ליקוטי הלכות · יורה דעה א · מאכלי עכו"ם ב
התאמת הקריאה
ענין אסור מאכלי עכו"ם, דהינו אסור בשולי עכו"ם שאפלו מאכל התר שנתבשל על-ידי עכו"ם אסור באכילה
על-פי מה שאמר רבנו זכרונו לברכה, במאמר תקעו בחדש שופר, המתחיל מתוכחה, עין שם היטב בלקוטי תנינא, סימן ח): והנה איתא שם, כי יש מזונא דגופא ויש מזונא דנשמתא, שהוא הריח. ועל-ידי מזונא דגופא מגדילין, חס ושלום, עקב דסטרא אחרא, שעל ידו נחלש מזונא דנשמתא, שהוא היראה והריח. והתקון לזה בחינת הקול קול יעקב שהוא משקה את הגן, בבחינת ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. שהוא בחינת קול, בחינת נשאו נהרות קולם. ועל-ידי-זה הקול גדלים כל היראות והריחות שהם מזונא דנשמתא בבחינת את קולך שמעתי בגן ואירא. ועל ידו נכנע עקב דסטרא אחרא בבחינת וידו אוחזת בעקב עשו. ועל-ידי הקול יכולין להוכיח בבחינת הרם כשופר קולך והגד וכו'. כי מי שאינו ראוי להוכיח יוכל לעורר את הריח רע של המעשים רעים על-ידי תוכחתו, אבל כשזוכה לזה הקול, אזי הוא ראוי להוכיח, כי אזי הוא מוסיף ונותן ריח טוב על-ידי קול תוכחתו, כי על-ידי-זה הקול גדלים כל ריחות שהם מזונא דנשמתא, עין שם כל זה היטב:
והנה הכלל, שעל-ידי מזונא דגופא, נחלש מזונא דנשמתא. ואם כן לכאורה תמוה; איך התר לנו לאכל, הלא על-ידי מזונא דגופא נחלש מזונא דנשמתא, חס ושלום?! אך באמת ישראל קדושים כל אכילתם, אפלו מאכל הגוף שלהם, הוא בחינת מזונא דנשמתא, כי הם מקדישים עצמן באכילתם לאכל בקדשה ובטהרה ומברכין על כל דבר תחלה וסוף שהוא בחינת הקול קול יעקב, שעל-ידי-זה מכניעין עקב דסטרא אחרא. ואזי כל אכילתם ושתיתם הוא בבחינת מזונא דנשמתא. ועקר תקון האכילה שתהיה בבחינת מזונא דנשמתא הוא על-ידי בחינת שבת, הינו כי אנחנו עם בני ישראל צריכין שתהיה כל אכילתנו אפלו בששת ימי החל לכבוד שבת. כמו שאמרו על שמאי הזקן, שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. ואכילת שבת הוא כלו קדש ואין להסטרא אחרא אחיזה בו. וכל האכילה של שבת, הוא בחינת מזונא דנשמתא ולא מזונא דגופא כלל, כי אכילת שבת היא ענג שבת. וענג שבת זה בחינת נהר היוצא מעדן להשקות את הגן, שזהו בחינת "ענג" שבת, שהוא, ע'דן נ'הר" ג'ן, שהם בחינת שלש סעדות של שבת, כמובא בזהר הקדוש. נמצא, שכל אכילת שבת, שהוא ענג שבת, הוא בחינת נהר היוצא מעדן להשקות את הגן, שהוא בחינת קול הנ"ל שעל ידו גדלים כל הריחות. ועל ידו נכנע מזונא דגופא ומתגבר מזונא דנשמתא, שהוא הריח. ועל-כן כל אכילת שבת הוא בבחינת מזונא דנשמתא, שהוא הריח הנמשך על-ידי נהר יוצא מעדן וכו', שהוא הוא בחינת אכילת וענג שבת כנ"ל. וזה בחינת קול יעקב, כי ענג שבת הוא בבחינת יעקב שכלול משלשה אבות, שהם בחינת שלש סעדות של שבת, בבחינת וקראת לשבת ענג והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכו' וכמובא. וזה בחינת ההדס של שבת, כי הדס הוא ענף עץ עבת שהוא שלשה בדים, שהוא בחינת יעקב, כמובא. ועל-כן ההדס יש לו ריח טוב בחינת יעקב, שהוא בחינת קול, שמשם הריח, בחינת ראה ריח בני, הנאמר ביעקב כנ"ל. ועל-כן מריחין אותו בשבת, כי אז זוכין לבחינת נהר היוצא מעדן וכו', שהוא בחינת ענג שבת, שהוא בחינת יעקב, בחינת קול הנ"ל שמשם הריח. ועל-כן מריחין ההדס בשבת כנ"ל. וזה בחינת השבע קולות שאנו אומרים בשבת, גם אנו אומרים, "נשאו נהרות קולם" תהלים צג, ג) בשבת, כי בשבת זוכין לבחינת קול הנ"ל. נמצא, שאכילת שבת הוא בחינת מזונא דנשמתא וכו' כנ"ל. וזה בחינת תבשיל של שבת ריחו נודף. 'ריחו נודף' דיקא, כי יש לו ריח טוב הנמשך מנהר יוצא מעדן, שהוא ענג שבת כנ"ל. ועל-כן הוא בבחינת מזונא דנשמתא, שהוא הריח כנ"ל. ועל-ידי שאנו ישראל עם קדוש, ממשיכין קדשה של שבת לששת ימי החל, כי מההוא יומא מתברכין כל שית יומין וכו'. ועל-כן כל אכילתנו בששת ימי החל הוא בבחינת מאכל שבת, כי צריכין לאכל תמיד לכבוד שבת כנ"ל. ואזי נתתקן אכילת ימי החל גם כן בבחינת מזונא דנשמתא על-ידי שאוכלין לכבוד שבת, שאז הוא בחינת מזונא דנשמתא כנ"ל. וזה בחינת אסור מאכלי עכו"ם, דהינו בשולי עכו"ם שאסרו לנו רבותינו זכרונם לברכה שאפלו מאכל התר נאסר כשהעכו"ם מבשלו, כי כל דבר צריך תקון וברור אחר ברור, עד שיהא ראוי לאכילה, וזה בשול המאכלים, כי רב המאכלים אינם ראויים לאכילה עד אחר הבשול, כי המאכלים צריכים להתברר בברור אחר ברור עד שיהיו ראויים לאכילת אדם. וכל זה מחמת חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, שהוא בחינת מזונא דגופא, שעל-ידי-זה נתגבר עקב דסטרא אחרא. ואזי נתערבו כל הדברים עד שאי אפשר לאכל שום דבר כי אם אחר כמה ברורים, כי אין הטוב שבמאכלים נתגלה עד אחר ברור. וזה בחינת הבשול כדי לכלות הרע הנאחז באותו המאכל ולזכך ולברר הטוב. כי הרע נאכל ונכלה על-ידי האש, כי מהאש יצאו והאש תאכלם. ועל-כן צריכין שיהיה הבשול על-ידי ישראל דיקא, כי האש הוא סטרא דדין הקשה אשר משם יניקת הסטרא אחרא, בחינת אש של גיהנום ששם דנין על כל העברות. נמצא, שבגיהנום הוא הריח רע של כל העברות, כי את זה לעמת זה, כמו שבגן עדן שם גדלים כל הריחות על-ידי נהר היוצא מעדן להשקות את הגן כנ"ל, כמו כן להפך בגיהנום שהוא לעמת הגן עדן, שם הם כל הריחות רעות של כל העוונות. ועל-כן כשהעכו"ם מבשל המאכל באש שלו אזי לא די שאינו מברר הטוב מהרע, אף גם הוא מוסיף ריח רע בהמאכל על-ידי האש שלו שהדליק, כי האש של העכו"ם הוא בחינת אש של גיהנום אשר משם שרשם, מסטרא דעשו. ועל-כן על-ידי האש שלהם שהוא בחינת אש של גיהנום ששם כל הריחות רעות כנ"ל. על-כן על-ידי-זה הם מוסיפים ריח רע בהמאכלים ועל-כן כל המאכלים שמתבשלים על ידם הוא בחינת מזונא דגופא ממש ולא מזונא דנשמתא כלל, כי אין בהם שום ריח טוב, רק אדרבא, הם מוסיפים ריח רע על-ידי הבשול שלהם כנ"ל, אבל ישראל עם קדוש הם מתקנים המאכל ומבררים הטוב ומכלים את הרע על-ידי הבשול שלהם שמבשלין באש של ישראל, כי אנו ממשיכין קדשת שבת על האש שלנו כדי להמתיקו שלא יהיה בבחינת אש של גיהנום. רק יהיה בבחינת אש של הקדשה, שאין להסטרא אחרא אחיזה בו, רק אדרבא, זה האש הוא שורף ומכלה אותם בבחינת מאש יצאו והאש תאכלם, כי תכף כשהשבת יוצא ונכנסין ששת ימי החל, אזי אנו מבדילין ומברכין על האש כדי להמתיקו שלא יתאחז בנו אש של גיהנום, חס ושלום, שמתעורר בימי החל, כי בשבת אין להאש של גיהנום שום שליטה כלל ועל-כן תכף אנו מברכין בשעת ההבדלה על האש, שעל-ידי-זה אנו ממשיכין קדשה של שבת לששת ימי החל, שזהו בחינת הבדלה, כמובא בכונות, ואזי נמשך הארה מקדשה של שבת גם על בחינת האש שלנו שלא יהיה בבחינת אש של גיהנום, חס ושלום, רק בבחינת אש דקדשה כנ"ל. וזה בחינת אין מברכין אלא על האור ששבת, ששבת דיקא, דהינו שנמשך עליה הקדשה של שבת, כי על-ידי שלא פגמו בכבוד שבת, חס ושלום, על-ידי-זה האש, דהינו שלא נדלק זה האש בשבת, על-ידי-זה נמשך עליה קדשה של שבת כנ"ל. וזה בחינת ברכת הריח שמברכין במוצאי שבת קדם ברכת האש. כדי להמשיך בחינת ריח של שבת לימי החל, שעל-ידי-זה נתתקנין מאכלי חל גם כן בבחינת מזונא דנשמתא כנ"ל. וזה בחינת סעדת מוצאי שבת, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שהוא ללוות השבת קדש כדי להמשיך מקדשת שבת לכל המאכלים של חל, שיהיו בבחינת מאכל שבת שהוא מזונא דנשמתא כנ"ל. וכמו שמובא במשנת חסידים, שזהו טעם סעדה זו כדי להמשיך מקדשת שבת למאכלי חל, עין שם, הינו כנ"ל:
נמצא, שגם האש של ישראל נמשך עליה מקדשת שבת על-ידי ברכת בורא מאורי האש שמברכין במוצאי שבת כנ"ל. ועל-כן המאכלים שאנו מתקנין אצל האש הם בבחינת מזונא דנשמתא, כי נמשך עליהם ריח טוב מקדשת שבת שהוא בחינת ריח כנ"ל. אבל כשהעכו"ם מבשלין המאכל, אזי אדרבא, הוא מוסיף בהמאכלים ריח רע על-ידי האש שלו שהוא מבשל בו, כי הוא בחינת אש של גיהנום ששם כל הריחות רעות כנ"ל. וזהו בעצמו בחינת התוכחה שכתב רבנו ז"ל שם במאמר הנ"ל; שעל-ידי תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח הוא מעורר ריח רע וכו', אבל מי שהוא ראוי להוכיח, דהינו כשזוכה לקול יעקב הנ"ל, אזי מוסיף ריח טוב וכו', עין שם, כי גם הבשול שמבשלין ומתקנין המאכל הוא בחינת תוכחה, כי כמו שמוכיחין את האדם להחזירו למוטב, לבער ולכלות ממנו הרע ולגלות הטוב. וכשאינו שומע לקול מוכיחו ואינו שב בתשובה, חס ושלום, אזי מוכיחין אותו אחר כך ביסורין או בגיהנום לבער ממנו הרע. כמו כן אנו מתקנין המאכלים על-ידי הבשול כדי לבער הרע הנאחז בהטוב המלבש בהמאכל, דהינו הניצוצות הקדושים והנשמות המגלגלים והמלבשים שם. נמצא, שהבשול הוא לבער ולכלות הרע ולגלות הטוב, שזהו בחינת תוכחה. ועל-כן צריכין שיהיה הבשול על-ידי ישראל דוקא, שהם זוכין להמשיך קול הנ"ל על-ידי קדשה של שבת שממשיכין לימי החל כנ"ל, שעל-ידי בחינת קול הזה יכולין להוכיח כנ"ל, כי אזי מוסיפין ריח טוב על-ידי תוכחתו כשזוכין לקול הנ"ל וכמו כן ממש בבשול כנ"ל. אבל העכו"ם שאינם זוכין לשבת, ואינם זוכין לבחינת קול הנ"ל, אזי על-ידי בשול שלהם הם מוסיפים ריח רע כמו המוכיח שאינו ראוי שהוא מעורר הריח רע על-ידי תוכחתו, מחמת שאינו זוכה לבחינת קול הנ"ל:
נמצא, שבשול ותקון המאכלים צריך להיות על-ידי ישראל דוקא, שהם בני יעקב שזכה לקול ולריח הנ"ל, ולא על-ידי עכו"ם שהם מסטרא דעשו שהוא ההפך ממש כנ"ל. ועל-כן בשעה שהביא יעקב המאכלים לאביו נאמר שם, "הקול קול יעקב וכו'. ויאמר ראה ריח בני כריח שדה" שנכנס עמו ריח גן עדן, כי בהמאכלים של יעקב, שם מרגישין ריח גן עדן הנמשך מקול הנ"ל, כי המאכלים שלו נתתקנים ונתבשלים בבחינה זו כנ"ל. ולהפך כשנכנס עשו עם המאכלים שלו, נכנס עמו הגיהנום, כמו שנאמר, "ויחרד יצחק וכו'", כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, כי עם המאכלים דיקא שהביא עשו נכנס הגיהנום, כי המאכלים שלו נתתקנו ונתבשלו על-ידי בחינת אש של גיהנום. ועל-כן נכנס עמו הגיהנום בעת שהביא המאכלים דיקא. וזה שהזהיר אותו אביו, "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי". ואיתא בזהר הקדוש, 'כאשר אהבתי', מפקודין דעשה ולא מפקודין דלא תעשה. 'מטעמים' דיקא, כי המטעמים ממש שצוה לו לעשות, דהינו המאכלים, הזהיר אותו שיהיו מפקודין דעשה ולא מפקודין דלא תעשה, הינו שיתקן ויבשל המאכלים לעשות אותם מטעמים על-ידי בחינת ריח גן עדן, שהוא בחינת פקודין דעשה, ששם הריח טוב מכל המצוות. ולא יבשל אותם לעשות אותם מטעמים מפקודין דלא תעשה, הינו על-ידי אש של גיהנום, ששם הריח רע מכל הלא תעשה וכנ"ל:
ועל-כן חנניה מישאל ועזריה שנזהרו ממאכלי עכו"ם לא שלטה בהם אשכ, כי מאכלי עכו"ם הם מסטרא דאש הקשה, אש של גיהנום. ועל-כן על-ידי שנזהרו מזה, לא שלטה בהם אש. וזה שנאמר, "וריח נור לא עדת בהון". 'ריח' דיקא, הינו בחינת הריח הרע של המעשים רעים שהם בתוך האש הקשה, אש של גיהנום כנ"ל. ועל-ידי שנזהרין ממאכלי עכו"ם, לא היה לזה הריח שום שליטה בהם כנ"ל:
וזה בחינת מה שהיו רגילין להביא מגמר להריח אחר הסעדה, כדי שתהיה הסעדה נכללת בבחינת מזונא דנשמתא שהוא הריח כנ"ל:
ועל-כן כלי סעדה שיוצאין מרשות עכו"ם צריכין טבילה, כי הטבילה במקוה, או במעין הוא בבחינת נהר היוצא מעדן וכו'. ועל-ידי-זה מטהרין הכלים היוצאין מרשותן שיהיו ראויין לאכל בהם מאכל ישראל, דהינו שיהיה המאכל הנאכל בהם בבחינת מזונא דנשמתא על-ידי שנטהרו הכלים מזהמת העכו"ם שהם מסטרא דגיהנום, על-ידי טבילה במקוה שהיא בחינת נהר היוצא מעדן, שמשם כל הריחות טובות, שהוא בחינת מזונא דנשמתא כנ"ל:
וזה בחינת אסור יין נסך שגזרו חז"ל על סתם יינם. ואפלו יין שלנו שנגע בו העכו"ם אסור בשתיה ובהנאה מדינא. על-פי המאמר "תקעו ג" הנזכר לעיל, עין שם היטב, כי מזונא דנשמתא ומזונא דגופא הם בחינת נשמה וגוף, יעקב ועשו, רוחניות וגשמיות, שבת וששת ימי החל, ריח טוב והפוכו, בחינת הקול קול יעקב והידים ידי עשו. כי עקר מזון וחיות הנשמה הוא רק מרוחניות, בחינת ריח שאינו נכנס לגוף כלל. ועקר הריח נמשך על-ידי בחינת קול יעקב והקול הוא בחינת רוחניות שאין בו גשמיות כלל. ולהפך מזון הגוף הגשמי הוא רק מגשמיות גמור. וזה בחינת הידים ידי עשו, כי עשו עקר אחיזתו בעשיה גמורה ששם עקר התגברות החיצוניות, סטרא דעשו, ועל שם זה נקרא עשו מלשון עשיה, כמו שפרש רש"י שם, עין שם בפסוק, "ויקראו שמו עשו", שהוא מלשון עשיה. וזה בחינת והידים ידי עשו, כי הידים הם כלי המעשה ששם אחיזתו בעשיה גשמיות כנ"ל, הינו בפסלת העשיה שהוא הריח רע של מזונא דגופא אחר שנתברר הטוב ממנו שהוא מזונא דנשמתא, אזי הפסלת הגמור שהוא גשמיות המאכל שנשאר אחר שנתברר הרוחניות ממנו, אזי הוא מעלה ריח רע. וזהו בחינת סטרא דעשו, בחינת מזונא דגופא שבא מסטרא דעשו בבחינת המובא בתקונים. ועל האי גופא אתמר, מאין באת? מטפה סרוחה. סרוחה ממש, בחינת ריח רע שהוא סטרא דעשו, שהוא לעמת יעקב, שהוא בחינת ריח טוב שנמשך על-ידי קול יעקב כנ"ל. ואנחנו צריכין לפרש עצמנו מסטרא דגופא, סטרא דעשו. וזה בחינת אסור היין כשנגע בו העכו"ם, כי היין הוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, סחטה ענבים ונתנה לו. ועל-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה יומא עו), זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש. הינו בחינת עץ הדעת טוב ורע. ועל-כן צריכין לזהר מאד בשתית היין שיהיה במדה ולשתותו בקדשה ובטהרה. ואזי כשזוכה בו נעשה ראש, הינו שנתרומם דעתו ומחו על-ידי היין. והמח והדעת הוא הנשמה, כמו שנאמר, "ונשמת שדי תבינם", כמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה, בכמה מקומות. נמצא, שנתחזק ונתרומם הנשמה על-ידי היין, כי יין לארמא קלא זהר הקדוש, שמיני לט). נמצא, שעל-ידי היין מגיעין לבחינת הקול בחינת קול יעקב שעל ידו גדלין כל הריחות שהם מזונא דנשמתא, ועל-כן נתרומם הדעת, שהוא הנשמה על-ידי היין, כי על-ידי היין מעוררין הקול הנ"ל שעל ידו גדלין כל הריחות שהם חיות ומזון הנשמה כנ"ל. וזה בחינת אין אומרים שיר אלא על היין. שיר זה בחינת הקול הנ"ל, שהוא קול הנגון והשיר של לעתיד, שמשם נמשכין כל השירות, אשר על-ידי קול השיר הזה נמשך מזונא דנשמתא כנ"ל. וכל זה כשהיין בקדשה בחינת זכה נעשה ראש. ולהפוך, חס ושלום, לא זכה נעשה רש, ועניות ודלות נמשך מבחינת פגם רגלין, בחינת רגליה יורדות מות, כי עני חשוב כמת. כמובא בכמה מקומות. ועל-כן עקר הרשות והדלות הוא על-ידי בחינת התגברות עקב עשו, חס ושלום, כי אין דבר שמביא יללה על האדם כמו היין, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, יללה הוא הפך שיר, הפך קול יעקב הנ"ל שהוא קול של שיר הנ"ל, כי כשאין זוכה בהיין נהפך לו, חס ושלום, לבחינת יללה הפך קול של שיר הנ"ל, שהוא בחינת מזונא דנשמתא. ואזי הוא בבחינת מזונא דגופא, בחינת בעצבון תאכלנה, בחינת עצבות ויללה הפך שיר הנ"ל. נמצא, שהיין הוא בבחינת עץ הדעת טוב ורע, שהוא כלול משניהם; מסטרא דיעקב ומסטרא דעשו, בחינת ריח טוב וריח רע, מזונא דנשמתא ומזונא דגופא כנ"ל:
כי איתא שהיין הוא נמשך מבחינת יצחק שהוא בחינת גבורות ומשם אחיזת היין. ומבחינת יצחק יונקים שניהם; יעקב ועשו, כמו שנאמר, "ואלה תולדות יצחק יעקב ועשו", אך שם בשרשו בבחינת יצחק הוא כלו טוב ואין שם שום רע כלל, חס ושלום, ועקר תולדות יצחק הוא רק יעקב לבד, כמו שנאמר, "כי ביצחק יקרא לך זרע", 'ביצחק' ולא כל יצחק, כי עקר זרע יצחק הוא רק יעקב לבד, ועשו אינו נקרא בשם זרע יצחק כלל. רק אחר כמה השתלשלות משתלשל אחיזה לסטרא דעשו משם מבחינת גבורות יצחק. ועל-כן היין שהוא משתלשל ונאחז מבחינת יצחק הוא כלול משני הבחינות הנ"ל בחינת יעקב ועשו. ועל-כן צריכין לזהר בשתית היין, לשתותו בקדשה גדולה מאד שיהיה עולה ונכלל בבחינת יעקב, לעורר על ידו את הקול קול יעקב בבחינת יין לארמא קלא כנ"ל, כי באמת הקול הזה הוא בחינת קול דנפיק משופר בבחינת הרם כשופר קולך, ושופר זה בחינת יצחק, בחינת שופר של איל, אילו של יצחק ומשם נמשך זה הקול הנ"ל. ועל-כן על-ידי היין שהוא מבחינת יצחק, על ידו נתעורר הקול הזה, כי משם נפיק הקול בחינת קול דנפיק משופר, בחינת הרם כשופר קולך. ועל-כן על-ידי קול זה דיקא יכולין להוכיח כי על-ידי קול זה כל המעשים, שהוא מוכיחם עליהם, הם מעלין ריח טוב בבחינת נרדי נתן ריחו, בחינת זדונות נתהפכין לזכיות, כי זה הקול נפיק משופר שהוא בחינת בינה עלמא דאתי, ששם המתקת הדינים בשרשם ושם הוא בחינת סליחת עוונות בחינת יום הכפורים, הינו בחינת זדונות נתהפכין לזכיות, כי העוונות שהם סטרא דעשו דינא קשיא דסטרא אחרא שנאחז מדינא קדישא שמשתלשל משם מבחינת בינה דמינא דינין מתערין, הם נמתקין בשרשן, כי אין הדין נמתק אלא בשרשו, הינו בבחינת בינה, בחינת יום הכפורים, בחינת שופר, שמשם נפיק הקול הנ"ל. ועל-כן על-ידי קול זה דיקא יכולין להוכיח, כי אזי כשזוכה לזה הקול דנפיק משופר אזי כשמוכיחם ומעורר הריח של המעשים רעים שהוא מוכיחם עליהם, אזי אין המעשים רעים מעלין ריח רע, חס ושלום, רק אדרבא, הם מעלין ריח טוב בחינת נרדי נתן ריחו, כי הזדונות נתהפכין לזכיות בחינת המתקת הדינים בשרשם:
וזה בחינת מה שאמר רבנו, זכרונו לברכה, שם במאמר הנ"ל; שלעתיד יהיה ההנהגה על-ידי השגחה ונפלאות ויתבטל הטבע. ואז יתער השיר הנ"ל, שהוא שיר של נפלאות, אשר על-ידי קול השיר הזה יכולין להוכיח, עין שם היטב בסוף המאמר הנ"ל, כי באמת אין שום טבע כלל בעולם, רק ה' יתברך מנהיג עולמו ברצונו וכמצביה עבד בחיל שמיא וארעא, רק עקר בחינת הטבע הוא מה שה' יתברך ברא את העולם בתכונה כזו ובסדר הזה, שיהיו כל הגלגלים וכל תכונות השמים והארץ וכל צבאם וכל עולמות עליונים ותחתונים, כלם יהיו תלויים על האדם בעל בחירה שבעולם השפל הזה; לתקן או לקלקל, חס ושלום, שכאשר האדם מתקן מעשיו ומסגל מצוות ומעשים טובים, אזי הוא מביא הארה גדולה ותקון גדול בכל העולמות. ולהפך על-ידי מעשים רעים, חס ושלום, הוא מקלקל ופוגם בכל העולמות. וזה הוא נקרא בחינת הנהגה הטבעית, כי בטבע זו ברא ה' יתברך את כל הבריאה כלה מראש ועד סוף שיהיה הכל מתנהג על-ידי התורה הקדושה המסורה בידינו. וכאשר יטה האדם מדרכי התורה הקדושה, חס ושלום, אזי יהיה פגם וקלקול בכל העולמות, חס ושלום, אבל תשובה קדמה לעולם, כי תשובה היא בחינת למעלה מכל העולמות אשר בבחינת תשובה שהוא בחינת עלמא דאתי אין שום פגם של שום עברה מגיע לשם. ועל-כן על כל העברות שבתורה מועיל תשובה, כי על-ידי תשובה זוכה לבחינת עלמא דאתי שהיא שרש התשובה, ושם אין שום פגם מגיע ושם נתתקנין כל העוונות בבחינת זדונות נתהפכין לזכיות, בחינת המתקת הדינים בשרשם. וזה בחינת ההנהגה של לעתיד שאז יתבטל הטבע לגמרי. ואז יתנהג העולם על-ידי בחינת נפלאות למעלה מהטבע, הינו שאז לעתיד שאזי יהיה כלו שבת, כלו תשובה, ואז יהיו כל העוונות נתהפכין לזכיות, זה בחינת הנהגה של נפלאות למעלה מהטבע, כי על-פי הטבע הוא שהעברה, חס ושלום, פוגמת בכל העולמות כנ"ל, כי זה בחינת טבע, אבל לעתיד בעלמא דאתי אזי לא יהיה שום פגם משום עברה שבעולם, כי כל הפגמים של כל העברות יתהפכו לזכיות וזה בחינת נפלאות הפך הטבע כנ"ל. ואזי יתער השיר הנ"ל שהוא שיר של נפלאות שעל-ידי קול השיר הזה כל המעשים רעים מעלין ריח טוב בבחינת נרדי נתן ריחו כנ"ל. ועל-כן מצינו שעל-ידי שירה הוא סליחת עוונות, כמו שאמרו רבותינו זכרונו לברכה בשירת דבורה; שעל-ידי השירה נסלחו עוונותיהם, כי כל השירות אפלו השירות של עכשיו נמשכין משיר שלעתיד. ועל-כן על-ידי השירה נסלחין העוונות בבחינת זדונות נתהפכין לזכיות שיהיה לעתיד כשיתער השיר הזה, שהוא שיר של נפלאות, שמשם מקבלין כל השירות כנ"ל: ענין קטרת:
וזה בחינת קטרת, כי עקר הקטרת הוא לברר הניצוצות מעמקי הקלפות, מתקף העשיה, כמובא. ואזי גם הניצוצות שהיו בעמקי הקלפות הם מעלין ריח טוב בבחינת קטרת שהוא ריח טוב, כי עקר התקון של כל הניצוצות הוא על-ידי ריח טוב, שהוא מזונא דנשמתא: ענין חלבנה שבקטרת: וזה בחינת חלבנה שבקטרת, כי חלבנה ריחה רע בחינת מעשים רעים, בחינת אחיזת הקלפות שבעשיה שהם בבחינת ריח רע כנ"ל. ועל-ידי הקטרת גם הם מעלין ריח טוב בבחינת זדונות נתהפכין לזכיות כנ"ל. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אצל קטרת; שהקול יפה לבשמים, כי על-ידי הקול גדלים כל הריחות כנ"ל. ועל-ידי הקול גם המעשים רעים, בחינת חלבנה מעלה ריח טוב, בבחינת נרדי נתן ריחו הנ"ל. דוק היטב במאמר "תקעו" הנ"ל ותבין הדברים): ענין קטרת של יום הכפורים: וזה בחינת קטרת של יום הכפורים, שביום הכפורים היו מוסיפין על הקטרת שבכל יום, כי אז הוא סליחת עוונות שהוא בבחינת קטרת כנ"ל:
וזהו בחינת עקר כל העבודות שלנו בכל ששת ימי המעשה. שאנו עוסקים לברר הטוב מן הרע הנאחז בששת ימי המעשה, שהוא בחינת עשיה ששם אחיזתם. ואנו צריכים לברר ולהעלות משם הטוב שהיה כבוש בעמקי הקלפות בבחינת ריח רע להעלותו ולבררו שיעלה ריח טוב, שיהיו ששת ימי המעשה נכללין בקדשת שבת שהוא בחינת ריח טוב כנ"ל. וזה בחינת היין שהוא כלול מכל הבחינות הנ"ל, מבחינת יעקב ועשו כנ"ל. וצריכין לתקנו ולבררו להעלותו לבחינת יעקב, בחינת הקול הנ"ל, בבחינת יין לארמא קלא, שעל-ידי-זה נמשך הריח טוב שהוא מזונא דנשמתא שהוא הדעת ועל-כן נתרומם הדעת על-ידי-זה כנ"ל. וזה בחינת חמרא וריחני פקחין סנהדרין ע), כי על-ידי היין נמשך הריח טוב, שעל ידו נתעלה ונתחזק הדעת שהוא הנשמה כנ"ל. וזה בחינת קדוש והבדלה על היין, כי כשיוצאין מששת ימי החל ונכנסין בקדשת שבת אזי אנו צריכין להמשיך על עצמינו קדשת שבת, הינו להמשיך קדשת שבת על ששת ימי החל, ועל-כן מקדשין על היין. כי היין הוא בחינת עץ הדעת טוב ורע ששם אחיזת בחינת ששת ימי המעשה, וכשמקדשין על היין אזי נמשך הקדשה של שבת לששת ימי המעשה שנאחזין בבחינת יין כנ"ל. כי אזי בקדוש היין נכלל בקדשה של שבת, ואזי אחיזת הרע שהיה בו נתהפך לטוב ומעלה ריח טוב בבחינת נרדי נתן ריחו על-ידי הקדוש, ואז נכללין כל ששת ימי החל בקדשה של שבת, בבחינת ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלקים ביום השביעי, שכלם נכללים ביום השביעי, כי כלם מעלין ריח טוב כנ"ל, ואחר כך כשהשבת יוצא אזי מבדילין גם כן על היין דיקא, כי שם הוא סוד בחינת הבדלה שלא יתאחזו החיצונים והרע הנאחז בששת ימי המעשה וכשמבדילין על היין דיקא, שהוא בחינת עץ הדעת טוב ורע לגרש הרע ולברר הטוב, להמשיך הקדשה של שבת לימי החל שלאחר שבת, שיהיו כלם מעלין ריח טוב, שזהו בחינת הבשמים שמריחין במוצאי שבת כנ"ל. וגם בכניסת שבת נוהגין המדקדקים להריח בשמים והדס, כי צריכין להמשיך קדשת שבת שהיא בחינת ריח טוב לימי החל שלפניהם ולימי החל שלאחריהם, שזה בחינת קדוש והבדלה כנ"ל:
נמצא, שהיין הוא בחינת עץ הדעת טוב ורע ששם הוא סוד הבדלה; להבדיל בין קדש לחל, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, בין סטרא דיעקב לסטרא דעשו, שהוא בין ישראל לעמים, כי קדש וישראל ושבת הוא כלו חד. ולהפך העכו"ם הם בחינת חל, בחינת ששת ימי המעשה, כי ישראל עם קדוש, גם ימי המעשה הם מקדשין בקדשת שבת, ועל-כן הם בבחינת שבת. ועל-כן היין ששם הוא בחינת הבדלה בין יעקב לעשו כנ"ל, על-כן הוא נאסר במגע עכו"ם, 'במגע' דיקא, כי הנגיעה היא בחינת ידים, כי סתם נגיעה בידים, ועל-כן תכף כשהעכו"ם, שהוא סטרא דעשו נוגע ביין, אזי נמשך זה היין לבחינת הידים ידי עשו על-ידי הנגיעה שנוגע בו שהוא בחינת ידים. ואזי הוא אסור לישראל, כי אין אנו רשאין לשתות היין כי אם בבחינת הקול קול יעקב, בבחינת יין לארמא קלא, בבחינת מזונא דנשמתא, אבל כשהעכו"ם נוגע בו אזי הוא נמשך לבחינת הידים ידי עשו, בחינת עשיה, בחינת מזונא דגופא. ואזי הוא אסור לנו, כי אנו צריכין לפרש מסטרא דגופא ולהתדבק לסטרא דנשמתא, סטרא דיעקב כנ"ל, כי מחמת שהיין הוא בבחינת עץ הדעת טוב ורע ושם הוא סוד ההבדלה, על-כן יכולין להטותו לכאן או לכאן. ועל-כן אין שום דבר שיהיה נאסר על-ידי נגיעת העכו"ם כי אם היין, כי היין הוא בסוד ההבדלה כנ"ל. ועל-כן למקום שמכריעין אותו, לשם הוא נמשך. ועל-כן על-ידי נגיעת העכו"ם בו שהוא בחינת ידים, נמשך לבחינת הידים ידי עשו. ואזי הוא אסור לנו כנ"ל: רבותינו, זכרונם לברכה, גזרו על פתן משום שמנן וכו':
וזה בחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, גזרו על פתן משום שמנן, ועל שמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהם, ועל בנותיהן משום דבר אחר, הינו עבודה זרה, כי פת עכו"ם, הינו פת שאפאו עכו"ם באש שלו אסור לנו, כי האש שלהם הוא בחינת אש של גיהנום, בחינת ריח רע וכו', כמבאר היטב לעיל בהלכות מאכלי עכו"ם. וזהו בחינת גזרו על פתן משום שמנן, כי שמן הוא בחינת ריח, כמו שנאמר, "לריח שמניך טובים שמן תורק וכו'". בחינת שמן וקטרת ישמח לב. כי שמן טוב הוא בבחינת ריח טוב, בחינת קטרת. ושמנן, הינו שמן שלהם הוא בחינת ריח פגום, בחינת שמן פגום, בבחינת זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, 'יבאיש' דיקא, הינו קלקול הריח שהוא בחינת שמן. וזהו ועל שמנן משום יינן, כי היין שלהם שנגעו בו הם הוא בבחינת הידים ידי עשו שהוא גם כן בחינת ריח רע כנ"ל. נמצא, שכל אלו הם בחינה אחת. ועל-כן גזרו על אחד משום חברו, כי הם בחינה אחת כנ"ל. וזהו ועל יינן משום בנותיהן, כי מבאר במאמר תקעו הנ"ל; שלפעמים הסטרא אחרא יונקת מן הרחמנות והדעת ואזי מתגבר, חס ושלום, תאות נאוף וכו'. וצריכין להכניע זאת על-ידי התפלה של הבעל כח וכו' ואז זוכין לנבואה וזוכין להכניע זהמת הנחש שהוא אמונות כוזביות, עבודה זרה, שבאין על-ידי ערבוב המדמה, עין שם היטב. ואזי זוכין לבחינת הקול הנ"ל, עין שם. והנה באמת הכל קשור זה בזה, כי זה בעצמו שיש להם יניקה מן הדעת, חס ושלום, זה נמשך על-ידי מזונא דגופא, חס ושלום, שהוא בחינת חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע שעל-ידי-זה נתן יניקה, חס ושלום, לבחינת הנחש היה ערום. כי על-ידי מזונא דגופא נחלש מזונא דנשמתא, ואזי נחלש הדעת שהוא הנשמה, חס ושלום, ואזי יש להם יניקה, חס ושלום, ומזה מתגבר תאות נאוף. וכל זמן שאין מכניעין זאת ואין מוציאין יניקתם, אזי מתגבר, חס ושלום, זהמת הנחש שהוא אמונות כוזביות, עבודה זרה. וזה בחינת שגזרו על יינן משום בנותיהן, כי כשפוגמין, חס ושלום, בשתית יינם זהו בחינת פגם אכילת אדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע, שהוא בחינת מזונא דגופא כנ"ל, שעל-ידי-זה נפגם הדעת ומשם בא תאות נאוף כנ"ל. וזהו שגזרו על יינן משום בנותיהן כנ"ל. וזהו ועל בנותיהן משום דבר אחר, הינו עבודה זרה שהוא זהמת הנחש, אמונות כוזביות, שהוא מתגבר כל זמן שאין מכניעין תאות נאוף על-ידי הבחינות המבארים שם במאמר הנ"ל, שעל-ידי-זה זוכין להכניע ולבטל זהמת הנחש, אבל להפך, חס ושלום, כשאין מכניעין זאת ואין מוציאין הדעת משם, חס ושלום, ואזי מתגבר תאות נאוף, חס ושלום, על-ידי בחינת והנחש היה ערום, אזי מתגבר, חס ושלום, זהמת הנחש, הינו אמונות כוזביות, עבודה זרה. וזהו ועל בנותיהן משום דבר אחר כנ"ל, עין שם במאמר הנ"ל היטב ודוק היטב שם וכאן להבין הדברים לאשורן. נמצא שפגם אדם הראשון היה בבחינת שהגביר מזונא דגופא על-ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע. ועל-כן נאמר שם תכף, "את קולך שמעתי בגן ואירא", הינו הקול הנ"ל שהוא התקון לזה, כמבאר שם, עין שם היטב, ברוך ה' לעולם, אמן ואמן: ענין שנקרא "יין נסך":
ועל שם זה נקרא יין נסך, לשון כי נסך ה' עליהם רוח תרדמה. לשון ערבוב המדמה שהוא בחינת תרדמה, שזהו בחינת זהמת הנחש, אמונות כוזביות, עבודה זרה, שבא על-ידי פגם יין נסך כנ"ל, אבל כשהיין הוא משמר ממגע עכו"ם, הוא בבחינת יין המשמר בענביו מששת ימי בראשית, שהוא יין המשמר לעתיד שאז יתער הקול של שיר הנ"ל, כי היין מעורר הקול בחינת יין לארמא קלא כנ"ל, שעל-ידי הקול הזה גדלים כל הריחות שהם מזונא דנשמתא, שזה בחינת חמרא וריחני פקחין כנ"ל: