ליקוטי הלכות · יורה דעה א · עבודת אלילים ג
התאמת הקריאה
עבודת אלילים של עכו"ם יש לה בטול ושל ישראל אין לה בטול עולמית. ולענין אסורה בתחלה הוא להפך, כי עבודה זרה של עכו"ם נאסרה מיד ושל ישראל אינה נאסרה עד שתעבד, כמבאר ביורה דעה, עין שם:
על-פי התורה "אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא" וכו' בסימן כה, עין שם. והכלל, כי צריך כל אדם להוציא את עצמו מהמדמה ולעלות אל השכל וכו', כי הכח המדמה הוא כח הבהמיות שמשם כל התאוות והבלבולים שהם הקלפות הקודמין לפרי וכו'. ואי אפשר להכניע הקלפות, דהינו הדמיונות והמחשבות והתאוות והבלבולים שבכל מדרגה, שכלם הם בחינת כח המדמה, אי אפשר להכניעם כי אם על-ידי גדלת הבורא, דהינו על-ידי התגלות הגונין שבכסף וזהב, שזה זוכין על-ידי צדקה שנותנין לעני הגון, שעל-ידי-זה נתגלין ומאירין הגונין עלאין המלבשים בכסף וזהב שהם עקר גדלת הבורא, וגונין עלאין המלבשין בכסף וזהב, אין מאירין אלא אצל ישראל, כי שם מקומם בבחינת ישראל אשר בך אתפאר וכו', אבל כל זמן שהכסף וזהב אצל העכו"ם אזי הגונין נעלמין אורם ואינם מאירין, כי אין שם מקומם, כי אין מקומם אלא אצל איש הישראלי בבחינת ישראל אשר בך אתפאר, כי שם פאר הגונין וכו', עין שם כל זה היטב: כי עקר כח העבודה זרה מה שיש כח ביד האדם לעשות עבודה זרה ולאסרה בהנאה ולהטעות בה את הבריות, זה נמשך רק מפגם הגונין הנ"ל, שעל-ידי-זה מתגבר הכח המדמה, דהינו שמתגבר הרע שבמדמה שהוא בלבול המדמה, שמשם נמשכין כל הטעיות של כל העבודות זרה שבעולם, כמבאר בדברי אדוננו, מורנו ורבנו, זכרונו לברכה, במקום אחר, בהתורה "תקעו" סימן ח בלקוטי תנינא; שכל המנחשים והקוסמים וכל אמונות כוזביות, הכל מבלבול המדמה, עין שם. ובלבול המדמה הוא בחינת פגם הגונין הנ"ל, כי הא בהא תליא כנ"ל, הינו מי שזוכה לתן צדקה מממונו כראוי, שעל-ידי-זה מאיר הגונין שיש במעות, בכסף וזהב שהם עקר גדלת הבורא יתברך ונתגלה אלקותו יתברך ואז נכנע המדמה וזוכה לעלות אל השכל, ואז נתבטלין לגמרי כל הכפירות ואמונות כוזביות והתאוות והקלפות וכו' הנמשכין מבלבול המדמה כנ"ל. וכמו כן להפך מי שאינו משתדל לגלות ולהאיר הגונין שבממון ואינו נותן צדקה, אדרבא, רודף כל היום אחר תאות ממון, ואזי נעלמין ונסתתרין הגונין שבממון ואינם מאירין וכל מה שנתעלמין הגונין יותר כמו כן מתגבר הכח המדמה ביותר, כי כשזה קם זה נופל. וכן להפך כנ"ל. וכשמתגבר המדמה על השכל, חס ושלום, משם באין כל האמונות כוזביות שבאין מבלבול המדמה כנ"ל. ומשם נמשכין כל העבודה זרה שבעולם, כי כל העבודה זרה כל אחיזתם מבחינת כסף וזהב, כמו שנאמר, "עצביהם כסף וזהב", וכתיב, "עצבי הגוים כסף וזהב וכו'" וכמו שנאמר, "ודי זהב וכו'", כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, וכמו שנאמר, "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל", הינו מחמת שבקדשה עקר התגלות אלקותו וגדלתו יתברך הוא על-ידי התגלות הגונין שבכסף וזהב כנ"ל. כמו כן להפך את זה לעמת זה עשה אלקים; שמי שפוגם בהממון ואינו מגלה הגונין המאירין בהם שהם גדלת הבורא יתברך, אזי מתגבר בו המדמה כנ"ל ומטעהו מהפך אל הפך, שעושה מהכסף והזהב אלהים אחרים וכל זה מפגם נפילת והעלמת הגונין כנ"ל, כי מחמת שבהכסף והזהב מלבשין גונין עלאין שהם עקר גדלת הבורא יתברך והתגלות אלקותו יתברך, על-כן כשנפגם הכסף והזהב אצלם אזי הם נאחזין מאלו הגונין הנפולין ועושין מהם עבודה זרה אלהים אחרים, מחמת שבשרשם אלו הגונין הם גבוהים מאד והם התגלות אלקותו יתברך כנ"ל. וזה שנאמר, "ובכל מקום מקטר ומגש לשמו", דקרו ליה אלקא דאלקיא. כי שרש העבודה זרה הוא מניצוצי הקדשה של הגונין עלאין שנפלו אצלם כנ"ל. ומחמת שאלו הגונין שבכסף וזהב אין מקומם אלא אצל איש הישראלי כנ"ל, על-כן עבודה זרה של ישראל חמורה ביותר ואין לה בטול עולמית, אבל עבודה זרה של עכו"ם יש לה בטול, כי העבודה זרה של עכו"ם אין לה כח ויניקה מן הקדשה כל כך, על-כן עבודה זרה שלהם יש לה בטול, אבל עבודה זרה של ישראל אין לה בטול, כי אצל ישראל עקר מקור הגונין כנ"ל. וכשישראל פוגם, חס ושלום, ועושה עבודה זרה יש לה יניקה מהגונין ביותר כנ"ל, על-כן היא חמורה מאד ואין לה בטול עולמית, כי עקר כח העבודה זרה מנפילת הגונין הנ"ל שהם התגלות אלקות ועקר הגונין הם רק אצל ישראל וכנ"ל:
ועל-כן בתחלת אסורה של עבודה זרה בשעה שנעשית עבודה זרה הוא להפך שהעבודה זרה של העכו"ם אסורה מיד, ושל ישראל אינה אסורה עד שתעבד, כי באמת ישראל רחוקים לגמרי מהעבודה זרה, כי ישראל בכלל הם בבחינת הארת הגונין, בבחינת אור השכל האמת דקדשה והעכו"ם הם בבחינת כח המדמה, כי יש באדם כח השכל וכח המדמה. וזה הכח המדמה הוא גם כן כח מהשכל, דהינו כח התחתון של השכל שהוא הכח המדמה והמציר בדעתו כל הדברים הגשמיים וכל המלאכות, והוא מביא כלם לתוך המח והשכל. ומי שיש לו כח השכל האמתי הוא צריך להגביר השכל על המדמה, דהינו שיפשיט כל דבר מגשמיותו ויבין מתוכו גדלת הבורא יתברך עד שיפשיט דעתו מגשמיות הדבר שנצטיר בדעתו, שהוא בחינת המדמה, וישוב לכח השכל האמת לכלל באין סוף שהוא הבורא יתברך, כי זה עקר השכל האמת לדעת ולהכיר אותו יתברך, לבטל כח המדמה המלבש בגשמיות העשיה ולעלות אל השגת השכל האמתי, להכיר את הבורא יתברך שהוא למעלה מכל התמונות והדמיונות שבכח המדמה שממנו נמשכין כלם, כי כל התמונות והדמיונות נמשכין מהאין סוף, שאין בו תמונה וכמו שמבאר בהתורה "אנכי ה' אלקיך", סימן ד, לקוטי חלק א), עין שם. וכמו שבכלליות העולם האדם בכלל הוא בבחינת שכל והבהמה הוא בבחינת המדמה, כמו שמובא בספרים, כמו כן בבני אדם בעצמן ישראל קרויים אדם ואין העכו"ם קרויים אדם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו שישראל בכלל הם בבחינת כח השכל האמת הנ"ל. והעכו"ם הם מבחינת המדמה שהוא כח הבהמיות, כי הם אינם קרויים אדם כנ"ל. ועקר תקון המדמה שבאדם הוא; כשהוא מרכבה אל השכל ועושה רצון השכל כמו הבהמה שאין לה דעת ועקר תקונה וגדולה על-ידי האדם. כמו כן המדמה שבאדם שהוא בחינת כח הבהמיות עקר תקונו הוא כשהוא נמשך אחר השכל שהוא גדר האדם, גדר ישראל, דהינו כשהמדמה אינו הולך אחר הגשמיות, אחר תאות הבהמיות, רק הוא מבטל דמיונותיו והבליו כנגד השכל ומבטל הכל לגבי השכל ואז נתבטל הרע שבמדמה ונכלל המדמה בשכל. וכמו כן העכו"ם שהם בכלל בבחינת המדמה, בבחינת בהמה, כל תקונם הוא כשהם מבטלין עצמם לגבי ישראל שהם בחינת שכל, בחינת אדם. וכשהעכו"ם נעשין מרכבה לישראל ונתבטלין עצמם להם ועובדים אותם ועושים רצונם ומשמשים אותם בכל הצטרכותם כעבד לרבו זה עקר תקונם. כמו שעקר תקון הבהמה כשהיא נמשכת אחר האדם. וכמו שבאדם עקר תקון המדמה כשנמשך אחר השכל, כמו כן עקר תקון העכו"ם כשנמשכין ונתבטלין לגבי ישראל כנ"ל. וכמו שיהיה לעתיד באמת, שיכירו כלם קדשת ישראל ויתבטלו וימשכו אחריהם, כמו שנאמר, "והיו מלכים אמניך וכו' אפים ארץ ישתחוו לך וכו'" וכן בפסוקים רבים, כי עקר כח התגברות השכל על המדמה שבכסף וזהב כנ"ל. ואלו הגונין אין מאירין כי אם אצל ישראל, אבל אצל העכו"ם הגונין נעלמין אורם וכשהגונין נעלמין אורם, אזי המדמה בתקפו ועל-כן אין להם כח לגלות הגונין ולבטל המדמה לגבי השכל כי אם על-ידי ישראל שאצלם עקר הארת הגונין. ועל-כן ישראל הם באמת בבחינת שכל כנ"ל. וכשהעכו"ם מבטלין עצמן לגבי ישראל ונעשין מרכבה אליהם אז דיקא יכולים לכלל בשכל, להכיר הבורא יתברך, כי זה בחינת כלליות ובטול המדמה אל השכל וכנ"ל:
נמצא, שהעכו"ם הם בבחינת המדמה וישראל בבחינת השכל. ועל-כן עקר העבודה זרה אצל העכו"ם, כמו שנאמר, "אשר חלק להם", כי עקר העבודה זרה הוא מכח המדמה כנ"ל. ועל-כן העכו"ם, שהם בבחינת המדמה, הם קרובים וסמוכים לעבודה זרה מאד ואין יכולים לצאת ממבוכותיהם כי אם על-ידי ישראל כשיבטלו עצמן לגבי ישראל כמו שהמדמה אינו יכול להתברר כי אם על-ידי השכל וכנ"ל. ועל-כן עבודה זרה של עכו"ם נאסרת מיד תכף שעשאה, כמו שנאמר, "פסילי אלקיהם", כיון שפסלו, נעשה אלוה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי תכף שהעכו"ם חולק עצמו מישראל ועושה לעצמו פסל היא נעשית עבודה זרה מיד, כי שם אצל העכו"ם עקר מקום העבודה זרה, כי הם בבחינת המדמה, ששם עקר העבודה זרה כנ"ל, רק שיש לו כח לבטל עצמו ולהיות מרכבה אל ישראל שהוא בחינת השכל, אבל תכף כשעושה לעצמו עבודה זרה וחולק עצמו מהם, נעשית עבודה זרה ממילא מיד, כי שם מקום העבודה זרה כנ"ל. וזה מרמז בדברי רבותינו זכרונם לברכה הנ"ל, שדרשו, 'פסילי אלקיהם'. כיון שפסלו, נעשה אלוה כנ"ל, "כיון שפסלו" דיקא, דהינו שפסל וחתך המדמה מהשכל על-ידי שעשה לעצמו פסל, אזי נעשית עבודה זרה מיד, כי תכף כשנפסק מישראל, בקל נעשה עבודה זרה כנ"ל, אבל עבודה זרה של ישראל אינה אסורה עד שתעבד, כי ישראל הם בבחינת הארת הגונין, בבחינת שכל. ורחוקים מעבודה זרה, על-כן אינו יכול בקל לעקר עצמו מהשכל אל המדמה, מחמת שבאמת בשרשו הוא רחוק מעבודה זרה, כי הוא בבחינת שכל כנ"ל. על-כן אין העבודה זרה שלו אסורה עד שתעבד, כי עקר העבדות בבחינת המדמה שהוא בחינת עשיה ועבדות וכל העבודות דקדשה שצריכין לעבד את ה' יתברך בעבדא ובעשיה דיקא הכל הוא בשביל ברור המדמה שאינו מתברר כי אם על-ידי עשיה ועבדות. ולהפך על-ידי שעובד עבודה זרה בעבדא, חס ושלום, אז נמשך כח העבודה זרה ואזי אסורה עולמית, כי במקום שיש קדשה יתרה יש שם אחיזת הסטרא אחרא ביותר כידוע, כי בודאי האדם יש לו בחירה ואפלו ישראל שרחוק בשרשו מעבודה זרה לגמרי, אבל אף-על-פי-כן הבחירה חפשית. וכשמתגבר בו המדמה עד שעובר עבודה זרה בפעל אז נאסרת על-ידי העבודה דיקא כנ"ל, כי העבדות בבחינת המדמה כנ"ל ואזי אסורה עולמית כנ"ל:
ועל-כן לא יצאו ישראל ממצרים עד ששאלו מהם כלי כסף וכלי זהב ושמלות. כמו שנאמר, "דבר נא באזני העם וישאלו וכו'", כי פרעה ומצרים זה בחינת הקלפות, בחינת כח המדמה, כמו שמבאר בהתורה "ויהי מקץ" סימן נד, לקוטי חלק א); שפרעה ומצרים הם בחינת המדמה, שזה עקר הגלות כשהכח המדמה, שמשם כל התאוות והבלבולים וכו', מתגבר על ישראל שהוא השכל כנ"ל. וזה בחינת גדל העבדות של מצרים שהעבידו את בני ישראל בפרך, כמו שנאמר, "תכבד העבודה וכו' וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים", כי עקר העבדות והמרירות שסובלין רב העולם הרודפים אחר הממון שהם עבדים לעצמן ומשעבדים עם עצמם בקשי וממררין את חיי עצמן בעבודה קשה בחמר ובלבנים, שבונין לעצמן בנינים גדולים כמו פתם ורעמסס, כדי למרר חיי עצמן בהם ובכל עבודה קשה בשדה, שהם נעים ונדים תמיד על פני השדה בדרכים רחוקים וסובלים מרירת השעבוד מאד מאד מה שהם בעצמם משעבדים בעצמן. והכל בא מכח המדמה שהוא בחינת גלות מצרים בכל אדם ובכל זמן, שזה המדמה מטעה ומבלבל את האדם בתאוות ובמותרות ומשעבד בו בפרך ובעבודה קשה וכו', כי עקר העבדות והיגיעות בבחינת המדמה כנ"ל. ועקר התקון של גלות מצרים הוא על-ידי בחינת יוסף, כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה בכמה מקומות, שעקר גאלת מצרים היה על-ידי יוסף, כמו שנאמר, "ויקח משה את עצמות יוסף עמו וכו"', הינו כי יוסף הוא בחינת צדקה לעניים הגונים, כמו שנאמר, "ויכלכל יוסף את אחיו". ועל-כן נקרא יוסף הצדיק בחינת צדיק חונן ונותן, הינו שאי אפשר להנצל ממרירות השעבוד של בלבול המדמה שהוא בחינת גלות מצרים כי אם על-ידי שמרבין בצדקה לעניים הגונים ואז נתתקן כל ממונו ומאירין הגונין שבכסף וזהב, שהם גדלת הבורא יתברך, שעל-ידי-זה נכנע המדמה כנ"ל: וזה בחינת גדל העשירות שזכו ישראל ביציאת מצרים, כי זכו בכח משה, שהוא הדעת, לגלות ולהאיר הגונין שבכסף וזהב. ועל-כן לא יצאו משם עד שנצטוו לשאל ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, כדי להוציא הממון והעשירות מהמדמה, מפרעה ומצרים ולהחזירו אל הקדשה, דהינו לישראל. שאצלם מאירין הגונין עלאין שבכסף וזהב, כי אין הגונין מאירין אלא אצל ישראל ועל-ידי-זה דיקא יצאו בבחינת ואחרי כן יצאו ברכש גדול, 'ברכש גדול' דיקא, שעל-ידי הרכוש גדול, על-ידי-זה בעצמו יצאו, על-ידי שזכו לגלות הגונין שבכסף וזהב שהם גדלת הבורא, שעל-ידי-זה נכנעו הקלפות שהם בחינת כח המדמה, בחינת פרעה ומצרים. ואז יצאו משם כנ"ל. וזה בחינת ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, חכם לב יקח מצות משלי י, ח), שכל ישראל עסקו בבזה ומשה עסק בעצמות יוסף. ולכאורה קשה, הלא גם בזת מצרים היה מצוה גדולה מה' יתברך, שצוה והזהיר עליהם לעסק בזה, כמו שנאמר, "דבר נא באזני העם וישאלו וכו'" ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, בבקשה ממך הזהירם על זה וכו'. אך באמת הכל ניחא על-פי הנ"ל, כי בודאי עשירות דקדשה של ישראל הכשרים הוא יקר מאד והוא התגלות גדלת הבורא יתברך שנתגלה גדלתו יתברך על-ידי הגונין עלאין שבממון ישראל הכשרים כנ"ל. ועל-ידי עשירות הזאת עקר הכנעת הקלפות והתאוות שהם כח המדמה וכו' ועל-ידי-זה יוצאין מהמדמה אל השכל וכנ"ל, אבל אין זוכין לעשירות כזה כי אם על-ידי רבוי צדקה לעניים הגונים, שעל-ידי-זה דיקא נתתקן כל ממונו ומאירין בהם הגונין עלאין וכו' כנ"ל. ועל-כן בשעת יציאת מצרים שהוא בחינת הכנעת המדמה שעקר הכנעתו על-ידי התגלות הגונין שבממון ישראל וכו' כנ"ל, שזהו בחינת בזת מצרים כנ"ל. על-כן אז עסק משה בעצמות יוסף, כי עצמות יוסף הצדיק זה בחינת כח הצדקה כנ"ל, הינו שבעת שישראל עוסקים בבזה להעלות העשירות מהקלפה אל הקדשה כדי לגלות הגונין שבעשירות שהם גדלת הבורא יתברך, שעל-ידי-זה הכנעת המדמה, שזהו בחינת יציאת מצרים כנ"ל, אז עסק משה, שהוא הדעת, בעצמות יוסף, שהוא כח הצדקה כנ"ל, כי זה עקר התקון כנ"ל, כי דיקא על-ידי כח הצדקה מעוררין ומאירין הגונין שבכסף וזהב, שעל-ידי-זה עקר יציאת מצרים כנ"ל. ועתה ממילא תבין איך זאת הבחינה של יציאת מצרים הוא בכל אדם ובכל זמן, שכשעוסק במשא ומתן צריך שיהיה כל כונתו כדי לגלות גדלת הבורא יתברך על-ידי הממון שלו, ששם מלבשין גונין עלאין וכו' וכנ"ל. וזה יזכה על-ידי שישים כל לבו ודעתו על הצדקה להרבות בצדקה לעניים הגונים מממונו ואז יתתקן כל ממונו ויזכה על-ידי הממון דיקא לגלות גדלת הבורא יתברך ולהכניע המדמה ולעלות אל השכל וכנ"ל, אבל להפך כשאינו נותן צדקה, חס ושלום, אזי נופל לתאות ממון שהוא עבודה זרה ממש שנמשך מבלבול המדמה שהוא בחינת פרעה ומצרים, שמשעבד בו בפרך וכו', שזהו בחינת מרירת היגיעות של כל המשקעים בתאות ממון וכנ"ל. אבל כשנותן צדקה אזי נתתקן ממונו ומאירין הגונין עלאין וכו'. ואז נכנע המדמה, שהוא פרעה ומצרים, ונצל ממרירת השעבוד הנ"ל, שזהו בחינת יציאת מצרים שיוצא ממרירות הגלות של תאות ממון וכנ"ל, כי זוכה להיות שמח בחלקו וכמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה, בסימן יג על מאמר הזהר הקדוש פינחס דף רכד), רוחא נחית לשכך חמימא דלבא וכו', עין שם:
וזה בחינת מה שנצטוו ישראל לאחר מעשה העגל על נדבת המשכן, כי העגל, שהוא עבודה זרה, נמשך רק מבלבול המדמה כנ"ל. על-ידי שאין משתדלין להאיר הגונין שבכסף וזהב להכניע המדמה, שעל-ידי-זה מתגבר המדמה ומהפך הדבר ויונק מנפילת הגונין ועושה מכסף וזהב עבודה זרה, מחמת שבאמת נעלם בהם הגונין עלאין וכו' כנ"ל, שזהו בחינת ודי זהב הנאמר על העגל, שדרשו רבותינו זכרונם לברכה; שעל-ידי רבוי הזהב עשו העגל, הינו כנ"ל. על-כן היה התקון על-ידי נדבת המשכן שהם בחינת צדקה, בחינת התגלות הגונין עלאין שהם בחינת י"ג דברים שבאו בנדבת המשכן, שהם, זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן וכו'. שכלם הם בחינת גונין עלאין, בחינת בגדי ישע המבאר בתורה הנ"ל, שעל-ידי-זה נכנע המדמה שמשם העבודה זרה. ועל-כן על-ידי-זה נתתקן חטא העבודה זרה של העגל, ועל-כן מאלו הנדבות הנ"ל נבנה המשכן, ששם היו מביאין כל הקרבנות, כי הקרבנות שמביאין מבהמות הם בחינת הכנעת המדמה שהוא כח הבהמיות, המבאר בהתורה הנ"ל על מאמר רבותינו זכרונם לברכה, משחרב בית המקדש וכו', עין שם. ועל-כן על-ידי נדבות אלו, שהם בחינת התגלות הגונין, על-ידי-זה זכו לבנין המשכן ששם כל הקרבנות שהם הכנעת המדמה, כי על-ידי התגלות הגונין על-ידי הצדקה נכנע המדמה כנ"ל:
ועל-כן נתברכו הכהנים בעשירות, כמו שנאמר, "ישימו קטורה באפך וכו' ברך ה' חילו". וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, קטרת מעשרת ולא שנה בה אדם מעולם, כדי שיהיו כל הכהנים עשירים, כי הכהנים עוסקים בקרבנות מהבהמות שהם בחינת שבירת המדמה כנ"ל. ועל-כן הכהן הגדול, שהוא עקר קדשת כלל הכהנים וכלול מכלם, על-כן נצטוו ישראל להעשירו. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "והכהן הגדול מאחיו", גדלהו משל אחיו, הינו כנ"ל. כדי שיוכל לעסק בעבודת הכהנה בשלמות, שהוא עבודת הקרבנות, שהם שבירת המדמה ששבירתו והכנעתו על-ידי עשירות דקדשה דיקא, שעל ידו נתגלין הגונין שהם גדלת הבורא יתברך כנ"ל: הלכות רבית:
וזה בחינת חמר האסור של רבית. והעקר אסור הוא אגר נטר, דהינו לקח שכר המתנת מעותיו, שזה עקר אסור רבית שחמור מאד, כמבאר בגמרא ופוסקים, כי ממון דקדשה של ישראל יקר מאד, כי בו מתגלין הגונין עלאין שהם גדלת הבורא יתברך, שעל-ידי-זה מכניעין הכח המדמה שהם כל הקלפות והתאוות והמניעות וכו', וזוכין לעלות אל השכל האמתי שזה תכלית הכל, כי זה עקר העבודה והתכלית של האדם שבא לזה העולם כדי לשבר היצר הרע שהוא הכח המדמה שמשם כל התאוות וכו'. ולזכות אל השכל, להכיר את הבורא יתברך, שזה עקר השכל האמת. וחוץ מזה אין שום חכמה ואין תבונה ואין נקרא בשם שכל וחכמה כלל, כמו שנאמר, "אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי וכו'". וכמו שנאמר, "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים". וכתיב, "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים", כי עקר הדעת והשכל הוא דעת ישראלי לזכות על-ידי הדעת לעבד אותו יתברך ולהכיר אותו יתברך באמונה שלמה. וכל זה זוכין על-ידי התגלות גדלת הבורא יתברך שנתגלה על-ידי הממון של ישראל שבהם מתגלין גונין עלאין, שעל-ידי-זה שוברין המדמה שהם כל התאוות של היצר הרע וכו' וזוכין אל השכל הזה כנ"ל. נמצא, שממון דקדשה של ישראל יקר מאד, שבו מתגלין גונין עלאין שהם גדלת הבורא יתברך, שעל-ידי-זה זוכין לתכלית הנ"ל, אבל אין הגונין עלאין מתגלין בהממון כי אם על-ידי מצות צדקה וגמילות חסדים שגדול מהצדקה, שעל-ידי-זה נתתקן כל ממונו. ואז דיקא נתגלין הגונין וזוכין על-ידי-זה לשבר המדמה וכו', כמבאר בהתורה הנ"ל כנ"ל, כי מבאר שם בהתורה הנ"ל אות ג וזה לשונו, ודע, שאין שני בני אדם שוין זה לזה, כי כל הנשמות הם זה למעלה מזה וזה מלבוש לזה וכו'. נמצא, כשאחד רוצה לעלות ממדרגתו למדרגה עליונה אזי הולך ונעתק האדם העומד במדרגה עליונה והולך ונעתק למדרגה היותר עליונה וכו'. ומבאר שם בסוף בהשמטות השיכים לזה, שזה בחינת הרמה מה שאחד מרים ומגביה את חברו וכו', עין שם. נמצא, שאי אפשר להאדם להתקרב לה' יתברך ולעלות מדרגא לדרגא כי אם כשירים ויגביה גם את חברו, כמובן ומבאר בהתורה הנ"ל. וזה בחינת כל ישראל ערבין זה לזה. וזה בחינת ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, כי כל ישראל כאיש אחד. וכל אחד צריך שירים ויגביה את חברו אל הקדשה עד שישלם צלם אלקים בשלמות, עד שיעלו כל הנשמות למקומן ומדרגתן כל אחד למקומו הראוי לו ואז ישלם התקון וכו'. וכל זה זוכין על-ידי צדקה וחסד שעושין מממונו, שעל-ידי-זה נתגלין הגונין עלאין שבממון שהם עקר גדלת הבורא יתברך, שעל-ידי-זה שוברין המדמה ועולין מדרגא לדרגא, שעל-ידי-זה עולה גם חברו מדרגא לדרגא ומרים ומגביה גם את חברו כנ"ל. ועתה מבאר ומקשר הענין היטב, כי בודאי עקר התקון על-ידי צדקה וחסד דיקא שעושה כל אחד עם ישראל חברו שבזה מקים ומעלה אותו ומאיר בו גונין עלאין שבממון ישראל ובזה בעצמו זוכה לעלות מדרגא לדרגא, שעקר העליה כשמעלה גם חברו כנ"ל, שזוכה לזה על-ידי צדקה וחסד דיקא שעושה עם חברו, שכמו שזכה להאיר בחברו ממונו שנתן לו בצדקה או בהלואת חסד והאיר בו גונין עלאין, כמו כן זוכה לעלות מדרגא לדרגא שעקר העליה הוא גם כן כשמשתדל בטובת חברו להעלות גם את חברו כנ"ל, כי כל ישראל כלולין זה בזה ואין נתגלה גדלת הבורא ואין נתגלין הגונין כי אם כשהגונין נכללים ומאירין זה לזה, כמובן בהתורה הנ"ל, עין שם מה שמבאר שם, ונכללין זה בזה מתנהרין אלו הגונין וכו', עין שם. הינו, כשישראל עושין צדקה וחסד זה עם זה, כי ישראל הם הם הגונין בחינת ישראל אשר בך אתפאר שבהם מתגלה פאר הגונין. וכל אחד מישראל יש בו גון מיחד כפי שרשו באבני החשן והאפוד שהם עשירות דקדשה של ישראל, כי היו שוים הון רב ובהם היה כל הגונין, וכשנכללין זה בזה ומאירין זה לזה על-ידי צדקה וחסד שעושה אחד עם חברו מממונו, ששם עקר הגונין כנ"ל. אז הגונין נכללין זה בזה ומאירין זה לזה, ואז עקר התגלות פאר הגונין. ואז דיקא נתגלה גדלת הבורא ונכנעין הקלפות שהם כח המדמה ועולה מדרגא לדרגא ומעלה, גם חברו מדרגא לדרגא, ואז ה' יתברך מתגדל ומתפאר ביותר ויותר, כי כל מה שישראל עולין מדרגא לדרגא למעלה למעלה, נתגדל ונתקדש ונתפאר ונתרומם ה' יתברך, כביכול, יותר ויותר. ובשביל זה הזהירה התורה להלוות לחברו הלואת חן וחסד כמו שנאמר, "אם כסף תלוה את עמי וכו'". והיא גדולה מן הצדקה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, כי על-ידי ההלואה מחזיק ביד חברו ביותר שיוכל להתפרנס על-ידי הלואתו. ובהפרנסה של איש הישראלי מאירין הגונין כנ"ל. נמצא, שעושה לו טובה וחסד גדול בגשמיות וברוחניות. ואחר כך יחזיר חברו וישלם לו ויחזיר בו הגונין שבממון ויאירו זה לזה, שזה עקר שלמות הארת הגונין כשמתנהרין ומאירין זה לזה וזה לזה. ובשביל זה נקרא בשם לווה ומלוה לשון לווי והתחברות, כי על-ידי הלואת חן מתחברין זה לזה ומאירין זה לזה הגונין עלאין כנ"ל. ועל-כן נקרא אצל העולם "הלואת חן", 'חן' דיקא זה בחינת הארת הגונין שהם עקר הפאר והחן, כמו שפרש שם אדוננו, מורנו ורבנו, זכרונו לברכה, על פסוק, "חן בעיני ה'", עין שם:
וזהו חמר האסור של רבית שהוא חמור מאד והוא ככופר באלקי ישראל וביציאת מצרים וכמה לאוין נאמרו בו, כמבאר בשלחן ערוך יורה דעה, עין שם. ועקר האסור הוא לקח שכר המתנת מעות כנ"ל: כי איתא בלקוטי תנינא סימן סא וזה לשונו, ה' יתברך הוא למעלה מהזמן וכו'. והכלל, שעקר הזמן הוא מחמת חסרון הדעת וכו'. ועל-כן בחלום, שאז השכל נסתלק ואין לו רק כח המדמה, אזי נדמה שעה קלה לזמן ארך מאד וכו', כי בחלום נדמה שעוברים שבעים שנה ברבע שעה, אבל כשנתעוררים מהשנה וחוזרים מהמדמה אל השכל אז מבינים שזה הזמן שנדמה לשבעים שנה בחלום באמת לא היה רק רבע שעה, רק שבעים שנה ממש הם שבעים שנה, אבל בשכל הגבה משכלנו גם אלו השבעים שנה הם רק רבע שעה וכו'. וכן יש שכל עוד גבה יותר ויותר וכו' עד שיש שכל אמתי גבה כל כך ששם מתבטל כל הזמן לגמרי ונכללין בבחינת למעלה מהזמן, עין שם היטב. ושים שכלך ודעתך להבין דבר זה היטב היטב, כי הוא ענין נפלא ונורא מאד מאד. נמצא, שעקר הזמן הוא רק בכח המדמה, אבל בשכל נקטן הזמן וכל מה שעולה לשכל גבה יותר, נתמעט ונתבטל הזמן לגמרי כנ"ל, שזה עקר התכלית, כי עקר התכלית הוא לכלל בה' יתברך שהוא למעלה מהזמן, שזה זוכין על-ידי שלמות השכל דיקא, שזוכין על-ידי שבירת המדמה, כי על-ידי השכל האמת נכללין בו יתברך כמאמר החכם אלו ידעתיו הייתיו. כמו שמבאר במקום במקום אחר סימן כא, לקוטי חלק א), עין שם. נמצא מי שזוכה לעשות צדקה והלואת חסד, שעל-ידי-זה מאירין הגונין וזוכה לשבר המדמה ולעלות אל השכל, על-ידי-זה מבטל הזמן ונכלל בבחינת למעלה מהזמן, כי כפי שבירתו את המדמה ועליתו אל השכל, כמו כן הוא מבטל הזמן ונכלל בבחינת למעלה מהזמן כנ"ל. וזה חמר האסור של רבית שהוא לקח אגר נטר שכר המתנת מעותיו איזה זמן, כי עקר הממון דקדשה הוא לגלות הגונין שבהם כדי לשבר המדמה ולבטל הזמן כנ"ל. וזה הלוקח רבית פוגם בזה מאד מה שלוקח שכר ממעותיו בעד המתנת הזמן. נמצא, שמגביר המדמה על השכל שבו עקר אחיזת הזמן שבזה תלוי כל הפגמים שבעולם, כי כל הפגמים והחטאים הכל מכח המדמה שמשם כל התאוות כנ"ל. ועקר כל התאוות והחטאים, חס ושלום, הם רק על-ידי התגברות הרע הנאחז בהזמן דיקא שכלול מרע וטוב מבחינת ימי טוב וימי רע, בחינת ביום טובה היה בטוב וביום רעה וכו' שהם כ"ח עתים עתים לטובה ולהפך, בחינת פגם עץ הדעת שנאמר בו, "ביום אכלך ממנו וכו'". 'ביום' דיקא, כי עקר התגברות המסית על-ידי הרע הנאחז בהזמן דיקא, כי למעלה מהזמן כלו טוב ואין שום רע כלל. וזה כל עבודת האדם בזה העולם בהזמן והימים הקצובים לו שישתדל לצאת מהמדמה אל השכל, דהינו שיזכה לבטל הזמן שעקרו בהמדמה ולעלות אל השכל ששם נתבטל הזמן ונכלל בו יתברך שהוא למעלה מהזמן, שזהו כלל כל התורה והמצוות וכמובן בהראשי פרקים, שכתב אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה, סימן עט בלקוטי תנינא, עין שם: והעקר הוא לתן צדקה ולעשות חסד עם ישראל חברו, כי שקולה צדקה ככל התורה כלה, כי דיקא על-ידי צדקה וחסד מאירין הגונין שבמעות, שעל-ידי-זה משבר המדמה ועולה אל השכל כנ"ל, שעל-ידי-זה נתבטל הזמן ונכלל בבחינת למעלה מהזמן, שזה עקר התכלית כנ"ל. ועל-כן כשלוקח, חס ושלום, רבית מהמעות בעד המתנת הזמן פוגם בזה מאד כאלו רוצה, חס ושלום, להעלים הגונין עלאין שבממון ישראל שהם גדלת הבורא יתברך שמבטלין הזמן שבמדמה כנ"ל. והוא רוצה, חס ושלום, להגביר הזמן, שהוא בחינת המדמה, על הגונין שבמעות. ועל-כן העוון חמור מאד ונחשב ככופר באלקי ישראל בודאי, מאחר שעל ידו נתעלמין הגונין, חס ושלום, ונתעלם גדלת הבורא יתברך ונתגבר המדמה, שמשם כל העבודה זרה והכפירות, כמבאר למעלה. ועל-כן נחשב גם כן ככופר ביציאת מצרים, כי עקר יציאת מצרים היה על-ידי התגלות הגונין שבממון ישראל, כמו שמבאר למעלה, עין שם:
כי באמת שרש התהוות הזמן בקדשה הוא על-ידי חסד, כמו שמבאר בהמעשה של יום השלישי, שעקר התהוות הזמן על-ידי חסדים של אמת וכו', עין שם. וזה בחינת יומם יצוה ה' חסדו, כי חסד הוא יומא דאזיל עם כלהו יומין ומשם עקר התהוות כל הזמן והימים ששרשם בחינת שבעת ימי הבנין, שהם בחינת השבע מדות, שהם בחינת הגונין שבכסף וזהב, שהם בחינת שבעה מיני מתכות כידוע, וזה ידוע שכל דבר נמתק בשרשו דיקא. ועל-כן עקר קיום העולם על-ידי חסד, כמו שנאמר, "עולם חסד יבנה", כי עקר התהוות הזמן הוא בשביל הבחירה שהוא בזמן דיקא, הינו כדי שיתגבר האדם בעבודתו לשבר המדמה, שעל-ידי-זה יעלה מהזמן לבחינת למעלה מהזמן, שהוא בחינת חיים נצחיים של עולם הבא, ששם עקר קבול השכר, אשרי הזוכה לזה, ועל-כן העקר הוא צדקה וחסד, ששם שרש התהוות הזמן ושם דיקא נמתק ונתבטל הזמן ונכלל בבחינת למעלה מהזמן, כי מחסד עקר התחלת ועקר הבנין של שבעת ימי הבנין, כי למעלה מחסד הוא למעלה מהזמן, בחינת בינה יובל הגדול שהוא למעלה מהימים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי שאל נא לימים ראשנים, לימים הראשונים אתה שואל ואי אתה שואל מה למעלה מה למטה וכו', דהינו בשלש ראשונות, כמבאר בספרים. ועל-כן החסד, שהוא התחלת ועקר התהוות הזמן, על ידו דיקא ממתיקין ומבטלין הזמן ומעלין וכוללין אותו בבחינת למעלה מהזמן, שזה עקר התכלית כנ"ל. ועל-כן צריכין לעשות צדקה וגמילות חסדים, שעל-ידי-זה דיקא נתבטל המדמה, ששם הזמן, ועולה אל השכל, ששם נתבטל הזמן, שזה עקר התכלית וכנ"ל:
וזה בחינת משא ומתן, שצריכין לזהר מאד לעשות משא ומתן באמונה, שלא לפגם בהממון, חס ושלום, ששם הגונין עלאין כנ"ל. וכשעושה משא ומתן באמונה אזי הוא טובה גדולה מאד, כי על-ידי המשא ומתן שנושא ונותן עם חברו במעותיהם, על-ידי-זה מאירין ונכללין הגונין מזה לזה ומזה לזה. וזה עקר כונת המשא ומתן, שה' יתברך מסבב בשביל זה שישא ויתן אחד עם חברו הכל בשביל ברור הניצוצות שבממון כידוע, הינו בשביל שיאירו הגונין מזה לזה, שעל-ידי-זה עולין הניצוצות הן הן הגונין, כמובא בסימן נו, עין שם: וזה שהזהירה תורה, "וכי תמכרו ממכר לעמתיך או קנה מיד עמיתך". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה; שכשתמכר, ימכר לישראל דיקא. וכן כשיקנה וכו', כמובא בפרוש רש"י. הינו שצריך להשתדל לשא ולתן, למכר ולקנות עם ישראל חברו דיקא, כדי שיאירו הגונין שבממון ישראל מזה לזה ויכללו זה בזה ויתנהרו ויאירו אלו לאלו, שזה עקר התגלות גדלת הבורא כנ"ל, שעל-ידי-זה נשבר המדמה ועולין אל השכל ונתבטל הזמן כנ"ל. וזה "אל תונו איש את אחיו", כדי שלא לפגם בהגונין שבמעות ישראל כנ"ל. וזה שתלתה התורה מצות משא ומתן באמונה, ושלא להונות את חברו בשנת היובל, כמו שנאמר בפרשת בהר שנסמך פרשת וכי תמכרו ממכר לעמיתך וכו' לפרשת היובל. ובפרשה הזאת בעצמה תלה אסור אונאה ביובל, כמו שנאמר שם, "אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך וכו'", כי עקר אסור אונאה שהוא פגם המשא ומתן, פגם הגונין שבממון ישראל, עקר האסור והפגם הוא מה שפגם ביובל, חס ושלום, כי יובל הוא בחינת בינה עלמא דאתי, שהוא למעלה מהזמן כידוע. ועל-כן נקרא יובל "עולם", כמו שנאמר, "ועבדו לעולם", זה היובל, כי הוא בחינת למעלה מהזמן, שהוא בחינת עולם נצחי לעולמי עד. ועל-כן עקר קדשת היובל ביום הכפורים, כי יום הכפורים למעלה מהזמן, כמו שנאמר בהא"ב אות תשובה, עין שם. ומשם מבחינת יובל שהוא למעלה מהזמן, משם עקר התהוות הזמן, כי עקר התהוות הזמן וחיותו הוא מבחינת למעלה מהזמן, שהוא ה' יתברך שברא את הזמן ומחיה ומקים אותו ברצונו כל ימי קיום העולם הזה. וזהו שדקדקה התורה, "אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל תקנה וכו'", הינו שכל הקניות והמכירות והמשא ומתן שבעולם כלם הם במספר שנים אחר היובל, הינו בבחינת הזמן, בחינת במספר שנים, שבאמת הוא רק אחר היובל, שהוא למעלה מהזמן, כי אחר היובל שהוא בינה עלמא דאתי, משם מתחיל מספר שנים בחינת זמן, בחינת שבעת ימי הבנין. וכל המשא ומתן כדי להאיר הגונין שבממון, כדי לגלות גדלת הבורא, להכניע המדמה ולעלות אל השכל שהוא למעלה מהזמן בחינת יובל. ועל-כן צריכין לקנות ולמכר ולעשות משא ומתן באמונה ושלא להונות איש את אחיו כדי שלא לפגם בהגונין שהוא בחינת מספר שנים אחר היובל, שלא יוכל לעלות ולכלל בהיובל בבחינת למעלה מהזמן על-ידי התגברות המדמה, חס ושלום, שמתגבר על-ידי פגם הממון, על-ידי שאין עושין משא ומתן באמונה, חס ושלום, וזהו "אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל תקנה" כנ"ל:
וזה בחינת מצות שמיטה ויובל שאז הכל הפקר וכלם חברים וכלולים זה עם זה, כי אז הוא בבחינת למעלה מהזמן, שזוכין לזה על-ידי שמפקירין נכסיהם ונכללין זה בזה, שעל-ידי-זה מאירין הגונין, שעל-ידי-זה נכללין בבחינת למעלה מהזמן כנ"ל:
וזה בחינת שמות ל) כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו וכו', דהינו שקלים לקרבנות צבור, כי קרבנות הם בחינת שבירת המדמה כנ"ל. ועל-ידי השקלים שנותנין לקרבנות שהם בחינת צדקה, על-ידי-זה מאירין הגונין ונכנע המדמה וכו' כנ"ל. ואז מרים כל אחד את חברו וכו' כנ"ל. וזה, "כי תשא את ראש בני ישראל", בחינת נשיאת ראש, להרים כל אחד ואחד למקומו ומדרגתו, שזה עקר מצות המספר, לספר את ישראל על-ידי השקלים כדי שיכללו זה בזה ויאירו זה לזה, כדי שיעלה ויתנשא כל אחד ואחד למקומו ומדרגתו. ועל-כן צריכין לתן כל אחד צדקה, דהינו שקלים לקרבנות צבור, שעל-ידי-זה מאירין הגונין ונכנע המדמה וכו' ומרים ומנשא כל אחד את חברו כנ"ל. ועל-כן צריכין לתן השקלים בכל שנה ושנה כדי לתקן ולהעלות את הזמן בחינת מספר שנים שיכלל בבחינת למעלה מהזמן וכנ"ל:
וזה שקורין אם כסף תלוה בפסח שהוא יציאת מצרים, הינו כנ"ל:
וזה בחינת פורים, כי המן עמלק הוא בחינת מנא דלא שויא לחבלא הנ"ל, שהוא תקף הקלפה המתפשטת בכל דרגא ודרגא כשרוצין לעלות מדרגא לדרגא כנ"ל, כי ראשית גוים עמלק, כי עמלק הוא ראשית וכלל כל הגויים שהם הקלפות והדמיונות הבאין מכח המדמה. והוא העקר שמתגבר ומתפשט מאד מאד בכל דרגא ודרגא כנ"ל, ועל-כן עקר הכנעתו על-ידי צדקה כנ"ל, שעל-ידי-זה מתגלין הגונין כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק אסתר ג, ט), "ועשרת אלפים ככר זהב אשקל וכו'". גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהמן וכו', לפיכך הקדים שקליהם לשקלי המן וכו', כי שקלי ישראל הם בחינת צדקה על קרבנות צבור כנ"ל, שעל-ידי-זה עקר הכנעתו כנ"ל. וזה שאמר, "ישנו עם אחד", ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, 'ישנו עם אחד', שאמר המן שנפלו לבחינת שנה, חס ושלום, כי עקר התגברות המדמה הוא בבחינת שנה ותרדמה. שאז התגברות המדמה ושם עקר אחיזת הזמן כנ"ל. ועל-כן אמר המן שישראל בתקף הגלות הם בבחינת שנה שהוא בחינת התגברות המדמה, הסתלקות הדעת. ועל-כן יוכל להתגבר עליהם, חס ושלום, כי גלות בבל וכן כל הגליות נמשלין לשנה, כמו שנאמר, "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים", וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל-כן היה הנס על-ידי נדוד השנה, כמו שנאמר, "בלילה ההוא נדדה שנת המלך וכו'". ועל-כן מתחלת המגלה לספר תקף הנס מעצם גדלתו של אחשורוש, כמו שנאמר, "בהראתו את עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו וכו', חור כרפס ותכלת וכו'", כי המגלה מספרת לנו בזה תקף הנס של מפלת המן עמלק, שה' יתברך עשה עמנו בכל דור ודור, כי עקר הכנעת המדמה שמתגבר ומתפשט מאד בכל דרגא ודרגא, שהוא בחינת המן עמלק כנ"ל, הוא על-ידי עשירות דקדשה שזוכין על-ידי צדקה, שעל-ידי-זה מתגלין הגונין שבממון, שהם גדלת הבורא יתברך שמו כנ"ל. ואז בימי אחשורוש התגברה מלכות הרשעה כל כך עד שהיה להם כל העשירות וכל הגונין היו נעלמין אצלם. וזה שמספרת מרבוי הגונין ותקף העשירות המפלג שהיה אצלם עד שהיתה הקרקע מרצפת באבנים טובות כלולין מכמה גונין, כמו שכתוב, "מטות זהב וכסף על רצפת בהט ושש ודר וסחרת וכו'". ועל-ידי-זה היו מתגברים כנגד ישראל מאד מאד, כי זה ידוע, כי את זה לעמת זה עשה אלקים. וכמו שעל-ידי עשירות דקדשה מתגברים על המדמה כנ"ל. כמו כן להפך, חס ושלום, כשהסטרא אחרא מתגברת ונמשך כל העשירות ורבוי הגונין אצלם, אזי הם מתגברים מאד על-ידי רבוי העשירות שכבשו אצלם. וזה בחינת מרירת הגלות של עכשיו, שכל הגדלה והעשירות הוא אצלם ועל-ידי-זה הם מתגברים מאד, אבל באמת כל התגברותם הוא לפי שעה, אבל לסוף הם נופלים על-ידי-זה בעצמו בבחינת עשר שמור לבעליו לרעתו, כי הגונין עלאין שבממון אינם יכולים להאיר כשהממון כבוש אצל העכו"ם והרשעים. ואלו הגונין בעצמם נלחמים עמהם ומתגברים עליהם ומפילין אותן ומוציאין מהם כל הניצוצות שבלעו מכבר, כי זה בחינת עת אשר שלט האדם באדם לרע לו כידוע, וזה בחינת תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף וכו', כי העשירות שהם כובשים עכשיו מישראל על-ידי רבוי המסים וארנונות זה הממון בעצמו שלוקחין מישראל, ינקם בהם ויתגבר עליהם ויוציא מהם כל העשירות בכפלי כפלים וכנ"ל: וכן מרמז בדברי רבנו, זכרונו לברכה, הנ"ל, שעל-ידי המסים והנתינות שהם גובים מישראל, על-ידי-זה בעצמו הם נכנעים ונופלין, כי מבאר שם בתורה הנ"ל, שכל המסים והנתינות שגובין מישראל הם בחינת צדקה, בחינת ונגשיך צדקה, ועל-ידי-זה מתגלין גם כן הגונין על-ידי התגלות הגונים הוא מפלתם, כי העכו"ם אחיזתם הוא בהמדמה, שהוא כח הבהמיות, כי הם נמשלין לבהמה כנ"ל. וכשנכנע המדמה על-ידי הגונין שמתגלין על-ידי גבוי המסים דיקא, אזי נופלים כל העכו"ם שאחיזתן מהם. ועל-כן גם אז בימי אחשורוש היתה מפלתם בעצמם על-ידי עצם גאותם שנתגאו ונתפארו והראו את יקר תפארת גדלתם ועשירותם בשעת המשתה, ונתלבש בלבושי כהן גדול מגלה יב) שהם עקר פאר הגונין, בחינת בגדי ישע, שרצו לפגם באלו הבגדים הקדושים, ועל-ידי-זה קפץ השטן גם ביניהם והתגרה בהם, עד שהרגו את ושתי המרשעת, שעל-ידי-זה היה עקר מפלת המן עמלק, על-ידי שנלקחה אסתר תחתיה, כי כל זה הוא בחינת עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, שעל-ידי גדל התגברות על ישראל, ועקר התגברותם על ממון ועשירות ישראל, ששם פאר הגונין וכנ"ל, אזי אלו הגונין שאינם יכולים להאיר אצלם, והם שם בגלות בהעלם ובהסתר גדול, הם מתגברין ומלקטין ומבררין מהם כל ניצוצות הקדשה שבלעו ומוציאין מהם חיותם עד שנכנעין ונופלים על-ידי-זה בעצמו וכנ"ל:
וזה שכתוב בגדלת מרדכי, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב וכו'. זה בחינת פאר הגונין שחזרו אל הקדשה, שמרדכי הצדיק זכה לכל אלו הגונין שהם בחינת בגדי ישע כנ"ל, שזהו בחינת לבוש מלכות תכלת וכו', שעל-ידי-זה היה עקר הישועה, על-ידי שחזרו ונתגלו הגונין בקדשה אצל מרדכי הצדיק וכנ"ל: וזה שכתוב, "ויספר להם המן את כבוד עשרו וכו'", כי ספר להם שיש לו עשירות גדול וסבר שהגונין עלאין כבושין אצלו, ועל-ידי-זה אין כח אל הסטרא דקדשה, שהוא מרדכי וישראל, להתגבר כנגדו וכנ"ל, אבל ה' יתברך חמל על עמו ונתהפך מהפך אל הפך, שחזר כל העשירות וכל הגונין למרדכי, כמו שנאמר, "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן", שמרדכי קבל כל העשירות של המן. ואזי חזר העשירות אל הקדשה ונתגלו הגונין עלאין שהם גדלת הבורא יתברך ועל-ידי-זה זכו להכניע ולהשפיל העמלקים שהם הסטרא אחרא ולהעלות ולנשא את ישראל, כי עקר הכנעת הסטרא אחרא, שהוא בחינת המדמה, הוא על-ידי התגלות הגונין שבעשירות דקדשה וכנ"ל:
וזה בחינת ומתנות לאביונים שחיבין בפורים, דהינו להרבות בצדקה, כי עקר התגלות הגונין בקדשה הוא על-ידי צדקה כנ"ל, שעל-ידי-זה עקר הכנעת המדמה שהוא הסטרא אחרא, שזה עקר בחינת פורים כנ"ל. וזה בחינת ומשלוח מנות איש לרעהו, כי כל אחד צריך שיתחבר ויכלל בחברו על-ידי משלוח מנות מזה לזה, כי כשמכניעין המדמה, שזהו בחינת פורים כנ"ל, אזי כל אחד מרים ומגביה את חברו מדרגא לדרגא כנ"ל. על-כן צריכין לשלח מנות מזה לזה כדי שיכלל כל אחד בחברו, להורות שעכשיו שנכנע המדמה שבכל המדרגות, כי המן הרשע, ימח שמו, היה כלול מכל הרע שבמדמה שבכל המדרגות. ועכשיו שנכנע ונפל על-ידי תקף הנס של פורים, על-כן עתה כל אחד נכלל בחברו, כי כל אחד מרים ומגביה את חברו. וזה בחינת משלוח מנות איש לרעהו וכנ"ל:
וזה בחינת תקף השמחה של פורים, כי כשנתגלין הגונין שהם בחינת בגדי ישע וכו', שזהו בחינת פורים כנ"ל, אזי השמחה גדולה ועצומה מאד. וכל מה שנתגלין פאר הגונין יותר ונכנע הרע שבמדמה יותר, אזי השמחה נגדלת יותר ויותר, כי פאר הגונין הם עקר גדלת הבורא יתברך כנ"ל. וכל מה שנתגלה תפארתו וגדלתו יתברך יותר, בודאי השמחה גדולה ביותר, כי זה עקר השמחה שבכל השמחות כשנתגלה גדלתו ותפארתו יתברך, כמו שנאמר בפסוקים רבים בהודו לה' קראו בשמו. ובמזמור לכו נרננה, שאומרים בכניסת שבת מעצם השמחה שתהיה לעתיד שתתגלה גדלתו ותפארתו יתברך, כמו שנאמר, "ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ה' מלך וכו'". וכן בפסוקים רבים שם. וכן מהתחלת המזמורים אלו עד סוף כלם מיסדים על ענין גדל השמחה מהתגלות גדלתו יתברך, כמו שנאמר, "לכו נרננה לה' נריעה וכו' בזמירות נריע לו כי אל גדול ה'". ורנה וזמרה הם בחינת שמחה כידוע ומבאר במקום אחר ), וכן כל המזמורים מדברים שם מגדלת הבורא יתברך ומעצם השמחה שצריכין לשמח בגדלתו ובשמו יתברך, כמו שנאמר, "שמחו צדיקים בה' וכו' ה' מלך תגל הארץ וכו'". כי אלו מזמורי לכו נרננה שאומרים בכניסת שבת נתיסדו גם כן להכניע המדמה שמתגבר כשעולין אל הקדשה, דהינו מחמת שצריכין לצאת מששת ימי החל ולעלות לקדשת שבת. על-כן נתיסד לומר המזמורים אלו שמדברים מגדלת הבורא יתברך, כדי להכניע הקלפות שמתגברים כשעולים מדרגא לדרגא, כמו שנתיסד לומר הודו שמדבר מגדלת הבורא יתברך ומגדל השמחה בו יתברך, מחמת שצריכין לעלות מעשיה ליצירה וכנ"ל בהתורה הנ"ל. וזה בחינת בשמך יגילון כל היום ובצדקתך ירומו, כי תפארת עזמו אתה וכו', שעל-ידי ההתפארות שנתגלה, על-ידי-זה נמשך שמחה בחינת בשמך יגילון כל היום וכו'. וזהו 'ובצדקתך ירומו', כי עקר ההתפארות שהוא פאר הגונין נתגלה על-ידי צדקה וכנ"ל. וזהו, "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני". 'בגדי ישע', 'מעיל צדקה', זה בחינת פאר הגונין שנתגלין על-ידי צדקה, כמבאר היטב בהתורה הנ"ל על פסוק זה, עין שם. ועל-ידי-זה; 'שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי', כי עקר הגדלת השמחה הוא על-ידי-זה כנ"ל. ועל-כן מחמת שבפורים נכנע המדמה ביותר, שזהו עקר מפלת המן עמלק, על-ידי התגלות הגונין, על-ידי רבוי הצדקה שנותנין אז ועל-ידי מצות שקלים שמקדימין לפורים, שעל-ידי-זה עקר הנס של פורים כנ"ל. על-כן אז השמחה גדולה ועצומה מאד, כי על-ידי התגלות הגונין שהם גדלת הבורא יתברך נתגדלה השמחה מאד כנ"ל:
וזה בחינת השכרות של פורים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, חיב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כי שכרות הוא בחינת שנה, בחינת התגברות המדמה כמו שרואין בחוש שהשכור מתגבר בו בלבול המדמה ומדבר דברי שטות שבאין מבלבול המדמה. ועל-כן צריכין להתרחק מהשכרות מאד מאד כדי שלא יתגבר בו המדמה שמשם כל התאוות רעות כנ"ל, אבל בפורים שאז הכנעת המן עמלק, הכנעת הרע שבמדמה כל כך עד שאין השכרות מזקת כלל ביום הזה, אדרבא, על-ידי השתיה מתקנין המדמה שיהיה נכלל בקדשה ומהפכין מרע לטוב, כי בפורים נכנע הרע שבמדמה כל כך עד שיכולין על-ידי רבוי השתיה להפך המדמה דיקא אל הקדשה, כי יין יש בו שני בחינות, זכה משמחו, לא זכה משממו. והכל כפי ברור המדמה, שמי שאינו זוכה לברר המדמה מרע לטוב אזי היין משממו, כי שממון הוא בחינת שגעון, בחינת בלבול המדמה, אבל מי שזוכה, דהינו שכבר הכניע הרע שבמדמה, אזי היין משמחו. וזהו בחינת השתיה של פורים שאז הכנעת המדמה על-ידי התגלות הגונין ואזי השמחה גדולה מאד על-ידי-זה כנ"ל. ועל-כן אז השתיה בבחינת יין המשמח. וזהו חיב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כי המן הרשע הוא בחינת הרע שבמדמה שבכל המדרגות כלם, כי הוא מזרע עמלק שהוא כלול מכל הרע והקלפות שבכל המדרגות כלם בבחינת ראשית גוים עמלק כנ"ל, כי בכל דרגא ודרגא מתגבר ומתפשט המדמה. והמן הרשע כלול מכל הרע שבכל המדרגות וכנ"ל. והוא התגבר אז על ישראל בהתגברות גדול מאד, כי כח המדמה, שהם הקלפות שבכל דרגא אינם יכולים להתגבר כי אם כפי המדרגה שבקדשה, ואזי יש כח ובחירה באדם להתגבר כנגדה. אבל המן הרשע היה כלול מהרע שבמדמה שבכל המדרגות ורצה להתגבר על כל אחד מישראל בכח הרע שבמדרגות הגבוהות ממנו. ובודאי אין כח באדם שבמדרגה התחתונה לעמד כנגד הקלפה שבמדרגה הגבה ממנו מכל שכן כנגד הקלפות שבכמה וכמה מדרגות הגבוהות ממנו. והמן הרשע, ימח שמו, שהוא הרע שבכל המדרגות רצה להתגבר על כל אחד מישראל בכח הרע שבכל המדרגות שהיה כלול מהם. ועל-כן היה בלתי אפשר לעמד כנגדו, כמו שנאמר, "לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה ומנו המן, כי איתא בדברי רבנו, זכרונו לברכה, שבני אדם יכולין למנע מהקדשה יותר מהבעל דבר שהוא היצר הרע, כי היצר הרע של אדם אינו רק כפי מדרגתו, שכל אחד יש לו יצר הרע מאיזה עולם כפי מדרגת האדם, אבל בן אדם כלול מהכל, על-כן יש לו כח למנע יותר, עין שם. ובפרט המן הרשע, ימח שמו, שכלול מכל הרע שבכל המדרגות ורצה להתגבר על כל אחד מישראל בכח הרע שבכל המדרגות. ואפלו על האדם שבמדרגה התחתונה רצה להתגבר בכח הרע שבכל המדרגות הגבוהות ממנו ואיך אפשר לעמד כנגדו. ועל-כן רצה להשמיד ולהרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן וכו', כי רצה להתגבר כנגד כל ישראל מגדול ועד קטן מחמת שהיה כלול מהרע שבכל המדרגות וכן הוא בכל דור ודור: וזהו בחינת עצם המלחמה שבכל דור, כי הבעל דבר כשמתלבש בבני אדם קשה מאד מאד לעמד כנגדם מחמת שבני אדם כלולים מכל המדרגות ויש להם כח למנע יותר מהיצר הרע וכנ"ל ועל זה נאמר, "לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם", בודאי כשקם אדם על אדם למנעו מדרך החיים קשה מאד מאד לעמד כנגדו לולי ה' יהיה בעזרו. וזהו תקף הנס הנפלא והנורא מאד של פורים, כמבאר בכל הספרים מתקף נפלאות הנס הגדול הזה הגדול מכל הנסים, וכל המועדים בטלים וימי הפורים לא נתבטלים, כי אז היה בלתי אפשר לעמד כנגד המן, מחמת שהתגבר נגד כל אחד בתקף הרע שבכל המדרגות. על-כן חמל ה' יתברך על ישראל ועשה להם נס נפלא על-ידי ששלח להם אז מושיע ורב את מרדכי היהודי שהיה ההפך מהמן, כי מרדכי היה כלול מקדשת התגלות הגונין עלאין שבכל המדרגות, כי בכל דרגא ודרגא כשצריכין להכניע הרע שבמדמה צריכין לגלות הגונין שהם גדלת הבורא יתברך ובודאי כפי המדרגה שצריכין לעלות אליה. כמו כן צריכין לגלות הגונין ומרדכי היה כלול מקדשת התגלות הגונין שבכל המדרגות כלן ועל-כן היה לו כח להכניע את קלפת המן שהוא הרע שבמדמה שבכל המדרגות שנכנע על-ידי קדשת התגלות הגונין שבכל המדרגות, שזהו בחינת מרדכי, כי מרדכי הוא בחינת בשמים ראש מר דרור שתרגומו, מירא דכיא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו שמרדכי הוא בחינת ראש הבשמים של שמן המשחה שבו נמשח המשכן וכליו והכהנים ומלכים ובגדי כהנה והמשכן וכו', כלם הם בחינת התגלות הגונין עלאין, כי כל הגונין עלאין היו במשכן וכליו ובבגדי כהנה, שהם בחינת זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן וכו' וכנ"ל. ועל-כן שם היו מקריבין כל הקרבנות שהם הכנעת המדמה, כי שם נכנע המדמה על-ידי שנתגלו שם כל הגונין, שעל-ידי-זה עקר הכנעת המדמה וכנ"ל. ועקר התגלות קדשת כל אלו הגונין שבמשכן וכליו ובגדי כהנה וכו', הכל לא היה מאיר ומתגלה כי אם על-ידי שמן המשחה שבו נמשחו כלם ועל-ידי-זה נתקדשו בקדשתן, כי כל המשכן וכליו וכו' לא נתקדשו בקדשתן עד שנמשחו בשמן המשחה. ועקר קדשתם הוא על-ידי שנתגלה והאיר בהם התגלות הגונין שהם עקר גדלת הבורא יתברך, שמשם עקר הקדשה, כי בכל מקום שמתגלה גדלת הבורא יתברך יותר, שם חלה הקדשה ביותר, כמו שנאמר, "והתגדלתי והתקדשתי וכו"': נמצא, שקדשת כל המשכן וכליו וכו', שהכל היה על-ידי התגלות הגונין שהם גדלת הבורא וקדשתו יתברך, הכל היה על-ידי שמן המשחה שהוא בחינת מרדכי, שהוא בחינת בשמים ראש מר דרור וכו', שממנו נעשה שמן המשחה. נמצא, שמרדכי כלול מקדשת כל הגונין שבכל המדרגות כלם, מאחר שעל ידו עקר הארת הגונין שבכל ציורי המשכן, כי המשכן וכליו היו כלולים מכל המדרגות שבכל ישראל, שכלולים בקומת אדם, כידוע שכל המדרגות בכלל הם קומת אדם, כמבאר בכתבים. והמשכן היה בבחינת קומת אדם, כמו שנאמר בזהר הקדוש, ציורא דמשכנא כציורא דאדם. ועל-כן היה המשכן כלול מכלם כנ"ל. ומרדכי הוא ראש הבשמים של שמן המשחה שמשם עקר קדשת המשכן, הינו עקר התגלות הגונין שבכל פרטי המשכן. על-כן היה כלול מקדשת הגונין שבכל המדרגות. ועל-כן נתן לו ה' יתברך כח להכניע ולהשפיל את המן הרשע, ימח שמו, ולהציל כל אחד ואחד מישראל מידו מקטן ועד גדול, כי כמו שהמן מתגבר בכל דור כנגד כל אחד מישראל אפלו כנגד הקטן במעלה, הוא מתגבר כנגדו בכח הסתות ופתויים ודמיונות ומניעות ובלבולים בלי שעור הנמשכין ממדרגות הגבוהות ממנו הרבה הרבה. כמו כן שולח ה' יתברך בכל דור צדיק שהוא בחינת מרדכי, שכלול מכל המדרגות שבקדשה, שיש לו כח להאיר אפלו בהפחות שבפחותים הארה נפלאה ועצומה מאד מאד הנמשכת ממדרגות גבוהות ממנו הרבה מאד. ועל-ידי-זה הוא מצילו מקלפת המן שרוצה להתגבר כנגדו בכח הקלפות הגבוהות ממדרגתו וכנ"ל. וזאת ההארה של מרדכי הצדיק אנו זוכין בכל דור ודור בכל שנה בימי הפורים האלה, כמו שנאמר, "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור וכו'", כי זאת עקר המלחמה שיש לכל אדם בכל דור ודור שמלבד היצר הרע שלו ותאוותיו הרעים שיש לו מעצמו, שצריך מלחמה גדולה והתגברות גדול לעמד כנגדם, נוסף על זה עומדים נגד כל אחד בני אדם הרבה הרוצים למנעו מדרך החיים. ויש בענין זה שנויים הרבה לאין מספר, כי לפעמים הבעל דבר מתלבש עצמו אפלו באיש כשר. ולפעמים באיזה צדיק שמכניס בלבו לחלק על דרך הישר, שרוצה לכנס בו, כי הבעל דבר מבלבל העולם הרבה בכל דור, ועקר התגרותו הוא על הדרך הישר שהורו לנו הצדיקים השלמים הגדולים במעלה ביותר שהם כלולים מכל המדרגות שבקדשה, והוא מתלבש עצמו בבני אדם דיקא, לחלק על צדיקים גדולים כאלו ועל הדרכים ישרים ונכונים שגלו בעולם ומהפך האמת ומתגבר על-ידי-זה על האדם הקטן במעלה בסברות וקשיות ובלבולים הנמשכין ממדרגות הגבוהות ממנו, שעל-ידי-זה קשה לעמד כנגדו אם לא בכח הצדיק הגדול במעלה שהוא בחינת מרדכי, בחינת בשמים ראש שכלול מכל המדרגות שבקדשה שמאיר בנו הארה נפלאה ועצומה ממדרגות הגבוהות למעלה למעלה יותר, שעל-ידי-זה יש לנו כח אפלו להקטן שבקטנים לעמד כנגד המונעים הרבים, כי קדשת הצדיקים, בחינת מרדכי, עולה למעלה על כל המדרגות עד תכלית הקדשה ששם מתבטלת הקלפה שבמדמה לגמרי, כי מבאר לעיל שבכל דרגא ודרגא יש שם דמיונות וקלפות אלו וכשאדם רוצה לעלות מדרגא לדרגא, אזי מתגברים מחדש הקלפות שבמדרגה וכו' כנ"ל. אבל יש צדיקים גבוהים במעלה כל כך עד שנכללו בתכלית הקדשה העליונה, כי כבר שברו הקלפות שבכל דרגא ודרגא, עד שכבר נכללו בתכלית תכלית הקדשה העליונה ששם הוא בטול כל הקלפות לגמרי וזה בחינת קדשת מרדכי היהודי כנ"ל, וזאת ההארה מתגלה בפורים וזה בחינת חיב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, דהינו שמגדל השמחה יעלה למדרגה גבה כל כך עד שיאיר בו הארת פורים, שהוא הארת מרדכי, בשרשו העליון, ששם אין שום קלפה ורע שבמדמה לגמרי. ועל-כן אין שיך שם לומר ארור המן וברוך מרדכי, כי בכל המדרגות שיש שם קלפה וקדשה שהם בחינת המן ומרדכי שיך לומר ארור המן, שהוא הקלפה, וברוך מרדכי, שהוא הקדשה. אבל בשרש הקדשה העליונה שם בטול המדמה והקלפה לגמרי ושם אין שיך כלל ארור המן וברוך מרדכי מחמת ששם כלו קדש, כלו טוב. וזהו בחינת הארת פורים שהוא הארת מרדכי, שהוא אור גדול ונורא מאד שאינו מאיר בשום יום טוב כי אם בפורים, כמבאר בכתבי האר"י ז"ל, הינו כנ"ל, כי זה האור כלול מהקדשה שבכל המדרגות עד תכלית הקדשה העליונה ששם בטול הקלפה לגמרי. וזהו עד דלא ידע וכו', כי שם כלו טוב וכנ"ל: שיך לעיל:
מרדכי היה כלול מקדשת כל הגונין שבכל המדרגות, כי מרדכי היה מזרע בנימין, שבחלקו נבנה הבית המקדש, ששם מקריבין כל הקרבנות, שהם הכנעת המדמה, כי בבית המקדש היו כל הגונין, כי היה שם עשירות גדול, כל אוצרות בית ה', כי המקדש ומשכן הם בחינה אחת. וזה שנאמר, "גדול ה' ומהלל מאד בעיר אלקינו הר קדשו", ששם בבית המקדש, שם עקר גדלתו יתברך. ומפרש הפסוק; שעקר גדלתו יתברך נתגלה שם מחמת ששם כל היפי והפאר של הגונין. וזהו "יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון וכו"', ששם כל היפי והפאר של התגלות הגונין, שהם עקר הפאר והיפי והם עקר גדלתו יתברך בחינת גדול ה' ומהלל מאד וכנ"ל. וזהו 'יפה נוף משוש כל הארץ', כי זה עקר השמחה כשנתגלה גדלתו יתברך על-ידי התגלות הגונין בבחינת שוש אשיש בה' וכו' כי הלבישני בגדי ישע וכו' שהם התגלות הגונין שנקראין, "בגדי ישע" וכו' כנ"ל:
וזה שכתוב, "לכלם נתן לאיש חלפות שמלת ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חליפת שמלת", כי כבר מבאר שמצרים ופרעה הם בחינת המדמה וזה עקר גלות מצרים שהתגבר המדמה. ועקר הכנעתם על-ידי יוסף הצדיק שירד לשם מקדם להכניע בכחו המדמה והקלפה של מצרים, כמו שנאמר, "כי למחיה שלחני אלקים לפניכם". ועל-כן סבב ה' יתברך ברחמיו שיוסף זכה שם לעשירות גדול מאד ולקט כל הכסף שבמצרים ושבשאר ארצות, כמו שנאמר, "וילקט יוסף את כל הכסף וכו'", כי על-ידי הכסף והעשירות שקבץ יוסף שם, על-ידי-זה נתגלו הגונין עלאין שהם גדלת הבורא יתברך, ועל-ידי-זה היה עקר הכנעת פרעה ומצרים שהם בחינת המדמה וכנ"ל. ועל-כן כשנתקבצו השבטים עם יוסף נתן לכלם מעשירותו, כי נתן לכל אחד מתנות, להורות להם שכבר זכה להעלות העשירות אל הקדשה והוא נותן לכלם חלק מעשירותו שהוא בחינת פאר הגונין, בחינת בגדי ישע. וזהו בחינת חלפות שמלות שנתן לכלם, בחינת בגדי פאר הנ"ל, שהם בחינת פאר הגונין כדי שיהיה כח לכל השבטים להכניע קלפת מצרים, שהוא המדמה, על-ידי כח הבגדי ישע, שהם פאר הגונין שקבלו מיוסף, כי עקר הכנעת המדמה שהוא בחינת מצרים, הוא על-ידי בגדי ישע וכו' כנ"ל. ועל-כן לבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות, כי לבנימין שבחלקו נבנה הבית המקדש, ששם עקר הכנעת המדמה על-כן הוא צריך עקר העשירות יותר ויותר. ועל-כן נתן לו חמש חליפות שמלות רמז לחמש חליפות שמלות שהכהן הגדול מחליף בגדיו חמש פעמים ביום הכפורים, כי ביום הכפורים אז נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים, ששם עקר הקדשה העליונה של הבית מקדש ושם עקר פאר הגונין, כי שם עמד הארון והכרובים ושם הכירו גדלתו יתברך, כי שם עקר השראת השכינה, כמו שנאמר, "ונעדתי שמה לבני ישראל וכו'". וזה בחינת שלש מאות כסף כנגד השלש בחינות של השכל שהם, שכל בכח ושכל הפעל ושכל הנקנה, שזוכין על-ידי התגלות הגונין שבעשירות דקדשה, שעל-ידי-זה נכנע המדמה ועולין אל השכל שכלול משלש בחינות כנ"ל. והמן שרצה לפגם בקדשת הגונין ולהגביר המדמה כנ"ל. על-כן הפיל פור הוא הגורל, כי רצה לפגם בקדשת יום הכפורים, שנאמר בו, "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות וכו'". וזה שאיתא בזהר הקדוש; שפורים הוא בחינת יום הכפורים, הינו כנ"ל, כי אחר כך כשזכו להכניעו חזרו והמשיכו קדשת יום הכפורים שהוא עקר קדשת הבית המקדש שבו כל הגונין, כי ביום הכפורים נכנס הכהן הגדול לתכלית הקדשה העליונה של הבית המקדש ששם עקר התגלות פאר הגונין, עקר גדלת הבורא יתברך, שמשם עקר הכנעת המן עמלק שהיא בחינת כלל הרע שבמדמה, שבכל המדרגות וכנ"ל: כי יום הכפורים הוא למעלה מהזמן, כמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה. ועקר הזמן בבחינת המדמה כנ"ל והמן רצה להגביר הזמן, כי תלה הכל בטבע ובזמן. ועל-כן הפיל פור מיום ליום ומחדש לחדש וכו', כי אמר שהכל תלוי בזמן, על-כן רצה להפיל פור עד שידע היום והזמן שיוכל להתגבר על ישראל, חס ושלום, ואף-על-פי שהגורל שלו היה על-פי כשוף גדול והיו לו חכמות גדולות בזה, אבל ה' יתברך מפר מחשבות ערומים ונתהפך הדבר, כי ה' יתברך המשיך הישועה והנס מבחינת יום הכפורים, מבחינת למעלה מהזמן, מבחינת יובל הגדול, שהוא בחינת שער החמשים, כי המן רצה להגיע הפגם גם שם, חס ושלום, ועל-כן עשה עץ גבה חמשים אמה, אבל זה היה עקר מפלתו כי שם בבחינת שער החמשים, בחינת יובל, בחינת יום הכפורים, בחינת למעלה מהזמן, שם אין לו שום שליטה ואחיזה כלל ולשם אין מי שיוכל לעלות כי אם הצדיק הגדול שהוא בבחינת מרדכי. ועל-כן נתלה על זה העץ דיקא, שגבה חמשים אמה, כי עקר מפלתו היה על-ידי בחינת שער החמשים של הקדשה שהוא בחינת למעלה מהזמן וכנ"ל. ובענין זה של בחינת למעלה מהזמן יש עוד הרבה לבאר השם יתברך יעזרנו לגמר הענין היטב:
וזה בחינת כתב זאת זכרון בספר, זכרון הוא בבחינת המדמה, כמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה, במקום אחר, הינו ברור המדמה. וזה בחינת קריאת התורה שאין קורין בתורה פחות משלשה אנשים וכל אחד אינו קורא בפחות משלשה פסוקים, הכל כדי להכניע המדמה ולעלות אל השכל שכלול משלשה בחינות הנ"ל, שהם, שכל בכח ושכל וכו' כנ"ל. ועל-כן כל התורה משלשת, כמו שאמרו, בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאה וכו'. וכן שמות טו, כב) כשהלכו ישראל שלשה ימים בלא תורה נתיגעו וכו'. ותקנו שיהיו קורין בשני וחמשי, כדי שלא יעברו שלשה ימים בלא תורה, הכל כדי להכניע המדמה ולעלות אל השכל שכלול משלש בחינות הנ"ל. וזה בחינת שלש קדשות, כי השכל נקרא קדש כידוע, ועל-כן יש שלש קדשות, בחינת קדשת השכל שכלול משלש, שהם, שכל בכח וכו' כנ"ל: מועד מועדים וחצי. עדן ועדנין ופלג עדן, זה בחינת מעוט הזמן שיתגלה השכל של מעוט ובטול הזמן, כי כל מה שהשכל גדול יותר, נתמעט ונתבטל הזמן יותר. וזהו עד מועד מועדים וחצי, שמשני זמנים יהיה נעשה זמן אחד. ואחר כך יעלה לשכל גבה יותר עד שיתמעט ויתבטל הזמן יותר, עד שיהיה כל הזמן בבחינת וחצי ואז יבוא משיח שהוא ישיג השכל של בחינת למעלה מהזמן בשלמות, עין היטב, בסימן סא הנ"ל והבן היטב:
וזה בחינת אסור חמץ שעקר אסורו על-ידי הזמן, דהינו שאסור להשהות העסה איזה זמן שלא תחמיץ, כמו שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וכו', כמו שנאמר, "ולא יכלו להתמהמה וכו'", הינו שעקר אסור חמץ שלא יתאחז רבוי הזמן בעסה, שמשם עקר אחיזת החיצונים ועקר הכנעתם על-ידי שנתגלה השכל שממעט הזמן ומעלה הכל למעלה מהזמן, שעל-ידי-זה עקר גאלת מצרים שהיה בחפזון ולא יכלו להתמהמה וה' יתברך פסח ודלג על הקץ שכל זה בחינת מעוט הזמן, בחינת למעלה מהזמן כנ"ל:
לקים את ימי הפורים האלה בזמניהם, לתקן בחינת הזמנים, להעלותם ולקשרם לבחינת למעלה מהזמן על-ידי ברור המדמה שזוכין בפורים כנ"ל, כי עקר הזמן בבחינת המדמה וכו' כנ"ל: הלכות עבודה זרה הלכה ד נכללת בהלכות יין נסך, אות יג וכו':