ליקוטי הלכות · יורה דעה א · תערובות ג
התאמת הקריאה
ענין בטול האסור בששים
על-פי מה שכתב רבנו, זכרונו לברכה, בספר הא"ב החדש ומובא בלקוטי תנינא סימן כט), כשארע שאלה על-ידי תערבת אסור בהתר ואין בהתר לבטל את האסור זה סימן שפגם ביחוד של מעלה, כי כל היחודים הם בחינת בטול האסור וכו' בחינת אלקים מושיב יחידים ביתה, הינו יחודים וזווגים, אזי מוציא אסירים בכושרות; שנעשה האסור כשר בחינת בטול האסור וכו':
והדבר מובן קצת, כי עקר היחוד הוא בחינת בטול האסור, כי זה עקר היחוד ובלא זה אין שיך יחוד כלל, כי עקר היחוד הוא ליחד אחר הבריאה שיהיה נכלל בקדם הבריאה, דהינו בו יתברך. ובאמת ה' יתברך הוא אחד ושמו אחד. וכמו שקדם הבריאה היה הוא יתברך יחיד, כמו כן אחר הבריאה, כמו שנאמר, "אני ה' לא שניתי" ואיך שיך יחוד אצלו, כי עקר היחוד כשמחברים ומיחדים שני דברים זה עם זה, אבל באחד לבד אין שיך יחוד. ובאמת ה' יתברך הוא בתכלית היחוד עם אחר הבריאה כמו קדם הבריאה, כי אין שום דבר שיפסיק בינו ובין הבריאה, כי הוא יתברך מחיה את כלם. ואם כן אין שיך יחוד כנ"ל, אך עקר היחוד מה שצריכין ליחד יחודים, הוא רק מחמת האסור שהוא הקלפה, שהוא בחינת מסך המבדיל, שחוצץ ומפסיק, כביכול, בין הבריאה ובינו יתברך בבחינת כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם וכו', כי תכף כשברא ה' יתברך את הבריאה הכרח, כביכול, לצמצם אלקותו וכו'. ומתחלת הצמצום, שהוא תקף הדין, משם השתלשלות אחיזת הסטרא אחרא. ובאמת זה עקר קיום העולם ובלא זה לא היה אפשר לברא את העולם, כי אם לא כן היה הכל אחד והכל אין סוף ולא היה מקום לבריאה, כמבאר בתחלת העץ חיים. וכמובא בדברי רבנו ז"ל בספר הראשון כמה פעמים. וזה עקר עבודתנו להכניע ולבטל ולהמתיק אחיזת הסטרא אחרא שהיא האסור והקלפה כדי שיהיה נכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה, כי מחמת אחיזת הסטרא אחרא נתרחקה הבריאה ממנו יתברך ועל-כן שיך יחוד, דהינו לבטל אחיזתם כדי שתהיה נכללת אחר הבריאה בקדם הבריאה, דהינו שיהיה נכלל מדת הדין במדת הרחמים, שזה עקר היחוד, כידוע. נמצא, שבכל עת שעושין איזה יחוד למעלה, בהכרח שיהיה בחינת בטול האסור, דהינו הקלפה, כי בלי זה אין שיך יחוד כלל כנ"ל, כי עקר היחוד הוא, כביכול, כשמיחדין שני דברים הפכיים, כמו מדת הרחמים ומדת הדין. ובאמת לאמתו גם מדת הרחמים ומדת הדין הם שניהם אחד פשוט, ואין שום שנוי ופרוד ביניהם, חס ושלום, שיהיה שיך יחוד אצלם, ועקר השנוי והפרוד ביניהם, חס ושלום, הוא רק מחמת אחיזת האסור, שהוא הקלפה, שנאחז בבחינת מדת הדין, ורק מחמת זה שיך יחוד, דהינו שצריכין להמתיק מדת הדין ברחמים עד שיתבטל לגמרי האסור הנאחז ממנו. ואז מתיחד מדת הדין במדת הרחמים, כי באמת כלו חד כנ"ל. נמצא, שעקר היחוד הוא רק בטול האסור שהוא הקלפה, כי בלי זה אין שיך יחוד כלל כנ"ל. וזה בחינת בטול האסור בששים, כי ששים זה בחינת יחוד, בבחינת הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה וכו'. מטתו שלשלמה זה בחינת יחוד שהוא נעשה כשיש בחינת ששים גבורים סביב וכו'. נמצא, שעל-ידי ששים נעשה בחינת יחוד וכשיש יחוד, אזי הוא בטול האסור כנ"ל. ועל-כן האסור בטל בששים דיקא, כי ששים הוא בחינת יחוד, שעל-ידי-זה בטל האסור כנ"ל, כי ששים גבורים הם מרמזין על ששים רבוא ישראל, כמו שפרש רש"י שם, ועקר היחוד נעשה על-ידי ששים רבוא נשמות ישראל, שהם בחינת מטה שלמה. ועל-כן לא קבלו ישראל את התורה עד שהיו ששים רבוא, כי קבלת התורה הוא על-ידי יחודא דקדשא בריך הוא ושכינתיה, שנעשה בשבועות, שאז הוא שלמות היחוד שלמעלה כמובא. וכמו שאמר רבינו ז"ל במאמר אשרי העם השגחה סימן יג), עין שם. ועל-כן לא קבלו ישראל את התורה עד שבא יתרו ונתגיר זה בחינת בטול האסור בהתר, כי יתרו שהיה תחלה בסטרא דמסאבא שהוא בחינת אסור, ועל-ידי שנכללו ישראל אז עד ששים רבוא וזכו אז לתכלית היחוד, על-ידי-זה נתבטל האסור עד שנתהפך האסור להתר, דהינו שיצא יתרו מסטרא דמסאבא מבחינת אסור ונתהפך להתר, דהינו שנתגיר ונכנס לקדשת ישראל. ואז דיקא קבלו ישראל את התורה אחר שנתגיר יתרו, כי אז דיקא זכו לתכלית היחוד, כי זה עקר היחוד כשהאסור נתהפך להתר, שזה בחינת מה שנתגיר יתרו כנ"ל, ועל-ידי-זה דיקא קבלו את התורה, כי עקר קבלת התורה הוא על-ידי שלמות היחוד כנ"ל ועקר שלמות היחוד הוא, כשנתבטל האסור, שהוא בחינת מה שנתגיר יתרו וכו' כנ"ל:
ועל-כן רצה משה רבנו, עליו השלום, לקרב את הערב רב, כמו שנאמר, "וגם ערב רב עלה אתם", כי מחמת שראה שישראל הם אז ששים רבוא כלם קדושים ובתוכם ה'. וזוכין אז לתכלית היחוד, על-כן אמר שיוכל לקרב כל הערב רב, 'ערב' דיקא. בחינת תערבת אסור בהתר, כי האסור נתבטל בהתר על-ידי בחינת ששים שהוא שלמות היחוד, דהינו ששים רבוא נשמות ישראל וכו' כנ"ל. אבל אף-על-פי-כן לא הסכים עמו ה' יתברך, כי מחמת שהיה תערבת האסור רב מאד, כמו שנאמר, "וגם ערב רב עלה אתם". על-כן לא היה כח בהתר, דהינו ששים רבוא ישראל, לבטל את תערובות האסור שהיו הרבה מאד בחינת ערב רב. ואדרבא, הם הורידו אותם מקדשתם, כמו שנאמר, "לך רד כי שחת עמך וכו'". ומחמת זה נתגלגלו כל הגליות. ובפרט הגלות האחרון הזה שישראל הם בגלות ארך כזה ומשה רבנו עמהם, כי אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, כמובא. והכל בשביל לתקן פגם הנ"ל של הערב רב, כמובא. ועל-כן כל מה שישראל מתרבין, מתקרבת הגאלה ביותר, כמו שנאמר, "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה", כי כל מה שמתרבין ישראל ביותר יש להם כח ביותר לבטל האסור על-ידי רבוי ההתר על האסור, כי כל מה שמתרבין ישראל, נתרבה ונתגדל היחודים של מעלה יותר ונתבטל האסור ביותר. עד שיתרבו ישראל כל כך עד שיהיה להם כח לבטל כל תערבת הערב רב, אף-על-פי שהם רבים, אף-על-פי-כן ישראל יתרבו כל כך עד שיהיה להם כח לבטלם. ואז יתבטלו הערב רב לגמרי ויתהפכו להתר בבחינת ונשאר גם הוא לאלקינו. ואז יבוא משיח במהרה בימינו:
וזהו "והיה מספר בני ישראל כחול הים וכו'. והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו וכו'". הינו על-ידי שיתרבו בני ישראל מאד מאד עד שיהיה מספר בני ישראל כחול הים וכו', אז דיקא במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, דהינו שנתערב ונתאחד בהם אחיזת אסור, דהינו הסטרא אחרא בחינת אחיזת ותערבת הערב רב, אשר רק על-ידי-זה נתרחקו ישראל מאביהם שבשמים עד שנאמר להם, "לא עמי אתם". ושם דיקא במקום אשר נאמר להם, "לא עמי", יאמר להם עתה, "בני אל חי". כי עכשיו על-ידי רבוי ישראל, נתבטל האסור עד שהאסור עצמו נתהפך להתר ונכנס אל הקדשה, עד שנתהפך מהפך אל הפך. ודיקא במקום אשר יאמר להם 'לא עמי', יאמר להם 'בני אל חי', כי האסור והסטרא אחרא נתהפך להתר ולקדשה כנ"ל:
וזה בחינת קטרת שהיה בהם חלבנה, כי קטרת היא עקר היחוד, כי סלוקא דקטרת עד אין סוף. ועל שם זה נקרא קטרת, על שם היחוד והקשור, כי קטרת לשון קשר, שמיחד ומקשר כל העולמות בשרשן, שזה עקר היחוד, ליחד ולקשר אחר הבריאה בקדם הבריאה כנ"ל. ועל-כן היה מכרח שיהיה חלבנה בהקטרת, זה בחינת בטול האסור, כי חלבנה ריחה רע, שהוא מרמז על פושעי ישראל, כמובא. ועל-כן אי אפשר להקטיר קטרת שהוא עקר היחוד. כי אם כשמערבין בהם חלבנה שהוא בחינת בטול האסור, כי עקר היחוד על-ידי בטול האסור בהתר כנ"ל. שהוא בחינת תערבת חלבנה בקטרת כנ"ל. ועל-כן למדו רבותינו זכרונם לברכה מזה, כל תפלה שאין בה מתפלת פושעי ישראל, אינה תפלה. כי על-ידי התפלה מיחדין יחודים כידוע. ועל-כן בהכרח שיתערב בה תפלת פושעי ישראל שהוא בחינת בטול האסור, כי זה עקר שלמות היחוד כנ"ל:
ועל-כן עקר היחוד והזווג הוא בשבת, כי עקר היחוד הוא שנכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה שהוא בחינת ששת ימי המעשה שנכללין בשבת, כי ששת ימי המעשה הם בחינת אחר הבריאה, כי בהם ברא ה' את כל הבריאה ושבת הוא בחינת עולם הבא שהוא בחינת קדם הבריאה, כי עולם הבא קדם לעולם, ועקר אחיזת האסור הוא בששת ימי המעשה שהם בחינת אחר הבריאה כנ"ל, כי ששת ימי המעשה הם בחינת ששה סדרי משנה, בחינת אסור ומתר, כשר ופסול, טמא וטהור כידוע. נמצא, שעקר אחיזת האסור הוא בששת ימי המעשה שכלולים מאסור והתר וכו' כנ"ל. ועקר היחוד בשבת הוא כשזוכין לברר ששת ימי המעשה, לבטל מהם אחיזת האסור, כדי שיהיו נכללין ששת ימי המעשה בקדשה, ואז נכללין ששת ימי המעשה בשבת ואז נעשה שלמות היחוד ואז נתהפך האסור להתר, כי כל ששת ימי המעשה שהיה נאחז בהם האסור כנ"ל, נתהפכין עכשיו אל הקדשה ונכללין בשבת שהוא תכלית היחוד. נמצא, שנתהפך האסור להתר. וזה שבת דמעלי שבתא, שצריכין דיקא להוסיף מחל על הקדש. נמצא, שנעשה מחל קדש זה בחינת בטול האסור שמחל, שמשם אחיזת האסור נעשה שבת קדש. וכל זה על-ידי שמקדשין עצמן בששת ימי המעשה, החל, שעל-ידי-זה יש לו כח שיהיו נכללין הששת ימי החל בשבת קדש בבחינת מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. ועקר הקדשה על-ידי התורה שהיא בחינת יו"ד, בחינת עשרת הדברות שהם כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם בששת ימי המעשה. ואז נכללין ששת הימים כל אחד מיו"ד. ויו"ד פעמים וי"ו הוא ששים ואז נעשה היחוד בשבת, שעקר היחוד על-ידי בחינת ששים כנ"ל שהוא בחינת כלליות ששת ימים שכלולים מששים כנ"ל, שנכללין בשבת שהוא תכלית היחוד. ואז הוא בטול האסור שנתאחז בששת ימי המעשה שכלולים מאסור והתר וכו' כנ"ל:
וזה בחינת ערבי נחל שמקשרין עם הארבע מינים, כי ערבי נחל מרמזין על פושעי ישראל שאין להם לא טעם ולא ריח, ואז על-ידי גדל היחודים שעושין בסכות, על-ידי הארבעה מינים שהם יחודא דקדשא בריך הוא ושכינתיה כידוע, על-ידי-זה נתבטל האסור שזה עקר היחוד כנ"ל. וזהו בחינת הערבי נחל, שהם בחינת פושעי ישראל, שהם נתקשרין ונכללים גם כן בקדשה, שזה בחינת בטול האסור וכו' כנ"ל. ועל שם זה נקראים 'ערבי' לשון תערבת, כי עקר תקונם על-ידי שזוכין להתקשר ולהתערב בקדשה, על-ידי-זה הקדשה מתרבה עליהן, עד שהם נתבטלין גם כן אל הקדשה על-ידי גדל היחוד שהוא בחינת בטול האסור כנ"ל, וכל זה זוכין על-ידי התשובה של ראש השנה ויום כפור ועשרת ימי תשובה, כי תשובה הוא בחינת בטול האסור, בחינת זדונות נתהפכין לזכיות, כי על-ידי התשובה עקר היחוד כידוע, כי על שם זה נקרא תשובה, בחינת תשוב ה. שהה מתחברת בשלש אותיות ראשונות, שזה עקר היחוד. ועל-ידי-זה נתבטל האסור בחינת זדונות נתהפכין לזכיות. ואז זוכין אחר כך ליחד יחודים גדולים בארבעה מינים ומקשרים עמהם ערבי נחל, שהוא בחינת בטול האסור, כי זה עקר שלמות היחוד כשנתבטל האסור דיקא כנ"ל:
וזה בחינת הושענא רבא, שאז לוקחין ערבי נחל לבדם, כי כל ששה ימים היו מקשרין הערבות עם הארבעה מינים, והיו מנענעים בהם בששה קצוות ועל-ידי-זה נתבטל האסור כנ"ל, בחינת בטול האסור בששים, דהינו בששה קצוות שכל אחד כלול מיו"ד. ועל-כן נקרא סכות "חג האסיף", שאוסף כל מיני מאכל, זה בחינת בטול האסור, דהינו שאוסף כל מיני מאכל, כי האסור נתבטל בששים ונתהפך להתר כנ"ל. ועל-כן אז בסכות מקריבין שבעים פרים כנגד שבעים אמות, כדי שיהיה להם קיום כל זמן שאנו צריכין להם להיות אצלם בגלות כדי לברר מהם הניצוצות והטוב שנתערב בהם. ועל-ידי-זה אנו מוציאין ותולשין גם מהרע שנתהפך לטוב, כמובא בדברי רבנו, זכרונו לברכה סימן יז), שזהו בחינת הגרים שמתגירין, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא גלו ישראל בין האמות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. וזה הרע שנתהפך לטוב, דהינו הגרים שמתגירין זה בחינת בטול האסור כנ"ל, וכל זה נעשה בסכות על-ידי השבעים פרים שמקריבין בשבילם. נמצא, שבסכות הוא בחינת בטול האסור ואז האסור נתהפך להתר, ועל-כן בהושענא רבא אז לוקחין ערבי נחל לבדם, להורות גדל כחנו שהאסור נתהפך להתר. עד שעכשיו אנו יכולים לעשות תקונים ויחודים למעלה עם ערבי נחל לבדם, כי נתהפכו בחינת הערבי נחל, בחינת פושעי ישראל לקדשה גמורה, עד שמהם לבדם דיקא נעשה יחוד גדול למעלה, שזה בחינת הערבי נחל לבדם, שלוקחין וחובטין בהושענא רבא. וזהו תכלית היחוד בשלמות, כשהאסור נתהפך להתר גמור ולקדשה גמורה. ועל-כן בשמיני עצרת אז הוא תכלית שלמות היחוד, כמובא וכנ"ל:
וזה בחינת ערב עבדך לטוב אל יעשקני זדים, שאנו מבקשין על אחיזת הרע שיש בנו שיערב אותו ה' יתברך עם רב טוב, עד שהרע יתהפך לטוב, ואז לא יהיה שום כח להסטרא אחרא לעשק אותנו, חס ושלום, וזהו ערב עבדך לטוב וכו':
תערובות הלכה ד נכללת בהלכות בשר בחלב הלכה ד, אות כב: