטרוג גדול מאד רחמנא לצלן, מחמת שעדין עוונותיו מבדילים בינו לבין קונו והם מקטרגים עליו ואינם מניחים אותו להתקרב, ואז מגדל הקטרוג אי אפשר לדבר שום דבור לפניו יתברך, כי עדין הדם שבחלל השמאלי בתקפו והדבור הוא מהדמים ומחמת שהדם שבחלל השמאלי בתקפו עדין, אי אפשר לדבר שום דבור הגון כראוי, כי הדבור מבלבל מאד מחמת הדם שבחלל השמאלי, ועל-כן על-ידי הדבור יוכל חס ושלום הקטרוג להתגבר יותר, בפרט כי אז הקטרוג גדול כנ"ל. וזה שאסרו חכמינו ז"ל להזכיר שום ודוי של חטאים בראש השנה, כי אז בראש השנה עשו בא מצדו שרוצה לקטרג ומביא כל החטאים חס ושלום לקטרג, ומתקף הדין אז אסור להזכיר שום חטא ועון שלא יתגבר יותר חס ושלום, וכנ"ל, כי אז הוא התחלת התשובה כנ"ל. ועל-כן יהיב להון עיטא לתקע בשופר, זה בחינת דם לה', כי אז בראש השנה צריכין לדום ולשתק ולבלי להרבות בדבור (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר), ואפלו החטאים אסור להזכיר כנ"ל. וזה בחינת דם לה', וזה בחינת תקיעת שופר, שהוא בחינת תשובה, זה בחינת דם לה', כי אין לנו פה להשיב ואי אפשר לנו לדבר שום דבור לבקש מלפניו על חטאינו, רק אנו קוראים אליו יתברך בקול לבד בלי דבור בבחינת ממעמקים קראתיך ה' - מעמקי דלבא. וזה בחינת קול השופר, בחינת מן המצר קראתי י"ק. כי בתחלת התשובה שאז אי אפשר לדבר שום דבור כנ"ל וצריכין רק לדום ולשתק כנ"ל, אז קוראין אליו יתברך רק בקול לבד. וזה בחינת דם לה' והתחולל לו, שמיחלים ומצפים אליו יתברך כעיני עבדים אל יד אדוניהם וקוראים אליו מעמק הלב לבד בלי שום דבור בבחינת ממעמקים קראתיך ה' (תהלים קל). וזה בחינת קול השופר כנ"ל, כי עקר בחינת השופר הוא בחינת בושה, בבחינת היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו (עמוס ג). והיראה היא בושה, בחינת ירא בשת (כמו שכתוב במקום אחר), והבושה זה בחינת שסובלין חרפות ובושות ומתבישין על חטאם ואין להם פה לדבר רק דוממים לה' ומיחלים אליו יתברך ועל-ידי זה נעשה בחינת אדם, כי אז בראש השנה צריכין לתקן בחינת אדם, כי אדם הראשון על-ידי חטאו נאמר עליו אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. ועל-כן עקר התשובה על-ידי בחינת דם לה', כי צריכין לעשות עצמו כבהמה שאין לה פה לדבר ועל-ידי זאת השתיקה והדמימה השם יתברך מרחם עליו וזוכה על-ידי שתיקה זו לבחינת תשובה שהיא בחינת כתר, שהוא גם-כן בחינת שתיקה, כי הוא למעלה מהדבור. וזה עקר בחינת תשובה שזוכין שיתהפך הירידה לעליה, דהינו מה שנפגם הדבור ויצא מגדר האדם לגדר בהמה על-ידי מעשה הבהמיות שעשה ועל-ידי שמכיר את מקומו וכשבא לשוב בתשובה אין לו פה להשיב ועל-ידי דמימה ושתיקה זו השם יתברך מרחם עליו וזוכה לעלות בתכלית העליה, כי זוכה לתשובה שהוא בחינת כתר בחינת שתיקה שלמעלה מהדבור, וכשזוכה לעלות לשם אזי חוזר ונעשה אדם כנ"ל, דהינו שנעשה בחינת אלף, כי לית אדם בלא אלף וכו' (כמבאר שם). ואזי בודאי חוזר ונבנה הדבור בשלמות, כי גדר האדם הוא הדבור:
וזה נעשה בראש השנה שאז חטא אדם הראשון ופגם בבחינת אדם, ועל-כן צריכין עתה לתקן בחינת אדם לשבת על הכסא, כי בראש השנה הלבנה מתכסה בו, כי עקר התשובה לתקן בחינת אדם, הינו בחינת האלף, שהוא בחינת נקדה התחתונה ונקדה העליונה והוא"ו שבתוך האלף, וזה בחינת חמה ולבנה וכלי (כמבאר כל זה במאמר הנ"ל, עין שם). כי עקר התשובה שיהיה נעשה יחוד בין חמה ולבנה, כי כל החטאים נמשכין מבחינת מעוט הירח שהיה על-ידי שקטרגה הירח אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד וכו'. וכל אחד על-ידי חטאיו גורם מעוט הירח חס ושלום, וכן להפך על-ידי מעשים טובים ותשובה ממלאין פגימת הלבנה, כי עושים יחוד בין חמה ולבנה. ועל-כן עקר התשובה הוא לתקן וליחד בחינת נקדה התחתונה ונקדה העליונה כדי ליחד חמה ולבנה, שזהו עקר התקון של כל החטאים. וזה בחינת ראש השנה, כי בראש השנה הם שני ראשים ביחד, דהינו ראש השנה וראש חדש והם בחינת חמה ולבנה, כי עקר השנים הם לחמה ועקר החדשים הם ללבנה, כי החמה אין לה חדש רק שנה והלבנה אין לה שנה רק חדשים (כמובא בספרי התכונה). ובראש השנה מתקבצים יחד שני הראשים ראש השנה וראש חדש, שהם בחינת חמה ולבנה כנ"ל, ואז הלבנה נתכסית, זה בחינת דם לה', כי באמת הנקדה התחתונה היא בחינת דבור, כי הנקדה התחתונה היא בחינת מלכות פה שמשם עקר הדבור. אך כשרוצין לעשות תשובה אז צריכין להמשיך הנקדה התחתונה על-ידי דמימה ושתיקה, כי אז היא מתכסית למעלה בבחינת כד איהי כבדה בחובין היא אתכסיאת. וזה בחינת איזה חדש שהלבנה מתכסית בו, כי הדבור בחינת נקדה התחתונה עולה ונתכסה ונתעלם בנקדה העליונה שהיא בחינת שתיקה. וזה בחינת זכרון אחד עולה לכאן ולכאן, כי הלבנה שהיא בחינת ראש חדש, נכלל בראש השנה, שהוא בחינת חמה, ועל-ידי התשובה שמתחילין בראש השנה בבחינת דם לה', שזהו בחינת שופר, על-ידי זה ממשיכין הנקדה התחתונה, כי כשנקדה התחתונה, בחינת לבנה נכללת ונתכסית למעלה אזי אינה נכרת כלל, ואז לא נכר תמונת האלף וכו', ועל-ידי שאנו מקימין בחינת דם לה', על- ידי זה נמשך ומאיר עלינו בחינת הנקדה התחתונה, ועל-ידי קול השופר נעשה בחינת רקיע כלליות הגונין, כי הקול כלול מאש מים רוח (זהר בא מג:), והוא בחינת וא"ו שבתוך האלף, כי הקול הוא בחינת וא"ו, בחינת יעקב, בחינת הקל קול יעקב (בראשית כז) והנקדה העליונה זה בחינת ראש השנה שהוא בחינת חמה. וזה בחינת השופר בעצמו, כי השופר הוא בחינת בינה, בחינת תשובה, בחינת אהיה, שהיא בחינת נקדה העליונה. ואזי נעשה אדם לשבת על הכסא, ואז יוצא משפטנו מלפני המלך היושב על הכסא יתברך שמו, כי אנו נכללין בו יתברך ומתדמין אליו יתברך, כי נתתקן על ידינו, כביכול, בחינת אדם לשבת על הכסא כנ"ל:
ועל-כן השופר מקבץ כל הנדחים והנאבדים, כמו שכתוב (ישעיה כז): והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים והנדחים וכו'. כי הנקדה התחתונה הנ"ל הנעשה על-ידי הדמימה והשתיקה, זה בחינת ואציעה שאול הנך (שהיא בחינת חיריק דס"ג כמובא שם במאמר הנ"ל, עין שם היטב). כי באמת יש בני אדם שרחוקים מאד מאד מהשם יתברך בתכלית הרחוק ומנחים בשאול תחתיות ממש, וכשמתעוררים ורוצים לעשות תשובה אין להם שום עצה ותחבולה וצריכים רק לקים בחינת דם לה' וצריכים לצעק מעמק הלב להשם יתברך בבחינת קול שופר הנ"ל ועל-ידי בחינה זו, בחינת דם לה', שהוא בחינת שופר, על-ידי זה יכולים להתקרב ולחזר להשם יתברך אפלו הרחוקים מאד, כי השם יתברך מלא רחמים ואף-על-פי שהם רחוקים כל-כך עד שאינם יכולים לדבר שום דבור הגון לפני השם יתברך, אף-על-פי-כן הם מחיבים לבלי ליאש עצמן חס ושלום, חס ושלום, רק לצפות לתשועת ה' בבחינת טוב ויחיל ודומם לתשועת ה' (איכה ג), בבחינת ישב בדד וידם כי נטל עליו (שם). כי על-ידי הדמימה והשתיקה זוכה לקבל מנקדה העליונה שמאירה בנקדה התחתונה, וזה בחינת כי נטל עליו. ועל-כן על-ידי השופר שהוא בחינת דם לה' שאין יכולים לדבר כלל רק שצועקים מעמק הלב על-ידי זה נתקים ואציעה שאול הנך שיכולים למצא את השם יתברך אפלו בשאול תחתיות חס ושלום, ומשם יכולים להתקרב אליו כל הנדחים והנאבדים:
וזה בחינת תקיעה בראש ותקיעה בסוף ושברים תרועה באמצע, כי תקיעה הוא בחינת שתיקה העדר הדבור (כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר סימן ס) וזה תקיעה בראש ותקיעה בסוף, כי תקיעה ראשונה זה בחינת נקדה התחתונה שנעשית על-ידי הדמימה והשתיקה כנ"ל. תקיעה האחרונה זה בחינת נקדה העליונה שהיא גם-כן בבחינת שתיקה בבחינת סיג לחכמה שתיקה, בחינת במופלא ממך אל
תדרש, עין שם. ושברים תרועה זה בחינת הבושה והלב נשבר, בחינת גנוחי גנח ילולי יליל, דהינו הבושה שמגנחין ומיללין מחמת הבושה על גדל פשעיו, וזאת הבושה הוא עקר בחינת קול השופר שכלול מגונין סגיאין, ובשביל זה נקרא שופר לשון התפארות כלליות הגונין, כי על-ידי הבושה שמשתנה פניו לכמה גונין זוכה להתפארות כלליות הגונין וזה בחינת הוא"ו שבתוך האלף כנ"ל, ואזי נשלם תמונת אלף ונעשה אדם לשבת על הכסא. ונעשה יחוד בין חמה ולבנה, שזה עקר התקון של כל החטאים ונתמלאות כל הפגימות, שזה עקר בחינת ראש השנה וכנ"ל:
וזה בחינת שכופלין התקיעות כמה פעמים בישיבה ובעמידה, זה בחינת תשובה על תשובה כנ"ל. ועל-כן נקראים תקיעות דמעמד ותקיעות דמישב, כי ישיבה מרמז על העולם הזה ועמידה מרמז על עולם הבא, כידוע. וזה בחינת שני התקיעות דמישב ומעמד, הינו בחינת שני התשובות, כי תשובה הראשונה הוא בחינת כבוד בעולם הזה, ותשובה שניה הוא בחינת כבוד בעולם הבא, כמו שכתב רבנו שם על מאמר רבותינו ז"ל, הזובח את יצרו ומתודה עליו כאלו כבדו להקדוש ברוך הוא בשני עולמות. ועל-כן תוקעין בישיבה ובעמידה לרמז על שני בחינות התשובה הנ"ל תשובה של עולם הזה ותשובה על תשובה זה בחינת תשובה של העולם הבא שהוא יום שכלו שבת כלו תשובה, בחינת תשובה על תשובה כנ"ל, עין שם. ועל-כן תוקעין כמה פעמים להורות שצריכין לעשות תשובה כמה וכמה פעמים, כי צריכין לעשות תשובה על תשובה כנ"ל, עין שם:
וזה בחינת מצות סכה אחר עשרת ימי תשובה, כי איתא שם במאמר הנ"ל שמי שרוצה לעשות תשובה צריך להיות עיל ונפיק, בחינת רצוא ושוב, בחינת זכאה מאן דעיל ונפיק, בחינת אם אסק שמים שם אתה זה בחינת עיל, ואציעה שאול הנך זה בחינת ונפיק וכו' (עין שם היטב):
וזה בחינת מצות סכה אחר עשרת ימי תשובה שאמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי זכר לענני כבוד שסככו על ישראל כשהלכו במדבר, כי באמת עקר הקדשה היא בתוך הבית של אדם, כי ידוע שבחוץ הוא מקום שליטת החיצונים, ועל-כן נקראים 'חיצונים' שמקומם בחוץ, אבל בתוך הבית הוא מקום משמר מהם ושם עקר המשכת הקדשה בבחינת בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו (משלי כד) שבתוך בית ישראלי שהוא בית של הקדשה נמשך לשם בחינת חכמה ותבונה ודעת שהוא בחינת כלליות התורה כלליות הקדשה, כי התורה כלולה בחכמה ותבונה ודעת כידוע. ומתחלת מ'בראשית' שהוא בחינת 'רא"ש בי"ת'. וזה בחינת ב' מבראשית, שהוא התחלת התורה שהוא כלליות התורה שכלולה בבחינת בית, הינו בבחינת בית של הקדשה שהוא בית ישראלי, כי הבית הוא דירת אדם שהוא בחינת התורה בבחינת זאת התורה אדם. והבית נקרא רשות היחיד, שהוא בחינת רשות יחידו של עולם שגבהו עשרה ורחבה ארבעה (כמובא בתקונים). ועל-כן עקר הקדשה הוא בתוך ביתו של אדם (ועל-כן אמרו רבותינו ז"ל (יבמות סג), מי שאין לו קרקע אינו אדם). וזה בחינת לך עמי בא בחדרך וסגור דלתיך (ישעיה כו), שעקר קדשתו של אדם כשמסגיר עצמו בתוך ביתו וחדרו. וזה בחינת והצנע לכת עם אלקיך, שעקר התקרבות להשם יתברך הוא בבחינת והצנע לכת, בבחינת השבח הנאמר על תלמיד חכם כל כבודה בת מלך פנימה. וזה בחינת כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מ) שעקר תפארתו וקדשתו של אדם הוא כשיושב בתוך ביתו, ששם עקר המשכת הקדשה וכנ"ל. וכל זה מובן מדברי רבנו זכרונו לברכה שביתו של ישראל הוא בחינת בית מבראשית, שהוא בחינת כלליות התורה, כמובן בדברי רבנו ז"ל על פסוק ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית (סימן רסו, עין שם). וכמובן במאמר 'בראשית לעיני כל ישראל' (בלקוטי תנינא בסימן סז) שבית ישראל הוא בבחינת בית המקדש, עין שם והבן:
נמצא שעקר הקדשה הוא בתוך הבית של האדם, אבל באמת אף-על-פי-כן אי אפשר להיות סגור בתוך ביתו לעולם, כי בהכרח לצאת מתוך ביתו לפרקים. ובאמת היה ראוי שיהיה האדם יושב בתוך ביתו תמיד מאחר ששם עקר הקדשה ובחוץ הוא להפך כנ"ל. ועל-כן היה ראוי שישב תמיד בתוך ביתו, אבל אף-על-פי-כן האדם מכרח לצאת לחוץ ולהיות נכנס ויוצא בכל פעם, אך באמת זהו בחינת עיל ונפיק, כי אף-
על-פי שהיה ראוי שיהיה האדם דבוק בקדשה תמיד בבחינת עיל, אף-על-פי-כן עקר שלמות הקדשה הוא דוקא כשזוכה האדם להיות עיל ונפיק, כי בהכרח שיצא האדם לפעמים קצת מהקדשה בבחינת ונפיק כמו שנראה בחוש שיש לכל אדם עליות וירידות ממש בכל יום ואי אפשר שיעמד תמיד במדרגה אחת. וכל זה הוא מחמת שבהכרח צריכין להעלות גם מדרגות התחתונות ומקומות החיצונים כלם אל הקדשה, על-כן בהכרח שיהיה האדם בבחינת עיל ונפיק. כשזוכה אז להיות בקי בהלכה ולהחזיק עצמו אז כראוי, אזי הוא זוכה להעלות גם מקומות החיצונים ומדרגות התחתונות כלם אל הקדשה. וזה בחינת ירידה תכלית העליה כידוע, וזה בחינת מה שצריכין לצאת מן הבית בכל פעם, כנראה בחוש, זה בחינה הנ"ל, בחינת עיל ונפיק. כי בתוך הבית הוא בחינת עיל כי שם עקר גבול הקדשה כנ"ל, וכשיוצא חוץ לביתו ובחוץ יש להם שליטה זה בחינת ונפיק, וזהו עיל ונפיק ממש, עיל שנכנס לתוך הבית ששם גבול הקדשה ונפיק כשיוצא מן הבית כנ"ל ואז כשיוצא מן הבית שהוא בחינת ונפיק אז הוא מברר מקומות החיצונים ומגביה הכל אל הקדשה. ועל-כן מכרח האדם לצאת לחוץ אף-על-פי שעקר הקדשה בתוך הבית כנ"ל. וזה בחינת בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, שצריך האדם להכיר את השם יתברך בין בביתו, ששם גבול הקדשה, ובין כשיוצא חוץ לביתו והולך בדרך אף-על-פי ששם יש, חס ושלום, להם אחיזה, אף-על-פי-כן גם שם צריך לזכר בהשם יתברך ולדבקה בו גם שם בחוץ, כי מלכותו בכל משלה בבחינת ואתה מחיה את כלם (נחמיה ט), בבחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, שזהו בחינת עיל ונפיק, (כמבאר במאמר הנ"ל):
וזה בחינת מה שהלכו ישראל במדבר ארבעים שנה ומדבר הוא מקום החיצונים מקום נחש ושרף ועקרב וכו' וישראל הכרחו ללכת שם דיקא. ואיתא ששם במדבר היו ישראל דורכים על הסטרא אחרא, ועל-כן הכרחו ללכת שם כדי להכניע שם הסטרא אחרא במקומה כדי לברר משם הקדשה. וזה בחינת זכאה מאן דעיל ונפיק, כי עקר שלמות הקדשה כשמעלין הקדשה גם ממקומות החיצונים, שזהו בחינת ונפיק. וזהו בחינת מצות סכה אחר עשרת ימי תשובה, זהו בחינת שלמות התשובה שהוא דיקא על-ידי בחינת עיל ונפיק וצריך להיות בקי בזה מאד בחינת בקי בהלכה בקי בעיל בקי בנפיק וכו' (כמבאר שם). כי צריך להיות בקי מאד כשהוא בבחינת ונפיק לבל יפל לגמרי חס ושלום, רק אדרבא יכניע שם הסטרא אחרא ויעלה משם את הקדשה, שזהו עקר השלמות כנ"ל. וזה שאחר עשרת ימי תשובה צותה התורה לישב בסכה ואמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, זה בחינת ונפיק, שצותה התורה לצאת מן הבית שהוא עקר גבול הקדשה, זה רמז שעקר שלמות התשובה היא דיקא כשזוכין להיות בבחינת עיל ונפיק. ובראש השנה וביום הכפורים ועשרת ימי תשובה, אז הוא בחינת עיל, כי אז כל ישראל עוסקים כלם רק בתורה ובתפלה ובעבודת ה', שזהו בחינת עיל. אבל שלמות התשובה הוא רק על-ידי בחינת עיל ונפיק, ועל-כן יוצאים מן הבית אל הסכה, כי זה שיוצאין מן הבית, זה בחינת ונפיק כנ"ל, כי בבית הוא גבול הקדשה כנ"ל, אך אז ההכרח לצאת מן הבית, כי אנו צריכין להשלים את בחינת התשובה שהתחלנו בעשרת ימי תשובה, שעקר שלמותה על-ידי בחינת עיל ונפיק, ועל-כן בהכרח לצאת מן הבית, שזהו בחינת ונפיק. אך השם יתברך חמל עלינו וזכה אותנו אז דיקא במצות סכה, שהוא בחינת ענני כבוד שסככו על ישראל כשהלכו במדבר, כי אז דיקא כשהולכים במדבר במקומות החיצונים, שזהו בחינת ונפיק כשזוכים אז למצא את השם יתברך, אז דיקא השם יתברך חופף על ישראל בקדשה גבה מאד בבחינת ענני כבוד, בבחינת סכה שהוא קדשה גבוה מאד, בחינת אמא דמסככא על בנין, שזאת הבחינה חופפת וסוככת על האדם אז דיקא כשהוא בבחינת ונפיק לשמרו ולהצילו לבל יפל שם חס ושלום, ועוזרת אותו שיוכל להכניע שם הסטרא אחרא ולברר משם דיקא את הקדשה. וזה בחינת ענני כבוד שהגנו על ישראל במדבר דיקא. וזה בחינת סכה. נמצא, שאנו זוכין אז על-ידי בחינת ונפיק לעליה גדולה מאד לבחינת סכה. וזה בחינת ירידה תכלית העליה. וזהו עקר שלמות התשובה שצריכה להיות בבחינת עיל ונפיק, דהינו להיות בקי בבחינת ונפיק למצא שם השם יתברך ואז זוכה לעליה גדולה ביותר. וזה עקר שלמות התשובה, וזה בחינת תשובה על תשובה הנאמר שם, דהינו שבכל פעם שבא למדרגה והשגה יותר גבה, אזי צריך לעשות תשובה על השגה הראשונה. וזהו דיקא על-ידי בחינת עיל ונפיק, כי זה ידוע שקדם שעולין מדרגא לדרגא צריך להיות ירידה קדם העליה, והירידה הוא תכלית העליה והירידה זה בחינת ונפיק. נמצא, שאי אפשר לזכות לעשות תשובה על תשובה שהוא על-ידי שעולין מדרגא לדרגא כי אם על-ידי בחינת ונפיק. ועל-כן עקר שלמות התשובה הוא על-ידי בחינת עיל ונפיק, כי על-ידי זה זוכה לעשות תשובה על תשובה ובזה מקשר שם המאמר היטב, (עין שם והבן):
כי באמת כשאדם הוא בבחינת ונפיק אז דיקא מגן ומסכך עליו בחינת קדשה גבה מאד, בחינת סכה, שהוא בחינת אמא
דמסככא עליו, כאם המגנת על בנה לבל יפל חס ושלום, כשהולך במקום סכנה. וכן מובן בדברי רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות שכשהאדם בבחינת ירידה, בבחינת ונפיק, אז דיקא נעלם ונסתר שם קדשה גבה מאד וכשזוכה אז לבקש את השם יתברך ולמוצאו שם, אזי זוכה אז דיקא לבחינת קדשה גבה מאד וכנ"ל. וזהו בחינת מצות סכה שזכה אותנו השם יתברך בתחלת השנה, בתחלת התשובה שצריכה להיות בבחינת עיל ונפיק דיקא ובחינת עיל מקימין בראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום הכפורים, ואחר-כך צריכין לקים בחינת ונפיק, ועל-כן צוה השם יתברך לישב בסכה לצאת מן הבית ולישב בסכה להורות שכשהאדם בבחינת ונפיק, שזהו בחינת יציאה מן הבית כנ"ל, אז דיקא הוא זוכה לקדשה גבה מאד לבחינת סכה שהוא בחינת מקיפים ששומרים ומגינים על האדם אז כשהוא בבחינת ונפיק. נמצא, שבסכות אנו זוכים על-ידי בחינת ונפיק לעליה גדולה מאד לבחינת סכה כנ"ל ועל-ידי מצות סכה אנו זוכים לשלמות התשובה בבחינת עיל ונפיק. וזה צריכים בתחלת התשובה שמתחלת מראש השנה ועל-ידי זה שאנו מקימין מצות סכה כראוי אנו זוכים בכל השנה לעשות תשובה בשלמות בבחינת עיל ונפיק ובכל עת שאנו בבחינת ונפיק מגן עלינו סכת שלם לבלי לפל חס ושלום, ועל-כן צותה אותנו התורה בתחלת השנה על מצות סכה כדי שיגן עלינו בכל השנה בחינת סכת שלם בכל עת שאנו בבחינת ונפיק, כי סכת שלם מגן תמיד על האדם, ובכל עת סכנה שצריכין שמירה אז מגן סכת שלם, כמו שכתוב: ופרס עלינו סכת שלומך, שמבקשים בלילה שאז הוא גם-כן עת סכנה ואז הוא בחינת ונפיק כנגד מדת יום שהוא בחינת עיל שהוא בחינת חמה, ולילה הוא בחינת לבנה בחינת ונפיק. ואז דיקא מגן סכת שלם וכנ"ל. וכל זה על-ידי מצות סכה שמקימין בתחלת השנה וכנ"ל. וזהו, כי יצפנני בסכו ביום רעה (תהלים כז), כי סכה מגן על האדם ביום רעה שהוא בחינת ונפיק, דהינו בעת שנופל מעבודתו כשזוכה לחזק את עצמו ולבלי ליאש את עצמו וכנ"ל:
ואז זוכין להיות אדם, בחינת אדם לשבת על הכסא בחינת עתידין ישראל לתן עליהם את הדין, דהינו שישראל יהיו למעלה מכל האמות והם בעצמם ישפטו את כל הדינין ויתנו הדין על כל האמות (כמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם). וזה בחינת סכות שאז מקריבין ישראל שבעים פרים בשביל שבעים אמות ואז נכר חבתן של ישראל לפני המקום ברוך הוא שישראל נותנין פרס לכל האמות, כי אין להם רק מה שאנו נותנים להם, כי אנו למעלה מכלם (וכמבאר היטב בזהר הקדוש). וזה בחינת עתידין ישראל לתן 'עליהם' וכו', כי אנו נותנין עליהם את הדין והמשפט כפי מה שאנו רוצין, כי הכל מאתנו כנ"ל וכל זה אנו זוכים על-ידי מצות סכה, על-ידי בחינת ונפיק שעל-ידי זה מבררים מקומות החיצונים ומכניעים אותם לגמרי ומעלין הקדשה מהם. ואז כשמכניעים אותם במקומם אז אנו זוכים לשפט אותם ולדון אותם כרצוננו מאחר שכבר נכנעו כלם תחתנו. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (זהר רע"מ פינחס רנו. רש"י במדבר כט), שמתמעטין והולכין כפרי החג, כי בזה שאנו מקריבין עליהם שבעים פרים כדי שיהיה להם איזה קיום באמת זהו מפלתם, בבחינת אם רעב שנאך האכילהו לחם וכו' כי גחלים אתה חותה על ראשו (משלי כה), כי על-ידי זה הם כלים והולכים, כלים והולכים לגמרי, וזהו שמתמעטים והולכים כפרי החג, כי דיקא על-ידי פרי החג שמקימים אותם, על-ידי זה מבררים הקדשה מהם בכל פעם. וזהו עקר מפלתם וזהו ממש בחינת ונפיק הנ"ל שמבררין הקדשה ממקומות החיצונים כנ"ל ואז ישראל למעלה מכל האמות ונותנים הדין והמשפט עליהם כרצונם. וזה בחינת אדם לשבת על הכסא שזוכים על-ידי בחינת סכה, כי על-ידי בחינת ונפיק, שזה נעשה על-ידי שיוצאין מן הבית כדי לישב בסכה כנ"ל כדי לברר כל מקומות החיצונים להכניע כל השבעים אמות תחת ישראל, זה בחינת ידבר עמים תחתנו הנאמר במאמר הנ"ל, עין שם היטב. וזה בחינת נקדה התחתונה (כמבאר שם, עין שם). כי בחינת ונפיק הוא בחינת נקדה התחתונה בחינת חיריק (עין שם היטב). ואז כשיוצאין לחוץ אזי נכנסין בסכה, כי סכת שלם בחינת אימא דמסככא על בנין מגנת עלינו וסוככת עלינו ועוזרת אותנו להכניע כל החיצונים ולברר כל הקדשה מהם ואז זוכין על-ידי זה, על-ידי בחינת ונפיק, לעליה גדולה לבחינת סכה שהוא בחינת מקיפים וכנ"ל:
וזה בחינת נקדה העליונה, כי סכה שהיא בחינת אימא דמסככא בחינת אם לבינה זה בחינת תשובה בחינת כתר בחינת נקדה העליונה (כמו שכתוב שם). וזהו בחינת מה שמבאר שם בענין השלש מצוות שנצטוו ישראל. להכרית זרעו של עמלק זה בחינת נקדה התחתונה בחינת ידבר עמים תחתנו עין שם. כי עמלק הוא הפך בחינת סכה כי סכה זה בחינת ענני כבוד שסככו על ישראל במדבר כנ"ל ועמלק היה רודף אחר הנחשלים אותן שהיה הענן פולטן, נמצא שענני כבוד בחינת סכה מציל ומכניע את בחינת עמלק, כי עמלק אין לו כח רק כשאין חס ושלום בחינת סכה, דהינו ענני כבוד בשלמות, כמו שכתוב (במדבר כא): וישמע הכנעני מלך ערד וכו', ופרש רש"י שהוא עמלק ששמע שנסתלקו ענני כבוד. ועל-כן בא על ישראל, כי אין לו כח רק כשאין ענני כבוד בחינת סכה מסככין על ישראל חס ושלום. נמצא, שסכה מכניע בחינת עמלק. ועל-כן על-ידי סכה מכריתין זרעו של עמלק. ועל-ידי זה נעשה בחינת נקדה התחתונה, בחינת חיריק, בבחינת ידבר עמים תחתנו וכו' וכנ"ל. וסכה בעצמה שהיא בחינת בינה תשובה כנ"ל, זה בחינת נקדה העליונה וכו' וכנ"ל. והוא"ו שבתוך האלף שהיא כלליות הגונין, זה נעשה על-ידי בחינת הארבעה מינים שבלולב שהם כלולים מגונין סגיאין, כי אתרג יש בו טעם וריח, ולולב יש בו טעם ולא ריח, והדס ריח ולא טעם, וערבה לא טעם ולא ריח. והם בחינת בעלי תורה ומצות, ובעלי תורה בלא מצות וכו' כמובא. וזה בחינת כלליות הגונין, כי הארבעה מינים כוללים כל הגונין שיש בישראל שהם כלולים מגונין סגיאין בבחינת ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט). והארבעה מינים כלולים מכל הגונין שיש בישראל כנ"ל. וזה בחינת וא"ו שהוא בחינת כלליות הגונין, כמו שמבאר שם. ועל-כן עקר הברכה 'על נטילת לולב', שהיא בחינת וא"ו, בחינת צדיק יסוד עולם, שהוא בחינת וא"ו. ועל-כן מנענעין עם הלולב ומיניו למעלה ולמטה ובארבע רוחות, כי הלולב שהוא בחינת וא"ו כנ"ל הוא מקשר נקדה התחתונה עם נקדה העליונה, שהם בחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. וזה שמנענעין עם הלולב ומיניו למעלה ולמטה וכו' כדי שתמליכהו למעלה ולמטה וכו'. להורות ולגלות כי מלכותו בכל משלה למעלה ולמטה ובד' רוחות בבחינת אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, כמו שכתוב (ירמיה כג): הלא את השמים והארץ אני מלא נאום ה'. וזהו שמקשרים ערבי נחל עם הד' מינין שהם מרמזין על פושעי ישראל שאין בהם לא תורה ולא מצוות, כי על-ידי לולב ומיניו שמגלין כי מלכותו בכל משלה ואפלו בשאול תחתיות יכולין למצא את השם יתברך בבחינת ואציעה שאול הנך. על-ידי זה יכולין לקשר אל הקדשה ולהחזיר למטב אפלו הפושעי ישראל בחינת ערבי נחל כי מלכותו בכל משלה וכו' כנ"ל. וכל זה נעשה על-ידי סכה וד' מינים כנ"ל. ועל-כן נוהגין לטל הלולב בסכה, כי הלולב הוא בחינת וא"ו שמקשר נקדה התחתונה שהם בחינת הקדשות הנפולות השוכנים בחוץ שהם בבחינת והארץ הדום רגלי דא חיריק, בבחינת סכת דוד הנופלת. ועל-ידי הלולב, שהוא בחינת וא"ו, מקשרים אותן לבחינת נקדה העליונה שהוא בחינת סכת שלם אימא דמסככא על בנין. ועל-ידי זה מקימין ומרימין כל הקדשות לשרשם ומקימין סכת דוד הנופלת, ואז נשלם בחינת אדם לשבת על הכסא ואזי ישראל נותנין הדין והמשפט על כל האמות, כי הם למעלה מכלם כי בסכות ישראל נותנין להם פרס ומזון כפי רצונם של ישראל, שזהו בחינת השבעים פרים שמקריבין עליהם (כמובא בזהר וכו'). וזהו בחינת עתידין ישראל לתן עליהם את הדין וכו' וכנ"ל:
וזה שמסככין בפסלת גרן ויקב, כי אז מעלין כל הפסלת ונעשה מזה בחינת סכה, שזהו בחינת ונפיק שמעלין כל הפסלת ומבררין אותן ועולין אל הקדשה לבחינת סכה. ועל-כן עקר מצות סכה הוא אכילה ושתיה ושנה, כי איתא בדברי רבנו ז"ל שעבודה של תורה ותפלה הוא בחינה פנימית, ועבודה של אכילה ושתיה הוא בחינה חיצונית, ועל-כן עקר מצות סכה היא אכילה ושתיה ושנה, שהם בחינת חיצוניות, כי עקר מצות סכה הוא לברר ולהעלות כל המדרגות התחתונות כל הבחינות חיצוניות אל הקדשה, שזה בחינת בקי בנפיק כנ"ל, כי עקר מצות סכה להקים סכת דוד הנופלת על-ידי בחינת סכת שלם אימא דמסככא על בנין, דהינו להקים ולהעלות כל הקדשות הנפולות שהם בבחינת סכת דוד הנופלת על-ידי מצות סכה, על-ידי שיוצאין מן הבית אל החוץ ויושבים בסכה וכו' כנ"ל:
ועל-כן סכה פטור ממזוזה, כי המזוזה קובעין בפתח מחמת שסמוך לחוץ ודרך שם נכנסין מן החוץ אל הבית, על-כן צריכין שם מזוזה כדי שלא יתגברו, חס ושלום, החיצונים השוכנים בחוץ ולא יהיה להם שום אחיזה ושליטה בבית חס ושלום. אבל על-ידי מצות סכה, שעל-ידי זה מבררין מקומות החיצונים ומכניעין הסטרא אחרא והחיצונים במקומן, ואז אין להם שום שליטה אפלו בחוץ שזה עקר בחינת סכה שיוצאין מן הבית לחוץ לישב בסכה כדי להכניעם ולגרשם אפלו בחוץ, ועל-כן אין צריכים שם מזוזה כלל, כי כבר נכנעו ונתגרשו לגמרי אפלו בחוץ על-ידי בחינת סכה וכו' כנ"ל. וזה שכתב רבנו ז"ל במקום אחר (בסימן רסו) שעל-ידי מצות סכה יכולין לעסק בבנין בית ולא יזיק לו כלל. כי עקר ההזק חס ושלום, שיכול להגיע חס ושלום, למי שעוסק בבנין הוא מחמת שמגרשם ממקומם, כי בתחלה כשלא היה שם בנין בית היה מקום הפקר והיו יכולים להתאחז שם, ועכשיו כשבונין שם בית הם מתגרשים משם ועל-ידי זה הם מתגרים בו חס ושלום ועל-ידי זה יכול להגיע לו הזק חס ושלום, אבל על-ידי מצות סכה, שעל-ידי זה מכניעים החיצונים לגמרי ואין להם עוד שום שליטה ואחיזה כלל אפלו בחוץ כנ"ל, ועל-כן על-ידי זה יכולים לעסק בבנין ואינו מזיק כלל, כי אין להחיצונים עוד שליטה כלל אפלו בחוץ, כי נתגרשו ונתבטלו לגמרי על-ידי מצות סכה כנ"ל. ברוך ה' לעולם, אמן ואמן: