ליקוטי הלכות · יורה דעה א · מאכלי עכו"ם א
התאמת הקריאה
על-פי התורה 'תפלה לחבקוק' בסימן יט הנזכר לעיל בהלכות שחיטה, הלכה ב:
וזהו בחינת אסור בשולי עכו"ם, כי הבשול הוא הכנה לזווג, כנזכר לעיל בהלכות בשר בחלב הלכה א), כי הבשול הוא בבחינת תקון הברית, שצריך לתקן כל המאכלים להעביר משם בחינת הרע, בחינת פגם הברית, כדי לברר הטוב שנפל לשם על-ידי פגם הברית כנ"ל. והבשול הוא גמר הזכוך והצרוף שנצטרף המאכל אצל האש בבחינת מהאש יצאו והאש תאכלם, כי קדם הבשול אינו מאכל אדם כלל, כנזכר לעיל בהלכות בשר בחלב. ועל-כן בודאי אסור שיהא נעשה תקון הבשול על-ידי עכו"ם שהן הן הרע הכולל, כי שם אחיזת העכו"ם שהן השבעים אמות כנ"ל:
וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; שכל העולה על שלחן מלכים יש בו משום בשולי עכו"ם, כי כשיש בו חשיבות שראוי להתכבד ולעלות על שלחן מלכים, נמצא, שהוא מאכל חשוב ומכבד שיש בו קדשה ביותר, כי כל דבר החשוב ומכבד ביותר יש בו קדשה של לשון הקדש, שהוא מבחינת כבד את ה' מהונך, כנזכר לעיל בהלכות תערבת, הלכה א. ובפרט כשיש בו בחינת חשיבות המלכות שראוי להעלותו על שלחן מלכים שמלבש בו ביותר בחינת הלשון הקדש, שהוא בחינת מלכות פה, על-כן הוא נאסר משום בשולי עכו"ם, כי בכל מקום שיש יותר קדשת הלשון הקדש צריך יותר שמירה מהם כנ"ל. ועל-כן דבר הנאכל כמות שהוא חי, אין בו אסור בשולי עכו"ם, אף אם העכו"ם מבשלו, כי מאחר שאין צריך בשול. נמצא, שאין צריך תקון עוד, על-כן אין צריכין לשמרו מהם, מאחר שאין להם עוד אחיזה בו כנזכר לעיל:
וכן הפת אסרו רבותינו זכרונם לברכה גם כן פת של עכו"ם, כי הלחם הוא דבר חשוב מאד, כנזכר לעיל בהלכות נטילת ידים, הלכה א. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; שגזרו על מאכלי עכו"ם משום יינן, כי כשפוגם במאכלי עכו"ם, שזהו בחינת פגם הברית כנ"ל, פגם כלליות הגידין, על-כן ממילא יכשל ביינן, כי על-ידי פגם הברית נפגם היין בבחינת תירוש. לא זכה נעשה רש, עין שם במאמר "האי מאן דאזל למינסב" בסימן כט), כי כשאוכל מאכלי עכו"ם שהוא בחינת פגם הברית, פגם הדמים של השס"ה שלש מאות ששים וחמש) גידין, שהם בחינת השבעים עממין, שהם רע הכולל כנ"ל, שזהו בחינת לא תאכלו על הדם כנ"ל בהלכות תערבת הלכה א), אזי היין נפגם בבחינת לא זכה וכו', דהינו שאין הדמים זכים, כמו שפרש רבנו שם, עין שם. וזהו בחינת יין נסך, דהינו יין שיש בו מגע נכרי, דהינו שעל-ידי הדמים שאינם זכים הנ"ל, שהם בחינת השבעים עממין כשמתגברין, חס ושלום, אזי מתיזין אל המח, ואזי פוגמין את היין, שהוא בחינת הדעת, על-ידי נגיעתן בו. וזהו בחינת פגם היין, בחינת יין שנגעו בו השבעים אמות. ועל-ידי מאכלי עכו"ם נפגם בחינת היין ועל-ידי-זה נכשלין ובאין לשתות יין שיש בו מגע נכרי כנ"ל. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ועל יינן משום בנותיהן. כי על-ידי-זה באין לפגם הברית מאד בבת אל נכר, חס ושלום, כי כל זה הוא בחינת פגם הברית כנ"ל. ועל-כן על-ידי מאכליהם ויינן נדבק בו רע הכולל ויכול לבוא לפגם הברית מאד, חס ושלום, כנ"ל. ועל-כן דניאל שנזהר ממאכליהם ויינם, זכה שנתגלו לו סודות שהוא תלוי בבחינת תקון הברית, כמובא במאמר הנ"ל האי מאן הנ"ל. כי כשהוא בבחינת תקון הברית, אזי יכול לשמר את הסוד שלא לגלותו, שלא לעבר על הולך רכיל מגלה סוד, כמו ששמעתי מפי רבנו הקדוש, נרו יאיר, בעצמו, ואזי זוכה שמגלין לו סודות, מאחר שיכול לשמרו. ועל-כן זכה דניאל לסודות. וזה שמובא בפוסקים, שאף מי שאינו נזהר מפת של עכו"ם כל השנה, אף-על-פי-כן בעשרת ימי תשובה ראוי לזהר. והוא דבר שאין לו שחר, כי דבר שיש בו חשש אסור, ראוי לזהר בו בכל השנה בשוה. אמנם בעשרת ימי תשובה דיקא האסור חמור ביותר ואז צריכין לזהר ממנו ביותר, כי פת שלהם הוא בבחינת פגם הדמים כנ"ל, שהוא בחינת פגם הבגדים, עין שם. ובעשרת ימי תשובה כל עסקנו לתקן הדמים על-ידי תקון כלליות הגידין, כדי לזכות ביום הכפורים למחילה ולכפרה בבחינת דם נעכר ונעשה חלב, בחינת בגדים לבנים שלובשין ביום הכפורים כנ"ל בהלכות יום הכפורים הלכה א). על-כן צריך לזהר מאד מפת של עכו"ם, כדי לשמר הבגדים שיהיו נקיים ביום הכפורים, לזכות למחילה ולסליחה כנ"ל:
וזה בחינת אסור שאסרו רבותינו זכרונם לברכה גבינות של נכרים. גבינות דיקא, אבל לא החמאה. ועל-כן נוהגין התר בחמאה שלהם בכמה מקומות. על-פי מה שנתבאר לעיל בהלכות בשר בחלב הלכה א), שבהחלב יש עדין קצת אחיזה להם, שזהו בחינת נסיובי דחלבא, שהן הפסלת כנ"ל. ועל-כן אסרו חלב שחלבו נכרי ואין הישראל רואהו, כי החלב שהוא בחינה דקדשה, בחינת קדשת לשון הקדש כנ"ל, צריך לשמרו, ולתן בו עיניו, שלא תשלט בו עין הרע של שבעים אמות, מאחר שיש בה עדין קצת אחיזה להם במעט כנ"ל. ועל-כן אסרו הגבינות שלהם, כי אחר שחוזר החלב שהוא בבחינת עץ הדעת שרבו טוב כנ"ל, כשחוזרת להתברר כנ"ל אזי נמצא שחוזר הגבינה להיות בבחינת עץ הדעת, בחינת תרגום, כי החמאה שנקלט על פני החלב הוא בחינת הטוב המבחר שבה, והנסיובי דחלבא הן הפסלת. והן בבחינת הרע עד שיש דעה שבאמת אסורה כנ"ל. נמצא, שהגבינה שהיא נעשית אחר שמוציאין החמאה שהיא בחינת הטוב כנ"ל, שאז מבררין הנשאר ועושין גבינה ומה שנשאר אחר כך הוא פסלת גמור בחינת רע כנ"ל. נמצא שהגבינה היא בחינת ממצע בין רע לטוב, נמצא, שהיא עתה בבחינת תרגום, בחינת עץ הדעת. ועל-כן אסרו גבינות שלהם, כי יש להם שם אחיזה גדולה, כי הם כרוכים שם תמיד לנק דרך התרגום כנ"ל. ועל-כן אסרוה חכמים, כי היא בבחינת אסור דרבנן, בחינת תורה שבעל פה, שהיא בחינת תרגום, כנזכר לעיל בהלכות תערבת הלכה א). וזה שדקדק קרנא ואמר, עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, ולא אמר עוף וחלב. 'עוף וגבינה' דיקא, כי הגבינה היא בחינת העוף ושוה מאד לבחינת עוף, שהיא ביצירה, בחינת תרגום, כנזכר לעיל בהלכות סימני עוף טהור הלכה א), שזה הוא בחינת גבינה כנ"ל. ועל-כן לא אסרו החמאה, כי החמאה היא בחינת הטוב המבחר שאין להם אחיזה בו ואינם יכולים לנק דרך שם, כי עקר יניקתם דרך התרגום שהוא מערב טוב ורע, אבל בבחינת טוב המבחר אין להם אחיזה שם. וזה כששאל רבי ישמעאל את רבי יהושע, מפני מה אסרו גבינות של נכרים? שאל אותו רבי ישמעאל, אחי, האיך אתה קורא, כי טובים 'דודיך', או 'דודיך'? עין במשנה, עבודה זרה). והשיב לו ומסיק אין הדבר כן, אלא כי טובים דודיך מיין. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה, ערבים עלי דברי דודיך שהם תקנות חז"ל, יותר מיינה של תורה, כי דיקא אז כששאל אותו על אסור הגבינות שהן בבחינת עץ הדעת, בחינת תרגום, בחינת תורה שבעל פה. על-כן פלפל עמו בענין פרוש 'דודיך מיין', להראות לו ולהודיעו מזה הפסוק שעקר שלמות לשון הקדש הוא על-ידי לשון תרגום דיקא, שהוא בחינת תורה שבעל פה המשלמת לתורה שבכתב. ועקר השלמות על-ידי התורה שבעל פה כנ"ל. כמו שהשיב לו לבסוף, 'כי טובים דודיך', ערבים עלי דברי דודיך, יותר מיינה של תורה כנ"ל. וזהו בחינת אסור דרבנן של הגבינות, שהוא בבחינת תרגום כנ"ל. ועל-כן באסור הגבינות דיקא השיב לו זאת, כי הגבינות הם מיחדים ביותר בבחינת תרגום כאשר נגלה לעין בחוש כנ"ל, כי זה הפסוק מדבר ממעלת שלמות לשון הקדש, כמו שנאמר, "ישקני מנשיקות פיהו". ועל-כן המשיל התורה ליין, כי היין הוא בבחינת שלמות לשון הקדש, בחינת תקון הברית, כמבאר במאמר האי מאן וכו' בסימן כט). ועקר השלמות תלוי בלשון תרגום בחינת תורה שבעל פה, שזה בחינת כי טובים דודיך מיין כנ"ל:
וזה שאסרו רבותינו זכרונם לברכה, שלא לשתות משקה המשכר בבית עכו"ם, כי השכרות היא בחינת עץ הדעת טוב ורע, בחינת ערבוב הדעת, כנזכר לעיל כנ"ל בהלכות סימני בהמה וחיה טהורה הלכה א). ועל-כן אסור להשתכר בבית עכו"ם פן יהיה נלכד שם, שיתאחז בו הרע של שבעים אמות שהם כרוכים תמיד לנק דרך התרגום בחינת עץ הדעת שזה בחינת שכרות כנ"ל:
וזה שאסרה תורה לעשות סחורה בדברים האסורים, כי המשא ומתן הוא בחינת תקון הכללי, בחינת תקון הברית, כמבאר במאמר האי מאן וכו' הנ"ל, עין שם היטב. ועל-כן בודאי אי אפשר לעשות תקון הזה על-ידי משא ומתן בדברים האסורים שהן הן בחינת רע הכולל הפך תקון הברית. ועל-כן אסור לעשות משא ומתן בהם, ועל-כן אם נזדמנו לו, מתר למכרם, כי אין האסור רק לעשות משא ומתן בהם, דהינו לקנות לכתחלה דברים טמאים ולעשות בהם סחורה, כי המשא ומתן יש בו שתי בחינות, בחינת משא ובחינת מתן, הינו בחינת משא, הוא בחינת הפגם, בחינת משא כבד. והמתן הוא בחינת התקון עין שם היטב במאמר הנ"ל). והנה כפי טבע הלשון של משא ומתן, הינו קניה ומכירה, הינו משא הוא לשון קבלה שקונה הסחורה. ומתן הינו שנותנה ומוכרה לאחרים, כי באמת עקר תקון המשא ומתן ותכליתו הוא מכירת הסחורה שמקבל בעדה ממון, כי כל כונת האדם במשא ומתן שקונה סחורה ומוכרה; עקר כונתו על המכירה שימכר הסחורה וירויח בה ממון, שרק בשביל זה עושה המשא ומתן כדי להרויח ממון, כי זה עקר התכלית של המשא ומתן, דהינו הרוח ממון שמרויח על ידו, שבו תלוי חיותו ופרנסתו, כי הממון הוא שלמות הנפש, כנזכר לעיל בהלכות חלב ודם הלכה א). רק שאי אפשר לבוא אל התכלית הטוב הזה, להרויח ממון ולהשלים נפשו בו כי אם על-ידי משא ומתן, דהינו שצריך ליגיעה וטרחה לקנות סחורה ולמכרה, שאי אפשר להרויח כי אם על-ידי-זה, שזה בחינת בעצבון תאכלנה, כי אי אפשר להרויח ממון כי אם עד שילך ויעבר דרך בחינת העצבון שהוא בחינת עבודה זרה אנפין חשוכין. וכמובן מהמאמר צוית צדק בסימן כג), שאפלו מי שמרויח ממון בקדשה אי אפשר לו להרויח עד שיעבר דרך בחינת העצבון ויסבל חבלי לדה ולצעק השבעין קלין כפולים של יולדת קדם שתלד, דהינו הרוח המכנה בשם "לדה". נמצא, שבתחלת המשא ומתן בעת שנכנס לתוכו, דהינו בעת שקונה הסחורה אזי הוא נכנס להיגיעה והטרחה בחינת בעצבון הנ"ל ואזי הוא מקבל עליו על משא כבד, שזה בחינת בעצבון שהוא בחינת עבודה זרה שנקראת "משא", כמו שנאמר, "לא יכלו מלט משא". ועל-כן נקרא התחלת המשא ומתן, דהינו קניות הסחורה בשם משא, כי הוא בחינת משא ממש, בחינת משא כבד הנאמר בדברי רבנו במאמר האי מאן הנ"ל, שצריך לשא עליו משא זו להיות יגע וטורח ולטפל בהסחורה כדי לזכות להרויח ממון על-ידי-זה. ואחר כך כשגומר המשא ומתן, דהינו שמוכר הסחורה ומקבל בעדה ממון ומרויח אזי יוצא מבחינת בעצבון הנ"ל, מבחינת השבעין קלין הנ"ל ויולד הרוח של ממון, שהוא חיותו ושלמות נפשו. ועל-כן נקרא הגמר, דהינו המכירה בשם מתן שהוא בחינת התקון כנ"ל, כי אזי נתתקן בחינת פגם המשא ומשליך מעליו המשא כבד בחינת בעצבון שהיה בו מתחלה כנ"ל: וזהו שקראו את הקנין והמכירה בשם "משא ומתן", שהוא בחינת הפגם והתקון כנ"ל. ועל-כן זה התקון של המשא ומתן שהוא בחינת מתן נעשה על-ידי הצדקה, כמו שמבאר שם, כי הצדקה היא משברת ומבטלת בחינת בעצבון, שהוא בחינת תאות ממון, ועל-ידי-זה זוכה לצאת מן המשא ומתן בשלום ולא יהיה נלכד, חס ושלום, בבחינת המשא כבד, בבחינת בעצבון שנכנס בתוכו לעבר אותו כדי לזכות לרוח ממון דקדשה כנ"ל, כי צדקה מעשרת, שהוא בחינת הרוח שמוליד בקל על-ידי הצדקה, שהוא התקון כנ"ל, כי צדקה משברת תאות ממון בחינת בעצבון, בבחינת רוחא נחית לשכך חמימא דלבא, כמובא במאמר "אשרי העם", המדבר מהשגחה בשלמותה בסימן יג), עין שם, כי על-ידי הצדקה שמשברת תאות ממון ומתקנת המשא ומתן בבחינת מתן אדם ירחיב לו כנ"ל, על-ידי-זה נמשך ההשגחה בשלמות, כמו שמבאר במאמר הנ"ל, שעל-ידי צדקה נמשך השגחה בשלמות, עין שם, דהינו שההשגחה היא בבחינת שוב נא הבט משמים וראה, בבחינת אור הישר ואור החוזר, עין שם, שזה נעשה על-ידי הצדקה שהוא בחינת אור הישר ואור החוזר, בבחינת גלגל שחוזר בעולם שכתב רבנו, עין שם, כי יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם הבעל הבית, שזה בחינת אור הישר ואור החוזר, שתכף כשהוא משגיח על העני ונותן לו הצדקה, אזי חוזר האור הזה אליו, דהינו אור השפע המגיע מהעני אל הבעל הבית כנ"ל. וזהו בחינת משא ומתן שבתחלה ממשיך אור ההשגחה לשכנגדו, שנותן לו אור שפע הממון בעד הסחורה. ואחר כך חוזר האור אליו, שחוזר ומקבלו ביתר שאת כשמוכר הסחורה ומקבל בעדה ממון ביותר ממה שנתן תחלה בעדה, כי יותר ממה שהבעל הבית וכו' העני עושה עם הבעל הבית, שזה בחינת הרוח שמרויח יותר ממה שנתן, כי אור החוזר כשזוכין שיחזר למעלה הוא חוזר בתוספת קדשה והארה יתרה שקבל מלמטה על-ידי שירד למטה והעלה משם הניצוצות והנפשות ואז חוזר למעלה בהארה יתרה יותר מתחלה, שזה בחינת הרוח של המשא ומתן שעקרו בא על-ידי בחינת המתן שהיא בחינת אור החוזר, שזה בחינת צדקה. בבחינת יותר ממה שהבעל הבית עושה וכו' העני עושה וכו'. ועקר התקון הוא בחינת המתן שהוא בחינת אור החוזר, כי עקר שלמות הקדשה כשהוא בבחינת אור החוזר; שחוזר האור למעלה, שזהו בחינת השגחה בשלמות, שעקר בחינת השגחה בשלמות תלוי בבחינת אור החוזר שאנו חוזרין להצטיר למעלה בעיניו, כביכול, עין שם. אבל כל זמן שאין האור חוזר למעלה ונשאר למטה, חס ושלום, אזי, אדרבא, זהו בחינת פגם בקדשה, חס ושלום, כי זהו בחינת חצי ההשגחה שהיא נמשכת על השבעים אמות, דהינו שיורד עליהם האור מלמעלה ונתפזרה הקדשה של האור הזה ביניהם עד שאינו חוזר למעלה. וכל עסקנו בתורה ומצוות שלנו, הכל כדי לזכות לבחינת השגחה שלמה, להחזיר האור למעלה בתוספת קדשה והארה יתרה כנ"ל, שזהו בחינת משא ומתן שעקר התקון הוא בחינת מתן, שהוא אור החוזר, אבל כשהוא בבחינת משא לבד, הוא בחינת הפגם כנ"ל, בחינת משא כבד, בחינת בעצבון, בחינת הדמים רעים, בחינת השבעים אמות הנ"ל. נמצא, שהמתן, דהינו הגמר, דהינו המכירה הוא בחינת התקון של המשא ומתן. ועל-כן אסור לעשות משא ומתן בדברים טמאים שהם בבחינת שבעים אמות כנ"ל, כי לא יוכל לצאת משם להשליך מעליו המשא כבד הזאת, מאחר שהשפיע ממונו אל בחינת השבעים אמות, דהינו הממון שנתן בעד הדברים טמאים, בודאי לא יוכל לחזר אור שפע הקדשה של הממון משם, כי הם בחינת השבעים אמות, דברים טמאים שהקדשה נלכדת שם, חס ושלום, כשיורדת לשם, חס ושלום, בחינת חצי ההשגחה הנ"ל, בחינת אור הישר בלי אור החוזר, בחינת פגם המשא בלי תקון המתן. על-כן אסור לכתחלה לעשות משא ומתן בהם, אבל אם כבר נזדמן לו הנבלה, כגון שנתנבלה בידו איזה בהמה וכדומה, מאחר שכבר נפל ממונו ויגיעו לשם, בודאי מתר למכרה והוא תקון גדול, כי בודאי ראוי שישתדל למכר הנבלה לעכו"ם ולקבל אצלו בעדה ממון, להחליף רע בטוב כדי להוציא שפע ממונו ויגיעו שנפל לשם כל מה שיוכל, כדי להוציא שפע הקדשה של הממון, אותו המעט ממון שיוכל להוציא משם מה שיקבל בעד הנבלה ולהשיבה אל הקדשה על כל פנים מה שיוכל להשיב אל הקדשה, כדי שלא יאבד ממונו הזאת לגמרי, חס ושלום, אבל לכתחלה בודאי אסור לכנס בזה, להשליך ממונו לשם, כי אי אפשר להוציאו משם בשלמות הקדשה כנ"ל:
וזה בשלחן ערוך, שאם נזדמנה לו נבלה שימהר למכרה מיד, כי אפלו במשא ומתן של התר צריך למהר ולמכר הסחורה ולא ישהה אותה אצלו הרבה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, זבין ותתחרט, כדי למהר להשליך מעליו המשא כבד שמטלת עליו כל זמן שעוסק וטורח בהמשא ומתן, כל זמן שהסחורה שקנה מנחת אצלו, שאז היא בבחינת משא כנ"ל. על-כן צריך למהר למכרה כדי להשליך מעליו המשא ולבוא לבחינת מתן שהוא התקון כנ"ל. ועל-כן בדברים הטמאים אף שנזדמנו לו וכבר נפל ממונו לשם ומתר למכרה כנ"ל, על כל פנים צריך למהר מאד מאד למכרה תכף ומיד, ולא ישהה אותה אצלו כלל, שלא לשא עליו משא כבד כזו של דברים טמאים כנ"ל, כי כל הדברים שהם תחת רשותו של אדם צריך לפזר נפשו לשם בפזור הנפש, כי שם שרש נפשו, כמבאר בדברי רבנו, נרו יאיר, בסימן סט), שכל נכסי אדם שהן העשירות, שם שרש הנפש, עין שם. וזה שבקש החכם, הצליני מפזור הנפש, דהינו שלא יהיו נכסי מפזרין, כי כשנכסי אדם מפזרין, אזי הוא פזור הנפש ממש, כי שם שרש הנפש כנ"ל. ועל-כן הזהירה התורה, לעולם יהא ממונו של אדם צרור בידו, שנאמר, "וצרת הכסף בידך", כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, כי הממון שהוא הנפש כנ"ל צריך שיהיה צרור בידו, כדי שלא יתפזר נפשו בפזור הנפש כנ"ל. ועל-כן אפלו כשהוא עושה משא ומתן מחמת שהוא מכרח לזה כדי להרויח ממון כדי להשלים נפשו ביותר כנ"ל וצריך בהכרח לפזר נפשו, דהינו שמפזר ממונו וקונה סחורות בעדם, כי אי אפשר להרויח כי אם על-ידי-זה כנ"ל, אף-על-פי-כן צריך למהר למכר הסחורה, כדי לקבץ נפשו ולהשליך המשא מעליו כנ"ל. וזה שהזהירו רבותינו זכרונם לברכה, זבין ותתחרט כנ"ל. על-כן חמץ בפסח שאסורו חמור ביותר מאד אסרה התורה אותו בבל יראה ובל ימצא, שהאסור הוא שלא יהיה ברשותו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי שלך אי אתה רואה וכו', כי לגדל האסור של חמץ בפסח, על-כן הוא פוגם בנפשו מאד כל זמן שהוא בכלל ממונו ורשותו על-כן צריך לבערו מיד. ועל-כן שאר האסורים אף שאינן חמורין כל כך ומתר למכרן ולקבל דמיהן, על כל פנים צריך למהר מאד במכירתן כדי להשליך מעליו במהירות משא כזו כנ"ל, שלא תהיה נפשו מפזרת בדברים כאלו כנ"ל. ועל-כן מתר לגבות דברים טמאים בחובו מן העכו"ם, מפני שהוא כמציל מידם, כמו שמובא בשלחן ערוך, עין שם. כי מאחר שכבר נפל ממונו בין השבעין עממין שהן הן בחינת דברים טמאים שמשם שרשם כנ"ל, על-כן מתר להוציא ממון דקדשה של ישראל מהם אפלו על-ידי דברים טמאים, כמו נזדמן לו נבלה שמתר למכרה, מאחר שכבר נפל ממונו לשם, שמתר למכרה כדי להוציא ממונו מה שיוכל כנ"ל. כמו כן מתר להוציא ממונו מן העכו"ם אפלו על-ידי דברים טמאים כדי להוציא מה שיוכל להוציא, כי כשממונו בין העכו"ם כבר הוא משקע בדברים טמאים, כי שניהם משרש אחד כנ"ל, כי כל דברים טמאים הם מבחינת לשונות של שבעים עממין כנ"ל: שיך לעיל:
מתן הוא בחינת התקון, כי בשעת המתן, דהינו בעת הגמר שמוכר הסחורה כנ"ל, אז הוא התקון, כי אז מוליד הרוח, שהוא נקרא "לדה". והלדה היא בחינת התקון, כי בשעת לדה דם נעכר ונעשה חלב, שהוא בחינת התקון, כמבאר במאמר הנ"ל, כי כשהוא בבחינת משא שהוא בחינת פגם, בחינת בעצבון כנ"ל, אז היה בבחינת פגם הדמים, בחינת דם נדות. כמבאר במאמר "צוית צדק", שבחינת בעצבון הוא בחינת דם נדות, כי הוא בחינת בעצב תלדי בנים. עין שם מה שפרש רבנו, נרו יאיר, על פסוק, "גם את בדם בריתך וכו'". שהפגם הוא בבחינת וזהבם לנדה. ועל-כן בשעת הגמר, שיוצא מהעסק מבחינת בעצבון, שזה בחינת מתן כנ"ל, שאז הוא בחינת לדה, שמוליד הרוח כנ"ל, אזי הוא בחינת דם נעכר ונעשה חלב, שנתתקן הדם נדות הנ"ל בחינת בעצבון הנ"ל. ועל-כן אז הוא התקון כנ"ל: חותם בתוך חותם: כששולחין דבר מאכל על-ידי עכו"ם שיש חשש להחליפו באסור דאוריתא, צריך חותם בתוך חותם, כי כבר מבאר שאסורין דאוריתא הם בבחינת רע הכולל לגמרי, שהם הפך הקדשה לגמרי. והם רחוקים מהקדשה בבחינת בשתי בחינות, בבחינת תרגום, שהוא בחינת עץ הדעת, שדרך שם יניקתם, אבל הם רחוקים יותר, כי הם בחינת רע לגמרי כנזכר לעיל בהלכות תערבת, הלכה א). וזהו בחינת הסתרה בתוך הסתרה, כי התלבשות הקדשה בבחינת תרגום הוא בחינת הסתרה, כי תרגום הוא בחינת מלאך בעל כנפים, שהוא בחינת הסתרה, בחינת ולא יכנף עוד מוריך, כמובא במאמר אני ה' הוא שמי בסימן יא). וכשחס ושלום, הרע מתגבר, עד שיונקים מן התרגום בחינת עץ הדעת, בחינת נגה, ומביאים בחינת התרגום, בבחינת הסתרה בתוכם, אזי הוא בחינת הסתרה שבתוך הסתרה, שבחינת תרגום, בחינת נגה שהוא בחינת הסתרה אחת, הוא נסתר בהסתרה שניה בתוך הרע לגמרי, חס ושלום. ועל-כן כשישראל הם נופלים, חס ושלום, בגלות של שבעים עממין, אזי הם בבחינת הסתרה שבתוך הסתרה, כמו שנאמר, "ואנכי הסתר אסתיר". ועל-כן כששולחין על-ידי עכו"ם דבר שיש בו חשש אסור דאוריתא כנ"ל, צריך לשמרו מהם בשתי שמירות, דהינו חותם בתוך חותם, שזהו בחינת שלמות לשון הקדש על-ידי לשון תרגום שהוא ההפך מהרע לגמרי, שהוא בחינת הסתרה בתוך הסתרה כנ"ל, דהינו שהתרגום בחינת נגה נכלל ביניהם, חס ושלום, וצריך לשמר הקדשה בהפך ממש, דהינו בבחינת שלמות לשון הקדש על-ידי התרגום, שזה בחינת חותם בתוך חותם שתי הבחינות של הקדשה, דהינו שצריך להוציא התרגום מביניהם ולגלות ההסתרה. וגם צריך להפך ממש, דהינו לגלות גם ההסתרה אחת שבבחינת תרגום, דהינו להפך בחינת תרגום אל הקדשה, להשלים לשון הקדש על ידו כנ"ל, שזה בחינת שלמות לשון הקדש על-ידי תרגום כנ"ל, שזה בחינת חותם בתוך חותם של הקדשה, הפך ממש של בחינת הסתרה שבתוך הסתרה שהוא בחינת הרע לגמרי, בחינת אסורין דאוריתא כנ"ל. ועל-כן במקום שאין חשש שיחליפו כי אם באסור דרבנן אין צריך רק חותם אחד, כי אסור דרבנן הוא בבחינת תרגום, בחינת הסתרה אחת כנ"ל. על-כן אין צריך לשמר בחינת הקדשה כי אם בחותם אחד, להיות נשמר מבחינת הסתרה שבתרגום שהוא בחינת אסור דרבנן כנ"ל בהלכות תערובות, כי שמירת הקדשה שיהיה בבחינת שלמות לשון הקדש על-ידי התרגום כנ"ל הוא בבחינת חותם בתוך חותם, שזה בחינת שמירת הברית שתלוי בשלמות לשון הקדש הנ"ל, שהוא בחינת חותם, כמו שנאמר, "וצאצאיו חתם באות ברית קדש", שהוא בחינת שתי החותמות, חותם בתוך חותם, בחינת מילה ופריעה, כי מילה היא להכניע הרע הכולל לגמרי בחינת מ"ל, בחינת שבעים אמות, שזה בחינת חותם אחד. וחותם שני הוא בחינת הפריעה, שהוא כדי לקרע ולגלות ההסתרה אחת בחינת התרגום, כמובא שעור הפריעה הוא בחינת נגה, שזה בחינת תרגום. והערלה הוא בחינת הקלפות הטמאות, בחינת רע של שבעין עממין כנ"ל עממין כנ"ל. ועל-כן מל ולא פרע, כאלו לא מל. כי עקר יניקתם דרך התרגום כנ"ל. וזה מה שנאמר, "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה", פרש רש"י, והרי את נתונה לפנים משתי מחצות, כי יש שתי מחצות ללשון הקדש, כדי שיהיה נשמר בבחינת שלמות לשון הקדש על-ידי התרגום, שזה בחינת חותם בתוך חותם כנ"ל: ועל-כן גם כששולחין על-ידי ישראל מומר וחשוד, צריך גם כן שתי החותמות הנ"ל, כי המומר, הינו המועד ומחזק לכך. ועקר החזקה הוא בשלש פעמים, כי כשעובר עברה שלש פעמים, נעשה מומר לאותו דבר, כי הוא בחינת הסתרה בתוך הסתרה, כי עבר ושנה והתרה לו הוא בחינת הסתרה אחת. וכשעובר יותר, חס ושלום, אזי הוא בחינת הסתרה בתוך הסתרה, כמובא במאמר וביום הבכורים סימן נו). ועל-כן אז נעשה מומר, שהוא שוה לעכו"ם, כי נופל בבחינת הסתרה בתוך הסתרה, שהוא בחינת רע לגמרי, שזה בחינת שבעין עממין כנ"ל. ועל-כן דין המומר שוה לעכו"ם, שצריך חותם בתוך חותם כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עבר ושנה, התרה לו. כי אז נופל בהסתרה שהוא בבחינת התר, הינו בחינת הסתרה אחת שהיא בחינת עץ הדעת, בחינת תרגום שמשם ההתר כנ"ל, כי באמת אפלו כשהאדם משקע, חס ושלום, בתאוות של התר הוא בבחינת הסתרה, שהוא בחינת תרגום כנ"ל, כי צריך לשמר עצמו מאד אפלו מתאוות של התר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, קדש עצמך במתר לך, שזה בחינת שלמות לשון הקדש על-ידי תרגום, כי צריך להשלים בחינת הקדשה על-ידי בחינת ההתר שהוא בחינת תרגום, דהינו לשבר תאות ההתר ולנהג קדשה בכל דרכיו, אפלו של התר כדי לשבר הרע שבתרגום שבבחינת התר. ולעלות הטוב שיש שם אל הקדשה להשלים לשון הקדש על-ידי-זה כנ"ל. וזה בחינת מה שאמר רבנו במאמר אני ה' הוא שמי בסימן יא); שיש שני בחינות בשמירת הברית, בחינת משבת לשבת, ובחינת זווג ימי החל רק שיהיה נשמר בהתר על כל פנים, כי ימי החל הן הן בחינת התר, כמו שאמר רבנו שם; שששת ימי החל הם בחינת מט"ט מטטרון), ששלטנותיה בימי החל, שזה הוא בחינת תרגום כנ"ל, אבל צריך האדם לקדש עצמו במתר לו, דהינו לצאת מבחינת התר לבחינת קדשה, דהינו בחינת משבת לשבת שהוא בחינת שלמות הקדשה של שמירת הברית, בחינת קדש עצמך במתר לך: וזה ידוע שיש לכל בחינה ומדרגה בפני עצמה כל המדרגות, על-כן אפלו בעברות, חס ושלום, יש בחינת הסתרה אחת ובחינת הסתרה בתוך הסתרה, דהינו בחינת תרגום ובחינת רע לגמרי כנ"ל. ועל-כן עבר ושנה, שאזי הוא בחינת הסתרה אחת, על-כן הוא בבחינת התרה לו, שהיא בחינת תרגום, שהיא בחינת הסתרה אחת כנ"ל. ה' ישמרנו, אמן: