ליקוטי הלכות · יורה דעה א · תערובות ה
התאמת הקריאה
בטול האסור בששים מבאר היטב בהתורה 'היכל הקדש' סימן נט לקוטי חלק א, עין שם:
וזהו בחינת האסורים שאין מתבטלין אפלו בששים, דהינו כל הדברים החשובים בריה וחתיכה הראויה להתכבד ודבר חשוב ודבר שבמנין וכו'. וכן האסורים החמורים, כגון עבודת אלילים וחמץ בפסח, שאסורן בכל שהוא ואין מתבטלין בששים. זה בחינת מה שכתב שם בסוף התורה הנ"ל; שיש רשעים שאסור לקרבן וכו', כי אין אש המשפט מועיל להכניע הרע שלהם בבחינת יחילו דרכיו בכל עת, מרום משפטיך מנגדו וכו', כי בטול האסור בששים זה בחינת שנתעורר אש המשפט על-ידי בחינת ששים שהוא בחינת עגולא ורבוע דלגו וכו', שעל-ידי האש הזה נתבטל הרע של הנפשות המתקרבים, שזהו בחינת בטול האסור וכו', כמו שכתוב שם, עין שם, אבל יש אסורים חמורים שהם בחינת נפשות הרשעים שאסור לקרבן כי אין אש המשפט יכול להכניעם, אדרבא, הם יכולים, חס ושלום, להוריד את המקרבן, כמו שמבאר שם, ועל-כן אלו האסורים אין מתבטלין בששים ואוסרין בכל שהן, כי אי אפשר לבטל האסור והרע שלהן על-ידי בחינת אש הנ"ל, שהוא בחינת ששים וכנ"ל:
וזה בחינת כל הדברים החשובים שאין מתבטלין, כי האסורים החשובים זה בחינת הרשעים גדולים וחשובים במעלה, שהם הנגידים והעשירים הגדולים שעתה, בעוונותינו, כל הכבוד והחשיבות אצלם והם מצליחים מאד והשעה משחקת להם, אשר עליהם נאמר מקרא הנ"ל, "יחילו דרכיו בכל עת, מרום משפטיך מנגדו". שמצליחים כל כך והם חשובים וגדולים בזה העולם כל כך, עד שאין המשפט יכול להכניע ולבטל הרע שלהם, על-כן אין מתבטלים בששים, כי האש הנ"ל שהוא בחינת ששים, בחינת עגולא וכו' הנ"ל אין יכול להכניע ולבטל הרע שלהם וכנ"ל. ועל-כן אסור לקרבן, כי הם מורידים את המקרבן ממדרגתו, חס ושלום, וזה בחינת שאלו האסורים אין מתבטלין בששים, דהינו שאין נכנעין ונתבטלין על-ידי אש הנ"ל, אף גם הם אוסרין את ההתר בכל שהן, שהם אוסרין ומורידין, חס ושלום, את ההתר ממדרגתו, זה בחינת, שהם יכולין להוריד, חס ושלום, את המקרבן ממדרגתו וכנ"ל, על-כן אסור לקרבן וכנ"ל:
וזה בחינת אין מבטלין אסור לכתחלה כי אם כשנפל מעצמו לתוך ההתר, הינו שגם הרשעים שמתר לקרבן שהם בחינת אסורים המתבטלים. אסור לבטלם לכתחלה, שאסור לילך בזרוע לקח אותם בעל כרכם ולהכניעם ולבטלם בתוך הקדשה, כי על זה נאמר, "השבעתי וכו' אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". כי בהכרח שיהיה איזה אתערותא דלתתא. וכמובן בשבחי האר"י ז"ל בענין הספור איך שקרב את תלמידיו, עין שם. וזה בחינת אין מבטלין אסור לכתחלה, שאסור לקח את האסור שהוא בחינת הרחוק מה' יתברך, לקרבו ולבטלו בעל כרחו, רק אם יפל מעצמו לתוך ההתר אז מבטלין אותו, וכמו שנאמר אצל דוד, ובבואו לצקלג נפלו עליו ממנשה, דהינו הנפשות שנפלו אליו ונתקרבו אצלו וכנ"ל:
ועל-כן באמת ענין זה לקרב נפשות לה' יתברך הוא דבר קשה וכבד מאד, אך אף-על-פי-כן בהכרח לעסק בזה, כי הוא חיוב על כל אחד מישראל לעסק בזה, כמו שמבאר בהתורה כי מרחמם ינהגם וכו', שכל אדם מחיב לעסק בזה, כי זהו בחינת ישוב העולם שיהיה העולם מישב מבני אדם שהם בני דעה אמתית לדעת את ה' ולהוציאם מעוונות וכו', עין שם. אבל מי הוא זה שידע איך להתנהג בזה, ואת מי לקרב ואת מי שלא לקרב?! על-כן אין כחנו אלא בפה. וזהו בחינת גדל האזהרה שהזהירנו אדוננו, מורנו ורבנו, זכר צדיק לברכה, לעשות מהתורות תפלות, כי כל התקונים והדרכים והעצות הנאמרים בכל תורה ותורה קשה לבוא אליהם כי אם על-ידי תפלה ותחנונים, כי אף-על-פי שנאמר בכל תורה עצות גדולות ועמקות, אף-על-פי-כן גם העצה בעצמה קשה לקים. על-כן צריכין לעשות מהתורות תפלות להתפלל לה' יתברך לזכות לילך ולקים כל הדרכים והעצות שבכל תורה, ובפרט בענין זה של היכל הקדש, דהינו לקרב נפשות לה' יתברך, שכל מי שרוצה להתקרב לה' יתברך באמת מחיב לעסק בזה כפי מדרגתו וכנ"ל, אבל הענין קשה מאד, כי צריכין לזה אש המשפט להכניע הרע שבהנפשות וכו' שלא יזיק לו הרע שלהם ומי יודע אם יש כח באש משפטו להכניע הרע שלהם?! וגם אולי הם מהרשעים שאסור לקרבן, כי אין המשפט מועיל להם. על-כן צריכין לעשות מהתורה תפלה ולבקש על זה מאד מה' יתברך שיתן לו כח לעורר אש המשפט הנ"ל, לבטל הרע שלהם. וגם שידע את מי לקרב ואת מי לרחק וכנ"ל. וזה בחינת מה שאמר דוד, "תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה", הינו שאני אוהב אותם באהבה, אמתית ונצחית, כי אני משתדל בכל כחי לקרבם לה' יתברך באמת והם לא די שאינם חפצים בברכה וטובה להתקרב לחייהם האמתיים, אף גם תחת אהבתי ישטנוני ועומדים עלי לבלעני חנם, חס ושלום, וכמו שנאמר מקדם, "כי פי רשע ופי מרמה עלי פתחו וכו' וילחמוני חנם". ועל זה צועק דוד תחת אהבתי ישטנוני וכנ"ל ואני תפלה, כי אני איני יודע מה לעשות נגד זה, רק ואני תפלה אני תמיד אעמד על משמרתי להתפלל ולהתחנן לה' יתברך שילמדני ויורני איך להתנהג באפן שאנצל מהם ואזכה לקרב את מי שראוי לקרב, ולרחק את מי שראוי לרחק, וכמו שנאמר, "ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך":
וזהו בחינת שמות לה, א) ויקהל משה וכו' והזהירם על מלאכת המשכן. ומקדם הזהירם על שמירת שבת, להורות שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. הובא בפרוש רש"י שמות לה, א), ולכאורה קשה, מהיכן עלה על הדעת שמלאכת המשכן דוחה שבת? הלא אין שום מצוה שאין זמנה קבוע דוחה שבת?! אך הענין, כי מלאכת בנין המשכן וכליו זה בחינת בנין היכל הקדש הנ"ל, כי על-ידי בנין המשכן שרתה השכינה בישראל ונתקרבו ישראל לאביהם שבשמים ושבו בתשובה, שכל זה הוא בחינת בנין היכל הקדש המבאר בהתורה הנ"ל, כי כמו שנבנה המשכן בגשמיות, שעקרו היה בשביל ההיכל הקדש שהוא לפני הכפרת אשר שם הארון, כמו כן נבנה משכן והיכל הקדש ברוחניות מנפשות ישראל שנתקרבו לה' יתברך על-ידי משה שהחזירן בתשובה. נמצא, שבנין המשכן הוא בחינת בנין היכל הקדש, שזה העסק יקר וחשוב מאד מאד אצל ה' יתברך יותר מכל העבודות שבעולם, כי זה עקר גדלתו וכבודו של ה' יתברך כשהרחוקים ביותר נתקרבים אליו, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל, מאמר הזהר הקדוש, כד אתי יתרו, כדין אתיקר ואתעלי שמא דקדשא בריך הוא עילא ותתא, וכמו שנאמר בזהר הקדוש עוד בכמה מקומות, זכאה מאן דאחד בידא דחיבא. וזה העסק של בנין היכל הקדש מנפשות ישראל המתקרבים על ידו לה' יתברך שהוא בחינת בנין המשכן כנ"ל, זהו בחינת שמירת שבת, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל על מאמר הזהר, את שבתותי תשמרו, דא עגולא ורבוע דלגו וכו', עין שם היטב. ועל-כן היה עולה על הדעת שמלאכת המשכן הוא דוחה שבת, מאחר שמלאכת המשכן הוא בחינת בנין היכל הקדש, שזהו בעצמו בחינת שמירת שבת, בחינת את שבתותי תשמרו הנ"ל, על-כן הזהירנו ה' יתברך מקדם על שבת. ובכל מקום שהזהיר על מלאכת המשכן הזהיר מקדם על שבת, להורות, שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, כי באמת עקר בנין המשכן שהוא בחינת בנין היכל הקדש הנ"ל, הוא דיקא על-ידי שמירת שבת, על-ידי שבטלים בשבת מכל מיני מלאכות, אפלו ממלאכת הקדש של בנין המשכן, כי שבת הוא בחינת בטול גמור אל האור אין סוף ששם תכלית המנוחה והשביתה, שזהו בחינת הצדיק האמת שהוא בחינת שבת, כמו שנאמר ברבי שמעון בר יוחאי, אנת שבת דכלי יומי, כי כבר מבאר לעיל, שזה העסק לקרב נפשות לה' יתברך שהוא בחינת בנין היכל הקדש הוא דבר קשה וכבד מאד מחמת שיש שאסור לקרבן כלל. ואפלו אותן שצריכין לקרב צריכין לזה אש המשפט וכו' כנ"ל. על-כן צריכין לזה תפלה הרבה. וגם זה קשה לקים כראוי, כי מי יודע לסדר תפלתו כראוי, בפרט על עסק גדול כזה שבו תלויים כל העולמות. על-כן עקר בנין היכל הקדש הנ"ל הוא על-ידי הבטול של שבת, שהוא בחינת הצדיק האמת, כי בשבת השכינה שובתת ואינה מבררת ברורים ואז הוא בחינת בטול הקלפות, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל. ועין שם מה שנאמר שם, כמו כן על-ידי עגולא ורבועא הנ"ל, דהינו על-ידי אש המשפט, על-ידי-זה גם כן נתבטל הרע והקלפה וכו', עין שם. הינו כי בשבת נעשין כל התקונים ממילא על-ידי הבטול והשביתה והמנוחה ואין צריכין אז לעורר אש המשפט הנ"ל לברר ברורים. ועל-כן אסורים כל המלאכות בשבת, מחמת שאז אין ברור כידוע, שזהו טעם אסור מלאכה בשבת. ועל-כן כללה התורה כל המלאכות שאסורין בשבת באסור הבערת אש, כמו שנאמר בפרשת זאת, "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת", כי עקר אסור מלאכה בשבת מחמת שאז אין ברור ואין צריכין אז לעורר אש המשפט הנ"ל בשביל לדחות הקלפות, כי אז הוא שביתה ומנוחה גדולה והקלפות נדחו כבר בערב שבת בעת כניסת שבת על-ידי אש המשפט שעסקו בו הצדיקים בכל ימי החל, בבחינת רשפיה רשפי אש וכו', שזהו סוד רחיצת חמין בערב שבת, כמובא במקום אחר. נמצא, שבשבת נעשה תקון הנפשות של בחינת היכל הקדש ממילא על-ידי המנוחה והשביתה והבטול של שבת. רק בחל צריכין לעסק בבחינת תקון הנפשות על-ידי אש המשפט, שעל-ידי-זה נבנה ונתקים ההיכל הקדש שהוא בחינת המשכן כנ"ל. ועל-כן אי אפשר לעסק בבנין הזה כי אם על-ידי הבטול של שבת דיקא, על-כן אין מלאכת המשכן דוחה שבת, כי אדרבא, דיקא על-ידי שביתת שבת בתכלית המנוחה והבטול אל האין סוף, על-ידי-זה דיקא יכולין לעסק בחל בבנין ההיכל הקדש על-ידי תקון אש המשפט שהוא בחינת מלאכת המשכן וכנ"ל:
וזהו רמז שאסור לדחק את השעה, כמובן בדבריו, זכרונו לברכה, בכמה מקומות. ואף-על-פי שבנין היכל הקדש הנ"ל יקר מאד, כי זה עקר כבודו וגדלתו יתברך, אף-על-פי-כן אסור לדחק את השעה ועל זה נאמר, "לא תוכל כלתם מהר", שאי אפשר לכלות ולבער הסטרא אחרא והקלפות מהר בפעם אחת. "מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ". על-כן עקר התקון על-ידי בחינת שבת שהוא בחינת הקדשה של הצדיק האמת שעקר עסקנו בזה הוא רק על ידו ובכחו, כי אין אתנו יודע עד מה איך לעסק בזה מחמת כל המבאר לעיל, רק צריכים בכל פעם לזכר את השבת, שהיא בחינת קדשת הצדיק האמת, שהיא בחינת מנוחה ושביתה ובטול, שעל-ידי-זה דיקא מאיר ה' יתברך את עיני כל החפצים באמת למען שמו יתברך איך לעסק בבנין הקדש הזה לקרב נפשות לה' יתברך באמת, שזה מטל על כל אחד מישראל הרוצה להתקרב לה' יתברך באמת, שכמו שחיוב עליו לשוב להשם יתברך ולהתקרב אליו יתברך, כמו כן הוא חיוב עליו לדבר עם חבריו ולקרבם אל האמת לאמתו ויקבלו דין מן דין, כמבאר הרבה בדבריו, זכרונו לברכה. אבל אי אפשר לעסק בזה כי אם על-ידי בחינת שבת כנ"ל. ועל-ידי-זה יכולין אחר כך להתפלל תפלתו לפני ה' יתברך שיענהו באמת ויושיעו לידע איך לנהג בבנין הזה, איך לגרש הרע מעצמו ומהנפשות המתקרבים אליו על-ידי אש המשפט ולידע את מי לרחק ואת מי לקרב וכנ"ל. ועל-כן במנחת שבת אז אומרים, ואני תפלתי וכו', כי במנחה של כל יום אז מתחיל להסתלק אור היום הזה ומתחיל בחינת היום שבא אחריו. ועל-כן אין אומרים תחנון בכל תפלת המנחה השיך לאיזה יום שיש בו תוספות קדשה, אף-על-פי שבאותו היום בעצמו אין בו תוספות קדשה, כגון מנחה של ערב ראש חדש וכיוצא. ועל-כן בשבת במנחה שאז סמוך לפנות היום וצריכין להכין עצמו להמשיך קדשת שבת על ימי החל שנוכל לעסק בכח קדשת שבת בבנין ההיכל הקדש הנ"ל וכנ"ל. על-כן אומרים אז, "ואני תפלתי לך ה' עת רצון וכו'", להמשיך על-ידי קדשת שבת בחינת התפלה הנ"ל שנזכה ברב חסדו שיעננו באמת ישעו, שנזכה לידע איך להמשיך אש המשפט הנ"ל, שנזכה לשפט עצמינו כראוי באפן שנזכה על-ידי-זה לבטל הרע מאתנו ומכל הנפשות המתקרבים אלינו. ועל-כן נוהגין להתקבץ בסעדה שלישית ביותר ולעסק אז ביותר בהתקרבות הנפשות לה' יתברך, כי אז הזמן המסגל לזה, מחמת שאז יוצא השבת ועוסקים להוסיף מחל על הקדש, להמשיך קדשת שבת על ימי החל, שעל-ידי-זה עקר התקון של התקרבות הנפשות שהוא בחינת בנין ההיכל הקדש וכנ"ל, אבל העקר כשעוסקין אז לקרב נפשות לה' יתברך כמו שהיו נוהגין הצדיקי אמת בדורות שלפנינו, לא כמו שהתגבר הבעל דבר עתה והחליף האמת עד שהרבה מתקבצים רק לשתות ולדבר שיחות בטלות ולהתלוצץ ולדבר כל הרעות על מי שיש בו איזה נקדת האמת, הרוצה להתקרב אל העוסקים בבנין הקדוש הנ"ל, לקרב נפשות לה' יתברך באמת, שהוא בחינת בנין הקדש כנ"ל. ואלו הליצנים והחולקים והמונעים הם מבחינת הערב רב שאסור לקרבן. ומחמת זה הם מתגרים ומתקנאים כל כך עד שקשה לעמד כנגדם. וכמובן בזהר הקדוש, בפרט בפרשת נשא דף קכה, ו) מה שיהיה נעשה בסוף הימים שהם הדורות של עתה, על-כן אין לנו על מי להשען כי אם על אבינו שבשמים ועל כחו של זקן הקדשה, שהם הצדיקי אמת שוכני עפר, שהם בחינת שבת וכנ"ל:
וזה בחינת פגם נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה ביום שנתחנך המשכן, שהוא בחינת היכל הקדש הנ"ל, כי הם היו צדיקים גדולים ונוראים מאד מאד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ומחמת שראו את המעשה הרע שנעשה בעולם שאחרי כל האותות והמופתים הנוראים שעשו משה ואהרן, ואחר שנתן לנו משה רבנו את התורה באותות נוראות כאלו, אף-על-פי-כן התגברו הערב רב וקלקלו כל כך. על-כן סברו שעתה שהוקם המשכן וירדה השכינה לישראל ונעשה תקון נפלא בכל העולמות מה שלא היתה כזאת מימות עולם, כמובא בזהר הקדוש מעצם קדשת מעלת הארת יום קדוש ונורא ההוא שהוקם בו המשכן, שנטל עשר עטרות והאיר בו אור הגנוז וכו', על-כן סברו שעתה העת לבער ולכלות הסטרא אחרא לגמרי עד שלא יהיה כח עוד לאנשי רשע, שהם בחינת ערב רב, לקלקל עוד, על-כן הקריבו אש עם קטרת שלא בזמנה וכונתם בודאי היה לטובה, שרצו לעורר על-ידי-זה אש המשפט הנ"ל בקדשה יתרה, באפן שהרשעה כלה כעשן תכלה אז, כי זה ידוע שאין שום דבר שמברר הטוב מעמקי הקלפות ומבער הרע כמו אש הקטרת. וכל אש הקטרת והקרבנות שהיה בבית המקדש ובמשכן הכל נמשך מבחינת אש המשפט הנ"ל שהוא בחינת לבת אש, בחינת עגולא ורבוע הנ"ל, שמכלה הרע והקלפות. והם טעו וסברו שכבר הגיע העת, ויש בכחם לעצם קדשתם לבער ולכלות על-ידי אש הקטרת, שהוסיפו לבער כל הרע והקלפות לגמרי. על-כן הקריבו אש הקטרת שלא בזמנה, שהכתוב קורא אותה 'אש זרה', שעל-ידי-זה נענשו ונשרפו, כי אי אפשר לדחק את השעה וכנ"ל. אבל מאחר שכונתם היה לטובה, על-כן זכו שעל-ידי מיתתם תקנו הרבה, כי נתקדש המשכן על ידם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שאמר משה, "סבור הייתי שיתקדש המשכן בי, או בך. עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך!" ואף-על-פי-כן לא עלתה בידם לתקן בחייהם, אדרבא, נענשו ונחשב להם לעוון, רק גרמו תקון על-ידי מיתתם; שנתקדש המשכן, שהוא בחינת היכל הקדש על-ידי הסתלקותם, כי צדיקים גדולים כשנסתלקים הם באים מיד לבחינת שבת וזוכים ליום שכלו שבת ומנוחה וכו' בבחינת יבוא שלום ינוחו על משכבותם, 'ינוחו' דיקא בחינת שבת ומנוחה. וכמו שנאמר בדניאל, "ואתה לך לקץ ותנוח וכו'". ומאחר שנכללים בבחינת קדשת יום שכלו שבת ומנוחה וכו', על-ידי-זה נתקדש המשכן שהוא בחינת בנין היכל הקדש, שנוכל לעסק בזה, לקרב נפשות לה' יתברך, כי אין בנו כח לעסק בזה כי אם בכח הצדיקי אמת המפלגים במעלה מאד שנסתלקו שהם בחינת שבת, כי אחר הסתלקותם דיקא זוכים ביותר לבחינת שבת, כי נכללים מיד ביום שכלו שבת ומנוחה. ועל-ידי-זה דיקא יכולים לעסק בבנין הנ"ל, שזה עקר העבודה שבמשכן ובית המקדש לכפר על ישראל ולקרבם לה' יתברך. ועל-כן נתחנך המשכן על-ידי הסתלקותם דיקא וכנ"ל. וזה שאמר משה ויקרא ה, ג), "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד". "אקדש" דיקא, "אכבד" דיקא זה בחינת היכל הקדש הנ"ל שהוא בחינת קדש וכבוד, כי היכל הוא בחינת כבוד, בחינת ובהיכלו כלו אומר כבוד, כמו שנאמר שם. נמצא, שהיכל הקדש זה בחינת קדשתו וכבודו יתברך שנתגלה על-ידי התקרבות הנפשות אליו יתברך, בחינת בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וכנ"ל. 'אקדש', 'אכבד' דיקא, בחינת היכל הקדש הנ"ל, שכל זה נתתקן על-ידי הסתלקותם דיקא וכנ"ל:
ועל-כן ביום הכפורים שאז עקר התקון של בחינת היכל הקדש הנ"ל, כי אז נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים, למקום הארון, ששם עקר פנימיות הקדשה של בחינת היכל הקדש הנ"ל, כי אז כל ישראל שבין בתשובה ומוחלין להם כל עוונותיהם ונתקרבים כלם לה' יתברך. ועל-כן כשצוה על עבודת יום הכפורים התחיל, אחרי מות שני בני אהרן וכו', כי עקר עבודת יום הכפורים שהוא בחינת תקון הנפשות, בחינת תקון ההיכל הקדש הנ"ל, הוא על-ידי מיתת הצדיקים הגדולים בחינת בני אהרן וכנ"ל, אבל אהרן הכהן וכל הכהנים שאחריו שהם בחינת הצדיקי אמת אשר בחיים, העוסקים בזה בחייהם, הם מזהרים, "ואל יבא בכל עת אל הקדש וכו'", כי אסור לדחק את השעה וכנ"ל. רק צריכים לבטל את עצמם בכל פעם ולסמך על ה' יתברך לבד, שזהו בחינת שבת וכנ"ל: