ליקוטי הלכות · יורה דעה א · תולעים א
התאמת הקריאה
על-פי התורה 'תפלה לחבקוק' בסימן יט הנ"ל בהלכות שחיטה הלכה ב הנזכר לעיל:
וזהו בחינת תולעים שעקר אסורן כשהם רוחשים ושורצים בעפר הארץ, כי שם עקר אחיזתם, כי שם מקום הפגם ביותר, כי העפר עולם הזה הוא המדרגה האחרונה שבכל המדרגות התחתונות, ושם עקר אחיזתם בחינת ונחש עפר לחמו, כי שם בבחינת עפר מגיע עקר הפגם, כמובא לעיל בהלכות בשר שנתעלם מן העין הלכה ב), כי התולעים, ושקצים ורמשים הם עקר זהמת הנחש, כי הם הם הזהמא ממש. ועל-כן אין להם שום קומה זקופה אפלו כבהמות, ואין להם שום רגלים, רק רוחשים על הארץ בבחינת ועל גחונך תלך. וסמוכים ונדבקים ביותר בעפר הארץ, ששם עקר אחיזת זהמת הנחש כנ"ל. ועל-כן אסורן חמור מאד ויש בהם כמה לא תעשה, כי הם דברים שקוצים ומאוסים מאד זהמת הנחש ממש, המשקצים ביותר נפש האדם, כי הם הפך קדשת הנפש ממש, כי שרש כל הנפשות דקדשה הם בכבוד, כמו שאמר רבנו, נרו יאיר, בסימן סז), שזה בחינת שלמות לשון הקדש, בחינת שמירת הברית ששם הכבוד כמבאר בדברי רבנו כמה פעמים). בחינת כבד את ה' מהונך, שהוא בחינת שלמות לשון הקדש, כמו שמבאר שם. והשקצים והרמשים הם דברים מאוסים מאד הפך הכבוד ממש, כי הם תכלית הזהמא של רע הכולל שהוא זהמת הנחש כנ"ל, שהוא הפך הנחש ממש כנ"ל, תכלית ההפך של שלמות לשון הקדש, כי התולעים הם בחינת עשו כמובא בכתבים בכונות פרשת התמיד) שהוא עקר זהמת הנחש ועליו נאמר, "בזוי אתה מאד", כי שם עקר החרפות והבזיונות שהוא ההפך של הכבוד בחינת שלמות לשון הקדש, בחינת שמירת הברית קדשת הנפש כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בזוי אתה מאד, שאין להם לא כתב ולא לשון, הינו שהוא בחינת קצה ותכלית זהמת הנחש שאין שם טוב כלל. כי בכל הכתבים והלשונות, אפלו בלשונות של שבעים עממין יש שם גם כן טוב מערב שם, אלא שהוא מעט מאד. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה מנחות לד), טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים, וכמובא בדברי רבנו בסימן לג), אבל עשו הוא אדום, הוא נקרא בזוי מאד כנ"ל, שאין לו כתב ולשון כלל, שהאותיות דקדשה המחיים אותו הם מעטים בתכלית הצמצום מאד, והזהמא מתגברת שם מאד עד שנתכסה ונתעלמת הקדשה שם בתכלית הכסוי וההתעלמות, עד שאין להם שום כתב ולשון והם תכלית ההפוך של לשון הקדש כנ"ל, ועל-כן נקרא בזוי מאד כנ"ל:
וזה בחינת תולעים שבאים משם כנ"ל, שהם משקצים נפש האדם ביותר כנ"ל, שהם מאוסים ושקוצים מאד בחינת בזוי מאד כנ"ל. זהמת הנחש תכלית ההפך של לשון הקדש שאין להם כתב ולשון כנ"ל. ועל-כן התולעים הם רוחשים ושורצים בכל מקום ובכל מיני מאכל ומשקה הם שורצים שם. והם נסרכים ונדבקים בכל דבר, כי הם בחינת תכלית זהמת הנחש הנסרך והנדבק והכרוך אחר כל דבר שבקדשה, והם המכלים ומרקיבים ומקלקלין כל דבר שבעולם כשאין שומרין אותו יפה מהם, והם בחינת זהמת היצר הרע הפתי והסכל והמזהם, היצר הרע הנמוך שבכל בחינת היצר הרע, כמובא בדברי רבנו, נרו יאיר, בסימן עב, שהוא נסרך ונדבק ומסתבך בכל דבר שבקדשה ומכביד מאד מאד בעצבות ועצלות, שכל זה בחינת שקצים ורמשים שהם זהמת הנחש, בחינת ונחש עפר לחמו כנ"ל, שהם בחינת עצבות ועצלות, בחינת עפר, כמו שפרש רבנו בסימן קפט). כנראה בחוש שהשקצים ורמשים הם בתכלית העצלות והעצבות וחיות שלהם מעט ביותר מכל גדר החי. וצריך לשמר מאד מהם מבחינת היצר הרע הזה הנ"ל, אבל במעט הסתכלות ודעת וזריזות קצת יכולין להתפרד מהם ולהכניע אותם, כי חיותם מעט מאד ואין להם שום כח ונקל מאד להרגם ולשברם בקל, רק מחמת שרוחשים ושורצים בכל מקום ונדבקים ונסרכין מאד ונסתבכין וכרוכין בכל דבר שבקדשה. על-כן נדמה להאדם בתחלה שקשה וכבד מאד לצאת מהם ולשברם, אבל במעט דעת וזריזות קצת הורגין אותם לאלפים ולרבבות בכל רגע ורגע, כי אין בהם שום כח כנראה בחוש. והעקר צריך לשמר עצמו מאד מאד בתחלת רחושם, כשמתחילין להתהוות ולרחש בהפרי, או בכל דבר, כי קדם שפרשו, מתרין. ואחר שפרשו, אז הם אסורין, כי כל הדברים נעשין על-ידי המחשבה. והעקר הוא המחשבה, כי בלא המחשבה אי אפשר שיהיה נעשה שום דבר. וכשהמחשבה רוחשת וחושבת בדבר קדשה בבחינת רחש לבי דבר טוב, אזי התולע שהוא עקר התנגדות של הקדשה כנ"ל וכמובא, הוא כרוך שם כנ"ל ומבקש מקום לרחש ולשרץ במחשבתו שם, וצריך לשמר פירי השכל מאד מאד שלא יתקלקל, חס ושלום, שלא יתן לו מקום, חס ושלום, לשרץ ולרחש. ואפלו כשחס ושלום, נתקלקל מחו ומתחלת המחשבה רעה לרחש במחו, צריך לשמר מאד שלא לתן לה מקום להיות פרושין לחוץ, חס ושלום, בבחינת גער חית קנה, שכתוב בדברי רבנו שם. וחית קנה הוא בחינת עשו, בחינת תולע הנ"ל, שתכף שמתחלת המחשבה רעה לרחש במחו צריך לגער בה, תכף לברח ממנה, שלא לתן לה שום מקום, חס ושלום, לרחש כנ"ל, כי אזי עדין כל זמן שלא פרשו מתרין באכילה וצריך למהר ולאכלם קדם שפרשו ויאסרו, כי בתחלת רחישת המחשבה רעה יכול להפכה לטוב אם יהיה נשמר שלא להחמיץ מחו, שלא לתן לה מקום לרחש ולפרש, חס ושלום:
ועל-כן אלישע שהיה לו שלמות לשון הקדש בחינת ויהי נא פי שנים ברוחך אלי כמו שכתב רבנו שם). על-כן זכה שלא נראה זבוב על שלחנו, כי הזבובים שהם שקצים הם הפך משלמות לשון הקדש כנ"ל. וזה שאמרו איש קדוש עובר עלינו תמיד שלא ראתה זבוב על שלחנו ולא קרי על סדינו, כי זה תלוי בזה, כי מה שנשמר ונצל מקרי, הוא על-ידי שלמות לשון הקדש כמו שאמר רבנו שם). ומחמת זה בעצמו לא נראה זבוב וכו' כנ"ל. וזהו גם כן שלמדו רבותינו זכרונם לברכה ממקרא זה בעצמו; שהכנסת אלישע היה כהקרבת תמידין, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, איש קדוש וכו' כל המכניס וכו', כי תמיד הוא מכניע התולע, שמשם באין כל הזבובים והשקצים כנ"ל, ועל-ידי הכנסת צדיק בחינת אלישע נצולין מן התולע, כי הוא בחינת הקרבת התמיד, עין במאמר, בני לן ביתא וכו' בסימן כח):