ליקוטי הלכות · יורה דעה א · חלב ודם א

על-פי התורה 'תפלה לחבקוק' בסימן יט הנזכר לעיל בהלכות שחיטה הלכה ב ועל-פי התורה 'ויהי הם מריקים' בסימן יז הנזכר לעיל בהלכות טרפות הלכה א:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת אסור חלב, כי עקר החלב הוא חלב שעל הכסלים שהם הכליות. על-פי מה שאמר אדוננו, מורנו ורבנו, נרו יאיר, שיש עצות דקדשה בחינת תרי"ג עטין דאוריתא, שהם בחינת שמירת הברית, כי כליות יועצות, והכליות הם כלי ההולדה, שהם מקבלים הטפה מן המח ונתבשלה בתוך הכליות, דהינו שהם מקבלים השכל מן המח ומולידים וחושבים העצה בהכליות. ועל-כן עצות דקדשה הם בבחינת שמירת הברית, בחינת זרע אמת. וכנגדם יש עצת הנחש שהם ההפך מזה. בחינת פגם הברית נאוף, בחינת נחש שבא על חוה והטיל בה זהמא, על-ידי שקבלה עצתו. עין שם היטב במאמר ואלה המשפטים, המדבר מאמונה בסימן ז):

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת אסור חלב. שהוא גם כן בבחינת פגם הברית, כי החלב מכסה על הכליות ומונע את הכליות וסותם אותם מלחשב עצות דקדשה, כמו שפרש רש"י על פסוק, "זה דרכם כסל למו", שחלב יש להם על כסליהם ומונע אותם מלשוב לה' יתברך. ועל-כן הולכים הרשעים בדרכם הרע ואינם יועצים עצות דקדשה, לשוב לה' יתברך, על-ידי החלב שמכסה על כליותיהם. נמצא, שהחלב הוא כנגד עצות דקדשה, ועל ידו נתערבבין עצות דקדשה. ועל-ידי-זה הולכין חס ושלום, בדרך לא טוב, שהולכין בעצת הנחש הנ"ל, שהם בהפך מעצות דקדשה, שנעשה על-ידי החלב שמונע עצות דקדשה. ונתערבבין ונתבטלין העצות דקדשה ואזי נעשה מהם כסילות שהם עצת הנחש כנ"ל, שהם בחינת פגם הברית. ועל-כן הוא אסור באכילה. ועל-כן נקראין לפעמים הכליות, "כסלים" על שם כסילות שנעשה בהם על-ידי החלב הנ"ל, כי על-פי הרב במקום שנכתבו הכליות אצל החלב נקראין, "כסלים", כמו שנאמר, "את החלב אשר על הכסלים וכו'", כי על-ידי החלב נעשין בבחינת כסילות כנ"ל, בחינת זה דרכם כסל למו כנ"ל. וזה בחינת כי כסה פניו בחלבו,'פניו', בחינת בחינת שמירת הברית, שעל ידו עקר הפנים, בחינת אנפין נהירין כמובא בדברי רבנו כמה פעמים) והפנים נתכסה ונפגם על-ידי החלב כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן החלב מתר במשא ומתן יותר משאר דברים האסורים, שאסור לעשות קביעות משא ומתן מהם. ולמדו רבותינו זכרונם לברכה, מפסוק "וחלב ונבלה וכו' יעשה לכל מלאכה וכו'", כי החלב אף שהוא דבר טמא ואסור חמור מאד, אף-על-פי-כן יש בו דבר חשיבות מאד. כי עצם החיות שמלבש בו הוא דבר גבה מאד, כי מקבל מזכות החיות המגיע להמח, כי המח והשכל הם מקבלים מבחר החיות וזכות וצחות המאכלים. והחיות שהמח מקבל מן המאכלים שבאים לתוך הגוף, הוא מקבל אותם על-ידי השמנים שבגוף, כמו שפרש רבנו, נרו יאיר, בלקוטי תנינא, סימן ה); שהמח הוא כמו נר הדולק משמנים שבגוף, עין שם. נמצא, שהמאכלים הבאים לתוך הגוף נתבררים בברור אחר ברור עד שנתברר הזכות והצחות שבהם, מיטב שמנונית שבהם ונעשה מהם שמן וחלב, שהם נעשים מזכות ושמנונית המאכלים מה ששיך אל המח, אך החלבים הם בחינת עכירת ושמרי השמנים הזכים ועל-ידי השמן הכשר והזך, על-ידי-זה השכל שבמח נדלק ונתקים, ועל-ידי החלבים, שהם השמרים, הם מערבבין הדעת, דהינו כשנתערבין החלבים שהם השמרים שעולין גם הם עם השמנים הזכים אל המח, אזי המח נתבלבל ונעשה טרוף הדעת. ואזי נסתמין עצות דקדשה שבתוך הכליות כנ"ל. ונתערבבין ונעשין מהם, חס ושלום, עצות הנחש, שהם טרוף הדעת כסילות הנ"ל, אבל על כל פנים אפלו החלב מלבש בו גם כן חיות יקר וגבה מאד, דהינו החיות השיך אל המח כנ"ל, רק שהוא מן העכירות והשמרים של חיות המח כנ"ל, ששם הוא אחיזת הסטרא אחרא, ועל-כן אסור באכילה ואסורו חמור מאד, כי מחמת שאחיזתו שם הוא במקום גבה מאד בחיות השיך להמח כנ"ל. על-כן שם הוא תקף התגברות הסטרא אחרא, כי זה כלל, כי במקום שיש קדשה וחיות יותר, שם הוא אחיזת הסטרא אחרא ביותר. אבל אף-על-פי-כן הוא מתר במשא ומתן, כי עצם החיות שבתוכו לא נפגם ואין שם אחיזה להם, כי במקום שהסטרא אחרא נאחזת בקדשה גבה, אף שהיא מתגברת שם בתקף גדול לכסות ולהסתיר הקדשה מאד. וכל מה שהקדשה גבה, אינה יכולה להתאחז ולפגם את עצם חיות דקדשה, כי לגדל קדשתו אינה יכולה לפגמה ולקלקלה כדמשמע מדברי רבנו, נרו יאיר, על פסוק "ואנכי הסתר אסתיר", עין שם במאמר וביום הבכורים בסימן נו). ועל-כן החלב מחמת שהוא בחינת אחיזת הסטרא אחרא במקום גבה בבחינת המח כנ"ל, על-כן אף שהיא נאחזת שם מאד, אף-על-פי-כן עצם החיות דקדשה המלבש אינו נפגם. ועל-כן הוא מתר במשא ומתן, דהינו שמתר לעשות ממנו קביעות סחורה, למכרו ולקח בעדו מעות, כי כשמקבל מעות בעד החלב. נמצא שהוא מוציא החיות שבתוכו, דהינו המעות שמקבל בעדו שהוא חיותו שמלבש בו, כי המעות שמקבלין בעד כל הדברים שמוכרין זה הוא בחינת החיות שמוציאין, שמקבלין החיות מן אותו הדבר, כי המעות ששוה אותו הדבר זה בחינת חיותו המלבש בו, כי המעות הוא שרש החיות, כמו שפרש רבנו, נרו יאיר בסימן סח); שכל הנפשות שרשם בעשירות. נמצא כשמוציא המעות מן החלב, דהינו שמקבל בעדו מעות, אזי הוא מוציא שרש חיותו משם שהוא המעות כנ"ל, אשר זה השרש של עצם החיות לא נפגם כלל, כי לגדל קדשתו אין יכולים לאחז בו כנ"ל. ועל-כן מתר החלב במשא ומתן, כי אין להם אחיזה במעות שלו, דהינו בשרש חיותו כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן עקר הקרבן הוא החלב שמקריבין על המזבח, כי שם מלבש חיות גבה כנ"ל. רק שאין לנו כח לבררו על-ידי שחיטה ואכילה, כי הוא עצמו בחינת פגם לשון הקדש זהמת הנחש שהטיל בחוה כנ"ל, שהוא בחינת שלמות לשון הקדש כנ"ל. ועל-כן אין כח בסכין של שחיטה להכניעו, ועל-כן אי אפשר לבררו באכילה, אבל על-ידי אש שעל המזבח, שם נשרף ונבער ונכלה הרע שבו לגמרי, ואזי עולה חיותו אל הקדשה ונעשה נחת רוח גדול לפניו בחינת אשה ריח ניחוח לה'. וזה בחינת כל חלב לה', כי עולה ממנו קדשה גבה לה', כי האש הוא עקר תקונו של החלב שהוא בחינת פגם הברית כנ"ל, בבחינת כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר במדבר לא), כמו שפרש רבנו, נרו יאיר, במקום אחר בסימן ד) כי החלב שהוא בחינת זהמת הנחש, חמימות היצר הרע, כי החלבים שבגוף מחממין את הגוף ומרתיחין את הדמים, שעל-ידי-זה בא חמימות ואש של התאוות. על-כן עקר תקונו על-ידי אש בבחינת תעבירו באש. ועל-כן נטהר ונצטרף על-ידי אש שעל המזבח כנ"ל. ועל-כן החלב נעשה לכל מלאכה. ואף שאסור באכילה יש בו צרך גדול אפלו לישראל, דהינו שהוא משתמש להדלקה ולהאיר. כי יש בו חיות גבה כנ"ל, רק שאי אפשר לבררו על-ידי אכילה כנ"ל. ועל-כן רב תקוני החלב הוא על-ידי האור, כי על-ידי האור הוא נצטרף ויוצא החיות כנ"ל. ועל-כן עקר תשמישו להדלקה, כי חוזר ונעשה ממנו נר הדולק, שמשם נפל חיותו מבחינת המח שהוא נר הדולק כנ"ל. ועל-ידי האש של ההדלקה שהוא דולק אזי נתברר באש כנ"ל, ואזי עולה חיותו ויוצא אור גדול ממנו, כי מלבש בו חיות גבה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת אסור דם, כי הדם הוא הנפש שהוא החיות, על-כן שם נאחז הסטרא אחרא ביותר, כי עקר אחיזתה ביותר במקום שיש חיות וקדשה יותר כנ"ל. ועל-כן כל הפגמים והעברות באים על-ידי הדמים, על-ידי רתיחת הדמים של השס"ה שלש מאות ששים וחמש) גידין, שמשם באים שס"ה לא תעשה, בפרט פגם הברית שהוא כלליות הגידין, כמו שפרש רבנו במקום אחר בסימן כט); שעקר פגם הברית, כלליות הגידין על-ידי רתיחת הדמים הנ"ל. ועל-כן אסור לאכל דם כנ"ל. אבל מחמת שאין שם חיות גבה כמו בתוך החלבים, כי שם מלבש בחינת חיות השיך אל המח כנ"ל. אבל הדם הוא הנפש שמלבש שם בחינת מדרגה אחרונה של החיות בחינת נפש, כי הדם נעשה ממותרות המאכלים. ועל-כן לאחר שחיטת ומיתת הבהמה שיוצא הנפש והחיות משם, אזי אחר כך הדם נשפך כמים ואינו נצרך לרב. ואין משתמשין בו, כי לא נשאר בו חיות כי אם מעט מאד, כי כל החיות יוצא ממנו בשעת מיתת הבהמה בעת שחיטתה. ועל-כן אסור לעשות בו משא ומתן, כי החיות המעט המלבש נפגם שם מחמת מעטו וקטנותו וגם מחמת זה אין בו צרך כל כך ואין שוה ממון כלל כנ"ל, אבל החלב מחמת שמלבש שם חיות גבה שנפל ממבחר החיות של המח כנ"ל, על-כן אפלו אחר מיתת הבהמה עדין נשאר בו חיות הרבה וחשוב. ועל-כן יש בו צרך גדול ושוה ממון הרבה, ומחמת גדלו וחשיבותו, אף שהסטרא אחרא נאחזת שם מאד, אף-על-פי-כן אין עצם החיות נפגם כנ"ל. ועל-כן מתר במשא ומתן כנ"ל, כי החיות המלבש בחלב שהוא מבחינת מחין, הינו מבחינת מדרגה אחרונה, מבחינת רגלין של המח, כי החלב הוא מותרי השמנים כנ"ל ומקומו בכליות ששם העצה שהם מבחינת רגלין של המח, כי הכליות הם בחינת רגלין כמובא. ועל-כן אותו החיות של החלב כנ"ל הוא בחינת שפע חיות של ממון שהוא בחינת מחין ודעת של הנפש. שהוא בחינת נוקבא, כמו שמדקדק בדברי רבנו, נרו יאיר סימן סט), שכתב שהממון הוא שרש הנפש והשרש הוא בחינת המחין, כי המחין הם השרש והחיות של כל דבר, כמו שכתוב, "החכמה תחיה". נמצא, שהממון, שהוא שרש הנפש, הוא בחינת חיות. ומחין של הנפש שהוא בחינת נוקבא והוא בא מבחינת רגלין של המדרגה שלמעלה ממנה, שהוא בחינת דכורא, שהוא בחינת מחין, למדרגה שתחתיו, ששם בחינת הממון בבחינת ויברך ה' אתך לרגלי, כי בחינת רגלין של המדרגה שלמעלה, הוא שרש החיות בחינת מחין של המדרגה שתחתיו. ועל-כן הממון שהוא בחינת רגלי המחין כנ"ל, הוא שרש החיות של הנפש, דהינו בחינת מחין של הנפש. נמצא, שהחיות שבחלב שהוא מבחינת רגלי המחין כנזכר לעיל, הוא בחינת שפע של ממון, שהוא שרש הנפש, כנזכר לעיל, והוא חיות גבה מאד כנ"ל: ועל-כן מוציאין הממון מן החלב ועושין בו משא ומתן כנ"ל. וזה בחינת לבנונית החלב כי יניקתו מלבנונית המחין כנ"ל, כי חלב הוא בחינת קלפת לבן. והדם הוא בחינת עשו שיצא אדמוני, שהוא בחינת כבד מלא דם, כמו שפרש רבנו, נרו יאיר בסימן נז) ועל-כן בלבן, אף שהוא קלפה טמאה מאד עדין נשאר בו חיות הרבה של הקדשה וגבה מאד, דהינו בחינת נפשות נשי יעקב עם שרשם שהוא עשירות. ועל-כן טרח יעקב אצלו עד שהוציאן ממנו עם שרשם. ועל-כן אפלו לאחר שנשאן יגע מאד עוד אצלו כדי להוציא ממנו שרש חיותם, דהינו העשירות שהוציא ממנו. וזה שכתוב, "כי כל העשר אשר הציל אלקים מאבינו לנו הוא". 'לנו' דיקא, כי שלנו הוא, כי הוא שרשנו כנ"ל. וזה שאמר יעקב ללבן, "ויברך ה' אותך לרגלי". 'לרגלי' דיקא, הינו שיעקב שהוא בחינת המחין שבקדשה טען ללבן; שכל העשירות שבלע לבן, הכל הוא מנפילת רגליו כנ"ל. שמרגלי המחין יונק לבן שהוא בחינת חלב ועל-כן נמצא בו העשירות כנ"ל. ועל-כן יגע יעקב לשבר קלפת לבן, להוציא ממנו העשירות שהוא שרש נפשות נשיו כנ"ל, אבל עשו הוא זהמא דדהבא, ויניקתו מן מותרות הדמים הנשארין לאחר שיצא החיות שבקדשה מהם, על-כן לא נשאר בו חיות שבקדשה כי אם מעט מאד מאד. והוא נבלע ונפגם שם מאד. על-כן לא יצא מן עשו אל הקדשה כמו שיצא מלבן, שיצא ממנו קדשה יפה וגבה מאד, ברורה ומלבנת בלי פגם כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

והם בחינת שוגג ומזיד שהם בחינת לבן ועשו, בחינת עץ הדעת טוב ורע ובחינת שבעים עממין שהוא רע לגמרי, כי לבן הארמי הוא בחינת התגברות הרע שבתרגום, שהוא עץ הדעת הנ"ל, כמו שכתב רבנו, נרו יאיר, שם). שעל-כן לבן הארמי קרא לו, יגר שהדותא. ועל-כן אף-על-פי שהוא קלפה קשה מאד, כי קלפת עץ הדעת קשה מאד, אף-על-פי-כן עדין יש בו הרבה טוב, ועל-כן לבן נמצא בו טוב הרבה כנ"ל. וזהו בחינת שוגג, שוגג הוא מעץ הדעת טוב ורע מבחינת תרגום, כמו שכתב רבנו שם בפסוק, "תפלה לחבקוק הנביא על שגינות" חבקוק ג), שפרש רש"י כתרגומו, עין שם. אבל עשו הוא זהמא דדהבא בחינת רע הכולל שאין בו שום טוב כנ"ל. וזה בחינת מזיד, כי המזיד האדם עושה על-ידי רתיחת הדמים בזדון, בכעס, ברציחה, שזה בחינת עשו כנ"ל. ועל שם זה נקרא "מזיד", על שם רתיחת הדמים בבחינת ויזד יעקב נזיד, שמשם יניקת עשו, כמו שנאמר שם, "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה וכו'". אבל השוגג האדם עושה על-ידי כבדות, על-ידי החלבים שהם בחינת לבן, שהם מכבידים על הגוף וסותמין דעתו עד שנופל לבחינת שנה, בחינת תרדמה שהוא בחינת שכחה. ועל-ידי-זה שוכח ועושה האסור בשוגג. וזה שמצינו שבכל מסכת כריתות ובשאר מקומות הש"ס דרך התנא תמיד כשרוצה לדבר משוגג, הוא מציר אותו באכילת חלב, כמו שאמרו שם, אמר לו אכלת חלב וכו'. וכן בכל המסכת, עין שם. כי חלב הוא בחינת לבן, בחינת שוגג כנ"ל. וזה שכתוב בספרים, שהתשובה קשה על השוגג יותר מעל המזיד. ובאמת, בודאי, המזיד אף-על-פי-כן חמור מאד מן השוגג, אך יש בזה אפנים, כי באפן אחר קלפת לבן קשה מאד, הרבה יותר מקלפת עשו, כי לבן בא בערמה ובמרמה ובתחבולות עד שמסתיר ומערבב דעתו ואין יכול לשמר ממנו כל כך. וזה בחינת השגגות שמכשילו בלא דעתו. ועל-כן קשה מאד לצאת ממנו כי אם בסיוע גדול מלעלא, אבל עשו שהוא בחינת מזיד שהוא בא ברציחה, אזי אפשר לחגר מתניו ולהתגבר, ללחם עמו, להרגו ולהכניעו. אמן, כן יהי רצון:

העתקת הקטע עם מראה המקום