ליקוטי הלכות · יורה דעה א · סימני בהמה וחיה טהורה ד
התאמת הקריאה
ובו ענין ספירה ול"ג בעמר ושבועות
סימני בהמה וחיה טהורה מפריס פרסה ומעלה גרה, על-פי התורה "ויהי הם מריקים שקיהם" בסימן יז, עין שם כל התורה:
והעקר לעניננו באות ג, ד, ה, ו. והכלל לעניננו, שלהכניע כסילות השכל, הוא על-ידי בחינת מזבח שהוא בחינת אכילה דקדשה, כי שלחן מכפר כמזבח וכו'. ותקון המזבח שהוא תקון האכילה, הוא על-ידי גרים וכו'. ולעשות גרים זוכין על-ידי הצדקה שנותנין לעניים הגונים, ובפרט לצדיקי הדור שהם כלולים מכמה נפשות, כי על-ידי צדקה נמשך אהבה ורעות ושלום, שעל-ידי-זה נעשה אויר הנח והזך, ועל-ידי-זה נשמע למרחוק הדבורי אמונה של הצדיק האמת, כי על-ידי שהאויר נח וזך, אזי הולך הדבור של הצדיק ונשמע למרחקים ונכתב ונחקק בספריהם עד שהם מוצאים בספריהם הפך אמונתם ועל-ידי-זה הם מתגירים, כי יש טוב כבוש אצלם בגלות גדול והטוב הוא נשמות ישראל, שהכל נבראו בשבילם וכו', אבל מחמת שהטוב כבוש ומנח בשפל המדרגה במקום שמנח אצל העכו"ם או רשעים ובעלי תאוות, על-כן הוא שוכח את מעלתו הגדולה שבא ממקום קדוש ועליון ונורא מאד מאד. ובתחלה היה זוכר מעלתו הנוראה, אך אחר כך הם מתגברין על זה הטוב וכובשים אותו תחת ידם עד שנתפס ונקשר אצלם, עד שהטוב בעצמו שוכח את מעלתו, אבל על-ידי דבור הישראלי הנ"ל שהולך ונשמע ונכתב בספריהם על-ידי כח הצדקה, שעל-ידי-זה האויר נח וזך, אזי מוצא זה הטוב את הדבור הקדוש הזה בספריהם ונשמע לאזניו ונכנס בלבו היטב, ואזי זוכר זה הטוב את מעלתו הגדולה בבחינת אנא בריה קלה שבים, והוינא שין פרסה, דהינו שזה הטוב זוכר את מעלתו הגדולה שהוא מנשמות ישראל שהם למעלה מכל העולמות, כי ישראל עלה במחשבה תחלה, ובהם נמלך ונתיעץ ה' יתברך בבריאת עולמו, בבחינת המה היוצרים ויושבי נטעים עם המלך במלאכתו וכו'. ועתה הוא הולך לכליון והפסד, חס ושלום. ואזי מתחיל זה הטוב להצטער ולרחם על עצמו וחוזר בתשובה ועל-ידי-זה מתגירים גרים ונעשים בעלי תשובה. ועל-ידי הגרים ובעלי תשובה, על-ידי-זה הוא תקון המזבח שהוא בחינת תקון האכילה דקדשה, ועל-ידי-זה נפתח אור השכל וזוכין לראות אור הצדיק הגדול המאיר בכל העולמות, מכל שכן בעולם הזה וכו'. אבל מחמת עכירת המעשים וכסילות השכל נחשך אורו הגדול ואפלו מי שהוא אצלו אינו יכול לטעם ולהנות מאורו וכל זה מחמת עכירת המעשים וכסילות השכל, אבל על-ידי צדקה הנ"ל, שעל-ידי-זה נעשה האויר נח וזך, על-ידי-זה נשמע הדבור הקדוש למרחוק, ועל-ידי-זה נעשין גרים ובעלי תשובה, שעל-ידי-זה נשלם המזבח שהוא בחינת תקון האכילה בקדשה, על-ידי-זה נכנע ונתבטל כסילות השכל ואזי זוכין לראות אורו הגדול של הצדיק האמת, ועל-ידי-זה זוכין ליראה ואהבה, כי עקר היראה ואהבה אי אפשר לקבל כי אם על-ידי צדיק הדור שמחפש אחר הרצונות וכו' וכו' ומוצא אותם על-ידי ההתפארות שמוצא בישראל וכו'. עין שם כל זה היטב):
וזה בחינת סימני בהמה וחיה טהורה, כל מפרסת פרסה וכו', מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו, כי תקון האכילה בקדשה שיהיה ראוי המאכל לישראל, הוא בחינת תקון המזבח כנ"ל, שהוא על-ידי הגרים שנמשכין על-ידי שזוכר הטוב את מעלתו וכו'. שנמשך על-ידי האויר הנח והזך וכו'. וזה בחינת סימני טהרה, מפריס פרסה, דהינו שפרסותיו סדוקות ויש אויר בין הפרסות. זה בחינת שכבר האיר שם האויר הנח והזך עד שהשמיע שם להטוב הכבוש שם את מעלתו הגדולה שהיה במקום עליון כזה, כי בו נמלך ונתיעץ ה' יתברך בבריאת עולמו שזה בחינת פרסה ורגלין, כמו שפרש שם רבנו זכרונו לברכה מאמר רבה בר חנה והוינא שין פרסה, שפרסה הוא בחינת עצות, כמו וכל העם אשר ברגליך ההולכים אחר עצתך וכו', עין שם. ועל-כן במקום הפרסות שם הוא סימן טהרה של מינים הטהורים הראויים לאכילת ישראל, כי עקר הסימן הוא ששם כבר התחיל הטוב לשמע את דבור הישראלי שנמשך לכל המקומות הרחוקים על-ידי אויר הנח והזך, שעל זה מרמז הסדק והאויר שבין הפרסות דיקא, כי זה דיקא הוא צריך לזכר בחינת והוינא שין פרסה, דהינו שבו נתיעץ ה' יתברך בבריאת עולמו וכו' כנ"ל. וזה בחינת מעלה גרה, בחינת גרים שנעשין על-ידי שזוכר הטוב הכבוש הנ"ל את מעלתו שהוא מנשמות ישראל שעלו במחשבה תחלה וכו' כנ"ל, שעל-ידי-זה נשלם המזבח, שעל-ידי-זה עקר תקון האכילה דקדשה שהיא אכילת ישראל, כי זה ידוע ומבאר כבר כמה פעמים, שהנפשות והחיות שבבהמות וחיות ובכל המינים כלם הם נפשות מגלגלים מבני אדם ממש שנתגלגלו בהם בעוונותיהם. ועל-כן החיות והנפשות שבבהמות וכו' הם בחינת הטוב הכבוש בין העכו"ם, כי גם הם נמשלו לבהמה, כי ישראל קרויין "אדם" ואין העכו"ם קרויין אדם. נמצא, שהנפש שבחי, ששרשה מנפש האדם, הוא בחינת הטוב הכבוש בין העכו"ם, שהוא בחינת ניצוצי נשמות ישראל שנפלו ונתפזרו למקום שנפלו, אבל יש ניצוצות שנפלו לתקף הסטרא אחרא ונתקשרו ונתהדקו שם מאד שאין כח בידינו לבררם על-ידי אכילתנו וזה בחינת כל המינים טמאים שאי אפשר לנו לבררם עתה עד לעתיד, כשיעביר רוח הטמאה וכו'. אבל המינים טהורים התיר לנו ה' יתברך באכילה, כי יש לנו כח לבררם. ועל-כן עקר הסימן הוא בבחינת הטוב הנ"ל, שבהמינים טהורים כבר נשמע להטוב הכבוש שם בחינת הדבור של הצדיק הנ"ל, שעל-ידי-זה נתעורר הטוב וחוזר למעלתו וכו', ועל-כן יש לנו כח לבררו. וזהו בחינת מפריס פרסה ומעלה גרה כנ"ל. ומחמת זה בעצמו הטביע ה' יתברך בטבע במינים טהורים שיהיו מעלה גרה, דהינו שמקבלים המאכל הם מחזירים אותו למעלה לתוך פיהם, כי המאכל של כל מין חי הוא חיותן, כי על-ידי המאכל מקבל חיות. ועקר החיות נמשך מהטוב הנ"ל שהם נשמות ישראל, שבשבילם נברא הכל והם שרש החיות של כל הדברים שבעולם. ועל-כן המאכל שהוא החיות, שהוא נמשך מהטוב הנ"ל, כשהוא בפה המינים טהורים, שם זוכר מיד את מעלתו, שבא ממקום עליון כזה, מבחינת ישראל עלה במחשבה תחלה ועכשיו נפל לבהמיות, על-כן הטבע בטבעו שחוזר ומעלה גרה, שמעלה המאכל לצד הראש, כי חותר להגביה ולהרים את עצמו לצד הראש שהוא בחינת מח ומחשבה, מחמת ששרש חיותו ממחשבה עליונה דקדשא בריך הוא, כי הוא מנשמות ישראל שעלה במחשבה תחלה. ומחמת שהטוב זוכר מעלתו, על-כן יכולין לבררו ולהעלותו בבחינת גרים שהם תקון האכילה. וזהו בחינת מעלה גרה בחינת גרים שנעשין על-ידי שזוכר הטוב שנמשך מבחינת ישראל עלה במחשבה תחלה. ועל-כן מתר באכילה, כי זה עקר תקון האכילה דקדשה, שהוא בחינת אכילת ישראל כנ"ל:
וזה בחינת ספירה ול"ג בעמר, כי בכל ימי הספירה אנו צריכין לצאת מטמאה לטהרה כדי לזכות לקבלת התורה בשבועות, דהינו שאנו צריכין לצאת מטמאת וזהמת מצרים שהיינו שם בגלות. ועקר הגלות הוא מה שהטוב של נשמות ישראל כבוש בגלות אצלם שמשם עקר תקף מרירות כל הגליות בגשמיות ורוחניות. ומשם נמשכין כל העברות והתאוות בבחינת ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם. ובכל ימי הספירה אנו צריכין לטהר עצמנו מטמאתם וזהמתם של העכו"ם בכל דור ודור, כי כל הגליות מכנים בשם "גלות מצרים", כמו שנאמר במדרש והובא בדברי רבנו, זכרונו לברכה, בסימן ד). ועקר הטהרה הוא על-ידי שמשתדלין להשמיע להטוב הכבוש הנ"ל את מעלתו, דהינו שישמע במקום שהוא שם את הדבור של הצדיק וכו' על-ידי האויר הנח והזך שנעשה על-ידי הצדקה שהוא בחינת שלום ואהבה כנ"ל, וזה בחינת עמר שעורים שמתיר אכילת הלחם שהוא עקר האכילה, כי שעורים הם בחינת הדבור ששרשו חמשה גבורות, מנצפ"ך וכו' כמובא בכתבים. הינו על-ידי הנפת העמר שעורים שהוא בחינת שרש הדבור, על-ידי-זה אנו מטהרין ומזככין האויר שיהיה בבחינת אויר הנח והזך, כדי שיהיה נשמע הדבור הקדוש של הצדיק למרחקים. כדי שישמע הטוב הכבוש את הדבור ויזכר מעלתו ויטהר עצמו מזהמת הגלות וישוב לה' יתברך. וזהו בחינת התנופה של העמר שעורים, כי התנופה היא באויר שמוליך ומביא, מעלה ומוריד ומרחף עם העמר בתוך האויר לכל הצדדים. ובכח זה ממשיכין בחינת אויר הנח והזך, שעל-ידי-זה הולך הדבור ונשמע למרחוק, שזה בעצמו בחינת עמר שעורים שהוא כלליות הדבור, כי כל הקרבנות שבבית המקדש הם בחינת צדקה, כי כלם באים בנדבת לב, שהוא בחינת צדקה, שהוא רוח נדיבה. וגם הבית המקדש בעצמו כלו נבנה מנדרים ונדבות של ישראל. ועל-כן על-ידי כל הקרבנות שבבית המקדש נמשך בחינת אויר הנח והזך שנמשך על-ידי הצדקה. ועל שם זה נקרא הבית המקדש, "סכת שלם". וכן ירושלים על שם "יראה שלם", כי שם בחינת שלום, שהוא בחינת אהבה ורעות, שהוא בחינת אויר הנח והזך. ועל-כן אוירא דארץ ישראל מחכים, כי בכל ארץ ישראל נמשך קדשת ירושלים ובית המקדש שעומדים שם, שהם בחינת שלום, שהוא בחינת אויר הקדוש, אויר הנח והזך. ועל-כן זה האויר הקדוש של ארץ ישראל שהוא בחינת אויר הנח והזך הוא מחכים, כי בודאי הוא מחכים כל מי שנכנס בזה האויר הקדוש, כי שם שומעין בודאי כל הדבורים הקדושים של הצדיקים והחכמים האמתיים, שעל-ידי דבריהם בודאי נתחכם האדם בחכמה האמתית לשוב אל ה' יתברך ולדעת ולהכיר את מי שאמר והיה העולם, שזה עקר החכמה, כמו שנאמר, "אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי" ירמיה ט, כב). ועל-כן על-ידי הנפת העמר שעורים שהוא קרבן מנחה עם שאר הקרבנות שמקריבין אז, על-ידי-זה נמשך בחינת אויר הנח והזך ועל-ידי-זה ממשיכין הדבור הקדוש ששרשו בחינת עמר שעורים כנ"ל. ממשיכין אותו ומניפין אותו בתוך האויר הנח והזך כדי שילך הדבור ויהיה נשמע למרחוק, כדי לעורר את הטוב שיטהר עצמו מזהמתו וישוב לה' יתברך, ועל-כן מטהרין עצמן מזהמת הגלות על-ידי-זה כנ"ל. וזה שאיתא בזהר, שתנופה הוא בחינת, "תנו פה", תנו פה דיקא, כי על-ידי התנופה של העמר שעורים נותנין את הפה, שהוא הדבור הקדוש לתוך האויר הנח והזך, כדי שיהיה נשמע למרחוק, כדי לעורר את הטוב, שעל-ידי-זה עקר הטהרה מזהמת גלות מצרים ושאר הגליות כנ"ל:
ועל-כן ביום הנפת העמר היה גדלת מרדכי ומפלת המן, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועקר מפלתו היה על-ידי העמר, כי אמר, אתי עמר דידכו ונצח אותו ואת בניו, כמו שאמרו רבותנו זכרונם לברכה מגלה טז) כי מרדכי הוא בחינת הדבור הקדוש של אמונה, כמו שאמר שם רבנו, זכרונו לברכה, על פסוק, "וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי", שהוא בחינת מה שהם מוצאים בספריהם הפך אמונתם, שזה נעשה על-ידי האויר הנח והזך כנ"ל. ועל-כן כל המעשה הזאת מה שנמצא כתוב אשר הגיד מרדכי וכל גדלת מרדכי, הכל היה ביום הנפת העמר, כי הנפת העמר הוא בחינת זו ממש, בחינת מה שממשיכין הדבור למרחקים וכו', שזהו בחינת וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי וכו', שכל זה נעשה ביום זה דיקא של הנפת העמר, כי הם בחינה אחת כנ"ל: וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "ועשרת אלפים ככר כסף", שמפלת המן היה על-ידי השקלים שנותנין ישראל, כמו שכתוב שם, רשע, כבר קדמו שקליהם לשקליך, כי השקלים הם נדיבות לב בחינת צדקה. וזה שרמז התנא בלשונו הקדוש, באחד באדר משמיעין על השקלים. 'משמיעין' דיקא, כי על-ידי השקלים שהם בחינת צדקה, על-ידי-זה משמיעין למרחקים את דבורי האמונה הקדושה שהם בחינת דבורי מרדכי, בבחינת וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי כנ"ל, שעל-ידי-זה עקר מפלת המן עמלק, שהוא זהמת הנחש שנאחז בהטוב הנ"ל, כי על-ידי השקלים בחינת צדקה, שעל-ידי-זה נעשה אויר הנח והזך הנ"ל עד שמשמיעין להטוב את מעלתו, שעל-ידי-זה יוצא מהם ושב בתשובה, על-ידי-זה נופל ונתבטל זהמת המן עמלק ומעבירין אותן מן העולם:
ועל-כן סופרין הימים לעמר כדי לקשר כל הימים לקדשת הנפת העמר, כדי לזכות בכל יום ויום לשמע את הדבור הקדוש של הצדיק הנ"ל כדי לשוב לה' יתברך על-ידי-זה, שזה עקר בחינת ספירה כנ"ל, כי לית יום דלית ביה טוב. כמו שאיתא בזהר הקדוש. ובכל יום ויום יוצאין דבורים קדושים מצדיקי אמת להשמיע את הטוב שיש בכל יום ויום שישוב ממקום שנכבש שם לה' יתברך. וזהו בחינת תהלים יט), "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת". בחינת איוב לב), "ימים ידברו ורב שנים ידיעו חכמה". וזה שסים שם, "אכן רוח הוא באנוש וכו'".'רוח' דיקא, כי אי אפשר לשמע הדבורים קדושים של הימים כי אם על-ידי הרוח, הינו על-ידי שמקדשין האויר שיהיה בבחינת אויר הנח והזך כנ"ל, שזה זוכין על-ידי צדקה כנ"ל. וזהו יום ליום יביע אמר וכו'. אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם; שאין שומעין כלל הדבורים קדושים של הצדיקים של כל יום ויום. וזה מחמת הרוח סערה שמבלבל האויר, שעל-ידי-זה אין נשמע הדבור כנ"ל בהתורה הנ"ל. והתקון לזה הוא צדקה, שעל-ידי-זה נעשה אויר הנח והזך ואז נשמע הדבור כנ"ל. וזהו בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם לשמש שם אהל בהם. שמש זה בחינת צדקה, כמו שנאמר, "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה", הינו על-ידי צדקה בחינת 'שמש', על-ידי-זה 'בקצה תבל מליהם'. כי נשמע הדבור למרחקים, אפלו בקצה תבל וכנ"ל: וזה שנאמר במלחמת עמלק, "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש". ותרגומו, "פרישן בצלו", שמשה רבנו, עליו השלום, האריך בתפלה והמשיך דבורי אמונה שיתפשטו בעולם והכל בכח הצדקה שהיא בחינת שמש וזהו, 'עד בא השמש'. ועל-ידי-זה היה מפלת עמלק שהוא עקר זהמת הנחש שנאחז בהטוב הנ"ל. שמפלתו על-ידי צדקה, שעל-ידי-זה נשמע הדבור אמונה למרחוק ויוצא הטוב ממנו, ואז נשבר ונופל עמלק ונמחה מן העולם:
וזהו בחינת ל"ג בעמר, שאז הוא בחינת הוד שבהוד בחינת רגלין שברגלין, שעקר הארת הדבור הקדוש הנ"ל צריכין להמשיך לשם לבחינת תכלית הרגלין, להעלות הטוב משם מבחינת ותגל מרגלתיו ותשכב, שנאמר על הטוב שנפל למדרגות התחתונות, לבחינת רגלין כמובא. וזה בחינת צדק יקראהו לרגלו. בחינת הדבור, בחינת צדק תדברון, 'צדק' דיקא. שהדבור הקדוש צריך שיתפשט למרחוק בכח הצדקה, עד שיהיה לו כח לקרא את בחינת הרגלין להעלות הטוב משם. וזה בחינת צדק יקראהו לרגלו. 'צדק' דיקא, שעל-ידי הצדקה קוראין את הטוב הכבוש במדרגות התחתונות בבחינת רגלין כנ"ל. וזה בחינת צדק תדברון, כי עקר כח הדבור על-ידי צדקה שאז האויר נח וזך ואז הדבור נשמע ונתקבל, שזה עקר שלמות הדבור כמו שמבאר במקום אחר). ועל-כן הסימני טהרה הם ברגלין בחינת מפריס פרסה כנ"ל, כי משם דיקא צריכין להעלות את הטוב כנ"ל. וזהו בחינת ל"ג בעמר, בחינת ותגל מרגלתיו, שעקר שרש התבה, ג"ל, כי הו"ו והת"ו הם פעלה, הינו שבל"ג בעמר כבר נתפשט הדבור ונמשך למרחקים בכח הספירה של כל אלו הימים עד שנשמע הדבור לתכלית הרגלין, עד שמתחיל להתעורר הטוב הכבוש בדיוטא התחתונה שהוא בבחינת ותגל מרגלתיו, בבחינת רגלין דרגלין, עד שגם הוא חוזר לה' יתברך. ועל-כן אז נמתקין כל הדינים ואז הוא יום שמחה וחדוה, כי זה עקר התקון כשעולה הטוב מבחינת רגלין וחוזר למעלתו:
וזה בחינת הלולא דרבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעמר, כי תלמידי רבי עקיבא נסתלקו עד ל"ג בעמר מחמת מחלקת, שלא היה ביניהם שלום, שעל-ידי-זה אין הדבור נשמע למרחוק. ועל-כן נסתלקו בימי הספירה דיקא, מחמת שאז עקר התקון על-ידי בחינת האויר הנח והזך שהוא בחינת שלום כנ"ל. והם פגמו בזה על-כן נסתלקו אז כנ"ל. ורבי שמעון בר יוחאי וחבריו שהיו התקון שלהם, על-כן אמר רבי שמעון בר יוחאי, אנן בחביבותא תליא. 'בחביבותא' דיקא בחינת אהבה ושלום, שצריכין החברים לזהר מאד מאד שיהיה ביניהם אהבה ושלום גדול כדי שיוכלו להשמיע למרחוק הדבורים קדושים שמקבלין מרבן בכל פעם שהם דבורי אמונה. ועל-כן נסתלק רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעמר, שאז כבר נזדכך האויר הרבה על-ידי קדשת המצוה של ספירת העמר כנ"ל, עד שעולה הטוב מהרגלין. ועל-כן אז מאיר קדשת רבי שמעון בר יוחאי שהוא בחינת אהבה ושלום, שזה עקר התקון של הספירה שמתגלה ביותר בל"ג בעמר כנ"ל. ועל-כן נסתלק אז רבי שמעון בר יוחאי ואז הוא יום הלולא רבא דילה, כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, כי ימי חייהם של הצדיקים כל יגיעתם וטרחתם לגלות האמונה הקדושה בעולם, להודיע לבני האדם גבורתיו וכבוד הדר מלכותו, אבל מעצם המחלקת שיש בכל דור ודור, ובפרט עצם המחלקת שיש על הצדיק בעצמו ואנשיו, על-ידי-זה נתבלבל האויר של העולם ואין שומעין ואין רואין כלל דבריו הקדושים והנוראים והנפלאים של הצדיק האמת, רק זעירין אנון אשר נשמע לאזניהם מעט מנעימת דבוריו הקדושים. אבל הצדיק מתיגע בכמה יגיעות לטובת ישראל ומתגלגל עמנו בכמה גלגולים ומשתדל בכמה עצות ותקונים באפן שיזכו כל ישראל וכל הטוב הנמשך מנשמת ישראל שנפל למקום שנפל, שכלם ישמעו דבריו הקדושים וישובו לה' יתברך באמת. ואינם מסתלקים מן העולם עד שזוכין ביום הסתלקותם לקדש את אויר העולם בקדשה נפלאה כזאת עד שלא יהיה כח לשום מחלקת ולשום רוח סערה לבלבל האויר, רק דבוריהם ילכו ויתפשטו בעולם למרחקים בבחינת יפוצו מעינתיך חוצה. ואף-על-פי שנדמה שהרוח סערה והמחלקת גדול בשעתו, אבל הוא רק לפי שעה. וסוף כל סוף יתגלה האמת ושפת אמת תכון לעד וכו'. וכמו שרואין קצת בחוש גם עתה, שאף-על-פי שיש חולקין על הצדיקים כמו שחולקין גם לאחר הסתלקותם. כי במדינת ליטא ובשאר מדינות נמצאים עדין מתנגדים רבים על הבעל שם טוב, זכר צדיק לברכה, בעצמו מכל שכן על תלמידיו הקדושים. וכן עצם המחלקת שעל רבנו, זכרונו לברכה, שעדין לא נשקט כלל. אבל אף-על-פי-כן דבריו וכל דברי הצדיקים אמתיים חיים וקימים לעד ויאבדו המתנגדים ואלף כיוצא בהם. ודבר אחד מדברי תורתו הקדושה לא יתבטל. וגם עתה נמצאים בכל עת אנשים כשרים המכירים האמת וקונים ספריו ומחפשים אחריהם כמטמונים ושומעים דבריו דברי אלקים חיים. ורואים ומבינים מעט עצם נפלאות קדשת תורתו הקדושה וכו' וכו'. כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, כי בשעת הסתלקות הצדיק נאמר, "יבוא שלום ינוחו על משכבותם". 'שלום' דיקא, כי נשמתו בבחינת שלום, כי הנשמה הוא בחינת אויר ורוח קדוש, כמו שנאמר, "כל אשר נשמת רוח באפיו" בחינת אכן רוח הוא באנוש ונשמת וכו' ועל-כן על-ידי הסתלקותו שיוצאת נפשו ורוחו ונשמתו והנפש נשארת בזה העולם על קברו הקדוש כמו שמבאר בכתבים),על-ידי-זה נתקדש כל אויר העולם בקדשה גדולה באפן שיהיו נשמעין דבריו הקדושים למרחקים תמיד כנ"ל. רבי שמעון בן יוחאי שמא גרים, כי שמעון בחינת ושמעו הולך בכל המדינות כמו שמבאר שם על פסוק ושמעון איננו, עין שם): וזהו בחינת מה שצריכין לילך על קברי הצדיקים, כי במקום קבריהם הקדושים ששם מאיר רשימו של נפשם הקדושה, בודאי שם הוא בחינת אויר הנח והזך ביותר וכנ"ל. ועל-כן צוה רבנו זכרונו לברכה, לתן צדקה קדם שבאים על קברו. וכן נוהגין כל ישראל שמרבין בצדקה כשהולכין על קברי הצדיקים, כי צדקה מסגל להמשיך אויר הנח והזך ואז זוכין להכלל האויר הנח והזך שעל קברו, שנמשך מנפשו שהיא גם כן בחינת אויר רוחני ועליון מאד. ועל-ידי-זה זוכה לשמע קול דברי הצדיק האמת הזה כל מה שדבר כל ימיו, שכל דבוריו היה להמשיך אמונה בעולם. ועל-ידי-זה נזכר הטוב שבו וחוזר למעלתו. ועל-כן טוב ללמד שם על קבר הצדיק מחדושי תורתו שחדש. וכן נוהגין בארץ ישראל שעל כל קבר של כל תנא או נביא אומרים איזה פסוקים או מאמרים של אותו הנביא או התנא. וכבר נדפס שם על זה ספר אחד מלקט ממאמרים של התנאים הקבורים לומר אותם על קברם, כי שם על ציון קברם הקדוש מסגל מאד ללמוד תורתם הקדושה, כי שם יזכה לשמע דבורים הקדושים, כי שם בחינת אויר הנח והזך, שעל-ידי-זה יהיה נשמע דבריהם בלבו וישוב לה' יתברך:
נמצא, שבכל ימי הספירה עוסקין להשמיע להטוב הכבוש את דברי הצדיקים כדי שיטהר עצמו מזהמת הגלות ולשוב לה' יתברך שזהו בחינת גרים, שעל-ידי-זה תקון המזבח, שעל-ידי-זה נתתקן השכל וזוכין לראות אור הצדיק, ועל-ידי-זה זוכין ליראה ואהבה שנמשך על-ידי הצדיק, על-ידי שמחפש אחר הרצונות של ה' יתברך וכו'. ומוצא אותם על-ידי ההתפארות וכו' כמבאר שם בהתורה הנ"ל, עין שם). וזה בחינת שבועות שאז נתגלה גדלת משה רבנו שהוא בחינת הצדיק שבדור, כי כל צדיק נקרא משה, כמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה בסימן ב), כי אז בשבועות היה מתן תורה, שנאמר שם, "וגם בך יאמינו לעולם". ועל-ידי-זה שנתגלה אור הצדיק זוכין ליראה ואהבה שנמשך על-ידי ההתפארות שמתפאר בישראל, שעל-ידי-זה נמשך יראה ואז נופל יראה על כל שנאני שחק וכו' ואחר כך מתקרב אליהם ונותן להם מתנות שזהו בחינת אהבה. וזהו בחינת מתן תורה שבתחלה המשיך עליהם יראה גדולה על-ידי הקולות וברקים וקול שופר וכו', כמו שנאמר, "ויחרד כל העם אשר במחנה". וכמו שנאמר שם, "בעבור תהיה יראתו על פניכם וכו'". ועל-כן בתחלת השליחות התחיל לדבר מההתפארות שמתפאר בישראל כמו שנאמר, "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים וכו' והייתם לי סגלה וכו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וכו'", שכל הדברים האלה הם דברי התפארות והשעשועים שמספר להם גדל חשיבותם אצלו. ועל-ידי-זה שהמשיך וגלה החשיבות וההתפארות של ישראל, על-ידי-זה היה כל המורא הגדול של מתן תורה; קולות וברקים וכו'. שכל זה הוא בחינת יראה כנ"ל. כי היראה על-ידי ההתפארות שמתפאר בישראל וכו' כנ"ל, ואחר כך נתן להם את התורה שהיא בחינת מתנות שנותן אחר כך כשמתקרב אליהם בחינת לקחת מתנות באדם. תהלים סח, יט), כי שרש התורה הוא יראה ואהבה שהם בחינת אנכי ולא יהיה לך, כמו שאיתא בזהר הקדוש, שכל זה נמשך מההתפארות והרצונות שמתגלין על-ידי הצדיק כנ"ל, שכל זה היה בשעת מתן תורה שאז נתגלה ההתפארות שמתפאר בישראל בחינת והייתם לי סגלה וכו' ואז נתגלו כל הרצונות שהיה לה' יתברך בכל הבריאה, כי כל הבריאה כלה היתה תלויה ועומדת עד אותו היום שקבלו ישראל את התורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שבת פח) על ה' דהששי וכו'. נמצא, שביום מתן תורה נתגלה, שכל הבריאה שברא ה' יתברך וכל אשר בה, כל רצונו היה בזה רק כדי שיקבלו ישראל את התורה ויתפאר בהם על-ידי-זה. ועל-ידי-זה נתגלין כל הרצונות של הבריאה כנ"ל, ועל-ידי ההתגלות של ההתפארות והרצונות מזה בעצמו נמשכו היראה והאהבה שהם כלל כל התורה כנ"ל:
וזה בחינת דריכת הקשת בל"ג בעמר. דבורי לשון הרע שמשימין מחלקת הם בחינת כוננו חצם על יתר וכו' כי השתות יהרסון צדיק מה פעל. ולהפוך; דבורים קדושים, דבורי אמונה של הצדיק שהם בחינת תפלה, בחינת ויהי ידיו אמונה וכו' הם בחינת קשת וחצים בחרבי ובקשתי וכו'. זכאה מאן דידע לזרקא חצים, כי זה עקר השלמות שיזדכך האויר עד שיפרח הדבור הקדוש להטוב הכבוש כמו חץ מהקשת, עד שישמע הטוב ויפלח חץ כבדו של הסטרא אחרא ויצא הטוב משם בשלום:
וזה כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו וכו'. וקול התור נשמע בארצנו, כי אז בניסן האויר נח וזך, כי בימי החרף מצויים רוח סערה ובלבול האויר, אבל בניסן נאמר, "מוציא אסירים בכושרות" תהלים סח, ז). חדש שכשר לצאת וכו'. וזה; 'כי הנה הסתיו עבר וכו' וקול התור נשמע בארצנו', קול ה'תיר' הגדול, שהם דברי הצדיקים אמתיים שהולכים לפנינו לתור לנו דרך כבושה לשוב לה' יתברך, קול דבריהם נשמע אז בניסן בארצנו, אפלו בבחינת ארציות בדיוטא התחתונה, והכל מחמת שאז האויר נח וזך:
וזה האזינו השמים ואדברה וכו'. ולא יבלבל דברי הרוח סערה וכו'. שאל אביך ויגדך וכו'. ושמע דבריהם היטב וכו'. וכל זה על-ידי 'כנשר יעיר קנו'; נשרא דא רוחא, רוח נדיבה, בחינת צדקה, אויר הנח והזך. וזהו 'על גוזליו ירחף' רחיפה היא תנועת האויר בנחת, בחינת אויר הנח והזך, שעל-ידי-זה נשמע דבור הצדיק למרחוק בכל העולם, בחינת האזינו השמים ואדברה וכו'. וכל זה אמר משה ביום הסתלקותו, שאז המשיך תקון הנ"ל, שיזכה אחר הסתלקותו שיקימו דבריו לעולם וכנ"ל, וכמו שכתוב, "וענתה השירה הזאת וכו' כי לא תשכח מפי זרעו": ועל-כן אנשי המעמד היו עוסקים בפרשת האזינו ופרשת בראשית, כי הם היו עוסקים להודיע האמונה להטוב הכבוש כדי להשלים המזבח, כי כל המעמדות היו בשביל תקון הקרבנות שהם תקון המזבח, ועל-כן היו עוסקין בפרשת בראשית שהיא עקר האמונה שה' יתברך ברא הכל. וזה בחינת פרשת האזינו להשמיע דבורי האמונה למרחוק כנ"ל:
וזה בחינת עמר שעורים. שעורים הוא מאכל בהמה, דהינו החיות של הבהמה, כי צריכין תחלה לתקן החיות של הבהמה שהוא בחינת הטוב הכבוש שנפל למקום שנפל, לבהמיות כנ"ל, כי שעורה בחינת הדבור, כי גם הטוב שנפל הוא בחינת ניצוצי אותיות הדבור ששם היה עקר השבירה, שמשם הטוב הנ"ל כידוע. וזה בחינת מה שהאבות היו רועי בהמה, כי רצו להמשיך האמונה הקדושה בעולם שזה ממשיכין על-ידי הדבור הקדוש הנ"ל שמשמיעין אותו למרחוק על-ידי הצדקה וכו' עד ששומע הטוב שנפל להעכו"ם שהם בחינת בהמות. ועל-כן היו רועי בהמות לתקן המאכל והחיות של הבהמות כנ"ל, שזהו בחינת עמר שעורים כנ"ל. וזה בחינת ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת. כי תחלה צריכין לתקן מאכל בהמה, שזהו בחינת עמר שעורים שמתיר לאכל לחם שהוא עקר האכילה, כי כשמתקנים מאכל בהמה, שזה בחינת עמר שעורים, שזה נעשה ועל-ידי שמודיעים להטוב הכבוש בבהמות האמונה הקדושה, עד שחוזר למעלתו שזהו בחינת גרים, על-ידי-זה נשלם המזבח שהוא עקר תקון האכילה דקדשה. וזהו 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך', שמצוה להאכיל לבהמה תחלה כדי לתקן החיות והטוב הכבוש ביניהם בבחינת גרים שהם תקון המזבח כנ"ל והדר ואכלת ושבעת, כי אז האכילה בקדשה כנ"ל. ועל-כן היה אברהם איש החסד ועשה חסד וצדקה עם כל העולם כדי להמשיך בחינת אויר הנח והזך. ועל-כן נקרא אברהם אוהבי, בחינת אהבה וחסד שהוא בחינת אויר הנח והזך כנ"ל, שעל-ידי-זה נשמע דבור של אמונה הקדושה למרחוק כנ"ל, כי אברהם היה ראש למאמינים והוא הראשון שהתחיל להמשיך ולגלות האמונה הקדושה בעולם, שלזה צריכין להרבות בצדקה וחסד שהם בחינת אהבה ושלום, כדי שיהיה בחינת אויר הנח והזך, כדי שיהיה נשמע הדבור למרחוק. וזהו בחינת פסח שהוא בבחינת אברהם איש החסד כידוע, כי פסח הוא יציאת מצרים תחלת התגלות האמונה בעולם, על-כן הוא בבחינת חסד, בבחינת אברהם כדי להשמיע דבורי האמונה למרחקים, כי בפסח יוצא הדבור דקדשה מהגלות בבחינת פס סח. ועל-כן צריכין חסד וצדקה כנ"ל. וזה בחינת לחם עני, כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך וכו', כי צריכין להרבות בצדקה וחסד כדי להשמיע דבורי אמונה, שזה עקר בחינת פסח, ועל-כן נותנין מעות חטים לעניים:
וזהו בחינת רבוי הצדקה של פורים, בחינת ומתנות לאביונים. וכל הפושט יד לטל, נותנין לו, כדי להמשיך קדשת מרדכי, בחינת וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי, שעל-ידי-זה עקר מפלת המן כנ"ל, שזה זוכין על-ידי רבוי צדקה דיקא, כדי שיהיה לנו שלום עם הכל, כדי שיהיה האויר נח וזך, שעל-ידי-זה נשמע הדבור למרחוק בבחינת ושמעו הולך וכו', בחינת שמעו עמים ירגזון וכו' הנאמר ביציאת מצרים, בפסח, שהוא גם כן בבחינה זו כנ"ל. וזה שאמר רבנו, זכרונו לברכה בסימן רא), שמצ"ת ראשי תבות, צ'דקה ת'ציל מ'מות. כי פסח בחינת מצה, שהוא תחלת התגלות האמונה, עקר התקון על-ידי צדקה וחסד, בחינת אברהם איש החסד כנ"ל. וזה בחינת צדקה תציל ממות, שמצלת מבחינת רגליה יורדות מות, בבחינת צדק יקראהו לרגלו כנ"ל. שעל-ידי הצדקה קוראין את הטוב מבחינת רגליה, מבחינת 'ותגל מרגלתיו'. ומצילין את הטוב, מבחינת רגליה יורדות מות, בבחינת צדקה תציל ממות, שזהו בחינת מצת, לחם עני, לחם שעקר תקונו על-ידי צדקה לעניים, שעל-ידי-זה נשמע הדבור אמונה בחינת פה סח, למרחוק, שזה עקר תקון האכילה דקדשה כנ"ל:
וזה בחינת "אמרות ה' אמרות טהרות כסף צרוף בעליל לארץ מזקק שבעתים", 'כסף צרוף' זה בחינת הון יוסיף רעים רבים, בחינת צדקה כמבאר שם בהתורה הנ"ל), כי צדקה מתקן הכסף והממון של האדם, וכמו שנאמר, "וצרפתים כצרף את הכסף וכו' והיו לה' מגישי מנחה בצדקה", הינו על-ידי כסף צרוף, דהינו על-ידי צדקה, שמצרף ומטהר את הכסף והעשירות, על-ידי-זה אמרות ה' אמרות טהרות, שהם דבורי אמונה נמשכין ונתגלין בכל הארץ, בחינת אמרות ה' אמרות טהרות, על-ידי כסף צרוף, בחינת צדקה, על-ידי-זה 'בעליל לארץ', שמתגלין ונתעלין ונחשבין בכל הארץ, הינו כנ"ל. וזהו מזקק שבעתים בחינת ארבעים ותשעה ימי הספירה שבהם נעשה התקון הזה כנ"ל. ועתה מחבר היטב מקרא הזה לכל דברי המזמור הזה שמדבר שם תחלה מחטא לשון הרע ואחר כך פתאם מדבר ענין מקרא אמרות ה' הנ"ל, שנראה שם לכאורה שלא כענינו, אך על-פי הנ"ל מחבר ומקשר היטב, כי תחלה מדבר מבעלי לשון הרע שמקלקלין מאד שפוגמין באמונה הקדושה, כמו שנאמר שם, "הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים וכו' שוא ידברו וכו'", הינו שדוד צועק לה' יתברך על חסרון האמונה שנמשך על-ידי שנסתלקו הגומלי חסד בחינת גמר חסיד, ועל-ידי 'זה כי פסו אמונים מבני אדם', שנפגמה האמונה, כי כשיש חסד אז נשמע דבורי האמונה למרחוק ונתגדלה האמונה בעולם ולהפך להפך. וזהו 'כי גמר חסיד כי פסו אמונים וכו'' כנ"ל. ולא די שגמר חסיד כנ"ל, אף גם נתרבו בעלי לשון הרע בחינת שוא ידברו איש וכו', שעל-ידי-זה נתרבה מחלקת ושנאה וקנטור בעולם שהוא בחינת רוח סערה, שעל-ידי-זה נתבלבל האויר ואי אפשר להשמיע הדבור למרחקים כנ"ל, ועל זה מתפלל דוד המלך, עליו השלום, ומתנבא שסוף כל סוף יגמר ה' יתברך כרצונו ויכרת ה' כל שפתי חלקות וכו' משוד עניים וכו' עתה אקום יאמר ה'; שה' יתברך יקום ויושיע בודאי להעניים והאביונים החוסים בצל הצדיקים. ובעלי לשון הרע ומחלקת יכרעו ויפלו ולא יוכלו לבלבל העולם מלשמע קול דברי הצדיק, אדרבא, ה' יתברך יזכה את ישראל להרבות בצדקה, שעל-ידי-זה יתגלו ויתעלו האמרות טהורות של הצדיק בכל העולם שזהו בחינת אמרות ה' וכו' כסף צרוף וכו' כנ"ל:
וזה בחינת ספירת העמר. ספירה דיקא. בחינת ה' יספר בכתוב עמים וכו'. המובא בהתורה הנ"ל). 'יספר' דייקא, כי זה המקרא, "ה' יספר בכתוב עמים" הביא שם רבנו, זכרונו לברכה, לענין הטוב הכבוש בין העמים שמודיעין לו מעלתו על-ידי הכתב הנעשה על-ידי האויר הנח והזך וכו', שכל זה הוא בחינת ספירת העמר כנ"ל, כי כשמעלין הטוב הכבוש מהסטרא אחרא והעכו"ם צריכין להביאו לתוך מנין ומספר דקדשה, בחינת ה' יספר בכתוב עמים וכו'. 'יספר' דיקא. וזה בחינת מספר בני ישראל כשיצאו מגלות מצרים. וכן כשנפלו בעגל וכו', כמו שפרש רש"י בפרשת במדבר, מתוך חבתן לפניו מונה אותן כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באיר מנאן. ועל-כן קורין פרשה זאת קדם שבועות, כמובא בשלחן ערוך, הסימן, מנו ועצרו, כי מספר בני ישראל ומספר הימים שסופרין לעמר הם בחינה אחת, בחינת גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו ימים יצרו ולא אחד בהם, כי כל אחד מישראל כלול מכל המדות שהם בחינת ימים, בחינת ומדת ימי, כי כשיוצא הטוב מהגלות צוה ה' יתברך למנותו כדבר החביב שמונין וסופרין אותו כדי שיהיה מעתה שמור וקים במספר ובמנין ולא יחסר ניצוץ אחד מהם ולא ישלטו עוד בהם זרים, כי כבר נכנס הכל בחשבון הקדשה שזהו בחינת מספר בני ישראל בכל פעם שיצאו מרע לטוב. כמו שיצאו מגלות מצרים וכן אחר חטא העגל שחזרה הזהמא כידוע, והצרכו לטהר עצמן מחדש כידוע, לחזר ולהוציא הטוב הכבוש מהרע. על-כן צריכין מנין מחדש וכנ"ל. ועקר המנין של ישראל היה רק על-ידי הצדקה של השקלים, שעל-ידי-זה נעשה אויר הנח והזך, שעל-ידי-זה מודיעין להטוב הכבוש ומוציאין אותו מהרע ומכניסין אותו למספר דקדשה, שהוא מספר צבא ה' שהם צבאות בני ישראל, כי כשכבר נכנס הטוב במספר צבא ה', בודאי אסור לזרים לגע בו עוד, כי מי שלח ידו בצבא המלך המנויים והספורים ונקה. אבל לעתיד כשיתבטל הטמאה כתיב, "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר וכו'" כי אז יהיה למעלה מהמספר. כי באמת שרש נשמות ישראל שהם עקר הטוב, הוא למעלה מהמספר, כי הם חלק אלוק ממעל ששם אין שיך מספר בבחינת ולפני אחד מה אתה סופר. רק מחמת שהנשמות מתלבשות בזה העולם המעשה בשביל הבחירה, ההכרח שיעברו תחת המספר והמנין, כי זה העולם הוא בבחינת רבוי ומנין ועל-כן תכף כשברא ה' יתברך את העולם עשה תכף חשבון ומנין מהימים שברא בהם את העולם, כמו שנאמר, "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ויהי ערב וכו', יום שני" וכן כלם, כי שרש הקדשה הוא למעלה מהמספר בחינת לפני אחד מה אתה סופר כנ"ל. והקלפות והסטרא אחרא שהם השקר, הם למטה מהמספר. כי כבר מבאר בדברי רבנו, זכרונו לברכה בתורה אמר רבי עקיבא בסימן נא); שהאמת הוא אחד והשקר הוא הרבה, כי כשאומרים על כלי כסף האמת אי אפשר לומר רק שם אחד, דהינו שהוא כלי כסף, אבל שקר יכולים לומר עליו הרבה, דהינו לומר שהוא, נחשת, או ברזל, או זהב ושאר שמות וכו'. עין שם והבן). ומחמת זה השקר אין בו מספר ומנין כלל, כי השקר הוא בבחינת ופערה פיה לבלי חק, כי אין גבול ומספר להשקר, כמו במשל הנ"ל, שאמת אי אפשר לומר כל אחד ואחד שהוא כסף, אבל שקר אפשר לומר שהוא זהב, או נחשת, או עץ, או אבן וכו' ושאר שמות בלי מספר. וכן למשל כשיש לפנינו חפצים, או מעות במספר עשרה כשאומרים האמת יש להם מנין ומספר, דהינו שהם במספר עשרה, שזהו האמת, אבל תכף כשרוצה לשקר אין להם שום מספר ומנין וגבול כלל, כי שקר יכולין לומר שהם חמשה, או ששה, או עשרים, או שלשים וכו' עד בלתי גבול וקץ. נמצא, שאין שעור וקצבה ומנין וגבול להשקר. ועל-כן השקר אין נכנס תחת המספר והמנין כלל, אבל הוא כרוך תמיד אחר המספר והמנין, כי קדם שנשתלשל הדבר מלמעלה, מבחינת למעלה מהמספר לזה העולם שהוא בבחינת מספר, אז אין שליטה כלל להשקר, כי אין אחיזה רק במקום שיש רבוי, כי באחד אין לו אחיזה כמבאר בהתורה אמר רבי עקיבא הנ"ל): ועל-כן צותה התורה לתת שקלים דיקא בשביל מספר בני ישראל כדי שיגן כח הצדקה שלא יהיה כח להשקר להתאחז בהמספר, חס ושלום, לקלקלו, כי שם הוא כרוך תמיד כנ"ל, אבל על-ידי הצדקה, שעל-ידי-זה מודיעין להטוב מעלתו ויוצא משם ונתבטל אחיזתם, שוב אין להם כח להתאחז בהמספר, אדרבא, על-ידי המספר דיקא הסטרא אחרא והקלפות נכנעין ונופלין, כי מוציאין את הטוב מהם ומכניסין אותו במספר צבא ה' המנויין לפניו מתוך חבתן ששוב אסור להם לגע בו כנ"ל, כי המספר הוא בבחינת הבחירה והוא בחינת ממצע בין השקר, שהוא למטה מהמספר כנ"ל, ובין שרש הקדשה, שהוא למעלה מהמספר כנ"ל. ובכח מצות הצדקה של השקלים נתבטל אחיזת הסטרא אחרא מהמספר, אדרבא, על-ידי המספר מוציאין הטוב הכבוש מהסטרא אחרא והשקר, שהם למטה מהמספר, ומכניעין אותו במספר צבא ה', שעל-ידי מספרם הם מתקשרים בשם ה' ונכללין למעלה מהמספר ששם שרשינו כנ"ל, בבחינת והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. וקשיא רישא לסיפא, כתיב, "והיה מספר בני ישראל" משמע, שיש להם מספר. ואחר כך מסים, "אשר לא ימד ולא יספר". אך על-פי הנ"ל מבאר היטב, כי דיקא על-ידי מספר בני ישראל על-ידי השקלים שהוא מספר דקדשה, על-ידי-זה דיקא יהיה נכללין למעלה מהמספר בבחינת אשר לא ימד ולא יספר: וזהו במספר שמות,'במספר שמות' דיקא, כי צריכין להודיע להטוב הכבוש שמו דיקא שהוא כלול בשם ישראל, כמו שנאמר, ובשם ישראל יכנה אלו הגרים. כי כל זמן שזוכר היטב שמו, עדין בקל יכולין להוציאו משם. ועקר השכחה מה ששוכח הטוב מעלתו כנ"ל, הוא מה ששוכח את שמו. וזה בחינת מה שהמת שוכח שמו כשאינו איש כשר באמת, כי עקר השם הוא ששרשו שם ה', ומי שמזכיר עצמו בכל פעם ששם ישראל נקרא עליו אף אם הוא כמו שהוא, כי אפלו פושעי ישראל כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, כי נקרא פושעי ישראל יש בו התפארות פרטי כמבאר בהתורה הנ"ל). ומי שמזכיר עצמו בזה בכל פעם בקל, יוכל לשוב לה' יתברך, כי אין הטוב שלו שוכח מעלתו לגמרי, מאחר שזוכר עדין ששמו ישראל, אשר כל העולמות נבראו בשבילנו ובנו נמלך ונתיעץ בבריאת עולמו וכו' כנ"ל:
וזה בחינת שבועות ביום החמשים שהוא בחינת שער החמשים כידוע, כי ארבעים ותשעה ימי הספירה אז אנו מטהרין עצמנו ויוצאין ממ"ט ארבעים ותשעה) שערי טמאה למ"ט שערי קדשה. וביום החמשים הוא יום טוב קדש, חג השבועות הקדוש והנורא, זמן מתן תורתנו, שאז מקבלין קדשה וטהרה משער החמשים, שזהו בחינת המקוה של שבועות שטובלין ומטהרין עצמנו בשער החמשים, כמו שמובא בכונות ומובא בדברי רבנו, זכרונו לברכה בסימן נו), כי עקר אחיזת כל המספר הוא בבחינת שבעת ימי הבנין, שהם בחינת שבעת ימי בראשית שבשביל זה עשה ה' יתברך מספר ומנין בכל ששת ימי בראשית, כמו שנאמר, "ויהי ערב וכו' יום אחד יום שני וכו' כנ"ל". ועל-כן סופרין שבעה שבועות, שבע כלול משבע, שהם כלל כל המספר הכלול בשבעת ימי הבנין, שעל-ידי-זה מבטלין אחיזת השקר שהם למטה מהמספר, כי אין מספר ומנין וגבול להשקר כנ"ל, אבל באמת אף-על-פי שהשקר מצד עצמו אין לו גבול ומספר כנ"ל, כי שקר אפשר לומר עד בלתי גבול וקץ ומנין כנ"ל, אף-על-פי-כן לא נתן ה' יתברך שליטה להשקר שיתפשט עד בלתי גבול וקץ, כי אז היה מתבטל העולם, חס ושלום, שקיומו רק על-ידי אמת. על-כן ה' יתברך ברחמיו קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר, כי ה' יתברך ברא את העולם באמת שהוא חותם שמים וארץ כידוע, אבל בשביל הבחירה נתן אחיזה להשקר שהוא הרע והטמאה, אבל אף-על-פי שהשקר מצד עצמו הוא בלי גבול ומספר כנ"ל, אף-על-פי-כן ה' יתברך שיסד עולמו באמת הכניס נקדת האמת בתוך כל העולם עד שאין שום שליטה להשקר, כי אם כשמתלבש את עצמו באיזה אמת ובהכרח שיהיה גם בהשקר מערב איזה אמת, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, כל שקר שאין בו אמת בתחלתו אינו מתקים וכו'. וכמו שרואין בחוש שאי אפשר להשקרן לשנות את הידוע לומר על עץ שהוא זהב, שאז לא יועיל בשקרו כלל, כי הכל ידעו שהוא שקר. ומי שרוצה לקים שקרו להטעות חברו; צריך לחשב תחבולות איך לרמות אותו על-ידי איזה אמת שילביש בו שקרו, שאז דיקא יהיה אפשר להטעות הבריות, כגון שלוקח בדיל ומחפה אותו בכסף ומטעה ואומר שהוא כסף. נמצא, שיש בזה מעט אמת, כי באמת יש בו מעט כסף. וכן כיוצא בזה. נמצא מאחר שאין להשקר קיום כי אם על-ידי מעט אמת, על-כן יש גם להשקר גבול ומספר, כי אף-על-פי שמצד עצמו הוא בלי גבול כנ"ל, כי שקר אפשר לומר על בדיל שהוא זהב, או אבן טוב, או כסף ושאר שמות בלי גבול, אבל אף-על-פי-כן אין קיום לאלו השקרים ונחשבו כאין וכאפס, מאחר שהכל ידעו שהוא שקר. ואי אפשר לו להשקר להתקים כי אם כשמסמיך אותו לאיזה אמת. נמצא, שיש לו גבול וקצבה, כי אי אפשר לומר שקרים בלי גבול כרצונו, כטבע השקר, כי לא יתקימו דבריו כלל. על-כן הוא מכרח למעט ולהגביל שקרו באפן שיהיה סמוך לאיזה אמת כדי שיוכל להתקים להטעות בו הבריות. ועל-כן בודאי יש לו גבול ומנין בהכרח. וזה בחינת מ"ט שערי טמאה שהם כנגד מ"ט שערי קדשה, כי כמו שיש להקדשה גבול ומספר בזה העולם שהוא בחינת שבע פעמים שבע שהם כלל שרש המספר כנ"ל. כמו כן את זה לעמת זה הם שבע פעמים שבע בטמאה שהוא השקר. כי הם נכנסים גם כן תחת המספר, אף-על-פי שמצד עצמם הם למטה מהמספר כנ"ל, אך מחמת שאינם מתקימים כי אם על-ידי שמתלבשים עצמם באיזה אמת כנ"ל, על-כן בהכרח שיש להם גבול ומספר גם כן כנ"ל. ועל-ידי-זה האמת בעצמו שהם יונקים ממנו, שעל-ידי-זה עקר התגברות השקר שלהם, על-ידי-זה האמת בעצמו הוא הכנעתם ומפלתם בבחינת ומלכותו בכל משלה, כי מאחר שאין כח להשקר שלהם, כי אם על-ידי האמת שהם מתלבשין עצמן בו. על-כן אין להם קיום, כי אם לפי שעה קלה, כמו שנאמר, "ועד ארגיעה לשון שקר" משלי יב, יט), כי אחר כך מתגבר האמת שהם יונקים ממנו ומפיל אותם ומגלה רמאותם ושקרותם, אבל יש בחינת שער החמשים של הטמאה כנ"ל, שהוא כנגד שער החמשים של הקדשה, שזה השער כולל כל הסטרא אחרא והקלפות וכל השקרים והרמאות וההטעאות שבעולם, שמעצם רבוי השקרים והרמאות שיש שם הוא כמעט בלי גבול ומנין, כי אף-על-פי שגם הוא בהכרח להתלבש עצמו באיזה אמת, אבל הוא יונק כל כך מהקדשה והאמת עד שיכול, חס ושלום, לבלבל ולהעלים כל מיני אמת שבעולם ולהפך ברמאותו וערמתו הגדולה והעמקה בלי שעור; להפך מאמת לשקר ומשקר לאמת, לשום רע לטוב וטוב לרע, כמו שנאמר, "הוי האמרים לרע טוב ולטוב רע שמים חשך לאור ואור לחשך וכו'". וכשזאת הסטרא אחרא והשקר מתגבר, חס ושלום, אז נאמר, "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וכו'". שזהו בחינת תקף מרירות הגלות האחרון המר והארך הזה, שנאמר עליו, "ותרד פלאים וכו'". ונסתר ונעלם הקץ הפלאות, כמו שנאמר, "עד מתי קץ הפלאות". ועקר אריכת הגלות הוא מה שהתגבר השקר מאד מאד כמעט בלי גבול, חס ושלום, שהוא עקר הרע והטמאה כנ"ל. וכמו שנאמר, "ותשלך אמת ארצה וכו'". וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, והאמת תהיה נעדרת ישעיה נט, טו), שנעשה האמת עדרים עדרים, כי הסטרא אחרא, שהוא השקר, התפשט עכשיו, בעוונותינו הרבים, לארך ולרחב וכל מה שמגלים איזה אמת בעולם להתקרב על ידו לה' יתברך הוא מתנכל בתחבולותיו תכף לבלבלו ולהסתירו ולהפכו אל ההפך ממש, שזהו בחינת תקף המחלקת שיש עכשיו בעולם בין הצדיקים והכשרים. וכן עצם הצרה המרה של התגברות החכמות והלשונות שרוצים להטעות את ישראל, לתפס חס ושלום, נערי בני ישראל במצודתם, חס ושלום, כמבאר מזה כבר כמה פעמים). והכל הוא בחינת התגברות והתפשטות השקר שהוא עקר הטמאה מכל הצדדים לארך ולרחב בכלליות ישראל ובפרטיות על כל אחד ואחד ובפרטי פרטיות בכל יום ובכל עת ובכל שעה. שכל מה שרוצין באיזה עצה אמתית לצאת מתחבולותיו הוא מבלבל בשקריו והטעאותיו, עד שאין יודעין איך להמלט ממנו. וכמו שנאמר, "בארח זו אהלך טמנו פח לי וכו'": אבל ה' יתברך גדול מאד ולתבונתו אין מספר, ונתן לנו את התורה הקדושה ברחמיו ביום החמשים הקדוש, שהוא יום חג השבועות, שהוא בחינת שער החמשים של הקדשה, שזה השער כולל כל מ"ט שערים והוא שרשם והוא למעלה מהמספר, כי כל שבעת ימי הבנין, שהם כלל המספר נמשכין ויונקין ממנו, אבל הוא בעצמו בבחינת למעלה מהמספר, כי הוא כלול באין סוף ועל ידו עולה המספר ונכלל למעלה מהמספר, רק בערך שהמ"ט שערים שהם שבע פעמים שבע כלל המספר, יונקים ממנו. על-כן בערכם אנו מכרחים לכנות אותו בשם מספר. ואנו קוראים אותו בשם "שער החמשים". שהוא לשון מספר. אבל הוא בעצמו למעלה מהמספר ושם כל ההמתקות של כל הדינים שהקלפות והסטרא אחרא יונקים מהם, כי עקר אחיזתם מבחינת דינים כידוע, כי שער החמשים של הקדשה כולל כל שרש התורה שכלולה מתרי"ג עטין דאורייתא. שהוא עקר האמת בחינת תורת אמת. ומשם נמשכין עצות עמקות בלי גבול להכניע ולשבר ולבטל כל השקרים והרמאות של כל השקרים שבעולם אפלו הנמשכין משער החמשים של הקלפה אשר השקר והרמאות שלהם כמעט בלי גבול, אבל זה האמת של בחינת שער החמשים של הקדשה עומד כנגדם לעולם בבחינת ואמת ה' לעולם; שהאמת של ה' יתברך עומד כנגדם לעולם ולא די שאין יכול לקלקל ולבלבל האמת אף-על-פי שמתגברים ומתפשטים בלי שעור, כי האמת עד לעצמו, אף גם על-ידי עצם התפשטותם ורמאותם ושקריהם הרבים, על-ידי-זה דיקא יתגלה האמת לאמתו, כי הם מרבים בשקרים ורמאות והטעאות כל כך עד שמי שרוצה רק להביט בעין האמת לאמתו בקל יכול לראות ולהבחין את האמת. וזה הדבר אי אפשר לבאר בכתב ולא בעל פה כי אם לכל חד לפום מה דמשער בלבה אם ירצה לבלי להטעות את עצמו יכול להבחין את האמת על-ידי התגברות השקר דיקא, כי שקריהם הם בלי שעור עד שרב שקריהם נתגלו לרב העולם שהוא שקר וכזב. רק שאחר כך אומרים שקר אחר ורמאות ובלבול אחר. והמשכיל יכול להבין דבר מתוך דבר, כמו שאין ממש בזה השקר שכבר נתגלה, כן אין ממש באלו השקרים שמטעה אותו עדין, וכן יש בזה עוד כמה וכמה בחינות אשר על-ידי התגברות השקרים והבלבולים וההטעאות, דיקא על-ידי-זה יכולין להתקרב להאמת, כי האמת נכר מתוך רבוי השקר כמו האור מן החשך. אך כל זה אי אפשר לבאר, רק החפץ באמת לאמתו יבין מדעתו האמת. וזה בחינת עת אשר שלט האדם באדם לרע לו קהלת ח, ט) דיקא כמובא:
כי עצת ה' לעולם תעמד ואתה מרום לעולם ה', וכמו שנאמר, "מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה'". וכמו שפרש רש"י שם. כי ה' יתברך כבר הקדים רפואה למכה ונתן לנו את התורה ביום החמשים. והמשיך אז עלינו קדשה משרש התורה שהוא בחינת שער החמשים ששם יש עצות עמקות ונפלאות עד בלתי גבול שאי אפשר לקלקלם ולהסתירם בשום אפן. ובכח קדשה זאת הבטיח לנו להאמין במשה רבנו לעולם, כמו שנאמר, "וגם בך יאמינו לעולם". ומאחר שיש לנו יסוד על מה להשען שוב לא תעשינה ידיהם תשיה ועלתה תקפץ פיה ואי אפשר להם להפך האמת. כמו למשל במדינות אשכנז וסביבותם שנתפסו בסוף הגלות זה כמה שנים ברשת הבעל דבר לעבר על דת תורתנו בשאט נפש, בזדון ובמעל לגלח פאת זקנם ולעבר על חמשה לאוין בכל יום. ויש בהם קצת כשרים שאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם וכבר נעשה להם כהתר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה יומא פרק ב, עמוד ו), עבר ושנה, נעשה לו כהתר. וקצתם אומרים כמה דחיות של שקר. יש מהם שאומרים שאינם מעבירים השער כי אם על-ידי משיחה שמתר מן הדין וכיוצא בזה. הנה מאחר שעל כל פנים כלם מכרחין להודות שתורת משה אמת בכתב ובעל פה אשר מפרש בתורה ובדברי רבותינו זכרונם לברכה שאסור להשחית הזקן בתער, רק שאומרים שקר שמעבירין במשיחה וכיוצא, אבל רבם יודעים בעצמן האמת שמשחיתין זקנם בתער ממש. ואיך אפשר להטעות את עצמם. על-כן בודאי כל שיראת ה' יגע בלבו באמת, בודאי לא ישחית זקנו כאשר נמצאים גם שם כמה כשרים שאינם משחיתים פאת זקנם, ואם משחיתים, הם נזהרים על כל פנים שלא להעביר בתער כי אם במשיחה, אף שגם בזה יש בו אסור על-פי כתבי האר"י ז"ל אשר מחמיר מאד לגע בשער הזקן שהם צנורות עליונות וכו'. וכמו שאיתא בזהר הקדוש, וי למאן דאושיט ידיה לדיקנא וכו'. אף-על-פי-כן אין בו אסור כמו בהשחתה ממש, חס ושלום, וכן לענין שאר השקרים והרמאות והבלבולים שיש בעולם אי אפשר להשקר להתקים לזמן ארך, מאחר שכבר יש לנו יסוד לבלי לסור מתורת משה. נמצא, שאינו יכול להתגבר בשקרו כי אם על-ידי שיאמר שהוא מקים תורת משה בתכלית השלמות הוא ולא אחר, ויחלק על הצדיקים אמתיים, כי יוכיח עליהם בשקריו ורמאותיו כאלו הם עוברים, חס ושלום על תורת משה. כאשר נמצאים בלבולים הרבה כאלה בעולם בלי שעור. עד שנתפשט המחלקת בין התלמידי חכמים ואין יודעין היכן האמת לאמתו, אבל על כל פנים מאחר שהכל מכרחין להודות שתורת משה אמת ואי אפשר להיות צדיק וכשר כי אם כשמקימין תורת משה באמת כאשר מסרו לנו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא ופוסקים. על-כן מי שרוצה להביט בעין האמת יכול לראות בעין מי מקים יותר תורת משה והולך בדרכי התורה באמת:
וכל הגליות הראשונות היו מבחינת הקלפות הנאחזין במ"ט שערי טמאה שיש להם מספר וקץ. על-כן היה קץ וזמן לכל הגליות אבל זה הגלות האחרון נסתם קצו והוא קץ הפלאות. כי מתגבר, חס ושלום, השקר שנאחז מבחינת שער החמשים שהוא כמעט בלי גבול. שזהו בחינת קלפת עמלק שהוא בחינת לבן הארמי, שנאמר בו, "ותחלף את משכרתי עשרת מנים", שקשה מאד לעמד על רמאותו שהוא כמעט בלי קץ כי אם מי שיש לו עצם האמת כמו יעקב אבינו, שהוא בחינת אמת, כמו שנאמר, "תתן אמת ליעקב", שהוא היה יכל לידע איך להתנהג עמו. כמו שאמרו רבותנו זכרונם לברכה, אחיו אני ברמאות. וגם יעקב אמר, שאם לא היה ה' יתברך בעזרו לעזרו להנצל ממנו היה מה שהיה, חס ושלום, כמו שנאמר, "לולי אלקי אברהם ופחד יצחק היה לי וכו'". ועל-כן יעקב כשראה מלאכי אלקים עולים ויורדים בסלם, אז ראה כל המלכיות המשתעבדים בישראל עולים ויורדים. אבל מלכות אדום, שהוא הגלות הזה, ראה עולה ולא יורד כמו שנאמר במדרש), כי אפלו יעקב שהוא עצם האמת לא היה יכל לעמד על הדבר איך יהיה אפשר לצאת מזה הגלות לבטל רבוי השקר והרמאות וכו' המתפשט עכשיו, עד שה' יתברך הבטיחו, "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, כי לא אעזבך", שמרמז על הקץ האחרון שה' יתברך לא יעזב אותנו לעולם. כמו שכתוב, "כי לא יטש ה' עמו וכו'". והבן הדברים היטב, אם תרצה:
וזה שאמר רבי יוסף, אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. כי הצדיקים הגדולים היו עובדים את ה' יתברך גם אם לא נתנה התורה. כמו שמצינו אבות העולם שעבדו את ה' יתברך וקימו כל התורה עד שלא נתנה. אבל לגדל התגברות השקר לא היה אפשר להכיר ולהבחין בין צדיק לרשע אי לאו האי יומא שהוא יום החמשים שבו קבלו ישראל את התורה שעל-ידי-זה יש לנו כח להכניע ולבטל השקר אפלו בתקף הגלות האחרון הזה כנ"ל. וזה אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא והבן:
וזה "רבות עשית אתה י"י אלקי נפלאתיך ומחשבתיך אלינו אין ערך אליך אגידה ואדברה עצמו מספר וכו'" שזה נאמר לענין מתן תורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כמובא בדברי רבנו, זכרונו לברכה). וזהו 'אגידה ואדברה עצמו מספר', כי עכשיו על-ידי כח קבלת התורה נמשכין עלינו מחשבותיו ונפלאותיו יתברך נפלאות תמים דעים בלי ערך עד אשר עצמו מספר, בחינת אגידה ואדברה עצמו מספר, אשר על-ידי-זה יש לנו כח לבטל השקר הרב והעצום אשר אין מספר לשקריו, כי כח האמת של התורה עומד כנגדו בלי ערך ומספר להכניע ולהשפיל אותו תמיד וכנ"ל. כי הצדיקים האמתיים יכולין לעשות תחבולות כאלה עד שיודיעו גם להטוב הכבוש את מעלתו ולהוציאו משם על-ידי שמוצאין בספריהם הפך אמונתם ואפלו אם עדין הם מתגברים על הטוב יותר ויותר ומביאים אותו לתוך העלמה יתרה, אף-על-פי-כן יוצא הטוב מהם על-ידי זרע הילודים, בבחינת ה' יספר בכתוב עמים זה ילד שם סלה וכו'. כמבאר בהתורה הנ"ל. וזה "זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי וכו' אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי". ולכאורה זה המקרא תמוה מאד מה שאמר 'זבח ומנחה לא חפצת וכו'', הלא ה' יתברך צוה עלינו כמה פעמים להקריב קרבנות ואמר שהם אשה ריח ניחוח לה' נחת רוח לפניו וכו'. וגם רש"י והמפרשים נדחקו בו הרבה, אך זה נאמר לענין שלמות השכל דקדשה שזה העקר, שעל-ידי-זה זוכין לראות אור הצדיק, שעל-ידי-זה זוכין לכל טוב. והוא בחינת כלל קבלת התורה כמבאר לעיל). אבל לשלמות השכל אי אפשר לזכות כי אם על-ידי תקון המזבח שנעשה על-ידי גרים שנעשין על-ידי הצדקה וכו', שעל-ידי-זה נכתב בספריהם הפך אמונתם, שעל-ידי-זה הטוב הכבוש ביניהם שהוא משרש נשמות ישראל הוא רואה ומוצא זאת בספריהם. ועל-ידי-זה מתגירים ונשלם המזבח וכו', שעל-ידי-זה נשלם השכל וכו' כנ"ל. וזה שאמר הפסוק שעוסק בספור נפלאות מתן תורה שהיה על-ידי התגלות אור הצדיק שהוא משה רבנו בחינת וגם בך יאמינו לעולם כנ"ל. ואמר הפסוק, "זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי עולה וחטאה וכו'", הינו שלא חפצת ושאלת להביא קרבנות וכו' בשביל תקון המזבח. כי לכאורה נדמה שעקר תקון המזבח הוא על-ידי רבוי קרבנות, אבל הפסוק מבאר לנו שבתחלה כשצריכין להשלים המזבח כדי להשלים השכל אי אפשר להשלימו אז על-ידי רבוי קרבנות, רק עקר התקון על-ידי שמודיעין להטוב הכבוש שהוא מזרע ישראל וכו' כנ"ל. וזה אזנים כרית לי, ופרש רש"י, עשיתם חלולות לשמע, שבנפלאותיך ומחשבותיך הנוראות עשית תחבולות כאלה עד אשר אזנים כרית לי, עד שגם חלקי הטוב והניצוצות שנדחקו ממני ונכבשו בגלות, הם גם הם יהיה אזניהם חלולות לשמע קול דברי הצדיקים האמתיים כנ"ל: וזהו 'אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי' שנתעוררתי תכף ונתרציתי לשוב ולהתקרב אליך, כמו שפרש רש"י שם, כי במגלת ספר כתוב עלי, הינו שבכל מגלת ספר שבעולם, בכלם כתוב עלי, להודיע לי מעלתי, לעוררני, להוציאני מכל המקומות שנפלתי בהם, כי נמצא כתוב בכל הספרים שבעולם הפך טעותי אפלו בהספרים של עכו"ם וכו' כנ"ל. מכל שכן וכל שכן בספרי ישראל הקדושים שבודאי יכולים למצא בהם כל אחד הפך טעותו והבליו שנתעה בהם, אף-על-פי שלפעמים הבעל דבר מבלבל את האדם עד שגם בספרים הקדושים רואה להפך, כי לא זכה נעשה לו סם המות, וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם הושע יד). אבל בכח הצדיקים הנ"ל שיכולין לדבר למרחוק עד שגם הטוב הכבוש בין העכו"ם, ימצא בספריהם הפך אמונתם, מכל שכן וכל שכן שהטוב הכבוש בגלות בין ישראל בעצמן, בודאי יוכל למצא ולראות בכל הספרים עצות אמתיות ונפלאות הפך טעותו והבליו שהיה נתעה עד הנה. וזהו בחינת במגלת ספר כתוב עלי, שבכל מגלת ספר כתוב עלי להזכירני ולעוררני לשוב אליו והכל בכח הצדיקים כנ"ל, שעל-ידי-זה אז אמרתי הנה באתי לקבל תורה בכל דור ודור ולשוב לה' יתברך מכל מקום שהוא כנ"ל: וזהו "לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי". 'ותורתך בתוך מעי', פרש רש"י, כל מאכלי על פיך, הינו בחינת אכילה דקדשה שהוא תקון המזבח שנעשה על-ידי הגרים ובעלי תשובה שנעשין על-ידי בחינת במגלת ספר כתוב עלי, שמוצאין כתוב ומפרש הפך דעותיהם הנבוכות, שעל-ידי-זה נתעוררין וחוזרין לה' יתברך בבחינת לעשות רצונך אלקי חפצתי, ועל-ידי-זה ותורתך בתוך מעי כל מאכלי על פיך, שזוכין לאכילה דקדשה שהוא תקון המזבח, שעל-ידי-זה נשלם השכל כנ"ל. וכל זה נעשה בכח הצדקה, שעל-ידי-זה נעשה אויר הנח והזך עד שיכולין לבשר צדק בקהל רב, להודיע לכל האמונה הקדושה כנ"ל. וזה "בשרתי צדק בקהל רב וכו', צדקתך לא כסיתי בתוך לבי אמונתך ותשועתך אמרתי וכו'". 'בשרתי צדק' דיקא, 'צדקתך' דיקא, הינו בכח הצדקה על-ידי-זה דיקא 'אמונתך ותשועתך אמרתי וכו'', כי על-ידי הצדקה יכולין להודיע האמונה לכל העולם כנ"ל, שעל-ידי-זה נעשים גרים ובעלי תשובה, שזה עקר תקון השכל, שזהו בחינת קבלת התורה כנ"ל. ועל-כן לא קבלו את התורה עד שבא יתרו ונתגיר וכל פרשת קבלת התורה נסמך לפרשת יתרו שנתגיר, כי עקר קבלת התורה הוא על-ידי הגרים שנעשין, על-ידי בחינה הנ"ל. וכן בכל דור ודור וכנ"ל. ועתה מישב ומקשר היטב מקרא הנ"ל, "זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי וכו'" שלכאורה אין לו חבור וסמיכות כלל, מה ענין אזנים כרית לי לזבח ומנחה לא חפצת?! אך על-פי הנ"ל מבאר היטב כי מדבר לענין תקון המזבח, שעקר תקון שלמותו אינו אלא על-ידי קרבנות, כי כל זמן שאין מתקנים המזבח על-ידי גרים ובעלי תשובה, אין הקרבנות חשובין לפניו יתברך כלל, כי זבח רשעים תועבה. על-כן עקר תקון המזבח הוא רק על-ידי בחינת אזנים כרית לי, שעשיתם חלולות לשמע וכו' כנ"ל. ועל-ידי-זה מתגירין גרים ובעלי תשובה ונשלם המזבח כנ"ל. ואז אחר כך בודאי חשובין הקרבנות לפניו יתברך מאחר שכבר נשלם תקון המזבח על-ידי הגרים ובעלי תשובה כנ"ל:
וזה בחינת שלש פעמים 'צדקתך' שאומרים בשבת במנחה, להמשיך עלינו כח השלשה צדיקי יסודי עולם שנסתלקו אז שהם, יוסף, משה, דוד, כי מבאר לעיל שדיקא בכח הסתלקות הצדיק נטהר ונזדכך האויר, עד שיכולין לשמע דבריהם גם עתה בכל מקום שהוא. ועל-כן בשבת במנחה שאז הוא רעוא דרעוין, רצון שברצונות, שאז הוא בחינת תכלית שלמות אויר הנח והזך שהוא בחינת רצון ואהבה ושלום, שזהו בחינת שבת שלום שהוא שביתה וניחא, אהבה ורצון ושלום. ובשבת במנחה אז הוא רצון שברצונות תכלית הרצון והאהבה והשלום, שכל זה הוא בחינת שלמות האויר הנח והזך כנ"ל. ועל-כן אלו השלשה צדיקים הגדולים נסתלקו אז, להורות לנו שדבריהם חיים וקימים לעד ולעולמי עולמים, כי הם ממשיכים גם אחר הסתלקותם בכל פעם בחינת אויר הנח והזך כדי שישמעו דבריהם למרחוק כדי לגיר גרים ולעשות בעלי תשובה שבזה עוסקים הצדיקים הגדולים גם לאחר הסתלקותם לגיר גרים ובעלי תשובה כמבאר בדברי רבנו, זכרונו לברכה, בכמה מקומות). ועל-כן אומרים אז שלש פעמים צדקתך כדי להמשיך עלינו כח קדשת האויר הנח והזך שלהם שהוא נמשך עלינו בכח הצדקה דיקא כנ"ל. ועל-כן אומרים שלש פעמים צדקתך דיקא, כי דיקא על-ידי בחינת צדקה נמשך תקון זה כנ"ל. וזה שנוהגין הצדיקים לומר תורה ומוסר בסעדה שלישית דיקא, כי אז יכולין להשמיע הדבור למרחוק כנ"ל:
רמה קרני בה' שמואל א, ב, א) ולא רמה פכי.'קרן' דיקא בחינת והוי לה קרנא קרן השופר וכו'. שמן המשחה עין לעיל). אין קדוש כה' וכו' אל תרבו תדברו גבהה גבהה כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות וכו'. לשון מנין שגם עלילות ובלבולים ושקרים של הסטרא אחרא בחינת עלילות, שהם דברים, שהם לשון שקר, הכל נמנה לפניו יתברך, כי אף-על-פי שאין קץ להשקר, אבל ה' יתברך יודע מספרו ומנינו עד היכן יש לו כח להתגבר, כי הוא ידע מה בחשוכא וקץ שם לחשך. על-כן סוף כל סוף יתגלה האמת ויתתקן הכל. בחינת ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל וכו' עד וירם קרן משיחו, קרן דיקא, כי הכל בכח הצדקה שהוא עקר הקרן הקימת לעד כנ"ל. ועל-כן עקר הגאלה על-ידי צדקה, כמו שנאמר, "ציון וכו' ושביה בצדקה", ושביה בצדקה דיקא, כי על-ידי הצדקה נעשין בעלי תשובה וגרים, שעל-ידי-זה עקר הגאלה, בחינת ובא לציון גואל ולשבי פשע וכו'. וזה בצדקה תכונני רחקי מעשק וכו'. כי עקר צמיחת קרן משיח הוא על-ידי הצדקה כנ"ל. וזה שסים שם, "הן גור יגור וכו' מי גר אתך וכו'" ישעיה נד), שמדבר לענין גרים, כמו שפרש רש"י שם, הינו על-ידי הצדקה נעשין גרים ובעלי תשובה, שעל-ידי-זה עקר הגאלה כנ"ל:
ועשית חג שבועות וכו' מסת נדבת ידך וכו'. בחינת צדקה שעל-ידי-זה נעשה אויר הנח והזך, שעל-ידי-זה נשמע הקול למרחוק וכו', שזה עקר בחינת שבועות כנ"ל: צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן בקש וכו'. פרעה בחינת מ"ט שערי טמאה כנגד זה סופרים מ"ט ימי הספירה וכו'. ולבן בחינת הקלפה שכנגד לבן העליון, בחינת שער החמשים שלרמאותו ושקרותו כמעט אין קץ בחינת ותחלף את משכרתי עשרת מונים וכו' כנ"ל. ועל-כן בשבועות שהוא יום החמשים, בחינת שער החמשים דקדשה, שמשם נמשך כח להכניע ולשבר גם הקלפות ושקרים אלו כנ"ל, על-כן אז הוא זמן הבאת בכורים, כי שבועות נקרא בתורה יום הבכורים, כי בשעת הבאת הבכורים מזכירין מעשה לבן, כמו שנאמר בודוי בכורים דברים כו, ה) "וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ארמי אבד אבי וכו'", כי בשבועות ביום החמשים נמשך כח להכניע ולבטל אותו כנ"ל. ועל-כן פרעה לא גזר אלא על הזכרים, כי שם יש קץ וגבול לרשעותו כנ"ל, אבל לבן בקש לעקר את הכל, חס ושלום, כי שם כמעט אין קץ וגבול לרמאותו ושקרותו כנ"ל. אבל בכח קבלת התורה בשבועות שהוא יום החמשים מכניעין ומבטלין גם אותו כנ"ל:
וזה בחינת החלוק שבין חיה לבהמה, שהחיה חלבה מתר ודמה טעון כסוי, והבהמה חלבה אסור ואין דמה טעון כסוי. וההכר בין חיה לבהמה הוא בקרנות. כמבאר בשלחן ערוך הסימנים): כי ענין עקר כסוי דם בעפר הוא על-פי הנ"ל, כי עקר הרע והטמאה הוא השקר. ועקר הטוב והקדשה הוא האמת. ועצם התגברות השקר מחמת שהוא הרבה מאד כמעט בלי גבול, הוא נכנע ונתבטל ונופל על-ידי-זה בעצמו בבחינת עת אשר שלט האדם באדם לרע לו קהלת ח, ט) דיקא. כי כל מה שהשקר מתגבר ביותר על-ידי רבוי נכליו וערמומיותו בלי שעור על-ידי כל זה נכר האמת בסופו, כי סוף כל סוף מי שחפץ באמת רואה האמת דיקא על-ידי-זה. כמבאר מזה קצת לעיל). ויותר מזה מבאר הענין להחכם המבין מדעתו החפץ באמת לאמתו וכנ"ל. וזה בחינת כסוי דם בעפר, כי הדם הוא הנפש והחיות שבחי ושם עקר אחיזת הרע שהוא רוח הבהמיות. וצריכין לבררו כנ"ל להודיע להטוב את מעלתו כדי שיעלה הטוב מהרע, דהינו שיתברר ויתגלה האמת מהשקר שהוא עקר ברור הטוב כנ"ל. ועל-כן מכסין הטוב בעפר, כי עפר הוא בחינת ההתחלה והסוף של כל דבר, כי הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. ובההתחלה והסוף הכל אחד, כי כל הדברים שבעולם אף-על-פי שכל אחד משנה מחברו מאד במראיתו וטעמו וריחו ותבניתו, אף-על-פי-כן בראשית ותכלית הם באחדות בלי הבדל, כמבאר בספר הא"ב החדש באות דעת סימן א. מבאר שם כי בראשית ובתכלית הם באחדות בלי הבדל וכמו שהוא בשרשם העליון ברוחניות שבראשית השתלשלותם של כל הדברים משרשם העליון שנמשכו משם ובתכליתם האחרון שצריכין כלם לחזר ולהכלל שם, ששם כלם באחדות אחד בלי הבדל כנ"ל. כן ברא ה' יתברך דגמתו בעולם הזה בגשמיות, והוא העפר הגשמי הזה שהוא תכלית הגשמיות מכל הנאצלים והנבראים והנוצרים והנעשים שבעולם, והוא בחינת סוף מעשה, וסוף מעשה במחשבה תחלה, הינו כמו שבתחלת המחשבה שהוא ההתחלה והשרש והתכלית והסוף של כל הדברים ששם הכל באחדות בלי הבדל כנ"ל. כמו כן בסוף המעשה שהוא העפר כנ"ל, שם הראשית והתכלית של כל הדברים ושם הכל אחד בלי הבדל, כי העפר הוא הראשית והתכלית של כל הדברים, כי הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר ושם בהעפר כל הדברים באחדות בלי הבדל, כי בהעפר בעצמו אין שום שנוי, כי העפר יש לו דמות אחת וטעם אחד במקום זה ובמקום זה, ואף-על-פי-כן צומחים ממנו דברים משנים בלי שעור, פרות מפרות שונות, וכל מיני מתכות וכל מיני בעלי חי ובני אדם למיניהם וכו' וכו', הכל היה מן העפר וכו'. נמצא, שהעפר הוא הראשית והתכלית של כל הדברים ששם, הכל אחד בלי הבדל, ועל-כן מבחינת עפר, משם עקר אחיזת השקר ומשם הכנעתו ובטולו, וזה גם כן בכלל הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר, שם מכרח לכלות זהמתו ולהתהפך לתחלת שרשו, שהוא האמת, כי גם השקר אחיזתו מהאמת, כי כל שקר שאין בו אמת, אינו מתקים כנ"ל, ועל-כן כשנאחז זהמת הנחש בהאדם שהוא השקר, כי הנחש הוא עצם השקר שבא מתחלה ועד סוף בשקרים רבים על האדם, והוסיף וגרע ואמר, "אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן וכו'" בראשית ג, א). ואחר כך אמר שקר, לא מות תמתון כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם שם), שכל זה הם דברי שקרים וכפירות, עקר זהמת הנחש, על-כן אז אמר להם ה' יתברך, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". כי בטול השקר הוא על-ידי העפר עצמו ששם אחיזתו כידוע, שאין לך דבר שלא יהיה לו שרש למעלה, ועל-כן גם השקר בהכרח שיהיה לו איזה שרש ואחיזה, כי הלא אמת הוא ההפך ממש מן השקר, אך שרש אחיזת השקר הוא מבחינה הנ"ל, מבחינת הראשית של כל הדברים שבעולם, כי מחמת שבראשית שרש כל הדברים, שם הכל אחד בלי הבדל, נמצא, ששם אין הבדל כלל בין כסף ובדיל ונחשת וזהב. וכן בין מספר מאה לאחד וכו'. על-כן משם נשתלשל בכמה השתלשלות אחיזה להשקר שיש לו כח להפך את הדברים לומר על בדיל שהוא כסף ועל נחשת שהוא זהב ועל מאה מאתים וכיוצא בזה לאין קץ, כי הכל נמשך מחמת שבהשרש בראשיתם באמת אין הבדל ביניהם, כי שם הכל אחד וזה עקר תכלית האמת ומשם נשתלשל אחיזה להשקר להפך מהפך אל הפך לומר על בדיל שהוא כסף וכו', אבל משם בעצמו עקר הכנעתו, כי בודאי עקר האמת הוא התכלית, דהינו לידע השרש והתכלית של כל הדברים ששם הכל אחד בלי הבדל, שזה עקר תכלית האמת, דהינו לידע שה' יתברך ברא כל דבר ולהכיר אותו יתברך על-ידי כל דבר שבעולם, כי בודאי מי שהוא מבין על כל מיני מתכות ועל כל הסחורות ואי אפשר להטעותו בעסקי משא ומתן כי יודע ומכיר בין כסף סיגים לכסף צרוף. וכן בכל הסחורות בין רע לטוב. הנה אף-על-פי שהוא מבין גדול כל כך בסחורות וחפצי חל, אף-על-פי-כן אם אינו מסתכל על התכלית לעשות המשא ומתן לשם שמים כדי שיוכל לעסק בתורה ולהרבות בצדקה. הנה איש כזה בודאי רחוק מאמת, מכל שכן מי שהוא חכם גדול בחכמות חיצוניות, אפלו אם משיג כמה דברים לאמתתן כמו שיש כמה חכמות שהשיגו אמתתן, כגון, חכמת ההנדסה והמספר, אף-על-פי-כן אם אינו מסתכל על התכלית האחרון, מכל שכן אם על-ידי חכמתו נתעה ונבוך מחכמה לחכמה עד שבא לידי כפירות בה' יתברך, או בדבר אחד מתורת משה בכתב ובעל פה. הנה איש כזה לא די שרחוק מאמת כי אם הוא עקר השקר, כי מה יועיל לו שיודע שקרקע זו כך וכך ארכה ורחבה באמת על-פי חכמת ההנדסה והמספר, או כמה גבה המגדל הזה וכו', מאחר שאינו מאמין ויודע מי ברא אותו ואינו חושב מחשבות ואינו משתדל לעבד באמת את מי שברא את הקרקע הזאת והמגדל הזה עם כל החכמות הכלולים בהם. וחכמתו ודעתו היא שובבותו, כי על-ידי חכמתו דיקא הוא מתרחק ביותר מעצם האמת, שהוא ה' יתברך והתורה והצדיקים האמתיים והוא מטעה ומרמה את הבריות בחכמותיו, כי אף-על-פי שחכמותיו הם אמתיים, שיודע מופתי ההנדסה וכיוצא לאמתתן, אף-על-פי-כן מאחר שמתרחק על-ידי-זה מחכמה האמתיות, שהוא תורת משה בכתב ובעל פה, בודאי אין שקר וטעות גרוע מזה, שמחליף עולם עומד בעולם עובר. ובאמת אינו מטעה את העולם כי אם את עצמו, כי אחריתו עדי אבד, כי סוף כל סוף ישוב אל העפר ומאומה לא ישא בעמלו מכל חכמות כאלו, אדרבא, יהיה אחריתו להכרית על-ידי-זה דיקא, מאחר שחטא והחטיא את הרבים בכפירות ובלבולי אמונה על-ידי חכמותיו דיקא. והוא דומה כמו מי שהוא חכם בגנבות בכמה תחבולות איך לכנס לתוך הבית הסגור ומקף בשומרים והוא עושה תחבולות בחכמות נפלאות עד שחותר וגונב אוצרות מבית המלך. נמצא, שהוא חכם גדול ומתפאר את עצמו בחכמתו לפני חבריו הגנבים כמה רב חילו וחכמתו לחתר ולגנב סגלות כאלו. ואחר כך תופסין אותו ומענין אותו בכל מיני ענויים ותולין אותו על עץ וכל האוצרות חוזרין לבית המלך. וגם זה הגנב היה חכם אמתי שידע חכמות באמת איך לגנב מבית סגור מה שאנו אין אנו יודעים שום דרך לזה. ואף-על-פי-כן לא הועיל לו חכמתו, אדרבא, על-ידי-זה דיקא ענו אותו בענויים משנים כל כך. וכן יש לזה משלים הרבה בלי שעור. יבינם המשכיל החפץ באמת מעצמו. על-כן אין שום חכמה ותבונה ועצה לנגד ה', כמו שנאמר, "הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם". ובודאי טוב יותר מי שהוא תם וישר מעודו ואינו מבין על שום סחורה ולא על מיני מתכות ואינו בקי בשום חכמה, אבל הוא עוסק בתורה ועבודה יומם ולילה, כי אף-על-פי שאינו יודע להבחין האמת בין כסף לבדיל, אבל הוא יודע האמת לאמתו שהכסף והבדיל שניהם ברא ה' יתברך הבורא היחיד יתברך שמו, שעקר התכלית לעבדו באמת על-פי התורה שבידינו. ועל זה נאמר, "טוב רש הולך בתמו מעקש דרכים והוא עשיר", כי אף-על-פי שזה עשיר ובקי בכל הסחורות, אבל מאחר שהוא עקש דרכים, בודאי טוב רש ממנו, מאחר שהולך בתמו כנ"ל. וכמו שמצינו בצדיקים הראשונים שנמצאו בהם שלא היו מכירים אפלו בצורת מטבע, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה:
נמצא, שעקר האמת הוא התכלית, דהינו שיסתכל בכל דבר על האמת לאמתו, שבכל דבר שיראה יאמין מיד שה' יתברך ברא אותו ברצונו בתבנית הזה ובטעם הזה וכו'. ויכסף וישתוקק וישתדל לעבד את ה' יתברך על-ידי-זה הדבר, כמבאר בדברי רבנו, זכרונו לברכה, בהתורה לכו חזו מפעלות ה' בסימן לט בלקוטי תנינא) וכו' וזה עקר האמת, אבל מי שיודע האמת שזה כסף צרוף וזה כסף סיגים, אבל כופר בעקר חס ושלום, בהבורא אותו, או אפלו אם מאמין בה' יתברך שברא אותו, אבל אינו מאמין בהמצוות התלויות בזה הדבר, כגון שהוא חכם גדול לעשות בזהב ובכסף ויודע האמת להבחין בין כסף סיגים וכו'. כנ"ל, אבל הוא עושה מלאכה בשבת, או ביום טוב. הנה בודאי אין שקרן ורשע יותר ממנו, מאחר שכופר במצות שבת ויום טוב שנחשב כמומר לכל התורה שהיא תורת אמת וכן כל כיוצא בזה. על-כן עקר האמת הוא התכלית, דהינו שיכון בכל דבר לאמתתו, שיזכה לעבד ה' יתברך על-ידי-זה הדבר. ובכל הדברים שרוצה לידע בהם האמת יהיה כונתו בשביל שרש תכלית האמת, שהוא ה' יתברך והתורה והצדיקים, שהם עצם האמת ועל-ידי-זה נתבטל השקר, כי עקר אחיזת השקר הוא מהראשית והתכלית, כי מחמת שבהראשית והתכלית כל הדברים הם באחדות בלי הבדל, משם נשתלשל אחיזה להשקר שיש לו כח להפך האמת כנ"ל. ועל-כן על-ידי-זה עקר הכנעתו בבחינת אין הדין נמתק אלא בשרשו, כי מי שמסתכל בכל דבר על עצם האמת אין יכולין להטעותו לעולם, ואפלו אם לפעמים מטעין ומרמין אותו אינו נחשב בשם ההטעאה כלל, אדרבא, השקרן והמטעה הוא מטעה את עצמו. כמו למשל, כשהסטרא אחרא והבעל דבר מקים בעולם איזה צבוע ומפרסם של שקר כדי לרמות את הבריות, כדי שיפלו על ידו למכמרת היצר הרע. הנה מי שהולך באמת לאמתו אינו יכול להכשילו, כי מי שמתקרב אפלו להצבוע והשקרן, אבל כונתו באמת כי טועה את עצמו וסובר שהוא איש אמת. ואם היה יודע שאין רצון ה' יתברך להתקרב אליו, לא היה מתקרב אליו, רק שסובר שרצון ה' שיתקרב אליו, כי הוא סובר שהוא איש תמים באמת. הנה זה האיש עובד את ה' באמת מאחר שכונתו לשמים. ובודאי מאחר שכונתו לשמים סוף סוף יעזרו ה' יתברך, שיתגלה לו האמת ויפרד מהשקרן ויתחבר להצדיק האמת וכן כל כיוצא בזה. שבודאי מי שמסתכל תמיד על שרש האמת שהוא להתקרב לה' יתברך ולתורתו ולצדיקים אמתיים הנלוים אליהם באמת, שזה עקר האמת וחוץ מזה הכל שקר. הנה מי שמסתכל על האמת הזה בודאי בסוף יזכה לאמת ואפלו בעת שנתעה, חס ושלום, באיזה שקר, אינו נענש על זה מאחר שכונתו לשם שמים. ובלבד שלא יטעה את עצמו, שיאמר שכונתו לשמים ובאמת אינו כן. והלב יודע אם לעקל; אם לעקלקלות, כי בוחן לבות הוא יודע האמת. וזה כלל גדול ועצה נפלאה בעבודת ה' לכל אדם שבעולם מגדול ועד קטן באיזה מדרגה שהוא, בפרט בדורות הללו שהתגבר השקר ובלבל את העולם מאד מאד כמעט בלי שעור. ועקר העצה נגד השקר הוא האמת, הינו שלא יטעה האדם את עצמו ובכל דבר שהוא מספק בו ואינו יודע האמת יחשב בלבו שהוא רוצה רק האמת לאמתו ויבקש מה' יתברך שיזכהו לנקדת האמת ואחר כך ימסר כל תנועותיו לה' יתברך ואז איך שיוליכהו ה' יתברך כך הוא האמת. ואפלו אם רואה שעשה כך כמה פעמים ועדין לא זכה להאמת, ואפלו אם לפעמים נודע לו אחר כך שטעה עצמו באיזה דבר, אף-על-פי-כן אם היה כונתו רצויה באמת, נחשב הכל לאמת, כי רחמנא לבא בעי. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ובלבד שיכון לבו לשמים. וגם מי יודע דרכי ה' נפלאות תמים דעים אולי זה הוא דרכו והליכתו להאמת, שאי אפשר לו לפי מעשיו לזכות בהאמת, כי אם על-פי דרכים אלה שעבר בהם, כי דרכיו ה' יתברך נפלאים מאתנו מאד. וכל הדברים האלה אי אפשר לבאר בפה ובכתב, כי הם מהדברים שאין להם שעור כנ"ל. ואף-על-פי-כן האמת הוא אמת ומי שחפץ באמת לאמתו ואינו מטעה את עצמו בודאי סוף כל סוף יזכה לאמת:
וזה בחינת עפר, שהוא ההתחלה של כל הדברים והסוף והתכלית של כל הדברים, כי הכל היה מן העפר והכל שב וכו' כנ"ל. ומשם שרש אחיזת השקר בבחינת ונחש עפר לחמו, בחינת ועפר תאכל כל ימי חייך ושם הכנעתו ובטולו בבחינת אמת מארץ תצמח. 'מארץ' דיקא, כי עקר אחיזת השקר מבחינת עפר מחמת ששם הכל אחד, שמזה נשתלשל אחיזת השקר להפך הדברים מבדיל לכסף וכיוצא בזה, מחמת שבשרשם באמת אין בהם שנוי כנ"ל, אבל על-ידי-זה עקר בטולו והכנעתו של השקר, כי על-ידי שרש האמת מתבטל השקר, כי עקר הכנעת ובטול השקר שהוא בלי קץ ומספר, הוא על-ידי שרש האמת ששם הוא גם כן למעלה מהמספר מחמת ששם הכל אחד כנ"ל, כי מי שמסתכל על השרש והתכלית שהוא עצם האמת, שהוא הבורא יתברך שברא כל הדברים יש מאין, ואליו הם שבים ללכת לחזר ולהכלל בו בסופם בעת חדוש העולם ומי שמסתכל על זה בודאי אין לשום שקר אחיזה בו ומכל מיני רע וטמאה ושקר יכול לחזר להאמת ולהקדשה שהוא ה' יתברך, מאחר שבכל מקום שהוא יודע שהכל מה' יתברך וה' יתברך נמצא בכל מקום תמיד. בבחינת תהלים קלט, ח) אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך אשא כנפי שחר אשכנה וכו' גם שם ידך תנחני וכו', ואמר אך חשך וכו' גם חשך לא יחשיך ממך וכו'. ועל-כן מי שמאמין בזה תמיד, בודאי אין שום חשך ושקר ורע וטמאה בעולם שיוכל להרחיקו מה' יתברך ותורתו. וצדיקים אמתיים שהם כלא חד עצם האמת שהוא אחד. וכל מה שמרבה הבעל דבר בשקריו ורמאותיו להרחיקו מהאמת, יתקרב אל האמת יותר ויותר על-ידי-זה דיקא בבחינת ירידה תכלית העליה וכמו שנאמר, "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו וכו'". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, שהם משולים לעפר ולכוכבים כשהם יורדים, יורדים עד עפר, וכשהם עולים, עולים עד הכוכבים. ועתה מה נמלצו לחיך דבריהם הנפלאים, כי הא בהא תליא, כי דיקא מחמת שהם יורדים מאד עד עפר, על-ידי-זה דיקא הם עולים מאד עד לרקיע, כי השקר הוא בחינת המן זהמת הנחש מתגבר כנגד ישראל ומבלבלם בשקריו ונכליו וערמומיותיו עד שמחטיאם ומשפילם עד עפר, אבל מעצם קדשת ישראל בשרשם ומגדלת הצדיקים שבכל דור ודור הם מאירים האמת בעצם ירידתם ושפלותם עד עפר, עד שעל-ידי בחינת עפר דיקא הם חוזרים להאמת ונגבהים ועולים עד לשמים. כי בחינת עפר הוא שרש השקר כנ"ל, והוא בטולו על-ידי קדשת הצדיקים אמתיים בחינת מרדכי, שיודעין לגלות האמת בתכלית הירידה עד עפר. כי מהפכין הירידה לעליה גדולה שדיקא על-ידי בחינת עפר ששם הכל אחד שעל-ידי-זה התגבר השקר כנ"ל, על-ידי-זה דיקא יהיה נכנע ונופל השקר, על-ידי התגברות האמת שמאירין בישראל שיסתכלו בכל דבר על עצם שרש האמת שהוא בחינת עפר ששם הכל אחד כנ"ל, שעל-ידי-זה נופל השקר ונמחה ונתבטל מן העולם. וזה בחינת במדבר כד) ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד. כי עמלק שהוא זהמת הנחש עצם השקר יונק מבחינת ראשית ששם הכל אחד, שמשם השתלשלות אחיזתו להפך כל הדברים מזה לזה וכו' כנ"ל. ועל-ידי-זה בעצמו; ואחריתו עדי אובד, כי על-ידי-זה בעצמו הכנעתו ומפלתו כנ"ל:
וזה שאמר בלעם במדבר כג, י), "מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל". 'עפר יעקב' דיקא, כי יעקב הוא בחינת אמת, כמו שנאמר, "תתן אמת ליעקב". וזהו מי מנה עפר יעקב, כי העפר כשהוא בבחינת יעקב, שמעוררין שרש האמת ששם הכל אחד בחינת עפר כנ"ל, אז עקר הכנעת השקר הוא על-ידי-זה דיקא כנ"ל. וזהו בחינת מי מנה עפר יעקב, 'מי מנה' דיקא, כי אי אפשר למנות הקדשה והמצוות שהם בחינת אמת המתגלים על-ידי בחינת עפר יעקב כנ"ל, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה על מקרא זה, "מי מנה עפר וכו'". אין חשבון במצוות שהם מקימין בעפר וכו', כמו שפרש רש"י שם. ולכאורה קשה למה תפס דוקא את המצוות התלויות בעפר, הלא יש הרבה מצוות התלויים בבהמות וחיות וצמחים ושאר דברים, אך על-פי הנ"ל מבאר היטב, כי כל התורה והמצוות הם בחינת אמת, כמו שכתוב, "תורת אמת". וכלם הם תלויים בבחינת עפר יעקב שהוא בחינת עצם שרש האמת, ששם דיקא נכנע השקר כנ"ל. וזהו מי מנה דיקא, כי הוא מכניע השקר שהוא בבחינת וחסרון לא יוכל להמנות, כי אין מנין וקצבה להשקר, אבל על-ידי בחינת עפר יעקב שהוא עצם שרש האמת, בחינת למעלה מהמספר, על-ידי-זה מכניעין השקר שאין לו מנין, שהוא בבחינת למטה מהמספר וכנ"ל. וזהו מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, רביעותיהן של ישראל וכו', דהינו בחינת הטוב היוצא על-ידי זרע הילודים כמבאר היטב בהתורה), שזהו בחינת ה' יספר בכתוב עמים זה ילד שם סלה תהלים פז, ו). וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק זה; שה' יתברך מסתכל מתי תבוא הטפה שהצדיק נולד ממנה. ולכאורה תמוה מה שיך אצל ה' יתברך שהוא מסתכל מתי תבוא הטפה שהצדיק נולד ממנה, הלא הוא יודע תעלומות ויודע מיד אם היא טפה של צדיק אם לאו?! אך באמת בכל ההולדות של ישראל אפלו של גדולי הרשעים אי אפשר שלא יהיה נעלם בהם הטוב של הצדיק רק שהוא בהעלם גדול. ולפעמים צריך שיעבר נשמת הצדיק שהוא הטוב דרך כמה וכמה הולדות של רשעים גדולים. וסוף כל סוף מתברר הטוב ויוצא הצדיק ברור. כמו שראינו בכמה דורות, בפרט בנשמת דוד שמתחלה יצאה על-ידי מעשה מכער של בנות לוט וכו' וכו'. וכמבאר בכתבי האר"י ז"ל הרבה מזה. וכל זה הוא סוד מה שכתב אדוננו, מורנו ורבנו על פסוק, "ה' יספר בכתוב וכו' זה ילד שם וכו' עין שם בכתבי האר"י ז"ל במקומות שמדבר מזה, ואז תבין מעט כטפה מן הים מדברי רבנו, זכרונו לברכה הנ"ל). ועל-כן ה' יתברך מסתכל תמיד מתי תבוא הטפה של הצדיק, כי בודאי גם בעת שה' יתברך יודע שעדין לא באה הטפה של הצדיק, אף-על-פי-כן הוא צריך להסתכל בודאי על הטפה, אף-על-פי שהיא של רשע, להסתכל בה ולעין בה ולשמרה היטב, כי הוא יודע תעלומות, שדיקא מטפה זו ישתלשל הולדת הצדיק, כי אף-על-פי שהיא טפה של רשע, אבל הטוב הנפלא נעלם בה מאד. ועתה אנו יכולין לפרש דברי רבותינו זכרונם לברכה כך, מתי תבוא הטפה שהצדיק נולד ממנה, הינו שהצדיק יהיה נולד אחר כמה דורות ממנה. לא כמו שמבינים על-פי פשוטו שהצדיק נולד ונתהוה מטפה זו מיד וגם זה אמת, אבל לפי דברינו הפרוש שהטפה אפלו היא של רשע, רק שהצדיק יהיה נולד ממנה לאחר כמה דורות, ושניהם אמת). על-כן נסמך, "ומספר את רבע ישראל, ל "מי מנה עפר יעקב", כי כל המקרא מדבר מברור הטוב מהרע, שהוא בחינת התגלות האמת מהשקר, שהוא בחינת מי מנה וכו'. ומספר וכו', שכל זה נעשה על-ידי הצדיקים הנ"ל שיכולין לגלות להטוב הכבוש מעלתו וכו' ולהוציאו משם ולהחזירו אל האמת כנ"ל. וזהו שאמר שם מקדם, "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב". 'לא יתחשב' דיקא שאינם נכנסים בכלל חשבון כשאר האמות, כי הם עצם האמת שהוא למעלה מהחשבון והמספר כנ"ל. וזהו בחינת הן עם לבדד ישכן, שהם נכללין בבחינת בטח בדד עין יעקב. שהוא בחינת האמת שהוא תכלית האחדות שהוא בחינת בטח בדד. כי האמת הוא לבדו, כי האמת הוא אחד כנ"ל. ועל-כן ובגוים לא יתחשב, כי הם למעלה מהחשבון, ששם אחיזת השקר כנ"ל, כי מי מנה עפר יעקב ומספר וכו' וכנ"ל: וזה בחינת והיה זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ וכו'. 'כעפר הארץ' דיקא, כי זרע ישראל שהם עקר הטוב בחינת אמת הם בבחינת עפר הארץ, בחינת עפר יעקב שהוא למעלה מן המנין, בבחינת מי מנה עפר יעקב, כי העפר מכניע השקר שהוא נאחז בבחינת מנין ומספר וכו' וכנ"ל: וזהו בחינת כסוי דם בעפר, 'בעפר' דיקא, כי דם החי שנאחז בו הרע, שהוא בחינת שקר כנ"ל תקונו על-ידי כסוי בעפר, כי עפר דקדשה שהוא עפר של מצות כסוי מכניע ומבטל השקר שהוא הרע בבחינת מי מנה עפר יעקב וכו', כי עפר הוא השרש והסוף של כל דבר, ששם מתבטל השקר וחוזר הכל אל האמת כנ"ל:
וזהו בחינת עפר סוטה שהוא מברר האמת אם נטמאה אם לאו. כי דיקא העפר הקדש שבקרקע המשכן מברר זה, מחמת שעפר כלול משתי הבחינות שמשם אחיזת השקר ושם בטולו, על-כן שם נבחנת הסוטה כששותה המים עם העפר אם יניקתה וחיותה מעפר טמא שהוא השקר, זהמת הנחש, בחינת ונחש עפר לחמו. ומעלה מעל באישה ופגמה בטפי ההולדה ששם עקר הטוב, כי כל הטוב שבעולם יוצא בזרע הילודים, שעל-ידי-זה נולדים בני ישראל המכירים בה' יתברך ותורתו. ועל-ידי העפר נכר אם פגמה בזה כנ"ל, או אם הוא להפך שהיא טהורה ואז ונקתה ונזרעה זרע על-ידי-זה דיקא, כי אז היא זוכה לנק מעפר דקדשה, מעפר יעקב שהוא בחינת אמת, שעל-ידי-זה יוצא הטוב בזרע הילודים בחינת ונקתה ונזרעה זרע, שעל-ידי-זה יוצא הטוב בבחינת מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל וכו' כנ"ל. ועל-כן היא מביאה מנחת קנאות, שהיא מנחת שעורים שהוא בבחינת עמר שעורים, כמו שאיתא בזהר הקדוש. כי עמר שעורים הוא בחינת מה שמבררין הטוב הכבוש בין הבהמות וכו'. שמשם כל התאוות, שזהו בעצמו בחינת מנחת סוטה. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, היא עשתה מעשה בהמה, אף קרבנה מאכל בהמה, הינו כנ"ל, כי כל התאוות הם מרוח הבהמיות על-ידי הטוב שנתערב בהם, שמשם עקר אחיזתם להתגבר על האדם, חס ושלום, על-כן הכנעתם על-ידי קרבן שהוא מאכל בהמה כדי לברר החיות של הבהמות בבחינת עמר שעורים כנ"ל. שעל-ידי-זה יוצא הטוב ומתגלה האמת כנ"ל, שזהו סוד ספירת העמר כנ"ל:
וזהו שאמר אברהם, "ואנכי עפר ואפר", כי אברהם רצה להתפלל על סדום להצילם על-ידי שיגלה הטוב הנסתר בהם. ועל-כן היה מחפש ומבקש אחר הטוב, כמו שנאמר שם בפרשה, "אולי יש חמשים צדיקים וכו' אולי ימצאון שם שלשים וכו'". על-כן מחמת שרצה לברר הטוב מהרע, דהינו האמת מהשקר. על-כן הקדים לומר, "ואנכי עפר ואפר", שהשים עצמו כעפר, דהינו שקשר עצמו לבחינת השרש והתכלית של כל דבר שהוא בחינת עפר, שעל-ידי-זה מתגלה האמת מן השקר בבחינת מי מנה עפר יעקב כנ"ל, כי עקר התקון הנ"ל שיקשר עצמו לשרש האמת כנ"ל, הוא על-ידי בחינת עפר ממש, דהינו שיבטל עצמו בתכלית הבטול ויהיה בעיני עצמו כעפר ואפר, בבחינת ונפשי כעפר לכל תהיה, דהינו שיבטל עצמו מכל וכל כאלו אין לו שום הרגשה ושום ישות. ויקשר עצמו רק להשרש ששם הכל אחד. שמשם בחינת עפר דקדשה שהוא בחינת עצם האמת ועל-ידי-זה נכנע השקר ונתגלה האמת כנ"ל: וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בשכר שאמר אברהם, ואנכי עפר ואפר, זכו בניו לשני מצוות, לעפר סוטה ולאפר פרה, עפר סוטה הוא בחינת ברור על-ידי בחינת עפר דיקא כנ"ל. וזהו גם כן בחינת אפר פרה שמטהרת מטמאת מת שנמשכה מחטא אדם הראשון, שעל-ידי-זה נמשך זהמת הנחש שהוא זהמת השקר כנ"ל, שמשם נמשכת המיתה והטמאה. וטהרתו על-ידי אפר פרה אדמה, כי אפר פרה הוא בחינת עפר הנ"ל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אשכחן אפר דאקרי עפר, שנאמר, "ולקח מעפר שרפת החטאת וכו'". הינו שזה האפר של פרה, שנקרא עפר, נמשך מבחינת עפר הנ"ל, שהוא בחינת השרש והתכלית של כל הדברים ששם נתהפכין כל הדברים וחוזרין לשרשם. ועל-כן אפר פרה מטמא טהורים ומטהר טמאים, כי היא חקת התורה שאי אפשר להבין, כמו שכתוב קהלת ז, כג), "אמרתי אחכמה והיא רחוקה וכו'". כי נמשכת משרש העליון שהוא ראשית הכל, ששם הכל אחד בלי הבדל ואי אפשר להבין דרכי ה' הנמשכין משם. ומחמת שאי אפשר להבינם, כי נראים כשני הפכים בנושא אחד, משם משתלשל אחיזת השקר שהם החכמות שקר של כל הנבוכים מתורת ה' שהם מהפכין מרע לטוב ומטוב לרע וכו'. וכל זה מחמת שאין מבטלין דעתם הנבוכה להסתכל על השרש באמת ובאמונה ששם הכל אחד, רק שאי אפשר להבין דרכי ה' הנמשכין משם. ועל-כן אפר פרה, שהיא חקת התורה שנמשך משם, כי הוא חקת התורה כנ"ל. על-כן הוא מטהר מטמאת מת, כי דיקא על-ידי בחינת עפר שהוא בחינת אפר פרה שנקרא עפר, שהוא שרש הכל ותכלית הכל, על-ידי-זה נכנע השקר, שהוא הטמאה, כי על-ידי-זה נתעלה האמת מבחינת עפר יעקב וכו' כנ"ל:
ועתה מה מאד מדקדק הפסוק, "הכל היה מן העפר וכו'" הנ"ל מתחלתו לסופו. כי זה לשון הפסוק שם קהלת ג), "הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", הינו כנ"ל, כי עפר הוא בחינת אחדות, בחינת הראשית והתכלית של כל הדברים, ששם כל הדברים באחדות בלי הבדל. וזהו; "הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר וכו'" 'אל מקום אחד' דיקא שהוא הראשית והתכלית של כל דבר, שזהו בעצמו בחינת עפר, בחינת הכל היה וכו' והכל שב אל העפר וכנ"ל. ועל-כן העפר מכלה הזהמא של כל הדברים, ששבים כלם לשם לכלה הפשע ולהתם חטאת, כי משם השתלשלות השקר שהוא עקר הרע והטמאה וכו' כנ"ל. ושם בעצמו נכלה השקר ונתבטל, כי שם חוזר אל האחדות שהוא בחינת אמת, כי אמת הוא אחד כמו שמבאר בהתורה אמר רבי עקיבא בסימן נא) וכנ"ל:
וזה פרוש בהעלתך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות וזה מעשה המנורה מקשה זהב וכו', אור המנורה זה בחינת אור הצדיק האמת שהוא עקר אור המאיר בכל העולמות מכל שכן בעולם הזה, וכל האורות שבעולם כלם נמשכין ממנו. ועל-כן אור המנורה מאיר על-ידי השמן, כי שמן הוא בבחינת אויר הנח והזך, שזהו בחינת שמן המשחה, בחינת הנה מה טוב ומה נעים וכו' כשמן הטוב וכו', בחינת לריח שמניך וכו' ועין לעיל) ויתבאר לקמן ). ועל-כן על-ידי השמן בחינת גרים שנעשין, על-ידי אויר הנח והזך, על-ידי-זה מאירה המנורה, כי על-ידי-זה דיקא נתגלה אור הצדיק האמת כנ"ל. וזהו "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". 'פני המנורה' זה בחינת הצדיק האמת הרב האמת שבדור, "שבעת הנרות" הם שאר הצדיקים אמתיים הנמשכים ממנו כענפים מאילן שהם בחינת תלמידיו. כמובא בזהר הקדוש לענין רבי שמעון בר יוחאי והחבריא וכו', עין שם). והזהיר הכתוב, שבכל שבעת הנרות, שהם בחינת כלליות כל הצדיקים שבדור, כלם יהיה השתדלותם להאיר "אל מול פני המנורה" להמשיך אור הצדיק האמת בעולם שהוא היחיד בדורו, שהוא בחינת נקדת האמת שבין הצדיקים. שהעקר להמשיך אורו בעולם, שעל-ידי-זה יתתקן הכל, כי יש כמה צדיקים אמתיים וכלם אמת. אבל יש צדיק שהוא בחינת נקדת האמת שבין הצדיקים, שהוא עקר עצם האמת בחינת אבן טוב, שהוא עקר האור המאיר האמת בכל העולמות וכל מי שצריך לקבל אמת צריך לקבל ממנו, כי שאר כל הצדיקים מכל שכן שאר הכשרים והעולם, כלם הם בחינת חלונות אצלו. כמו שמבאר במקום אחר שיש באמת בחינת אבן טוב וחלון, עין בסימן קיב). ועל-כן האמת של שאר הצדיקים אינו יכול להכניע לגמרי את השקר, כי אף-על-פי שהם מכניעים ומבטלים לפעמים איזה שקר אבל הוא רק לפי שעה, אבל אחר כך מתגבר השקר בשקרים ורמאות יותר ומקלקל זה התקון והאמת שהמשיך זה הצדיק בעולם. ולפעמים מתגבר אחר כך הסטרא אחרא והשקר על-ידי האמת של זה הצדיק יותר ויותר, כי יונק מזה האמת ומהפכו לשקריו ורמאותיו עד שדיקא על-ידי-זה האמת הוא מתגבר יותר. וכמו שראינו בחוש כמה פעמים ענין זה וכמו שהזהירו רבותינו זכרונם לברכה על זה במשנה, חכמים, הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות וכו' וכמו שפרש שם הרב עובדיה ברטנורא). וכן רואים כמה פעמים, אבל הצדיק האמת הנ"ל שהוא בחינת נקדת האמת שבין הצדיקים הוא יודע מכל זה והוא יודע האמת לאמתו עד הסוף והוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה , לענין משה רבנו שהיה יודע כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. והוא יודע להמשיך אמת כזה בעולם שאי אפשר לקלקלו בשום אפן. ואף-על-פי שעליו מתגברת הסטרא אחרא והשקר ביותר ויותר מעל כל הצדיקים ומחפה ובודה עליו שקרים שלא עלו על לבו. וכמו שמצינו בכמה דורות שדיקא על הצדיק החד בדרא, הגדול במעלה ביותר אמרו עליו שקרים וכזבים ועלילות שלא עלו על דעתו. והראשון היה אברהם אבינו שאמרו עליו שהוא מין, כמו שמובא במדרש, שאמרו, בשביל המין הזה בא הרעב. וכן משה רבנו שחשדוהו באשת איש וכל אחד קנא לאשתו ממשה, כמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה, וכן ירמיהו חשדוהו באשת איש, וכן כיוצא בזה על גדולי הצדיקים דוקא, יחידי הדורות אמרו דברים כאלה, אבל סוף כל סוף דבריהם חיים וקימים לעד ולנצח ודברי החולקים בטלים ומבטלים, כי שפת אמת תכון לעד. כי הצדיק בחינת נקדת האמת הנ"ל הוא ממשיך אמת כזה בעולם, שהוא בחינת שרש תכלית האמת, שעל-ידי-זה עקר בטול השקר בשרשו כנ"ל. ועל-כן מזהיר הכתוב שכל שבעת הנרות יאירו אל מול פני המנורה, שכל השתדלותם של כל הצדיקים והכשרים הכלולים בשבעת הנרות, שהם בחינת שבעת ימי הבנין, שהם בחינת שבע שבתות של ספירת העמר, כלם יהיו עבודתם להאיר אל מול פני המנורה, להמשיך אור פני המנורה בעולם, שהוא בחינת אור הצדיק, שהוא נקדת עצם האמת שעל ידו עקר בטול השקר לגמרי עד קצה אחרון כנ"ל. וזהו, "וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא". ופרש רש"י, שלא תעשנה איברים איברים על-ידי חבור, כי אם עשת של ככר זהב היתה וכו'. הינו כי המנורה היתה בתכלית האחדות מחתיכה אחת, כי אמת הוא אחד. ואף-על-פי שיוצאין ממנה כפתורים ופרחים וגביעים משקדים הרבה וירך ופרחים וקנים, אף-על-פי-כן הכל נמשך מעשת זהב אחד, כי עקר האמת הוא אחד בתכלית האחדות ואף-על-פי שמהאמת נמשכין התורה והמצוות וכל העולמות שיש בהם גונין ושנויים לאין מספר, אף-על-פי-כן בשרש הכל כלא אחד בחינת עד ירכה עד פרחה מקשה היא, שהכל מעשת אחד, כי כלא אחד, שזה עקר האמת שהוא אחד כנ"ל:
וזהו בחינת החלוק שבין חיה לבהמה; שהבהמה חלבה אסור ואין דמה טעון כסוי. והחיה להפוך, כי יש חלוקים רבים בענין הטוב הכבוש בין העכו"ם שהוא בחינת הטוב המגלגל בבהמות וחיות וכו', כי לפעמים הטוב כבוש מאד בגלות גדול ולפעמים שאינו כבוש כל כך. ועל-פי רב הוא, שכל מה שהטוב גדול במעלה ביותר כשנופל בגלות, חס ושלום, הוא כבוש בגלות גדול ביותר, כי כל מה שהטוב חשוב וגדול ביותר הם מתגברים עליו יותר ויותר, כמבאר בכתבי האר"י באריכות בכמה מקומות, בפרט בספר הגלגולים, שעקר תאוות והשתוקקות הסטרא אחרא והקלפות הוא להתגבר, לנק מהטוב הגדול והחשוב במעלה ביותר, עין שם. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, על היצר הרע; כי הגדיל לעשות יואל ב, כ); שפשט ידו בגדולים. ועל-כן לפעמים הטוב כבוש כל כך עד שאפלו כשמודיעין להטוב מעלתו על-ידי הבחינות שכתב רבנו בהתורה הנ"ל, הם מתגברים עליו בהתגברות גדול יותר ויותר וכו', עד שיוצא משם בזרע הילודים וכו', עין שם. וזה גם הוא לפי מעלת הטוב שמחמת עצם מעלת הטוב הם מתגברים עליו יותר ויותר כשמודיעים לו מעלתו וכו' ומכניסים אותו לתוך עמק מחשבתם יותר וכו' עד שיוצא בזרע הילודים. והכל מחמת גדל מעלת הטוב, שעליו דיקא מתגברים ומתגרים יותר ויותר כנ"ל. וזה בחינת החלוק שבין חיות ובהמות, כי בהמות ראויות לקרבן, אבל לא חיות. וזה סימן על עצם מעלת הטוב הכבוש בבהמות יותר מבחיות. ומחמת זה בעצמו הבהמה מגשמת יותר מחיה, כי תנועתה כבדה הרבה יותר מחיה והחיות קלים בטבעם ופקחים יותר מהבהמות. וזה מחמת שהטוב שבחיות שהוא חיותם אינו כבוש בגלות עצום כל כך כמו בהמות, על-כן תנועתם קלה, כי יש להם חיות יותר, כי עקר החיות מהטוב. אבל הבהמה מחמת שחיותה שמקבלת מהטוב כבוש בעמק הגלות יותר ויותר, על-כן עקר רוח הבהמיות מתגבר בה יותר ויותר, ועל-כן תנועתה כבדה ביותר, כי מתגבר הגשמיות והכבדות יותר מחמת שהטוב כבוש שם בגלות יותר ויותר. ועל-כן עקר הבהמה נקראת על שם רוח הבהמיות שמשם התגברות כל התאוות של הסטרא אחרא, אבל החיה נקראת בשם חיה לשון רוח חיונית, כי שם אין החיות שהוא הטוב כבוש כל כך כנ"ל וכל זה מחמת שהטוב שבבהמות גדול במעלה ביותר, ששם מתגבר הגלות של הסטרא אחרא ביותר. ועל-כן בבהמה גם חלבה אסור, כי מבאר לעיל בהתורה הנ"ל, שלפעמים מתגברים על הטוב כל כך עד שמכרח לצאת הטוב בזרע הילודים, שזהו בחינת ה' יספר וכו'. זה ילד שם וכו'. וההולדה הוא מהמח ועקר המח הוא על-ידי שמנונית וחלבים שבגוף. כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר). ומשם עקר הטפה זרעית, כי השמנונית והחלבים שבגוף עולים אל המח ומהם מתהוה טפה ואחר כך נמשכת הטפה לכלי ההולדה שהם הכליות, ששם עקר החלבים שהם מבשלין את הטפה, שעל-ידי-זה ההולדה. נמצא, שעקר ההולדה על-ידי החלבים. ועל-כן בבהמות שהטוב גדול במעלה, שמחמת זה אי אפשר לבררו בשלמות כי אם על-ידי ההולדה, על-כן גם החלבים אסורים, כי שם עקר התגברות הרע על הטוב שכשמגיע להטוב התעוררות שיזכר מעלתו וישוב לה' יתברך, אזי הם מתגברים עליו ומכניסין אותו לתוך עמק מחשבתם ונכבש שם מאד מאד יותר מבתחלה, כי הרע מתגבר ביותר מחמת שרואה שקרוב שהטוב יצא ממנו. ואזי הרע מתגברת בהתגברות יותר ויותר, אבל ה' יתברך חושב מחשבות ודיקא על-ידי-זה יוצא הטוב מפנימיות עמק מחשבתם שהכניסוהו לשם, שיוצא משם על-ידי זרע הילודים. ועל-כן החלבים שהם סביב כלי ההולדה וכל עקר ההולדה מתהוה מהם, על-כן שם עקר התגברות הרע יותר ויותר, רק שמפנימיות עמק המחשבה המתהוה מהם, משם יוצא הטוב על-ידי טפת ההולדה, אבל הם בעצמם שהם סביבות המחשבה והטפה, שם עקר התגברות הרע, שמתגבר ביותר על הטוב להכניסו לתוך עמק המחשבה כנ"ל. על-כן החלב אסור בבהמה, כי שם עקר התגברות הרע שמתגבר ביותר על הטוב להכניסו לתוך עמק המחשבה כנ"ל, על-כן החלב אסור בבהמה, כי שם עקר התגברות הרע על הטוב כנ"ל. ומחמת זה גם דמה אין טעון כסוי, כי אי אפשר לנו עתה לברר הטוב שבדם על-ידי כסוי בעפר, כי מעצם התגברות הרע שבבהמה על החלב והדם, שהם עקר החיות של כל מין חי, כי החלבים הם קיום המחין שמשם כל שרש החיות. והדם הוא הנפש והחיות של כל הגוף. ומחמת גדל התגברות הרע על הטוב שבבהמה הכבוש ביותר בחלב ודם כנ"ל, על-כן שניהם אסורים, ועל-כן אין דמה טעון כסוי, כי אי אפשר לנו לברר ולהעלות הטוב שבדם בהמה מעצם התגברות הרע כנ"ל, כי עקר הברור שבדם וחלב של בהמה אי אפשר כי אם על-ידי קרבנות שעולין על המזבח ממש, שמעצם קדשת המזבח והבית המקדש מתברר הטוב שבדם וחלב. ועל-ידי-זה עקר הכפרה, מחמת שעולה הטוב מעמקי הקלפות, שזה עקר התקון של כל החטאים. ועתה בגלותנו שאין לנו מזבח ולא קרבן אי אפשר לנו לברר הדם והחלב כלל. וכל תקונם על-ידי בחינת זרע הילודים, הינו שכל הבהמות שהיו בכל הגלות יהיה תקונם בשלמות על-ידי הולדות שיצאו מהם מדור לדור עד שיבוא משיח, שאז יעלו ולדותיהם לקרבנות על המזבח ואז יתתקן כל הטוב שהיה כבוש בהם. ובשביל זה מצינו בתורה בכמה מקומות שהזכירה מהולדות הבהמות. וכמה מצוות תלוים בולדותיהם מה שאין כן בחיה, כמו שכתוב בבהמה, "שור, או כשב, או עז כי יולד וכו'". וכתיב, "קדש לי כל בכור פטר כל רחם וכו' באדם ובבהמה וכו'". כי עקר תקון הבהמות על-ידי בחינת הולדה, מחמת שהטוב שלהם גדול במעלה, שזהו בחינת קרבנות שבאין מבהמות וכו' כנ"ל: ועל-כן אסרה התורה אסור אותו ואת בנו בבהמה ולא בחיה, כי מחמת שבבהמה אין נגמר הברור בשלמות על-ידי שחיטתה בעצמה כי אם עוד צריך הטוב שהיה כבוש בה להתברר על-ידי זרע הילודים. על-כן אסור לשחט אותה ואת בנה ביום אחד. כמבאר לעיל בהלכות שחיטה לענין אסור אותו ואת בנו, עין שם. אבל בחיה לא הזכירה התורה הלדתה בשום מקום ואין שום מצוה תלויה בלדתה, כי שם בחינת החיות והטוב קטן מבהמה ועל-כן אינו כבוש כל כך. ועל-כן הוא מתברר על-ידי השחיטה שלה בעצמה ואין ברורה תלוי בברור ולדותיה ומאחר שאין לה שום שיכות עם ולדותיה לענין ברור הטוב, על-כן אין שיך בה אסור אותו ואת בנו כלל, מאחר שאין ברורם תלוי זה בזה כלל כנ"ל. ומחמת זה בעצמו חלבה מתר, כי שם אין מתגבר הרע בבחינת הולדה שהוא בחינת החלב ששם ההולדה, שמחמת זה נאסר החלב בבהמה כנ"ל, אבל בחיה שאין הרע מתגבר כל כך ויכולין לבררו מיד, על-כן חלבה מתר, כי שם אין הרע מתגבר כל כך להכניסו לתוך עמק המחשבה וכו', שמחמת זה אסור החלב בבהמה כנ"ל. ומחמת זה בעצמו דמה טעון כסוי, כי בחיה עקר הטוב כבוש בגלות בתוך הדם, כי אינו נכבש הטוב לתוך עמק המחשבה וכו', שזהו בחינת בהמה, רק הוא כבוש בעקר החיות שהיא הדם ומחמת שאינו נכבש בעמק המחשבה, על-כן יכולין לבררו מיד ועל-כן דמה טעון כסוי, כי דם החיה אנו מבררין ומתקנין מיד על-ידי הכסוי בעפר כנ"ל. אבל דם הבהמה אי אפשר לברר כי אם על-ידי זרע הילודים שיהיו מהם קרבנות, שאז יעלו דמם על המזבח, שזה גמר תקונם כנ"ל:
ועל-כן דם החיה תקונה על-ידי כסוי דיקא, שצריכין לכסות הדם בעפר, לכסות דיקא. אבל דם הבהמה כשנתתקן על-ידי הקרבנות של המזבח אז תקונו על-ידי זריקה דיקא שהוא באתגליא, שזורקין הדם בגלוי על המזבח שהוא גם כן בחינת עפר, כמו שכתוב, "מזבח אדמה תעשה לי". כי תקון החיה שמתקנין מיד זה בחינת התקונים הנעשים עכשיו בזמן הגלות, אבל תקון דם הבהמה שהוא על-ידי קרבנות, שהוא בחינת ברור הטוב על-ידי הילודים. זה בחינת גמר שלמות התקון שיהיה בזמן ביאת המשיח במהרה בימינו, שאז יתברר הטוב בתכלית השלמות בבחינת ה' יספר בכתוב עמים זה ילד שם וכו', שזה יהיה ביאת המשיח במהרה בימינו. ועל-כן הדם של חיה צריך כסוי דיקא, כי עכשיו אי אפשר לגלות האמת בשום אפן, ואפלו מי שזוכה לאיזה אמת לאמתו אי אפשר לו לגלותו כי אם על-ידי שמכסה אותו בכמה כסויים ולבושים עד שנתכסה באמת מרב בני אדם, רק זעירין אנון שזוכין להבין האמת מתוך הכסוי דיקא. כי עתה בהכרח לכסות האמת כי אם יגלה האמת בפרוש יוכל השקר להתגבר יותר ויותר על-ידי-זה האמת דיקא כנ"ל באריכות, שכל מה שמגלין איזה אמת, הם מתגברין על-ידי-זה דיקא בשקרים יותר ויותר, ובשביל זה החכמים האמתיים צריכין להזהר בדבריהם האמתיים מאד מאד איך לאמרם, לכסותם בכמה כסויים, באפן שלא יתגבר השקר, חס ושלום, על-ידי התגלות האמת דיקא, שזהו בחינת חכמים הזהרו בדבריכם וכו' וכנ"ל. וכן מובן בדברי רבנו, זכרונו לברכה, בכמה מקומות, שבכמה וכמה כסויים צריך הצדיק האמת לדבר עם העולם וכו', עין שם. אבל לעתיד כשיבוא משיח, שאז יתבטל השקר, אז נוכל לגלות האמת בפרהסיא בפני כל עם ועדה, כי עכשיו הוא בחינת ותשלך אמת ארצה, ואפלו מי שהוא איש אמת צריך להסתיר את האמת ולכסותו בארץ ובעפר שלא יתגבר השקר ביותר על-ידי התגלות האמת כנ"ל, אבל לעתיד יתקים, אמת מארץ תצמח. ואז נוכל לגלות האמת לעין כל. ועל-כן תקון דם החיה שהוא בבחינת התקון הנעשה עכשיו בגלות, הוא על-ידי כסוי בעפר. "כסוי" דיקא כנ"ל. אבל בקרבנות שיהיה כשיבוא משיח אז יבררו ויתקנו הטוב שבדם הבהמה על-ידי זריקה דיקא שהיא בגלוי, כי אז נוכל להעלות הטוב שהוא האמת באתגליא ובפרהסיא לעין כל כנ"ל:
ועל-כן עקר ההכר והסימן שבין חיה לבהמה הוא בקרנות, כי הקרנות הם עקר חזק וגבורה של הבעל חי, כמו שנאמר עמוס ו), "הלא בחזקנו לקחנו לנו קרנים". ודרך שם עקר המשכת הטוב שהוא החיות. כי הקרן מרמז על בחינת צדקה שנקרא "קרן". כמו שמבאר בהתורה הנ"ל על מאמר רבה בר בר חנה, והוי ליה קרנא וכו', עין שם). וזה בחינת קרן השופר שתוקעין בראש השנה וביובל ביום הכפורים, שהם ימי תשובה לעורר כל הטוב הכבוש במקום שכבוש שיחזר לה' יתברך. ומעוררין ומזכירין אותו על-ידי קרן השופר דיקא שהוא בחינת צדקה, שעל-ידי-זה דיקא מודיעין להטוב מעלתו. וזה בחינת והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וכו', כי כל הטוב הנאבד והנדחה למקום שנכבש שם בגלות, שזהו בחינת האובדים והנדחים, כלם ישובו על-ידי קרן השופר שהוא בחינת קול הנשמע למרחקים על-ידי בחינת הצדקה שהיא בחינת קרן כנ"ל. וזהו בחינת קול השופר של מתן תורה, כי עקר מתן תורה היה על-ידי קבוץ הטוב ממקומות הרחוקים וכו' כנ"ל. ועל-כן ההכר והסימן שבין חיה לבהמה נכר בקרנות, שדרך שם מודיעין להטוב מעלתו בבחינת והוי ליה קרנא וחקיק עליה וכו', שזהו בחינת החרקים שבקרנות שהם מהסימנים שבין חיה לבהמה כמבאר בשלחן ערוך, סימן פ), כי שם בקרנות נכר הטוב הכבוש בבחינת בהמה והטוב הכבוש בבחינת חיה, מחמת שעקר ההתעוררות וההודעה להטוב מעלתו הוא על-ידי בחינת הקרנות שהם בחינת צדקה כנ"ל, ברוך ה' לעולם אמן ואמן: שיך לעיל:
לענין מה שנאמר שם, שדיקא על-ידי רבוי השקר נתגלה האמת אחר כך. וכן מבאר מעין זה בשיחותיו הקדושות של רבנו, זכרונו לברכה, שספר משל, מאחד שהלך בדרך שנפל עליו גזלן ולקח כל אשר לו והניחו, והתחיל הנגזל לבקש מהגזלן, "היות שזה זמן רב שהייתי נע ונד מביתי להביא טרף לביתי עד שקבצתי זה הסך ועתה כשאבוא לביתי בידים ריקניות איך אשא פני, כי לא יאמינו לי כלל שנפל עלי גזלן. בכן אני מבקש ממך על כל פנים, תעשה בי סימן שנפלת עלי". ופשט לו כנף בגדו כדי שיורה הגזלן בקני שרפה שלו בכנף בגדו, כדי שיהיה לו סימן שנפל עליו גזלן. וכן עשה הגזלן. אחר כך בקשו עוד פעם שיורה בו עוד בהכובע שלו אולי לא יאמינו בשביל סימן אחד, ומלא משאלתו עוד הפעם ויורה בו עוד. וכן בקש ממנו עוד שיורה בו עוד בשאר מקומות בבגדיו כדי שיהיה לו סימנים הרבה, וכן עשה הגזלן. אחר כך בקש עוד הפעם שיורה בו עוד איזה מקום השיב לו הגזלן, "אין לי עוד הסמים שיורין בהם שקורין 'פילוויר', כי כבר כלה הכל". תכף כששמע הנגזל שאין לו עוד 'פילוויר', מיד תפס את הגזלן בערפו והורידו לארץ ולקח ממנו כל הגזלה שגזל ממנו והלך לביתו בשלום. וספר זאת לענין שלפעמים כשפוגעים עם כופרים, או מתנגדים והם מתוכחים הרבה כנגד האמת ופוערים פיהם לבלי חק ברבוי דברים וטענות ואמתלאות של הבל, שצריכין להמתין להם עד שיכלו דבריהם ואחר כך יתבטלו דבריהם ממילא וכו', עין שם. וזה בחינת משלי כט, יא) כל רוחו יוצא כסיל וחכם באחור ישבחנה. וזהו בחינת הנ"ל, שכאשר מרבין מאד בשקרים וכזבים ורמאות ועקמימות וכו' הם מרבים כל כך עד שיכלו שקריהם לגמרי ואז יתגלה האמת לאמתו: וזה בחינת כי אז אהפך אל כל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' וכו' 'אהפך' דיקא, כי אז באחרית הימים יתגבר ויתפשט השקר לארכו ולרחבו מאד בלי שעור. ועל-ידי-זה דיקא יתהפך השקר אל האמת כנ"ל, עד שיתהפכו כל העמים אל האמת לקרא בשם ה' ולעבדו שכם אחד וכנ"ל. וזהו; "כי אז אהפך אל כל העמים וכו'". 'אהפך' דיקא כנ"ל, והבן: וזה בחינת שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר, 'ארגיעה' לשון מרגוע ומנוח, כי כל דבר קדם שבא לתכלית שלמותו אין לו מרגוע ומנוח, כי הוא כמו מתגלגל ונע ונד ומטלטל, עד שיבוא לשלמותו בתכלית ואז הוא מרגועו ומנוחתו. וזה בחינת ועד ארגיעה לשון שקר. כי השקר מתגבר ומתפשט עכשיו לארך ולרחב להטעות את כל העולם, חס ושלום, מה' יתברך ומתורתו הקדושה. וכבר נתפסו רבים ונלכדו במה שנלכדו על-ידי השקר, אבל אף-על-פי-כן עדין לא בא השקר למרגועו ומנוחתו, כי עדין נשארו רבים צדיקים וכשרים בכל דור ודור שלא שמעו לקול השקר ולא הניחו עצמן לטעות על-ידי השקר ורדפו אחר האמת באמת וכו', כמו שכתוב, "הקיצתי ועודי עמך". כמו שפרש רש"י, באתי עד קץ כל הדורות ועדין אני אוחז בך וכו'. ואפלו אותן שנתעו אחר השקר, עדין נשאר בהם כמה נקדות מהאמת. ומחמת זה עדין לא השלים השקר לבוא למרגועו ומנוחתו והוא חותר תמיד לתפס הכל חס ושלום, בשקריו. ועל-כן הוא מתגבר ומתפשט בכל פעם בשקרים ורמאות חדשות בלי שעור, כמו שאנו רואין שכת האפיקורסים מחברים חבורים בכל עת גדולים וקטנים בכמה מיני פתויים והסתות ודברי חלקלקות להטעות בני ישראל, חס ושלום בנכלי הבליהם וכו' כמבאר מזה במקום אחר), אבל על-ידי התפשטות השקר ביותר, עד שהוא סמוך למרגועו ולמנוחתו חס ושלום, שכמעט יתעו הכל בשקריו, חס ושלום, אז דיקא שפת אמת תכון לעד, כי דיקא על-ידי רבוי השקר מאד מאד יתהפך השקר אל האמת כנ"ל. ועתה מובן הפסוק הזה היטב, "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר", שלשון ארגיעה אין לו שום פרוש על-פי פשוטו, כי רש"י פרש לשון רגע, ואינו מישב על לשון ארגיעה, אבל על-פי הנ"ל מבאר היטב כפשוטו, שרוח הקדש מתנבא שעקר התגלות האמת יהיה באחרית הימים, כשאתן כח להשקר שיתפשט בעולם עד שכמעט ארגיעה לשון שקר, שכמעט אתן לו מרגוע ומנוח בעולם, חס ושלום, שירצה להתפשט בכל העולם, חס ושלום, כנ"ל, אז דיקא 'שפת אמת תכון לעד', כי על-ידי רבוי השקר מאד מאד יתהפך השקר אל האמת וכנ"ל. כי זה ידוע שגם כח השקר להטעות העולם, נאחז מהקדשה, כי בלא זה לא היה לו כח להתעות את העולם. וכמבאר לעיל בענין זה שכח השקר מהאמת, מחמת שבראשית הכל כל הדברים באחדות בלי הבדל וכו' כנ"ל, וכמו שאמר הנביא ירמיה ד, י), "אכן השא השאת לעם הזה וכו'" וכתיב, "למה תתענו ה' מדרכיך וכו'" וכן הרבה. ועל-ידי-זה בעצמו הכנעת השקר ובטולו מחמת שבאמת כל כחו מן האמת, מה' יתברך בעצמו, כביכול, שנתן לנו כח בשביל הבחירה. ובאחרית הימים יבטלו ה' יתברך בעצמו, כי מניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא, שדיקא על-ידי רבוי השקר יתהפך אל האמת כנ"ל. ועל-כן שיך שפיר לשון ארגיעה, שהוא לשון מדבר בעדו והבן:
משה כבד פה, במצרים ודבר הוא לך וכו' ואהרן אחיך יהיה נביאך. אהרן אוהב שלום אויר הנח, ומקרבן לתורה. ועל-כן נמשך בשמן המשחה, כשמן הטוב לריח שמניך טובים. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים כשמן הטוב, כי שם צוה ה' את הברכה חיים, ששם נסתלק רבי שמעון בר יוחאי. ועל-כן הקרבנות שמקריבין הכהנים שנמשחו בני אהרן ממשיכין אויר הנח וכו', שזה עקר תקון המזבח. 'מרדכי'; מר דרור ראש הבשמים של שמן המשחה, כי מרדכי הוא בחינת הדבור הנ"ל של אמונה שנשמע למרחוק כנ"ל. כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע וכו': הלכות דברים היוצאים מן החי:
וזה בחינת דברים היוצאים מן החי שהתירה תורה בלא שחיטה שהם חלב ודבש, כי כל אסורי המאכלים והתרם הכל כפי הברור הטוב מהרע כידוע. ועל-כן אסרה תורה איבר מן החי, כי אי אפשר לנו לברר הטוב מהרע מהבהמה בחייה, כי מחמת חטא אדם הראשון נגזר מיתה על כל הבעלי חיים ואפלו האדם שגדול במעלה מכלם ועל ידו עקר הברור, אי אפשר לו להשלים הברור עד אחר מותו מכל שכן כל הבעלי חיים שאין נגמר ברורם כי אם אחר מיתתם, שאז הם שבים אל העפר, שעל-ידי-זה גמר ברורם בבחינת כי עפר אתה ואל עפר תשוב, בחינת הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר, כי בחינת עפר מכלה ומבטל זהמת השקר בשרשו עד שמכרח לשוב אל האמת שנשלך עד לעפר. וארץ בבחינת ותשלך אמת ארצה. ומשם דיקא חוזר וצומח האמת בבחינת אמת מארץ תצמח מארץ דיקא כמבאר לעיל מזה לענין כסוי דם בעפר, עין שם). ועל-כן אין יכולין לאכל שום איבר ובשר מן החי כי אם על-ידי תקון השחיטה, כי כשמוציאין הנפש על-ידי השחיטה, אז יכולין לבררה ולאכלה בקדשה בבחינת תקון המזבח כנ"ל. כי כל הדברים אחר יציאת נפשם הם בבחינת עפר, כי נשאר כעפר דומם מאחר שיצא החיות מהם. וגם אז הם מתבלים וחוזרין לעפר, או כשאוכלין אותם, חוזרין לעפר על-ידי האוכלם, כי הכל מכרח לחזר אל העפר, כמו שכתוב, "הכל היה וכו' והכל שב אל העפר" כנ"ל. ועקר חזרתם אל העפר הוא אחר יציאת נפשם שאז הם בבחינת עפר כנ"ל. ועל-כן כל זמן שהבהמה בחייה אין מועיל שום תקון וברור, כי עדין רוח הבהמיות שנאחז בו האויר המבלבל בחינת רוח סערה ומחלקת וכו' הוא עדין בתקפו ואי אפשר מחמת זה להודיע כראוי להטוב הכבוש שם עד שעת יציאת הנפש על-ידי השחיטה, שאז מכניעין רוח הבהמיות ומבררין הטוב הכבוש על-ידי מצות שחיטה כראוי. ועל-כן אסור איבר מן החי כנ"ל. אבל חלב מן החי התירה תורה בלא תקון השחיטה, כי החלב מתבררת מיד, כי החלב מתהוה בשעת הולדה ובכל הולדה והולדה יש ברור, כמבאר לעיל, שהטוב שאי אפשר לצאת מהרע אפלו כשמודיעין לו האמת, מחמת שמתגברין עליו מאד ומכניסין אותו בעמק מחשבתם, הוא יוצא על-ידי זרע הילודים וכו' כנ"ל. ועל-כן בכל הולדה שבעולם הן בבני אדם, הן אפלו בחיות ובבהמות יש ברור, כי בשביל זה מטריח את עצמו ה' יתברך לקים העולם מדור לדור ולצור צורת כל הולדות, הכל בשביל להשלים הברור על-ידי ההולדות, כי הברור אינו נשלם כי אם על-ידי הולדות דיקא, שזהו בחינת מצות פריה ורביה לאפשא ולאולדא וכו'. שהיא מצוה ראשונה להניח בנים בעולם וכן אפלו בבהמות וחיות אסרה התורה לסרס שום בהמה וחיה, כי עקר שלמות הברור על-ידי הולדה כמובא בכתבי האר"י זכרונו לברכה). ועל-כן בכל הולדה שבעולם יש ברור ואפלו אם בהולדה זו נולד רשע, אף-על-פי-כן יש ברור, כי בודאי יש בו איזה צד לטובה. ועל-פי רב יהיה נולד ממנו או מזרעו איזה כשר, או צדיק אשר רק בשביל זה נברא וכמבאר לעיל). ועל-כן בכל הולדה שבעולם יש ברור. וזה בחינת החלב שמתהוה בכל הולדה שהיא בחינת הברור שמתהוה אז בבחינת דם נעכר ונעשה חלב, שהוא בחינת ברור שנתהפך מרע לטוב, מדם לחלב. ועל-כן החלב של מינים טהורים מתר בלא שחיטה, כי נתברר מיד על-ידי ההולדה כנ"ל:
וכן דבש התירה התורה, כי הוא מתברר מאליו בשעת התהוותו על-ידי ה' יתברך בעצמו. ודבש הוא חדוש יותר מחלב, כי החלב הוא על כל פנים ממינים טהורים. והדבש הוא מדבורים שהם טמאים ואף-על-פי-כן הדבש היוצא מהם התירה תורה ואפלו בלא שום תקון, כי מתברר מאליו מטמאה לטהרה בשעת התהוותו על-ידי ה' יתברך בעצמו בבחינת מי יתן טהור מטמא לא אחד:
כי כל העבודות שבעולם שצונו ה' יתברך לעבד אותו על-פי התורה הקדושה, כלם הם בחינת ברורים לברר הטוב מהרע שנפל על-ידי חטא אדם הראשון וכו' כידוע. אבל יש שני מיני ברורים, דהינו ברור אחד מה שאנו בזה העולם צריכין לברר על-ידי מצוות ומעשים טובים. ויש ברור שני מה שה' יתברך בעצמו מברר, כביכול. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שה' יתברך בעצמו מקים את התורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ברכות ו), מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפלין, מנין שהקדוש ברוך הוא מבקר חולים וכו'. סוטה יד). והכל הוא בחינת ברורים מה שה' יתברך בעצמו עוסק לתקן העולם לברר הטוב מהרע שהוא בחינת כלל התורה והמצוות, כי יש ברורים שמתבררים על-ידי מצות תפלין. ועל-כן גם ה' יתברך בעצמו מניח תפלין, דהינו שמברר הברורים שהם בחינת הנחת תפלין וכן בשארי המצוות. ושני הברורים האלו שהם מלמעלה מה' יתברך, ומלמטה ומלמטה בעולם המעשה, הם בחינות אתערותא דלתתא ואתערותא דלעלא, שצריכין שניהם דיקא. ובאמת שניהם אחד, כי באתערותא דלתתא אתער לעלא, כידוע, ואז נשלם התקון והברור שצריכין לברר ולתקן על-ידי אותה המצוה, כי אחד בלא חברו אי אפשר להשלים התקון והברור, כי האדם בלא ה' יתברך, בודאי אינו יכול לברר כי מה אנו ומה חיינו וכו' וכמו שכתוב, "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו וכו'". וגם ה' יתברך בלא אדם, כביכול, אינו יכול לברר הברורים בעצמו, כי רק בשביל זה ברא את העולם, בשביל האדם, כדי שהאדם דיקא יעסק לברר ולתקן כל הברורים כידוע, כי הכל מסר ה' יתברך ביד האדם, כמו שכתוב, "והארץ נתן לבני אדם". ואלו השני בחינות איך הם מתקבצים ומתחברים יחד אי אפשר להבין בשכל אנושי בשום אפן. כי לכאורה כפי שכל אנושי הם נראים כסותרים זה את זה חס ושלום, כי באמת אנו צריכין לעסק בתקון העולם על-פי התורה והמצוות, כי כל העולם לא נברא כי אם בשביל זה, בשביל האדם הבעל בחירה שהכל תלוי בו כידוע. ואף-על-פי-כן בודאי הכל על-ידי הקדוש ברוך הוא בלבד. ואפלו כל עסק התורה והמצוות וכל המעשים טובים הכל מאתו יתברך, כמו שכתוב, "מי הקדימני ואשלם". כמו שבאר רבנו, זכרונו לברכה, במקום אחר, בסימן ב). וכמו שנאמר דברי הימים א כט, יד), "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". ואף-על-פי-כן אנו דיקא צריכין להתעורר לעסק בעבודתו יתברך כאלו הדבר תלוי בנו דיקא. ובודאי אי אפשר להבין שני הבחינות אלו יחד ואסור לכנס בחקירות כאלו כלל, רק לסמך על אמונה לבד, כי חקירה זאת היא בחינת הידיעה והבחירה שאי אפשר להבין ולהשיג בשום אפן. כי הידיעה היא בחינת ההנהגה והתקון שנעשה על-ידי ה' יתברך לבד כרצונו. כי הידיעה שלו יתברך הוא הוא רצונו, כי כמו שרוצה, כן יהיה בודאי. וזהו ידיעתו, שיודע מה שיהיה, כי יודע שיהיה כמו שהוא רוצה, כי הכל ברצונו. ועל-כן נקראת הידיעה בלשון אהבה ורצון, כמו שכתוב בראשית יח, יט), "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו". שפרושו, שה' יתברך יש לו רצון ואהבה לאברהם, ונקרא בלשון "ידיעה", כי רצונו הוא ידיעתו כנ"ל. נמצא, שהידיעה הוא בחינת התקון והברור הנעשה על-ידי ידיעתו ורצונו. והבחירה היא בחינת התקון והברור שנעשה על ידינו דיקא כפי בחירתנו כמובא. ואסור לכנס בחקירות אלו כלל, כי הם בחינת מקיפים שאי אפשר להשיג בזה העולם כלל, כי עקר כח הבחירה נמשך רק מזה שאין אנו יודעין השכל של הידיעה והבחירה כמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה, בהתורה עתיקא טמיר וסתים בסימן כא, עין שם). על-כן אנו מחיבים לעשות את שלנו לעסק בעבודת ה' בכל כחנו. ואנחנו נעשה מה שמטל עלינו וה' יתברך יעשה את שלו לסיע אותנו בעבודתו ולהשלים הברור כרצונו יתברך ואסור לחקר בענין זה כלל, רק לסמך על אמונה לבד, כי זה עקר כח הבחירה מה שאין אנו יודעים זה השכל של הידיעה והבחירה שהם בחינת שני הברורים הנ"ל בחינת אתערותא דלעלא ואתערותא דלתתא שבאמת שניהם אחד, כי הבחירה היא בתוך הידיעה כמו ששמעתי מפיו הקדוש, אך שאי אפשר להשיג זאת, כי משם עקר כח הבחירה מה שאין משיגין שכל זה. נמצא, שכל התאוות וכל ההסתות והפתויים של היצר הרע וחילותיו של כל אדם שכלם הם בחינת כח הבחירה, כי בשביל זה נתן ה' יתברך כח להתאוות והיצר הרע להסית את האדם, הכל כדי שיהיה לו בחירה. וכל כח זה נמשך רק מזה שאין יודעין השכל של הידיעה והבחירה שהם בחינת שני הברורים הנ"ל כנ"ל:
וכל התורה כלה תלויה בזה, כי כל התורה כלה תלויה רק בהבחירה שנמשכת מזה שאין מבינים שכל זה. וזה בחינת תהלים סב, יב) אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי כי עז לאלקים ולך ה' חסד וכו', הינו שכלל התורה היא בחינה אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי, שבאמת הוא רק בחינה אחת, בחינה אחת דבר וכו'. אבל אצלנו נשמע הדבר כשתים, בחינת שתים זו שמעתי. ומפרש מה הן השתים שהן אמת באמת. ואזיל ומפרש כי עז לאלקים, שעקר העז והגבורה להכניע הסטרא אחרא והקלפות, הוא לאלקים, כי הכל מאתו לבדו כנ"ל. ואף-על-פי-כן, ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, כי אף-על-פי-כן צוה עלינו דיקא לעשות והוא בחסדו משלם לאיש כמעשהו, כאלו היה הכל נעשה על-ידי האדם לבד כנ"ל: וזה שאמר התנא, "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני וכו'". הינו כנ"ל, כי עקר העולם נברא בשביל הבחירה ועל-כן בודאי אני מכרח לעבד את ה' יתברך בתורה ובמעשים טובים ואם אין אני לי מי לי. ואף-על-פי-כן אני בעצמי איני יכול לעשות ולתקן שום דבר בלעדו יתברך. וזהו, וכשאני לעצמי מה אני, כי צריכין שני הבחינות לעשות את שלנו ולסמך הכל על ה' יתברך ולבלי לכנס בחקירת מבוכה זאת. כי זה אי אפשר להשיג, כי עקר כח הבחירה נמשך רק מזה שאי אפשר להשיג שכל זה כנ"ל. ולעתיד לבוא שאז יכנס המקיף לפנים ונזכה להשיג שכל זה, אז באמת תתבטל הבחירה. אבל עתה בזה העולם המעשה שההכרח שיהיה לאדם בחירה אי אפשר להשיג שכל זה, כי אם כן יתבטל הבחירה כנ"ל. כמבאר כל זה בסימן כא הנ"ל). ועתה תראה נפלאות, שזהו שסים התנא, ואם לא עכשיו אימתי. הינו שהתנא מזהיר את האדם שלא יאמר הכסיל החכם בעיני עצמו הלא אתה בעצמך סותר דבריך, שאתה אומר, אם אין אני לי מי לי, שהדבר תלוי בי דיקא ואחר כך תכף אומר כמו להיפך, וכשאני לעצמי מה אני. ואם כן ירצה להמתין עד שישיג תחלה זה השכל שיבין איך מתקבצים ומתחברים שני הבחינות אלו יחד ואחר כך יעבד את ה' יתברך. על זה מסים התנא, ואם לא עכשיו אימתי. הינו כי היום לעשותם דיקא, כי עקר העשיה והעבודה הוא עכשיו דיקא בזה העולם דיקא שיש לנו בחירה. ודיקא מחמת זה חשוב בעיניו יתברך העבודה של זה העולם, הוא רק מחמת זה דיקא שאין אנו הורסין לכנס באלו המבוכות שאי אפשר להבינם ועובדים את ה' יתברך בתמימות, כי עקר הבחירה נמשך מזה שאין יודעין זה השכל, אבל לעתיד שיתגלה זה השכל, אז יתבטל הבחירה ולא יהיה לנו שום עבודה ועשיה כלל, כי היום לעשותם כתיב. וזהו, ואם לא עכשיו אימתי, הינו שלא תהיה שוטה רשע וגס רוח, שתרצה להתחכם להמתין עד שתשיג זה השכל, כי זה השכל לא נשיג עד לעתיד ושם אין שום עשיה כנ"ל, כי לעתיד יתבטל הבחירה מחמת שאז נשיג זה השכל כנ"ל. וזהו אם לא עכשיו אימתי, כי דיקא עתה שאין מבינים זה השכל, עתה דיקא צריכין לעבד את ה' יתברך בבחירתנו. כי עקר כח הבחירה נמשך מזה שאין מבינים זה השכל של הידיעה והבחירה שהוא בחינת אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני וכנ"ל:
וזהו בחינת אסור בשר בחלב שהוא חדוש, כי כל חד באנפי נפשא שרי ותרוהו כחדא אסירי. כי בשר היא בחינת הברור שמתברר על ידינו, כי הבשר אינו נתר כי אם על-ידי שחיטה שנעשית על ידינו דיקא. אבל חלב הוא בבחינת הברור הנעשה על-ידי ה' יתברך בעצמו, כי החלב מתבררת מאליה על-ידי ה' יתברך בשעת הולדה בבחינת דם נעכר ונעשה חלב כנ"ל ועל-כן אסורים לחברם יחד, כדי שלא תתגבר הקלפה והסטרא אחרא שיניקתה מחבור זה דיקא של בשר בחלב. דהינו מהחקירה זאת של שני בחינות הברורים הנ"ל, שמי שרוצה לחברם בדעתו יחד להבין ולהשיג בדעתו חקירות אלו הוא נכשל באין סומך, כי משם עקר אחיזת הסטרא אחרא שיניקתה מכפירות הנמשכין מחקירות אלו, שמשם עקר כח הבחירה כנ"ל: וזה שמובא בתקונים, קום אנהיר עינין דאנון סבין דלא ייתון למיכלון בשרא בחלבא. כי מי שרוצה לכנס בהשגות אלקות צריך לזהר שיהיה לו צמצום בדעתו שלא יכנס במה שאין לו רשות בבחינת במפלא ממך אל תדרש וכו'. ותכף כשרואה מבוכה שאי אפשר להשיגה ולהבינה יברח משם ויסמך רק על אמונה. ומי שפוגם בזה, זה בחינת פגם אכילת בשר בחלב, כי כל המבוכות שאין מבינים אותם הם נראים כשני דברים סותרים זה את זה כאלו הם שני הפכים בנושא אחד כמו הידיעה והבחירה ובאמת אי אפשר להבינם ולחברם בדעתו בזה העולם בשום אפן. ועל-כן הרוצה להבינם ולחברם בדעתו בזה העולם הוא ממש פגם אסור בשר בחלב שאסורו מחמת זה כנ"ל: וזה שאוכלין מאכלי חלב בשבועות, כי אז קבלנו התורה, על-כן אנו אוכלין מאכלי חלב ואחר כך מאכלי בשר, להורות שכל עבודתנו בזה העולם שהוא כלל קבלת התורה, הכל הוא כלול משני הבחינות הנ"ל, שהם בחינת אתערותא דלעלא ואתערותא דלתתא, שהם בחינת חלב ובשר. אבל אנו עושין רוח והרחק ביניהם, כי אף-על-פי שבאמת שניהם אחד, אף-על-פי-כן בזה העולם אי אפשר לחברם בדעתנו יחד כנ"ל, בפרט בבהמות שהם בשר בהמה וחלב בהמה, ששם אחיזת רוח הבהמיות ביותר ושם עקר הברור, על-כן מי שמחברם יחד גורם חס ושלום, להגביר הקלפה והסטרא אחרא, הרוצה להכניס חקירות אלו בלב האדם שירצה האדם, חס ושלום, לחברם בדעתו להבינם בשכלו, שמשם נמשכין כל הכפירות וכל התאוות. ועל-כן בשבועות שהוא קבלת התורה אנו אוכלין חלב ואחר כך בשר, להורות שאנו נזהרין מלחבר בשר וחלב, חס ושלום, שהם בחינת שני הבחינות הנ"ל, שבזה תלוי כל קבלת התורה כנ"ל. וכן איתא בספרים טעם זה, שבשביל זה אוכלין חלב בשבועות להורות שאנו נזהרין מבשר וחלב, אבל אין מבאר למה אנו מראין שקבלנו התורה במצוה זאת דיקא, אך על-פי הנ"ל מבאר כי כל עבודתנו שהיא כלל קבלת התורה תלוי בזה דיקא על-ידי שאין נכנסין בחקירות אלו לידע איך מתחברין שני הבחינות אלו יחד שהם בחינת אתערותא דלעלא ואתערותא דלתתא שהם בחינת בשר וחלב וכנ"ל:
וזהו גם כן בחינת דבש שהתירה תורה. ודבש הוא חדוש יותר, כי דבש יוצא מן הטמא ואף-על-פי-כן התירה התורה בלי שום תקון, כי הוא מתברר מאליו על-ידי ה' יתברך לבד כנ"ל. וזהו באמת נפלאות תמים דעים שאי אפשר להשיג בחינת מי יתן טהור מטמא לא אחד כנ"ל. ובזה טעה שמשון הגבור, כי הלך לשא אשה מבנות פלשתים. ויאמר לו אביו ואמו, "האין בבנות אחיך אשה וכו'". והם לא ידעו כי מה' הוא, כי תואנה הוא מבקש מפלשתים. ולכאורה הדבר קשה, אם כן שהיה מה' למה אמרו רבותינו זכרונם לברכה, שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך נקרו פלשתים את עיניו?! אך על-פי הנ"ל מבאר הענין היטב, כי בודאי ה' יתברך עוסק בתקון העולם בעצמו תמיד ובודאי הוא גומר תמיד ויגמר הכל כרצונו, כמו שכתוב, "ואתה מרום לעולם ה'". ופרש רש"י, לעולם ידך על העליונה, אך אף-על-פי-כן אסור לנו לעשות שום דבר כנגד התורה חס ושלום, ומי שפוגם איזה דבר חס ושלום, הוא פוגם בכל העולמות ומחריב ומקלקל הרבה. כמובא בכל הספרים). ואף-על-פי-כן ה' יתברך גומר ויגמר כרצונו. וזה הדבר אי אפשר להבין כלל, כי הוא ענין מבוכה הנ"ל שהכל נעשה על-ידי ה' יתברך, ואף-על-פי-כן הכל תלוי באדם, שזה אי אפשר להבין בשום אפן כנ"ל. ועל-כן יש כמה דברים שהאדם עושה כנגד ה' יתברך, כנגד התורה ואחר כך על-ידי-זה דיקא גומר ה' יתברך כרצונו. ואף-על-פי-כן זה האדם שעשה העברה ענוש יענש כראוי לו, כמו שמצינו בכמה דברים, כמו פרעה שהכביד את לבו כנגד ה' יתברך ועל-ידי-זה דיקא נתגדל ונתקדש שמו יתברך, על-ידי האותות והמופתים שעשה בו עד שיצאו ישראל ברכוש גדול. נמצא שהגלות היה בודאי לטובה לישראל. ואף-על-פי-כן בודאי יקבל פרעה ענשו כראוי לו. וכמו שמובא על פסוק "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", שאף-על-פי שאחרי כן יצאו ברכוש גדול, והגלות טובה גדולה לישראל, אף-על-פי-כן, "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי", כי אף-על-פי-כן מגיע להגוי דינו ומשפטו כראוי. וכן כל המעיקים ומצרים לישראל כמו המן וכו'. שכלם היו לטובת ישראל ואף-על-פי-כן אחריתם עדי אבד וכן מתנהג ה' יתברך תמיד. וכן הוא בכל אדם שאפלו מי שהוא רשע ובעל עברות, חס ושלום, אף-על-פי-כן אינו עושה לה' יתברך כלל, כמו שכתוב, "אם חטאת מה תפעל לו וכו'", כי ה' יתברך מאד עמקו מחשבותיו ויודע להפך הכל לכבודו ורצונו, כי אתה מרום לעולם ה' כנ"ל. וכמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה, ה' יתברך גומר תמיד. ואמר בלשון אשכנז בזה הלשון, גאט פירט תמיד אויס. ואף-על-פי-כן ישלם ה' לעושה הרעה כרעתו. וזהו נפלאות תמים דעים, שאי אפשר להשיג כנ"ל:
ועל-כן מועיל תשובה על כל העוונות שבעולם, אף-על-פי שעשה מה שעשה ופגם מה שפגם וקלקל מה שקלקל, אף-על-פי-כן מועיל תשובה על הכל. ואין לך דבר שעומד בפני התשובה. ולכאורה אי אפשר להבין ענין התשובה, כי מאחר שעל-ידי העברה מחריב ומקלקל האיבר והמדה והעולם התלויים במצוה זאת. איך יוכל לחזר ולתקן על-ידי התשובה והחרטה מה שקלקל?! ועל-כן באמת שאלו לכלם, והשיבו, הנפש החוטאת היא תמות! כמובא, אבל ה' יתברך חנון ורחום הוא, והקדים תשובה לעולם, כי הוא יתברך יודע גדלתו ורוממותו, כי אין מי שידע ממנו יתברך כי אם הוא לבדו יתברך. ועל-כן הוא יודע שאחר כל הקלקולים שמקלקל האדם בעוונותיו הרבים, אף-על-פי-כן הוא גומר הכל כרצונו על-ידי-זה דיקא, רק אף-על-פי-כן מגיע להעובר ענשים קשים ומרים כפי מעשיו, כי הם דרכיו יתברך שאי אפשר להבינם כנ"ל. ועל-כן תכף כשעושה האדם תשובה ומכניע את עצמו לפני ה' יתברך ומתחרט על העבר ומקבל על עצמו שלא לעשות עוד וכו', תכף ומיד ה' יתברך חומל עליו וממשיך עליו הארת התקון מלמעלה מעלה ששם בגבהי מרומים אין שום קלקול כלל, רק, אדרבא, מכל הדברים איך שהם, נעשים תקונים גדולים כנ"ל. ועל-כן צריך האדם לפלס דרכיו לשמר עצמו מאד לבלי לעבר, חס ושלום, שום דבר כנגד התורה, כי אף-על-פי שאיך שיתנהג, אף-על-פי-כן יגמר ה' יתברך תמיד כרצונו כנ"ל, אף-על-פי-כן יקבל ענשו הקשה והמר, רחמנא לצלן, כפי מעשיו כנ"ל. אבל אם, חס ושלום, כבר התגבר עליו היצר הרע והפילו ברשתו ונכשל במה שנכשל בשוגג, או במזיד, אפלו אם עבר מה שעבר, אפלו אם הרבה לפשע מאד, אפלו אם חס ושלום, עבר על כל התורה כלה אלף פעמים, רחמנא לצלן, אף-על-פי-כן אין שום יאוש בעולם כלל, כמבאר אצלנו כמה פעמים, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין לך דבר שעומד בפני התשובה, כי אחר שכבר עשה מה שעשה ועבר מה שעבר; הוא צריך להתחזק, להתעורר לתשובה ויסמך על חסדי ה' יתברך שיוכל להאיר עליו התקון מבחינת ההנהגה של מעלה מעלה ששם מתהפך הכל לטובה תמיד כנ"ל. ועל-כן העוונות נתהפכין לזכיות על-ידי התשובה, כי הכל על-ידי בחינה הנ"ל, אבל בודאי אסור להאדם לסמך על זה, חס ושלום, כי האומר אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה. וזהו 'אין מספיקין בידו' דיקא, כי בודאי גם האומר אחטא ואשוב וכו' אם אף-על-פי-כן עושה תשובה אחר כך בודאי מועיל לו תשובה, כי אין לך אדם שעומד בפני התשובה, רק שאין מספיקין בידו לעשות תשובה, כי מאחר שאמר אחטא ואשוב נמצא, שסמך עצמו לכתחלה על בחינת ההנהגה שלמעלה לבד, שמשם תקון התשובה כנ"ל. ועל-כן ענשו מדה כנגד מדה, שאין מספיקין בידו ואין מסיעין לו מלמעלה לעשות תשובה, אבל אם בעצמו יתגבר את עצמו לעשות תשובה, בודאי יועיל לו, רק שקשה לו לשוב, מאחר שאין מסיעין לו כל כך מלמעלה, כי באמת גם עקר תקון התשובה הוא על-ידי אתערותא דלתתא אף-על-פי שאי אפשר לו לתקן החטא כי אם על-ידי בחינת ההנהגה של מעלה מעלה כנ"ל. אף-על-פי-כן אינו זוכה לזה כי אם על-ידי תשובה בתפלה ותחנונים וכו', שהם בחינת אתערותא דלתתא, אדרבא, הבעל תשובה צריך להתגבר בעבדות בתורה ותפלה ומעשים טובים יותר ויותר, כי צריך אתערותא דלתתא יותר ויותר, שזהו בחינת מה שהבעל תשובה צריך להוסיף קדשה על עצמו, כגון תענית, או להרבות בתלמוד תורה וצדקה ומעשים טובים וכו'. כמובא בספרים אם היה רגיל ללמד דף אחד ילמד שני דפין וכו'. כי מאחר שפגם בעוונותיו ופגם בבחינת אתערותא דלתתא, על-כן צריך להתגבר באתערותא דלתתא יותר ויותר כדי שיזכה להמשיך עליו אתערותא דלעלא ממקום גבה ועליון יותר ששם מתתקן הכל, ששם מתהפכין העוונות לזכיות כנ"ל, כי כל מה שהאתערותא דלתתא בהתגברות גדול ובקדשה גדולה ביותר, כמו כן זוכה להמשיך אתערותא דלעילא ממקום גבה ועליון יותר. ועל-כן צריך הבעל תשובה לקדש עצמו בבחינת אתערותא דלתתא ביותר כדי שימשיך עליו אתערותא דלעלא ממקום גבה יותר, ששם מתתקן הכל כנ"ל:
ובזה טעה שמשון, כי ראה שישראל כבושים מאד תחת הפלשתים, וראה שקשה לברר הטוב מהם להציל את ישראל, וסבר שעל-ידי בחינת הולדה יברר הטוב מהם, כי ידע שיש טוב שאי אפשר לברר מהקלפות כי אם על-ידי הולדה כנ"ל בהתורה הנ"ל. ועל-כן הלך לשא אשה משם. ובאמת ראה ולא ידע מה ראה, כי באמת מה' היה מה שהלך לקח אשה משם. ואף-על-פי-כן הוא בבחירתו לא היה צריך לילך אחר זה, כי זה הדבר אי אפשר להשיג כנ"ל. וזה בחינת בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, כמו שכתוב, "קום לך אתם ואפס את הדבר וכו'". שאף-על-פי שה' יתברך גמר כרצונו וישראל קבלו ברכות הרבה על-ידי בלעם, אף-על-פי-כן הוא לא היה צריך להתרצות בהליכה זו. וכשהלך אף-על-פי שה' גמר כרצונו, אף-על-פי-כן נענש הרבה לעולם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שם:
ועל-כן כשהלך שמשון לקח אשה מפלשתים מצא דבש, כמו שכתוב שם, "כי מגוית האריה רדה הדבש". ובשעת הנשואין שאל להם החדה של הדבש מהאוכל וכו' ומעז יצא מתוק, ועל-ידי-זה נקם בהם אחר כך, כי דבש הוא בבחינה זו שהוא בחינת הברור הנמשך מלמעלה כנ"ל, שהוא יתברך יכול לברר ולהפך מטמא לטהור בבחינת איוב ד) מי יתן טהור מטמא וכו'. אבל אנחנו אסור לנו לעשות שום דבר כי אם על-פי התורה, כי זה הדבר אי אפשר להשיג. ועל-כן שמשון כשהלך בענין זה שרצה לברר הטוב של ישראל על-ידי נשואי אסור מבנות פלשתים שענין ברור כזה אינו נעשה כי אם על-ידי ה' יתברך בעצמו, על-כן מצא אז דבש, כי דבש הוא בבחינת ברור זה שנתהפך מטמא לטהור על-ידי ה' יתברך בעצמו, אבל אף-על-פי-כן פגם שמשון בזה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי לנו אסור לעשות שום דבר כנגד התורה, כי אי אפשר להשיג דרכיו כנ"ל, כי כל ענין דרכי ה' האלו שאי אפשר להשיגם, עליהם נאמר, "אכל דבש הרבות לא טוב, בחינת משלי כה, טז) דבש מצאת אכל דיך, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי אסור לכנס בידיעות אלו, כי אי אפשר להבינם רק להתנהג על-פי התורה בתמימות כנ"ל:
וזה שנוהגין לאכל דבש בראש השנה, כי ראש השנה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה ועקר תקון התשובה הוא בבחינת דבש, שהוא בחינת טהור מטמא, שזה הברור נעשה על-ידי השם יתברך בעצמו, שזהו בחינת תקון התשובה, כי אי אפשר לתקן החטא כי אם על-ידי בחינת הנהגה זאת שזוכין לזה על-ידי התשובה כנ"ל, שעל-ידי-זה העוונות נתהפכין לזכיות, שנתהפך הטמאה לטהרה וכנ"ל. וזה שמובא ששופר הוא בחינת דבש שגימטריא 'שו' של שופר, כי שופר הוא בשביל תשובה כמובא, כי על-ידי קרן השופר מודיעין להטוב הכבוש כנ"ל. על-כן הוא בבחינת דבש, שהוא בחינת הברור שזוכין על-ידי תשובה:
וזהו "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וכו'" 'האבדים בארץ אשור' זה בחינת גאלה האחרונה, כי סנחריב מלך אשור הוא הראשון שגלה את ישראל מארצם לחלח וחבור וכו', שעדין לא חזרו משם ואפלו בימי בית שני, ולא ישובו לארצם עד הגאלה האחרונה, וזה הברור של גאלה האחרונה הוא בבחינת דבש שיוצא מדבורים שנתהפך מטמא לטהור, כי אז יהיה גמר הברור ויתקים, "ואת רוח הטמאה אעביר וכו'". ואז יתהפך אפלו הטמאה לטהרה. וזה בחינת ולדבורה אשר בארץ אשור, כי אשור שגלותו לא יתברר עד ביאת משיח, הוא בבחינת דבורה שממנה יוצא הדבש שמתהפך מטמאה לטהרה, שזה הברור לא יהיה עד שיבוא משיח. רק עתה מרמזת לנו התורה בחינת ברור זה על-ידי התר הדבש לבד, אבל עקר בחינת ברור זה יהיה רק לעתיד כנ"ל. אבל חלב הוא בחינת הברור שהיה כשיצאנו מגלות מצרים שאז דם נעכר ונעשה חלב, כידוע, ועל-כן אוכלין מאכלי חלב בשבועות וכנ"ל, אבל בראש השנה אוכלין דבש, כי ראש השנה מרמז על הגאלה האחרונה בחינת שופר, בחינת והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. ועל-כן מתפללין הרבה בראש השנה על מלכות משיח, כמו שאומרין, "וצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך וכו'", כי ראש השנה הוא בחינת תשובה שאנו רוצים להמשיך תשובה לחזר ולתקן מה שקלקלנו אחר כל הטובות שעשה ה' יתברך עמנו; שהוציאנו ממצרים ונתן לנו את התורה בשבועות ואחר כך עשינו מה שעשינו בחטא העגל ומרגלים וכן בכל דור. ועכשיו אנו רוצים להמשיך תשובה, לחזר ולתקן הכל. וזה התקון יהיה נגמר כשיבוא משיח שעקרו תלוי בתשובה, כמו שכתוב, "ובא לציון גואל ולשבי פשע וכו'". וזה בחינת דבש כנ"ל. ועל-כן אוכלין בשבועות חלב ובראש השנה דבש, כי דבש הוא בחינת ברור נפלא יותר, שזה הברור יהיה נשלם רק לעתיד שיתהפך מטמאה לטהרה. ועל-כן בדבש אין בו שום אסור לערבו עם בשר, כי כבר נשלם בו הברור ביותר עד שאין יכול להתאחז בו הרע שלא נתברר עדין מהבשר. אבל בחלב אסרה תורה לערבו עם בשר, כי שם לא נשלם עדין הברור בשלמות, כי חלב הוא בבחינת הברור של יציאת מצרים שאז עדין לא נשלם הברור לגמרי להתהפך מרע לטוב ומחמת זה אסור לאכלו ולבשלו עם בשר שלא לערב שני בחינות הברורים הנ"ל יחד, כי מאחר שלא נשלמו עדין, יכול להתאחז הרע שבהם ולהתגבר לנק מתערבת הדעת של חקירת שני הברורים הנ"ל כנ"ל, כי במקום שיש עדין איזה אחיזת הרע צריך לעשות הרחקה גדולה ביניהם. ועל-כן המלאכים אכלו בשר בחלב אצל אברהם אבינו, כמו שכתוב, "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר וכו'", כי אצלם אין חלוק בין בשר לחלב, כי הכל בבחינת ברור אחד, בבחינת ברור שלמעלה, כי אין להם בחירה. ועל-כן כשרצו המלאכים לקבל את התורה אמר להם ה' יתברך, "והלא אכלתם בשר בחלב אצל אברהם אבינו, הינו כי התורה אי אפשר לקבל כי אם מי שיש לו בחירה שנמשך מחמת שאין יודעין השכל של הידיעה והבחירה שהם בחינת שני הברורים הנ"ל, שזהו בחינת אסור תערבת בשר בחלב כנ"ל. ואתם אכלתם בשר בחלב, מחמת שאין לכם בחירה ואין שיך אצליכם אסור בשר בחלב כנ"ל, על-כן אין אתם יכולים לקבל את התורה". ועל-כן נדחו מקבלת התורה על-ידי מצות אסור בשר בחלב דיקא. ובשביל זה אוכלין מאכלי חלב בשבועות שהוא קבלת התורה כנ"ל:
וזה בחינת משלי ל, ה) כל אמרת אלוק צרופה וכו', בחינת לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו. כי מי שרוצה לבקש טעם על המצוות על-פי שכלו יכול לטעות ולהכשל מאד מאד, להוסיף או לגרע, או שיעבר לגמרי, כי טעמי המצוות אי אפשר להבין ולהשיג בשום אפן בשכל אנושי. ואפלו הטעמים שעל-פי קבלה, אף-על-פי שהם תורת אמת, אף-על-פי-כן אין אנו מבינים היטב איך על-ידי מצוה זאת על-פי דינים אלו דיקא נעשה תקון זה, רק שהוא אמת שעל-ידי הציצית נעשה התקון המבאר בכונות, וכן על-ידי שארי מצוות. אבל אי אפשר להבין איך דיקא על-ידי ציצית אלו נעשה זה התקון וכן בשארי מצוות, מכל שכן להבדיל טעמים של שקר, של שטות והבל של ההולכים בדרכי החקירות אשר אסור להעלותם על הלב וכו'. וכבר מבאר מזה במקום אחר, כי טעמי המצוות אי אפשר להבין, כמו שנאמר משלי ה, ו), "ארח חיים פן תפלס נעו מעגלתיה", כמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה שם, כי אי אפשר להבינם מחמת בחינה הנ"ל, כי אי אפשר להשיג שני הבחינות הנ"ל יחד, איך הכל תלוי בעשיתינו ואף-על-פי-כן הכל מה' יתברך וכו' כנ"ל. ומחמת זה בעצמו אי אפשר להבין טעמי המצוות בשלמות, כי בודאי אי אפשר לנו להשיג ולהבין בשלמות התקון הנעשה על ידינו, על-ידי כל מצוה ומצוה, כי אם כן, היינו יודעין דרכי ה' הנ"ל, כי באמת התקון של כל מצוה נגמר על-ידי שני הבחינות יחד שהם בחינת אתערותא דלעלא ואתערותא דלתתא כנ"ל, כי בשרשם נכללים יחד, אך לנו אי אפשר להשיג זאת כנ"ל, כי משם עקר כח הבחירה וכו' כנ"ל. ועל-כן בודאי אי אפשר לנו להבין טעם המצוות, דהינו התקון הנעשה על-ידי המצוה, כי אי אפשר להשיג הטעם בשלמות כי אם כשהיינו זוכים לראות ולהבין איך נכללים שני התקונים הנ"ל יחד, ששם הוא שרש כל התורה כלה ושם יש טעם, ברור לכל מצוה, כי שם רואין התקון של כל מצוה איך כל מצוה יש לה כח להכלל בבחינת אתערותא דלעלא שהוא הברור של מעלה, שעל-ידי-זה נכלל ונשלם התקון, אבל מאחר שאנו אי אפשר לנו להשיג זאת, על-כן בודאי אי אפשר להבין בשלמות הטעם של שום מצוה. ומי שרוצה להבין בשכלו הטעם של המצוות זהו בעצמו בחינת פגם החקירות והמבוכות הנ"ל שאי אפשר להבינם כנ"ל, שעל-ידי-זה יכולין להכשל, להוסיף או לגרע או לעבר לגמרי, כי יש שיוכל לטעות על-פי מבוכות הנ"ל, שיאמר, מאחר שה' יתברך חפץ בעשיתינו שנעשה תכלת לטלית, אם כן תכלת יקר בעיניו והוא תקון גדול, אם כן יעשה טלית שכלה תכלת, ואם אין התכלת מתקן רק ה' יתברך בעצמו מתקן, אם כן יגרע ולא יעשה תכלת כלל. וזהו בחינת מחלקת קרח שכפר בכל התורה על-ידי חקירות כאלו. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, במדבר רבה, פרק מח, קרח מין היה. וזהו ששאל, טלית שכלה תכלת חיבת בציצית, או פטורה? אמרו לו, חיבת. התחיל משחק, מה טלית של מין אחר חוט של תכלת פוטרה, זו שכלה תכלת לא כל שכן?! וכן בית מלא ספרים וכו' וכן בהרת כגריס וכו' פרחה בכלו וכו', הינו כנ"ל שבא לכפירות בכל התורה על-ידי שנכנס למבוכות הנ"ל, שעל-ידי-זה היה קשה לו ממה נפשך הנ"ל, או שאין צריכין לעשות כלל, או אם צריכין תכלת, א"כ יעשה טלית שכלה תכלת. וכן אם ה' יתברך חפץ שנכתב מזוזה והיו יכולים לומר טעם על-פי פשוט כדי לפרסם יחוד שמו יתברך. ובודאי זה הטעם אמת, אך אף-על-פי-כן דברים בגו, כי אם כן בית שמלא ספרים שכתוב בכלם יחודו ואחדותו יפטר ממזוזה. על-כן אנו צריכין להאמין שאפלו מצות מזוזה שנראה לכאורה שיש לה טעם, אף-על-פי-כן אין אנו יודעין הטעם בשלמות. וגם מפני מה צריכין לכתב המזוזה על עור דיקא ולא על כסף וזהב, או לחקק על הכתל באתגליא שני הפרשיות, אך טעמי המצוות אי אפשר להבין מחמת בחינה הנ"ל. וקרח שפגם בזה ורצה לכנס במבוכות אלו, על-כן כפר בעקר ובכל התורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכנ"ל:
וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "כל אמרת אלוק צרופה" וכי מה אכפת ליה להקדוש ברוך הוא בין שוחט מן הערף לשוחט מן הצואר וכו'?! הוי לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את ישראל. ובזה המדרש נבוכו הרבה המפרשים הנוטים לדרכי החקירות והטו הרבה מן האמת לצד אחר לגמרי, ימחל ה' להם, כאלו, חס ושלום, אין שום טעם להמצוות, רק שהם נסיון בעלמא אם נקימם. אהה ה'! הס, כי לא להזכיר כדברים האלה שהם כנגד התורה לגמרי. כי כבר מבאר בזהר הקדוש ובכתבי האר"י ז"ל; שכל מצוה ומצוה יש לה כונה מיחדת שהם מתקוני העולמות על-ידי מצוות אלו דיקא. וכבר הכו על ראשם שארי המפרשים הנוטים אל האמת וסתרו דברי הבל הנ"ל. וצוחו ככרוכיא לסתר דבריהם. והנה על-פי דברינו הנ"ל אפשר להלם קצת דברי המדרש הנ"ל, הינו שבודאי מצד הברור שלמעלה מה שה' יתברך בעצמו עוסק לברר ולתקן העולמות, בודאי אין חלוק אצלו בין שוחט מן הערף לשוחט מן הצואר, כי ה' יתברך יכול לברר ולתקן העולמות וכל דבר בלא שחיטה כלל, כי בודאי גם הבהמות טמאות וכל הנבלות וטרפות יברר ה' יתברך, כי כלם יתבררו לעתיד כשיתקים, "ואת רוח הטמאה אעביר וכו'". וזה שרמזו רבותינו זכרונם לברכה, בהמה טמאה נפשה וגופה לשמים, כי הברור של המיני טמאים הוא מן השמים לבד, על-ידי ה' יתברך בעצמו. רק מה שצוה ה' יתברך לנו להבדיל בין טמאים לטהורים ולבלי לאכל מן הטהורים, כי אם על-ידי שחיטה מן הצואר דיקא. זהו רק בחינת הברור שלנו שהוא יתברך ידע בחכמתו שהברור והתקון שאנו צריכין לברר ולתקן בזה העולם על-ידי בחירתנו דיקא, זה הברור אי אפשר כי אם על-ידי שנזהר ממינים טמאים ושנשחט מן הצואר דיקא. ואף-על-פי שגם זה הברור אי אפשר להשלים כי אם על ידו יתברך, כי אם ה' לא יבנה בית וכו'. וכשאני לעצמי מה אני. באמת זה אי אפשר להבין כנ"ל. ומשם עקר כח הבחירה שהוא בחינת נסיון וצרוף שעקר כחה הוא על-ידי שאין אנו יודעין השגות אלו כנ"ל. ועל-כן בודאי יש טעמים נפלאים לכל מצוה ומצוה ולכל פרט ודקדוק שבה, רק שאי אפשר להבין מחמת שאי אפשר להבין שני הבחינות הנ"ל כנ"ל. וזהו וכי מה אכפת לה להקדוש ברוך הוא בין שוחט וכו'. כי בודאי מצדו יתברך אין חלוק, כי הוא יכול לברר הכל בלא שחיטה כלל כנ"ל. הוי לא נתנו המצוות כי אם לצרף את ישראל, הינו שמצד הצרוף והנסיון שלנו שהוא בחינת כח הבחירה. מצד זה בודאי יש חלוק גדול ועצום בלי שעור בין שוחט מן הצואר לנוחר, או שוחט מן הערף. כי כפי הצרוף שלנו שהוא בחינת כח הבחירה אנו צריכין לברר דיקא על-ידי שחיטה מן הצואר, כי יש על זה טעמים נפלאים על-פי חכמתו הקדומה יתברך ויתעלה, רק שבודאי אי אפשר לנו להשיג טעמים אלו. כמו שאי אפשר לנו להשיג איך מתחברים שני הבחינות הנ"ל שהם בחינת הברור שלמעלה והברור שלנו, כי הכל אחד. כי טעמי המצוות נוגעים בהשגות אלו כנ"ל, שאלו ההשגות והטעמים אי אפשר להשיג כדי שיהיה לנו בחירה, שהוא נסיון וצרוף, כי זה עקר כח הבחירה מה שאין יודעין השגות אלו כנ"ל, אבל באמת בודאי יש להם טעמים נפלאים ונוראים. וזה עקר שכר העולם הבא, שנזכה להשיג השגות הנ"ל לעתיד שהם בחינת טעמי המצוות בשלמות. ויהיה איך שיהיה פרוש המדרש הנ"ל, אם זכינו לכון האמת אם לא, על כל פנים זה צריכין להאמין כל בן ישראל שהמצוות בודאי יש להם טעם לכל פרט ופרט ולכל דקדוק ודקדוק שבכל מצוה. כמבאר בכל ספרי קדש שלא כדעת המפרשים הנ"ל, שקרובין לכפירות גמורות, רחמנא לצלן, ואם אין אנו מבינין דברי המדרש הוא מדרש פליאה, אבל, חלילה לזוז בשביל זה מן האמת הנוגע בעקרי האמונה, כי התורה היא חכמתו ודעתו יתברך. ובודאי יש טעמים וסודות נפלאים לכל פרט ופרט של כל מצוה ומצוה. כמו שכתוב, "כי לא דבר ריק הוא מכם". אבל בעזרת ה' דברינו הנ"ל נאמרים באמת וצדק, והם מכונים בפשט דברי המדרש הנ"ל:
ועל-כן מי שהולך בתמימות לא יכשל לעולם. כמו שכתוב, "הולך בתם ילך בטח". כי על-ידי תמימות ואמונה הוא מקים כל התורה כדינו. כי מאמין שצריכין לעשות ציצית לבגדו, כי ה' יתברך חפץ בציצית. ואף-על-פי-כן אסור להוסיף על החוטין כי אם שמונה חוטין, לא יותר. וכן בכל המצוות, כי אנו צריכין לעשות המצוות רק כפי מה שצוה ה' יתברך בלי שום טעם כלל ואנחנו מחיבים לעשות מה שמטל עלינו, וה' יתברך יגמר בעדנו, כי הכל על ידו. ואף-על-פי-כן אנו צריכין לעשות מה שמטל עלינו כנ"ל, וכן אפלו כשחס ושלום, הוא נכשל לפעמים באיזה חטא ועוון, אף-על-פי-כן לא יפל מזה ויתחזק לשוב בתשובה, כי יודע שיש בחינת ברור שלמעלה שעל-ידי-זה נתתקן הכל כנ"ל. ועל-כן על-ידי-זה ישאר קים לעולם בעבודתו יתברך יהיה איך שיהיה ולא יבלבל את דעתו שום דבר כי יש כמה קשיות ושטותים אצל רב בני אדם שעל-ידי-זה יפלו ויכשלו הרבה, רחמנא לצלן, וצריך לברח מהם מאד ולסמך רק על אמונה ולא יפל בדעתו משום דבר, כי כל הנפילות וההתרחקות מה' יתברך ותורתו נמשך ממבוכות הנ"ל, שמשם כח הבחירה כנ"ל, כי בודאי כל הנפילות וההתרחקות הם מחמת הבחירה של האדם שיש לו כח בבחירתו להתקרב לה' יתברך על-ידי תורה ומצוות, או להפך, חס ושלום, וזה הכח של הבחירה נמשך רק ממה שאין מבינים מבוכות הנ"ל, כי יש שאינו מתחיל כלל לעבד את ה' יתברך, או שעושה, חס ושלום, עוד להפך כמו הקלי עולם והרשעים ובעלי עברות, רחמנא לצלן, וזה נמשך מהיצר הרע שיונק ממבוכות הנ"ל, שרוצה להגביר הידיעה על הבחירה כאלו אין ה' יתברך רוצה כלל בעבודת האדם שמשם נמשכו כל דעות האפקורסים והפורקים על לגמרי ועל המצוות אומרים טעמים של הבל כאלו הם תקון המדינה, רחמנא לצלן, מהם ומהמונם, ואפלו הבעלי תאוות שעוברים עברות ואינם יודעים חקירות כלל, אף-על-פי-כן כח בחירתם והיצר הרע שלהם נמשך מבחינה זו, כי עקר היצר הרע נמשך מכפירות. כמבאר כבר כמה פעמים ). ויש להפך, כי יש בני אדם שכבר התחילו בעבודת ה' וקימו כמה מצוות. ולפעמים התפללו בכונה ועסקו בתורה קצת, אך נפלו אחר כך ממעט עבודתם. ועל זה נפלו בדעתם מאד. ויש הרבה שנתיאשו לגמרי, מחמת שראו שזה כמה פעמים שהתעוררו לה' יתברך ולא עלתה בידם וכו'. כידוע ענין הרע הזה בכמה בני הנעורים. ויצר הרע זה הוא להפך, שיונק ממבוכות הנ"ל ורוצה להגביר הבחירה על-ידי הידיעה כאלו הכל רק תלוי בהאדם לבד בלי ה' יתברך כלל. ועל-כן מאחר שנפל, שוב אין לו תקוה, חס ושלום. אבל באמת הכל מעשה בעל דבר שרוצה להפילו בדעתו שכל כחו ממבוכות הנ"ל, כי מי שהולך בתמימות ומאמין שאי אפשר להשיג המבוכות הנ"ל, רק אנו מחיבים להאמין שהכל תלוי בנו והכל מה' יתברך, אף-על-פי שאי אפשר להבין זאת כנ"ל, על-כן בודאי לא יתרחק מהשם יתברך ולא יפל לעולם, כי בודאי צריכין לעבד את ה' יתברך בכל כחנו, כי הכל תלוי בנו, כי הארץ נתן לבני אדם ואף-על-פי-כן אין שום נפילה ויאוש בעולם, כי סוף כל סוף יגמר ה' יתברך כרצונו, והוא יתברך גומר ויגמר תמיד. וכל מה שעושה האדם שום דבר טוב אינו נאבד לעולם. ובודאי הדבר טוב עושה פעלתו בשלמות, אף-על-פי שרואה שאחר כך לא עלתה לו יפה, זה אי אפשר להבין. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין שלוח הקן, הרי שאמר לו אביו וכו', היכן אריכות ימיו של זה וכו'?! ואמרו שם שמעשה כזה ראה אחר ועל-ידי-זה קצץ בנטיעות, אבל באמת פרשו שם רבותינו זכרונם לברכה, שעקר האריכות ימים והטוב הוא לעולם שכלו ארך וכלו טוב. וכן יש כמה מצוות והנהגות טובות שמפרש בתורה ובדברי רבותינו זכרונם לברכה, שעל ידן זוכין להנצל מחטאים ולהתקרב אליו יתברך, כמו שכתוב במצות ציצית, "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי". וכן בתפלין, "למען תהיה תורת ה' בפיך". ואם כן אם אחד לובש ציצית ואף-על-פי-כן מתגבר עליו הבעל דבר ומחטיאו חס ושלום, או שלובש גם תפלין ואף-על-פי-כן היצר הרע מתגבר עליו, חס ושלום, אם כן חס ושלום, יפרק על ולא יקים גם מצות ציצית ותפלין חס ושלום, אם כן, חס ושלום, ימיר דתו לגמרי כמו שבאמת כל הפורקים על וכל המומרים, רחמנא לצלן, באו לזה רק מחמת נפילות כאלה, כידוע מעשיות כאלה הרבה. אבל באמת אין אנו מבינים דרכי ה' ובודאי כל דברי התורה ודברי רבותינו זכרונם לברכה אמת וצדק, רק שיש כמה דברים שאי אפשר לנו להבינם, כי בודאי מצות ציצית יש לה כח גדול להציל את האדם מהיצר הרע. וכמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה, מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית וכו' באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו וכו', אבל אף-על-פי-כן לא כל בני אדם שוין, ויש אחד שנמשך אחר היצר הרע כל כך, עד שאפלו אם לובש ציצית קשה לו לעמד נגד היצר הרע, ואף-על-פי-כן צריך לזהר ללבש ציצית, אדרבא, צריך לזהר יותר ויותר. ואם רואה שאין הציצית מועילים לו להצילו מעברות, על כל פנים טוב לפניו שעל כל פנים ישאר לו זכות מצות ציצית ולא יאבד לגמרי וגם אולי יצטרפו בכמה זמנים כל המצוות של ציצית שקים בכל יום. וגם יצרף לזה שארי מצוות, כגון צדקה שמצלת מעברות וכיוצא בהם כלי האי ואולי יתגברו ויתקבצו כלם ויתנו לו כח להתגבר על יצרו. ואיך שיהיה על כל פנים כל מה שעושה דבר טוב אינו נאבד לעולם ואף-על-פי-כן שאחר כך נעשה עמו מה שנעשה מי יודע מאיזה בחינה ומאיזה עולם יש לו יצר הרע, כי יש בענין זה כמה בחינות עד אין קץ שנעלמו מבני אדם והכל בשביל הבחירה. כי עקר הבחירה הוא על-ידי ההעלמה דיקא שנתעלמו ענינים כאלה מבני אדם, שאי אפשר להבינם. והכל בשביל הבחירה כנ"ל, כמו שכתוב, "גם את העלם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף, שפרושו לשון העלמה, כמו שפרש רש"י שם. ועל-כן כל אדם איך שהוא, יהיה איך שיהיה, הוא מחיב לעשות את שלו כל ימי חייו. ואם אף-על-פי-כן אינו זוכה, חס ושלום, לקדשה וטהרה וכו', אף-על-פי-כן הטוב אינו נאבד כלל, כי לית רעותא טבא דאתאביד, כי מי יודע מה נעשה מהטוב שלו, אולי ה' יתברך השתמש בו לצרך גבה ועליון יותר ויותר מהענין שהוא היה רוצה, כגון מי שרואה באיזה ספר שמצוה זו מסגלת לזכות לענין זה, ועל-ידי-זה התעורר לקים מצוה זאת ואחר שקים מצוה זאת, אף-על-פי-כן לא זכה לזה הענין, אין לו לפל בדעתו כלל, כי מי יודע דרכי ה' אולי ה' יתברך העלה מצוה שלו לצרך תקון גבה יותר, כי מאד עמקו מחשבותיו, ואסור להרהר אחר ה' יתברך ואחר דברי רבותינו זכרונם לברכה כלל, כי כל דבריהם אמת וצדק, רק שיש כמה דברים שאין אנו מבינים אותם, כי נמשכין ממבוכות הנ"ל שאי אפשר להבינם, שמשם עקר כח הבחירה כנ"ל:
וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ומובא בפרוש רש"י, וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה? עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה יוצאה הימנו וכו'. הינו כנ"ל, כי הברור הנעשה על-ידי זרע הילודים זה בחינת הברור שלמעלה שנעשה על-ידי השם יתברך בעצמו, שכשהרע מתגבר ביותר עד שאי אפשר להוציאו, אף-על-פי שמודיעין לו מעלתו כנ"ל, אזי מסבב ה' יתברך שיוצא דיקא על-ידי גדל התגברותם שמכניסין את הטוב בעמק מחשבתם, שדיקא על-ידי-זה יוצא הטוב בזרע הילודים. ואף-על-פי שהטוב מתברר, אבל אף-על-פי-כן הרשע שהתגבר על הטוב ולא הניחו לצאת בודאי ענוש יענש כנ"ל, כי גם מבני בניו של המן למדו תורה וכו' וכן מבני בניו של סיסרא וסנחריב וכו', שכל זה הוא בחינת הנ"ל, בחינת ברור הטוב על-ידי זרע הילודים, כי אלו הרשעים הנ"ל המן וסיסרא וסנחריב וכו' התגברו ברשעותם מאד מאד, מחמת שהיה כבוש ביניהם טוב נפלא מאד, כי כל מה שהטוב גבה ועליון יותר, הם מתגברים עליו בהתגברות גדול יותר ויותר, ומזה בא עצם רשעותם של המן וסיסרא וכיוצא בהם. וה' יתברך אשר עמקו מחשבותיו מאד הוציא גם מהם הטוב על-ידי זרע הילודים, כי מבני בניהם למדו תורה וכו'. אבל אלו הרשעים הנ"ל בודאי יאבדו ויתענשו כראוי להם, כי צדיק ה' וישר משפטיו וכנ"ל. וזהו טעות קרח מחמת שראה שהטוב שלו נפלא מאד ויצאו ממנו צדיקים גדולים ונוראים וסבר שאיך שיעשה יהיה ה' עמו כאלו, חס ושלום, השם יתברך מכרח להסכים עמו מחמת שראה שה' יתברך צריך להוציא ממנו צדיקים נוראים כאלו שמואל ובניו ועשרים וארבע משמרות לויה וכו', שכל העולם תלוי בהם, על-כן סבר שבודאי הוא ימלט, אבל ראה ולא ידע מה ראה, כי ה' יתברך בודאי יגמר הכל כרצונו ובודאי יצאו הצדיקים האלו ממנו ואף-על-פי-כן הוא בעצמו עומד בנסיון ובחירה. ואם היה שובר תאותו ולא היה חולק על משה בודאי היה אשרי לו והיה זוכה למה שזוכה, כי קרח היה גדול במעלה מאד והיה מוכן לזכות למדרגה גבה מאד. וכמובא שהיה במדרגה גבה כזאת שנשיאות אליצפן בן עזיאל היה קטן לפניו והוא טעה ונתקנא בנשיאותו וחלק על משה וסמך על הטוב שעתיד לצאת ממנו, אבל לא ידע כי גדלו מעשי ה' וכו', כי הטוב יצא ממנו, שיצאו כל הצדיקים הנ"ל מזרעו ואף-על-פי-כן הוא נפל באין סומך לגיהנום ונענש הרבה לדורות, כי ישרים דרכי ה' ואי אפשר להבינם כנ"ל. וזה בחינת ויקח קרח, ואתפלג קרח, שעשה חלוק ופרוד בין שני ההשגות הנ"ל, שרצה להבינם בדעתו ולא סמך על אמונה שבאמת שניהם אחד, כי הסטרא אחרא שארי בחבורא וסים בפרודא, שרצה להבין בדעתו חבור שני הפכים שהם המבוכות הנ"ל שנראין כשני הפכים. וסים בפרודא, כי על-ידי-זה נעשה פרוד גמור, כי מחמת שאינו יכול לחברם בדעתו, הוא בא לכפירות גמורות ומקצץ בנטיעות ועשה פרוד בין הדבקים, כי באמת הכל אחד, רק שאי אפשר להבין זאת בדעת כי אם באמונה לבד, אבל בני ישראל המאמינים נזהרים לבלי לכנס כלל בחקירות אלו לחברם בדעתם, חס ושלום, רק סומכים על אמונה, שבאמת הם מחברים והכל אחד, רק שאי אפשר לנו להבין כי גבהו שמים ועל הארץ כן גבהו דרכיו מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו וכנ"ל:
וזהו לא תבשל גדי בחלב אמו. והוא תמוה למה כתבה תורה 'בחלב אמו', הלא באמת גם בשאר חלב אסור, כמו שקבלו רבותינו זכרונם לברכה, אך בזה רמזה לנו התורה החדוש של אסור בשר בחלב, שאסורו לא לחברם כדי שלא תתגבר הקלפה והסטרא אחרא, שרוצה להתגבר להבין בדעת חבור שני הבחינות הנ"ל, שהם המבוכות שאי אפשר להבינם, שבאמת הכל אחד, אבל אי אפשר להבינם כנ"ל. וזהו לא תבשל גדי בחלב אמו, שאף-על-פי שהגדי יונק מחלב אמו וכל חיותו וקיומו הוא על-ידי חלב אמו, אף-על-פי-כן בזה העולם אסור לחבר בשר אפלו עם חלב אמו, מחמת שהבשר הוא בבחינת הברור שלמעלה שאף-על-פי שבאמת שניהם אחד. ועל-כן באמת הגדי יונק מחלב אמו, כי עקר חיותו וקיומו משם, כי שניהם אחד, כי עקר הברור שלנו הוא גם כן מה' יתברך, כי הכל מאתו, כי מי הקדימני ואשלם כנ"ל, אף-על-פי-כן אסור לנו לחברם ולבשלם, או לאכלם יחד, כי אסור לנו לחבר בדעתנו הבנת שני בחינות הברורים אלו יחד כנ"ל. ועל-כן דקדקה התורה וכתבה אסור בשר בחלב בלשון "בחלב אמו", להורות לנו שבאמת בשרשם הכל אחד. וזה עקר האסור של בשר בחלב, כי גורם שתתגבר הקלפה שרוצה לחברם בדעת, שעל-ידי-זה הוא עושה פרוד ביניהם, כי בדעת בודאי אי אפשר להבינם ואזי בא לכפירות, חס ושלום, ועושה פרוד לגמרי, כי הסטרא אחרא שארי בחבורא וסים בפרודא כנ"ל. ועל-כן אסרה לנו התורה לחבר בשר בחלב, כי אסור לחבר בדעת שני הבחינות הנ"ל, כי אי אפשר להבינם בדעת, רק לסמך על אמונה, שבאמת הכל אחד כנ"ל: