ליקוטי הלכות · יורה דעה א · דגים ג
התאמת הקריאה
סימני דגים, סנפיר וקשקשת. והעקר הוא קשקשת, כי כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר וכו'
כי איתא במאמר 'וביום הבכורים' 'ואת הערבים צויתי לכלכלך' בלקוטי תנינא סימן ד), שעל-ידי צדקה, על-ידי-זה מוציאין החיות שיונק מצח הנחש מזקני הדור שאין בהם שלמות ואזי נתגלה מצח הרצון, כי יש חכמי הטבע שהם בחינת חיות רעות וכו' והם רוצים להתגבר, חס ושלום, על קול הקריאה של יום טוב שקורא ומגלה את הרצון שהכל ברצונו יתברך וכו'. והתקון לזה על-ידי החכם שבקדשה שיודע לקשר כל הרצונות לשרש הרצון שהוא בחינת מצח הרצון, שהוא בחינת רעוא דרעוין, בחינת הסתלקות משה בשבת בשעתא דמנחה וכו', אך יש בחינת מצח הנחש שרוצה להתגבר אפלו כנגד מצח הרצון, חס ושלום, אך עקר יניקתו הוא מזקני הדור שאין בהם שלמות כנ"ל, ועל-ידי צדקה מוציאין ממנו החיות שיונק משם, ואזי נכנע ונתבטל מצח הנחש ואזי מתגלה מצח הרצון, ואזי נכנעים ונופלים כל חכמי הטבע שהם בחינת חיות רעות הדורסים וטורפים וכו', ואזי נתגלה ונשמע קול הקריאה של יום טוב שקורא ומגלה את הרצון. ועל-ידי התגלות הרצון נעשה יראה, ועל-ידי היראה שופע חסד וכו' וכו' עין שם כל זה היטב היטב):
וזה בחינת דגים טהורים ודגים טמאים, כי איתא שדגים הם בבחינת עינא פקיחא שהוא בחינת עינא חד דרחמי, שזהו בחינת רעוא דרעוין, בחינת מצח הרצון כנ"ל. ועל-כן דגים אספתן הוא מטהרתן ואין צריכין שחיטה כלל, כי עקר השחיטה של כל הבעלי חיים היא בשביל להכניע רוח הבהמיות שהיא בחינת חכמת הטבע, שהיא בחינת כסילות, בחינת בהמה שאין לה דעת כנגד חכמת התורה, שהיא עקר החכמה האמתיות, שהיא בחינת אדם. כמובא במאמר 'דרשו' סימן לז), שחכמות חיצוניות כנגד חכמות התורה הם בבחינת בהמה כנגד אדם ועל-כן ישראל הדבוקים בתורה קרויין "אדם", אבל אמות העולם שעוסקין בחכמות חיצוניות, שהוא חכמת הטבע קרויים "בהמה", כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אתם קרויים אדם ואין העכו"ם קרויין אדם. נמצא, שכל החיות ובהמות ועופות וכיוצא, שאין להם דעת אדם. כלם הם בבחינת חכמת הטבע שהוא בחינת בהמיות כסילות כנ"ל, כי רק גדר האדם הוא הדעת שהוא התורה, כי רק חכמת התורה היא חכמה ודעת אמתי וכל שאר החכמות חיצוניות של חכמי הטבע, כלם הם כסילות גמור בחינת בהמיות כנגד חכמות התורה. ועל-כן אסור לנו לאכל שום בן חי בחייו, כי אם על-ידי השחיטה, שעל-ידי-זה מכניעין רוח הבהמיות ואז מעלין החי למדבר שזה עקר כונת השחיטה, דהינו שמכניעין החיות של בחינת חכמות הטבע ומעלין ומבררין אותו לבחינת אדם שהוא החכמה האמתיות של התורה הקדושה, כי עקר החיות היא החכמה, כמו שנאמר, "החכמה תחיה". וחיות דקדשה בחינת חיות אדם היא בחינת חכמות התורה, וחיות בהמות וכו' הוא מבחינת חכמת הטבע וכו', אך יש מינים טהורים ומינים טמאים, כי באמת גם הטבע בעצמה הוא השגחת ה' יתברך. והטבע בעצמה בראה ה' יתברך והוא יתברך מנהיג הטבע ברצונו. נמצא, שגם הטבע הוא השגחה, רק שזה סוד הבחירה שברא ה' יתברך טבע בעולם שיהיה אפשר לבני אדם לטעות, חס ושלום, כאלו הטבע עקר וכשעוקרין את הטבע מן השגחה, אזי כופרין באלקים חיים, חס ושלום, ויורד לשאול תחתיות. ואם ירצה לבחר בחיים באמת, אזי מקשרין את הטבע אל ההשגחה שיודעין ומאמינים שהכל בהשגחתו יתברך, ואפלו הטבע בעצמה הוא גם כן מתנהגת בהשגחתו יתברך. נמצא, שהטבע והשגחה כלו חד, כי ה' הוא האלקים. ה' זה מדת רחמים בחינת השגחה, ואלקים זה מדת הדין בחינת טבע, כי אלקים בגימטריא הטבע כמובא. וצריכין ליחדם ביחוד גמור לדעת כי ה' הוא האלקים שהטבע והשגחה כלו חד. וזה עקר בחינת אכילת ישראל שהוא אכילה דקדשה, בחינת צדיק אוכל לשבע נפשו לקשר הגוף והנפש יחד, כי על-ידי האכילה מתקים חיות האדם, דהינו שמתקשרים הגוף והנפש יחד, כי בלא אכילה תצא נפשו. וגוף ונפש זה בחינת חכמות חיצוניות וחכמות התורה, כי חכמות חיצוניות, חכמת הטבע הוא בחינת גוף בהמה, כסילות כנגד חכמת התורה שהוא בחינת נפש, בחינת אדם, בחינת דעת אמתי. כמובא כל זה במאמר 'דרשו'). וצריך כל אחד להכניע הגוף והחמר לגבי הנפש, דהינו להכניע ולבטל חכמת הטבע כנגד חכמת התורה ולקשר הכל אל התורה הקדושה בבחינת ותורתך בתוך מעי. כי זה עקר כונות האכילה; להעלות ולקשר דומם, צומח, חי אל בחינת מדבר. דהינו להעלות ולקשר כל החכמות תחתונות להעלותם ולקשרם כלם אל שרשם. דקדשה שהוא חכמה האמתיות של התורה שהיא בחינת אדם שהוא שרש הכל. ועקר הוא האמונה שהיא עקר תקון וברור כל המאכלים, כי צריכין לידע ולהאמין שגם הטבע בעצמה הוא השגחתו יתברך והוא יתברך מחיה את כלם והכל מאתו יתברך. ועל-כן יש מינים טהורים ומינים טמאים, כי מינים טהורים הם אלו המינים שיש לנו כח לקשרם אל הקדשה, לבררם מחי לאדם. ומיני טמאים הם אלו שאין לנו כח לבררם מחי לאדם לקשרם אל הקדשה כמובא. ואפלו המינים טהורים אי אפשר לנו לאכלם כי אם על-ידי השחיטה, שעל-ידי-זה מכניעין רוח הבהמיות ומעלין מבהמה לאדם שזה עקר בחינת השחיטה כנ"ל:
ועל-כן השחיטה במקום הצואר, כדי להכניע קולות הרעים של חכמי הטבע שהם בחינת חי בחינת חיות רעות כנ"ל, כי הקול יוצא מן הצואר בחינת ידברו בצואר עתק וכו', שהם חכמי הטבע המדברים עתק על ה' ועל משיחו והם בחינת בהמות וחיות ומכניעין את קולם וצוארם על-ידי הסכין של שחיטה. ועל-כן צריך השוחט לקבל את הסכין של שחיטה מחכם הדור, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; שצריך השוחט להראות סכינו לחכם. כי החכם דקדשה יש לו כח לקשר כל הרצונות אל הרצון דקדשה לשרש הרצון. ועל-ידי-זה מכניע דעת חכמי הטבע כנ"ל, ועל-ידי-זה נעשה יראה בחינת רצון יראיו יעשה כנ"ל במאמר הנ"ל). ויראה זו בחינת חרב פיפיות, בחינת מלכות, בחינת סכין של שחיטה. ועל-כן צריכין לקבל הסכין של שחיטה שהוא חרב פיפיות בחינת יראה, בבחינת גורו לכם מפני חרב. צריכין לקבלו מן החכם דקדשה, כי עקר היראה נעשה רק על-ידי התגלות הרצון שנתגלה על-ידי החכם דקדשה, על-ידי שמקשר כל הרצונות לשרש הרצון כנ"ל, ועל-ידי החליף הזה שהוא בחינת היראה הנעשה על-ידי התגלות הרצון, על-ידי-זה מכניעין רוח הבהמיות שהוא בחינת חכמת הטבע כנ"ל:
ועל-כן דגים אין צריכין שחיטה, כי דגים הם בבחינת שרש הרצון, בחינת עינא פקיחא וכו' כנ"ל. על-כן שם אין צריכין שחיטה כנ"ל, כי הם בעצמן בבחינת שרש הרצון שמשם חיותם כנ"ל, כי דגים מים מכסין עליהן שהוא בחינת מימי הדעת, שהוא בחינת השגחה, שהוא עקר הדעת ואין עין הרע שולטת בהם, דהינו דעות חכמי הטבע שהם בחינת עין רעה. כי עינים על שם החכמה נאמר, כמו שנאמר, "ותפקחנה עיני שניהם". ופרש רש"י, על שם החכמה נאמר. ועין רעה זה בחינת דעות רעות, חכמות רעות של חכמי הטבע, ואין להם שליטה בדגים שבים שחיותם משרש הרצון כנ"ל, כי מימי הדעת שהוא בחינת השגחה מכסה עליהם כנ"ל. ועל-כן נתברכו זרע יוסף, וידגו לרב וכו'. מה דגים שבים וכו', כי יוסף הוא בחינת זקן דקדשה שהוא בחינת שרש הרצון שהוא י"ג תקוני דיקנא כידוע, שכל זה תלוי בשמירת הברית כמובא. ועל-כן נאמר ביוסף, "כי בן זקנים הוא לו", כי מחמת ששמר בריתו, על-כן זכה בילדותו בהיותו בן שבע עשרה שנה להקרא בשם בן זקנים, כי הוא בבחינת זקן שהוא בחינת שרש הרצון, בחינת מצח הרצון, שכל זה הוא בחינת שמירת הברית כמובא:
ועל-כן דגים אספתן היא מטהרתן. זה בחינת רצון דקדשה, בחינת רוחו ונשמתו אליו יאסף, שהוא בחינת הסתלקות של צדיקים שנאמר בהם גויעה ואספה, שמתקשרים נפשם ורוחם ונשמתם בשעת ההסתלקות בשרש הרצון, שזהו בחינת הסתלקות משה וכו' כנ"ל, הינו שהדגים חוזרים לשרשם תכף ביציאתן מן המים שהוא בחינת שרש הרצון שמשם חיותן כנ"ל. ועל-כן אין צריכין שחיטה כלל, כי אין לבחינת החיות רעות וכו' שום אחיזה בהם כנ"ל, כי הם בבחינת שרש הרצון כנ"ל, אך אף-על-פי-כן יש דגים טהורים ודגים טמאים, כי כנגד שרש הרצון, מצח הרצון יש בחינת מצח הנחש וכו' כנ"ל, וזה בחינת דגים טמאים שהם כנגד דגים טהורים, שהם בחינת עינא פקיחא שרש הרצון דקדשה, ודגים טמאים הם כנגדם בבחינת מצח הנחש שהוא כנגד מצח הרצון. ועל-כן הסימן של דגים טהורים הוא קשקשים זה בחינת כח הצדקה שמקבלין, שעל-ידי-זה נכנע מצח הנחש ואין לו כח להתגבר כנגד מצח הרצון, חס ושלום, כי לבוש הקשקשים זה נמשך מבחינת צדקה בבחינת ושריון קשקשים הוא לבוש. וזה בחינת צדקה, בחינת צדק לבשתי וילבשני, בחינת וילבש צדקה כשרין, הינו כי הקשקשים מגנים על הדגים שלא יתאחז בהם בחינת מצח הנחש, חס ושלום, כי הקשקשים הם בבחינת צדקה שהיא מכנעת מצח הנחש כנ"ל. וזה בחינת שלח לחמך על פני המים הנאמר בצדקה כמובא שם במאמר הנ"ל. 'על פני המים' דיקא, כי שם בבחינת המים, דהינו דגים שבמים, שם מוצאין כח הצדקה, כי שם צריכין כח הצדקה להגן על הדגים שהם בבחינת מצח הרצון להגן עליהם על-ידי לבוש הקשקשים מבחינת מצח הנחש שלא יתאחז בהם, חס ושלום, ועל-כן אלו מיני דגים שאין להם קשקשים הם טמאים, כי נאחז בהם אחיזה מבחינת מצח הנחש על-ידי שאין עליהם לבוש הקשקשים הנמשך מן הצדקה להגן עליהם כנ"ל. וגלית רצה להמשיך לעצמו, חס ושלום, גם כח הצדקה כדי לקלקל, חס ושלום, כח הצדקה שמכנעת מצח הנחש, מחמת שיניקתו היה ממצח הנחש כמבאר שם במאמר הנ"ל). ועל-כן נאמר בגלית, "ושריון קשקשים הוא לבוש", כי רצה להמשיך לעצמו כח הצדקה, חס ושלום, כי יש רשעים ועכו"ם שנותנין צדקה והם מתכונים, חס ושלום, לקלקל כח הצדקה של ישראל שמכנעת מצח הנחש, חכמת הטבע כנ"ל, אבל באמת אין להצדקה שלהם שום כח כלל; "כי צדקה תרומם גוי" אלו ישראל, "וחסד לאמים חטאת" אלו העכו"ם, כי כל חסד וכל טיבו דעבדין לגרמיהו עבדין, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר כח הצדקה הוא רק בבחינת ואת הערבים צויתי לכלכלך, דהינו להפך רגז לרחמים, דהינו לשבר טבעו מה שיש לו אכזריות בטבעו להפכו לרחמנות. ועל-ידי-זה דיקא יש לנו כח להכניע מצח הנחש, להכניע הטבע שהוא בחינת רגז, להפכו לרחמנות, לבחינת רצון כמבאר במאמר הנ"ל, עין שם). אבל העכו"ם והרשעים שנותנין צדקה בטבעם, מחמת רחמנות שלהם בטבעם, או בשביל כבודם מכל שכן וכל שכן כשנותנים בשביל כונות הרשעות שלהם, שצדקה כזו לחטאת נחשבת עליהם, בחינת חסד לאמים חטאת, ואין להם שום כח על-ידי צדקה זו, ועל-כן הכניע דוד המלך את גלית אף-על-פי שהיה לבוש שריון קשקשים על-ידי האבן שהשליך עליו, שהוא בחינת אבן שלמה רצונו, כי דוד היה לו כח הצדקה דקדשה בחינת ואת ערבתם תקח, שהוא בחינת ואת הערבים צויתי וכו' כנ"ל במאמר הנ"ל):
וזה בחינת סנפיר, זה בחינת רצון, בחינת לוחות האבן שהיה של סנפירינין שהם בחינת אבן שלמה רצונו, כי עקר התגלות הרצון מתגלה על-ידי התורה, על-ידי לוחות האבן, כי התורה היא רצונו של ה' יתברך שעל ידה הוא מנהיג את עולמו ברצונו יתברך כמבאר במקום אחר ). ועל-כן הסנפירין לבד אינם סימן טהרה כל זמן שאין להם קשקשת, כי אף-על-פי שמתגלה בהם בחינת רצון, אף-על-פי-כן עדין אין אנו יכולין לאכלם כל זמן שאין להם קשקשת, שהוא בחינת לבוש קשקשים הנמשך מבחינת צדקה, שעל-ידי-זה דיקא מתגלה ומאיר בחינת מצח הרצון וכו' כנ"ל. ועל-כן יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת, כי יכול להיות שיתגלה בו איזה בחינה מבחינת הרצון, אבל אין עליו קשקשים להגן ממצח הנחש כנ"ל. ועל-כן אין אנו יכולין לאכלו עדין כנ"ל, אבל כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר והוא עקר סימן טהרה, כי העקר הוא הקשקשים הנמשכין מבחינת צדקה שהם מגנים ממצח הנחש, ואז נכנע מצח הנחש, ואז בודאי מתגלה בחינת מצח הרצון, שרש הרצון, ואזי זוכין להתגלות הרצון שהוא בחינת סנפיר, בחינת אבן שלמה רצונו כנ"ל. ואז יכולין לאכלם, כי אכילתנו צריכה להיות רק בבחינת התגלות הרצון שנזכה לקשר על-ידי אכילתנו כל הדברים לשרש הרצון לדעת ולהכיר ולהאמין כי הכל ברצונו לבד ובהשגחתו לבד, לתקן פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע, שעל-ידי אכילתו נפגם הדעת ונתגבר דעות חכמי הטבע שיניקתם רק משם. ועל-כן צריכין לאכל בקדשה על-פי התורה כדי לתקן זאת, כדי לזכות על-ידי האכילה להכניע חכמי הטבע ולקשר הטבע לרצון כנ"ל:
וזה בחינת אכילת שבת ויום טוב, כי אז מתגלה הרצון כנ"ל, כי כל הימים טובים קוראים ומגלים את הרצון כנ"ל, וכל הימים טובים מקבלים משבת שהוא 'תחלה למקראי קדש' שהוא שרש הרצון, כי בשבת מתגלה מצח הרצון, רעוא דרעוין כידוע, ועל-כן אז האכילה יקרה מאד, כי אז מכניעים על-ידי האכילה את חכמות הטבע ומקשרים הכל אל הרצון כנ"ל. ועל-כן נצטוינו להביא קרבנות הרבה ברגלים, כי כל הקרבנות הם בבחינת הנ"ל; להכניע רוח הבהמיות ולהעלות מבהמה לאדם כידוע, הינו כנ"ל, להכניע חכמות הטבע, שהוא בהמיות, כסילות, ולקשר הטבע לרצון כנ"ל, ועל-כן הזהירה התורה ביותר לתן צדקה ברגלים, כמו שנאמר, "ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך וכו' והגר והיתום וכו'" וכמובא בזהר הקדוש, כי אז צריכין ביותר כח הצדקה כדי שיתגלה מצח הרצון, כדי שנזכה על-ידי-זה לשמע קול הקריאה של יום טוב, שקורא ומגלה את הרצון בבחינת מקרא קדש כנ"ל, ואז דיקא זוכין לשמחת יום טוב, כי עקר שמחת יום טוב הוא כפי מה שזוכין לשמע קול הקריאה של יום טוב. בבחינת ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע וכו'. כנ"ל במאמר הנ"ל). וזה שפרש רש"י על-ידי ושמחת הנ"ל, אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך, הינו אם תתן צדקה ותשמח את העניים, אז דיקא אשמח את שלך, כי אז דיקא תזכה לשמחת יום טוב, כי עקר שמחת יום טוב על-ידי הצדקה דיקא, שעל-ידי-זה זוכין לשמע קול הקריאה של יום טוב שמגלה את הרצון, שזה עקר שמחת יום טוב כנ"ל:
וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין שמחת יום טוב, אין שמחה אלא בבשר בהמה של קרבנות, כי עקר השמחה של יום טוב שהיא על-ידי התגלות הרצון דיקא, על-ידי שנכנעין חכמת הטבע, זה נעשה על-ידי הקרבנות, שעל-ידי-זה מכניעין רוח הבהמיות שהוא כסילות בחינת חכמת הטבע. ומעלין מבהמה לאדם, מטבע לרצון והשגחה, שיודעין שהכל בהשגחתו יתברך כנ"ל. נמצא, שעל-ידי הקרבנות נכנעין חכמת הטבע ונתגלה הרצון וזה עקר שמחת יום טוב כנ"ל. על-כן עקר שמחת יום טוב בבשר הקרבנות דיקא כנ"ל. ועל-כן מקרא הנ"ל, ושמחת לפני ה' אתה ובנך וכו' והגר והיתום וכו', נאמר על ענין הקרבנות, כי מאחר שהקרבנות, בפרט הקרבנות של יום טוב מקרא קדש מגלין את הרצון, על-כן צריכין לתן צדקה מהם, להזמין עליהם עניים וגרים ויתום וכו', כדי שעל-ידי-זה הצדקה יהיה נכנע מצח הנחש כדי שיתגלה מצח הרצון, כדי שעל-ידי-זה יהיה נשמע קול הקריאה של יום טוב מקרא קדש, שמגלה את הרצון שזה עקר שמחת יום טוב בחינת ושמחת וכו'; אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך. "משמח" דיקא, כי עקר שמחת יום טוב שהוא על-ידי התגלות הרצון כנ"ל, תלוי בצדקה שעל ידה נתגלה מצח הרצון, שאז נשמע קול הקריאה של יום טוב וכו', שזה עקר שמחת יום טוב כנ"ל: