ליקוטי הלכות · יורה דעה א · בשר בחלב ה
התאמת הקריאה
על-פי התורה 'מישרא' בסימן ל, עין שם כל התורה: והכלל, שצריכין דיקא הרבי הגדול ביותר וכו'. כדי לזכות להשגות אלקות שאי אפשר לקבל כי אם על-ידי כמה צמצומים משכל עליון לשכל תחתון וכו'. על-כן אין לו לאדם לומר די לי אם אתקרב לאיש כשר פשוט וכו', כי אדרבא, כל מה שהחולה גדול ביותר צריך רבי גדול ביותר, ועל-כן במצרים וכו', עין שם:
כי באמת מי שמקרב עצמו לקטן במעלה, אף-על-פי-כן שהוא טוב ממנו הרבה וכנגדו הוא צדיק, אף-על-פי-כן לא די שאינו מועיל לו מחמת שהוא חולה גדול ביותר, שקטן במעלה אינו יכול לרפאות חליי נפשו העצומים, אף גם הוא מקלקלו הרבה, מכל שכן, כשזה הקטן במעלה הוא בעל מחלקת וחולק על הצדיק האמת הגדול במעלה מפלגת מאד, שהוא יגע כל ימיו להמשיך השגת וידיעת אלקותו יתברך בדרכים נפלאים בשכליות עמקים ונפלאים נוראים ועצומים ונשגבים מאד מאד, עד אשר בגדל כחו וחכמתו יכול להכניס השגת וידיעת אלקותו יתברך אפלו בכל הקטנים במעלה מאד, ובעצם כחו השאיר אחריו ברכה, ספרים נוראים כאלה והתגלות חדושים כאלה. ותלמידים יקרים שממשיכין הארת דעתו הקדושה לדורות, שזה עקר שלמות הצדיקי אמת, שגם אחר הסתלקותם ישאר דעתם אחריהם לדורות. כמו שראינו בכל הצדיקים האמתיים הקדושים שהיו מלפנינו. וכמו שמבאר בהתורה כי מרחמם ינהגם בלקוטי תנינא, סימן ז). על מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "אשר אין חליפות למו", עין שם. וזה הקטן במעלה אשר אינו יודע שום דרך ונתיב ושביל בהמשכת השגות אלקות לעולם, כי גם בעצמו עדין לא התחיל להשיג שום השגה קלה כאשר רואין ומבינים מדבוריו ותורתו שאומר דברים שתינוקות של בית רבן יודעין עתה יותר. וכשהוא חולק על צדיק כזה ותורה כזאת ועל אנשיו העוסקים בספריו הקדושים שעל ידם יכולים לרפאות גם החולה הגדול ביותר וכנ"ל, כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, ועדין הם עוסקים אחר הסתלקותם להמשיך ולהאיר השגת אלקות גם בהרחוקים והחולים ביותר על-ידי ספריהם ותלמידיהם היקרים וכנ"ל. וזה חולק עליהם, בודאי הוא מקלקל הרבה מאד להשומעים אליו להתרחק ממקור חיים כאלה וכו':
כי איתא בדבריו, זכרונו לברכה, שבכל מקום יש ישר ואפלו מי שעושה עולות גדולות, בהכרח שימצא אצלו גם כן איזה ישר, רק שהחלוק הוא מתי מתחיל הישר, כי אצל איש כשר מתחיל הישר מיד, כי בודאי אסור לעשות שום עולה, אבל מי שאינו איש כשר כראוי ועושה איזה עולה, אבל אחר כך מתחיל אצלו הישר שלא לעשות עולה גדולה ביותר. ויש גרוע יותר; שעושה עוד עולה גדולה מחברו, אבל אחר כך כשבא לעולה הגדולה עוד יותר אז מתחיל אצלו הישר וכו'. כמו שמבאר שם בסוף הספורי מעשיות, עין שם). והנה על זה יש לתמוה ולהתפלא מאד על שאנו רואים לפעמים בעת המחלקת שעושין החולקים על האמת עולות עצומות בלי ישר כלל כאשר ראינו בעינינו כמה פעמים, ובפרט כשהמחלקת מכשרים קצת ומפרסמים שמצוים לרדף מאד ומבקשים לעקר לגמרי, חס ושלום, והיכן מתחיל הישר שלהם, והלא הם כשרים או צדיקים, ואיך התרחק מהם הישר כל כך כל כך? ! אך האמת, כי בהעולה בודאי יש ישר כנ"ל, אבל אלו החולקים אומרים שהאמת אתם, וזה עקר הישר אצלם לרדף אחר הנרדפים, שהם אומרים עליהם מה שאומרים בשקרים שלהם, והם מהפכים האמת כל כך עד שנתהפך הישר אצלם, כי אומרים שזה עקר הישר לרדפם כל כך, רחמנא לצלן, וזה בחינת המהפכים אורחות ישר, ועל-כן קשה מאד למצא שום ישר אצלם:
כי בכל מקום שהעולות גדולות ביותר, שם הישר רחוק ביותר, אבל אף-על-פי-כן בקל להודיע שם שעושה עולה, אבל מי שטועה עצמו ואומר שכל מה שעושה הכל ישר ומהפך העולה והרציחה לישר, שם קשה מאד למצא הישר והבן היטב). למשל, מי שהוא גנב או גזלן וגם אצלו יש איזה ישר לפעמים, אבל הישר שלו רחוק מאד, ואין נמצא בו ישר עד אחר שעושה כמה עולות וגזלות, אבל העולה שלו מגלה לעין כל, כי הכל יודעין שהוא איש עול. וגם הוא בעצמו מכרח להודות שאינו עושה ישר, כי איך אפשר לומר על גנבה וגזלה שהוא ישר?! אבל מי שאינו גנב רק עושה עולה או אונאה במשא ומתן, אף-על-פי שאצלו הישר בסמוך יותר, כי כשבא לאיזה גנבה גמורה ימשך ידו ממנה, אבל מהעולה שלו קשה להשיבו, מחמת שמטעה את עצמו ומורה התר לעצמו. וכן להלן יותר כל מה שהעולה קטנה ביותר והישר סמוך לו ביותר, אף-על-פי שהוא בודאי טוב ממי שהוא בעל עולה יותר והישר רחוק ממנו יותר, אבל מצד אחד הוא גרוע יותר, כי קשה להשיבו, כי מחמת שהעולה דקה קצת והוא מטעה את עצמו שאינו עושה עולה, על-כן קשה להשיבו. וכן בכל דרגא ודרגא כל מה שהדרגא קרוב יותר וסמוך לקדשה יותר, רק שגם שם יש איזה אחיזת קלפה דקה, שם קשה יותר לשברה, מחמת שבקל יכולין לטעות שם בין ימין לשמאל, בין עולה לישר:
כי זה כלל גדול שבכל דרגא ודרגא ובכל עולם ועולם יש קלפה הקודמת לפרי, ואפלו במדרגות העליונות שאין שם קלפה גמורה, יש שם אחיזת איזה קלפה דקה. וכל מה שאחיזת הקלפה והשקר דק יותר, קשה לעמד על הדבר יותר וקשה יותר לבטלה, כי עקר אחיזת העולה והישר שהם בחינת סטרא דקדשה שהוא בחינת ישר, בחינת ימין וסטרא אחרא שהיא בחינת עולה, בחינת שמאל, עקר שרשם הוא מאמונה וכפירות, כי עקר אחיזת הסטרא אחרא שהוא היצר הרע, הוא מכפירות, כי היצר הרע נקרא אל אחר כפירות. כמובן בדברי רבנו, זכרונו לברכה, בכמה מקומות). ויש בזה כמה אלפים ורבבות מדרגות, כי יש שאין לו כפירות גמורות, אבל אין האמונה כל כך בשלמות וכמו כן יש אחיזה להקלפה והסטרא אחרא. וכל זה נמשך מבחינה הנ"ל, מחמת שהשגות אלקות אי אפשר להשיג כי אם על-ידי צמצומים וכו' משכל עליון לשכל תחתון. ומאלו הצמצומים נמשכין כל העולמות מראש ועד סוף, כי אלו הצמצומים הם בחינת כלל התורה, כי הם בחינת שעורין דאתון דאוריתא כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל) ועל-ידי אותיות התורה נבראו כל העולמות כי באוריתא ברא קדשא בריך הוא עלמא. נמצא, שהצמצומים הנ"ל, שהם החכמות והשכליות, שעל ידם משיגין השגות אלוקות כנ"ל, הם שרש כל העולמות וכל אשר בהם מראש ועד סוף, כי כלם בחכמה עשית, הינו חכמה הנ"ל שהיא השכליות להשיג אותו יתברך על ידם, שזה עקר החכמה. ומחמת חטא אדם הראשון נתערבב הדעת והחכמה שבכל עולם ובכל דרגא ויש אחיזה להסטרא אחרא בכל השכליות שבכל עולם ודרגא, שזהו בחינת מה שמבאר שם בהתורה הנ"ל שלפעמים נופלת המלכות שהוא חכמה תתאה בין הסטרא אחרא וכו': וזה עקר היגיעה והעבודה של האדם כל ימי חייו לברר וללבן כל עולם וכל דרגא מאחיזת הקלפה שבאותו עולם ודרגא. וזה בכל אדם ובכל זמן, כי אפלו הפחות שבפחותים כפי עבודתו וכפי מעשיו הטובים כמו כן הוא מברר ומזכך כפי מדרגתו. וכמו כן הוא זוכה להשגת אלקות להכיר אותו יתברך. ולהפך להפך, כי כשמקלקל מעשיו, חס ושלום, כמו כן הוא עושה מסך המבדיל בינו ובין השגות אלקותו יתברך, כמו שנאמר, "אם עונתיכם היו מבדלים בינכם ובין אלקיכם". ומחמת זה רב העולם רחוקים מהשגת אלקותו, מחמת שהרב אין מעשיהם עולים יפה. ועקר התקון על-ידי הצדיק האמת הגדול במעלה מאד שיש לו כח לקרב כל הרחוקים ביותר ולהמשיך הקדמות וסבובים קדושים בשכליות כאלו, עד שגם הם יזכו להשגתו יתברך. ובשביל זה צריכין לזהר מאד מלהטעות עצמו לומר שיתקרב להקטן במעלה, כי אף-על-פי שגם זה הקטן במעלה גדול ממנו הרבה, אבל מאחר שעדין לא זכה למדרגה העליונה בתכלית המעלה ולא זכה עדין לשבר ולהמתיק אחיזת כל הקלפות בשרשן העליון שהוא שרש אחיזת הדין שמשם כל אחיזתם, ומי שלא הגיע עדין לזה, אפלו אם הגיע לאיזה דרגא, אבל עדין לא שבר הקלפה שבדרגא הגבה יותר בקל יותר יכול לטעות שם עד שיהפך העולה לישר, עד שיוכל לקלקל הרבה, כי כשאינו משבר הקלפה שהוא צריך לשברה אזי נותן כח להסטרא אחרא והקלפות שבמדרגות התחתונות ויוכל להתגבר ביותר הרע של המקרבים אליו, מחמת שיונקים מהרע והקלפה שבמדרגה הגבה מהם שהוא הדרגא של רבם שלא זכה עדין לברר ולהכניע הקלפה והסטרא אחרא הנאחזת שם. ועקר הקלקול הוא כשזה הקטן במעלה חולק עצמו מהרבי האמתי הגדול במעלה מאד עד תכלית השלמות שאין שלמות אחריו, כי זה שמקרב לזה הרבי אמת, אפלו אם הוא קטן במעלה מאד יש לו כח לתקן הכל ולקרב כל הרחוקים לה' יתברך ולהכניס בהם השגת אלקות, הכל בכח רבו הגדול. וכמבאר בהתורה כי מרחמם ינהגם וכו'. שהצדיק גם אחר הסתלקותו למקום שנסתלק עוסק בתקון העולם על-ידי תלמידיו, כי זה עקר שלמות הצדיק וכו' עין שם, אבל זה הקטן במעלה כשאינו מקבל כח מהצדיק האמת הנ"ל, מכל שכן כשחולק עליו לא די שאינו יכול לתקן המקרבים אליו, אף גם מקלקל אותם הרבה, כי עוקר אותם משרשם העליון האמתי שהוא הצדיק האמת, שהוא שרש נשמות ישראל. וזה הקטן במעלה בעצמו בודאי אינו יכול לתקן אותם, אדרבא, נותן עוד כח להרע שלהם משרש הרע הנאחז בו שעדין לא זכה לשברו. וזהו בחינת מחלקת קרח ועדתו, בחינת ויקח קרח ותרגומו, ואתפלג קרח, שחלק עצמו מהצדיק האמת שהוא משה רבנו, וגם 'ויקח קרח' כפשוטו, שלקח לעצמו כמה נפשות ישראל ואמר שהוא יוליכם בדרכו, מחמת שנדמה לו שהוא במעלה גבה שאין למעלה ממנו, ורצה לחלק על משה שהוא בחינת הצדיק האמת ולקח נפשות לצודם, לקרבם לעצמו שילכו בדרך הישר לגיהנום ולאבדון כאשר רואים בחוש דרכם של המקרבים אל החולקים והרודפים, רחמנא לצלן:
וזה בחינת אסור בשר בחלב, בחינת לא תבשל גדי בחלב אמו, כי כל מה שבעולם, דומם, צומח, חי, מדבר הכל יונק חיותו מבחינת הצמצומים הנ"ל, שעל ידם משיגין אלקותו יתברך וכלם צריכין ברור אחר ברור כידוע. ועקר שלמות הברור על-ידי הצדיק האמת הגדול במעלה הנ"ל. וכל מי שמקרב אליו ונכלל בו יכול לתקן ולברר, כי עקר שלמות התקון הוא רק על-ידי מי שזכה להמתיק שרש אחיזת הדין בשרשו העליון, כי שבר כל אחיזת הקלפות שבכל המדרגות עד תכלית המעלה. וכל מי שעדין לא הגיע למדרגה זאת עדין אין לו כח לתקן העולם בשלמות. ובשביל זה מתארך הגלות כל כך, כי בכל דור ודור מתבררין ברורים כפי הדור עד שישלם הברור על-ידי משיח צדקנו:
ועל-כן אסור לאכל מהבהמה בחיים, כי בחייו צריך הבעל חי לקבל החיות בהדרגה כפי מדרגתו, דהינו החיות השיך לבעל חי, כי אי אפשר לו לקבל חיות הגבה יותר שהוא חיות האדם, כי יתבטל במציאות. ועל-ידי חיות הזה בעצמו השיך למדרגתו אי אפשר לו להתברר ולהתתקן, אבל על-ידי השחיטה מעלין הבהמה מחי למדבר. ואז מעלין החיות למעלה ממדרגתו ואז אפשר לתקנו. וזה בחינת קרבנות, שעל-ידי-זה מעלין מחי למדבר, וכן הצדיקים וכל ישראל הדבקים אליהם מעלים באכילתן מחי למדבר:
כי מחמת חטא אדם הראשון נגזר מיתה לדורות על האדם ועל כל הבעלי חיים, כי על-ידי חטאו שאכל מעץ הדעת טוב ורע פגם בדעת ונתערבב הדעת מאד, שהוא הדעת הנ"ל להשיג אותו יתברך עד שאי אפשר להאדם ולשום בעל חי להתברר ולשוב לשרשו שהוא החכמה, שהוא שרש הכל כי אם על-ידי המיתה, כי אי אפשר להאדם ולשום בעל חי להתברר ולהתתקן כי אם על-ידי שימשך עליו חיות גבה ביותר הנמשך משכליות וחכמה גבה ביותר, שזה החיות אי אפשר לו לקבל בעודו קשור בגוף, כי בעודו בגוף אינו יכול לקבל החיות הנמשך מחכמה כי אם בהדרגה ובמדה כפי מדרגתו, אבל בשעת מיתה נתוסף רוחו, בבחינת תוסף רוחם יגועון, כי אז נמשך עליו חיות הנמשך מחכמה גבה ביותר ועל-ידי-זה נסתלק, כי אין הגוף יכול לקבל זה החיות, ועל-ידי-זה בעצמו נתתקן כפי מה שזוכה על-ידי מעשיו. ועל-כן עקר תקון האדם בחייו ולאחר מיתתו הוא רק על-ידי הצדיק הגדול במעלה מאד הנ"ל, שיודע להמשיך השגות אלקות אפלו להקטנים והחולים ביותר, כי כל באי עולם לא באו לעולם כי אם לתקן ולברר על-ידי מעשיהם הטובים, אבל הרב אין מעשיהם עולים יפה ומקלקלים ביותר, ועל-ידי-זה מתגלגלים בכמה וכמה גלגולים ובכמה וכמה ענשים, רחמנא לצלן, ועקר התקון על-ידי הצדיק שיודע שרשי כל הנפשות ויודע איך לעסק עם כל אחד בחייו ובמותו איך לתקנו, להביאו להשגת אלקות, שזה עקר התכלית, עקר שעשוע עולם הבא. ועל-כן העקר כשזוכין להתקרב אליו בחיים חיותו, כי אחר כך קשה מאד לבוא אליו, כי מי שטרח בערב שבת וכו': ובשביל זה נמצאים כמה וכמה שמתקרבים ונופלים ונתרחקים, ויש שהיו מקרבים רב ימיהם ולעת זקנותם נפלו ונתרחקו ונתהפכו לרודפים, רחמנא לצלן, כי עקר הוא הסוף והאחרית, כי טוב אחרית דבר מראשיתו קהלת ז, ח), כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, לענין אלישע אחר שנפל בסוף ימיו, רחמנא לצלן, כי האדם כל מה שמזקין צריך שיתוסף עליו דעת גבה יותר כמו שפרש אדוננו, מורנו ורבנו, זכרונו לברכה, במקום אחר ). וזה בחינת זקני תלמידי חכמים כל מה שמזקינים דעתם מתישבת עליהם, כי כל מה שמזקין יותר הוא צריך להתקרב לשרשו ותקונו יותר, שהוא השגת החכמה הנ"ל שנמשכת עליו בעת הסתלקותו אם יזכה, שזה עקר תקונו. וכל זמן שהאדם בחיים יש עליו מלחמת היצר, כי את זה לעמת זה עשה אלקים, וכל מה שהוא צריך לבוא לחכמה יתרה, כמו כן מתגבר כנגדו מלחמת עמלק שכולל כל הקלפות שהוא מתגבר תמיד כנגד החכמה הנ"ל. כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל). ועל-כן לפעמים האדם נופל לעת זקנותו כמו שכתב אדוננו, מורנו ורבנו, זכרונו לברכה בספר הא"ב, כי אין לו כח לקבל הדעת שנמשך עליו אז, מחמת שלא קדש עצמו כראוי לזה הדעת ומרבוי הדעת נטרפה דעתו לגמרי, כי רבוי השמן גורם כבוי הנר. ועל-כן זקני עמי הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מטרפת עליהם. ועקר שם תלמידי חכמים הוא מי שמקרב להחכם והצדיק האמת, כי על שם זה נקרא תלמיד חכם, שהוא תלמיד של החכם, שהוא הצדיק האמת. ולהפך, עם הארץ נקרא מי שלא שמש תלמידי חכמים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי כשאינו מקרב להחכם והצדיק האמת הוא בכלל עם הארץ, כי אין לו כח לקבל חכמה שהוא השגת אלקות אפלו אם הוא למדן וחכם, ואפלו אם יש לו מעשים טובים, כי אל התכלית הנצחי שהוא השגת אלקות אי אפשר לבוא כי אם על-ידי צדיקי אמת הנ"ל ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם וכו':
וזהו אל תאמין בעצמך עד יום מותך, 'בעצמך' דיקא, כי כשהוא בעצמו, דהינו שחולק עצמו מהצדיק האמת בודאי אין לו להאמין בעצמו, כי יפל באין סומך וכנ"ל. וזהו אל תאמין בעצמך עד יום מותך, כי אי אפשר להתקרב ולנק מהצדיק האמת כי אם על-ידי מסירת נפש ממש כאשר רואין בחוש גדל המניעות והיסורין שצריכין לעבר על כל מי שרוצה להתקרב לנקדת האמת, שצריך לסבל יסורין עד דכדוכא של נפש, ועל זה נאמר, "כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה". וכמובן בהענין שספר הוא זכרונו לברכה, כשבא נשמה קדושה לעולם בסימן קנב, לקוטי חלק א) וסים שם, ועל-ידי מסירת נפש אפשר לדבק וכו' עין שם היטב). וזהו אל תאמין בעצמך עד יום מותך, הינו מי שממית עצמו על דברי תורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה, דהינו, שמשבר כל המניעות וסובל יסורין ומסירת נפש ממש בשביל להתקרב להצדיק האמת ולתורתו הקדשה ואז הוא בטוח ממכשול, כי בכל מה שיעבר עליו ישאר על עמדו, כמו שנאמר, "כי דכיתנו במקום תנים וכו'. אם שכחנו שם אלקינו וכו' הלא אלקים יחקר זאת כי הוא ידע תעלמות לב כי עליך הרגנו כל היום וכו'". ועין לקמן מה שכתבנו בענין פרה אדמה על פסוק, "זאת התורה אדם כי ימות באהל", שדרשו רבותינו זכרונם לברכה על זה, אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה, שעקר שצריכין להמית עצמו, דהינו למסר נפשו בשביל האהל, דהינו להתקרב להצדיק האמת וכו', עין שם. ועל-פי זה מבאר היטב ענין זה ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, עד שתקים אדם כי ימות באהל, דהינו להמית עצמך ולמסר נפשך בשביל להיות באהל הצדיק האמת ולהתקרב אליו. ואז לא תהיה בעצמך, כי תהיה מקשר ונכלל בהצדיק האמת ואז תהיה בטוח ממכשול. עין לקמן ותבין:
וכל ההולדות של האדם וכל הבעלי חיים כלם נמשכין מהשכליות הנ"ל, שהצדיק ממשיך ומוליד שכליות משכל עליון לשכל תחתון בשביל השגות אלקות. ומשם נמשך כל קיום העולם וכל ההולדות שבכל העולם, כי ההולדה היא מהשכל, כידוע, כי כל ההולדות שבעולם, כלם בשביל לגלות השגת אלקותו בעולם מדור לדור, כי כל פעל ה' למענהו, וכל מה שברא ה' יתברך הכל לכבודו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, וכן כל קיום העולם הכל לכבודו, כדי להכיר אותו יתברך, כי כל מה שנעשה ונולד בעולם, הכל בשביל הצדיק האמת, כי זה כל האדם, כי כל העולם כלו לא נברא ונתקים אלא בשביל זה, ולצות לזה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: נמצא, שכל ההולדות נמשכין מהצמצומים והשכליות הנ"ל, ומחמת שכנגד כל צמצום ושכל יש כנגדו בחינת קלפת עמלק כנ"ל מזה נמשך חבלי לדה. וכמובן בדבריו זכרונו לברכה, שאמר אחר התורה הנ"ל, ועל-ידי-זה נתבטל קשוי הולדה, כמו שמבאר שם בסימן קלה) שמדבר מהתורה הנ"ל, כי ההולדה בבחינת חתכו לארבע כמו שמבאר שם). ועל-כן עקר ההולדה על-ידי החסד כמו שמבאר במקום אחר ). כי על-ידי החסד נמשך בחינת חתכו לארבע, שמשם ההולדה, כי כשנגמר ההולדה נמשך חסד גדול, מאחר שעל-ידי-זה יתגלה על-ידי הצדיק השגות אלקות יותר. ועל-ידי החסד הזה נמתקין הדינים שהיו נאחזים בהצמצומים. ועל-ידי המתקת הדין דם נעכר ונעשה חלב ומשם נשתלשל ונמשך החלב שנתהוה בשעת ההולדה אצל כל הבעלי חיים, וזה החלב הוא מזון הולד וקיומו בימי קטנותו ויניקתו, כי אז אין להולד עדין כח לאכל שאר מאכלים שצריכין ללעסם ולטחנם בשניו, והזמין לו ה' יתברך חלב אמו לנק ולהתקים אז:
וזה בחינת אסור בשר בחלב, כי הבשר אינו נאכל כי אם אחר שתצא נפשו על-ידי השחיטה, כי איבר מן החי אסור באכילה, כי כל זמן שהבעל חי בחיים אי אפשר לתקנו מחטא אדם הראשון, כי אי אפשר להמשיך עליו בחייו ממדרגה הגבה ביותר שצריכין להמשיך עליו בשביל תקונו, כי התקון אי אפשר ממדרגה הסמוכה הגבה ממנו קצת, רק צריכין להמשיך התקון של המקלקל והפגום ממדרגה הגבה ביותר. וזה בכלל מה שמבאר לעיל; שכל מי שהוא קטן וחולה ביותר, צריך רבי גדול ביותר, שידע איך להמשיך עליו התקון ממדרגה גבה מאד ולהמשיכו אליו בדרך נפלא ושכל עמק מאד מאד באפן שיוכל לקבלו. ועל-כן אי אפשר לגמר התקון של אדם ושל שום בעל חי כי אם לאחר מיתתו, כי בחייו אי אפשר לו לקבל ממקום הגבה כל כך כפי שצריכין תקונו, כי בגוף אי אפשר לקבל שכל כזה כנ"ל, רק אחר מיתתו אז יוכל לקבל אם יזכה וכנ"ל. ועל-כן אי אפשר לאכל מהבעל חי גם לאחר מיתתו כי אם על-ידי תקון השחיטה, כי השחיטה על-ידי חרב לה', שהוא הסכין של שחיטה השלם ובדוק כראוי שהוא בחינת מלכות, בחינת שכל הנ"ל של השגות אלקות כמו שמבאר שם בסוף מישרא דסכינא, שזה השכל, בחינת חרב וכו', עין שם). ועל-כן צריכין לקבל הסכין מהתלמיד חכם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי זה השכל צריכין לקבל מהחכם האמת דיקא כנ"ל. ועל-כן הם חמש הלכות שחיטה כנגד חמשה חמשי תורה, שהם כלל התורה, כמו שנאמר, "וזבחת כאשר צויתיך", שמרמז על כל התורה והמצוות, שכלם בכלל 'כאשר צויתיך', הינו שעקר תקון השחיטה על-ידי שממשיכין התקון מכלל התורה שכלולה מכל השכליות הנ"ל של השגת אלקות, שכלם כלולים בשעורין דאתון דאוריתא כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל). ועל-ידי-זה דיקא יכולין להעלות הנפש לשרשה לתקנה כראוי, כי אי אפשר לתקנה כי אם על-ידי שממשיכין עליה תקון ממדרגה הגבה ביותר וכנ"ל:
ועל-כן אסור לאכל בשר בחלב, כי החלב התירה התורה בחיים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי החלב נמתקת בעת ההולדה בשביל חיות וקיום הולד בעת קטנותו, אבל החיות הנמשך לולד בחייו, בפרט בימי יניקתו, אינו ממקום הגבה כל כך, הצריך לגמר תקונו, כי אי אפשר לקבלו בחייו, רק הוא מקבל חיות כראוי לו לחיות בו, כדי שיחיה ויתקים הימים שצריך להתמהמה בזה העולם כפי הברור שצריך הצדיק לגמר על ידו. ואחר כן, אחר יציאת נפשו על-ידי השחיטה, אז נמשיך עליו ממדרגה הגבה ביותר, כפי הצרך לגמר תקונו וכנ"ל. וגם אחר השחיטה עדין צריך הבשר תקון על-ידי אכילת האדם בברכה בכונה כראוי, ואי אפשר לאכלו כי אם על-ידי הבשול באש הנמשך גם כן מבחינת מלכות, שהוא השכל הנ"ל, שנקרא לבת אש כמו שכתוב שם). ועל-כן צריך לבשל מאכלי ישראל באש של ישראל דיקא ובשולי עכו"ם אסורים, כי הבשול הוא גמר התקון שיהיה ראוי לאכילה ואי אפשר לתקנו כי אם על-ידי אש של ישראל עם קדוש, שנמשך מהשכל הנ"ל, שהוא בחינת לבת אש כנ"ל:
ועל-כן אסור לבשל בשר בחלב, כי הבשר אי אפשר לגמר תקונו, כי אם על-ידי מדרגה גבה שנמשך על כל בעל חי אחר יציאת נפשו על-ידי הצדיק האמת בשביל גמר תקונו, אבל החלב אף-על-פי שנתתקן ונמתק בחיים, אבל לא נתתקן כי אם בבחינת חיות הבעל חי בחייו בשביל קיומו בעת יניקתו וקטנותו, ועל-כן כשמתערב הבשר עם החלב בעת הבשול הוא פגם גדול מאד, כי אז צריך הבשר לבוא לגמר תקונו, שצריכין להמשיכו ממדרגה הגבה ביותר, וכשהוא נתערב עם החלב שהוא בחינת חיי עולם הזה חיות הבעל חי בחייו בימי קטנותו, שהוא בבחינת מחין דקטנות דיניקה. אזי מתעורר ביותר הרע שבשניהם, כי הבשר אינו יכול להתברר ולהתתקן על-ידי הברור של החלב, כי גמר התקון אחר יציאת הנפש צריך שיהיה ממקום גבה יותר כנ"ל. והחלב אינו יכול לקבל התקון של הבשר, כי הוא גבה ממנו הרבה. וכשאינם יכולים לקבל התקון זה מזה, אזי נעשה תערבת גדול ונתעורר הרע שבשניהם, שצריכים עדין לבררו, כי הרע מתעורר ביותר בעת גמר התקון כידוע, ועל-כן אסורים בשר וחלב לערבם יחד ועקר האסור מדאוריתא בעת הבשול, כי אז הוא גמר התקון על-ידי בחינת לבת אש, שהוא השכל הנ"ל, שצריכין שלא יהיה שם תערבת שלא יקלקל את הבשר הצריך גמר התקון על-ידי מדרגה הגבה ביותר, על-ידי שיערבו עם החלב שתקונו נמשך ממדרגה נמוכה ואזי נתקלקלים זה מזה וכנ"ל:
וזה ממש בחינת הקלקול של השפלים במדרגתם והפגומים הרוצים להתקרב להקטן במעלה, כי לא די שלא יתקנו, אף גם יקלקל לו הרבה, כי הרע שלו יתגבר ביותר על-ידי שיהיה יונק מהרע של רבו הקטן במעלה שלא ברר עדין הרע כראוי וכנ"ל:
וזהו "לא תבשל גדי בחלב אמו". ותפס חלב אמו אף-על-פי שבאמת גם בחלב אחרת אסור. אך רמז בזה האסור שאף-על-פי שהחלב הוא חיות הולד, בחינת חלב אמו שמחיה ומקים הולד, והיה נראה לכאורה שגם בסוף יתקנו הבשר על-ידי החלב הזה, אבל התורה אסרה זאת באסור חמור, אדרבא, זהו עקר האסור, כי מאחר שהחלב מחיה הולד בעת קטנותו, שזהו בחינת חלב אמו, על-כן אסור לערבו עם הבשר בעת הבשול שהוא גמר תקונו, כי אי אפשר לגמר תקון הבעל חי על-ידי המדרגה הנמוכה, שהיא בחינת מחין דקטנות, בחינת חלב אמו, כי אדרבא, יתקלקל ביותר וכנ"ל:
וכן האדם אי אפשר שיתתקן על-ידי הקטן במעלה שמחו בחינת מחין דקטנות, בחינת חלב אמו. וזהו מרמז גם כן במצוה זאת, לא תבשל גדי וכו', כי המעשים טובים של האדם הם רמוזים בבחינת גדי, כמו שנאמר ביצחק, "קח לי שני גדיי עזים טבים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב", שמרמז על המעשים טובים של ישראל, כמו שנאמר בזהר הקדוש, "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" מפקודין דעשה וכו'. וזה לא תבשל גדי וכו', כי הבשול מרמז על גמר התקון, הינו שאין אתה יכול לגמר התקון של מעשים טובים שלך על-ידי בחינת חלב אמו שהוא בחינת המחין והשכל של הרב הקטן במעלה, כי לא די שלא יתקנך, אלא אף גם יקלקל אותך כנ"ל. וזהו ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך, כי גוף האדם נקרא אדמה, כמו שנאמר, "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה". וכל המעשים טובים שעושה בחייו הם בבחינת ראשית ובכורים, כי האדם צריך להעלות ולהביא לה' יתברך ראשית ובכורים מאדמתו שהוא גופו, כי מכל דבר שהגוף אוכל ונהנה צריך מתחלה להביא הראשית והבכורים לה' יתברך, כי אסור לאכל קדם שיתפלל על דמיו, וגם צריך להפריש בכורים ממש וכל מתנות כהנה ועניים ושאר תקוני המאכל ולברך עליו קדם שיאכל ויהנה גופו ממנו. וכל זה בכלל ראשית ובכורים, שהם בחינת כלל התורה. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "בראשית", בשביל בכורים שנקראים 'ראשית'. וגם אמרו, בשביל התורה שנקראת 'ראשית', כי הכל אחד, כי הבכורים שנקראים ראשית הם בחינת כלל התורה והמצוות, כי זה כלל התורה שיביא ראשית והבכורים מאדמתו וגופו לה' יתברך, כדי שעל-ידי-זה יתקדש גופו שלא יהנה שום הנאה בעולם הזה כי אם בשביל ה' יתברך. וזהו "ראשית בכורי אדמתך" שהם המעשים טובים של האדם, "תביא בית ה' אלקיך" שהוא הבית המקדש, ששם מאיר אור הפנים שמחיה את השכל הנ"ל של השגות אלקות שממשיך הצדיק האמת, הינו כי באמת גם המעשים טובים של האדם צריכין תקון גדול קדם שיהיו ראויין לעלות לפניו יתברך שיזכה על ידם לתכלית הנצחי המקוה שהוא השגת אלקות. וזה אי אפשר כי אם על-ידי הצדיק האמת הגדול במעלה כנ"ל, שיכול להמשיך החיות מאור הפנים וכו', כמו שמבאר בהתורה הנ"ל. וזהו "ראשית בכורי אדמתך" שהם המעשים טובים שלך, "תביא בית ה' אלקיך" דהינו להבית המקדש ולמסרם להכהן שהוא בחינת הצדיק האמת שרק הוא יכול לתקנם וכנ"ל, אבל "לא תבשל גדי בחלב אמו" שלא תרצה לתקן מעשיך על-ידי בחינת חלב אמו, שהוא בחינת הקטן במעלה שלא יקלקל אותם יותר כנ"ל, כי עקר התקון על-ידי אור הפנים שממשיך הצדיק האמת, שזהו בחינת ראשית בכורי וכו' תביא בית ה' וכנ"ל. ועל-כן נסמך פסוק זה לפסוק, "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך על פני האדון ה'", שזהו בחינת מה שצריכין להעלות השכל הנ"ל לאור הפנים, שבשביל זה צריכין להתקרב להרבי הגדול במעלה ביותר, שזהו בעצמו בחינת ראשית בכורי וכו' תביא בית ה' לא תבשל גדי בחלב אמו וכנ"ל. ועל-כן נסמכו זה לזה סמוכים לעד לעולם, עשויים באמת וישר, ברוך ה' לעולם, אמן ואמן, ועין היטב בהתורה מישרא הנ"ל קשר ענין זה:
וזהו מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בשר בחלב חדוש הוא, הינו שמצות אסור בשר בחלב טעמו הוא חדוש גדול, כי טעם אסור בשר בחלב נמשך מהשכל של הצדיק הגדול במעלה מאד שהוא חדוש שבחדושים, חדוש נפלא ונורא מאד מאד, שמחמת שעקר תקון כל הדברים, בפרט בסוף האחרון הוא על ידו. ועקר גמר התקון הוא אחר יציאת הנפש, שאז יכולין לקבל כראוי החיות הגבה ממנו, שעל-ידי-זה גמר תקונו. ומשם נמשך אסור בשר בחלב וכנ"ל. ועל-כן בשר בחלב חדוש הוא, חדוש דיקא וכנ"ל:
וזה בחינת פורים שהוא הכנעת המן עמלק, כי עמלק הוא בחינת כלליות הארבע מלכיות, שהוא כנגד השכל הנ"ל שנקרא ד, כמו שנאמר שם באות ה), שלפעמים נופל הד ונעשה מזה, חס ושלום, ממשלת ארבע מלכיות, שעקרם הוא עמלק וכו'. ועל-כן עקר התגרות המן היה במרדכי, שהוא הצדיק האמת הגדול במעלה מאד. ורצה לעקרו ולהעבירו לגמרי, חס ושלום, ועל-ידי-זה יעקר, חס ושלום, גם את כל ישראל התלויים בו, להשמיד, להרג, לאבד, חס ושלום, ועל-כן התפאר בעשרו, כמו שנאמר, "ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו". וכן אחשורוש עשה משתה והראה את עשר כבוד מלכותו וכו', כי העשירות והממון הם כנגד השכל הנ"ל, כמו שמבאר שם באות ד); שאי אפשר לבוא לזה השכל כי אם על-ידי שונא בצע וכו', עין שם, אבל ה' יתברך הפיר עצתם וקלקל מחשבתם על-ידי גדל כחו של מרדכי הצדיק האמת שעסק בתפלה, וזעק זעקה גדולה ומרה. וכן הכניס בישראל שיזעקו ויתפללו לה' יתברך בכל עיר ועיר. וגם עסק בתורה הרבה עם ישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שהיה פותח בדברים ודורשן, כי היה יודע להוכיח את ישראל כפי העזות והתורה של כל אחד שכמו כן היתה תפלתו כמו שמבאר בהתורה הנ"ל). ועל-ידי-זה נתגלה חסד, בחינת אסתר חוט של חסד משוך עליה, ועל-ידי-זה חתך מהם את הארבע בחינות מלכות, בחינת השכל הנ"ל, בבחינת חתכו לארבע. ועל-ידי-זה השפיל את המן עמלק עד עפר והשיב לו גמולו בראשו:
ועל-כן עשה המן עץ גבה חמשים אמה, כי המן עמלק כלול מכל החמשים שערי טמאה. ואי אפשר לעמד כנגדו כי אם מי שיש לו כח להמשיך השגות אלקות מבחינת שער החמשים של הקדשה, ועל-כן סבר המן שאין מי שיוכל לעמד כנגדו מאחר שיכול להטיל פגם גם למעלה למעלה, מאחר שיונק משער החמשים של הטמאה. ועל-כן עשה עץ גבה חמשים אמה, כי עשאו בכשוף גדול להגביר כל החמשים שערי טמאה, רחמנא לצלן, אבל מרדכי היה גדול במעלה מפלגת מאד בחינת הצדיק הגדול במעלה הנ"ל, היכול להכניס השגות אלקות אפלו בהנופלים מאד, כי יודע להמשיך השכל של השגות אלקות משער החמשים של הקדשה ומשם היה תקף הנס של פורים. וזכו להפיל את המן ולהמשיך תקף הנס בכל שנה ושנה לדורות, שעל-ידי קדשת פורים נזכה בכל דור ובכל שנה ושנה להמשיך עלינו קדשת הצדיק הגדול הזה שהוא בחינת מרדכי שהארתו גדולה מאד מאד, כמבאר בכתבי האר"י, זכרונו לברכה, עד שהארה כזאת אינה נמשכת אפלו בשבת ויום טוב, כי הארתו עצומה מאד מאד, עד שיוכל להאיר אפלו בתקף העשיה, אפלו בעובדין דחל, אפלו בל"ט מלאכות. ועל-כן פורים מתר בעשית מלאכה, כי הארת מרדכי, שהוא קדשת פורים, שהוא בחינת הארת הצדיק הגדול במעלה הנ"ל, יכול להאיר אפלו בתקף העשיה, אפלו אם נפל למקום שנפל, אפלו אם הוא חולה גדול מאד בחליי הנפש, כי בעצם עמקות חכמתו יכול להאיר גם בו השגת אלקותו יתברך:
וזהו בחינת גדל עצם השמחה של פורים ששמחים אז יותר מכל הימים טובים. וכמו שהזהירו רבותינו זכרונם לברכה, חיב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כי מבאר בהתורה הנ"ל שצריכין להחיות השכל הנ"ל על-ידי שמחת הרגלים שהוא בין אור הפנים וכו', עין שם, אבל עקר השמחה של יום טוב, שהוא אור הפנים, זוכין רק בבית המקדש על-ידי שעולין לשם ברגלים, כמו שנאמר שם. אבל עתה בעוונותנו הרבים חרב בית המקדש וערבה כל שמחה, אבל בחמלתו יתברך חמל עלינו והקדים לנו רפואה למכה; שנתן לנו את ימי הפורים האלה קדם השלש רגלים שמתחילין מפסח, כי פורים הכנה לפסח שהוא ראש לשלש רגלים כמו שאמר אדוננו, מורנו ורבנו, זכרונו לברכה ), הינו כי על-ידי קדשת פורים אנו ממשיכין עלינו בחינת הארת הצדיק הגדול במעלה הנ"ל, שהוא בחינת הארת מרדכי כנ"ל, שעל-ידי-זה יכולין לרפאות גם החולה הגדול ביותר. ועקר הרפואה על-ידי השמחה, כמו שנאמר בהמעשה של יום הששי וכו', שרפואת הבת מלכה שהיא כלל נפשות ישראל שהם בחינת בת מלך פנימה, רפואתם על-ידי שמחה, כי הוא יכול להמשיך הארה גדולה כל כך עד שיכול לשמח גם החולים ביותר על-ידי דרכי נפלאות התגלות תורתו הקדושה. והשמחה היא עקר החיות, שעל ידו מחיין השכל הנ"ל של השגות אלקות: וזה בחינת שחיבין להשתכר ולשמח בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שיגיע על-ידי תקף השמחה למעלה מהדעת לתכלית שרש הקדשה העליונה במקום שאין שם שום אחיזה להרע כלל, עד שאין שיך שם לומר ארור המן וברוך מרדכי, כי בכל מקום שיש אחיזה לקלפה, אפלו אם הוא במעלה העליונה ששם האחיזה של הקלפה דק מן הדק שיך שם לומר ארור המן, שהוא דקות הקלפה הנאחזת שם, וברוך מרדכי שהוא עצם הקדשה באמת, אבל מרדכי בחינת הצדיק הנ"ל עולה על הכל עד שזכה לבטל אחיזת הקלפות עד תכלית המעלה, עד שעלה למקום שאין להם שם אחיזה כלל, וזכה להמשיך הארה זאת לעולם, לדורות. וזהו בחינת הארת פורים שצריכין לשתות ולשמח אז עד שיעלה לשם, לבחינה הנ"ל, ששם אין שיך ארור המן וברוך מרדכי כנ"ל. ומשם נמשכת השמחה של פורים, שעל-ידי עצם השמחה הנמשכת משם יכולין לשמח גם עתה בגלות המר הזה בכלל, וכן בפרטיות הגלות שהוא גלות הנפש של כל אחד ואחד, ומגדל ההארה הזאת יכולין לשמח כל הנפשות אפלו בתקף הגלות, כי הצדיק הגדול במעלה הנ"ל, בעמקות חכמתו הרמה מאד ממשיך שמחה גם עליהם, שזה עקר החיות של השכל הנ"ל, שעל-ידי-זה ממשיך השגות אלקות. ועל-ידי השמחה שממשיכין בפורים, על-ידי עצם ההארה הנ"ל, על-ידי-זה ממשיכין שמחה על כל הרגלים, שנזכה להרגיש שמחת יום טוב גם עתה שאין לנו בית המקדש. ועל-כן פורים הכנה לפסח שהוא ראש השלש רגלים וכנ"ל:
ועל-כן מרמז פורים בפרשת השלש רגלים בפסוק, "שבעת ימים תאכל מצות" כמו שאמר אדוננו, מורנו ורבנו, זכרונו לברכה) ושם בפסוק הנ"ל כתיב, "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן ה' וכו'", כי על-ידי קדשת פורים יכולין להמשיך בחינת אור הפנים שבבית המקדש גם עתה אחר החרבן וכנ"ל. ועל-כן נסמך לזה, "ראשית בכורי אדמתך", כי הכל אחד וכנ"ל:
וזה בחינת ארבע פרשיות, פרשת שקלים, שהיא נדבת המשכן, זה בחינת נדבה וחסד הנ"ל, שעל-ידי-זה חותכין את המלכות ומעלין אותה לאור הפנים המאיר במשכן, שהיא בחינת בית המקדש. ואחר כך קורין פרשת זכור, שהיא מחית עמלק, שהיא כלליות הארבע מלכיות כנ"ל, כי על-ידי חסד הנ"ל בחינת הצדקה של נדבת המשכן, שעל-ידי-זה חותכין את המלכות דקדשה שלא ינק ממנה בחינת עמלק, בבחינת וישסף שמואל את אגג וכו', כמו שנאמר שם, על-ידי-זה הוא מפלת עמלק. ועל-כן קורין אחר פרשת שקלים פרשת זכור ומפטירין אז בענין 'וישסף שמואל את אגג שהוא', מפלת עמלק וכנ"ל. ואחר כך הוא פורים, שאז עקר מחית עמלק, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מדורו של שמואל וכו' לדורו של מרדכי וכו', ואז בפורים מאיר הארה נפלאה, שהוא הארת הצדיק הגדול הנ"ל שיכול להאיר גם בהנופלים מאד והחולים ביותר וכנ"ל:
ואחר כך קורין פרשת פרה, שהיא לטהר מטמאת מת, כדי שיהיו טהורין לעשות הפסח שהוא כלל השלש רגלים, כי פסח ראש לרגלים, הינו כי אחר שמכניעין קלפת עמלק וחותכין המלכות מהם צריכין להמשיך טהרה על כל הנפשות שנאחז בהם בחינת טמאת עמלק, שהיא בחינת טמאת מת, שזהו בחינת פרה אדמה שמטהרת מטמאת מת שנמשך עליהם על-ידי חטא, העגל שבשביל זה באה הפרה אדמה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, תבוא אמו ותקנח על בנה, כי עקר חטא העגל היה על-ידי שפגמו בכבוד משה ותלמידיו, על-ידי שלא האמינו שגם אחר הסתלקות משה שהוא בחינת הצדיק האמת, גם אחר כך דבריו חיים וקימים לעד וצריכין לקים דברי תורתו לנצח תמיד, כי דבריו הם דברי אלקים חיים אשר הם קימים לעולם, כמו שנאמר, "ודבר אלקינו יקום לעולם", כי עקר פגם העגל היה; שהיו סבורים שכבר מת משה, כמו שמובא בפרוש רש"י על פסוק, "וירא העם כי בשש משה וכו'". ואז אמרו לאהרן, "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו", הינו שעשו עצמם כאלו אינם חולקים על משה בעצמו, רק הם אומרים שענין משה אינם יודעים מה הוא, בחינת כי זה משה האיש לא ידענו וכו', רק עתה שכבר מת, לדעתם, צריכין לבקש אחר במקומו ונבוכו בדעותיהם המשבשות על-ידי-זה בעצת ראשי הערב רב שקבלו אותם עליהם לרב ולראש, מחמת שהיו יכולים לעשות מופתים על-ידי שמות הטמאה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; שהיה שם יונוס ויומברוס, שהם השליכו השם לתנור האש וכו', עד שאמרו, "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו", ועקר חטאם וטעותם היה על-ידי שלא האמינו במה שלפניהם אמת, ברור וזך ומתקן, שהוא תורת משה אמת שקבלו בסמוך ועדין תלמידיו הקדושים קימים, שהם, אהרן וחור ויהושע וכו'. ואפלו לפי טעותם שמת משה, היה להם לילך לתלמידיו הקדושים ולשאל מהם הדרך אשר ילכו בה, אבל ראשי הערב רב הטעו אותם, עד שמאסו בתורת משה, שכתוב בה בפרוש, "לא יהיה לך אלהים אחרים וכו'", ובחרו לילך בעצת הערב רב ועשו את העגל ולא רצו לצית את תלמידי משה שמחו בהם על זה והרגו את חור, עד שנתירא אהרן מהם והכרח לעשות חפצם שלא יהרגוהו, חס ושלום, ולא יהיה להם תקנה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ופרה אדמה מטהרת מזה, כי ענין פרה עמק עמק מאד, שעל זה נאמר, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", הינו כי על-ידי מעשה הפרה ממשיכין השכל העמק והגבה מאד של הצדיק האמת הגדול במעלה הנ"ל, שהוא בחינת משה, שעל-ידי-זה יכולין לרפאות החולה והנמוך ביותר, אפלו אותן שנפלו לסטרא דמותא, כי פרה אדמה הוא בחינת תקף כלליות כל הדינים, שהם בחינת תכלית הצמצומים שמהם אחיזת כל הדינים כידוע, כי כל הצמצומים שה' יתברך מצמצם אורו הכל לטובה בשביל לגלות ולהאיר אורו הגדול שהוא השגת אלקות על-ידי-זה דיקא, כי בלא צמצומים אי אפשר לקבל מחמת רבוי אור. וכמו שהתחיל בהתורה הנ"ל שהשגת אלקות אי אפשר לקבל כי אם על-ידי כמה צמצומים וכו', אבל בכל מקום שיש צמצום יש אחיזת הדין ומאלו הדינים נשתלשל אחיזת הקלפות כידוע. והכל בשביל הבחירה, כי ה' יתברך צמצם אורו באפן שיהיה בחירה לבני האדם, צדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם הושע יד, י), כי הצדיקים שמשברים תאותם ומבטלין אחיזת הקלפות מהצמצומים הם זוכין להשיג דרכי הצמצומים, עד שזוכין על ידם דיקא להשיג אלקות, עד שזוכין להכניס השגות אלקות גם בהפחותים מאד כנ"ל. ורשעים להפך, שעל-ידי שאינם משברים תאותם ואינם מכניעים עצמם לגדולי הצדיקים הנ"ל, על-ידי-זה נכשלים על-ידי אחיזת הקלפות שנאחז בהצמצומים ונעלם ונסתר מהם אורו על ידם. ועל-כן אחר מעשה העגל שישראל נכשלו כל כך אחר סמוך שקבלו את התורה בקולות וברקים ובאותות נוראות כאלו, וכל זה מגדל כח הבחירה כמבאר במקום אחר מזה), אז חמל ה' יתברך על עמו ולמד את משה מעשה המשכן, שהוא בחינת הבית המקדש, שהוא כלל כל הצמצומים הקדושים, שעל ידם משיגין אלקותו יתברך, כי כל מעשה המשכן קרשיו, קרסיו, בריחיו ועמודיו ואדניו והיריעות וכו'. וכל הכלים הקדושים ארון ושלחן ומנורה וכו'. וכל פרטיהם וציוריהם, כלם הם בחינת צמצומים קדושים ונוראים להשיג השגות אלקותו על-ידי-זה, כי עקר חיות השכל הנ"ל שעל ידו משיגין אלקותו הוא על-ידי אור הפנים שמאיר בבית המקדש שהוא בחינת המשכן, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. ועל-כן צוה שיתנו כל אחד נדבת לבם לצרך המשכן, כי נדבת לב זה בחינת צדקה וחסד, שעל-ידי-זה חותכין את המלכות שהוא השכל הנ"ל ומעלין אותו אל אור הפנים המאיר בבית המקדש שהוא בחינת המשכן וכנ"ל:
ועקר התקון שבבית המקדש ובמשכן היה על-ידי מעשה הקרבנות שהיו מכפרין על כל החטאים, כי אדם חטא, מביא בהמה לקרבן, כי על-ידי החטא נסתלק ממנו הדעת של השגת אלקות ונעשה מסך המבדיל בינו ובין השגת וידיעת אלקותו יתברך, כמו שנאמר, "כי אם עונתיכם היו מבדילם בינכם לבין אלקיכם". ואזי צריך להביא בהמה והכהן מקריבה לקרבן אחר מיתתה על-ידי השחיטה לשם קרבן, כי הכהן מקבל כח ממשה רבנו שמשח את אהרן ובניו, שהם כלל קדשת הכהנים היוצאים מהם, עד שבגדל כחו של משה הם יכולים לעלות את הבהמה לקרבן, שימשיכו שכל נפלא על-ידי אור הפנים שמאיר בבית המקדש ובמשכן, ששם נעשים כל הקרבנות עד שעל-ידי גדל עצם הארת השכל הזה יעלה גם חיות הבהמה למקום שתעלה עד, שעל-ידי-זה יהיה נמשך רפואה וסליחה להחוטא, כי עקר תקונו על-ידי שנמשך שכל גדול מאד על-ידי כח הצדיק האמת, שעל-ידי השכל הזה מעלין החיות והניצוצות והגלגולים שהיו מלבשים ברוח הבהמיות שגם הם יהיו להם עליה ותקון, כי הצדיק הגדול יכול לרפאות ולתקן הכל בגדל שכלו. ועל-ידי-זה נתתקן החוטא שהביא הקרבן, כי עקר תקונו על-ידי כחו של הצדיק הגדול, שנמשך על-ידי הקרבן וכנ"ל:
אבל פרה אדמה היא חדוש נפלא ביותר, כי כל מעשיה בחוץ, כי כל הקרבנות באין לפנים, לתוך הבית המקדש ששם מאיר אור הפנים, שעל-ידי-זה עקר התקון כנ"ל, אבל פרה מעשיה בחוץ, רק שמסתכלין מרחוק על הבית המקדש ששוחטין אותה כנגד פתח הבית המקדש, כי על-ידי מעשה פרה אדמה ממשיכין שכל גבה ועמק יותר ויותר שאי אפשר להשיגו כלל, שעל ידו יכולין לתקן ולטהר אפלו מטמאת מת שהוא אבי אבות הטמאה, כי עקר גזרת המיתה היתה מחמת ענין הנ"ל, מחמת שעל-ידי חטא אדם הראשון אי אפשר להשיג בשלמות השגות אלקות בחייו וכמו שמבאר לעיל קצת מזה). על-כן האדם מכרח למות. ואז נתוסף עליו אור גדול שאי אפשר לקבלו בחייו בעודו בגופו. ואז יוצאת נפשו ונשאר גופו לבד ונאחז בו סטרא דמסאבא מאד. ותקונו על-ידי הקבורה בעפר. שאז חוזר לתכלית הצמצום הגשמי ביותר שהוא גשמיות העפר ושם נתבלה זהמתו, ונפשו עולה למעלה אם זוכה והכל כפי מעשיו בעולם הזה. וצריך להתמהמה לשכב ולהתבלה בעפר עד תחית המתים, שאז יהיה גמר התקון של כל אחד, כי במשך הזמן ההוא מיום מיתתו עד התחיה נפשו מזדככת כפי מעשיה ועולה עד מקום שיכולה לקבל משם תקון, דהינו שיהיה נמשך עליה הארת השכל הנ"ל, שתוכל להאיר גם בגופה השגות אלקות לאחר התחיה, שזה עקר התקון, להשיג ולדעת אלקותו יתברך. ועל-כן באמת עקר התקוה והתקון של כל אחד הוא על-ידי הצדיק האמת הגדול במעלה שזכה להתקרב אליו בחייו, כי אחר כך קשה מאד מאד להתקרב, כמו שאמר אדוננו, מורנו ורבנו, זכרונו לברכה:
וזה בחינת מה שנאמר בפרשת פרה, "זאת התורה אדם כי ימות באהל". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה. וזהו 'כי ימות באהל', 'באהל' דיקא. זה בחינת שממית עצמו ומוסר נפשו בשביל שיהיה נשאר באהל תורה שהוא אהל הצדיק האמת בבחינת ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. ועל-כן כל המקרבין לצדיקי אמת נקראים יושבי אהל בבחינת ויעקב איש תם ישב אהלים, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, אהלו של שם ועבר שהיו אז הצדיקי אמת. וכתיב, "קול רנה וישועה באהלי צדיקים" והכתוב מבשר; שלעתיד ישבו כל ישראל באהלי הצדיקי אמת ויתקרבו אליהם, כמו שנאמר, "עד אושיבך באהלים כימי מועד", כמו שפרש רש"י שם, כימי מועד הראשון, שהיה יעקב איש תם יושב אהלים, הינו כנ"ל. זהו בחינת אדם כי ימות באהל, שעקר תקון האדם, עקר קיום התורה הוא כשממית עצמו בשביל האהל, הינו בשביל שיתקרב להצדיק האמת, שזהו בחינת יושב אהל כנ"ל. וזה עקר תקון מעשי פרה אדמה, שהיא כלליות כל הצמצומים שהם בחינת תקף אדמומיות הדינים וכל מעשיה בחוץ, שעקר תקונה על-ידי משה דיקא, כי כל הפרות היו צריכים לקדש מאפר פרה של משה רבנו, כי מעשה הפרה, שהוא להמשיך השכל הגדול העמק הנ"ל, לטהר מטמאת מת, דהינו לטהר אותן שנפלו ביותר לבחינת סטרא דמותא. זה אי אפשר כי אם על-ידי גדל כחו של משה, שהוא בחינת הצדיק הגדול במעלה הנ"ל, שיש לו כח לטהר הנופלים מאד כשאוחזים עצמן בו באמת במסירת נפש כנ"ל, ולהכניס גם בהם השגות אלקות, שזה עקר תקותם ותקונם וכנ"ל:
ואחר כך קורין פרשת החדש, שהוא בחינת קדוש החדש, שהוא תקון ומלוי פגימת הלבנה שיהיה אור הלבנה כאור החמה, כי חמה ולבנה זה בחינת שכל עליון ושכל תחתון הנ"ל, כידוע, ועל-ידי פגימת הלבנה נפגם השכל הנ"ל ואין יודעין להשיג אלקותו יתברך. ומשם באים כל הפגמים ועל-ידי מצות קדוש החדש מתקנים זאת וממלאים פגימת הלבנה שיהיה הלבנה שהיא בחינת חכמה תתאה, בחינת מלכות, בחינת השכל הנ"ל שיהיה בשלמות שיוכלו לקבל ולהשיג על ידו אור השכל העליון, להשיג אלקותו יתברך, שזהו בחינת אור החמה כנ"ל ואז יתתקן הכל ויתקים, "והיה אור הלבנה כאור החמה", ויקים, "כי מלאה הארץ דעה לדעת את ה' וכו'". ועל-כן קורין כל זה קדם פסח שהוא ראש והתחלת וכלל כל הרגלים, כי כל הרגלים הם זכר ליציאת מצרים שהיה בפסח, כדי שעל-ידי כל התקונים הנ"ל נזכה לקבל אור הפנים המאיר בשלש רגלים, שעל-ידי-זה עקר חיות המלכות שהוא השכל הנ"ל. כדי שנזכה להשיג אלקותו יתברך ויתקים, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שכמו שביציאת מצרים זכינו על-ידי כחו של משה לצאת מכל שערי טמאה לכל שערי קדשה עד שזכינו להשגת אלקות במתן תורה, כן נזכה גם עתה בתקף הגלות הזה לצאת מכל הטמאות ולעלות לכל הקדשות עד שנזכה להשגות אלקות על-ידי גדל כחם של הצדיקי אמת הגדולים במעלה כנ"ל:
וזה בחינת עץ ארז ואזוב ושני תולעת שמשליכין לתוך שרפת הפרה. עץ ארז ואזוב זה בחינת שכל עליון ושכל תחתון, כי ארז גבה מכל אילנות זה בחינת שכל עליון, שהוא בחינת השגת הצדיק הגדול, כי הצדיק נקרא ארז אשר בלבנון וכו'. צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. ואזוב הוא נמוך מאד, זה בחינת הקטנים הנמוכים מאד שהצדיק בעצם עמקות חכמתו הגדולה הוא מצמצם שכלו משכל עליון לשכל תחתון עד שמכניס גם בהם השגות אלקות, שזה עקר החיים האמתיים, חיים נצחיים של עולם הבא ותחית המתים, שמשם ממשיכין עקר הטהרה מסטרא דמותא וכנ"ל: וזה בחינת שני תולעת, שהוא מקשר הארז עם האזוב, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, זה בחינת העזות דקדשה, שעל-ידי-זה עקר התורה והתפלה, כי כל אחד כפי עזותו דקדשה, כן זוכה לתורה וכמו כן הוא תפלתו, כמבאר היטב בסוף התורה הנ"ל. ועין שם היטב, והבן שם היטב קשר וחבור התורה הנ"ל, כי מבאר שם שעקר תקון השכל הנ"ל, שהוא בחינת מלכות, שעל ידו זוכין להשגות אלקות, עקר תקונו על-ידי החסד, שעל-ידי-זה חותכין את המלכות מהסטרא אחרא, מהארבע מלכיות, מבחינת עמלק וכו'. וזה החסד מקבלין על-ידי תוכחה בבחינת פיה פתחה בחכמה ותורת חסד עד לשונה. ועקר התוכחה, הוא כפי העזות שרואה בכל אחד אם הוא דקדשה או להפך שכמו כן היא תורתו ותפלתו וכו', עין שם, ועל-ידי תוכחה הזאת נתגלה החסד, שעל-ידי-זה חותכין את הארבע הנ"ל בחינת השכל הנ"ל מהסטרא אחרא וכו' ומעלין אותה לאור הפנים שמאיר בשלש רגלים, שעל-ידי-זה זוכין להשגות אלקות, אפלו הקטנים והנמוכים ביותר וכו', עין שם והבן: נמצא, שעקר התקון והתשובה של כל אחד שמחיב לקבל תוכחה מהצדיק האמת כדי לשוב אל התורה והתפלה, עקר תקונו על-ידי העזות דקדשה, שעל-ידי-זה עקר תקון התורה והתפלה, שעל זה מוכיחו הצדיק האמת. ועל-ידי-זה שמקבל תוכחתו ושב לה' יתברך ומחזק את עצמו בעזות דקדשה לבלי להתביש מפני המלעיגים, כמבאר בהתחלת השלחן ערוך "ארח חיים". וכמו שהתחיל הטור הקדוש בתחלת הארח חיים, יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר וכו', כי עקר התחלת היהדות הוא על-ידי עזות דקדשה, בפרט בדורות ובעתים הללו, וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, מפני מה נתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין וכו'. ועל-ידי-זה זוכה לתורה ותפלה. נמצא, כשמקבל תוכחה זאת, על-ידי-זה נתגלה חסד הנ"ל, שעל-ידי-זה קוצרין וחותכין את הארבע וכו' מהסטרא אחרא וזוכין להשגות אלקות וכו' כנ"ל. נמצא, שעקר התקון של השכל הנ"ל שיזכה להשגות אלקות אפלו הקטן והנמוך והשפל מאד, הוא רק על-ידי עזות דקדשה וכנ"ל וזהו בחינת שני תולעת, שהוא מקשר ומחבר הארז עם האזוב שהם בחינת התחברות והתקשרות השכל העליון עם השכל התחתון, שעל-ידי-זה מכניסין השגות אלקות גם בהנמוכים ביותר כנ"ל, כי שני תולעת זה בחינת עזות דקדשה של עם קדוש, ישראל הכשרים והתמימים, שהם קטנים ונבזים בעיניהם מאד בבחינת תולעת ממש בבחינת ואנכי תולעת ולא איש. ואף-על-פי-כן הם עזים וחזקים בדעתם מאד מאד כנגד המתנגדים והליצנים והמלעיגים וכו', כי ה' יתברך והצדיקי אמת מחזקים אותם מאד בעזות דקדשה, בבחינת אל תראי תולעת יעקב מתי ישראל וכו' הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים ותדק וכו', כי עקר התחזקותינו עתה בגלות המר הזה מכל הצדדים, הוא בבחינת תולעת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מה תולעת אין כחו אלא בפה, כך ישראל אין כחם אלא בפה. ועל זה עקר סמיכתנו ותקותנו ותוחלתנו. וזה בחינת שני תולעת, בחינת הדבור פה, שהוא עקר ההתחזקות והעזות של ישראל הכשרים בחינת כחוט השני שפתותיך, כי עקר העזות הוא בהדבור שצריכין לידע איך להשיב בעזות דקדשה להאפיקורסים והמתנגדים והחולקים והליצנים בבחינת ודע מה שתשיב וכו'. ולבלי להתבטל בלבו ולבלי להתביש נגדם כלל. וכמו כן זוכין לתורה ותפלה כנ"ל, שכלם תלויים בדבור פה, כי עקר התורה הוא בפה, כמו שנאמר, "כי חיים הם למצאיהם",'למוציאיהם' בפה כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה. וכן התפלה הוא בפה דיקא בחינת אדני שפתי תפתח. ושם בהדבור עקר העזות דקדשה, בבחינת ועזוז נוראותיך יאמרו וכו'. וכתיב, וגבורתך ידברו. וזה בחינת שני תולעת, בחינת כחוט השני שפתותיך וכנ"ל. וזה בחינת לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבש שנים, שנאמר בשבח התורה. ומכנה שם כל שבח התורה בבחינת לבושים, כמו שנאמר שם להלן, "מרבדים עשתה לה וכו'" ועל-ידי-זה, "נודע בשערים בעלה וכו' סדין עשתה ותמכר וחגור וכו' עוז והדר לבושה וכו'". נמצא, שחוט השני שהוא בחינת לבושים, כי מהם עושים לבושים, הם בחינת עזות דקדשה של התורה בבחינת עוז והדר לבושה. ועל-ידי-זה זוכין להשגות אלקות כנ"ל, כי עקר השגת אלקות הוא על-ידי בחינת לבושים, כי זה עקר האמנות והחכמה העמקה של הצדיק האמת הגדול מאד שיודע להלביש את חכמתו הגבה בכמה וכמה לבושים, עד שיכול להורידה ולהכניסה בהנמוכים מאד, עד שגם הם יזכו להשגות אלקות כנ"ל, שזהו בחינת נודע בשערים בעלה, כל חד לפום מה דמשער בלביה, כמו שנאמר בזהר הקדוש, שהוא בחינת השגות אלקות, שאי אפשר לדבר בזה כלל, רק הוא לכל אחד כפום מה דמשער בלביה, שזוכה לזה על-ידי הצדיק האמת כשזוכה להתקרב אליו. ועקר ההתקרבות על-ידי עזות דקדשה כנ"ל. וזהו שהולך ומבאר שם, עוז והדר לבושה וכנ"ל. וזהו שנסמך שם מיד, פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, שזהו נאמר על התגלות החסד מתוך התוכחה הנ"ל, שהוא כפי העזות שרואה בכל אחד וכנ"ל. ועל-כן נסמך לעוז והדר לבושה, כי עקר התוכחה היא על-ידי עזות דקדשה שבזה תלוי כל התורה והתפלה, שעל-ידי-זה זוכין לחסד הנ"ל בחינת ותורת חסד על לשונה, שעל-ידי-זה זוכין לשכל הנ"ל, שעל-ידי-זה באין להשגות אלקות אפלו הנמוכים מאד וכנ"ל. ועל-כן שני תולעת בחינת עזות דקדשה, מחבר ומקשר הארז עם האזוב, שהוא בחינת השכל העליון עם השכל התחתון, שעל-ידי-זה מכניסין השגות אלקות בהנמוכים וקטנים ביותר וכנ"ל. וכל זה משליכין לתוך שרפת הפרה אדמה, ששורפין אותה באש, שהוא בחינת לבת אש, שהוא בחינת צמצום הקדוש של השכל הנ"ל, כמו שמבאר שם בתחלת התורה הנ"ל:
וזה בחינת שחיטה, שרפה, אספה, הנאמר בפרה, כי על-ידי כל הנ"ל זוכין לחתך את הארבע בחינות מלכות הנ"ל מהסטרא אחרא ולהעלותה לאור הפנים שבשלש רגלים. וזהו בחינת שלשת התקונים הנ"ל, שחיטה, שרפה, אספה כנגד בחינת השלש רגלים, כי שחיטה זה בחינת פסח, שאז שוחטין את הקרבן פסח, כמו שנאמר, "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכו'". שרפה באש זה בחינת שבועות, בחינת ודבריו שמענו מתוך האש, שהיה בשעת מתן תורה בשבועות, שזה עקר בחינת השגת אלקות. ועל-כן כל עקר תקון הפרה היה באש; ששרפו אותה באש עד שנעשית אפר, כי עקר התקון על-ידי בחינת אש הנ"ל, בחינת וירא מלאך ה' אליו וגו' וכנ"ל. אספה זה בחינת סכות שנקרא "חג האסיף", כי עקר הטהרה מסטרא דמותא, הוא על-ידי שמעלין את הד הנ"ל מהסטרא אחרא ומחיין אותה על-ידי אור הפנים שמאיר בשלש רגלים, שעל-ידי-זה זוכין להשגות אלקות וכנ"ל:
וזה בחינת עדינו העצני הנאמר בדוד המלך, עליו השלום, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, בשעה שעוסק בתורה מעדן עצמו כתולעת, וכשיוצא למלחמה הוא קשה כעץ. נמצא, שעזות דקדשה הוא בבחינת תולעת, שהוא נבזה בעיניו כתולעת, ואף-על-פי-כן הוא חזק מאד במלחמה, בעזות דקדשה כנגד החולקים שיהיה מצחו חזק לעמת מצחם וכנ"ל: כי כבר מבאר במקום אחר בהתורה חותם בתוך חותם; שעזות דקדשה נמשך מבשת, עין שם. וזהו בחינת שני תולעת הנ"ל שהוא בחינת עזות דקדשה כנ"ל, כי דיקא על-ידי שהוא נבזה בעיניו נמאס כתולעת ממש בבחינת ואנכי תולעת ולא איש ומתביש בעיני עצמו על מעשיו שאינם כהגן, על-ידי-זה דיקא הוא עז כנמר בעזות דקדשה נגד הרוצים למנעו מן האמת, חס ושלום, שזהו בחינת עדינו העצני, הנאמר בדוד, ועין במקום אחר מזה: שיך לעיל: לענין מה שכתוב על פסוק "לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבש שנים"; שהוא בחינת עזות דקדשה וכו'. וזה ענין מה שמבאר במקום אחר, שהוא בחינת מה שדרשו חכמינו ז"ל על פסוק זה, 'כי כל ביתה לבש שנים', אל תקרי "שנים", אלא "שנים", שכל דברי התורה מלבשים בכפל; נתון תתן, הענק תעניק, פתוח תפתח, כל אלו מצילין אותו משלג גיהנום. עד כאן לשון רש"י, הינו בחינת עזות ועקשנות דקדשה, כמו שהזהיר הוא זכרונו לברכה, ואמר, שצריך האדם להיות עקשן גדול בעבודת ה', כמובא בספריו הקדושים. וזה הענין של העקשנות הוא התחזקות נפלא לבלי לפל בשום אפן בעולם, כאשר שמעתי מכמה כשרים, שעקר התחזקותם היה על-ידי-זה. וזה בחינת כי כל ביתה לבש שנים, דהינו שנים, בחינת כפול, פתוח תפתח וכו', הינו שכל קיום התורה תלוי בזה שיתחזק לשנות ולכפל כל עבדא טובה, או למוד התורה וכו' שהתחיל להרגיל עצמו שיתחזק בכל פעם לחזר ולעשות אותו הדבר שבקדשה אפלו אלף פעמים, אפלו אם עובר עליו מה שעובר, כי זה עקר קיום התורה שצריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה'; לעשות הדבר שבקדשה אפלו אלפים פעמים, ולבלי להסתכל על שום חלישות הדעת שהבעל דבר והסטרא אחרא והליצנים וכו' מחלישין דעתו, רק לעשות ולחזר ולעשות הדבר שבקדשה אפלו אלף פעמים, בבחינת כי כל ביתה לבש שנים, נתון תתן, פתוח תפתח, ולא ללמד על עצמו יצא אלא על כלל כל התורה יצא; שצריכין לכפל הדברים שבקדשה כמה פעמים, כי מעוט רבים שנים, ועל-כן שנים מרמזין על רבוי בלי שעור. וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, על פסוק זה נתון תתן, אפלו אלף פעמים. וכן בכל התורה כלה כנ"ל. וזהו לא תירא לביתה משלג, הינו הגיהנום של שלג כנ"ל, כי יש גיהנום של אש וגיהנום של שלג, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו גיהנום של אש מגיע על שנתחמם לדבר עברה, רחמנא לצלן, כמובא, אבל גיהנום של שלג הוא על חלישותו אחר כך כשבא לו התעוררות לתשובה, כי הכל מלאים חרטות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אבל על-פי רב, עקר עכובו מתשובה, הוא מחמת חלישות הדעת, שנדמה לו שאינו מועיל לו עוד תשובה לרבוי עוונותיו העצומים מאד. ובפרט אותן שהתחילו כבר להתעורר משנתם להתחיל לשוב לה' יתברך, ועסקו בתורה ובמצוות איזה זמן זמנים ואחר כך נפלו מזה, העקר הוא מחמת חלישות הדעת, מחמת שיודע בעצמו שכבר למד תורה ועשה כמה מצוות וכו'. ואף-על-פי-כן התגבר עליו היצר הרע כל כך כאשר יודע כל זה האדם בנפשו. ומי שנשאר בזה, חס ושלום, ומניח לפל עצמו על-ידי הסתות ורעיונים של הסטרא אחרא כאלה וכאלה הוא נדון על זה בגיהנום של שלג, שהוא קרירות עצום ומר, שהוא מדה כנגד מדה, כי על שנתקרר אחר כך על-ידי חלישות הנ"ל, על-כן נדון בקרירות של שלג של גיהנום. וזהו בחינת מה שמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה; שיש שדנים אותן בגיהנום חציו של אש וחציו של שלג, הינו כנ"ל, שדנין אותו על חמום העברה בגיהנום של אש כנ"ל. ועל שנתקרר על-ידי חלישות הדעת ולא התחזק בתשובה כנ"ל דנין אותו בגיהנום של שלג וקרירות כנ"ל: ועתה מחבר יפה הפסוק הנ"ל, "לא תירא לביתה משלג", שהוא בחינת קרירות, "כי כל ביתה לבש שנים", בחינת שנים, בחינת כפל נתון תתן, אפלו אלף פעמים. וכן בכל התורה והמצוות, הינו בחינת התחזקות על-ידי עקשנות עצום לבלי להניח את מקומו, רק להתחזק לקים ולחזר ולקים למוד התורה וקיום המצוות כל מה שיוכל לחטף בזה הצל עובר כל חייו, אפלו אם יעבר עליו מה. ועל-ידי-זה, 'לא תירא לביתה משלג', שהוא קרירות, מאחר שלא הניח לקרר עצמו מתורה ומצוות על-ידי חלישות וקרירות שהפיל הבעל דבר בדעתו, רק התחזק בכל פעם, לחטף איזה טוב ולחזר ולחטף, בבחינת כי כל ביתה לבש שנים כנ"ל. ועל-כן בודאי לא תירא לביתה משלג וכנ"ל: וזה שנאמר בנחמות של ישעיה הנביא בסימן מב, מג), שמחזקם מאד להתקרב לה' יתברך אחר כל מה שעשו, "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", הינו שה' יתברך הרבה לישראל תורה ומצוות כמו שדרשו רז"ל על פסוק זה, כדי לזכותם לנצח על-ידי-זה, כדי שכל אחד כמו שהוא יוכל לחטף תמיד איזה טוב תורה ומצוות וכו'. וכמבאר בדברינו מזה במקום אחר; והוא עם בזוז ושסוי וכו' ישעיה מב, כב), ואחר כך מחזקם ואומר, "כי תעבר במים אתך אני וכו' כי תלך במו אש לא תכוה וכו'", הינו שתנצל מגיהנום של אש וממים שהם בחינת חמימות וקרירות כנ"ל. והכל על-ידי התחזקות הנ"ל המרמז בפסוק, "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". וכנ"ל: ועל-כן אל תאמין בעצמך עד יום מותך, כי כשמגיע להמדרגה ששם יהיה תקונו על-ידי הצדיק האמת שיכול להעלותו, אז מתגבר כנגדו הרע שבאותו דרגא ומתפשט כנגדו כל כך בהסתות גדולות כדי לעקרו מן החיים, חס ושלום, וזהו אל תאמין בעצמך, 'בעצמך' דיקא, כי כשהוא בעצמו, דהינו שחולק עצמו מן הצדיק האמת בודאי אין לו להאמין בעצמו, כי יפל באין סומך וכנ"ל. אבל מי שאוחז עצמו בהצדיק האמת הוא בטוח ממכשול ונפילה, כי תורתו של הרבי האמת תנחהו בעולם הזה ובקבר ובעת התחיה לנצח, בבחינת בהתהלכך תנחה אתך וכו': כי האדם צריך לחיות בזה העולם לברר כל המדרגות ולעלות מדרגא לדרגא, עד שיגיע לדרגא שאי אפשר להשיגה בגוף כלל. וזה אין זוכה כי אם יחידי סגלה הגדולים במעלה מאד מאד. ובכחם יש תקוה אפלו למי שאינם זוכים לזה ורחוקים מאד מזה. והעקר כשחזקים באמונה בה' יתברך ובהצדיקי אמת הגדולים במעלה הנ"ל ומוסרים כל לבבם ונפשם אליהם. והם יכולים להעלותם לשרשם לאתר דאיתנטילת מתמן: וזה עקר מלחמת עמלק שבכל דור ודור, כי הוא מתגבר בכל דרגא, ומשם נמשך כל המחלקת שבכל דור, שמתגבר השקר נגד האמת ועל זה נאמר, "צופה רשע לצדיק וכו', ה' לא יעזבנו בידו":
אבל פרה אדמה היא חדוש נפלא ביותר, כי כל מעשיה בחוץ, כי כל הקרבנות באין לפנים, לתוך הבית המקדש ששם מאיר אור הפנים, שעל-ידי-זה עקר התקון כנ"ל, אבל פרה מעשיה בחוץ, רק שמסתכלין מרחוק על הבית המקדש ששוחטין אותה כנגד פתח הבית המקדש, כי על-ידי מעשה פרה אדמה ממשיכין שכל גבה ועמק יותר ויותר שאי אפשר להשיגו כלל, שעל ידו יכולין לתקן ולטהר אפלו מטמאת מת שהוא אבי אבות הטמאה, כי עקר גזרת המיתה היתה מחמת ענין הנ"ל, מחמת שעל-ידי חטא אדם הראשון אי אפשר להשיג בשלמות השגות אלקות בחייו וכמו שמבאר לעיל קצת מזה). על-כן האדם מכרח למות. ואז נתוסף עליו אור גדול שאי אפשר לקבלו בחייו בעודו בגופו. ואז יוצאת נפשו ונשאר גופו לבד ונאחז בו סטרא דמסאבא מאד. ותקונו על-ידי הקבורה בעפר. שאז חוזר לתכלית הצמצום הגשמי ביותר שהוא גשמיות העפר ושם נתבלה זהמתו, ונפשו עולה למעלה אם זוכה והכל כפי מעשיו בעולם הזה. וצריך להתמהמה לשכב ולהתבלה בעפר עד תחית המתים, שאז יהיה גמר התקון של כל אחד, כי במשך הזמן ההוא מיום מיתתו עד התחיה נפשו מזדככת כפי מעשיה ועולה עד מקום שיכולה לקבל משם תקון, דהינו שיהיה נמשך עליה הארת השכל הנ"ל, שתוכל להאיר גם בגופה השגות אלקות לאחר התחיה, שזה עקר התקון, להשיג ולדעת אלקותו יתברך. ועל-כן באמת עקר התקוה והתקון של כל אחד הוא על-ידי הצדיק האמת הגדול במעלה שזכה להתקרב אליו בחייו, כי אחר כך קשה מאד מאד להתקרב, כמו שאמר אדוננו, מורנו ורבנו, זכרונו לברכה:
וזה בחינת מה שנאמר בפרשת פרה, "זאת התורה אדם כי ימות באהל". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה. וזהו 'כי ימות באהל', 'באהל' דיקא. זה בחינת שממית עצמו ומוסר נפשו בשביל שיהיה נשאר באהל תורה שהוא אהל הצדיק האמת בבחינת ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. ועל-כן כל המקרבין לצדיקי אמת נקראים יושבי אהל בבחינת ויעקב איש תם ישב אהלים, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, אהלו של שם ועבר שהיו אז הצדיקי אמת. וכתיב, "קול רנה וישועה באהלי צדיקים" והכתוב מבשר; שלעתיד ישבו כל ישראל באהלי הצדיקי אמת ויתקרבו אליהם, כמו שנאמר, "עד אושיבך באהלים כימי מועד", כמו שפרש רש"י שם, כימי מועד הראשון, שהיה יעקב איש תם יושב אהלים, הינו כנ"ל. זהו בחינת אדם כי ימות באהל, שעקר תקון האדם, עקר קיום התורה הוא כשממית עצמו בשביל האהל, הינו בשביל שיתקרב להצדיק האמת, שזהו בחינת יושב אהל כנ"ל. וזה עקר תקון מעשי פרה אדמה, שהיא כלליות כל הצמצומים שהם בחינת תקף אדמומיות הדינים וכל מעשיה בחוץ, שעקר תקונה על-ידי משה דיקא, כי כל הפרות היו צריכים לקדש מאפר פרה של משה רבנו, כי מעשה הפרה, שהוא להמשיך השכל הגדול העמק הנ"ל, לטהר מטמאת מת, דהינו לטהר אותן שנפלו ביותר לבחינת סטרא דמותא. זה אי אפשר כי אם על-ידי גדל כחו של משה, שהוא בחינת הצדיק הגדול במעלה הנ"ל, שיש לו כח לטהר הנופלים מאד כשאוחזים עצמן בו באמת במסירת נפש כנ"ל, ולהכניס גם בהם השגות אלקות, שזה עקר תקותם ותקונם וכנ"ל:
ואחר כך קורין פרשת החדש, שהוא בחינת קדוש החדש, שהוא תקון ומלוי פגימת הלבנה שיהיה אור הלבנה כאור החמה, כי חמה ולבנה זה בחינת שכל עליון ושכל תחתון הנ"ל, כידוע, ועל-ידי פגימת הלבנה נפגם השכל הנ"ל ואין יודעין להשיג אלקותו יתברך. ומשם באים כל הפגמים ועל-ידי מצות קדוש החדש מתקנים זאת וממלאים פגימת הלבנה שיהיה הלבנה שהיא בחינת חכמה תתאה, בחינת מלכות, בחינת השכל הנ"ל שיהיה בשלמות שיוכלו לקבל ולהשיג על ידו אור השכל העליון, להשיג אלקותו יתברך, שזהו בחינת אור החמה כנ"ל ואז יתתקן הכל ויתקים, "והיה אור הלבנה כאור החמה", ויקים, "כי מלאה הארץ דעה לדעת את ה' וכו'". ועל-כן קורין כל זה קדם פסח שהוא ראש והתחלת וכלל כל הרגלים, כי כל הרגלים הם זכר ליציאת מצרים שהיה בפסח, כדי שעל-ידי כל התקונים הנ"ל נזכה לקבל אור הפנים המאיר בשלש רגלים, שעל-ידי-זה עקר חיות המלכות שהוא השכל הנ"ל. כדי שנזכה להשיג אלקותו יתברך ויתקים, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שכמו שביציאת מצרים זכינו על-ידי כחו של משה לצאת מכל שערי טמאה לכל שערי קדשה עד שזכינו להשגת אלקות במתן תורה, כן נזכה גם עתה בתקף הגלות הזה לצאת מכל הטמאות ולעלות לכל הקדשות עד שנזכה להשגות אלקות על-ידי גדל כחם של הצדיקי אמת הגדולים במעלה כנ"ל:
וזה בחינת עץ ארז ואזוב ושני תולעת שמשליכין לתוך שרפת הפרה. עץ ארז ואזוב זה בחינת שכל עליון ושכל תחתון, כי ארז גבה מכל אילנות זה בחינת שכל עליון, שהוא בחינת השגת הצדיק הגדול, כי הצדיק נקרא ארז אשר בלבנון וכו'. צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. ואזוב הוא נמוך מאד, זה בחינת הקטנים הנמוכים מאד שהצדיק בעצם עמקות חכמתו הגדולה הוא מצמצם שכלו משכל עליון לשכל תחתון עד שמכניס גם בהם השגות אלקות, שזה עקר החיים האמתיים, חיים נצחיים של עולם הבא ותחית המתים, שמשם ממשיכין עקר הטהרה מסטרא דמותא וכנ"ל: וזה בחינת שני תולעת, שהוא מקשר הארז עם האזוב, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, זה בחינת העזות דקדשה, שעל-ידי-זה עקר התורה והתפלה, כי כל אחד כפי עזותו דקדשה, כן זוכה לתורה וכמו כן הוא תפלתו, כמבאר היטב בסוף התורה הנ"ל. ועין שם היטב, והבן שם היטב קשר וחבור התורה הנ"ל, כי מבאר שם שעקר תקון השכל הנ"ל, שהוא בחינת מלכות, שעל ידו זוכין להשגות אלקות, עקר תקונו על-ידי החסד, שעל-ידי-זה חותכין את המלכות מהסטרא אחרא, מהארבע מלכיות, מבחינת עמלק וכו'. וזה החסד מקבלין על-ידי תוכחה בבחינת פיה פתחה בחכמה ותורת חסד עד לשונה. ועקר התוכחה, הוא כפי העזות שרואה בכל אחד אם הוא דקדשה או להפך שכמו כן היא תורתו ותפלתו וכו', עין שם, ועל-ידי תוכחה הזאת נתגלה החסד, שעל-ידי-זה חותכין את הארבע הנ"ל בחינת השכל הנ"ל מהסטרא אחרא וכו' ומעלין אותה לאור הפנים שמאיר בשלש רגלים, שעל-ידי-זה זוכין להשגות אלקות, אפלו הקטנים והנמוכים ביותר וכו', עין שם והבן: נמצא, שעקר התקון והתשובה של כל אחד שמחיב לקבל תוכחה מהצדיק האמת כדי לשוב אל התורה והתפלה, עקר תקונו על-ידי העזות דקדשה, שעל-ידי-זה עקר תקון התורה והתפלה, שעל זה מוכיחו הצדיק האמת. ועל-ידי-זה שמקבל תוכחתו ושב לה' יתברך ומחזק את עצמו בעזות דקדשה לבלי להתביש מפני המלעיגים, כמבאר בהתחלת השלחן ערוך "ארח חיים". וכמו שהתחיל הטור הקדוש בתחלת הארח חיים, יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר וכו', כי עקר התחלת היהדות הוא על-ידי עזות דקדשה, בפרט בדורות ובעתים הללו, וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, מפני מה נתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין וכו'. ועל-ידי-זה זוכה לתורה ותפלה. נמצא, כשמקבל תוכחה זאת, על-ידי-זה נתגלה חסד הנ"ל, שעל-ידי-זה קוצרין וחותכין את הארבע וכו' מהסטרא אחרא וזוכין להשגות אלקות וכו' כנ"ל. נמצא, שעקר התקון של השכל הנ"ל שיזכה להשגות אלקות אפלו הקטן והנמוך והשפל מאד, הוא רק על-ידי עזות דקדשה וכנ"ל וזהו בחינת שני תולעת, שהוא מקשר ומחבר הארז עם האזוב שהם בחינת התחברות והתקשרות השכל העליון עם השכל התחתון, שעל-ידי-זה מכניסין השגות אלקות גם בהנמוכים ביותר כנ"ל, כי שני תולעת זה בחינת עזות דקדשה של עם קדוש, ישראל הכשרים והתמימים, שהם קטנים ונבזים בעיניהם מאד בבחינת תולעת ממש בבחינת ואנכי תולעת ולא איש. ואף-על-פי-כן הם עזים וחזקים בדעתם מאד מאד כנגד המתנגדים והליצנים והמלעיגים וכו', כי ה' יתברך והצדיקי אמת מחזקים אותם מאד בעזות דקדשה, בבחינת אל תראי תולעת יעקב מתי ישראל וכו' הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים ותדק וכו', כי עקר התחזקותינו עתה בגלות המר הזה מכל הצדדים, הוא בבחינת תולעת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מה תולעת אין כחו אלא בפה, כך ישראל אין כחם אלא בפה. ועל זה עקר סמיכתנו ותקותנו ותוחלתנו. וזה בחינת שני תולעת, בחינת הדבור פה, שהוא עקר ההתחזקות והעזות של ישראל הכשרים בחינת כחוט השני שפתותיך, כי עקר העזות הוא בהדבור שצריכין לידע איך להשיב בעזות דקדשה להאפיקורסים והמתנגדים והחולקים והליצנים בבחינת ודע מה שתשיב וכו'. ולבלי להתבטל בלבו ולבלי להתביש נגדם כלל. וכמו כן זוכין לתורה ותפלה כנ"ל, שכלם תלויים בדבור פה, כי עקר התורה הוא בפה, כמו שנאמר, "כי חיים הם למצאיהם",'למוציאיהם' בפה כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה. וכן התפלה הוא בפה דיקא בחינת אדני שפתי תפתח. ושם בהדבור עקר העזות דקדשה, בבחינת ועזוז נוראותיך יאמרו וכו'. וכתיב, וגבורתך ידברו. וזה בחינת שני תולעת, בחינת כחוט השני שפתותיך וכנ"ל. וזה בחינת לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבש שנים, שנאמר בשבח התורה. ומכנה שם כל שבח התורה בבחינת לבושים, כמו שנאמר שם להלן, "מרבדים עשתה לה וכו'" ועל-ידי-זה, "נודע בשערים בעלה וכו' סדין עשתה ותמכר וחגור וכו' עוז והדר לבושה וכו'". נמצא, שחוט השני שהוא בחינת לבושים, כי מהם עושים לבושים, הם בחינת עזות דקדשה של התורה בבחינת עוז והדר לבושה. ועל-ידי-זה זוכין להשגות אלקות כנ"ל, כי עקר השגת אלקות הוא על-ידי בחינת לבושים, כי זה עקר האמנות והחכמה העמקה של הצדיק האמת הגדול מאד שיודע להלביש את חכמתו הגבה בכמה וכמה לבושים, עד שיכול להורידה ולהכניסה בהנמוכים מאד, עד שגם הם יזכו להשגות אלקות כנ"ל, שזהו בחינת נודע בשערים בעלה, כל חד לפום מה דמשער בלביה, כמו שנאמר בזהר הקדוש, שהוא בחינת השגות אלקות, שאי אפשר לדבר בזה כלל, רק הוא לכל אחד כפום מה דמשער בלביה, שזוכה לזה על-ידי הצדיק האמת כשזוכה להתקרב אליו. ועקר ההתקרבות על-ידי עזות דקדשה כנ"ל. וזהו שהולך ומבאר שם, עוז והדר לבושה וכנ"ל. וזהו שנסמך שם מיד, פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, שזהו נאמר על התגלות החסד מתוך התוכחה הנ"ל, שהוא כפי העזות שרואה בכל אחד וכנ"ל. ועל-כן נסמך לעוז והדר לבושה, כי עקר התוכחה היא על-ידי עזות דקדשה שבזה תלוי כל התורה והתפלה, שעל-ידי-זה זוכין לחסד הנ"ל בחינת ותורת חסד על לשונה, שעל-ידי-זה זוכין לשכל הנ"ל, שעל-ידי-זה באין להשגות אלקות אפלו הנמוכים מאד וכנ"ל. ועל-כן שני תולעת בחינת עזות דקדשה, מחבר ומקשר הארז עם האזוב, שהוא בחינת השכל העליון עם השכל התחתון, שעל-ידי-זה מכניסין השגות אלקות בהנמוכים וקטנים ביותר וכנ"ל. וכל זה משליכין לתוך שרפת הפרה אדמה, ששורפין אותה באש, שהוא בחינת לבת אש, שהוא בחינת צמצום הקדוש של השכל הנ"ל, כמו שמבאר שם בתחלת התורה הנ"ל:
וזה בחינת שחיטה, שרפה, אספה, הנאמר בפרה, כי על-ידי כל הנ"ל זוכין לחתך את הארבע בחינות מלכות הנ"ל מהסטרא אחרא ולהעלותה לאור הפנים שבשלש רגלים. וזהו בחינת שלשת התקונים הנ"ל, שחיטה, שרפה, אספה כנגד בחינת השלש רגלים, כי שחיטה זה בחינת פסח, שאז שוחטין את הקרבן פסח, כמו שנאמר, "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכו'". שרפה באש זה בחינת שבועות, בחינת ודבריו שמענו מתוך האש, שהיה בשעת מתן תורה בשבועות, שזה עקר בחינת השגת אלקות. ועל-כן כל עקר תקון הפרה היה באש; ששרפו אותה באש עד שנעשית אפר, כי עקר התקון על-ידי בחינת אש הנ"ל, בחינת וירא מלאך ה' אליו וגו' וכנ"ל. אספה זה בחינת סכות שנקרא "חג האסיף", כי עקר הטהרה מסטרא דמותא, הוא על-ידי שמעלין את הד הנ"ל מהסטרא אחרא ומחיין אותה על-ידי אור הפנים שמאיר בשלש רגלים, שעל-ידי-זה זוכין להשגות אלקות וכנ"ל:
וזה בחינת עדינו העצני הנאמר בדוד המלך, עליו השלום, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, בשעה שעוסק בתורה מעדן עצמו כתולעת, וכשיוצא למלחמה הוא קשה כעץ. נמצא, שעזות דקדשה הוא בבחינת תולעת, שהוא נבזה בעיניו כתולעת, ואף-על-פי-כן הוא חזק מאד במלחמה, בעזות דקדשה כנגד החולקים שיהיה מצחו חזק לעמת מצחם וכנ"ל: כי כבר מבאר במקום אחר בהתורה חותם בתוך חותם; שעזות דקדשה נמשך מבשת, עין שם. וזהו בחינת שני תולעת הנ"ל שהוא בחינת עזות דקדשה כנ"ל, כי דיקא על-ידי שהוא נבזה בעיניו נמאס כתולעת ממש בבחינת ואנכי תולעת ולא איש ומתביש בעיני עצמו על מעשיו שאינם כהגן, על-ידי-זה דיקא הוא עז כנמר בעזות דקדשה נגד הרוצים למנעו מן האמת, חס ושלום, שזהו בחינת עדינו העצני, הנאמר בדוד, ועין במקום אחר מזה: שיך לעיל: לענין מה שכתוב על פסוק "לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבש שנים"; שהוא בחינת עזות דקדשה וכו'. וזה ענין מה שמבאר במקום אחר, שהוא בחינת מה שדרשו חכמינו ז"ל על פסוק זה, 'כי כל ביתה לבש שנים', אל תקרי "שנים", אלא "שנים", שכל דברי התורה מלבשים בכפל; נתון תתן, הענק תעניק, פתוח תפתח, כל אלו מצילין אותו משלג גיהנום. עד כאן לשון רש"י, הינו בחינת עזות ועקשנות דקדשה, כמו שהזהיר הוא זכרונו לברכה, ואמר, שצריך האדם להיות עקשן גדול בעבודת ה', כמובא בספריו הקדושים. וזה הענין של העקשנות הוא התחזקות נפלא לבלי לפל בשום אפן בעולם, כאשר שמעתי מכמה כשרים, שעקר התחזקותם היה על-ידי-זה. וזה בחינת כי כל ביתה לבש שנים, דהינו שנים, בחינת כפול, פתוח תפתח וכו', הינו שכל קיום התורה תלוי בזה שיתחזק לשנות ולכפל כל עבדא טובה, או למוד התורה וכו' שהתחיל להרגיל עצמו שיתחזק בכל פעם לחזר ולעשות אותו הדבר שבקדשה אפלו אלף פעמים, אפלו אם עובר עליו מה שעובר, כי זה עקר קיום התורה שצריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה'; לעשות הדבר שבקדשה אפלו אלפים פעמים, ולבלי להסתכל על שום חלישות הדעת שהבעל דבר והסטרא אחרא והליצנים וכו' מחלישין דעתו, רק לעשות ולחזר ולעשות הדבר שבקדשה אפלו אלף פעמים, בבחינת כי כל ביתה לבש שנים, נתון תתן, פתוח תפתח, ולא ללמד על עצמו יצא אלא על כלל כל התורה יצא; שצריכין לכפל הדברים שבקדשה כמה פעמים, כי מעוט רבים שנים, ועל-כן שנים מרמזין על רבוי בלי שעור. וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, על פסוק זה נתון תתן, אפלו אלף פעמים. וכן בכל התורה כלה כנ"ל. וזהו לא תירא לביתה משלג, הינו הגיהנום של שלג כנ"ל, כי יש גיהנום של אש וגיהנום של שלג, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו גיהנום של אש מגיע על שנתחמם לדבר עברה, רחמנא לצלן, כמובא, אבל גיהנום של שלג הוא על חלישותו אחר כך כשבא לו התעוררות לתשובה, כי הכל מלאים חרטות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אבל על-פי רב, עקר עכובו מתשובה, הוא מחמת חלישות הדעת, שנדמה לו שאינו מועיל לו עוד תשובה לרבוי עוונותיו העצומים מאד. ובפרט אותן שהתחילו כבר להתעורר משנתם להתחיל לשוב לה' יתברך, ועסקו בתורה ובמצוות איזה זמן זמנים ואחר כך נפלו מזה, העקר הוא מחמת חלישות הדעת, מחמת שיודע בעצמו שכבר למד תורה ועשה כמה מצוות וכו'. ואף-על-פי-כן התגבר עליו היצר הרע כל כך כאשר יודע כל זה האדם בנפשו. ומי שנשאר בזה, חס ושלום, ומניח לפל עצמו על-ידי הסתות ורעיונים של הסטרא אחרא כאלה וכאלה הוא נדון על זה בגיהנום של שלג, שהוא קרירות עצום ומר, שהוא מדה כנגד מדה, כי על שנתקרר אחר כך על-ידי חלישות הנ"ל, על-כן נדון בקרירות של שלג של גיהנום. וזהו בחינת מה שמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה; שיש שדנים אותן בגיהנום חציו של אש וחציו של שלג, הינו כנ"ל, שדנין אותו על חמום העברה בגיהנום של אש כנ"ל. ועל שנתקרר על-ידי חלישות הדעת ולא התחזק בתשובה כנ"ל דנין אותו בגיהנום של שלג וקרירות כנ"ל: ועתה מחבר יפה הפסוק הנ"ל, "לא תירא לביתה משלג", שהוא בחינת קרירות, "כי כל ביתה לבש שנים", בחינת שנים, בחינת כפל נתון תתן, אפלו אלף פעמים. וכן בכל התורה והמצוות, הינו בחינת התחזקות על-ידי עקשנות עצום לבלי להניח את מקומו, רק להתחזק לקים ולחזר ולקים למוד התורה וקיום המצוות כל מה שיוכל לחטף בזה הצל עובר כל חייו, אפלו אם יעבר עליו מה. ועל-ידי-זה, 'לא תירא לביתה משלג', שהוא קרירות, מאחר שלא הניח לקרר עצמו מתורה ומצוות על-ידי חלישות וקרירות שהפיל הבעל דבר בדעתו, רק התחזק בכל פעם, לחטף איזה טוב ולחזר ולחטף, בבחינת כי כל ביתה לבש שנים כנ"ל. ועל-כן בודאי לא תירא לביתה משלג וכנ"ל: וזה שנאמר בנחמות של ישעיה הנביא בסימן מב, מג), שמחזקם מאד להתקרב לה' יתברך אחר כל מה שעשו, "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", הינו שה' יתברך הרבה לישראל תורה ומצוות כמו שדרשו רז"ל על פסוק זה, כדי לזכותם לנצח על-ידי-זה, כדי שכל אחד כמו שהוא יוכל לחטף תמיד איזה טוב תורה ומצוות וכו'. וכמבאר בדברינו מזה במקום אחר; והוא עם בזוז ושסוי וכו' ישעיה מב, כב), ואחר כך מחזקם ואומר, "כי תעבר במים אתך אני וכו' כי תלך במו אש לא תכוה וכו'", הינו שתנצל מגיהנום של אש וממים שהם בחינת חמימות וקרירות כנ"ל. והכל על-ידי התחזקות הנ"ל המרמז בפסוק, "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". וכנ"ל: ועל-כן אל תאמין בעצמך עד יום מותך, כי כשמגיע להמדרגה ששם יהיה תקונו על-ידי הצדיק האמת שיכול להעלותו, אז מתגבר כנגדו הרע שבאותו דרגא ומתפשט כנגדו כל כך בהסתות גדולות כדי לעקרו מן החיים, חס ושלום, וזהו אל תאמין בעצמך, 'בעצמך' דיקא, כי כשהוא בעצמו, דהינו שחולק עצמו מן הצדיק האמת בודאי אין לו להאמין בעצמו, כי יפל באין סומך וכנ"ל. אבל מי שאוחז עצמו בהצדיק האמת הוא בטוח ממכשול ונפילה, כי תורתו של הרבי האמת תנחהו בעולם הזה ובקבר ובעת התחיה לנצח, בבחינת בהתהלכך תנחה אתך וכו': כי האדם צריך לחיות בזה העולם לברר כל המדרגות ולעלות מדרגא לדרגא, עד שיגיע לדרגא שאי אפשר להשיגה בגוף כלל. וזה אין זוכה כי אם יחידי סגלה הגדולים במעלה מאד מאד. ובכחם יש תקוה אפלו למי שאינם זוכים לזה ורחוקים מאד מזה. והעקר כשחזקים באמונה בה' יתברך ובהצדיקי אמת הגדולים במעלה הנ"ל ומוסרים כל לבבם ונפשם אליהם. והם יכולים להעלותם לשרשם לאתר דאיתנטילת מתמן: וזה עקר מלחמת עמלק שבכל דור ודור, כי הוא מתגבר בכל דרגא, ומשם נמשך כל המחלקת שבכל דור, שמתגבר השקר נגד האמת ועל זה נאמר, "צופה רשע לצדיק וכו', ה' לא יעזבנו בידו":