ליקוטי הלכות · יורה דעה א · תולעים ב
התאמת הקריאה
פרי שהתליע במחבר, אסור משום שרץ השורץ על הארץ, מאחר שמחבר עדין לקרקע, אבל התליע בתלוש, מתר כל זמן שלא פרש, אבל אם פרש, אסור משום שרץ השורץ וכו':
על-פי המבאר למעלה בדיני סימני בהמה וחיה טהורה הלכה ב, שמינים טהורים ומינים טמאים הם תלויים אם כבר התחיל להאיר באותו המין בחינת הארת הצדיק, שהוא בחינת התקון של העולמות שהוא מחיה ומאיר בדרי מעלה ודרי מטה. והארה של דרי מטה הוא בחינת מלא כל הארץ כבודו, בחינת הקיצו ורננו שכני עפר, הינו שהוא מעורר ומחיה הניצוצות שירדו למטה ונתלבשו בחיות ובהמות ושאר מינים לבל יתיאשו עצמן כי מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל. ועל-כן אלו המינים שכבר התחיל להאיר בהם בחינה זו הם מינים טהורים, אבל אלו המינים שלא האיר בהם הארה זו והם בחינת שכני עפר ממש ולא הגיע עליהם ההארה של הצדיק, שהוא בחינת הקיצו ורננו שכני עפר, הם בחינת מינים טמאים, כי אכילתנו צריכה להיות מבחינת הארת בן ותלמיד שהוא בחינת הארה הנ"ל, שמשם מקבלת המלכות פרנסה ועין כל זה למעלה):
וזהו בחינת אסור אכילת שקצים ורמשים שהם אסורים משום שרץ השורץ על הארץ דיקא, כי זהו עקר אסורם, כי אלו השרצים השורצים על הארץ הם בחינת זהמת הנחש ממש ועל-כן הם שורצים על הארץ בבחינת ונחש עפר לחמו, כי האדמה נתקללה בזה מחטא אדם הראשון שהיה על-ידי זהמת הנחש שהוציאה מינים אלו. כמו שפרש רש"י בפסוק, "ארורה האדמה בעבורך", תעלה לך דברים ארורים. ועל-כן האסור של תולעים הוא דוקא כשהוא שורץ על הארץ, או אם פרש שזה נקרא גם כן שורץ על הארץ, כי שם עקר זהמת הנחש בבחינת ונחש עפר לחמו כנ"ל. ומאחר שהם בחינת עקר זהמת הנחש, על-כן אין מגיע עליהם שום תקון של בחינה הנ"ל, כי הרע הגמור אינו נתתקן, ונשאר למטה. על-כן הם אסורים באכילה, כי אי אפשר לנו לתקן, רק אנו צריכין לפרש ממנו מכל וכל, מאחר שהוא רע גמור, שאין מגיע הארת הצדיק שהוא בחינת התקון כנ"ל:
כי באמת עקר הארת הצדיק שהוא מעורר ומחיה דרי מטה, דהינו הניצוצות שנפלו למטה כנ"ל. העקר הוא לתקנם ולהעלותם מבחינת עפר ששם עקר נשיכת הנחש בבחינת ונחש עפר לחמו כנ"ל, ועל-כן הצדיק מאיר עליהם ומעוררם בבחינת הקיצו ורננו שכני עפר. 'שכני עפר' דיקא, הינו שאלו הניצוצות שנפלו וירדו למטה עד העפר, הינו שנפלו למדור הקלפות ונאחז בהם זהמת הנחש, חס ושלום, ועל-כן הם נקראים שכני עפר, שכני עפר דיקא, מאחר שיש בהם אחיזת הנחש בחינת ונחש עפר לחמו כנ"ל. ועל-כן הצדיק מחיה אותם ומעורר אותם בבחינת הקיצו ורננו שכני עפר, שכני עפר דיקא, הינו שהוא מעורר אותם ומקיצם ומוציא אותן מן העפר, מזהמת הנחש, כי הוא מגלה להם כי מלא כל הארץ כבודו. ואפלו בארציות ובעפר אף-על-פי ששם אחיזת הסטרא אחרא, אף-על-פי-כן גם שם יכולין למצא את ה' יתברך, כי מלא כל הארץ כבודו ומלכותו בכל משלה. ועל-כן אלו המינים שיש בהם סימני טהרה שהם סימנים שהתחיל להאיר בהם הארה זו הם טהורים וכמבאר לעיל, עין שם. כי הכל היה מן העפר ועל-כן כלם צריכים תקון. זה בחינת הקיצו ורננו שכני עפר, אבל אלו השקצים ורמשים שהם שרץ השורץ על הארץ שהם בחינת זהמת הנחש ממש שנתקלל על גחונך תלך, ועקר גדולם בעפר בבחינת ונחש עפר לחמו והם בחינת שכני עפר ממש שלא הגיע עליהם שום תקון, כי הם בחינת רע גמור תקף הזהמא כנ"ל, על-כן אסורים באכילה וכנ"ל, אבל תולעים שנתהוו בפרות בתלוש ואינם שורצים על הארץ כלל, הם מתרים באכילה כל זמן שלא פרשו, כי מאחר שהם נתהוו בתוך הפרי ולא על הארץ כלל כבר יש בהם בחינת הארת התקון של הצדיק שהוא בחינת הקיצו ורננו שכני עפר, כי באמת כל הצמחים וכל הפרות עקר גדולם וצמיחתם הוא על-ידי בחינת התקון הנ"ל, דהינו בחינת הקיצו ורננו שכני עפר, כי זהו בחינת כח הגדול וכח הצומח, כי עקר כח הגדול הוא על-ידי הגשמים, והגשמים הם בחינת השפעת הצדיק, בחינת גשמי ברכה ונדבה שהם בחינת השפעת הצדיק, בחינת מימי הדעת שיורד מן השמים, כמו שנאמר, "כאשר ירד הגשם מן השמים", שמים הוא בחינת מקיפים, בחינת גלגלים, הינו כאשר ה' יתברך מרחם על הארץ, הינו שהוא מרחם על הניצוצות השוכנים בארץ המנחים למטה בעפר ממש, אזי הוא משפיע עליהם גשמי ברכה שהם השפעת הצדיק, בחינת השפעת מימי הדעת והם יורדים משמים לארץ, הינו שמאיר עליהם הארת התקון הנ"ל שהוא בחינת הקיצו ורננו שכני עפר אשר זאת הבחינה באה מבחינת שמים שהם בחינת מקיפים, כי על-ידי המקיפים באה בחינה זו גם כן כמבאר שם במאמר הנ"ל, עין שם):
וזהו בחינת גשמים היורדים משמים לארץ ומכים על הארץ ומוציאים צמחים, שהם בחינת ניצוצות, שהיו מנחים בארץ, כי הגשמים הם בחינת מימי הדעת המאירים בהניצוצות המנחים בארץ, ומכה עליהם ומעוררם ומקיצם בבחינת הקיצו ורננו שכני עפר. וזה שכתוב, "והיה ביום ההוא אענה את השמים והם יענו את הארץ וכו'", שפרושו שם על הגשמים, כמו שפרש רש"י שם. וזהו 'והם יענו' דיקא, כי הם עונים וקוראים בקול גדול על הארץ שתוציאה את הצמחים, הינו כי הגשמים הם עונים בקול רם על הארץ, הקיצו ורננו שכני עפר, דהינו שיקיצו ויצמחו הניצוצות המנחים בעפר הארץ, ועל-ידי-זה הוא הגדול והצמיחה של כל הצמחים והפרות, כי הם מתחילים לצמח ולעלות מן הארץ על-ידי שהאיר עליהם השפעת הצדיק שהוא בחינת הקיצו ורננו שכני עפר, שזה בחינת הגשמים כנ"ל, כי הגשמים הם בחינת תחית המתים תענית ז)כמובא בדברי רבנו ז"ל. ועל-כן נקבעו בברכת מחיה המתים כי הם בחינת תחית המתים ממש. כי הם מחיין הניצוצות שנפלו למטה שהם בחינת מתים ממש כמובא, ועל-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, גדול יום הגשמים כיום קבוץ גליות וכו', כי קבוץ גליות הוא בחינת קבוץ הניצוצות הנדחין והנפולין, בחינת נדחי ישראל יכנס, וזהו בחינת גשמים, כי על-ידי גשמים הם גם כן קבוץ ועלית הניצוצות בבחינת הקיצו ורננו שכני עפר ועל-כן עקר הפרנסה באה על-ידי הארת בן ותלמיד כמובא שם במאמר הנ"ל). ומשם באין גשמים כנ"ל, בחינת כאשר ירד הגשם מן השמים, בחינת מקיפים שמשם הארת בן ותלמיד כמבאר שם). ועל-כן על-ידי הגשמים באה הפרנסה כנ"ל. ובזה מתרץ מה שקשה לכל המפרשים, מפני מה תלתה התורה קבלת שכר של המצוות בירידת גשמים, כמו שנאמר, "אם בחקתי תלכו וכו' ונתתי גשמיכם בעתם, וכן והיה אם שמע תשמעו וכו' ונתתי מטר ארצכם בעתו וכו'". אבל באמת ירידת גשמים הם מרמזים על שכר עולם הבא ממש, כי ירידת גשמים הם הארת המקיפים אשר על ידם מאיר הצדיק בדרי מטה בחינת הקיצו ורננו שכני עפר, שזהו בחינת גשמים כנ"ל. וזהו מעין עולם הבא. כי עקר עולם הבא הוא בחינת הארת המקיפים, בחינת כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, שהוא בחינת מקיפים, בחינת מה. וזהו ונתתי מטר ארצכם בעתו ונתתי גשמיכם בעתם. 'בעתו' דיקא בחינת כעת יאמר ליעקב ולישראל מה וכו', בחינת מקיפים שמשם באין גשמים, שזהו עקר ההבטחה שיהיו גשמי ברכה, שהם בחינת הארת המקיפים הנ"ל. וכמו שפרש רבנו בפסוק, "ואתה נותן להם את אכלם בעתו", עין שם בלקוטי תנינא סימן ז). כי האכילה באה על-ידי הגשמים, והכל נמשך על-ידי בחינת 'בעתו', בחינת 'כעת' הנ"ל, בחינת מקיפים, אשר על-ידי בחינת מקיפים נמשך הארת הצדיק לדרי מעלה ודרי מטה, כי גם הארת דרי מטה בחינת הקיצו ורננו שכני עפר נמשך גם כן על-ידי המקיפים דיקא, כי על-ידי שזוכה הצדיק למקיפים יש בו כח לעורר ולתקן דרי מטה בבחינת הקיצו וכו' וכמובן שם במאמר הנ"ל למעין שם):
נמצא, שכל הצמחים וכל הפרות נתהוים ונעשים על-ידי בחינת הארת התקון הנ"ל, בחינת הקיצו ורננו שכני עפר, כי על-ידי-זה הם יוצאים מן הארץ וגדלים וצומחים כנ"ל. ועל-כן לא אסרה לנו התורה שום מין פרי באכילה, כי כל הפרות כשרים לאכילה, כי כלם נתהוים על-ידי הארת התקון הנ"ל, שמשם התר אכילה כנ"ל. ועל-כן גם התולעים הנתהוים בפרות בתלוש, כל זמן שלא פרשו הם מתרים באכילה, כי נתהוו מגוף הפרות שהם בחינת התקון הנ"ל, כי משם נתהוו גוף הפרות כנ"ל, ועל-כן גם התולעים הנתהוים בהם מתרים, מאחר שיש בהם הארת התקון, מאחר שנתהוו בתוך הפרות שהם נגדלו ונתהוו על-ידי התקון, על-ידי בחינת הקיצו ורננו שכני עפר כנ"ל, אבל אם פרשו התולעים אז קרינן בהו שרץ השורץ על הארץ, ואזי הם אסורים, כי עקר האסור הוא כשהם בבחינת 'השורץ על הארץ', ששם עקר אחיזת זהמת הנחש בחינת ונחש עפר לחמו כנ"ל. וכן כשהתליעו הפרות במחבר אסורים גם כן משום שרץ השורץ על הארץ, מאחר שנשרצו בעוד הפרי מחבר לארץ, על-כן נקרא שרץ השורץ על הארץ, כי הוא יונק מן הארץ ששם שרש אחיזת השרצים שהם זהמת הנחש כנ"ל. ועל-כן אסורים כנ"ל, אבל בשכבר נתלש הפרי ונפסק מן הארץ לגמרי, אזי התולעים שורצים רק מגוף הפרי לבדה ועל-כן מתרים באכילה, כי גוף הפרי טהור, כי התהוות הפרי הוא מבחינת התקון בחינת הקיצו ורננו וכו', שזה בחינת ירידת גשמים כנ"ל. וכן תולעים הנתהוים בבעלי חיים לאחר שחיטה מתרים גם כן, כי הבעל חי כבר נתתקן על-ידי השחיטה, והשחיטה היא גם כן הארת התקון הנ"ל. וכמבאר בהלכות שחיטה, עין שם). ועל-כן גם התולעים הנתהוים בבשר לאחר שחיטה מתרים גם כן, אבל כשנתהוו בבשר קדם שחיטה אסורים, כי הבעל חי אפלו מין טהור צריך שחיטה, כי בעל חי צריך תקון יותר, מאחר שיש בו חיות. ועל-כן התולעים שאין מועיל להם שחיטה אסורים, אבל אם נתהוו לאחר שחיטה בבשר מתרים, כי כבר האיר בחינת התקון הנזכר לעיל על-ידי השחיטה כנ"ל: