ליקוטי הלכות · יורה דעה א · ביצים ה

סימני ביצים, שני ראשיהם כדים, או שני ראשיהם חדים, בודאי טמאים. ראשו אחד כד וראשו אחד חד, יכול להיות שהוא טהור, ומהני כשאומר מעוף פלוני וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי איתא בלקוטי תנינא בסימן פה), המתחיל, אגוזים הנקראים לוזים וכו', עין שם כל הענין זה. מבאר שם; שביצים הם בבחינת לוזים שנגמרים בעשרים ואחד יום שהם כנגד עשרים ואחד יום שבין המצרים שמתאבלין בהם על חרבן בית המקדש, שעל-ידי-זה זוכין לנחמה, לבחינת נחמו נחמו בחינת שבת נחמו וכו', כי עקר הנחמה על-ידי עצם לוז שממנו עקר התחיה וכו'. וזהו גם כן בחינת ביצה שהיא נגמרת בעשרים ואחד יום כמו אילן לוז וכו', עין שם, ובשביל זה אוכלין ביצה בסעדה המפסקת וכו', עין שם. ולכאורה תמוה, מאחר שהביצה בחינת לוז מרמזין על הנחמה מדוע הם דיקא נגמרין בעשרים ואחד יום, שמרמז על האבלות שמתאבלין עשרים ואחד יום שבין המצרים וגם אוכלין הביצה בעת האבלות בסעדה המפסקת, הלא אדרבא, הביצה הוא בבחינת לוז שהם עקר הנחמה בחינת תחית המתים וכו'?! כמו שמבאר שם, עין שם), אך כל זה מורה ומרמז לאדם שאי אפשר לשום אדם בכלל ובפרט לבוא אל התקוה טובה כי אם על-ידי צער ויסורים ומרירות גדול שהיא בחינת אבלות שמתאבלין ומצטערין וממררין על חרבן בית המקדש, אבל גם כשמתאבלין וממררין על הצער והחרבן והעקר על שאנו רחוקים כל כך בגלותנו מאבינו שבשמים. גם אז אסור לשאר בזה, חס ושלום, רק לנחם את עצמנו בכל פעם בגדל התקוה שאנו מקוים לאחרית טוב לצאת מהגלות מאפלה לאור גדול, כי חסדי ה' לא תמנו וכו'. כמבאר באיכה במרירות הקנה שצועק בקול מר, "אני הגבר ראה עני וכו'", שצועק שם במרירות גדול "ותי נהג וילך חשך וכו' השביעני במרורים וכו' וכו'". בתוך כך, בתוך מרירות צעקתו מנחם את עצמו בעצמו, כמו שנאמר שם, "ואמר אבד נצחי וכו' זאת אשיב אל לבי על-כן אוחיל, חסדי ה' כי לא תמנו וכו' חדשים לבקרים וכו'". ופרש רש"י, שהחסדים מתחדשים בכל בקר וכו'. טוב ויחיל ודומם לתשועת ה' וכו' וכו'. ומי שרוצה לפקח על חייו האמתיים, צריך לקבל לעצמו עצות מזה שבכל המרירות והצער והיסורין שעוברין עליו בפרט, בעקר היסורים האמתיים, שהם יסורי הנפש וגלותה הגדול שהיא רחוקה כל כך מאביה שבשמים, וכל מה שמצפים לצאת מרע לטוב, מתגבר הרע בכל פעם יותר ויותר עד אשר הבעל דבר מסיתו לומר אבד נצחו, חס ושלום, חס ושלום, אבל הוא צריך לנחם את עצמו בכל פעם ולהיות בכלל אסירי התקוה, שנאמר עליהם, "שובו לבצרון אסירי התקוה". להשיב לעצמו בכל פעם לומר עדין יש לי תקוה, כמו שאמר אדוננו מורנו ורבנו, זכרונו לברכה, שאין שום יאוש בעולם כלל. ולקים, "זאת אשיב אל לבי על-כן אוחיל חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו לעולם וכו'", כי הצדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה, וכל אחד מישראל הוא בחינת צדיק, כמו שנאמר, "ועמך כלם צדיקים וכו'". וכל מי שרוצה להתקרב אל קדשת ישראל באמת בהכרח שיעבר עליו מרירות הרבה מאד בלי שעור. ואי אפשר לזכות לשום קדשה אמתית כי אם על-ידי מרירות גדול. ולא היה אפשר לסבל המרירות והיסורין, רק ה' יתברך נותן ליעף כח לסבלם על-ידי התקוה שמקוים לאחרית טוב בכח הצדיקי אמת שכבר זכו לנצח לאחרית טוב כזה וכו'. וכל זה מרמז בענין לוז וביצה הנ"ל, כי בכל דברים שבעולם יש בהם רמזים גדולים ונפלאים להתקרב אליו יתברך, כי כל הדברים שבעולם לא נבראו כי אם בשביל זה ואין להם שום חיות וקיום כי אם על-ידי-זה, על-ידי שיש בהם חיות מעצות התורה הקדושה שמשם חיות וקיום כל הדברים כידוע. ועל-כן הלוז והביצה שמרמזין על עקר הנחמה, על-כן הם דיקא נגמרים בעשרים ואחד יום, שמרמז על האבלות של בין המצרים, להורות כל הנ"ל, שאי אפשר לבוא אל הנחמה כי אם על-ידי אבלות וצער בבחינת ישעיה סו, י) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה. וכמו שנאמר ישעיה סא, ג), "לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר וכו'". וכן הוא בכל אדם ובכל זמן בענין גלותו וצערו ויסורין שעוברין עליו וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת סימני ביצים שמרמז בהם ענין זה, כי שני ראשיהם כדים או שניהם חדים, הוא בודאי סימן טמאה, כי זה דרך הרשעים וכל הרחוקים מן האמת שכשנופל עליהם אבלות וצער ויסורין, אינם מנחמים את עצמם כלל ואין מקוים לצאת משם, כמו שנאמר, "לא יאמין שוב מני חשך", ונשארים שקועים בדאגה ומרה שחורה ואבלות עד שנפרדים על-ידי-זה מה' יתברך ומהתורה והצדיקי אמת לגמרי. ולפעמים להפך כשיש להם איזה טוב אכילה ושתיה וכו' הם ממלאים פיהם שחוק ועושים כל ימיהם כחגים, כמו שנאמר, "והנה ששון ושמחה וכו' אכל ושתה וכו'". וזה בחינת שני ראשיהם כדים או שניהם חדים. כי כד מרמז על אבלות וצער, בחינת גלגל הוא שחוזר בעולם, שבשביל זה אוכלין ביצים ועדשים בשעת אבלות, רחמנא לצלן, וכמו שנאמר, "ונרץ הגלגל אל הבור". וחד זה בחינת עזות ושמחה, בחינת וישם פי כחרב חדה, הפך האבל שאין לו פה. וזה מרמז על התחיה ועל ימי הגאלה, שאז יהיו בני ישראל הכשרים קימים וחדים וחזקים נגד ההפך, אבל הרשעים משמחים עצמן בעולם הזה כאלו שמחתן בשלמות עתה ואינם משימים לבם אל האחרית. ועל-כן שני ראשיהם חדים או כדים שכשהם שמחים הם ממלאים תאותם בשחוק ושמחה כאלו כל השמחה בזה העולם, חס ושלום, ולהפך כשבא עליהם שבר וצרה הם מלאים עצבות ומרה שחורה בלי שום נחמה ותקוה כלל. וזה בחינת שני ראשיהם כדים שהאבלות והצער שלהם הוא משני ראשיהם מראש עד סוף, כי אינם מקוים לאחרית טוב כלל, כמו שאמר אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה; שמי שאין לו אמונה, חייו אינם חיים כלל, כי תכף כשבא לו איזה צרה אין לו במה לנחם את עצמו וכו'. ולהפך כשהשעה משחקת להם הם מלאים שמחה ושחוק, שזהו בחינת שני ראשיהם חדים כנ"ל, שעל שמחה כזאת נאמר, ולשמחה מה זה עשה?! אבל הצדיקים והכשרים כשיש להם צער, חס ושלום, הם בבחינת אסירי התקוה ומחיין ומנחמין עצמן בגדל תקותם לאחרית טוב. וזה בחינת ראשו אחד כד וראשו אחד חד, כי כד וחד הוא בחינת אבלות וצער ונחמה ותקוה טובה כנ"ל, כי אצלם מקשר האבלות והצער בהתקוה והנחמה, ועל-ידי-זה אינם מיאשין עצמן לעולם מה' יתברך עד שזוכין לאחרית טוב. ועל-כן מרמז כל זה בביצה מחמת שהיא בבחינת לוז הנ"ל שהוא עקר התקוה והנחמה, שבשביל זה אוכלין אותה בסעדה המפסקת, כי על-ידי-זה עקר הנחמה בבחינת שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, שזהו בחינת ראשו אחד כד ואחד חד, שהאבלות והצער מקשר בתקוה טובה שהיא הנחמה והשמחה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן גם זה הסימן אין סומכין עליו לבד כמו שמבאר בשלחן ערוך), כי את זה לעמת זה, כי גם בהרשעים והעכו"ם נמצא לפעמים בחינה זאת בתאות עולם הזה בעצמו, שמצטער הרבה ביסורים בשביל להשיג איזה תאוה ממון, או כיוצא בו. ובשעת יסוריו מנחם את עצמו במה שאחר כך ישיג תאותו בעולם הזה. וזהו בודאי לא טוב והוא מהסטרא אחרא, מאחר שכל יסוריו וכל תקותו הכל בעולם הזה ועל-כן יכול להיות שילך בדרך הזה, שינחם את עצמו בשעת צערו על-ידי התקוה, שזהו בחינת ראשו אחד כד ואחד חד, אבל הכל בתאוות עולם הזה, וזהו בודאי גם כן טמא. ועל-כן אף-על-פי שראשו אחד כד ואחד חד צריך עוד ראיה שהוא טהור, שהוא מסטרא דטהרה, שצערו ותקותו הכל רק בענין התכלית הנצחי, ששם עקר התקוה, בבחינת וחוסה במותו צדיק, כי אלו שהם בבחינת שני ראשיהם כדים, או שניהם חדים, הם בודאי טמאים, כי זהו דרך הרשעים כנ"ל, אבל גם ראשו אחד כד ואחד חד צריך ראיה שהוא מסטרא דקדשה ולא מהסטרא אחרא, שכל צערו ותקותו, הכל בעולם הזה, רק הוא מסטרא דקדשה, שצערו ותקותו הוא בענין עולם הנצחי, ששם עקר החיים, עקר התקוה האמתית לנצח. ומי שמשים כל תקותו לשם, ובכל מיני צער אפלו בצער וגלות הנפש שרחוקה מה' יתברך הוא מנחם את עצמו במה שסוף סוף יהיה לו תקון ואחרית טוב בכח הצדיקי אמת, זהו מסטרא דטהרה וקדשה, ובודאי יזכה לאחרית טוב, כמבאר אצלנו כמה תורות ושיחות נפלאות בענין זה, כמו שנאמר, "כי יש שכר לפעלתך וכו' ויש תקוה לאחריתך נאם ה' וכו'" אמן ואמן:

העתקת הקטע עם מראה המקום

יש נפשות חלושות שהם בבחינת ביצים שעליהם נאמר, "והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים". כמובן בתקונים, דף ב), שנאמר על הנפשות החלושות הרחוקים מאביהם שבשמים שעליהם כל מלחמת עמלק שהוא תקף הסטרא אחרא בבחינת ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע וכו', שזהו סוד שלוח הקן, שעקר אריכות הגלות בשבילם כדי לתקן אותם, כי הקדוש ברוך הוא חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, שזהו בחינת שלח תשלח את האם, שנאמר על הגלות, כמו שנאמר בתקונים, שלח תשלח, תרין תרוכין, כי עקר הגלות בשבילם כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת מה שכתוב, שמשיח יושב בהיכל קן צפור, כי עקר אריכת הגלות מה שמתאחר לבוא כל כך הוא בשביל זה מחמת שאינו רוצה לבוא עד שיתקן כל הנפשות החלושות הנ"ל שהם בבחינת אפרוחים או ביצים, שזהו בחינת קן צפור. וגם על זה מרמז מה שאוכלים ביצה בסעדה המפסקת, להורות שעקר התקוה אל הגאלה על-ידי שיתקן משיח הנפשות החלושות שהם בבחינת ביצים כנ"ל. ואלו הנפשות כשזוכים לבוא לצדיקי אמת להתתקן בודאי צריכים שיעבר עליהם יגיעות ויסורים ומרירות הרבה מאד בגוף ונפש וממון בכמה וכמה בחינות שונות. וכמבאר בדבריו זכרונו לברכה, כמה פעמים, כמו שנאמר על פסוק "הנה לשלום מר לי וכו'". בחינת שבת שהוא מעין עולם הבא. במרה נצטוו וכו', עין שם. וכמו שנאמר על מאמר רבה בר בר חנה, פרסה ופלגא בסימן יד) בהתורה להמשיך שלום וכו'. ועל-כן מרמז בביצים הסימן הנ"ל, ראשו אחד כד ואחד חד, כי זה עקר טהרתם שיקוו תמיד לישועה, כמו שנאמר, "אותך קויתי כל היום וכו'" וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ואולי זהו מה שנאמר במדרש, שמשה רבנו בקש שיהיה צפור, רק שיחיה עוד. והוא פליאה גדולה, אך מרמז על ענין הנ"ל, כי הצדיקי אמת בחינת משה, מתיגעים כל ימיהם לתקן נפשות ישראל, ובפרט משה רבנו שמסר נפשו על זה ביותר. ולפעמים מתקנים ומולידים נפשות שהם בבחינת אדם, ולפעמים אינם יכולים לתקנם בבחינה הזאת ומורידים עצמם אליהם ומולידים אותם בבחינת בהמות וחיות טהורות. ולפעמים גם זה אינם יכולים מחמת עצם הרע שנאחז בהנפשות, ובהכרח שיורידו עצמם אליהם יותר ויולידו אותם בבחינת ביצים ואפרוחים, כי מכל אלו הנפשות נעשית מרכבה אל הקדשה ובהמרכבה יש אדם וחיה ובהמה ועוף, בחינת אדם, אריה, שור, נשר. וכפי מה שזוכים הנפשות כן נעשין מרכבה, או בבחינת אדם שהוא למעלה מהכל, או בשארי בחינות הנ"ל, על-כן בקש משה שיחיה בבחינת צפור, כי הבין שהסתלקותו הוא בשביל הנפשות שאינו יכול עדין לתקנם ובשביל זה לא נכנס לארץ ישראל כמובא. על-כן בקש שיהיה עוף וצפור, על כל פנים, שהוא להוריד את עצמו כל כך עד שיתקן הנפשות הרחוקות בבחינת עוף וצפור, והשיב לו ה' יתברך, רב לך וכו', כי כל זה אי אפשר לתקן עד שיבוא משיח, שהוא משה בעצמו במהרה בימנו אמן:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מצות שלוח הקן, כי מבאר בתקונים, שקן צפור מרמז על נשמתין דאתתרכו מאתריהו, הינו הנשמות הרחוקים מה' יתברך על-ידי מעשיהם שאינם טובים. ועל זה מרמז הפסוק, "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך וכו'", שמי שרוצה לקח ולקרב אלו הנפשות הנפולות לזכות בהם, לקרבם לה' יתברך, שאי אפשר לו לקרבם כי אם על-ידי שישתדל תחלה לשלח ולסלק מהם את חכמתם ודעתם שיש להם מכבר, שיסלקו דעתם מעצמם כאלו אין להם שום שכל כלל, כמו שפרש רבנו זכרונו לברכה, בסימן קכג), על פסוק, "עם נבל ולא חכם", עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו, שאי אפשר להתקרב לצדיקי אמת ואל התורה כי אם כשמשליכין מעצמן כל החכמות שמכבר, כאלו אין לו שום שכל כלל. ואפלו כשנכנס בעבודת ה' צריך לסלק מדעתו כל החכמות והבלבולים המבלבלים אותו מיום לחברו כנ"ל, שכל זה נמשך מהחכמות של הבל שהרגל בהם מנעוריו שנקבעו בו כאלו קבלם מהר סיני. ובאמת אלו הסברות והחכמות שלו המבלבלים אותו נמשכין רק מעץ הדעת טוב ורע, מזהמת הנחש שהטיל בחוה שהיתה אם כל חי, ומשם נמשך שכל אדם כשנולד ממעי אמו, יש בו אחיזת הזהמא הזאת בבחינת ובחטא יחמתני אמי. ומשם נמשכין כל אלו הבלבולים והסברות של שטות המבלבלין ומונעין את האדם מדרך החיים. וזה בחינת שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, שאי אפשר לקרב הנפשות שהם בחינת אפרוחים או ביצים, דלית גדפין דילהון שלמין, דהינו הנפשות שאין להם עדין שלמות ואין להם כנפים לפרח בעבודתו יתברך ולהתקרב אליו יתברך. "והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים", 'האם' זה "אם לבינה תקרא. בחינת השכל של כל אחד ואחד, כי עקר חיות וגדול של כל אחד ואחד הוא משכלו, שהוא מחיה ומנהיג ומקים אותו בבחינת החכמה תחיה, ועל-כן נקרא השכל "אם הבנים". וזהו והאם רובצת על האפרוחים וכו', שאם הבנים, שהיא אם לבינה, שהוא השכל של כל אחד ואחד שנולד עמו ממעי אמו, רובץ על האפרוחים וכו', כי השכל שיש בכל אדם ממעי אמו רובץ על נפשו לחיותו ולגדלו, אבל מחמת חטא אדם הראשון נאחז זהמת הנחש בזה השכל כנ"ל ומשם באין כל הסברות והחכמות של שטות והבל המבלבלין את האדם. ועל זה הזהירה התורה; שמי שרוצה לקחם ולזכות בהם, דהינו לקרבם לה' יתברך, שישלח את האם תחלה, בחינת שלח תשלח את האם, שיראה לשלח ולסלק ולהעביר מהם את כל החכמות והסברות שיש להם מכבר, שהם בחינת אם כנ"ל, ואחר כך, ואת הבנים תקח לך, שאחר כך יוכל לקרבם שיהיו נקראים בנים, כי כל המלמד בן חברו תורה כאלו ילדו סנהדרין יט), כי בודאי נחשב כאלו ילדם ממש, כי הוא מסלק מהם השכל שמכבר, שמשם היה חיותם מתחלה ממעי אמם וממשיך בהם שכל חדש וחיות חדש כאלו נולדו היום ממש, ועל-כן עתה דיקא נקראים "בנים", בחינת בני אתה אני היום ילדתיך, כי זה עקר ההתקרבות מה שמסלק שכלו שמכבר ונחשב לו כאלו נולד היום ואז נקראים בנים, בחינת בני אתה אני היום ילדתיך כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת אסור בשר בחלב, שאסור לבשל ולאכל בשר בחלב. כי חלב אם זה בחינת החיות והשכל שנמשך ממעי אמו, שהוא מחיה ומקים את הולד, אבל אף-על-פי שהוא עקר חיות וקיום הולד, אף-על-פי-כן צריכין אחר כך לברר ולזכך הולד מהזהמא הנאחז בהחלב אם מחטא אדם הראשון כנ"ל, ועל-כן אסור לבשל ולאכל בשר בחלב, כי אסור לערבם יחד, כי כל אחד ואחד הוא ברור בפני עצמו. ועל-כן כל אחד באנפי נפשיה שרא, ותרויהו כחדא אסורין, כי הברור נעשה בכל דור ודור וכן בכל יום ויום כפי הדור וכפי היום. ומחמת זה בעצמו צריך האדם לזהר מאד כשרוצה להתקרב לה' יתברך שישליך מאתו הסברות והחכמות שיש בו מכבר, כי אפלו אם נדמה לו שנמשכה לו סברא זאת מאיזה ספר, אף-על-פי-כן מאחר שסברא זאת מרחקת אותו מה' יתברך, צריך לסלקה מדעתו, כי ידוע שיש בהתורה שני כחות, זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה נעשה לו סם מות. ועל זה הזהירו רבותינו זכרונם לברכה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואמרו שם, אין לך אלא שופט שבימיך, ואפלו אומר לך על ימין שמאל ועל שמאל ימין וכו', כי בכל דור ובכל יום משתנים העולמות וכו' כנ"ל, וכן נשתנים הברורים של הניצוצות, שצריכין לברר בכל פעם כל אחד ואחד כפי מדרגתו. וכפי הברור שבכל דור, משם נמשך החיות והקיום של כל החיות והעופות והבהמות ושל כל הדברים שבעולם. ועל-כן החלב והבשר הם בחינת שני מיני ברורים שנמשכין משני דורות ועל-כן אסור לערבם יחד, כי מבאר בהתורה חותם בתוך חותם בסימן כב), שיש בחינת נעשה ונשמע שהם בחינת שני הכתרים שזכו ישראל בשעת קבלת התורה ונעשה ונשמע הם בחינת נגלה ונסתר, תורה ותפלה, אב ובן וכו', עין שם היטב). ויש בכל דרגא ודרגא ובכל עולם ועולם בחינת נעשה ונשמע, נגלה ונסתר וכו', כי הנשמע והנסתר של מדרגה התחתונה הוא בחינת נעשה, בחינת נגלה אצל מדרגה הגבה ממנה ויש לה בחינת נשמע, בחינת נסתר גבה ממנה, וכן מדרגא לדרגא ומעולם לעולם: וצריך כל אדם לעלות מדרגא לדרגא, לעלות מנעשה ונשמע זה לנעשה ונשמע גבה ממנה וכן לעולם וכו'. וקדם שעולין מדרגא לדרגא צריך שיהיה לו ירידה קדם העליה, כי הירידה היא תכלית העליה וכו' וכו'. וזה ביום ההוא יבקש עוון ישראל ואיננו וכו'. עין שם כל זה היטב). ועל-ידי נעשה ונשמע נעשה שמחה, בחינת ושמחת עולם על ראשם וכו'. ועל-ידי שמחה זוכין לעזות, שעל-ידי-זה משברין עזות דסטרא אחרא, דהינו עזות הגוף ועזות של עזי פנים שבדור, הרוצים למנע מדרכי הקדשה מלהתקרב לצדיקי אמת וכו'. וכל זה משברין על-ידי עזות דקדשה שהוא בחינת קולות שזוכין לזה על-ידי שמחה, שמקבלין על-ידי בחינת נעשה ונשמע, בחינת נגלה ונסתר, תורה ותפלה וכו' כנ"ל עין שם כל זה היטב). ומבאר שם, שעקר השמחה נמשך מבחינת תפלה שהיא יראה, בחינת בושה וכו'. ועל-ידי השמחה הזאת זוכין לעזות דקדשה. נמצא, שעזות דקדשה נמשך מבחינת בשת, מבחינת ובשת פנים לגן עדן וכו'. עין שם היטב). ועין שם עוד מה שמבאר שם; שצריכין להתפלל לה' יתברך שידע איך להתנהג עם העזות, כי מצד אחד העזות רע מאד, כי עז פנים לגיהנום וכו', אבל בקדשה צריכין מדת העזות מאד, כי אי אפשר להתקרב אל הקדשה בלא עזות, כי צריך שיהיה לו עזות גדול כנגד העזי פנים שבדור הרוצים להחליש דעתו ולמנעו מדרך האמת. וכן צריך שיהיה לו עזות דקדשה לעמד כנגד עזות הגוף שהוא עז וחזק בהתאוות וכו'. ועל זה התפלל התנא, יהי רצון שתבנה עירך במהרה בימינו וכו', שיהיה העזות עזות דקדשה שממנו נבנה ירושלים וכו' וכו' עין שם כל זה היטב):

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת אסור בשר בחלב, כי חלב הוא בחינת חלישות, בחינת בושה, כנראה בחוש שהחלב הוא מאכל קטנים ואינו מחזיק את הגוף, אדרבא, מחליש אותו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "מים שאל חלב נתנה", שהחלב מכביד את הגוף ומחלישו. וחלישות זה בחינת בושה, שהוא בחינת חלישות הדעת. וכן מרמז בדברי רבנו זכרונו לברכה, במקום אחר, שחלב הוא בחינת בושה, עין בהתורה עתיקא טמיר וסתים בסימן כא), עין שם מה שמבאר באות ז על פסוק, "תכלם שבעת ימים", כי הכלמה אזיל סומקא ואתי חורתא, הינו דם נעכר ונעשה חלב, עין שם. נמצא, שהחלב הוא בחינת חלישות, בחינת בשת והבשר הוא להפך, כי הבשר הוא בחינת עזות. כי עקר עזות הגוף הוא הבשר שהוא עקר הגוף. וכן בהתורה חותם בתוך חותם הנ"ל, מכנה עזות הגוף בשם "בשר", כמו שמבאר שם; שצריך לרחם על בשר הגוף להכניע העזות ממנו וכו', עין שם מה שנאמר על פסוק, "מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי וכו'", שמכנה שם הגוף שבו נאחז העזות בשם "בשר". נמצא, שבשר הוא בבחינת עזות, וחלב הוא בחינת חלישות, בחינת בשת. וכל חד באנפי נפשיה שריה, אבל תרויהו כחדא אסירי, כי אלו השני מדות, עזות ובשת, הם שני הפכים, אבל שניהם צריכים אל הקדשה מאד, אך צריכין לזהר מאד להשתמש עם כל מדה ומדה במקומה הראוי, אבל לא להפך חס ושלום, ומי שפוגם בהם ומהפך הסדר שמשתמש בעזות במקום שצריכין בשת, או שמתביש במקום שצריכין עזות, הוא מקלקל בזה מאד, ועל-ידי-זה עקר ההתרחקות מה' יתברך. וזה בחינת פגם אסור בשר בחלב, כי באמת בקדשה צריכין שניהם; עזות ובשת ושניהם אחד בשרשם ותלויים זה בזה כמובן ומבאר בהתורה הנ"ל, שעזות דקדשה נמשך מבשת, עין שם, כי באמת צריך שיהיה להאדם מדת הבשת דקדשה, דהינו להתביש מאד מה' יתברך מלעבר על רצונו, חס ושלום, אפלו כחוט השערה. ומי שזוכה לבושה הזאת, שמתביש מה' יתברך לעבר על רצונו, חס ושלום, על-ידי-זה מתחזקת נשמתו בעזות גדול וזוכה להתפלל לה' יתברך, וזוכה לבחינת נעשה ונשמע שמשם נמשך שמחה שהוא בחינת עזות דקדשה, ועל-ידי-זה מכניע הגוף לגמרי: נמצא, שעזות דקדשה נמשך מבושה דקדשה, אבל להפך, חס ושלום, כשיש לו בושה דסטרא אחרא שמתביש מפני המלעיגים להתפלל בכונה, או לעשות איזה דבר שבקדשה, על-ידי-זה נחלשת נשמתו, חס ושלום, ומתגבר עזות הגוף. וכן להפך על-ידי עזות הגוף שממלא תאוות לבו, חס ושלום, על-ידי-זה באים עליו חרפות ובושות, חס ושלום, על-כן צריך האדם לפלס דרכיו שיהיה לו מדות העזות והבשת, וישתמש עם כל מדה ומדה במקומה ושעתה כראוי ולא להפך, חס ושלום, דהינו כשמגיע לאיזה תאוה מכל שכן עברה, חס ושלום, צריך שיהיה לו בושה גדולה מה' יתברך מלעבר על רצונו, חס ושלום, אפלו תנועה קלה מכל שכן לעבר עברה, חס ושלום, אבל כשצריך להתפלל או לעסק בעבודת ה' אזי צריך שיהיה לו עזות גדול דקדשה בכל הבחינות, הן כנגד בני העולם שלא יתביש מפני המלעיגים ולא יתבטל, חס ושלום, מפני הליצנות של העזי פנים שבדור. וכן אפלו כנגד ה' יתברך בעצמו צריך שיהיה לו עזות גדול, כי אף-על-פי שבודאי צריכין להתביש לפני ה' יתברך אפלו לעשות מצוה וצריך שידע בנפשו שאינו ראוי לעשות מצוה ולהתפלל לפני ה' יתברך. כמו שפרש רבנו, זכרונו לברכה, במקום אחר, בלקוטי תנינא סימן עב), אף-על-פי-כן אסור לאדם שיהיה נשאר בזה, חס ושלום, רק צריך להתחזק ולהתגבר בעזות גדול מאד ולומר, אף-על-פי שאיני כדאי להתפלל לפניך, ומי אנכי שאזכה להתפלל לפניך וכו'. אף-על-פי-כן בחסדך הגדול אני בוטח שאתה שומע תפלת כל פה ואני מעז פני נגדך לבקש ממך כל מה שאני צריך וכו'. כמבאר כל זה בדברי רבנו, זכרונו לברכה, במקום אחר ), אבל מי שמהפך הסדר בענין העזות והבשת ומשתמש בבשת במקום שצריכין עזות, או להפך, הוא פוגם הרבה מאד. וזה בחינת אסור בשר בחלב, כי זה ידוע שכל המאכלין צריכין ברור לבררם מאחיזת הרע הנמשך מזהמת הנחש, מאחיזת עץ הדעת טוב ורע ועקר הרע הוא בחינת עזות דסטרא אחרא, כי עזות מלכותא בלא תגא סנהדרין קה), שזהו בחינת מלכות הרשעה, זהמת הנחש שמשם כל התאוות וכל העברות, חס ושלום, שכלם נמשכין מעזות הגוף שהוא עז וחזק בהתאוות. וכמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה, בהתורה מרכבת פרעה בסימן לח); שעזות דסטרא אחרא הוא זהמת הנחש, עין שם, וזה העזות דסטרא אחרא שהוא זהמת הנחש, זה עקר בחינת הרע הנאחז בכל הדברים שבעולם. וזה בחינת כל המאכלות אסורות שבתורה, כי כל המינים טמאים שאסרה עלינו התורה הוא מחמת שבהם נאחז הרע ביותר שהוא עזות דסטרא אחרא, וכנראה קצת בחוש שרב המינים טמאים הם עזי נפש ביותר, כמו הכלבים עזי נפש, ועל-כן אסורים לנו לאכלם, כי אין בנו כח לבררם מחמת שבהם נאחז הרע ביותר; שהוא עזות הגוף, עזות דסטרא אחרא, על-כן אסורים באכילה כדי שלא יתגבר על האדם על-ידי אכילתם עזות הגוף, חס ושלום, וכן להפך כל השקצים ורמשים אסורים מחמת שהם בתכלית החלישות ביותר ואין בהם שום עזות דקדשה, וזה נמשך גם כן מזהמת הנחש, שזהו בחינת בשת וחלישות דסטרא אחרא, על-כן אסורים באכילה, כי אי אפשר לנו לאכל כי אם מה שהתירה התורה כפי מה ששערה התורה המינים טהורים הנמשכין מהקדשה שיש לנו כח לבררם, דהינו שעל-ידי אכילתם לא יהיה נמשך עלינו עזות דסטרא אחרא ולא חלישות ובשת הסטרא אחרא, רק נזכה לבררם, שיהיה נמשך עלינו עזות דקדשה שיהיה לנו כח על-ידי אכילתנו, להתגבר בעבודת ה':

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת שחיטה שאי אפשר לאכל שום בעל חי כי אם על-ידי השחיטה, כי השחיטה היא כדי להכניע מהבהמה רוח הבהמיות ששם נאחז עזות דסטרא אחרא, עזות הגוף, שהוא בחינת רוח הבהמיות שמשם כל התאוות שהם עזות הגוף, כי אפלו המאכלים טהורים כלם יש בהם אחיזת הרע מעץ הדעת טוב ורע, רק שיש לנו כח לבררם על-ידי מצוות התורה, ועל-כן צריכין שחיטה, כי הסכין והחרב של שחיטה הוא בחינת גבורה דקדשה, בחינת תהלים מה, ד), חגור חרבך על ירך גבור. וגבורה זה בחינת עזות, כמו שנאמר, "ה' עזוז וגבור". וזה בחינת קולות שהם עקר בחינת עזות דקדשה, בחינת רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, הינו שעל-ידי הסכין והחרב של שחיטה מתגברין בעזות דקדשה ומכניעין על-ידי-זה מהבהמה עזות דסטרא אחרא, שהוא רוח הבהמיות, שהוא בחינת עזות הגוף כנ"ל. ועל-כן צריך השוחט שיקבל הסכין של שחיטה מהחכם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; שהטבח צריך להראות סכינו לחכם, כי כל חכם שעוסק בתורה זוכה לפי בחינתו לבחינת נעשה ונשמע שמשם עקר כח העזות דקדשה, ועל-כן אי אפשר להשוחט לשחט כי אם כשמקבל רשות תחלה מהחכם כדי שיקבל ממנו כח העזות דקדשה שזוכה החכם כנ"ל, כי עקר השחיטה על-ידי בחינת העזות דקדשה שהוא בחינת הסכין של שחיטה, שעל-ידי-זה מכניעין עזות הגוף שהוא בחינת רוח הבהמיות כנ"ל, ועל-כן אין שחיטה אלא מן הצואר, כי עקר אחיזת העזות הוא בהצואר שהוא מקום הקולות, כי כל הקולות יוצאין דרך הצואר וכל הקולות הם בחינת עזות כנ"ל. וזה בחינת בצוארו ילין עז, שעקר העזות בהצואר. וכן בפרוש רש"י על פסוק, "עד צואר יגיע" ישעיה ח), עד עקר חזק צוארם, מבאר שם שהצואר מרמז על עקר עזות וחזק הגוף, ועל-כן השחיטה מן הצואר דיקא, כדי להכניע עזות הבהמיות שהוא עזות הגוף, שעקר אחיזתו בבחינת הצואר מקום הקולות כנ"ל, להכניעו על-ידי הסכין של שחיטה שהוא בחינת עזות דקדשה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

נמצא, שעקר האסור של המינים טמאים הוא מחמת שהם בבחינת העזות דסטרא אחרא, שאי אפשר לנו לבררם, ומינים המתרים יש בהם גם כן אחיזת העזות דסטרא אחרא, רק שיש לנו כח לבררם על-ידי מצוות התורה כנ"ל. ועל-כן אסרה תורה לערב בשר בחלב, כי חלב הוא בבחינת חלישות, בחינת בשת. ובשר הוא בבחינת עזות כנ"ל. וכל אחד צריך ברור, כי החלב צריך לבררו שיהיה בבחינת בשת דקדשה, כי בשת דסטרא אחרא הוא עקר עזות דסטרא אחרא כנ"ל. וכן הבשר צריך ברור, לבררו מעזות דסטרא אחרא, לזכות על-ידי אכילת הבשר לעזות דקדשה שנמשך משמחה. וזה בחינת אין שמחה אלא בבשר בהמה שמביאין ממנה קרבן. נמצא, שבשר מביא לידי שמחה שהוא בחינת עזות דקדשה כנ"ל, ועל-כן בשר בחלב כל חד באנפי נפשיה שריה, כי כל אחד ואחד לבדו יכולין לבררו בשרשו, להעלותו אל שרש קדשתו כנ"ל, אבל שניהם ביחד אסורים באסור חמור, כי עקר אחיזת הסטרא אחרא הוא מתערבת מבחינת היכלי התמורות שמחליפין וממירין המדות; עזות בבשת, ובשת בעזות, שבמקום שצריכין עזות מחלישין דעתו להתביש, כדי שיתרשל בעבודתו וכן להפך. וזהו בחינת אסור בשר בחלב שתכף כשמתערבין יחד, מתגבר העזות דסטרא אחרא ביותר ומחליש דעת האדם מלהתגבר בעבודת ה', כי העזות דסטרא אחרא והבשת דסטרא אחרא שיש להם עדין אחיזה בהבשר בהחלב כנ"ל, כשמתערבים יחד שוב אין לנו כח לבררם, כי נאחזים ומתגברים זה מזה, כי עקר כח עזות דסטרא אחרא הוא מבשת דסטרא אחרא, שמחמת שמתביש להתפלל ולעסק בעבודת ה' מפני המלעיגים, על-ידי-זה מתגבר בו עזות הגוף לכל התאוות ואחר כך הוא בעצמו מעז בפני יראי ה'. וכן להפך על-ידי העזות דסטרא אחרא בא לידי בושה וכלמה בעולם הזה ובעולם הבא, רחמנא לצלן, וכנ"ל. על-כן כשמתערבים יחד בשר בחלב, מתגבר אחיזת הסטרא אחרא ביותר על-ידי שמתערב יחד אחיזת העזות דסטרא אחרא באחיזת הבושה דסטרא אחרא הנאחזים בהחלב ובשר ושוב אי אפשר לנו לבררם, כי עקר אחיזתם מתערבת, שעל-ידי-זה מחליפין וממירין המדות להשתמש בכל מדה להפך, חס ושלום, וכנ"ל. אבל כל אחד בפני עצמו מתר, כי כל אחד בפני עצמו אפשר לנו לברר בשרשו, אבל כשמתערבים יחד משם, עקר אחיזתם מבחינת תערבת כנ"ל ואז אי אפשר לנו לבררם ועל-כן אסורים ביחד:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן עקר האסור מן התורה הוא דרך בשול דיקא, כי עקר הבשול הוא בחינת ברור, שעל-ידי האש נתברר ונבדל הרע מהמאכלים ואז דיקא ראוי לאכילת אדם, כי האש מכלה הזהמא והרע הנאחז בו, כי מהאש יצאו והאש תאכלם. ועל-כן אז בעת הבשול שעוסקין לברר המאכלים, אז עקר האסור של תערבת בשר בחלב, כדי שלא תתגבר הסטרא אחרא על-ידי תערבת העזות והבשת, שמשם עקר יניקתם להפך הסדר, להטעות את האדם, חס ושלום, שיהיה לו בשת במקום שצריך עזות או להפך, חס ושלום, וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שכתבה התורה אסור בשר בחלב בלשון "לא תבשל גדי בחלב אמו", אף-על-פי שבאמת כל בשר בהמה אסור בחלב מן התורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אך זה מרמז על ענין הפגם הנעשה מבשר בחלב שמתערב העזות דסטרא אחרא בהבשת, שמשם עקר אחיזתם והתגברותם שאי אפשר לנו לבררם, כי גדי מרמז על עזות בחינת גדי עזים, לשון עזות. וזה בחינת שעיר עזים, בחינת עשו איש שעיר, שהוא עקר עזות דסטרא אחרא, עזות הגוף, זהמת הנחש, מלכות הרשעה, שמלכותם רק על-ידי עזות, שהיא מלכותא בלא תגא. ועל-כן רב קרבנות צבור הבאים לכפר הם שעיר עזים, שהם כל חטאות צבור, שהם שעירי ראש חדש ושל מועדות. וכן שני שעירי יום הכפורים, הכל מחמת ששעירי עזים שם עקר אחיזת עזות דסטרא אחרא, ועל שם זה נקראים עז לשון עזות, ושם עקר הברור. על-כן על ידם עקר הכפרה, כי אין הדין נמתק אלא בשרשו. ועל-כן קראה התורה כל הבהמות בשם גדי, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל מקום שנאמר גדי, אף עגל וכבש במשמע, כי כל הבהמות יש בהם אחיזת העזות שהוא בחינת רוח הבהמיות. ועקר העזות הוא בבחינת גדי עזים כנ"ל, על-כן כלם נקראים בשם "גדי" כנ"ל. ועל-כן באסור בשר בחלב שעקר האסור שלא יתגבר העזות דסטרא אחרא על-ידי שיתערב עם בחינת בשת וכו' כנ"ל. על-כן קראה התורה האסור של כל בשר בהמה בשם גדי, לרמז שעקר האסור מחמת בחינת העזות, שהוא בחינת גדי עזים כנ"ל. וזה בחינת בחלב אמו, אף-על-פי שהאסור אפלו בחלב אחרת, להורות שעקר האסור מחמת שהחלב נמשך מבחינת חלישות ובשת, שזהו בחינת חלב אם, כי הנקבות הם בבחינת חלישות ובשת, כנגד הזכר שהוא עז וחזק. וזה עקר האסור שלא יתערבו העזות בהבשת שהוא בחינת גדי בחלב אמו, שמשם עקר יניקתם על-ידי שממירין ומחליפין הסדר כנ"ל. גם חלב אם מרמז שעל-ידי פגם זה נאחז, חס ושלום, הזהמא של הנחש שהטיל בחוה שהיתה אם כל חי, שמשם עקר העזות דסטרא אחרא, שהוא בשת דסטרא אחרא שמחליש את הדעת מלהתגבר בעבודת ה' וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן השבטים כשפגמו במכירת יוסף שחטו שעיר עזים, כי עקר המחלקת שלהם היה בענין המלכות, שאמרו שיוסף רוצה למלך עליהם שלא כדין, ולפי דעתם נדמה להם שיוסף רוצה למלך רק על-ידי העזות, חס ושלום, והם רצו להתגבר בעזות שלהם נגדו, על-כן שחטו שעיר עזים, שהוא בחינת עזות. וכן יהודה אמר לתמר, "אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן", כי עקר המלחמה בענין עזות דקדשה ולהפך, חס ושלום, הוא בתאות המשגל, ששם עקר אחיזת העזות דסטרא אחרא, כי בו עז בו תוקפא. ויהודה היה צריך אז לברר העזות דקדשה שמשם עקר מלכות דקדשה, בחינת מלכות דוד ומשיח שיצא ממנו על-ידי-זה, שנאמר עליו, "ה' בעזך ישמח מלך", בחינת ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו. על-כן אמר אז, "אנכי אשלח גדי עזים", 'גדי עזים' דיקא, כי עקר ברור העזות הוא שם בבחינת גדי עזים, שעל-כן הם באים לכפרה בקרבנות צבור, בראשי חדשים ורגלים ויום הכפורים, שכלם צריכים שעיר דיקא לכפר וכנ"ל. כי עקר כפרת העוונות על-ידי ברור העזות דקדשה מעזות דסטרא אחרא, שהוא עזות הגוף, שמשם כל התאוות כנ"ל. ומי שזוכה לברר, אז מהפך עזות הגוף אל הקדשה ונכלל בחינת גדי עזים בקדשה ולהפך להפך. וזה בחינת כל הענין שהיה בין יעקב ועשו בענין קבלת הברכות, שעצת רבקה אמו היה דיקא, "וקח לי משם שני גדיי עזים וכו'", כי כל הברכות נמשכות על-ידי עזות דקדשה בבחינת ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו וכו', בחינת גבורות גשמים. ועל-כן צותה רבקה אמו שיעשה שני גדיי עזים ויתקן ויברר אותם, כדי שיתגבר להכניע עזות דסטרא אחרא שהוא זהמת הנחש, בחינת עשו איש שעיר. ולזכות לעזות דקדשה, ועל-ידי-זה יקבל הברכות הנמשכות משם כנ"ל. וכן בשמשון כתיב, "ויפקד את אשתו בגדי עזים", הינו כנ"ל. כי שמשון היה רוצה אז להתגבר על פלשתים שמשלו בישראל בחנם רק על-ידי עזות, וכמו שנאמר שם, "כי תואנה הוא מבקש וכו'". ועל-כן היה עסקו בגדי עזים וכנ"ל, אך מחמת שלא זכה לברר בשלמות כראוי, על-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה עליו; שאצלו נאמר ירידה וביהודה כתיב עליה, "הנה חמיך עולה תמנתה וכו'", כי יהודה זכה לברר בשלמות עד שיצא ממנו משיח, שהוא עקר עזות דקדשה, שמשם מלכות דקדשה בחינת ויתן עז למלכו וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

נמצא, שעקר אסור בשר בחלב הוא שלא יתגבר עזות דסטרא אחרא ויחליש עזות דקדשה, חס ושלום, על-ידי שיונק ומתערב יניקת העזות דסטרא אחרא ביניקת הבשת והחלישות דסטרא אחרא שהם בחינת תערבת בשר בחלב, שאז אי אפשר לבררם כנ"ל ואז מתגבר עזות דסטרא אחרא ומחליש עזות דקדשה ומשם נמשכין כל מיני חלישות הדעת שבלב האדם, שכלם נמשכין מפגם העזות דקדשה, שעל-ידי-זה נחלש דעתו מלהתגבר בעבודת ה' אפלו אם הוא כמו שהוא, כי באמת בקדשה צריך שיהיה להאדם עזות אפלו נגד ה' יתברך בעצמו, כי אף-על-פי שיודע בעצמו מה שחטא ומרד כנגד ה' יתברך, אף-על-פי-כן אם מתביש אחר כך לבקש את ה' יתברך שיקרבהו לעבודתו ומתביש לעסק בעבודתו יתברך מחמת רבוי עוונותיו אין זה בשת דקדשה, אדרבא, זה עקר בשת הסטרא אחרא שמחליש דעתו כדי לרחקו מה' יתברך לגמרי, כי עקר הבשת דקדשה צריך שיהיה להאדם קדם החטא, שיהיה לו בושה גדולה מלפני ה' יתברך כמו מלפני בשר ודם ממש, שלא יעבר שום עברה ואפלו שלא לעשות שום דבר כנגד רצונו יתברך, אבל אחר כך כשכבר התגבר עליו היצר, חס ושלום, והכשילו במה שהכשילו צריך אחר כך לסלק הבושה מעל פניו, ויעז פניו נגד ה' יתברך לומר אף-על-פי שעשיתי מה שעשיתי ובשתי וגם נכלמתי להרים פני אליך, אף-על-פי-כן אני מעז פני נגדך ומבקש ממך שתקרבני אליך גם עתה. ואפלו אם היה כך כמה פעמים, חס ושלום, אסור לפל בדעתו לעולם, רק להתחזק להתחיל בכל פעם מחדש כל עוד נשמתו בו כנ"ל. וזה עקר עזות דקדשה שלא יהיה נחלש דעתו ממה שהיה בימים שעברו, רק ישכח בכל פעם מה שעבר ויתחיל בכל פעם מחדש, כי כל החלישות הדעת הנ"ל נמשך מבחינת חלב אם שנאחז בו זהמת הנחש כנ"ל, שזהו בחינת אסור בשר בחלב, כי כשהחלב בפני עצמו אפשר לבררו אל הקדשה, אבל כשמתערב בו בשר, שגם בו יש אחיזת העזות דסטרא אחרא, אלא שצריכין לבררו, וכשמתערבין שניהם אי אפשר לבררם. ואז נפגם, חס ושלום, העזות דקדשה ומתגבר הזהמא הנאחזת בחלב אם מחטא אדם הראשון, ואז מחליש דעת האדם ומתגבר עזות דסטרא אחרא, כי את זה לעמת זה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי אכילת ישראל צריך שיהיה בקדשה, כי על-ידי האכילה מתחזק הגוף, ועל-כן צריכין לאכל בקדשה גדולה על-פי התורה, כדי שלא יתגבר, חס ושלום, עזות הגוף על-ידי אכילתו. ועקר קדשת האכילה הוא על-ידי עזות דקדשה שהוא בחינת שמחה שממשיכין מבחינת נעשה ונשמע ואז האכילה בקדשה בבחינת לאכל ולשתות ולשמח, 'ולשמח' דיקא, כי עקר קדשת האכילה הוא כשזוכין לשמחה שהוא בחינת עזות דקדשה, שעל-ידי-זה נחלש עזות הגוף, אדרבא, על-ידי האכילה נתחזק הנפש להתגבר בעבודת ה', בבחינת צדיק אכל לשבע נפשו. וזה בחינת לך אכל בשמחה לחמך וכו'. וזה בחינת אכלו משמנים ושתו ממתקים ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם, הינו כשזוכין להמשיך חדוה שהוא עזות דקדשה, בחינת כי חדות ה' היא מעזכם כמבאר בהתורה הנ"ל). אז מצוה לאכל, בבחינת אכלו מעדנים וכו' כי חדות ה' וכו', כי אז נתחזק עזות דקדשה על-ידי האכילה וזוכה לשמחה יתרה בבחינת לאכל ולשתות ולשמח. וזה בחינת כל הברכות שתקנו חז"ל על כל דבר שאוכלין ונהנין ממנו, כי אי אפשר לאכל בקדשה כי אם על-ידי קולות דקדשה שהם בחינת כל הברכות שמברכין על כל דבר, כי הברכות וקולות דקדשה הם בחינת עזות דקדשה בחינת הן יתן בקולו קול עז כמבאר שם בהתורה הנ"ל). וזהו בחינת כל המאכלות אסורות, מחמת שהם בבחינת עזות הגוף, עזות דסטרא אחרא, כי אז נאחז בהם ביותר בחינת בעצבון תאכלנה, עצבות דיקא הפך שמחה שהיא בחינת עזות דקדשה, אבל מאכלות המתרים אנו יכולים לבררם על-ידי הברכה, לאכלם בקדשה בבחינת שמחה, שהיא בחינת עזות דקדשה כנ"ל, בחינת לאכל ולשתות ולשמח. ועל-כן עקר האכילה בקדשה הוא בשבתות וימים טובים שהם ימי שמחה, ואז נאמר, "אין טוב באדם כי אם לאכל ולשתות ולשמח", ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, בשבתות וימים טובים, כי אז בשבת ויום טוב נתעורר שמחה גדולה בכל העולמות, כי אז מחזירין הכתרים לישראל שנעשו מבחינת נעשה ונשמע. כמובא בכונות של שבת): וכן כל הימים טובים הם זכר ליציאת מצרים שהוא בחינת מתן תורה, כי עקר יציאת מצרים היה בשביל מתן תורה, כמו שנאמר, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים וכו'". ועל-כן נמשך בכל הרגלים הארת מתן תורה שאמרו אז נעשה ונשמע, שמשם עקר השמחה. כמו שמבאר בהתורה הנ"ל). וכן בכל הימים שיש בהם תוספת קדשה נמשך השמחה משם מבחינת נעשה ונשמע, כי כל יום שיש בו תוספת קדשה לפי בחינתו, נדחה זהמת הנחש, שהוא בחינת חטא העגל, כידוע, שעל-ידי-זה נסתלקו הכתרים שנעשו מנעשה ונשמע, שמשם השמחה, ואזי חוזר ומאיר באותו היום הארה מהכתרים הנ"ל כפי תוספת הקדשה שבאותו היום, ועל-ידי-זה נמשך שמחה באותו היום. וכן אפלו בימי החל צריכין לקדש את האכילה על-ידי קדשת שבת, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, זכרהו מאחד בשבת וכו' נמצא כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, כי צריכין להמשיך הקדשה משבת לששת ימי החל, לקדש האכילה, לזככה מבחינת בעצבון תאכלנה, להמשיך עליה קדשת שבת מבחינת הכתרים הנ"ל שאנו עוסקים כל ימינו להחזירם עלינו, שיחזרו ויאירו בנו. וכל אחד כפי קדשתו, כמו כן ממשיך קדשת שבת לימי החל, וכמו כן זוכה להארת נעשה ונשמע שהם הכתרים הנ"ל, וכמו כן זוכה לשמחה, וכמו כן אכילתו בקדשה בבחינת עזות דקדשה, בבחינת שמחה, בבחינת אכלו משמנים וכו', כי חדות ה' היא מעזכם וכו' כנ"ל. ועל-כן בשעת מתן תורה כתיב, "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו", כי אז זכו להכתרים הנ"ל, שעל-ידי-זה האכילה בקדשה. ואז זוכין להשגת נעשה ונשמע גבה ביותר, על-ידי אכילתו, שעל-ידי-זה מכירין אותו יתברך בחינת ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, בחינת ואכלת לפני ה' אלקיך ושמחת וכו'. 'ושמחת' דיקא כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ויש בענין זה עוד דברים הרבה, כי אדם הראשון נצטוה מצוה הראשונה בענין האכילה דיקא, שלא יאכל מעץ הדעת טוב ורע. ועקר יניקת עץ הדעת טוב ורע הוא מתערבת הדעת שמערב הדעת של שני מדרגות של בחינת שני דורות ורוצה להשיג הכל קדם זמנו, כי על-ידי האכילה נתוסף החיות באדם, ועקר החיות נמשך מבחינת נעשה ונשמע, כמו שנאמר, "כי הוא חייך וכו'", כי עקר החיים הוא לחיות בכל פעם חיות חדש. כי חי פריש בלשון אשכנז), וכמבאר במקום אחר. וחיות חדש בכל פעם ממשיכין מבחינת נעשה ונשמע הגבה יותר שצריכין להשיג בכל פעם. וזהו בחינת אכילת עץ החיים ואכל וחי לעולם, שאכילה כזו יזכו הצדיקים לעתיד לבא בהסעדה שיעשה ה' יתברך בשבילם מהלויתן ושור הבר ויין המשמר, שעל-ידי בחינת אכילה הזאת, ישיגו בכל פעם השגת הכתרים בחינת נעשה ונשמע הגבה יותר, שזהו עקר החיים והתענוג של עולם הבא. אבל אדם הראשון אכל מעץ הדעת ואסתכל במה דלא הוי רשו, וערבב הדעת הנמשך מהשגת שני דורות וירד למטה להתאוות, מה שאינו שיך לו ורצה לעלות למעלה להשיג למעלה ממדרגתו. ומשם נמשכין כל האסורים שבתורה, ומשם נמשכין כל הבלבולים של כל אדם שמתאוה כל התאוות ורוצה לידע ולהבין הכל בשכלו המגשם. ובכל פעם קשה לו כמה קשיות על ה' יתברך ועל הצדיקים וכו'. ואפלו אם קשה לו קשיות על עצמו גם זה אינו טוב, כי גם זה מעשה הבעל דבר, שמחליש דעתו על-ידי הקשיות שקשה לו על עצמו; איך אתה רוצה להתפלל בכונה והתלהבות והלא בשעה הקודמת עשית כך וכך וכו'?! וכיוצא בזה בלבולים הרבה בלי שעור. וכל זה נמשך מזהמת הנחש שמבלבל דעת האדם שרוצה להבין הכל, כי באמת אין אנו יודעים כלל, כמובא ב"עץ חיים", שהבאתי לעיל, ששלמה המלך, עליו השלום, שהיה חכם מכל אדם אמר תהלים לג, כב), "אמרתי אחכמה והיא רחוקה", ואמר, "כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי משלי ל, ב). ודוד המלך, עליו השלום, אמר, "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך". מכל שכן וכל שכן, אלפי אלפים ורבי רבבות, קל וחמר, אנשים פשוטים, בפרט בדורות הללו. והכלל, שאין האדם יודע כלל, רק כל אשר תמצא לעשות בכחך עשה. וכל זמן שאתה יכול לחטף מזה העולם העובר איזה דבר שבקדשה דבור תורה, או תפלה, או איזה מצוה, צדקה וגמילות חסד וכו'. מה טוב, כי לא ישאר לך סוף כל סוף כי אם זה לבד. ואם בדרך תלך להתגבר להתחיל בכל פעם מחדש ולחטף דברים שבקדשה מה שתוכל אז טוב לך לעולם וסוף כל סוף תגיע לתכלית הטוב והנצחי בזה ובבא:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שנסמך אסור בשר בחלב למצות בכורים, כמו שנאמר, "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך לא תבשל גדי בחלב אמו", כי בכורים הם בחינת התחדשות, שצריכין להביא הפרי המתבכרת ומתחדשת בכל שנה, להביאה מיד לבית ה' ולהודות עליו לה' ולספר עליו את כל הצרות שעברו על ישראל מתחלתם, ובחסדו ונפלאותיו הנוראים הצילנו, כמו שנאמר בודוי בכורים, "וענית ואמרת ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב וירעו וכו'". כי עקר חיוב בכורים מרמז על התחדשות, שצריכין להתחדש בכל פעם ולהתחיל בכל פעם מחדש ואל יבהילוהו רעיונים על כל ההרפתקאות והמניעות והתגברות היצר הרע וכו' וכו'. וכל מה שעובר עליו, כי יזכר חסדי ה' ונפלאותיו אשר עשה עמנו בכלליות ובפרטיות ממצרים ועד הנה. וגם מקדם שירדו למצרים בעת שרדף לבן הארמי את יעקב, וכל מה שעבר בין יעקב ולבן בעת שעבד אצלו ולבן רמה אותו עשרת מונים ולא נתנו אלקים להרע עמדו וכו'. ולא די שלא עלתה בידו לאבדו, חס ושלום, כרצונו הרע, אף גם הוציא ממנו בנותיו רחל ולאה שעל ידם נבנה העולם והעמיד מטה שלמה מהם, שהם השבטים הקדושים, שעל ידם עקר התגלות האלקות בעולם, כי לא היה בהם שום פסול, וכלם ענו ואמרו בשעת הסתלקות יעקב, "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד וכו'". וכל מה שעבר על ישראל מאז ועד הנה אין כל פה יכול לדבר וכו'. וכן בפרטיות עוברים כל אלו הבחינות על כל אחד מישראל, כי כל אחד עומדים עליו בחינת לבן ועשו ומצרים וארבע מלכיות וחילותיהם, וכלם עומדים על ישראל בכל דור ודור בכלליות וכן בפרטיות עומדים כלם על כל אחד ואחד לכלותו, חס ושלום, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, דהינו כל הרדיפות וההסתות וההתגרות שהיצר הרע וחילותיו מתגרים בכל אדם בכל יום ובכל עת. שהכל נמשך מבחינת הקלפות הנ"ל, לבן ועשו וכו', כי גם לבן ועשו ומצרים, כל התגרותם בישראל היה רק שהתלבש הבעל דבר בהם להתגרות בישראל על שהם הולכים בדרך ה' שמסר להם אברהם אבינו, וחזקים באמונת הבורא היחיד המשגיח ומושל בכל וכו': וכן בכל דור ודור עומדים שונאים בגשמיות ורוחניות למנע ולבטל ממלאכת שמים וכו'. והקדוש ברוך הוא עוזרנו בכל פעם, כמו שאנו אומרים שלש פעמים בכל יום, על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך שבכל עת ערב ובקר וצהרים הטוב כי לא כלו רחמיך וכו'. ואין שום עצה להנצל מכל זה, כי אם אמונה שלמה בה' יתברך, שהיא בחינת התחדשות, בחינת חדשים לבקרים רבה אמונתך, הינו שידע האדם האמת לאמתו שאינו יודע כלל, כלל כלל לא. רק יתחזק עצמו באמונה הקדושה שקבלנו מאבותינו הקדושים, ואל יבלבל אותו שום דבר שבעולם, כי אין אנו יודעים כלל, רק כפי שהורו אותנו רבותינו זכרונם לברכה, הם אמרו והם אמרו, הם אמרו שצריכין לשבר כל התאוות שבעולם לא מבעיא עברה כל שהיא, בודאי צריכין לברח ממנה יותר מבורח מן האש, אלא אפלו תאוה בעלמא ושום תנועה שאינה ברצון הבורא יתברך, צריכין לברח ולהתרחק ממנה בתכלית הרחוק, כי הוא פוגם מאד בנפש הישראלי ובכל העולמות אלפי אלפים ורבי רבבות התלויים בו. והם אמרו שאפלו אם עבר האדם מה שעבר, אפלו אם עבר על כל התורה כלה אלפים פעמים, רחמנא לצלן, אף-על-פי-כן אין שום יאוש בעולם כלל וצריך להתחיל בכל פעם מחדש, כי ה' יתברך מקבל תענוג ושעשועים מהגרוע שבגרועים, אדרבא, זהו עקר גדלתו יתברך כשהרחוקים מאד מאד ממנו, מודים בו יתברך ומתחזקים באמונה ומודים ומשבחים אותו יתברך וכו'. כמבאר כל זה בדברי רבותינו זכרונם לברכה, כמה פעמים ). על-כן צריכין להתחדש בכל פעם בבחינת בכורים, שהם בחינת התחדשות כנ"ל. וזה שכתוב 'בראשית וכו'' ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, בשביל בכורים שנקראים "ראשית", ברא העולם, כי עקר בריאת העולם היה בשביל בחינה זו, בחינת התחדשות, שהיא בחינת בכורים, בחינת ראשית, בחינת בראשית ברא אלקים וכו', שבשביל ראשית ברא אלקים את השמים וכו', שעקר בריאת שמים וארץ היה בשביל ראשית, דהינו שיתחיל האדם בכל פעם מראשית כאלו היום הוא ראשית התחלתו כנ"ל, כי זה עקר תקון העולמות, כי גם ה' יתברך מחדש אותם בכל יום מחדש, כמו שנאמר, "ובטובו מחדש בכל עת תמיד מעשה בראשית", וכמו שאומרים בכל יום, עושה חדשות וכו'. ועל-כן נסמך תכף בפרשת והיה כי תבא אחר מצות ודוי בכורים ומעשר, "היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות" וכתיב שם, "היום הזה נהיית לעם וגו'. אשר אנכי מצוך היום". ופרש רש"י שם, בכל יום יהיה דומה בעיניך כאלו היום נכנסת עמו בברית וכו'. הינו כנ"ל, כי זה עקר בחינת בכורים, בחינת התחדשות בכל יום כאלו היום נכנס בברית ומתחיל להרגיל עצמו לכנס בקדשת ישראל. ועל-כן נסמך אסור בשר בחלב למצות בכורים, כי עקר אסור בשר בחלב הוא שלא יפל לזקנה דסטרא אחרא, שמשם כל הבלבולים, שכל זה נמשך מבחינת חלב אם כשמתערב עם הבשר כנ"ל. ועל-כן נסמך למצות בכורים, כי כל זה הוא בחינת מצות בכורים, שהוא ההפך מהזקנה דסטרא אחרא, כי בכורים הוא בחינת ראשית, בחינת התחדשות בכל יום וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת בשרו מיום אל יום ישועתו, שבכל יום ויום שולח הקדוש ברוך הוא ישועות חדשות להציל את האדם מהסטרא אחרא המתגברת בכל יום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו וכו'. נמצא, שבכל יום ויום נעשה עם כל אדם ענינים חדשים לגמרי והקדוש ברוך הוא עוזרו ומושיעו בכל יום. על-כן אין לבלבל עצמו כלל מיום לחברו, כי מי יודע כמה גדולה הישועה החדשה שה' יתברך ישלח לו היום אם יזכה להתגבר, להתחיל מחדש: ויש לרמז, שזהו בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בשר בחלב חדוש הוא. 'חדוש' דיקא, כי עקר אסור בשר בחלב הוא כדי שלא יפל על-ידי אכילה זו לזקנה דסטרא אחרא, חס ושלום, כנ"ל, רק יזכה להתחדש בכל פעם, וזה בחינת בשר בחלב חדוש הוא, כי עקר מצוה זו כדי שיזכה להתחדש בכל פעם כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת חנכה, כי חנכה לשון חנוך והתחלה. הינו שעל-ידי מצות חנכה אנו זוכין להמשיך עלינו עזות דקדשה באפן שנזכה להתחזק בעבודת ה' תמיד. והעקר להתחיל בכל פעם מחדש, שזהו עקר שם חנכה, שתהיה העבודה תמיד בבחינת חנוך והתחלה, כאלו היום הוא מתחיל להתחנך בעבודת ה'. וזה בחינת נר חנכה מוסיף והולך, שצריכין להתחיל בכל פעם מחדש, שעל-ידי-זה מוסיפין והולכין תמיד בעבודת ה' בתוספת מרבה, מאחר שמתחזק בכל יום בהתחזקות חדש, בהתחלה חדשה, בהתעוררות חדש. וזה בחינת מצות נר חנכה שמצותו בשמן, זה בחינת עזות דקדשה שמקבלין על-ידי השמחה, שזוכין על-ידי נעשה ונשמע שהם תורה ותפלה, נגלה ונסתר, שהם בחינת שני הכתרים והעדים שהכתירו את ישראל וכו' כנ"ל, כי שמן משחת קדש, זה בחינת הדעת הקדוש, בחינת משח רבות קדשא שהוא בחינת כלליות כל המחין הקדושים שהם בחינת שני הכתרים הנ"ל, שהם נגלה ונסתר, תורה ותפלה וכו', שהם כלל כל המחין הכלולים בבחינת שמן משחת קדש, כידוע, כי השמן בבחינת כתרים שהם על הראש, בבחינת ושמן על ראשך אל יחסר, בחינת כשמן הטוב על הראש. ומשם מבחינת השמן הקדוש הזה שעל הראש, שהוא בחינת כלל המחין הקדושים, בחינת הכתרים הנ"ל, בחינת תורה ותפלה, נגלה ונסתר וכו' כנ"ל. משם מאירין ומדליקין הנר חנכה הקדוש והנורא שדולק על-ידי השמן הקדוש הזה, הינו כי הדלקת נר חנכה זה בחינת שאנו ממשיכין עלינו בחינת עזות דקדשה, שעל-ידי-זה עקר הכניסה אל הקדשה. בבחינת נהלת בעזך אל נוה קדשך, כמבאר בהתורה הנ"ל, כי עזות דקדשה שהוא קולות דקדשה, זה בחינת אש, בחינת ואת קולו שמענו מתוך האש, בחינת קול ה' חצב להבות אש: וזה בחינת שימני כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה וכו', הינו שכנסת ישראל אומרת להקדוש ברוך הוא שיש להם עזות דקדשה החזק כרשפי אש בחינת כי עזה כמות אהבה וכו' רשפיה רשפי אש וכו'. ועל-כן הם מבקשים שיזכו לתקן על-ידי-זה שני החותמות הנ"ל, שהם בחינת חותם בתוך חותם, שאי אפשר לזכות בהם כי אם על-ידי עזות דקדשה כמבאר היטב בהתורה הנ"ל, עין שם).וזהו בחינת שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, זה בחינת שני החותמות הנ"ל, בחינת חותם בתוך חותם. וזהו בחינת הדלקת נר חנכה שהנר חנכה דולק ובוער על-ידי השמן, כי ההדלקה שהוא כח האש, עקר כחה לבער ולהאיר הוא על-ידי השמן, כי השמן זה בחינת הכתרים הנ"ל שמשם עקר כח העזות דקדשה שהוא בחינת אש כנ"ל, בחינת הדלקת אש של הנר חנכה, כי על-ידי השמן בחינת הכתרים הנ"ל, על-ידי-זה בוער הלב לה' יתברך כרשפי אש ומאיר באור גדול, שזהו בחינת עזות דקדשה, בחינת כי עזה וכו', שזהו בחינת האש של הנר חנכה שבוער ומאיר באור גדול בכל העולמות על-ידי השמן הקדוש הנ"ל, שזהו בחינת העזות דקדשה שהוא בחינת אש שנמשך על-ידי שמן משחת קדש שהם בחינת הכתרים הנ"ל כנ"ל, שעקר החנוך לילך בדרך ה' הוא רק על-ידי-זה, דהינו על-ידי עזות דקדשה שמקבלים מהכתרים הנ"ל. ועקר כחם של ישראל להגביר מלכות דקדשה על מלכות הרשעה הוא על-ידי עזות דקדשה, כמובן ומבאר בהתורה הנ"ל, שעקר כח מלכות הרשעה הוא על-ידי עזות הרע דסטרא אחרא, שהם העזי פנים שבדור, שמתגברים ומתנשאים ורוצים למלך ולמשל רק על-ידי עזות לבד, כי עזות מלכותא בלא תגא. וצריכין להתגבר כנגדם בעזות גדול דקדשה, כדי לעמד נגד עזותם הרעה, כי עזות הרע שלהם הוא בחינת עזות מלכותא בלא תגא, בלא תגא דיקא, הינו כשאין זוכין להמשיך קדשת הכתרים הנ"ל, שמשם העזות דקדשה כנ"ל, אז יש כח, חס ושלום, להעזות הרע שלהם שהוא מלכותא בלא תגא, בלא תגא דיקא כנ"ל, אבל כשמתגברים נגדם בעזות דקדשה הנמשך מהכתרים הנ"ל, אז נכנע ונופל ונתבטל עזות הרע שלהם שהוא רק מלכותא בלא תגא דיקא, אבל כשמאירין הכתרים הנ"ל שמהם נמשך עזות דקדשה, אז העזות שלהם נופל ונתבטל כנ"ל, כי מלכות דקדשה הוא על-ידי עזות דקדשה שנמשך על-ידי הכתרים הנ"ל, שזהו בחינת ה' בעזך ישמח מלך וכו', בחינת ויתן עז למלכו וכו', הנאמר על מלכות משיח, שהוא מלכות דקדשה. וזה בחינת כתר מלכות, כי מלכות דקדשה שהוא על-ידי עזות דקדשה נכתר בכתר דקדשה, כי כל כחו מכתרים הנ"ל. וזה בחינת שמן הנ"ל שהוא בחינת כתרים הנ"ל, שעל ידו נמשחו ונכתרו כל המלכים והכהנים בכתריהם, כי כל הכהנים והמלכים דקדשה נמשחו בשמן המשחה, שעל-ידי-זה נכתרו בכתריהם, כי השמן הוא בחינת הכתרים הנ"ל שמשם עקר העזות דקדשה, שמשם עקר כח המלכות דקדשה כנ"ל. וזהו בעצמו בחינת תקף הנס הגדול והנורא של חנכה, שהתגברו מעט אנשים מאד מתתיהו ובניו נגד המון רב כזה, כנגד מלכות יון הרשעה, כי הם זכו להשיג ולהבין שכל כח מלכותם הרשעה הוא רק על-ידי עזות דסטרא אחרא, שמשם עקר כח מלכות הרשעה שהוא רק על-ידי עזות שהוא מלכותא בלא תגא כנ"ל: וגם בחוש יכולין להבין זאת קצת למי שבקי מעט בספורי המלכים הראשונים של העכו"ם, שכל מלכיהם ושריהם התגברו בכל פעם רק על-ידי תקף העזות הרע שלהם, שעל-ידי-זה התקשר בכל פעם זה השר בעזות גדול על אדונו והרגו ולקח לעצמו המלוכה וכן בכל פעם, כי רב המלכים הראשונים לא היו מלכים בני מלכים רק איזה דורות מעטים ואחר כך התגבר איזה עבד על אדוניו, והתקשר עליו והרגו ומלך בעצמו. וכל התקשרותו והתגברותו ומלכותו היה רק על-ידי העזות הרע שלו. וזה מובן ומבאר מאד למי שמביט מעט בספורים אלו, ובפרט מלכות יון הרשעה שהתגברו אז על ישראל שכל מלכותם היה רק על-ידי עזות שהתגברו על אדוניהם מלכי פרס והתקשרו עליהם ומלכו תחתם, שכל זה היה רק על-ידי עזות הרע דסטרא אחרא. ובתקף עזותם הרע התגברו כל כך עד שרצו להתגבר על ישראל, חס ושלום, וענו את ישראל מאד, והתחילו להחריב את הבית המקדש ורצו לבטל את כל התורה, חס ושלום, וכל זה היה על-ידי תקף התגברות עזותם הרע, כי לא היה מי שיעמד כנגדם בעזות דקדשה כזה עד שיכניע אותם, עד אשר חמל ה' על עמו ונתן כח בלב מתתיהו ובניו, כי השפיע בלבם כח העזות דקדשה עד שהתגברו בעזות גדול דקדשה כזה, עד אשר חגרו מתניהם חמשה אנשים לעמד כנגד המון חיל וגבורי מלחמה כאלה. והכל היה על-ידי גדל כח העזות דקדשה, שעל-ידי-זה היה עקר כח מתתיהו להתגבר כנגד מלכות יון הרשעה, שכל מלכותם היה על-ידי עזות דסטרא אחרא כנ"ל, כי על-ידי גדל כח העזות דקדשה התגברו עליהם והכניעו אותם והשפילו אותם עד עפר. ועל-כן היה הנס על-ידי כהן גדול, כי הכהן הגדול קדשתו נמשך משמן המשחה שהוא בחינת הכתרים הנ"ל, שמשם עקר כח עזות דקדשה כנ"ל. ועל-כן משיח שהוא עקר מלכות דקדשה נקרא בשם משיח, על שעקר כח מלכותו על-ידי עזות דקדשה שנמשך על-ידי שמן המשחה שהוא בחינת הכתרים הנ"ל כנ"ל: וזה בחינת שמן וקטרת ישמח לב, כי על-ידי שמן שהוא בחינת הכתרים הנ"ל, על-ידי-זה נמשך שמחה בחינת ושמחת עולם על ראשם. שהוא עזות דקדשה, בחינת כי חדות ה' היא מעזכם כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם):

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ההלל של חנכה, שזה עקר בחינת חנכה, כמו שנאמר, "וקבעו שמונת ימי חנכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול, כי עקר השמחה שהוא בחינת עזות דקדשה זוכין על-ידי תפלה ביותר שהיא בחינת נשמע, בחינת מאמר השלם, בבחינת וגילו ברעדה, בחינת יראת ה' היא תתהלל, כמבאר בהתורה הנ"ל). ועל-כן על-ידי ההלל של חנכה, בחינת תפלה, בחינת יראה, בחינת יראת ה' היא תתהלל, על-ידי-זה עקר שלמות השמחה שהיא עזות דקדשה, שהיא עקר הנס של חנכה, שאנו צריכין להמשיך עלינו בכל שנה שנזכה להתגבר בכל עת כנגד כל המונעים מן הקדשה, שעקר התגברותם להסית ולמנע ולבטל, חס ושלום, הוא רק על-ידי עזות דסטרא אחרא, שהיא מלכותא בלא תגא. וכל הרוצה משתרר ומושל מעצמו ורוצה לבטל ולמנע, חס ושלום, מדרך האמת, שנזכה להתגבר כנגדם בעזות דקדשה, שעל-ידי-זה עקר החנוך והכניסה אל הקדשה, כי אי אפשר להתקרב אל הקדשה כי אם על-ידי-זה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שקורין בחנכה בפרשת הנשיאים, כי השנים עשר נשיאים הם בחינת כלל המלכות וההתנשאות של כל המנהיגים והראשים דקדשה, שכל כחם על-ידי עזות דקדשה שמקבלין מהכתרים הנ"ל. ועל-כן אלו השנים עשר נשיאים של השנים עשר שבטים כל כחם מהשתים עשרה אבנים טובות של החשן והאפוד שהנשיאים הביאו אותם, כמו שנאמר, "והנשיאים הביאו את אבני השהם וכו'", כי אבני החשן והאפוד זה בחינת כח הכתרים הנ"ל. כי אבנים טובות הם בחינת כתרים שנעשים מאבנים טובות וכמבאר בדברי רבנו, זכרונו לברכה, בהתורה קרטליתא בסימן יח, עין שם). על-כן מאלו האבנים טובות של החשן והאפוד שהם בחינת כח הכתרים הנ"ל, משם מקבלין כח כל השנים עשר נשיאים לזכות לעזות דקדשה כנ"ל, שעל-ידי-זה עקר התנשאותם ומלכותם דקדשה כנ"ל, כי צריכים להיות חזקים כמו האבנים טובות לעמד כנגד עזותם הרע הקשה כאבן רע, שהם בחינת לב האבן, כמו שנאמר, "הנה נתתי מצחך חזק לעמת מצחם וכו'". ועל-כן היו האבנים על לב הכהן הגדול בחשן ועל שתי כתפיו בכתפות האפוד, זה בחינת שני החותמות הנ"ל, בחינת כחותם על לבך כחותם על זרועך, כי האבנים היו בחינת חותמות דקדשה שהיה חקוק וחתום עליהם שמותם הקדושים של שנים עשר שבטי ישראל, כמו שנאמר, "והאבנים תהין וכו' פתוחי חותם וכו', כי עקר שני החותמות דקדשה הנ"ל זוכין רק על-ידי עזות דקדשה שהוא בחינת אבני החשן והאפוד כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שנסמך פרשת החשן והאפוד למצות הדלקת נרות המנורה, כמו שנאמר בתחלת 'ואתה תצוה', כי הדלקת נרות המנורה על-ידי השמן זה בחינת העזות דקדשה שמקבלין על-ידי השמן הקדש כנ"ל, שזהו בחינת נר חנכה כנ"ל, וזהו בעצמו בחינת האבנים של חשן ואפוד, ועל-כן נסמכו זה לזה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה ענין כל המזמור כא ה' בעזך ישמח מלך, שמדבר ממלכות משיח שהוא מלכות דקדשה. וזהו ה' בעזך ישמח מלך, כי העזות בחינת שמחה כנ"ל, שעל-ידי-זה עקר כח מלכותו כנ"ל. וזהו תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה, הינו שזכה לתפלה בשלמות עד שיכול לפעל על-ידי תפלתו כל מה שירצה בחינת וארשת שפתיו בל מנעת וכו', כי עקר שלמות השמחה שהיא בחינת עזות דקדשה זוכין על-ידי תפלה בשלמות כנ"ל ועקר שלמות התפלה היא כשזוכין לתורת ה' ולתפלת ה' באמת כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם היטב). ומבאר שם שזהו בחינת שנכלל באין, שזהו בחינת הוא נענה תחלה וכו' עין שם היטב). וזה בחינת כי תקדמנו ברכות טוב, זהו בחינת תחלה הנ"ל, בחינת שלמות התפלה, שהוא בחינת טרם יקראו ואני אענה שזהו מחמת שזכה להכלל בתפלת ה' ואז תפלתו תפלת ה' ואז, כביכול, ה' יתברך מתפלל עליו בבחינת ויחי ויתפלל בעדו, הנאמר על משיח, ואז נכלל בבחינת קדם הבריאה. ועל-כן נתמלא בקשתו קדם שמבקש על עצמו בבחינת הוא נענה תחלה, בחינת טרם יקראו וכו', בחינת כי תקדמנו ברכות טוב, כמו שפרש רש"י שם, קדם ששאלתי ממך הקדמת וכו'. וזה "תשית לראשו עטרת פז", הינו בחינת הכתרים הנ"ל שנעשין מנעשה ונשמע, שהם תורה ותפלה, ועקר שלמות הכתרים על-ידי תפלה שהיא בחינת מאמר השלם, ששם נכללים שני הכתרים יחד. כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל). וזהו שסים שם, "תמצא ידך לכל איביך וכו' תשיתמו כתנור אש וכו'", כי עזות דקדשה שהוא מלכות דקדשה, הוא בחינת אש דקדשה כנ"ל וכמו שפרש רבנו, זכרונו לברכה, במקום אחר, שהמלכות היא בחינת אש), שעל-ידי-זה נכנעין המונעים והשונאים הנמשכין ממלכות דסטרא אחרא, כי מהאש יצאו והאש תאכלם, כי כל כחם על-ידי עזות הרע שלהם החזק ובוער כאש. ועל-כן סופם לפל באש של גיהנום, כי עז פנים לגיהנום כמו שמבאר בהתורה הנ"ל). ועל-כן על-ידי עזות דקדשה שהוא בחינת אש דקדשה, על-ידי-זה מכניעין אותן ומפילין אותם בבחינת באפו יבלעם ותאכלם אש כנ"ל. וזהו שסים שם, "רומה ה' בעזך נשירה ונזמרה גבורתך", שאנו מבקשים שה' יתברך יתרומם בעזות דקדשה שישפיע עלינו, שעל-ידי-זה עקר התגברותנו כנגד האויבים והמונעים, ואז נשירה ונזמרה גבורתך, אשר הפליא לעשות עמנו גבורות ונוראות כאלה להשפיע עלינו עזות כזה לעמד כנגד כל כך אויבים ושונאים ומונעים מכל הצדדים בגשמיות וברוחניות, אשר אי אפשר לעמד כנגדם כי אם על-ידי עזות דקדשה שמשפיע עלינו בכל עת כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שבקש דוד המלך, עליו השלום, כמה פעמים על עזות דקדשה ולהכניע עזות דסטרא אחרא, כמו שנאמר, "עזו אליך אשמרה וכו'" וסים, "עזי אליך אזמרה וכו'", וכתיב, "תנה עזך לעבדך", וכן הרבה. וכן הוא משבח את ה' יתברך כמה פעמים על שמשפיע עזות דקדשה לישראל, כמו שנאמר, "תנו עז לאלקים אל ישראל הוא נתן עז ותעצמות לעם וכו'". וכתיב, "ה' עז לעמו יתן", וכתיב, "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה וכו'", כי עקר הישועה מהשונאים וכו' הוא על-ידי עזות דקדשה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן הם שמונת ימי חנכה כנגד שמונה בגדי כהן גדול שנסמכו בפרשת 'ואתה תצוה' לשמן המנורה שהוא בחינת חנכה. וזה בחינת בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, 'בגדיך לבנים', זה בחינת בגדים דקדשה, בחינת בגדי כהנה שהם בבחינת ושמן על ראשך וכו', בחינת שמן המנורה, בחינת נר חנכה, כי הבגדים הם בחינת מלכות כמו שמבאר במקום אחר ). ועקר המלכות על-ידי עזות כנ"ל, שנמשך מבחינת שמן אשר על הראש כנ"ל. וזה בחינת ה' מלך גאות לבש לבש ה' עז התאזר, כי הלבושין בחינת מלכות, בחינת עזות וזה בחינת שמונה חוטים שבציצית, שהם תקון הבגדים, שכנגד זה הם בחינת שמונת ימי חנכה, כי תקון הבגדים הם בבחינת שמן כנ"ל: הלכות תערבת:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת תערבת, כי האסור יכול לאסר את ההתר על-ידי תערבת, כי האסור שהוא בחינת עזות דסטרא אחרא פוגם את ההתר ומהפכו לאסור, לבחינת עזות דסטרא אחרא. ועל-כן בטול האסור בששים, כי מי שאין זוכה לבטל העזות דסטרא אחרא מעצמו, שהוא בחינת האסור והקלפה, אזי ענשו על-ידי בחינת ששים שהוא הגיהנום, כמו שפרש רבנו שם מה שהשיב על האי דקץ כופרא, שפגם בעזות דקדשה שענשו בששים, שהוא בחינת הגיהנום וכו' עין שם. ועל-כן כשיש ששים בהתר, אז נכנע ונתבטל האסור, שהוא העזות, שענשו בששים, שהוא הגיהנום, כי הששים של התר מתגבר עליו ומבטלו, כי מתגבר העזות דקדשה שהוא מלכות דקדשה כנ"ל בחינת ויתן עז למלכו, שהוא בחינת ששים המה מלכות, ומבטל האסור שהוא העזות דסטרא אחרא שענשו בששים, שהוא הגיהנום. ועל-כן אין האסור יכול להתבטל כי אם כשאינו נכר, וגם שלא יהיה חתיכה הראויה להתכבד, כי כל זמן שהאסור נכר לא נתבטל העזות שלו עדין, כי עקר בחינת עזות הוא שמעז פניו ואינו מתביש להסתיר פניו המלכלכים. ועל-כן כל זמן שהאסור נכר הרי הוא עדין בעזותו. ועל-כן אינו מתבטל בשום בטול. וכן כשהוא חתיכה הראויה להתכבד, וכבוד זה בחינת מלכות, בחינת עזות, בחינת כבוד ועז. ועל-כן האסור שהוא חתיכה הראויה להתכבד נאחז בו ביותר כבוד ועזות דסטרא אחרא, שהוא מלכות דסטרא אחרא, שהוא מלכותא בלא תגא, שנוטלין לעצמן העזי פנים כל הכבוד בחנם ועל-כן אי אפשר לבטל אסור כזה מחמת שנאחז בו העזות ביותר כנ"ל וכן כל אסור שיש בו חשיבות, כגון בריה ודבר שבמנין ובעלי חיים, כי מאחר שיש בו חשיבות בחינת אחיזת הכבוד והחשיבות שהוא בחינת מלכות דסטרא אחרא בחינת עזות דסטרא אחרא, על-כן אי אפשר להתבטל כנ"ל, אבל כשאין נכר האסור ואין בו שום חשיבות הנ"ל אז הוא מתבטל בששים, כי מתגבר מלכות דקדשה וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת חותם בתוך חותם, שצריכין לחתם המאכלים שיש בהם חשש שלא יחליף אותם בדבר האסור מן התורה שסימנם, חבי"ת, כמבאר בסימן קיח, כי חותם בתוך חותם נמשך מבחינת עזות דקדשה, שעל-ידי-זה מתקרבין אל צדיקי אמת שהם בחינת חותם הידין, שעל ידם נשמר גם חותם הרגלין, עין שם. ולהפך מאכלות האסורות שהם בחינת פגם העזות, הם בחינת פגם החותם בתוך חותם הנ"ל. על-כן אי אפשר לשמר המאכלים של ישראל מהם, כי אם על-ידי חותם בתוך חותם, שהוא סימן שהעזות דקדשה שהם מאכלי ישראל הם בשלמות, שמשם נמשך בחינת חותם בתוך חותם כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום