ליקוטי הלכות · יורה דעה א · תערובות א
התאמת הקריאה
על-פי התורה 'תפלה לחבקוק' בסימן יט הנזכר לעיל בהלכות שחיטה הלכה ב:
כל האסורין שבתורה בסמ"ך, כי כל האסורין הם בחינת אותיות נפולות, שנפלו וירדו למטה מאד עד שבאו בעמק הקלפות ונעשה מהם אסור שהוא בחינת רע הכולל, בחינת לשונות של שבעים עממין, כי כל האסורין משם כנ"ל, שזהו בחינת נפילת המלכות, בבחינת סכת דויד הנפלת, בבחינת חלי נופל, רחמנא לצלן, הנאמר במאמר האי מאן וכו' בסימן כט), כי מלכות פה בחינת שלמות לשון הקדש שהוא בחינת חוה אשה כנ"ל, שנפילתה, חס ושלום, על-ידי התגברות הדמים, שהם רע הכולל, לשונות השבעים עממין. ומזה נעשין כל האסורין שבתורה. וזה בחינת לא תאכלו על הדם. שכשמתגברין הדמים שמזה נעשה, חס ושלום, נפילת בתולת ישראל הנ"ל, הינו נפילת אותיות של שלמות לשון הקדש עד למטה, על-ידי-זה לא תאכלו, על-ידי-זה באין כל האסורין שבתורה שצותה התורה שלא לאכלם. ועל-כן הבטול בסמ"ך בבחינת סומך ה' לכל הנופלים, כמו שהביאו רבותינו זכרונם לברכה ברכות ד); שזאת הסמ"ך שהביאו בתהלה לדוד שהוא פסוק סומך ה' וכו' הנ"ל היא סמיכה לנפילת בתולת ישראל, שנאמר בה, "נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל", כי תהלה לדוד כלול מכל העשרים ושתים אתון, שהוא בחינת כלליות הדבור של לשון הקדש. ועל-כן אין בה נו"ן, מפני שיש בה נפילה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, והסמ"ך הנ"ל שהוא סומך ה' לכל הנופלים, היא סמיכה לנפילתה כדי שיתקים בה, "נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל", כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אפלו הכי חזר וסמכה ברוח הקדש, שנאמר, "סומך ה' וכו'". וזהו בחינת בטול כל האסורין בסמ"ך, בחינת סומך ה' לכל הנופלים, שעל-ידי-זה שנתקבץ עשרים ושתים אותיות דקדשה המלבשין בההתר, על-ידי-זה סומכין אותה להקימה מנפילתה ואז נתבטל האסור, נתבטל ממש, כי אין שם אסור עוד, מאחר שכבר קמה מנפילתה וחזרה אל הקדשה כנ"ל, כי הסמ"ך היא בחינת שלמות לשון הקדש, בחינת חוה אשה הנ"ל. שהיא סומכת לכל הנופלים, לכל האותיות הנפולים הנ"ל שנפלו לבחינת לשונות של שבעים עממין, כי בחינת שלמות לשון הקדש, שהוא בחינת סמ"ך, שוברת אותם ומכנעת אותם בבחינת לשון נופל על לשון, כמו שמבאר שם, כי סמ"ך הוא בחינת שלמות לשון הקדש, בחינת חוה אשה הנ"ל. בחינת אעשה לו עזר כנגדו. ותרגומו, אעבד לה סמך כקבליה. וכמו שמובא בספרים, שבשביל זה אין סמ"ך בכל הפרשה של התחלת התורה עד פסוק ויסגר בשר תחתנה, כי קדם לזה לא היה סמיכה. וכמו שנאמר, "ולאדם לא מצא עזר" לא אשכח ליה סמך, הינו כנ"ל, שעקר הסמיכה על-ידי בחינת שלמות לשון הקדש, שעליו נאמר ויסגר בשר תחתנה לא נצטרכה אלא למקום החתך, בחינת חתוך הדבור של לשון הקדש, כמו שפרש רבנו שם, שאז בא הסמ"ך, כי משם הסמיכה בבחינת סומך ד' לכל הנופלים כנ"ל. וזה בחינת ששים המה מלכות, בחינת סמך, כי מלכות פה כנ"ל:
כי כל עקר הבטול הוא רק בשביל הטעם, כמובא בפוסקים, כי טעם כעקר דאוריתא, כי עקר המאכל הוא הטעם הנרגש בו. ועל-כן נקרא בשם טעם, טעם ממש לשון דבור, כמו שנאמר באביגיל, "וברוך טעמך". כי עקר חיות המאכל וקיומו, הוא מאותיות הדבור של לשון הקדש שנפלו לשם כנ"ל. ומשם בא הטעם של המאכל שהוא פנימיות ועקר המאכל שהוא בחינת טעם ממש בחינת אותיות הדבור. וזה בחינת איוב יב), "הלא אזן מלין תבחן וחיך אכל יטעם". כי הם בחינה אחת כנ"ל, כי הטעם בא מן הדבורים כנ"ל, שזה בחינת אזן מלין תבחן, שהוא בחינת שלמות לשון הקדש שתלוי באזן ששם חוש השמיעה, בבחינת סוף דבר הכל נשמע וכו', בחינת ה' שמעתי שמעך יראתי וכו', עין שם. ועל-כן טעם כעקר דאוריתא, כי העקר הוא הטעם שהוא בחינת אותיות של הדבור של לשון הקדש שנפלו לשם, שמשם עקר כח של האסור כנ"ל. ועל-כן צריך לבטל הטעם בסמ"ך על-ידי בחינת שלמות לשון הקדש בבחינת סומך ה' לכל הנופלים כנ"ל:
אבל במקום שאין טעם, כגון יבש ביבש, נתבטל ברב, כי "אחרי רבים להטות" כתיב, 'להטות ממש', כי יש כח בהרב להטות את האסור ולבטלו ממש, כמו שמובא בדברי רבנו, נרו יאיר, בסימן קפא), כי יש כח בהנפשות כשמתקשרין על נפש אחד להכניעו ולהפילו. ועל-כן כשהרב של התר יש כח להנפשות שיש שם להתגבר על נפש האסור ולבטלו ממש. וכל הבטולים אינם אלא כשאין האסור נכר. אבל כשנכר האסור אין לו שום בטול, כי בטול כל האסורין הוא בטול ממש. דהינו שמבטלין את האסור שהוא הקלפה עד ששב לבחינת התר, אבל כל זמן שאין האסור הנ"ל עובר ממנו אין לו שום בטול. ועל-כן יש כמה וכמה אסורין שאין להם בטול עולמית, כגון חמץ בפסח וכדומה לו, כי מחמת ששם נדבק מאד הרע ביותר, על-כן אי אפשר לבטלו ועל-כן אסור לאכלו, מאחר שעל כל פנים נמצא האסור שם, כי עקר בטול האסור הוא בטול ממש כנ"ל; לבטל לגמרי האסור שהיא הקלפה משם כנ"ל. ועל-כן כשהאסור נכר אין לו בטול, כי אין הקלפה, שהיא האסור, שהיא בחינת הרע של שבעים לשונות כנ"ל, נפרד משם. מאחר שהעין שולטת בו ונכר בו שהוא אסור, כי עקר כל האסורין הוא על-ידי בחינת עין הרע של השבעים אמות, כנ"ל בהלכות בשר שנתעלם מן העין הלכה א, עין שם ובכל מקום ששולט בו העין ביותר, שם נאחז הרע עין ביותר כנ"ל, עין שם:
ומחמת זה ישראל מצינים במצוות כדי שלא יתערבו בגויים, חס ושלום, ועל-כן הזהירם ה' יתברך שכשיבואו בגלות של השבעים אמות שיהיו מצינים במצוות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "צאי לך בעקבי הצאן", עין שם בפרוש רש"י, שהביא שם לפסוק הציבי לך צינים וכו', כי המצוות הם ציונים ממש, בחינת סימנים כדי שיהיו נכרין שהם זרע ברך ה', בבחינת כל ראיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', כדי שיתפרדו מהם כל פועלי און ולא תשלט בהם עיניהם על-ידי שהם נכרין ונרשמין בסימני הקדשה שהם המצוות. וביותר צריך לזהר להיות נרשם בציונים וסימנים הנ"ל בעת שנופלים, חס ושלום, בגלות, כמו שנאמר, "הציבי לך צינים", כדי שלא יתערבו ביניהם ויתדבקו בו כנ"ל: וזהו בחינת סימני טהרה של בהמות וחיות ושאר מינים טהורים שבראם ה' יתברך בסימנים דיקא, כדי שיהיו נכרין לעין כל שהן מן הקדשה כנ"ל. וכן השחיטה היא בחינת סימן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; שהשחיטה היא סימן. וכן אחר כך צריך לעשות סימנים בהבשר כדי שלא יאסר משום בשר שנתעלם מן העין, כמו שאמרו שם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, רבי אליעזר חתך לא אתלת קרנתא וכו', עין בגמרא. וכן להפך כשהדבר נכר ביניהם על-ידי שאין בו סימני קדשה, או על-ידי סימני טמאה, אזי אין לו שום בטול, כי אין הרע הנ"ל נפרד משם, מאחר שנכר לעין כנ"ל:
וזהו שאסרו רבותינו זכרונם לברכה כמה דברים רק מפני מראית העין, אף שאין בהם אסור מן הדין, כי מאחר שנדמה להעין שהוא אסור, אזי נאסר, כי נאחז בו הרע עין כנ"ל. ועל-כן אסור אפלו בחדרי חדרים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל דבר שאסרו בו משום מראית העין, אפלו בחדרי חדרים אסור, כי הקלפה שהוא האסור שולטת בו שהוא בחינת רע עין כנ"ל:
ועל-כן יש דברים חשובים שאין להם בטול מפני חשיבותן, כגון חתיכה הראויה להתכבד, כי כל הנפשות שרשם בכבוד. ועל-כן הבטול של כל האסורים על-ידי בחינת הכבוד, על-ידי שנתקבצין חלקי הכבוד של הנפשות שבתוך רב ההתר, כי זהו בחינת בטול ברב הנ"ל, כי כן מפרש בדברי רבנו הנ"ל סימן קפא); שההתגברות שמתגברין הרב על היחיד על-ידי ההתקשרות, הוא על-ידי חלקי הכבוד שמתקבצים, ששם שרש הנפשות, עין שם, וזהו גם כן כח הבטול על-ידי בחינת שלמות לשון הקדש, כי שלמות לשון הקדש הוא בחינת הנפש, שהוא בחינת דבור כנ"ל כמה פעמים, שהוא בחינת כבוד בבחינת כבד את ה' מהונך וכו', כמובא לעיל בהלכות תולעים, הלכה א). וזהו בחינת בטול האסור בששים שהוא גם כן על-ידי התקבצות חלקי הכבוד ביחד, בחינת ששים המה מלכות, בחינת מלך הכבוד, כי הכבוד הוא בחינת נפש, בחינת שלמות לשון הקדש וזה בחינת סמ"ך כנ"ל. ועל-כן כשהחתיכה ראויה להתכבד אין לה שום בטול, כי הנפשות שבאסורים הם בבחינת נפילת הכבוד שנפל בזילותא דגלותא. וכשמתגברים ומתקבצים חלקי הכבוד של התר הם מבטלין את האסור, הינו שמכניעין יניקתו מחלק הכבוד שינק מקדם, אבל כשהחתיכה של אסור ראויה להתכבד, שנמצא שהם יונקים חלק גדול מהכבוד עד שזאת החתיכה בעצמה ראויה להתכבד, ומחמת זה קשה לסמכה ולסעדה, להתגבר עליהם להכניעם, מאחר שהתגברו בתקף גדול, ונכבש חלק גדול מהכבוד אצלם, ויש להם יניקה גדולה, על-כן אי אפשר לבטלה בסמ"ך ולא בשום בטול. וזה שדקדקו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו בדברים שאין מתבטלין, אפלו באלף לא בטיל, כי אלף הוא בחינת מדרגה העליונה שבבחינת מלכות הנ"ל, כי יש שרי אלפים ושרי מאות וכו', שכל זה הוא בחינת מדרגות המלכות, כמובא בדברי רבנו בסימן נו). נמצא, שבחינת אלף הוא מדרגה העליונה מכלם. ועל-כן אמרו, "אפלו באלף לא בטיל", כי אין להם שום בטול. והעקר תלוי כשהדבר החשוב הוא בשלמותו, אבל כשנחלק לחלקים, כגון שנחתכה החתיכה הראויה להתכבד, או הבריה, אזי הם מתבטלים, כי עקר תקפם על-ידי שנתאחדין, חס ושלום, בהתקשרות בגוש אחד. שאז קשה להכניעם וכמובן מדברי רבנו, נרו יאיר, בסימן סז) בענין התקשרות חלקי הכבוד הנ"ל, כי פזור לרשעים הנאה להן וכו'. כי עקר הכנעת הרע של השבעים לשונות, הוא להרחיקם מהקדשה שהוא בחינת אחדות, בחינת שלמות לשון הקדש, בחינת שפה אחת בלשון הקדש. וזה שנאמר בראשית יא, ט), "כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ", כי מתחלה כשנתקבצו יחד בהתקשרות בדור הפלגה, רצו להחריב העולם, חס ושלום, להתגבר על הסטרא דקדשה, חס ושלום, על-ידי ההתקשרות שלהם שנתקשרו מאד וינקו מלשון הקדש. בבחינת ויהי כל הארץ שפה אחת וכו'. כנ"ל, על-כן היה עקר הכנעתן ומפלתן שנלקח מהם השפה אחת, דהינו הלשון הקדש. ונתפזרו ונפצו ונפרדו מהקשר שלהם כנ"ל. ועל-כן כשהחתיכה הראויה להתכבד וכדומה נחתכה ונתפרדה לחלקים. ואזי אינה ראויה להתכבד עוד, כי עקר הכבוד כשמקבץ חלקי הכבוד במקום אחד, כי שרש הכבוד הוא בבחינת אחדות כנ"ל. ועל-כן מאחר שנפרדה בבחינת פזור לרשעים כנ"ל, אזי יש כח לבטלה ולהכניע האסור כנ"ל:
ועל-כן אין מועיל בטול ברב כי אם כשהאסור נע ונד, אבל כשהוא קבוע במקומו, אין לה בטול, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, כי כשהוא קבוע במקומו הוא חזק ביותר, כמו שנאמר, "שאנן מואב מנעוריו וכו' ובגולה לא הלך. על-כן עמד טעמו בו וכו'". כי עקר הכנעתו הוא בבחינת נע ונד תהיה בארץ, בחינת ומשם הפיצם ה' כנ"ל, כי גם האסורין החשובים שאינם מתבטלים קראום רבותינו זכרונם לברכה גם כן "קבוע", כמובא בשלחן ערוך, עין שם, כי הם בחינה אחת כנ"ל, כי כשהם מקשרים יחד וקבועים במקומם, אזי קשה להכניען כנ"ל:
וזה בחינת ספק דאוריתא לחמרא. ספק דרבנן לקלא. וספק ספקא, אפלו בדאוריתא, לקלא, כי ספק ספקא דאוריתא, שוה לספק דרבנן, כי כל האסורין הם בבחינת רע הכולל כנ"ל, אבל ההתר הוא מבחינת תרגום, מבחינת נגה, שהוא גם כן מערב טוב ורע רק מחמת שהטוב מרבה על הרע, על-כן הם מתרין. והאסורין הם בהפך, שהם מבחינת הרע, ששם הרע עקר והטוב מעט שם מאד. וזה בחינת אסורין דאוריתא, דהינו שהם אסורין על-פי התורה שבכתב שהם אסורין חמורין מאד, כי הם בבחינת רע הכולל, קלפות הטמאות לגמרי שבבחינת עשיה, כי תורה שבכתב יורדת להתלבש עד עשיה, כמובא לעיל בהלכות סימני עוף טהור הלכה א) ומשם הם אסורי תורה מבחינת רע הכולל שבעשיה כנ"ל. ועל-כן באו רבותינו זכרונם לברכה ועשו משמרת למשמרת וגזרו ואסרו אפלו דברים המתרים מן התורה שהם בבחינת תרגום, בבחינת נגה כנ"ל, אך אף-על-פי-כן מחמת שהם סמוכים אל הרע הכולל והם בבחינת הרע שבתרגום. על-כן גזרו עליהם ואסרום כדי שלא להכשל באסור תורה לפל אל הרע הכולל, חס ושלום, כשלא יהיו נשמרין לבטל ולאסר בחינת הרע שבתרגום כמובא לעיל. וזהו בחינת אסורי דרבנן וזהו בחינת שלמות לשון הקדש על-ידי לשון תרגום, שעקר השלמות תלוי דיקא בלשון תרגום על-ידי שמכניעין הרע שיש שם ומעלין הטוב שיש שם ללשון הקדש, הינו שלשון הקדש הבא מלמעלה אין לו שלמות, רק על-ידי בחינת התרגום כנ"ל, שעל-ידי-זה משלימין את הלשון הקדש. כמו ששמעתי בפרוש ובבאור מפיו הקדוש של רבנו, זכרונו לברכה. וזהו בחינת אסור דאוריתא ואסור דרבנן, שהם בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שזה בחינת שלמות לשון הקדש על-ידי התרגום שהוא בחינת תורה שבעל פה, בחינת משנה, בחינת עץ הדעת כנ"ל, כי המשנה מבררת ומפרשת בין אסור למתר, בין טוב לרע שבעץ הדעת טוב ורע, כי התורה שבכתב הוא בחינת הדבור שיצא מלמעלה כהויתו, בחינת לשון הקדש הבא מלמעלה כהויתו. ועל-כן האסורים האלו הבאים משם הם רע הכולל לגמרי, כי מאחר שהדבור בא מלמעלה בגזרת ה' יתברך שלא לאכל זה הדבר בודאי הוא רק רע, כי אין כאן רק דבר והפוכו, דהינו הקדשה שהיא התורה, או ההפך מהתורה, דהינו האסור שהתורה הזהירה עליו, שהוא ההפך ממש, אבל ממילא כשיש כאן טוב ורע. דהינו הקדשה וההפך ממש ממילא נתהוה הבחינה השלישית, דהינו הבחירה שאפשר לבחר בטוב או ברע, שזה בחינת עץ הדעת טוב ורע שמשם בחינת הבחירה כי הוא נוטה לכאן ולכאן לבחר בזה או בזה. ועל-כן אין שלמות ללשון הקדש הנ"ל כי אם על-ידי הכנעת הרע הנאחז בבחינת הבחירה, בבחינת התרגום, בחינת עץ הדעת כנ"ל, שזהו הוא בחינת תורה שבעל פה שהוסיפו וגזרו ואסרו כל הדברים הסמוכים אל רע הכולל שהרע יכול לאחז בהם כנ"ל, כדי לברר בחינת התרגום, בחינת עץ הדעת להרחיק הרע ולהכניעו כדי שממילא יעלה הטוב אל הקדשה, שזהו בחינת שלמות לשון הקדש שנשלם דיקא על-ידי התרגום כנ"ל שהוא בחינת תורה שבעל פה כנ"ל. וזהו בחינת מה שמבאר שם, שעקר השלמות הזאת, דהינו שלמות לשון הקדש על-ידי התרגום, אי אפשר לקבל, כי אם מצדיק הדור כששומעין מפיו בעצמו, כי הצדיק הוא בחינת תורה שבעל פה כמובא, שהוא המשלים את הלשון הקדש שמקבל מלמעלה על-ידי בחינת התרגום שהצדיק מברר הטוב מן הרע כנ"ל, שזהו בחינת תורה שבעל פה, שעל-ידי-זה נשלם הלשון הקדש בשלמות כנ"ל. וזהו בחינת עושי דברו לשמע בקול דברו המזכר שם במאמר תפלה לחבקוק, שזהו בחינת שלמות לשון הקדש, עין שם, הינו כי זה בחינת שלמות לשון הקדש על-ידי התרגום שהוא בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה כנ"ל, כי עושי דברו, הינו בחינת הדבור בעצמו של ה' יתברך שהצדיק עושה אותו, כמו שמבאר שם, שזהו בחינת תורה שבכתב כנ"ל. וזהו בחינת עושי דברו, כי תורה שבכתב הוא בבחינת עשיה כנ"ל. לשמע בקול דברו, הינו מה שהצדיק שומע ומקבל הדבור. והצדיק הוא הממצע בין ה' יתברך ובין העם, שזהו בחינת תורה שבעל פה כנ"ל, כי תורה שבעל פה היא תלויה בשמיעה, שצריך לשמע דוקא מפה לאזן, כי דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב, שעקר שלמות לשון הקדש תלוי בזה כנ"ל. בחינת ה' שמעתי שמעך יראתי, כי עקר שלמות לשון הקדש תלוי בבחינת השמיעה, שהיא בחינת תורה שבעל פה, שהיא מפה לאזן דיקא כנ"ל. וזהו בחינת הלא אזן מלין תבחן, אזן דיקא, כי בחינת אזן הינו בחינת השמיעה, בחינת תורה שבעל פה היא המבחנת ומבררת הדברים, כי היא מפרשת בין רע לטוב ומשלמת את הדבור של לשון הקדש כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ואזן וחקר קהלת יב, ט) עד שלא בא שלמה היתה התורה דומה כקפה שאין לה אזנים וכו', כי על-ידי הגזרות שגזר שלמה והוסיף כמה אסורי דרבנן על אסורי תורה, שזה בחינת תורה שבעל פה, על-ידי-זה עשה בחינת אזנים להתורה להשלים על-ידי-זה את התורה. אזנים דיקא, בחינת אזן מלין תבחן, בחינת ה' שמעתי שמעך יראתי וכו' כנ"ל:
וזה בחינת ספק דאוריתא, שהוא בחינת תרגום, בחינת עץ הדעת, כי הספקות הם בחינת שגגות, שהם מהסתרת הידיעה וערבוב הדעת שמזה באים הספקות והשגגות, שהם בחינת עץ הדעת טוב ורע שמשם בא ערבוב הדעת, כמובא לעיל בהלכות חלב ודם הלכה א), כי הוא בחינת תרדמה ושנה, שהוא הסתלקות המחין שמשם באין הספקות והשגגות. וכן מובא בדברי רבנו בפרוש שהשגגות הם בבחינת עץ הדעת, כמו שמבאר שם. וזהו גם כן בחינת הספקות כנ"ל, כי הספק הוא ממצע בין טוב לרע, כי הוא מספק אם הוא טוב או אם הוא רע. ועל-כן ספק דאוריתא לחמרא, כי הוא בחינת תרגום הסמוך לרע הכולל בחינת אסור דרבנן. מאחר שהוא מספק באסור תורה שכשהאסור ודאי הוא רע הכולל לגמרי. על-כן גם כשנולד ספק אסור ויצא מודאי אסור לספק, דהינו מבחינת רע לגמרי לבחינת עץ הדעת שמערב טוב ורע כנ"ל, עם כל זה, הוא בחינת הרע שוה עם הטוב, כי הספק כמחצה על מחצה דמי, ועל-כן אף שאינו רע לגמרי, אף-על-פי-כן הוא אסור בבחינת אסור עץ הדעת, בחינת לשון תרגום שלא נתברר, כי הוא סמוך לרע הכולל, שזהו בחינת אסור דרבנן. וכן יש דעות שספק דאוריתא הוא שוה עם אסור דרבנן, אבל ספק דרבנן לקלא, כי הוא בחינת רבו טוב, מאחר שאפלו ודאי אסור דרבנן אינו אסור, כי אם בבחינת תרגום שהוא מערב טוב ורע. ועכשיו שהוא ספק אסור דרבנן ויצא מבחינת ודאי לבחינת ספק הנ"ל, שהוא גם כן מחצה על מחצה. נמצא, שרבו טוב והוא שוה עם ספק ספקא דאוריתא שהוא גם כן מתר מאחר שרבו להתר. והוא בחינת רבו טוב, מאחר שיש שני צדדים לקלא, וכמובא בהפוסקים שספק ספקא מתר מטעם רב והוא שוה לספק אסור דרבנן שהוא גם כן מתר מטעם רב כנ"ל, כי כיון שרבו טוב הוא התר, כי גם כל דברים המתרים הם בחינת רבו טוב כנ"ל. וזהו גם כן בחינת בטול ברב, כי כיון שנתערב האסור בהתר ואינו נכר, נמצא שיצא מכלל ודאי אסור לספק, דהינו מבחינת רע לגמרי לבחינת עץ הדעת כנ"ל, אך כל זמן שאין בו רב אסור בבחינת אסור הבא מבחינת עץ הדעת, בחינת תרגום, בחינת שוגג שהוא בחינת ספק כנ"ל, אבל כשיש בהתערבת רב התר אזי הוא בחינת רבו טוב ואזי הוא מתר כנ"ל. ועל-כן מחמירין להשליך אחד ולתלות בו האסור, אף שלכאורה אין לזה שום שיכות, כי שמא משליכין מן ההתר, אמנם תכף כשנתערב האסור בהתר ואינו נכר לעיניהם כנ"ל, אזי האסור אבד כחו ואינו עומד במקומו, רק הוא בבחינת התערבת, כי זהו בחינת תערבת, כי הוא תערבת ממש שבחינת האסור בחינת הרע הנ"ל, יצא ממקומו ונתערב ממש בתוך בחינת ההתר, כי מתחלה היה בחינת רע לגמרי שהוא ודאי אסור ועכשיו הוא ספק שהוא בחינת תרגום כנ"ל. ועל-כן נמצא עתה שכל התערבת הזאת הוא כמו גוש אחד שיש בו טוב ורע. ומאחר שרבו טוב מתר כנ"ל, אך אף-על-פי-כן מאחר שיש בו עכשיו הרבה רע יותר מבתחלה כשהיה ההתר לבדו ועל-כן אף שמן הדין מתר כל התערבת, מאחר שעל כל פנים רבו טוב כנ"ל, אף-על-פי-כן מחמירין ולוקחין אחד מן התערבת ומשליכין אותו ותולין בו האסור, כי יש בנו כח לתלות בו האסור, לתלות בו ממש, מאחר שבאמת עתה הכל מתר כי נתבטל ברב, כי רבו טוב מתר כנ"ל על-כן יש לנו כח לברר הרע מן הטוב וכשמוציאין אחד מן התערבת לשם אסור אזי נמשך עליו כל האסור, דהינו כל בחינת הרע שיש עתה בכלל התערבת כנ"ל, כי האסור נמשך ונתלה במה שמוציאין את אחד ומחזיקין אותו בענינו לאסור, אזי שורה עליו הרע עין הנ"ל, כי עקר כל האסורים תלוי על-ידי שמחזק ונכר לאסור שעל-ידי-זה שורה הרע עין כנ"ל בהלכות בשר שנתעלם מן העין הלכה א:
ועל-כן אין מבטלין אסור לכתחלה, כי עקר בטול האסור הוא על-ידי הסתרת הידיעה, דהינו על-ידי שיוצא האסור ועובר מעיני הדעת ונתערב, שעל-ידי-זה יוצא מודאי לספק מבחינת רע לגמרי שהוא בחינת רע עין הנ"ל. ונעשה בבחינת תרגום, שהוא בחינת שוגג, בחינת שנה, בחינת ספק כנ"ל, אבל כשלוקח האסור בעינו ובדעתו ומערבו, אי אפשר לבטלו, מאחר שנכר לעין ולדעת בשעת התערבת. על-כן אין האסור שהוא רע עין הנ"ל נפרד משם כנ"ל:
ועל-כן מצינו שאסור דרבנן חמור מאסור דאוריתא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, חמורים דברי סופרים יותר משל תורה, אך שלדינא בודאי אסור דאוריתא חמור הרבה יותר, כי ספק דאוריתא לחמרא וספק דרבנן לקלא, אך יש בזה אפנים בבחינת שוגג ומזיד שבאפן אחד שוגג חמור מן המזיד, כי קלפת עץ הדעת קשה ביותר כנ"ל בהלכות חלב הלכה א) כמו כן בבחינה זו אסור דרבנן חמור מאסור דאוריתא כנ"ל. וכן בבחינה זו ספק אסור חמור מאסור ודאי, כמו שמובא. כי אשם תלוי ביקר מחטאת, כי הספק הוא בבחינת עץ הדעת שהיא קלפה קשה ביותר כנ"ל. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, העובר על דברי חכמים חיב מיתה. וכן אמרו, כל מקום שנתנו בו חכמים עיניהם או מיתה או עני, כי העובר על דברי חכמים בחינת תורה שבעל פה הוא בחינת חטא עץ הדעת טוב ורע, בחינת תרגום כנ"ל. ועל-כן הוא חיב מיתה, כמו שנאמר, "ביום אכלך ממנו מות תמות". וזה שאמרו או מיתה או עני. זה בחינת בעצבון תאכלנה, שהוא בחינת עניות שנגזר על פגם עץ הדעת, שהחליף ה' יתברך הגזרה ממיתה לעני, כי עני חשוב כמת. וזהו בחינת כל מקום שנתנו בו חכמים עיניהם, עיניהם דיקא, כי המורד כנגדם ועובר על דבריהם הוא פוגם בבחינת העינים, בבחינת עין הרע של שבעים אמות שנדבק בהם, חס ושלום, על-ידי פגם עץ הדעת שהוא העובר על דברי חכמים כנ"ל. ועל-כן נענש מבחינת עינים, כי שם מגיע פגם שלו כנ"ל. ועל-כן נקראים החכמים עיני העדה, כי על ידיהם נתתקן בחינת עיני הקדשה שהוא בחינת שמירת הברית שתלוי בעינים כנ"ל בהלכות בשר שנתעלם מן העין הלכה א), שתקונו דיקא על-ידי עיני העדה, שהם החכמים, שהם בחינת תורה שבעל פה, שהוא בחינת תקון התרגום וכו' כנ"ל:
וזה שנאמר בקהלת, "ויותר מהמה בני הזהר". הינו יותר ממה שכתוב בתורה שבכתב תזהר להשלים הקדשה בחינת שלמות לשון הקדש הנ"ל, על-ידי תורה שבעל פה כנ"ל, כי שם מדבר מזה משבח דברי חכמים שהם מתקנין הכל ומשלימין תורה שבכתב, כמו שנאמר שם, "בקש קהלת למצא דברי חפץ וכתוב ישר וכו' דברי חכמים כדרבנות וכו'", עין שם בפרוש רש"י. וזהו עשות ספרים הרבה אין קץ, הינו שלא תאמר אם יש בהן צרך למה לא נכתבו? כמו שפרש רש"י שם, הינו שהיה לכתב תורה שבעל פה גם כן מאחר שיש בה צרך כל כך. על-כן אמר, עשות ספרים הרבה אין קץ, כי אין קץ לדבר הזה, כי תכף כשנכתב בספר נעשה בבחינת תורה שבכתב שהיא בחינת עשיה. ולעולם צריך להשלים זאת התורה על-ידי בחינת תורה שבעל פה, כי לעולם אין שלמות לתורה שבכתב כי אם על-ידי בחינת תורה שבעל פה. שהיא בעל פה דיקא מפה לאזן כנ"ל, כי אין שלמות ללשון הקדש, דהינו שלמות לשון הקדש על-ידי התרגום כי אם על-ידי בחינת השמיעה כנ"ל. ועל-כן דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב כנ"ל. על-כן הכלל; יותר מהמה בני הזהר להשלים תורה שבכתב על-ידי בחינת תורה שבעל פה, על-ידי דברי חכמים שבכל דור ודור, שצריך לשמע מפיהם דיקא, כמו שנאמר שם במאמר הנ"ל, עין שם. וזהו שסים, "סוף דבר הכל נשמע", כמו שפרש רבנו, נרו יאיר, שם שזהו בחינת את האלקים ירא, כמו שנאמר שם, בחינת אלקים דבר בקדשו. וזהו את מצותיו שמור, בחינת עשו משמרת למצוותי, בחינת תורה שבעל פה שמשלמת את התורה שבכתב כנ"ל. וזהו כי זה כל האדם, כי כל זה תלוי בהצדיק שבכל דור ודור שהוא בחינת כל האדם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ברכות ו), לא נברא כל העולם אלא בשביל זה ולצות לזה ושקול זה וכו', כי הכל תלוי בהצדיק הדור שהוא בחינת תורה שבעל פה שממנו מקבלין שלמות לשון הקדש הנ"ל, כמו שנאמר שם. וזהו שסים, "כי את כל מעשה האלקים יבא במשפט וגו'". הינו שאפלו השגגות צריכין לתקן, כמו שפרש רש"י, על כל נעלם, אפלו השוגג, הינו כנ"ל. שתקון השגגות הוא בחינת שלמות לשון הקדש על-ידי לשון תרגום, שזהו בחינת שלמות תורה שבכתב על-ידי תורה שבעל פה כנ"ל. וזהו אם טוב ואם רע שהוא בחינת עץ הדעת שהוא מערב טוב ורע כנ"ל. ועל-כן צריכין לזהר מאד בדברי חכמים שהוא בחינת תורה שבעל פה. וצריך לשמע דוקא מפי הצדיק הדור בעצמו, כדי לזכות לשלמות לשון הקדש על-ידי לשון תרגום, שעל-ידי-זה נתתקן הכל כנ"ל אמן:
וזהו שאמרו, ריחא לאו מלתא. וכן סוברין כמה דעות, כי עקר הפגם הוא בבחינת הטעם כנ"ל, שהוא בחינת הדבור כנ"ל, ששם יש אחיזת השבעים אמות כנ"ל, אבל בבחינת הריח אין להם אחיזה כלל, כי הריח הוא דבר שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ברכות מג). ועל-כן הריח הוא בבחינת קדשת הברית, כמובא בדברי רבנו, נרו יאיר, וכמו שנאמר לעיל. ועל-כן אין להרע הכולל של שבעים אמות שום שליטה שם, כי הוא בבחינת נשמה, שאין שם שליטה להם, כידוע. ועל-כן אין הריח אוסר, כי בחינת הריח אינו נפגם כנ"ל. וזהו שדקדקו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו, ריחא לאו מלתא, הינו שאינו בבחינת דבור, ששם מגיע הפגם כנ"ל, כי הריח למעלה ממנו כנ"ל: