ליקוטי הלכות · יורה דעה א · שחיטה ב
התאמת הקריאה
כי פגימת הסכין הוא סטרא דמותא, כמובא. וישראל הם עם קדוש ואסורים לאכל נבלה, דהינו שמתה מעצמה על-ידי מלאך המות ושליט עליו סטרא דמותא, שזה בחינת פגם הברית. וזה שכתוב, "לא תאכלו כל נבלה וכו' כי עם קדוש אתה" כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדשה. ויקרא רבה, פרק כד), הינו מחמת שישראל הם עם קדוש בחינת שומרי הברית, שזה עקר קדשת ישראל, על-כן אסורים לאכל נבלה שהיא בחינת סטרא דמותא, פגם הברית, הפך שמירת הברית, שמשם החיים כמובא כבר כמה פעמים). וכן כשיש פגימה בסכין, אזי הפגימה עוקרת הסימנים ואין הבהמה מתה על-ידי השחיטה, כי אם על-ידי עקור סימנים על-ידי הפגימה שהיא סטרא דמותא, ואזי נעשית נבלה גם כן ואסורה לישראל עם קדוש כנ"ל. כי הבהמה נכשרת לאכילה דוקא על-ידי השחיטה בסכין כשר, שעל-ידי-זה נכנע רוח הבהמיות של הבהמה ומעלה הנפש שבחי למדבר, כי הסכין של שחיטה הוא בחינת חרב לה' מלאה דם ישעיה לד, ו), כמו שכתב רבנו, נרו יאיר, בסימן לז). והוא בחינת שלמות לשון הקדש, שהוא בחינת חוה אשה, שהוא בחינת החרב הנ"ל דאכלי כלא ושצי כלא, שמכלת ומבערת הרע של כל השבעים לשונות בחינת פגם הברית רוח הבהמיות. וישראל הדבקים בה מקבלים חיים ממנה, כמו שנאמר, "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים". שזה בחינת שחיטה כדי להכניע ולשבר כח הבהמיות, הרע של שבעים אמות, סטרא דמותא, פגם הברית. ולתקן ולהחיות הנפש שבחי, דהינו להעלותו מחי למדבר, שזה עקר חיותו של הנפש שיש שם, כשמעלין אותו לשרשו לבחינת מדבר, כי חרב לה' מלאה דם הנ"ל, הוא בחינת שלמות לשון הקדש שמכניע הרע הכולל של שבעים אמות, דהינו התאוה הכלליות בבחינת רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגויים. 'רוממות אל' זה בחינת שלמות לשון הקדש, שהוא בחינת תפלה. ובחינת שלמות לשון הקדש, שהוא בחינת פי שנים, בחינת שנים מקרא, כמובא במאמר המדבר משלמות לשון הקדש שמתחיל, 'תפלה לחבקוק' בסימן יט). וזהו, 'לעשות נקמה בגויים', שעל ידו מכניעין הרע של השבעים אמות כנ"ל. ועל-כן צריך לבער מהסכין הנ"ל, שהוא בחינת חרב לה' הנ"ל כל הפגימות, שהם סטרא דמותא, פגם הברית, שעל ידו נפגם הסכין חרב לה' הנ"ל, כי זה תלוי בזה; שלמות לשון הקדש ושמירת הברית. ועל-ידי פגם הברית נפגם הדבור של לשון הקדש, שזה בחינת פגימת הסכין כנ"ל:
וזה בחינת שתים עשרה בדיקות הסכין שלחן ערוך יורה דעה סימן יח, סעיף ט), כנגד שנים עשר שבטי י ה שמלכות דקדשה עומדת עליהם, שהם בחינת תקון הברית כמובא לעיל,) עין בלקוטי מוהר"ן לז, ו) וכן יש שתים עשרה תבות בברכת השחיטה כנגד שנים עשר שבטי י ה כנ"ל, כי הסכין חרב לה' הנ"ל צריך להיות כלו בדוק יפה ושלם בלי פגם, בבחינת כלך יפה רעיתי ומום אין בך. כי הלשון הקדש, שהוא בחינת חוה אשה כנ"ל, צריך להיות בשלמות גדול בלי שום פגם ומום כלל. וזה בחינת פגם הסכין כפגם המזבח, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, כי הסכין בחינת שלמות לשון הקדש צריך להיות שלם בלי פגם בבחינת א'בנים ש'למות ת'בנה, שמשם אנו למדים פגימת המזבח. וכן הסכין בחינת הדבור של לשון הקדש צריך גם כן שלא יהיה נפגם ושיהיה שלם בשלמות המזבח, בבחינת אבנים שלמות תבנה, שזה בחינת שלמות הדבור של לשון הקדש, כמובא בדברי רבנו במקום אחר בסימן יח). כי אבנים הם בחינת אותיות, כמו שכתוב בספר יצירה, שתי אבנים בונות שני בתים. וצריכים להיות שלמים בלי פגם, בחינת שלמות לשון הקדש הנ"ל, שזה בחינת חרב לה', בחינת סכין של שחיטה כנ"ל. כי המזבח מתקן גם כן תקון הברית על-ידי הקרבנות, שמכניעין רוח הבהמיות כמובא לעיל), ועל-כן פגימת הסכין שוה עם פגימת אבני המזבח כנ"ל. ועל-כן א'בנים ש'למות ת'בנה ראשי תבות "אשת", כמו שכתב רבנו במקום אחר בסימן יח); שזה בחינת שלמות לשון הקדש, שהוא בחינת חוה אשה כנ"ל. ועל-כן צריך לבדק הסכין 'אבשרא ואטופרא' חלין יז. שלחן ערוך, יורה דעה סימן יח סעיף ט) זה בחינת שלמות לשון הקדש על-ידי התרגום, כמובא לעיל כמה פעמים), כי בשרא הוא בחינת לשון הקדש, בחינת חוה אשה כנ"ל, בחינת בשר מבשרי, כמו שכתב רבנו שם. וטופרא זה בחינת תרגום, שהוא בחינת נגה, כי הצפרנים הם בחינת בראשית ג, כא) כתנות עור בראשית רבה כ, יב), שזה בחינת חשמל, בחינת תרגום, כמובא. ועל-ידי בשרא וטופרא בחינת שלמות לשון הקדש על-ידי תרגום כנ"ל, על-ידי-זה נבדק ונשלם הסכין, שהוא בחינת הדבור, בחינת חרב לה' כנ"ל, כי הם בודקין ומעבירין כל הפגימות מהסכין שהם בחינת סטרא דמותא, פגם הברית, שנכנע ונופל על-ידי שלמות לשון הקדש, על-ידי התרגום כמו שמבאר שם, עין שם):
ועל-כן שעור פגימה בכל שהוא להחמיר. ועל כל פנים בכחוט השערה בודאי נפגם לכלי עלמא עין בטושו"ע יורה דעה סימן יח, סעיף ב), זה בחינת צדיקים. הקדוש ברוך הוא מדקדק עליהם אפלו כחוט השערה, וצדיק הוא מאן דנטיר ברית. ובבחינת שמירת הברית הקדוש ברוך הוא מדקדק אפלו כחוט השערה, וצריך לשמר עצמו מפגם כל שהוא, חס ושלום, בבחינת צדיק, שהוא בחינת שמירת הברית, כי שמירת הברית הוא תקון המח, והמח צריך לשמר מאד שלא יפגם אפלו כל שהוא, כי הוא שרש כל הדברים, כנזכר לעיל בהלכות פסח הלכה א), כי פגם המח הוא בחינת חמץ בפסח במשהו שלחן ערוך ארח חיים סימן תמב, סעיף א), עין שם. ועל-כן השעור על כל פנים כחוט השערה, כי השערות הם מותרי מחין, וכשהמח נפגם, חס ושלום, אזי הפגם מגיע בשערות ביותר, כי הם גדלים ויוצאים מעכירת המח. על-כן צריך לשמר המח מאד שלא יפגם כלל. באפן שאפלו חוט השערה משערותיו לא יהיה פגום כלל. כי אצל הצדיק שמחו קדוש, אפלו השערות שלו, שהם המותרי מחין, הם גם כן קדושים. וזה בחינת שעור פגימת הסכין שהוא בחינת פגם הברית כנ"ל בכחוט השערה, הינו שלא יפגם אפלו שערה אחת משערותיו, בחינת מותרי מחין כנ"ל:
ועל-כן אין השחיטה כשרה אלא בישראל, אבל שחיטת נכרי נבלה, אפלו אינו עובד עבודת אלילים, ואפלו הוא קטן, ואפלו אחרים רואין אותו. יורה דעה סימן ב, סעיף א) כי, אדרבא, העכו"ם מנבל החי בשחיטתו, כי הוא מן השבעים אמות שהם משקעים בהרע הכולל הנ"ל, ואין כשר לשחט כי אם ישראל, שהם כלם בחינת שומרי הברית ויש להם כח להכניע רע הכולל של שבעים אמות, כמו שנאמר, "ועמך ישראל כלם צדיקים":
וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שאסור לשחט, כי אם כשמראה סכינו לחכם שהוא יבדק לו הסכין להשוחט ואחר כך ישחט, כי שלמות לשון הקדש, שהוא בחינת חרב לה' הנ"ל, בחינת הסכין כנ"ל, אי אפשר לקבלו כי אם מהצדיק וחכם הדור שהוא זוכה לשלמות לשון הקדש, כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל. ועל-כן צריך לקבל ממנו דוקא הסכין של שחיטה, שהוא בחינת הדבור של שלמות לשון הקדש כנ"ל: שיך לעיל:
ועל-כן צריך להיות בקי ויודע חמש הלכות שחיטה יורה דעה סימן כג, סעיף א) כנגד ה הדעת, שהוא בחינת תקון הברית, שעל-ידי בחינת השחיטה הכשרה כנ"ל. וזה בחינת ממחה ומחזק יורה דעה סימן א, סעיף א) שצריך השוחט להיות, הינו ממחה הוא בחינת שלמות בחמש הלכות שחיטה, שהוא בחינת תקון הברית הנ"ל כנ"ל. וכן צריך להיות מחזק שלא יהיה רך לב, שלא יתעלף, כי צריך להיות מחזק, שיהיה לו לב חזק ותקיף ללבש רוח גבורה מאת ה', לאחז חרב לה' הנ"ל, ללחם מלחמת ה' צבאות, להכניע רע הכולל, רוח הבהמיות, על-ידי השחיטה כנ"ל, כי תקון הברית הוא בחינת עזות, בחינת בעז, 'בו עז' בו תוקפא, כמובא:
וזהו שאסור לשחט קודם שיעברו עליו שמונה ימים אחר שנולד, כמו הקרבן שכתוב בו, "שבעת ימים יהיה תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וכו'", כי הקרבנות הם בחינת תקון הברית, כי באים להכניע ולהעביר רוח הבהמיות כנ"ל, על-כן אינו מרצה לקרבן עד יום השמיני ויקרא יב, ג), בבחינת מילה, שהוא תקון הברית, שמצותה ביום השמיני, כי עקר תקון הברית הוא בבחינת יום השמיני, שהוא למעלה מהשבעה ימים, שהוא בחינת הדעת, שמשם נמשך עקר תקון הברית, כמובא. וצריך שיעברו עליו שבעה ימים כדי לצאת מן כח המדמה כח הבהמיות. שעקר אחיזתו בבחינת שבעת ימים על-ידי אהבת הנפולות, כמובא בדברי רבנו בסימן נד). אבל בבחינת יום השמיני, שהוא בחינת מחין, אין לו אחיזה שם. ואז נעשה המילה, שהוא הכנעת הבהמיות ותקון הברית. וכן הקרבן גם כן אינו מרצה עד יום השמיני, כי הוא גם כן בחינת תקון הברית כנ"ל. וכן השחיטה, שהוא גם כן בחינת תקון הברית, בחינת קרבן כנ"ל, כדי להכניע כח הבהמיות כנ"ל. על-כן גם כן צריך להמתין עד יום השמיני כנ"ל. כמו שכתב רבנו שם במאמר "תפלה לחבקוק" אות ג); שהכנעת רע הכולל על-ידי שלמות לשון הקדש הוא בחינת מילה, בחינת חשמ"ל, עין שם, שזה בחינת השחיטה בסכין הנ"ל, בחינת חרב פיפיות תהלים קמט, ו), בחינת שלמות לשון הקדש כנ"ל. נמצא, שהוא בבחינת מילה, על-כן צריך להמתין עד יום השמיני כנ"ל:
וזה בחינת כסוי דם בעפר. בעפר דיקא, שהוא בחינת חרב הנ"ל, שהוא בחינת תפלה, בחינת מלכות, בחינת הדבור של שלמות לשון הקדש כנ"ל, שכל זה הוא בחינת עפר, שהוא בחינת תפלה, בחינת חרב הנ"ל כמו שכתב רבנו, נרו יאיר, במקום אחר בסימן ט), בבחינת ישעיה מא, ב) יתן כעפר חרבו, כמו שכתב רבנו, נרו יאיר, על ושקל עפרא ומורח וכו' ב"ב עג), עפר הוא בחינת מלכות, כידוע. ועל-כן הכסוי אף שהוא מצוה בפני עצמה, הוא גמר השחיטה, כמובא בשלחן ערוך), כי הוא בחינת שחיטה ממש והיא גמר השחיטה, כי השחיטה היא בסכין הנ"ל, אשר על ידו מכניעין רוח הבהמיות בבחינת חרב נקמת נקם ברית, בחינת וחרבי תאכל בשר, כי הוא בחינת כלה, דאכלא כלא ושצי כלא כנ"ל. ועל-ידי השחיטה זו בעצמו בחרב הנ"ל מתקנין ומחיין את הנפש שיש שם, בבחינת דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים וכו' כנ"ל. וזה הוא גם כן בחינת כסוי הדם, לתקן מותרי הניצוצות והנפשות שנשארו בהדם עצמו. כי הדם הוא הנפש וכמו שאמרו רבותנו זכרונם לברכה, דם, שהנפש יוצאה בו וכו'. על-כן צריך לכסות אותו בעפר שהוא בחינת חרב הנ"ל, כדי לכלא הפשע ולהתם החטאת, לזכך ולטהר הנפש שיש שם, להכניע הרע שסביבו ולכלותו ולבערו על-ידי העפר בחינת חרב הנ"ל. ולתקן ולהעלות הנפש שיש שם להעלותו לשרשו לחיותו בזה כנ"ל. ועל-כן מי ששחט, הוא יכסה, יורה דעה סימן כח, סעיף ח) כי הוא בחינת שחיטה ממש וגמרה של השחיטה כנ"ל. ומי שהתחיל במצוה, שהתחיל לתקן הנפשות על-ידי הסכין של שחיטה כנ"ל, הוא יגמר אותה על-פי ירושלמי פסחים פרק י הלכה ה), לכסות הדם בעפר. גם כן לתקן מותרי הניצוצות והנפשות כנ"ל. וכל זה נעשה על-ידי בחינת תקון הברית כנ"ל, שעל-ידי-זה נעשה השחיטה והכסוי כנ"ל. ועל-כן כשאין שחיטה, אין כסוי יורה דעה שם סימן יז), דהינו כשנתנבלה בידו, אין הדם טעון כסוי, כי כשלא תקנו, העקר על-ידי השחיטה שהיא עקר התקון, על-כן אי אפשר לתקן עוד המותרי הנפשות שנשארו בדם הנפש על-ידי הכסוי, כי כבר התגברה ושלטה עליהם סטרא דמותא ונעשית נבלה כנ"ל ואי אפשר לגמר התקון של הכסוי, כי אם כשכבר נתתקנה כהגן על-ידי השחיטה כנ"ל. נמצא, שבחינת כסוי דם נעשה על-ידי תקון הברית כנ"ל:
ועל-כן צריך לתן עפר מלמעלה ועפר מלמטה, כמו שנאמר, "וכסהו בעפר". ולמדו, שיהיה מכסה בתוך עפר מלמטה ומלמעלה, זה בחינת קבורה, שהוא גם כן בשביל תקון הנפש ולהעלותה ולכלות הזהמא, להכניע הרע הנאחז בו, כמו שנאמר, "וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים וכו'". ועקר הקבורה הוא בשביל תקון הברית בבחינת כסוי, לכסות בשר ערוה, כי על-ידי פגם הברית עקר אחיזתם בו ומשם באין כל החרפות ובושות. כמובא בדברי רבנו בסימן יט, ג). בבחינת בראשית לד, יד) כי חרפה היא לנו. על-כן צריך תכף לכסות על חרפתו, לקברו תכף, כמו שנאמר, "כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי". דברים כא, כג) 'קללת' לשון בזיון וחרפה. כמו שפרש רש"י, הינו שצריך לקברו תכף, כדי לכסות החרפה המכסה על הנפש על-ידי פגם הברית כנ"ל, כי גם התחלת הגזרה של מיתה וקבורה בא על-ידי פגם הברית, כמו שנאמר, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" בראשית ג, יט), שזה נגזר על חטא אדם הראשון שפגם בברית, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה סנהדרין לח, עב), אדם הראשון משוך בערלתו היה. כי על-ידי-זה צריכין דוקא לקבורה כדי לכסות וכו' כנ"ל. והיא טובה גדולה ותקון גדול לכלות הזהמא ולהעלות הנפש כנ"ל. וזה שמצינו בשם ויפת, שבשביל שכסו ערות אביהם בראשית ט, כג) בחינת תקון הברית, על-כן זכו בניהם לקבורה, שהוא בחינת לכסות וכו' כנ"ל, וזהו בחינת כסוי דם בעפר, דהינו בתוך עפר מלמטה ומלמעלה כנ"ל, שהוא בחינת תקון פגם הברית כנ"ל, שמשם באים הנפשות העשוקות שירדו לשם אל תוך החי שנשחט, ועל-כן צריך כסוי בחינת קבורה כנ"ל לכסות על חרפת הנפש ולתקנו ולהעלותו ולכלות הזהמא על-ידי-זה כנ"ל:
ועל-כן אין טעון כסוי כי אם חיה ועוף יורה דעה סימן כח, סעיף א), כי שם נאחזים ונצודים ביותר נפשות העשוקות בבחינת ציד חיה או עוף, כי הם נצודים תמיד, מחמת שהחיות שבהם היא בבחינת צדה, כמו שנאמר, "וכצפרים האחזות בפח וכדגים שנאחזים במצודה", שזה קאי על נפשות העשוקות כמו שכתב רבנו במקום אחר, בסימן לז) על-כן צריך לתקן דם הנפש שלהם על-ידי כסוי:
ועל-כן החיות ועופות הם קלים בטבעם ויש בהם זריזות וחיות יותר ודעת יותר מן הבהמות. כל זה מחמת שהחיות והעופות הם סמוכים יותר אל גדר האדם ויש בהם ניצוצות וחיות של נפשות אדם יותר מהבהמות, ועל-כן על-פי הרב נמשלו ישראל לחיות יותר מן הבהמות, כמו שנאמר תהלים סח), "חיתך ישבו בה וכו'". וזה בחינת שם עד), "אל תתן לחית נפש תורך וכו' הבט לברית" כנ"ל, שמבקשין שיביט ה' וישגיח ברחמיו לתקן הברית, להציל נפשות הקדושות מן החיות שלא יהיו נצודים בהם חס ושלום, וכן שמן מוכיח עליהם, כי אלו נקראו "חיה" על שם החיות המלבש בהם ביותר כנ"ל. כי עקר החיות הוא בחינת חיות שבא מבחינת אדם, אבל הבהמות נקראים על שם רוח הבהמיות שמתרבה בהם יותר מן החיות ועל-כן הקרבנות באין מן הבהמות לבד, כי כל הקרבנות באין בשביל כפרה ולבער הזהמא מן העולם. ועל-כן צריך להביא דוקא מן הבהמה כדי להכניעו, כי על-ידי סמיכה שסומכין על הקרבן נמשך על הבהמה רוח הטמאה, דהינו הבהמיות שנתלבש בו על-ידי החטא, כמובא. וזה נעשה דיקא על-ידי שמתגבר שם בהבהמות רוח הבהמיות מאד. על-כן מושך על עצמו כח הבהמיות מן האדם ביותר, כי כל דבר נמשך לשרשו, ואחר כך על-ידי הקרבן נכנע ונתבטל רוח הבהמיות, כמובא. ועל-כן החטאת, שהוא בא לכפרה על החטא והוא מכפר יותר מעולה, כי עולה אינה באה כי אם על הרהור, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מדרש רבה ויקרא, פרק ז), על-כן החטאת באה ממין בהמה שהיא שפלה ותחתונה יותר ממין בהמה של העולה, כי חטאת באה נקבה ועולה זכר, כי החטאת צריך לבער רוח הבהמיות ביותר וכנ"ל. ועל-כן מחמת שהחיות ועופות מלבש בהן נפשות ביותר, על-כן גם אחר השחיטה עדין נשארין נפשות בדם שהנפש יוצאה בו על-כן טעונין כסוי דם בעפר כנ"ל:
וזה בחינת עפר סוטה, שעל-ידי העפר נבדקת, כי העפר, שהוא בחינת חרב נקמת נקם ברית וכו' כנ"ל, הוא בודק אותה. אם היא טמאה אזי עוקרת ומכלה אותה בבחינת דאכלא כלא ושצי כלא, אבל אם היא טהורה, אזי, אדרבא, מקבלת חיות וכח מן בחינת העפר הנ"ל עין ברכות דף לא), בבחינת ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום דברים ד, ד) וכנ"ל: